א מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁאֵין בּוֹנִים לְעוֹלָם בִּנְיָן מְסֻיָּד וּמְכֻיָּר כְּבִנְיַן הַמְּלָכִים, אֶלָּא טָח בֵּיתוֹ בַּטִּיט וְסַד בַּסִיד וּמְשַׁיֵּר מָקוֹם אַמָּה עַל אַמָּה כְּנֶגֶד הַפֶּתַח בְּלֹא סִיד; וְהַלּוֹקֵחַ חָצֵר מְסֻיֶּדֶת וּמְכֻיֶּרֶת, הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִקְלֹף בַּכְּתָלִים.
ב וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לְאוֹרְחִים, מְחַסֵר מִמֶּנּוּ מְעַט וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם; וּכְשֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה תַּכְשִׁיטֵי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, מְשַׁיְּרָה מִין מִמִּינֵי הַתַּכְשִׁיט שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּכְשִׁיט שָׁלֵם. וּכְשֶׁהֶחָתָן נוֹשֵׂא אִשָּׁה, לוֹקֵחַ אֵפֶר מַקְלֶה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְשַׁבֵּר כּוֹס בִּשְׁעַת חֻפָּה, אוֹ לָשׂוּם מַפָּה שְׁחוֹרָה אוֹ שְׁאָר דִּבְרֵי אֲבֵלוּת בְּרֹאשׁ הֶחָתָן (כָּל בּוֹ). וְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם וְגו' אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תְּהִלִּים קלז, ו).
ג וְכֵן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר וְכָל מִינֵי זֶמֶר וְכָל מַשְׁמִיעֵי קוֹל שֶׁל שִׁיר לְשַׂמֵּחַ בָּהֶם; הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא מִי שֶׁרָגִיל בָּהֶם, כְּגוֹן הַמְּלָכִים שֶׁעוֹמְדִים וְשׁוֹכְבִים בִּכְלֵי שִׁיר אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה (טוּר), וְאָסוּר לְשָׁמְעָם מִפְּנֵי הַחֻרְבָּן; וַאֲפִלּוּ שִׁיר בַּפֶּה עַל הַיַּיִן, אֲסוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (יְשַׁעְיָה כד, ט) וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר דִּבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת אוֹ שִׁיר שֶׁל הוֹדָאוֹת וְזִכְרוֹן חַסְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל הַיַּיִן. הַגָּה: וְכֵן לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן, בְּבֵית חָתָן וְכַלָּה, הַכֹּל שָׁרֵי (תּוֹסָפוֹת וּסְמַ"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
ד וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ כְּלָל, וְשֶׁלֹּא יָנִיחַ הֶחָתָן בְּרֹאשׁוֹ שׁוּם כָּלִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יְחֶזְקֵאל כא, לא); וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת הַכַּלָּה, אִם הִיא שֶׁל כֶּסֶף, אֲבָל שֶׁל גְּדִיל מֻתָּר לַכַּלָּה; וְדַוְקָא לְחָתָן וְכַלָּה, אֲבָל בִּשְׁאָר כָּל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לֹא גָּזְרוּ.
ה אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא פִּיו שְׂחוֹק בָּעוֹלָם הַזֶּה.
