א כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא שָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוֹ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים דְּהַיְנוּ שֶּׁיִּרְאֶה ג' כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִים אוֹ שֶׁהַלְּבָנָה זוֹרַחַת בְּכֹחַ וְתָאִיר עַל הָאָרֶץ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ק דְּתַעֲנִית וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א), אֵינוֹ תַּעֲנִית; וְאִם דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל קֹדֶם לָכֵן, אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ. הַגָּה: מִיהוּ נוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַשְׁלִימִין עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְכֵן דַּעַת מִקְצָת רַבְּוָתָא (תה"ד סִימָן קנ"ז); וְנִרְאֶה לִי דְּדַוְקָא בְּיָחִיד דְּאוֹמֵר עֲנֵנוּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, דִּבְלָאו הָכֵי יָכוֹל לְהוֹסִיף כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' קי"ט, אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יֹאמַר עֲנֵנוּ אֶלָּא אִם כֵּן מַשְׁלִימִין, וְכֵן נוֹהֲגִין.
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁרָגִיל לְהִתְעַנּוֹת עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין רְגִילוּת לְקַבְּלָם בַּתְּפִלָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים אֶלָּא עַד שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: וְהַיָּחִיד מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי פ"ק דְּתַעֲנִית). וְכֵן חָתָן יִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לַחֻפָּה וְאָז יוּכַל לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה (תה"ד סִימָן קנ"ז); אֲבָל מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה מִי"ז בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב צָרִיךְ לְהַשְׁלִים, אַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ צָרִיךְ קַבָּלָה; וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֶּה כָּל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, רַק מִתְעַנֶּה יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, בָּעֵי קַבָּלָה וְהַשְׁלָמָה (תה"ד סִימָן קמ"ו). וְנִרְאֶה לִי דְּדַוְקָא בִּסְתָם, אֲבָל אִם הִתְנָה שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִים, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ דְּלֹא עָדִיף מִשְּׁאָר תַּעֲנִית.
ג יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית סְתָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, אִם לֹא שֶׁפֵּרֵשׁ בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַתַּעֲנִית עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ הַצִּבּוּר תְּפִלָּתָם וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רמ"ט.
ד תַּעֲנִית חֲלוֹם, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רמ"ט (סָעִיף ד').
ה כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו הַיָּחִיד מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ תַּעֲנִית. הַגָּה: לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ וְלֹא לְעִנְיַן אִם חַיָּב תַּעֲנִית סְתָם וְהִתְעַנָּה כָּךְ לֹא יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א); מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר"י), וְכֵן נִרְאֶה לִי לִנְהֹג בְּתַעֲנִית יָחִיד. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא, הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל.
ו אֵימָתַי מְקַבְּלוֹ, בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אוֹמֵר בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה אוֹ אַחַר שֶׁסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו: הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית יָחִיד מָחָר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתִי בְּיוֹם תַּעֲנִיתִי מְקֻבֶּלֶת; וְאִם לֹא הוֹצִיא בְּפִיו, אִם הִרְהֵר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מְקַבֵּל תַּעֲנִית לְמָחָר, הָוֵי קַבָּלָה, וְהוּא שֶׁיְּהַרְהֵר כֵּן בִּשְׁעַת תְּפִלָּה הַמִּנְחָה. הַגָּה: וְטוֹב יוֹתֵר לְקַבְּלוֹ אַחַר תְּפִלָּה מִבִּשְׁעַת תְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ (הַמַּגִּיד וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף).
