א יֵשׁ לְכַוֵּן בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ: הַגָּה: וְלֹא יַפְסִיק בֵּין יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ כָּתַב דִּלְפֵרוּשׁ רִאשׁוֹן לֹא יַפְסִיק בֵּין שְׁמֵיהּ לְרַבָּא וּלְפֵרוּשׁ ר"י אֵין לְהַפְסִיק בֵּין רַבָּא לִמְבָרַךְ) וְלַעֲנוֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, וּלְהִשְׁתַּדֵּל לָרוּץ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ קַדִּישׁ: הַגָּה: וְיֵשׁ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנִין קַדִּישׁ וְכָל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, וּמִי שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשׁוֹמֵעַ הַקָּהָל עוֹנִין קַדִּישׁ, עוֹנֶה עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאָמַר יִתְגַּדַּל וְכו' (הַגָּהוֹת חֲדָשִׁים בְּמָרְדְּכַי דִּבְרָכוֹת) וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא. וּכְשֶׁמַּתְחִיל יִתְגַּדַּל י"ל וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ וְגו' זְכֹר רַחֲמֶיךְ וְגו'.
ב כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר יִתְבָּרַךְ כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן, וְכֵן כְּשֶׁאוֹמֵר בְּרִיךְ הוּא, וְכֵן כְּשֶׁאוֹמֵר וְאִמְרוּ אָמֵן: וְלֹא נָהֲגוּ לוֹמַר אָמֵן אַחַר יִתְבָּרַךְ, וְלֹא אַחַר בְּרִיךְ הוּא, וְלֹא יַפְסִיק בֵּין בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכְּתָא וְכו':
ג הָעוֹנִים עַד לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא בִּלְבַד טוֹעִים הֵם, כִּי אָסוּר לְהַפְרִיד בֵּין עָלְמַיָּא לְיִתְבָּרַךְ.
ד כְּשֶׁאוֹמֵר הַחַזָּן יִתְגַּדַּל כּוֹרֵעַ, וְכֵן בִּיהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא, וְכֵן בְּיִתְבָּרַךְ, וְכֵן בִּבְרִיךְ הוּא, וְכֵן בְּאָמֵן.
ה לְאַחַר שֶׁסִיֵּם הַקַּדִּישׁ, פּוֹסֵעַ ג' פְּסִיעוֹת, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וְכו':
א סָעִיף א (א) יש לכוין - כי אחז"ל כל העונה איש"ר מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו ופירשו הראשונים דר"ל בכל כחו בכל כונתו ובכל איבריו דהיינו שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא שפתיו ולבו בל עמו. גם יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ כדי שידע על מה הוא עונה איש"ר ואמן שאחר דאמירן בעלמא. וכ"ש שצריך ליזהר מאד ומאד שלא להשיח באמצע קדיש או קדושה וכדאיתא במסכת דרך ארץ דר' חמא אשכחיה לאליהו בכמה אלפי גמלים טעונים אף וחימה לשלם לאלו וכל המדבר באלו המקומות עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב [הובא בב"י סימן קכ"ה] וכתוב בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו וברכת מגן אבות וביתגדל. ובספר מטה משה סימן תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם במצחו וא"ל מפני מה אירע לך כך א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש. ואפי' להרהר בד"ת אסור בשעה שהחזן אומר קדיש מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש [פרי חדש]. ואין חילוק בין קדיש על תנ"ך או אגדה או משניות [פמ"ג]:
ב סָעִיף א (ב) הקדיש - נוסח הקדיש יתגדל ויתקדש שהוסד ע"פ המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור (ביחזקאל ל״ח:כ״ג) לענין מלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. ויאמר הדלית דיתגדל ויתקדש בצירי כי הוא עברי ולא תרגום [עיין בב"י] ולא בשני שוואין כאלו התיו והגימל בשווא אלא הגימל בפתח. וידגיש הגימל דיתגדל דלא לישתמע יתקדל לשון עורף תרגום עורף קדל. ולא ידגיש ביותר הב' דיתברך. ויחתוך היטב הה' דויתהלל. די ברא ב' תיבות הן. אחר תיבות כרעותיה יפסיק קצת דתיבות אלו קאי אלמעלה על יתגדל. בזמן קריב ואמרו אמן נכון שיאמר הש"ץ בבת אחת ולא יפסיק ביניהם כי נוהגים שאין הקהל עונים אמן עד שיאמר הש"ץ אמן. אם הש"ץ מאריך הרבה בנגון של ואמרו אמן לא ימתינו עליו בעניית האמן. כשאומר העונה איש"ר יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא וכה"ג בין אמן למודים כי תיבת אמן קאי עניה על הש"ץ ויהא שמיה רבא הוא מאמר בפני עצמו. יהא שמיה רבא וכו' הוא תרגום של יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים [ב"י וכפי' ר"י]. שמה בלי יוד גם בלי מפיק ה"א [ט"ז] ומדברי הפמ"ג משמע שטוב יותר לומר במפיק ה"א. מברך בקמץ תחת הבית ופתח תחת הריש. לעלם בקמץ תחת העין. ולעלמי בוי"ו. וצריך הש"ץ ג"כ לומר בלחש יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר עוד הפעם אמן רק יתחיל יהא שמיה וכו'. אח"כ יתחיל יתברך וכו' בקול רם ויש בו ח' לשונות של שבח כנגד ז' רקיעים והרקיע שעל גבי ראשי החיות ובתחלה אומר יתגדל ויתקדש שהם ב' לשונות של שבח שהם בס"ה עשרה לשונות של שבח כנגד עשרת הדברות. מן כל ברכתא ג' תיבות ובימים שכופלים הקדישים לעילא ולעילא אין לומר רק מכל ברכתא כדי שלא יהא בס"ה רק כ"ח תיבות:
ג סָעִיף א (ג) ולא יפסיק - עיין בפמ"ג ומחצית השקל דהיינו שלא יפסיק בשתיקה ביניהם אבל אין צריך לומר בנשימה אחת:
ד סָעִיף א (ד) למברך - עיין במ"א ולפי דבריו גם בין יהא שמיה לרבא אין להפסיק:
ה סָעִיף א (ה) בקול רם - שעי"ז מתעורר הכוונה וע"י קול זה מתבטלי' גזירות קשות ומ"מ לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא:
ו סָעִיף א (ו) לשמוע קדיש - שעניית איש"ר הוא מצוה גדולה מאד. איש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים לכן בקהלות גדולות בעזרה שיש כמה מנינים כששומע שתיהם כאחד יענה איש"ר ומ"מ אם יש לפניו שתי בתי כנסיות באחד מגיעים לקדיש שאחר שמ"ע ובאחד מגיעים לקדושה ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ הקדיש שלאחר שמ"ע. אסור להפסיק באמצע איש"ר כששומע קדושה ולהיפך צ"ע [ח"א]:
ז סָעִיף א (ז) ויש לעמוד - עד אחר שיסיים איש"ר וי"א שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן:
ח סָעִיף א (ח) דבר וכו' - וי"א שא"צ לעמוד אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יש"ר ויש לחוש לדברי המחמירים ויש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו לדבר ד' כ"ש אנחנו עמו. ובכונות איתא שהאריז"ל היה נוהג בכל הקדישים שלאחר עמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ היה יושב ובקדיש ערבית של שבת להנוהגין לומר קדיש קודם ברכו ג"כ י"א שיש לעמוד:
ט סָעִיף א (ט) עונה עמהם - אפילו אם בא בעת גמר עניית אמן יש"ר דהיינו שאומרים מברך וכדומה אפ"ה יאמר יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר אמן דאמן קאי על יתגדל דש"ץ אבל יש"ר שבח באפי נפשיה הוא וכן לענין קדושה אם בא קודם שהשלימו מותר לאמור עמהם ואם בא בעת שרוב הצבור אומרים איש"ר יאמר ג"כ עמהם איש"ר אם יכול אז לכוין דעתו בעניית האמן שיתבונן על מה הוא עונה. [כנלע"ד כוונת המ"א סק"ה ועיין בלבש"ר]:
י סָעִיף א (י) וכשמתחיל - כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כמבואר בריש סימן קכ"ה דצריך להאזין ולהבין מה שאומר הש"ץ וגם שידע אח"כ על מה עונה אמן:
יא סָעִיף א (יא) ועתה יגדל - והאר"י ז"ל לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים. ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בקדיש דערבית שהוא בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק:
יב סָעִיף ב (יב) אחר יתברך - אבל אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא המנהג לענות אמן [ופלא על השו"ע שלא העתיק האמן הזה אשר הוא מבואר ברמב"ם והעתיקו בבית יוסף]:
יג סָעִיף ב (יג) אחר בריך הוא - יש שטועים שבשעה שהש"ץ אומר בריך הוא עונים גם הם תיבות אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דמתברך רק לעילא ולא לתתאה ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא או שיאמרו רק בריך הוא כמנהגנו:
יד סָעִיף ב (יד) ולא יפסיק - עיין בשע"ת שהביא דמספר הכונות מוכח להיפך דתיבת בריך הוא מחובר אל תיבת דקודשא ואח"כ יש הפסק קצת כמו אתנחתא ושוב מתחיל לעילא וכו' כלומר שיתברך וישתבח שמו של הקב"ה לעילא וכו' וכן הסכים בביאור הגר"א:
טו סָעִיף ג (טו) עלמיא ליתברך - משמע בב"י דצ"ל כל הנוסח של יתברך עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות ועיין במ"א שמסיק דמנהג קדמונים עיקר שלא לומר רק עד יתברך ומשם והלאה ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ושומע כעונה. ובביאור הגר"א כתב שלא לומר רק עד תיבת עלמיא בלבד כי כאן הוא סיום השבח של אמן יהא שמיה רבא ומיתברך ולהלן מתחיל פרק אחר ואין לערבם בבת אחת ונראה שאם יאמרם בשתי נשימות גם להגר"א שרי. ובעיקר הענין יש מקומות חלוקין במנהגן בזה. ועכ"פ אם הוא עומד במקום שאין רשאי להפסיק יזהר בזה שלא יאמר רק עד עלמיא [ח"א]:
א סָעִיף א יש לכוין. כתב ב"ש מדאיבעי' להו בגמ' מהו שיפסיק לומר יש"ר ואלו למודים ולקדושה פשיטא להו דלא מפסיק ש"מ דיש מצוה טפי בעניית איש"ר מקדושה ומודים וכ"כ מהר"ר יונה סי' ט' ומ"מ נ"ל דאם יש שני בתי כנסיות לפניו בא' מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ קדיש שאחר התפלה:
ב סָעִיף א ולא יפסיק. כ' הש"ך בגליון וז"ל כ"כ בד"מ וב"ח וצ"ע דפרק לולב הגזול איתא בהדיא דלית לן בה ועיין בתו' שם עכ"ל, וז"ל הגמרא אמר רבא לא לימא אינש יהש"ר והדר מברך אלא יש"ר מברך בהדדי רב ספרא אמר אידי ואידי אסוקי מילתא היא ולית לן בה עכ"ל וז"ל הג"א פ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לתיבת רבה אבל בין רבה למברך לית לן בה עכ"ל, וס"ל לרמ"א דהג"א ס"ל כפי' ראשון דה"פ שאנו מתפללים שיהא השם הגדול שעכשיו השם הוא חציו דהיינו יה ולעתיד תתמלא תיבתו, ומברך הוא דבור בפני עצמו, ומזה למד רמ"א דלפי' ר"י דס"ל דה"פ יהא שמו הגדול מבורך וכו' א"כ אף בין רבה למברך אין להפסיק וצ"ע דא"כ הוא נגד הגמרא בשלמא להג"א י"ל דס"ל דוקא בין רבה למברך אמר רב ספרא ל"ל בה כיון שעכ"פ אינו דבור א' אבל בין שמיה לרבה אסור להפסיק אבל לפר"י אין חילוק בין הפסק שמיה לרבה או בין הפסק רבה למברך דבשניהם רשאי להפסיק ונ"ל דס"ל לרמ"א כיון דקי"ל בא"ע סי' קס"ט סכ"ט דעכ"פ לכתחלה יש לקרות בנשימה א' ע"ש ובפירוש סדר חליצה סעיף ס"ו לכן ג"כ אין להפסיק לכתחלה ודי שא"צ לאומרו בנשימה א' כנ"ל לדחוק לדעת רמ"א, לפירש"י יאמר שמיה בלא מפיק ה"א [ד"מ חדושי אגודה ב"ח], מברך בקמ"ץ תחת הב' ופתח תחת הר', לעלם בקמ"ץ תחת העי"ן [של"ה], ולעלמי בוי"ו [ב"י]:
ג סָעִיף א בקול רם. אבל לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא (הר"ר יונה):
ד סָעִיף א ויש לעמוד. כ"כ הגמ"נ בשם הירושלמי ובד"מ כתב שמהרי"ל לא היה קם אך כל קדיש שתפסו מעומד כגון אחר הלל היה נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר"י ואמר דט"ס הוא בירושלמי עכ"ל, ומיהו נ"ל דמ"ש שט"ס הוא בירושלמי היינו שמביא שנא' קום כי דבר ה' אליך ובאמת לא כתיב כך רק ויקם מעל הכסא משמע שמעצמו קם, וכבר תירץ זה ביונת אלם פצ"ט מדקם ש"מ שצוהו לעמוד ע"ש, ועוד אפילו קם מעצמו יש לנו ללמוד ק"ו ומה הוא שהי' נכרי קם לדבר השם ק"ו אנחנו עמו וכדומה שהכי איתא במדרש לכן אין להקל:
ה סָעִיף א עונה עמהם. פי' שמתחיל יהא שמיה וכו' דשבח באפי נפשיה הוא [שם בהגהות] ונ"ל דאם יכול לכוין דעתו שידע לענות על הקדיש אומר גם אמן כמ"ש סי' קכ"ד:
ו סָעִיף א וכשמתחיל. כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כדי שידע מהו אומר וכמ"ש רסי' קכ"ה וגם שידע אחר כך על מה עונה אמן:
ז סָעִיף א ועתה יגדל. והאר"י לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מדברי התיקונים (הכונות) ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק [של"ה וב"ח סי' רל"ו בשם רש"ל] ובתשובה כתב רש"ל שאומרים אותו בין ישתבח ליוצר:
ח סָעִיף ב ולא יפסיק. ז"ל ד"מ כתב א"ז י"ל דקודשא ולנוח באחנחת' ואח"כ בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו' אבל המפסיק אצל בריך הוא ואח"כ מתחיל לעילא טועה הוא עכ"ל ומה"ט נוהגין קצת לומר בקול רם עם החזן בריך הוא לעילא כדי שידע שלא יפסיק ומ"מ לא יפה עושין החזנים שמנגנים בשבת לעילא מכל ומפסיקין בין מכל לברכתא:
ט סָעִיף ג עלמיא ליתברך. משמע בב"י דצ"ל כל הנוסח של ית' עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות וכ"כ בשל"ה, ול"נ מנהג קדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד דהא כתב הב"י רסי' קכ"ה בשם הרא"ש דצריך לשתוק ולכוון כשאומר החזן קדיש ואין לומר עמו דהא קי"ל שומע כעונה, ובפרט כשהחזן אומר במהירות יצטרך הוא למהר יותר לסיים קודם החזן כמ"ש רסי' נ"א והמהירות מבטל הכוונה לכן טוב לשמוע מהש"ץ, כתוב בשל"ה ויתברך בוי"ו אבל מנהגנו לומר בלא וי"ו וכ"מ בב"י ובכתבים:
א סָעִיף א בעניית הקדיש. בטור מביא ב' טעמים על אמירת הקדיש בלשון תרגום. האחד שלא יתקנאו המלאכים בנו שאומרים שבח גדול כזה דשמיה רבה מורה על שם יה רבה שהשם יהי' מלא לעתיד. וטעם אחר שיבינו אותו עמי הארץ שבבבל ניתקן ושם הי' לשונם לשון ארמית. וכ' ולפ"ז יהיה כפשוטו שמיה רבה תרגום של שמו הגדול עכ"ל ר"ל שלפי' הראשון א"א לומר כפשוטו דא"כ לא היה קנאה כ"כ. וכתוב באגודה פ"ק דברכות וז"ל יהא שמו הגדול מבורך מכאן משמע שי"ל יהא שמיה בלא מפיק ה"א דהוה משמע שם יה עכ"ל ולפ"ז אותן החזנים שאומרים במפיק ה"א תופסים כפי' הראשון דהיינו תרגום של שם יה והאומרים בלי מפיק ה"א תופסים כפי' השני תרגום של שמו הגדול וכן עיקר דהא מסיק ב"י שמה שכתבו שצריך ביש"ר כ"ח אותיות והיינו שתיבת שמיה חסר יו"ד כי כן הוא בדניאל ליהוי שמה די אלהא כו':
ב סָעִיף א ויש לעמוד כשעונין קדיש. כבר כתבתי מזה ברסי' נ"ג שיש שלא כתבו כן:
ג סָעִיף ב ולא יפסיק בין ברוך כו'. שמעתי רבים טועים בשעה שהש"ץ אומר בריך הוא עונים גם הם תיבת אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דהוא מתברך רק לעילא ולא לתתא ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא ושירתא:
א סָעִיף א הקדיש. כתב בספר חסדים מעשה בחסיד א' שראה לחסיד אחד במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו ובברכת מגן אבות וביתגדל ע"כ ובספר מטה משה סי' תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם על מצחו וא"ל מפני מה אירע לף כך א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש:
ב סָעִיף א למברך. מברך בקמץ תחת הבי"ת ופת"ח תחת הרי"ש. לעלם בקמץ תחת העי"ן. של"ה. ולעלמי בו' עי' ב"י והבאר היטב אשר לפני כתב לעלמי בלא ו' בשם כוונות האר"י ז"ל ואינו כן ע"ש. יתברך בלא ו'. די ברא ב' תיבות. מן כל ברכתא עיין בכוונת וביד אחרן:
ג סָעִיף א קדיש. איש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים ע"כ אם שמע קדיש וקדושה או מודים וא"א לו לענות שניהם יענה איש"ר. באר שבע וכ"כ בתשובת שי למורא סימן ט' וכתב המ"א נ"ל דאם יש שתי בתי כנסיות לפניו בעיר באחד מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילף ויענה קדושה כי שם ישמע גם כן קדיש אתר התפלה עיין סי' ק"ט. ואם התחיל לענות קדושה לא יפסיק בו לענות איש"ר. פרי חדש סי' קכ"ח:
ד סָעִיף א קדיש. בד"מ כתב שמהרי"ל לא היה עומד לקדיש אף כל קדיש שתפסו מעומד היה נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ השכנה"ג אני נוהג נמי כמהרי"ל עיין סי' נ"ח וכ"כ בספר כוונות דהאר"י וז"ל שם מה שנראית מהירושלמי שצריך לקום בעניית איש"ר טעות הוא כי אינו מהירושלמי ממש רק חכם א' עשאה ע"כ ועיין מ"ש המ"א ובכוונת איתא שם הג"ה וז"ל מה שמורי ז"ל היה נוהג הוא כי בכל הקדישים של אחר העמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד. ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ היה יושב ע"ש. ועיין בספר נגיד ומצוה. ומהר"י סרוק ז"ל כתב דבקדיש ערבית של שבת יש לעמוד:
ה סָעִיף א כח. והאר"י ז"ל לא היה רוצה לאומרו וכמעט הוא מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים וכתב המ"א ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק של"ה וב"ח. החזן חוזר ואומר אמן יש"ר אף שכבר אמר ואמרו אמן תשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י"ח. ועיין בתשוב' נאמן שמואל סי' א'. אבל בשיורי כנה"ג כתב דלאו שפיר עביד אלא דהש"ץ חוזר לענות יש"ר ולא אמן יש"ר דהוי כעונה אמן ב' פעמים. עיין סימן ס"א סעיף י"ב בהג"ה ובמש"ש. ועיין הלק"ט ח"א סי' ט"ז:
ו סָעִיף ב יתברך. ובכוונות חשיב ה' אמנים דצריך לפנות בקדיש וכ"כ היד אהרן:
ז סָעִיף ב לעילא. כתב ט"ז שמעתי רבים טועים בשעה שהש"ץ אומר ברוך הוא עונים גם הם תיבות אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דמברך רק לעילא ולא לתתא ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא ושירתא. ובשל"ה כתב שיאמר עד דאמירן בעלמא וכ"כ בכוונות: אבל המ"א כתב ול"נ מנהג הקדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד ע"ש הטעם:
א סָעִיף א (ס"ק א) יש כו' בגמרא בברכות דף כ"א ע"ב: מהו שיפסיק בתוך תפלת י"ח וע' לקמן סי' ק"ד סעיף ז':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ולא כו' דבפ' לולב הגזול דף ל"ח ע"ב: אידי ואידי. ר"ל דלפני זה אמר רבא לא לימא אינש (כשקורא הלל) ברוך הבא. והדר אמר רבא לא לימא אינש יהש"ר כו' וע"ז אמר רב ספרא אידי ואידי. ר"ל הן לענין ברוך הבא והן לענין יהש"ר: וז"ל הג"א כו' דמיניה נובע דברי רמ"א: א"כ אף בין רבה כו' ר"ל לפי' ר"י אין להפסיק בין שמיה לרבה וגם לא בין רבה למברך דכולי חדא מלתא היא (דלא כנראה מדברי המפרשים בהג"ה): דבשניהם רשאי להפסיק. ר"ל לדעת ר"ס דאסוקי מלתא היא. דלפי' ר"י בין שמיה לרב' ובין רבה למברך שוין: ונ"ל דס"ל כו' דמ"ש הש"ך בגליון וע' בתו' שם. ר"ל דלא תימא דלא קי"ל כר"ס אלא מחמירים כרבא. דזה ליתא דהא כתבו התוס' שם ד"ה אמר רבא וז"ל תימא דבסוף מצות חליצה אמר אביי האי מאן דמקרי (ליבמה בשעה שחולצה שצריכה לומר קרא לא אבה יבמי. והיבם צ"ל לא חפצתי לקחת') לא לקר' לדיד' לא לחודי'. אבה יבמי לחודי' משמע אבה יבמי. אלא לא אבה יבמי בבת א'. ולא לקרי לדידי' לא לחודי' חפצתי לקחת' לחודי'. דמשמע חפצתי לקחת'. אלא לא חפצתי לקחת' בבת א'. ואמר רבא אסוקי מלת' ל"ל בה. וי"ל דבתר דשמע' הכא מרב ספרא עכ"ל. הרי דרבא גופי' חזר בו. וע' תו' יבמות שכ' תי' אחר דלא הדר ביה רבא: דעכ"פ י"ל בנשימ' א' לא אבה יבמי ולא חפצתי לקחת' דאע"ג דמן הדין א"צ נשימה אחת כדאסיק רבא כנ"ל אפ"ה אנו מחמירים וס"ל לרמ"א דה"ה דיש להחמיר ביש"ר מברך. ואע"ג דבחליצה מחמירים שצ"ל בנשימה א'. וכאן קתני שאין להפסיק משמע דעכ"פ רשאי להנשים ביניהן צ"ל דרמ"א ס"ל דהא קיל מחליצה ונחתינן דרגא. ולעלמי בוי"ו. שיש רוצים לו' שי"ל לעלמי בלא ו' כדי שלא יהי' בשבע תיבות מן יהא עד עלמיא כ"א כ"ח אותיות. ועז"א כל העונה איש"ר בכל כחו קורעין לו כו' גזר דינו כו' ור"ל כ"ח אותיות ועז"כ הרב"י דאין לשנות מטבע שטבעו חכמים כאשר קבלנו מקדמונינו לו' ולעלמי בו' בשביל שום דרשה גם כ' הרב"י דמה"ט י"א שמי' בלא י' כדי שיהיה כ"ח אותיות ולהאומרי' עד דאמירן בעלמ' הם כ"ח תיבו':