א סָעִיף א (א) תקנו וכו' - שכל דבר שמחה צריך לעשות בה דבר זכר לחורבן הבית וכמו שכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. מסוייד ומכוייר - הם מיני ציור ואפשר לומר שדרך העולם שטחין בטיט ואח"כ סדין בסיד והמלכים עושין הכל בסיד ולפ"ז אפילו בסיד לבדו אסור ומדקאמר שאין בונין לעולם בנין וכו' משמע דאפילו ע"י שיור אמה על אמה אסור בזה והנה המחבר העתיק לשון הרמב"ם אבל דעת הטור דאפילו סדין בסיד ומציירין נמי מהני שיור אמה על אמה וכן המנהג:
ב סָעִיף א (ב) טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר וכו' - היינו שאותו אמה יהיה בלא סיד רק בטיט לבד והיכא שמערב חול בסיד נמי שרי ע"י ששיור אמה על אמה ויש מקילין ע"י חול דס"ל דהיכא דעירב חול שוב לא מקרי בשם סיד. והנה בזמנינו לא נהגו לשייר ואפשר משום דסומכין על היש מקילין ועכ"פ תמוה שהרי מלבנין הבתים בסיד לבד ואפשר דדוקא במיני סיד הנקרא גופ"ש שהוא לבן ביותר אסור משא"כ סיד שלנו אך כל זה דוחק וצ"ע על מה נוהגין היתר. והיכא שהוא טח בטיט לבד לכו"ע אין צריך לשייר כלל:
ג סָעִיף א (ג) כנגד הפתח - היינו נוכח הפתח כדי שיראה מיד שיכנס בפתח ויש שמניחים פנוי למעלה מן הפתח בגובה ואינו נראה לנכנס ואפשר כדי שיתראה תמיד לפני בעה"ב היושב בפנים שעל רוב הוא יושב אצל הקיר אשר נוכח פתח הבית [שע"ת] ואותו השיור יהיה בלא סיד ודלא כאותן העושין אמה שחור דזהו ג"כ ציור [לבוש] ויש מקומות שעושין שחור וכותבין ע"ז זכר לחורבן ואותן התולין בגדי רקמה סביב כל הכתלים ישיירו ג"כ אמה על אמה:
ד סָעִיף א (ד) בחזקתה - דתלינן שנעשה ביד עכו"ם ולקחה ישראל ממנו ואם ידוע שנעשה ביד ישראל באיסור חייב לקלוף אמה על אמה. וכ"ז ככשהוא קיים אבל כשנפל אפילו אם ידוע שבפעם הראשון היה ביד עכו"ם מ"מ כשחוזר ובונה מחוייב לשייר השיעור:
ה סָעִיף ב (ה) לעשות סעודה לאורחים - אפילו סעודת מצוה כמילה וחתונה וכ"ש שאר סעודות ועיין במור וקציעה דבסעודת שבת ויו"ט לא יחסר שום דבר:
ו סָעִיף ב (ו) מחסר ממנו מעט - כלומר שאין נותן כל תבשילים הראוים לסעודה אלא מחסר מעט אפילו כסא דהרסנא די בזה [מ"א]:
ז סָעִיף ב (ז) ומניח מקום פנוי - דאל"ה לא יהיה ניכר החסרון אבל כשיניח פנוי ירגישו שהיה ראוי עוד תבשיל אלא שנחסר [ט"ז] והנה הלבוש השמיט תנאי זה אפשר דס"ל דמחסר מעט לבדה סגי:
ח סָעִיף ב (ח) שנוהגת בהם - היינו אם יש לה הרבה מיני תכשיטין לא תשים כולם עליה בבת אחת רק בכל פעם תשייר אחת לזכור החורבן. ונשים המתקשטות במילוי גורמין לבד זה רעות רבות מאומות העולם המתקנאים בהם:
ט סָעִיף ב (ט) לשבר כוס בשעת חופה - וזו היא ג"כ הטעם של שבירת כלי בשעת כתיבת התנאים. ויראה לשבור תחת החופה כוס שלם ואין בו משום בל תשחית כיון שעושין כן לרמז מוסר למען יתנו לב:
י סָעִיף ב (י) ראש שמחתי - אמרינן בשבת דף ס"ב דתענוג דאית ביה שמחה אסור ודלית ביה שמחה שרי [מ"א]:
יא סָעִיף ג (יא) שלא לנגן בכלי שיר - היינו דבכלי אסור אפילו שלא על היין לדעה זו:
יב סָעִיף ג (יב) או בבית המשתה - ר"ל לפי שהוא על היין אסרו בזה ואפילו למי שאינו רגיל בזה ודע דאפילו בפה אסור על היין לכו"ע. וע"כ יש למחות באותן שיושבין לאכול סעודתן ובחוץ עומדים ומנגנים ובכל יום עושין כן דזהו ודאי איסור גמור [פמ"ג]:
יג סָעִיף ג (יג) ואפילו שיר בפה על היין אסור - וב"ח פסק דאפילו בלא יין ג"כ אסור דאמרינן בגמרא דוקא זמרא של מושכי הספינות או מושכי הבקרים שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם אבל דגרדאי אסור שהוא לשחוק בעלמא וע"כ נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להן ואם אינן שומעות מוטב שיהיו שוגגין אכן בבית חרושת המעשה שיש שם גם אנשים ואלו מזמרות ואלו עונין אחריהן הוא כאש בנעורת ומצוה רבה לבטלם:
יד סָעִיף ג (יד) דברי תשבחות - כתב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג לשמחת מריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומרת עשאוני בניך כמין זמר [סנהדרין ק"א ע"ש] אך בבהכ"נ לרגלים מצוה לזמר וע"כ מסיק המ"א דלא שרי בשבת לזמר אלא אותן שירים שנתקנו על הסעודה אבל פיוטים אחרים אסור:
טו סָעִיף ג (טו) וזכרון חסדי הקב"ה - ובאיזה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ד' וכ"ש במה שלוקחין על הסעודה ליצ"ן אחד ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות וזהו עון פלילי [ט"ז]:
טז סָעִיף ג (טז) הכל שרי - פי' בין בפה ובין בכלי ועל היין רק שלא יהא בה ניבול פה ומ"מ אין לשמוח ביותר:
יז סָעִיף ד (יז) אם היא של כסף - ה"ה של מרגליות ואבנים טובות י"ל כ"ש דאסור ואימתי נקראת כלה י"ל כל ז' ימי המשתה בבתולה [וכ"כ יש"ש פ"ק דגיטין דף ז'] גם לילה שלפני החופה וא"כ אותן המניחין בראש כלה תכשיטין בראש שקורין בינד"א וכדומה צ"ע [פמ"ג]:
יח סָעִיף ד (יח) אבל של גדיל מותר לכלה - כדי שלא לנוולה. ועיין בב"י דמסתפק לדעת הרמב"ם אם היה עיקרה של גדיל וקבועים משבצות של כסף וזהב אם שרי וכהיום אין משגיחין בזה העולם ומקילין בזה וכתב הא"ר דסומכין על דעת הרמב"ן דסובר דעיקרו של גדיל שרי אף שיש בו כסף וזהב. והעושין הינומא מיוחדת לכלה קרוי"ן של כסף וזהב אף שיכרוך הכסף על משי יש לאסור וצ"ע [פמ"ג]:
יט סָעִיף ד (יט) אבל בשאר וכו' - שלא גזרו אלא בשעת שמחה:
כ סָעִיף ה (כ) פיו שחוק - שהשמחה יתירה משכח המצות. ועיין בט"ז ופרישה דאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק:
א סָעִיף א מסוייד ומכוייר. הם מיני ציור ואפשר לומר שדרך העולם שטחין בטיט ואח"כ סדין בסיד והמלכים עושין הכל בסיד ואסור לעשות כן אפי' שייר אמה (ב"י רמב"ם) ובד"מ כ' שהמנהג כדברי הטו' שמציירין ומשיירין אמ' וע' בב"ח:
ב סָעִיף א ביתו בטיט. משמע דבה"כ שרי בכל ענין וכן המנהג:
ג סָעִיף א בלא סיד. ודלא כאותן העושין האמ' שחור דזהו ג"כ ציור [לבו' של"ה] ואותם התולין בגדי רקמה סביב הכתלים ישיירו ג"כ אמה (של"ה):