ז קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם; וְכֵן אִם קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אוֹ יוֹתֵר, זֶה אַחַר זֶה, לְהִתְעַנּוֹת בַּיָּמִים וְיֹאכַל בַּלֵּילוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל כָּל הַלַּיְלָה לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, דְּהָוֵי קַבָּלָה לְכֻלָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו. הַגָּה: וְאִם קִבֵּל לְהִתְעַנּוֹת שְׁנֵי יָמִים רְצוּפִין מֻתָּר לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה שֶׁבֵּינֵיהֶם, אִם לֹא פֵּרֵשׁ בְּהֶדְיָא אַף עַל הַלַּיְלָה (מָרְדְּכַי פ"ק דְּתַעֲנִית), וְאָז מִתְפַּלֵּל כָּל יוֹם בְּמִנְחָה, עֲנֵנוּ (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ק"פ).
ח אִם קִבֵּל עָלָיו בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה תַּעֲנִיּוֹת, וְלֹא רְצוּפִין זֶה אַחַר זֶה, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, יֵשׁ מִי שֶׁמִּסְתַּפֵּק אִי סַגֵּי בְּקַבָּלָה אַחַת לְכֻלָּם אוֹ אִם צָרִיךְ קַבָּלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. הַגָּה: מִיהוּ נָהֲגוּ הָעָם לְקַבְּלָם בְּקַבָּלָה אַחַת וְסַגֵּי בְּהָכֵי, וְכֵן דַּעַת מִקְצָת רַבְּוָתָא (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
ט קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, וְהִתְעַנָּה, וּבַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחַר הַתַּעֲנִית נִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלָּן בְּתַעֲנִיתוֹ שֶׁלֹּא אָכַל בַּלַּיְלָה וְהִתְעַנָּה כָּל הַיּוֹם הַשֵּׁנִי, אֵינוֹ תַּעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם.
י מִתְעַנֶּה אָדָם תַּעֲנִית שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כָּל הַיּוֹם. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָיָה טָרוּד בַּחֲפָצָיו וּמִתְעַסֵק בִּצְרָכָיו וְלֹא אָכַל עַד חֲצוֹת אוֹ עַד ט' שָׁעוֹת, וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בַּשָּׁעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיּוֹם, הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה אוֹתָם שָׁעוֹת וּמִתְפַּלֵּל בָּהֶם עֲנֵנוּ שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית קֹדֶם שְׁעוֹת הַתַּעֲנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל; וְהֵיכִי מַשְׁכְּחַת לָהּ, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מֵאֶתְמוֹל לְהִתְעַנּוֹת עַד חֲצִי הַיּוֹם, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַיּוֹם נִמְלַךְ וּגְמָרוֹ, אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר מֵחֲצִי הַיּוֹם וָאֵילָךְ, וּלְמָחָר נִמְלַךְ וְלֹא אָכַל גַּם בַּחֲצִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן, הֲרֵי זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת.
יא אִם קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית עַד חֲצִי הַיּוֹם וְאָכַל אַחַר כָּךְ, אוֹ שֶׁאָכַל עַד חֲצִי הַיּוֹם וְקִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית מִשָּׁם וָאֵילָךְ, אֵינוֹ נִקְרָא תַּעֲנִית לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ, אֲבָל נִקְרָא תַּעֲנִית לְעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁלִים נִדְרוֹ.
יב תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִים עַל הַצִּבּוּר אֵין כָּל יָחִיד צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, אֶלָּא שְׁלִיחַ צִבּוּר מַכְרִיז הַתַּעֲנִית וַהֲרֵי הוּא מְקֻבָּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶם נָשִׂיא, לְפִי שֶׁגְּזֵרָתוֹ קַיֶּמֶת עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ צְרִיכִים כָּל הַצִּבּוּר לְקַבֵּל עַל עַצְמָם כִּיחִידִים, שֶׁכָּל אֶחָד מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ.