ג סָעִיף א (ס"ק ג) בקול כו' אבל לא יתן קולות כו' בס' אליהו רבה כ' דאין להגביה קולו יותר מהאו' קדיש כמ"ש דאין העונה אמן רשאי להגביה קולו יותר מן המברך:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) ויש לעמוד כו' מיהו נ"ל דמ"ש שט"ס כו' ר"ל דלפי המובן הפשוט שהאר"י אומר שט"ס בירוש' אפשר להבין דהדין לא מסתבר ליה או היה קבל' בידו שהדין שבירושלמי ט"ס. וא"א לחלוק על האר"י בלי טעם. לכ"כ מ"א דנ"ל שטעמו מ"ש שהדין של ירושלמי ט"ס משום שהראיה שמביא בירושלמי שנאמר בשופטים סי' ג' שאמר אהוד לעגלון מלך מואב קום כי דבר אלקים לי אליך ויקם משל הכסא וכיון שצוהו לעמוד ילפי' מיני' עכ"פ בקדוש' שיש לעמוד (אף דבהזכרת השם אין עומדים דדברי נבוא' שאני) וכיון דלא כתיב בקרא שהנביא צוהו לעמוד ליתא לראיית הירושלמי וע"כ גם דינו של הירושלמי ליתא וכל הדין ט"ס וכיון שנודע טעמו של האר"י יש בידינו לתרץ קושייתו ולקיים דינו של הירושלמי כמ"ש מ"א: ש"מ שצוהו לעמוד ס' י"א אינו תח"י אבל לענ"ד בסנהדרין דף ס' ע"א לא משמע כן דתנן התם נגמר דין של המגדף הי' הגדול שבעדים צ"ל לפני הסנהדרין את השם אשר גידף ותנן שהדיינים עומדי' אז על רגליהם ואייתי ראי' מקרא הנ"ל דכתיב ויקם מעל הכסא והלא דברי' ק"ו מה עגלון מלך מואב שהי' גוי כו' עמד ישראל כו' עאכ"ו משמע דאהוד לא צוהו מדלא הבי' ראיה מדברי אהוד: ואפשר דבז' חולק הש"ס דידן עם הירושלמי:
ה סָעִיף א (ס"ק ה) עונ' כו' ונ"ל דא"י לכוין כו' כמ"ש סי' קכ"ד דאם יודע באיזה ברכה עומד אי אינו חייב באותו ברכה אף שלא שמע מפי המברך רשאי לענות אמן ולא הוי אמן יתומ':
ו סָעִיף א (ס"ק ו) וכשמתחיל כו' כדי שידע מהו אומר וכמ"ש ר"ס קכ"ה וז"ל שא"א דבר שבקדושה אלא בעשרה. וצריך להבין לחזן ולענות אחריו עכ"ל ר"ל דאי ליכא י' דצייתי ושמעי לא הוה נא' אות' דבר שבקדושה בעשרה:
ז סָעִיף ב (ס"ק ח) ולא יפסיק כו' ואח"כ מתחיל לעילא טועה הוא שהכל שבח א': מה"ט כו' בקול רם עם החזן כו' דודאי אותן האומרים רק ג' תיבות אלו בלבד בריך הוא לעילא הוא חירוף ואסור כמ"ש ט"ז סק"ג אלא ר"ל שאומרים כל הנוסח עד דאמירן בעלמא כמ"ש סק"ט אך אומרים כל הנוסח בלחש רק ג' תיבות אלו אומרים בקו"ר להזכיר את החזן ובזה ל"ה חירוף:
ח סָעִיף ג (ס"ק ט) עלמיא כו' דצריך לשתוק כנ"ל סק"ו: דהא קי"ל שומע כעונ' ר"ל דאפילו אינו אומרו רק שומעו מחזן יוצא דהא שומע כעונה:
א סָעִיף א ס"א ולא יפסיק כו'. לשון הג"א בפ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לרבא אבל בין רבא למברך ל"ל בה וכ' בד"מ היינו לפי' הי"מ שבטור והוא פי' מחזור ויטרי שהביאו תוס' ברכות ג' א' ד"ה ועונין כו' אבל לפי' תוס' שם והביאו ג"כ הטור הוא להיפך והוכיחו תוס' שם ממשש"ו כ"א ב' יהא שמו הגדול מבורך ועוד כ' שם וגם מה שאומרים העולם כו' ר"ל דלפי' משום ע"ה שאינן מבינין ע"כ דלא כמחזור ויטרי דהא שם י"ה