ד סָעִיף א והלוקח חצר. דתלינן שנעשה קודם החורבן או שנעשה ביד עכו"ם ולקחה ישראל ממנו אבל אם יודע שנעשה באיסור חייב לקלפו:
ה סָעִיף ב מחסר ממנו מעט. כלומר שאין נותן כל תבשילין הראוים לסעודה אלא מחסר מעט אפי' כסא דהרסנא:
ו סָעִיף ב שנוהגת בהם. כלומר שלא תתקשט בכלם כא' אלא תשייר בכל פעם א':
ז סָעִיף ב ראש שמחתי. אמרי' בשבת דף ס"ב דתענוג דאית ביה שמח' אסור תענוג דלית ביה שמחה שרי:
ח סָעִיף ג או בבית המשתה. אפי' מי שאינו רגיל בהם (טור ותו'):
ט סָעִיף ג בפה על היין. ז"ל הרמב"ם וכ' הטור שבתשו' ביאר הרמב"ם שאפי' בלא יין אסור וצ"ע למה סתם פה בש"ע וב"ח פסק דאפי' בפה ואפי' מי שאינו רגיל אסור וכ"מ בגמרא דאמרינן זמרי דנגדי (פי' מושכי הספינות) ודבקרי (פי' מושכי הבקרים) שרי שאינו אלא לזרזם במלאכת' דגרדאי אסור שהוא שחוק בעלמא עכ"ל וא"כ הנשים המשוררים בשעת מלאכתן שלא כדין הם עושין:
י סָעִיף ג דברי תשבחות. כתוב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים לשמחת הריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומר' עשאוני בניך כמין זמר אך בב"ה לרגלים מצוה לזמר וכו' עכ"ל ונ"ל דלא שרי אלא אותם השירים שנתקנו על הסעוד' כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור ועיין בס"ח סימן קע"ו:
יא סָעִיף ג חתן וכלה שרי. ומ"מ אין לשמוח ביותר (ברכות פ"ה):
יב סָעִיף ה אסור לאדם כו'. כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה:
א סָעִיף א משחרב ב"ה כו'. סעי' זה ל' הרמב"ם והטור העתיקו בלשון זה והרמב"ם כ' אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה וכ' עליו ואינו משמע כן בגמ' דבתר דמייתי הך בריית' ת"ר לא יסיד אדם ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר. רי"א חול הרי הוא טרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד עכ"ל. נלע"ד לפ' דברי' אלו בדרך זה דבגמ' אי' תחל' בריית' דאין מסיידין ואין מכיירין כו' ואח"כ אית' ברייתא לא יסוד ביתו בסיד כו' מ"ש הטור ואח"כ אית' ברייתא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה וס"ל להטור דזה אין שום סברא בעולם לו' דפליגי הברייתו' אהדדי אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים וא"כ קשה דברייתא קמייתא אמרה אין מסיידין דפי' שלא יסוד ביתו בסיד משמע שאין לו תקנה אפי' אם ירצה לשייר אמה כו' וברייתא אמרה דיש לו תקנה זו וסובר רבי' הטור דהרמב"ם מתרץ קושיא זו דהא דיש תקנה בבתריית' היינו ע"י טיח טיט תחלה ואח"כ סיד אלא דלא ידעו הבריות שיש שם טיט למטה כיון שיש שם סיד מחפה עליו ע"כ צריך לשייר אמה כו' ובזה יכירו וידעו הכל שיש תחתי' טיחת טיט ושיור אמה לחוד לא מהני דהרואה סבור דעדיין לא נשלם הבנין ועדיין יסוד גם שם סיד ע"כ צריך טיט תחתיו וירא' שנשל' הבנין ואפ"ה שייר ונמצ' שגם הטור דהעתיק לדברי הרמב"ם אין עושין בנין מסיד ולא העתיק בנין מסויד הכל א' הוא דל' מסויד משמע ג"כ שהבנין הוא עשוי בחפוי סיד וא"כ גם העתקת הטור הוא בדרך זה שאין עושין בנין מסיד כלו' להטיחו בסיד והיינו בסיד לחודי' שזהו אין לו תיקון בעולם ובתריית' קמ"ל דיש תיקון שיטיח בטיט תחלה ואח"כ סיד ומשייר כמ"ש והטור הוקשה לו ע"ז דהא בתרייתא קבעוהו בתלמוד אחר המציעת' ובמציעתא אמרו תקנות דהיינו ת"ק ס"ל עירוב חול ותבן ור"י ס"ל דוקא תבן וזה פשוט דמיירי בסיד לחוד בלא טיט תחתיו דהא לא זכרו רק תיקון הסיד האיך יהיה ותו לא א"כ הך בתריית' ודאי מיירי ג"כ בסיד לחודיה בלא טיט תחתיו ואפ"ה מותר בתיקון דשיור אמה ואין לנו לו' דפליגי הברייתות ע"כ אמר רבינו הטור אלמא ע"י שיור אמה מותר כל מיני סיד פי' אפי' אין טיט תחתיו דלא כהרמב"ם אלא צ"ל דודאי השיור דאמה מועיל אפי' בלא טיט וברייתא קמייתא דאסרה בסיוד היינו אם יסיידנה כולה ולא נחית ההוא תנא למיתני תקנתא אלא תנא מציעתא ובתרייתא תנו תקנתא דזה תנא תקנת' דעירוב חול או תבן ובתריית' תנא תקנתא דשיור ואידי ואידי בלא שום טיח תחתיו מיירי והב"י כ' דיש פלוגת' בין הברייתו' ומתוך זה הקשה על רבי' הטור מה ראה לפסוק כבתרייתא ובדברי רמב"ם פי' תחלה דהא דתנא אין מסיידין פי' ע"י כיור מ"ש התנ' בתר הכי ואין הדע' סובלת פי' זה ואח"כ כ' ואפשר עוד לו' שדרך העולם שטחין בטיט תחלה ואח"כ סיד אבל המלכים אין טחין תחלה בטיט אלא הכל סיד פי' זה ודאי אמת בדברי הרמב"ם ואו' אני שגם רבינו הטור פי' דברי הרמב"ם כן ומ"ש אלא דחולק ע"ז וס"ל שאין לחלק בין טיחת טיט תחלה או לא מטעם שזכרנו והכל ניחא בס"ד. ומדברי הב"י נראה שגרס בטור טרכסיד ומתוך כך כתב לחלק בזה אם הלכה כרבנן או כר"י וגי' שלפנינו בטור היא נכון ומתוקן וראיתי גם למו"ח ז"ל האריך לפרש מהות הפלוגתא בין הרמב"ם להטור והנלע"ד כתבתי וא"ל למה לא כ' רבינו דין איסור כיור ופיח דזכרו בגמ' דהיינו מיני צורו' דס"ל לרבינו אם שייר אמה על אמה מותר בכל גווני: תו איתא בברייתא לקח חצר מכויירת מפוייחת ה"ז בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה והרמב"ם כ' בל' זה והלוקח חצר מסויידת כו' כמ"ש כאן בש"ע וכ' ב"י ולא חשש לכתו' שאם נפלה אינו חוזר ובונה אות' משום דמלתא דפשיטא היא ותמהתי מאוד ע"ז וכי עדיף הרמב"ם מתנא דברייתא שהוצרך לכתבה א"כ לאו פשיטא היא ותו דבגמרא פריך מזה על מ"ד לענין היזק דאם נפלה חוזר ובונה והוצרך לתרץ איסורא שאני וא"כ ודאי הי' לרמב"ם לכתוב זה להורות החילוק ונלע"ד דמדסיי' הרמב"ם ה"ז בחזקתה ואין מחייבין אותו לקלוף הכתלים שזהו לכאורה יתור ל' אלא דקמ"ל דאין לו היתר אלא שא"צ לטרוח ולקלקל הכותל כיון שכבר הוא בנוי כך ממילא אם אנו יודעים שאם נתקלקלה מעצמה ודאי אסור לחזור ולבנות כך והתנא דברייתא לא נקט הך לישנא דאין מחייבין אותו לקלוף ע"כ הוצרך לו' אם נפלה אינו חוזר ובונה אותה והטור לא נקט כלל הך דלקח חצר מסויידת ה"ז בחזקתה כיון דמיירי באפשר שנבנית קודם חורבן ב"ה וזו היא חזקתה שנבנית בהיתר וזה מילתא דלא שכיחא ואין דרך הטור לכתוב מילי דלא שכיחי משא"כ הרמב"ם שדרכו לכתוב אפי' מידי דלא שכיחא האידנא כי הוא אוצר בלום כ"ז נ"ל נכון מאד והב"י לא יצא י"ח העיון בזה מחמת חורפיה:
ב סָעִיף ב לעשות סעודה לאורחים. ז"ל הרמב"ם בגמרא לא איתא אלא סתם סעודה ונראה דהרמב"ם רבותא קמ"ל דאפי' סעודת מצוה שייך דין זה וא"כ ה"ה בכל סעודת מצוה כגון מילה וחתונה יש לנהוג כן:
ג סָעִיף ב מקום פנוי. כן פי' הרמב"ם מ"ש בגמ' ומשייר דבר מועט וקש' שהרי בגמרא אר"פ כסא דהרסנא וכ"כ הטור ומשייר דבר מועט אפי' כסא דהרסנ' וצ"ל דגם הרמב"ם ס"ל דמחסר מידי דשייך לסעודה אלא דלא יהיה ניכר החסרון ע"כ יניח מקום פנוי שבזה ירגישו שהי' ראוי עוד תבשיל אלא שנחסר והטור דלא נקט מקום פנוי היינו דס"ל דיחסר תבשיל הראוי ורגיל בכל הסעודו' ממילא ירגישו בזה כנלע"ד:
ד סָעִיף ב כדי לזכור את ירושלים שנא' אם אשכחך ירושלים וגו'. וראיתי בקצת קהלות שהשמש אומ' הפסוק הזה והחתן אומר אחריו מלה במלה ונכון הוא:
ה סָעִיף ג חתן וכלה הכל שרי. פי' בשיר בין בפה בין בכלי אבל דברים הנזכרים לעיל אסורים גם בסעוד' חתן כמ"ש בסמוך. ובהרב' סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחים על הסעודה אדם ליצן א' ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושים אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו בניך עשאוני ככנור כו':
ו סָעִיף ד אבל של גדיל מותר לכל'. הב"י כ' אבל בנוסח שלנו ברמב"ם כתוב אם הי' שם כסף משמע לפי נוסחא זו אף ע"פ שעיקרה של גדיל אם קבועים בה משבצות כסף או זהב אסור לפ"ז נרא' דמה שמכסין הכל' בהינומ' של משי ויש שם חוטי כסף או זהב יש איסור לכסו' הכלה בזה ותו דאי' בסוף סוט' תנא אף על חופ' חתני' גזרו מאי חופת חתנים זהורית המוזהב' פירש"י טלית צבועה שני ובו קבועין חוטי זהב עד שמעמידין אות' כמין כיפה עכ"ל והיינו ממש הך הינומא שעל ראש הכלה כמין כיפה והמותר תלוי אחורי' ולפ"ז יש ליזהר שלא לכסות בהינומא שיש בה חוטי זהב או כסף ובאמת שאין משגיחין בזה האידנא ונראה קצת לו' שלא אסרו בגמ' אלא אם נעשית ההינומא תחלה לשם הכלה דהא קרו לה חופת חתנים וכן מצינו דרבינא אשכח למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתי' משא"כ במנהגינו שלוקחין מכלי קודש בבה"כ ומכסים בו הכלה דלא נעשה מתחלה לשם הכלה ע"כ לא גזרו בזה וא"ל היאך מותר להשתמש בכלי קודש בזה י"ל דג"ז מצוה גדולה דהיינו הכנסת כלה שנחשב בדברים שאין להם שיעור ואין כאן תשמישי הדיוטות וצ"ע בזה:
ז סָעִיף ה שחוק בעה"ז. כ"כ בשם רבינו יונה דמשמע גם שלא בזמן הגלות דלא כנוסח הטור שכתב בגלות הזה ונלע"ד שיש חילוק בזה דלענין שמחה שאינו של מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שב"ה קיים כגון שמחת בית השואב' ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז ובזמן הגלות ערב כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק כנלע"ד נכון:
א סָעִיף א מסוייד. ובה"כ שרי בכל ענין וכן המנהג. מ"א:
ב סָעִיף א בלא סיד. דלא כאותן העושין האמה שחור דזהו ג"כ ציור לבוש ושל"ה ואותן התולין בגדי רקמה סביב הכתלים ישיירו גם כן אמה וכן בקישוטי הנשים שמתקשטות במילואן עברו אדרבנן גם גורמין הרבה רעות מעכו"ם המתקנאין ע' של"ה:
ג סָעִיף א בחזקתה. ואם ידוע שנעשה ביד ישראל באיסור חייב לקלפו. מ"א:
ד סָעִיף ב סעודה. אפי' בסעודת מצוה כמילה וחתונה וכ"ש בשאר סעודות. ט"ז:
ה סָעִיף ב אשכחך. ויש מקומות שאומר השמש הפסוק הזה והחתן אומר אחריו מלה במלה. ט"ז:
ו סָעִיף ג שרגיל. הב"ח ושל"ה הסכימו לסברא ראשונה דכל שאין שירות ותשבחות או לשמוח חתן וכלה אף בפה אסור אפי' בשבתות וי"ט ונשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להם ואם אינם שומעין מוטב שיהיו שוגגין:
ז סָעִיף ג תשבחות. דהיינו שירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור עמ"א וכתב ט"ז בסעודות נהגו לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכ"ש שיש עון גדול במה שלוקחין ליצין ועושין שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות אשרי אנוש לא יעשה זאת וע"ז אמרו בניך עשאוני ככנור:
ח סָעִיף ד גדיל. כתב הט"ז דמה שמכסין הכלה בהינומא של משי ויש שם חוטי כסף או זהב יש איסור לכסות הכלה ע"ש:
ט סָעִיף ה שחוק. ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים. ט"ז (ובספר אליה רבה הניח בצ"ע):
א סָעִיף א (ס"ק א) מסויד ומכויר. הם מיני ציור. ר"ל הא דאמר מסויד אין פירושו דסד בסיד. דא"כ תיקשי דהא במסויד ומכויר קתני דאין לו תקנה ואפי' שיור אמה ע"א לא מהני. ובסיפא קתני דמהני שיור אמה ע"א לכך כ' דגם מסויד ר"ל מין ציור לכך אין לו תקנה אבל כשהוא סד בסיד וליכא ציור מהני אמה ע"א. (ולפי' זה צ"ל אפי' טח למטה בטיט כיון שסד ע"ג ויש עליו ציורים אסור) ואפשר כו' ר"ל דלעולם מסויד הפי' כפשוטו דסד בסיד בלי ציור ואפ"ה ליכא תקנת' דמיירי שאין בו טיט כלל. ובסיפא דקתני טח בטיט למטה לכך מהני שיור. ושני הפרושים כתב הרב"י לרעת הרמב"ם שהוא כלשון הש"ע. אבל בש"ע ע"כ עיקר כפי' השני. דלפי' אח' היכי דאיכא ציור אין לו תקנה וע"כ אפי' איכא למטה טיט כנ"ל א"כ היכן כ' לעיל סי' תקנ"א סעיף ב' דמר"ח ממעטים בבנין של ציור וכיור הא אסור לבנותן כלל. ודאי ברמב"ם א"ש דל' דלעיל סי' תקנ"א הוא לשון רמב"ם מ"מ הרמב"ם לא כ' כן לענין חרש אב כ"א בתענית שגוזרים על הגשמים (ומיניה יליף הרב"י לר"ח אב) א"כ י"ל דמיירי בזמן הבית דהיה מותר לצייר ולכייר. אבל להרב"י ע"כ צ"ל העיקר כפירוש הב' וא"כ אי טיט למטה שרי ע"י שיור אמה ע"א וא"ש האי רסי' תקנ"א:
ב סָעִיף ב (ס"ק ה) מחסר כו' אפי' כסא כו' דבש"ע משמע דבדבר מועט סגי ובגמ' אמרי' אפי' כסא דהרסנא משמע דצריך לשייר מין שלם לכן כ' מ"א דגם דעת ש"ע כן. ומעט שכ' בש"ע. ר"ל אפי' מין שאיכותו מעט כמו כסא דהרסנא כדאמרי' בש"ס. ומ"ש בש"ע שמניח מקום פנוי היינו שירגישו בהחסרון. כ"כ הט"ז ע"ש:
ג סָעִיף ג (ס"ק יא) חתן כו' ע' בט"ז מ"ש לענין הינומא: ומ"ש סברא להקל אף שהוא של הקדש משום דהוי דבר מצוה כ' בס' א"ר בלא"ה א"ש דלב ב"ד מתנה וכדלעיל סי' קנ"ד: אמנם מנהג העולם לייחד מהונו ומכספו הינומא צ"ל דסמכינן על גרס' האחרת ברמב"ם דוקא כלו כסף וזהב אסור א"כ עכ"פ צ"ל שלא יהי' כלו כסף או זהב:
ד סָעִיף ה (ס"ק יב) אסור כו' כי שחוק כו' ואפי' בזמן שבהמ"ק הי' אסור. עד לע"ל כי יסיר ה' לב האבן ויעבור רוח הטמאה מן הארץ ולא יהי' יצה"ר אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה בהיותינו יושבים ועטרותינו בראשנו ונהנים מזיו השכינה בבי"א:
א סָעִיף א ס"א תקנו חכמים כו'. שאין בונין לעולם אלא כו' ספ"ג דב"ב אין מסיידין כו'. ואפי' בשיור אמה אחת כמש"ש ת"ר לא יסוד אדם כו' ומשמע דבכ"ע אסור ומש"ש ומשייר היינו שטח בטיט ואח"כ סיד ואז מותר ע"י שיור אמה אחת אבל הטור חולק על הרמב"ם וכת' דשתי הברייתות ענין אחד הוא ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב ויש מקומות כו'. ערפ"ה דברכות: או כו'. עפ"ו דב"ק וסוף מידות:
ג סָעִיף ג ס"ג וכן גזרו כו'. סוטה מ"ח א' במתני' משבטלה כו': וכל מיני זמר. שם בגמ' כל השותה בארבעה מיני זמר כו': וכל משמיעי כו'. שם זמרא דגרדאי אסור וערש"י ושם אודנא דשמע כו' ושם זימרא בביתא כו'. וי"א כו'. כמ"שש במתני' מבית המשתאות שנאמר בשיר לא כו' וכן בגיטין ז' א' ולשלח ליה מהכא בשיר כו' ובירושלמי הביאו תוס' שם דהוי קאי ודמיך בזימרא כו' ע"ש: ואסור לשומעם כו'. בסוטה שם אידנא דשמע כו' כנ"ל: שנאמר בשיר. קאי אלמעלה ונקט לשון מתני' דסוטה שממנו נאסר עיקר השיר: וכן לצורך מצוה כו'. עבי"ד דשבת:
ד סָעִיף ד ס"ד שלא להניח כלל. כלוי שם ואמר שם וכן תני לוי במתני' וכמ"ש הרמב"ם דכ"מ שלא נפסק הלכה בהדיא פיסקין כאמורא שנזכר באחרונה: ושלא יניח כו' וכן כו' אבל של כו'. ממ"ש שם א"ל דומיא דכ"ג בגברי ותנן במתני' אף עטרות כלות וצ"ל דכלילא לאו היינו עטרות וכמ"ש בפ"ו דשבת כלילא שרי ובמתני' שם ולא בעיר של זהב והוא עטרות כלות כמ"ש בסוטה שם ובכלילא הוא החילוק בין גברי לנשי וע' בתוס' שם שכ' בשם ר"ת דאינו אסור לכלה אלא עיר של זהב אבל הרמב"ן בס' תה"א הקשה עליהם דא"כ הא דאמרו ברפ"ו דשב' ג"ד נאמרו באצטמא כו' אין בה משום עטרו' כלות הלא כ"ד מותר ופי' דכ"ד שהוא של אניסכא אסור ודרבינא של גדיל הוה כמש"ש דוקא גדיל כלילא כו' והיינו דתניא סתם איזו היא עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה כיפה של מילת לא התיר אלא של מילת עכ"ל הרמג"ן שם בקיצור: ודוקא כו'. ממ"ש בשבת ולא בעיר כו' הא בחול שרי:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.