הוא לה"ק בשלמא למה שאומרים העולם לא איכפת לן בזה כיון שאין מבינין השאר וכ"ה בטור ולפ"ז העיקר שלא להפסיק בין רבא למברך וכ"כ ב"י ששמיה הוא חסר יו"ד והוא כפי' התוס' אבל דין זה צ"ע שהוא נגד גמרא דסוכה ל"ט א' ועמ"א ותירוצו אינו נכון דהא בד"מ למד מדברי הג"א ושם כ' כדברי גמ' הנ"ל וגם דינו של הג"א צ"ע כיון דקי"ל אסוקי מילתא היא א"כ ה"ה בין שמיה לרבא: ויש לעמוד כו'. ירושלמי דבר אלהים לי אליך מכאן אר"א כד ענין איהש"ר וכ"ד שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי: ומי שבא כו'. דשבח בפ"ע הוא וגם עדיין לא נשלם ענין הקדיש ול"ד לעניית אמן יתומה ועמ"א: וכשמתחיל כו'. ע"ש יתגדל ויש בה כ"ח אותיות וכ"ח תיבות כמ"ש מהרי"א וש"פ וכ' שז"ש בכל כחו וכ"ה בזוהר: זכור כו'. שזוכר רחמיו באותה שעה כמ"ש בברכות ג' א' טור:
ב סָעִיף ב ס"ב כשש"ץ כו'. רמב"ם וטור בשם ר"ע: ולא נהגו כו'. טור: ולא יפסיק כו'. עמ"א ז"ל ד"מ כו' ומפרש דקודשא מסיים ובריך הוא מתחיל ברכה אחרת ודבריו צ"ע דנראה דקודשא בריך הוא קאי על שמו ית' ולעילא מתחיל וקאי אלמעלה שאמר יתברך כו' וכ"מ ברמב"ם וש"ע שכ' שאחר ב"ה עונין אמן ובטור כתב בשם ר"ע ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר כו' שמיה דקב"ה ואמרו אמן לעילא מכל כו' ושגגה היא:
ג סָעִיף ג ס"ג העונים כו' כי כו'. במדרש אר"א בר' יוסי פ"א הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים אמרתי לו מה אלו טעונים א"ל אף וחימה למה לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין אמן יש"ר ליתברך וכ"כ הרי"ג שיש לסמוך ע"פ הסוד אבל כל הפוסקים כ' לענות עד עלמיא בלבד שיש בו כ"ח אותיות וכ"כ הגאונים וכ"כ הרמב"ם בסדור התפלות שם ומהמדרש הראיה להיפך כדבריהם דחשיב לה כבין הפרקים וכבין קדיש לברכו ובין ברכה לברכה ולא אסר אלא שלא ידבר ביניהם לפי שהיחיד עונה עד שם ושומע משם ושותק ורגילין לדבר הדיוטות וכן בין קדיש כו' ולכן לא אמר ממי שמספר קודם עלמיא ובאמצע הברכה וכן מ"ש הרי"ג ע"פ הסוד ל"נ דלא עדיף מבין הפרקים שע"פ הסוד הן תכופות כידוע למבין שהן משולבות ואין לך קיצוץ יותר משם ואסר ג"כ במדרש הנ"ל ואעפ"כ א"א כאחד וקל יותר מבאמצע הפרק כמ"ש במתני' אלא שמסידור ר"ע ורמב"ם שכ' לענות אמן אחר יתברך משמע ששם סליק עניינא ולכן כ' הטור ישתבח בלא וא"ו אלא שאעפ"כ כ' הרמב"ם והטור לענות עד עלמיא בלבד וכן עיקר:
ד סָעִיף ד ס"ד כשאומר כו'. כל בו ורד"א והטור וספר הפרדס כ' סידור אחר ד' כריעות וחמשית בעושה שלום וקרו ליה רשות וכ"ה בהג"מ וט"ס שם שחשיב כרייעה יתירה וכן ט"ס בטור ע"ש והולך ע"ד שכ' כל בו וש"ע אלא שבש"ע הוא ה' כריעות לבד עושה שלום ע"ש אבל נראה שאין לכרוע כלל בקדיש דאין להוסיף כלל על הכריעות וא"ל כיון שאינו בתפילת י"ח לית לן בה וכמ"ש התוספות בברכות ל"א א' בד"ה ומוצאו כו' דהתם תחנונים של יחיד איירי ומה שלא קבעו בתפלה אבל במה שקבעו אפי' אינו בתפלת י"ח אין לכרוע דהא אפילו הכורע בהודאה של ברכת המזון והלל הרי זה מגונה:
ה סָעִיף ה ס"ה לאחר כו'. ואח"כ כמו אחר י"ח כמש"ל בר"ס קכ"ג ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.