יג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּי שֶׁנָּדַר וְאָמַר: אִם לֹא אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית, מֵאַחַר שֶׁמַּה שֶּׁהִתְנָה הוּא דְּבַר הָרְשׁוּת, הָוֵי אַסְמַכְתָּא (פֵּרוּשׁ שֶׁאָדָם סוֹמֵךְ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד וְעַל סְמַךְ זֶה הוּא נוֹדֵר אוֹ מִתְחַיֵּב בִּדְבַר מָה); אֲבָל אִם אָמַר: אִם לֹא אֶעֱשֶׂה מִצְוָה פְּלוֹנִית אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית, וְכֵן אִם אָמַר: אִם יַצִּילֵנִי ה' מִצָּרָה אוֹ אִם יַצְלִיחַ דַּרְכִּי, לֹא הָוֵי אַסְמַכְתָּא.
א סָעִיף א (א) כל תענית וכו' - היינו בין הארבע צומות או איזה תענית יחיד:
ב סָעִיף א (ב) ג' כוכבים - דשנים עדיין הוי ביה"ש:
ג סָעִיף א (ג) בינוניים - אבל גדולים לא מהני דהם נראין אף ביום. והנה בסימן רצ"ג לענין מוצאי שבת פסק השו"ע דאין לעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים ורצופים והוא משום חומרא דשבת וה"ה לענין מוצאי יוה"כ אבל בענינינו סגי בבינונים ואפילו מפוזרים [אחרונים]:
ד סָעִיף א (ד) אינו תענית - הן לענין שלא יצא בזה ידי חיוב תעניתו והן לענין שאינו מתפלל עננו:
ה סָעִיף א (ה) אם דעתו לאכול וכו' - כגון שהתנה בשעת קבלתו שלא להשלים התענית:
ו סָעִיף א (ו) אף על פי שאין משלימין - היינו אם פירש בשעת קבלה שלא להשלים אפילו התענה רק עד מנחה גדולה מתפלל עננו אבל אם קיבל תענית סתם צריך להשלים עד צאת הכוכבים כדלקמן בס"ג [ועיין בביאור הגר"א דמשמע מיניה דבזה אם לא השלים אפילו לדעת מקצת רבוותא אין מתפללין עננו] ואם לא השלים ואכל עיין לקמן סימן תקס"ח ס"א ובהג"ה שם. והא דסתם רמ"א להקל בפירש בשעת קבלה היינו דוקא במתפלל תפלת מנחה קודם אכילתו אבל כשאכל מתחלה בכל גווני אינו מתפלל עננו:
ז סָעִיף א (ז) וכן דעת מקצת רבוותא - טעמם דס"ל דמה שאמר הגמרא כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית והיינו אף לענין עננו הוא רק אם קיבל עליו להתענות יום שלם ולא השלים דאינו תענית אז אינו מתפלל עננו אבל אם קיבל עליו רק עד מנחה דהוא לצעורי בעלמא הוי תענית לענין זה שמתפלל עננו בתוך תפלתו אף שאיננו משלים אכן רוב הפוסקים חולקים ע"ז וע"כ הכריע רמ"א דלא נסמוך עליה רק לענין יחיד דיאמרנה בש"ת ויחתום כי אתה שומע וכו' ולא יאמר בא"י העונה בעת צרה ועיין בט"ז שמצדד דאפילו בזה ידלג תיבות צום תעניתנו דלא ליחזי כדובר שקרים כיון דאינו תענית ובספר בגדי ישע פוסק דאינו צריך לדלג כיון שהוא מתענה עד אחר חצות דאז אכילתו הוא כזורק אבן לחמת לא מיחזי כשיקרא עי"ש וכן מצדד בספר מחצית השקל עי"ש:
ח סָעִיף א (ח) אבל ש"ץ וכו' - היינו בתפלת חזרת הש"ץ דמוסיף ברכה מיוחדת ע"ז בין גואל לרופא אבל בתפלת הלחש גם הוא יאמר עננו קודם כי אתה שומע ועיין בבה"ל:
ט סָעִיף ב (ט) שאין רגילות לקבלם בתפלה - שמקובלים ועומדים מכח מנהגם וגם התענית הוא רק לצעורי בעלמא משום תשובה שיתכפרו עונותיו ולפ"ז אותן הנוהגין להתענות לעולם יום א' של סליחות וער"ה א"צ קבלה והשלמה כיון שמקובלים מכח מנהגם:
י סָעִיף ב (י) עד שיצא מביהכ"נ - ערבית ואפילו התפללו מבע"י דהיינו מפלג המנחה ולמעלה דהוא י"א שעות פחות רביע. ותפלת ערבית אין מעכב לזה אלא כיון שהגיע הזמן הזה די ובלבד שיתפלל מנחה תחלה [מ"א] ועיין במחצית השקל בסימן תקפ"א שכתב דעכשיו רבים נוהגים שלא להתענות כ"א עד זמן מנחה גדולה ומתפללים תחלה מנחה וכ"כ בפמ"ג ועכ"פ נראה דבאדם חלוש בודאי יכול לסמוך להקל להתענות רק עד זמן מנחה גדולה ולהתפלל מנחה ותפלת עננו ולאכול:
יא סָעִיף ב (יא) וכן חתן וכו' - דמתענה ג"כ רק לצעורי משום תשובה לכפר עונותיו ואין רגילות לקבלו במנחה שלפניו:
יב סָעִיף ב (יב) ואז יוכל לשתות וכו' - היינו ג"כ אף שלא התנה בתחלה שלא להשלים אפ"ה יכול לשתות וכנ"ל ומש"כ ואז היינו דלא ישתה קודם מנחה דאז לא יוכל לומר עננו. ומ"מ טוב יותר שיתנה החתן בפירוש שלא להשלים [אחרונים]:
יג סָעִיף ב (יג) להשלים - הטעם שמתענין על העבר על החורבן ולא אמרינן לצעורי קמכוין משא"כ ביו"ד ימי תשובה דמתענין על העתיד שיקרע גזר דינם אמרינן דלא קבלו אלא לצעורי וזהו טעם המתענין מ' יום לפני יום הכפורים דא"צ להשלים דהא הם מתענים ג"כ מפני התשובה:
יד סָעִיף ב (יד) אף על גב דאינו צריך קבלה - דמקובל ועומד מפני שרגיל בזה בכל שנה:
טו סָעִיף ב (טו) רק מתענה יום או יומים - מיירי במי שאינו נוהג להתענות כל שנה וא"כ צריך לקבל התענית לכן צריך להשלים אבל מי שמתענה כל שנה אפי' רק קבע יום אחד לזה א"צ קבלה והשלמה ומכ"ש מי שמתנה בשעת קבלה שבודאי א"צ השלמה:
טז סָעִיף ב (טז) התנה - בשעת קבלת תענית ואפשר דה"ה אם התנה מקודם אמרינן דקבלה שקיבל אח"כ אדעתא דתנאה קמא הוי:
יז סָעִיף ג (יז) שקיבל עליו תענית סתם וכו' - היינו שלא פירש בעת הקבלה את כונתו אמרינן דמסתמא היה כונתו כמו בשאר ימות החול דדינו הוא עד צאת הכוכבים כ"ז שלא פירש:
יח סָעִיף ג (יח) אם לא וכו' עד שישלימו הצבור תפלתם - וה"ה דמהני כשמתנה שיתענה רק עד זמן מנחה גדולה ומיקרי תענית ויכול להתפלל עננו:
יט סָעִיף ג (יט) וע"ל סי' רמ"ט - היינו מה שהכריע שם בהג"ה לדינא ועיין שם מה שכתבתי שם במ"ב ובה"ל:
כ סָעִיף ד (כ) ואפילו בע"ש - דהא מתענין עבורו אף בשבת:
כא סָעִיף ה (כא) שלא קבלו עליו היחיד וכו' - לאפוקי תענית צבור דאינו צריך קבלה כמבואר בסי"ב:
כב סָעִיף ה (כב) מבעוד יום אינו תענית - משמע אע"פ שקבלו אח"כ בלילה לא מהני והא דמבואר לקמן בס"י בדעה קמייתא דמהני הקבלה לענין תענית שעות להתפלל ענינו הכא כיון שהתחיל להתענות לשם חובה ואח"כ קבלו לא הוי קבלה כלל [מ"א בסקט"ו] ואפילו השלימו עד צה"כ ג"כ אינו חשוב תענית שנאמר קדשו צום משמע דבעינן הזמנה מקודם [רי"ף]:
כג סָעִיף ה (כג) לא יצא ידי נדרו - ומ"מ אם התחיל להתענות ביום זה צריך לשלם נדרו במה שקבל עתה אף שלא קבלו מבעוד יום וגם הוי כפרת עון דלא גרע ממי שמצטער עצמו מבשר ויין וכדלקמן בסי"א כ"כ הפמ"ג והגר"א בביאור דברי הרמ"א וביד אפרים וכן בשיורי לקט מפקפקין ע"ז דכיון דהוא סבר לצאת בזה ידי נדרו שנדר מכבר א"כ היה הקבלה בטעות ויכול לחזור בו ולאכול בו ביום:
כד סָעִיף ה (כד) מיהו י"א דמתפלל ענינו - טעמם דמה שאמרו בגמרא כל תענית וכו' אינו תענית היינו רק לענין שלא יצא ידי נדרו שחייב מקודם אבל שם תענית עליו ויכול להתפלל ענינו ואפילו לא קבלו כלל:
כה סָעִיף ה (כה) בתענית יחיד - משום דיחיד אומר ענינו בשומע תפלה ואינו קובע ברכה לעצמו וכנ"ל בס"א בהג"ה ומיהו אפשר דדוקא בחדא ריעותא דהיינו שלא קבלו מבעוד יום אבל השלימו עד הערב אבל אם גם אין דעתו להשלימו אפשר דאינו חשוב תענית גם לענין ענינו ונכון שבאופן זה ידלג תיבות צום תעניתנו ויאמר ענינו ד' ענינו ביום זה כי בצרה גדולה אנחנו וכו':
כו סָעִיף ה (כו) מתפלל ענינו אע"פ וכו' - ובזה לכו"ע יכול לומר בו שפיר צום תעניתנו אע"פ שלא קבלו מאתמול כלל כיון דמשמיא רמו עליה הוי במקום קבלה מעצמו:
כז סָעִיף ו (כז) בתפלת המנחה - דבעינן שיהא הקבלה סמוך לזמן התחלת התענית ונראה דלכתחלה יותר טוב שיהיה במנחה קטנה דהוא בט' שעות ומחצה ולא קודם ובדיעבד מהני אפילו במנחה גדולה וכתבו האחרונים שבדיעבד אם לא קיבל בתפלת המנחה יכול לקבלו אח"כ כל זמן שהוא יום:
כח סָעִיף ו (כח) בשומע תפלה - דמותר לשאול צרכיו בשומע תפלה וכיון שמסיים יהי רצון וגו' כדלקמיה לא הוי הפסק דהוא בכלל שאילת צרכיו:
כט סָעִיף ו (כט) הריני בתענית יחיד - אתי לאפוקי דלא נטעי שהוא מקבל עליו להתענות כחומר תענית צבור ומ"מ בדיעבד אף אם אמר בסתמא הריני בתענית מחר ג"כ דינו כתענית יחיד [ב"י]:
ל סָעִיף ו (ל) אם הרהר בלבו שהוא מקבל וכו' - ודוקא שהרהר בלשון זה שהוא מקבל אבל מה שבדעתו להתענות לא מיקרי קבלה ויכול לחזור אכן אם התחיל להתענות אסור לאכול בלא התרה:
לא סָעִיף ו (לא) הוי קבלה - דאע"ג דלענין שבועה ונדר כשאוסר איזה דבר על עצמו לא מהני עד שיוציא בשפתיו אבל תענית דמי לנדר של צדקה דמהני כשגמר בלבו לזה וט"ז כתב דכיון דע"י התענית נתמעט חלבו ודמו חשוב כקרבן ובקרבן כתיב כל נדיב לב עולות:
לב סָעִיף ו (לב) בשעת תפלת המנחה - ולא קודם דלא עדיף הרהור מהוצאה בפה דלא מהני אם הוציא בפיו קודם תפלת המנחה להתענות למחר ופרטי דינים אלו עיין לקמן בסימן תקס"ג:
לג סָעִיף ו (לג) וטוב יותר וכו' - קאי אריש הסעיף שכתב אומר בשומע תפלה או אחר וכו' וע"ז קאמר דטוב יותר לקבלו אחר תפלה דהיינו קודם יהיו לרצון או אח"כ קודם שיעקור רגליו:
לד סָעִיף ו (לד) כדי שלא להפסיק - דעצם הקבלה שאומר הריני בתענית אינו שייך לתפלה והאחרונים כתבו דטוב שגם בשומע תפלה יהרהר שמקבל עליו התענית למחר:
לה סָעִיף ז (לה) לא הפסיד כלום - דלא נחשב זה להפסק משום דעצם חיוב התענית אינו אלא לכל היום אם לא במקום שהחמירו בפירוש גם ללילה כגון לט"ב או להמבוארים לקמן בסימן תקע"ה ס"ג:
לו סָעִיף ז (לו) להתענות בימים ויאכל בלילות - אין הכונה שפירש שיאכל בלילות אלא מסתמא הוא ג"כ מותר כדלקמיה:
לז סָעִיף ז (לז) ואז מתפלל - ט"ס הוא וצ"ל ואפ"ה מתפלל ור"ל דאף שמתענה גם בלילה אין לומר דהוי כיומא אריכתא ולא יתפלל ענינו אלא במנחה של יום שני אלא כל יום הוא תענית בפני עצמו לענין ענינו ואפילו מתענה ששה ימים רצופים נמי מתפלל כל יום ענינו במנחה:
לח סָעִיף ח (לח) אם סגי בקבלה אחת לכולם - מפני שקבלן בבת אחת:
לט סָעִיף ח (לט) מיהו נהגו העם וכו' - והוא מה שמברכין בשבת שלאחר פסח וסוכות מי שיקבל עליו להתענות בה"ב והעם עונין אמן וזהו הקבלה וא"צ לקבלו עוד במנחה שלפניו ומ"מ אם רוצה אח"כ שלא להתענות הרשות בידו כיון שלא הוציא בפיו. אכן לפי מה שכתבנו לקמן בסימן תקס"ג דיש מחמירין שאפילו בהרהור בלבד הוי קבלה צריך ליזהר לדבריהם אם בעת שענה אמן היה בלבו להתענות שלא לחזור לחזור מזה:
מ סָעִיף ט (מ) אע"פ שלן בתעניתו וכו' - אשמעינן בזה דלא נימא דבכה"ג הוי כיומא אריכתא ויצא בקבלתו הראשונה:
מא סָעִיף ט (מא) אינו תענית - לא לענין לצאת ידי נדרו ולא לענין להתפלל ענינו:
מב סָעִיף ט (מב) שלא קבלו עליו מבע"י - משמע אע"פ שקבלו אח"כ בלילה לא מהני ועיין במ"א שדעתו דדוקא אם קבלו אחר שהתחיל להתענות לשם תענית דהקבלה צריך להיות מקודם התחלת התענית הן בתענית שעות והן בתענית יום שלם אבל אם קיבל ע"ע בלילה קודם שהתחיל להתענות אף דלא יצא ידי נדרו בזה דלא נקרא תענית שלם כיון שלא קבלו מבע"י מ"מ עכ"פ תענית שעות הוי כיון שקיבל קודם התחלת תעניתו ומתפלל למחר ענינו לדעה קמייתא שבסעיף יו"ד ויש מאחרונים שחולקין וסוברין דהיכא שדעתו להתענות יום שלם אין עליו שם תענית שעות ובלא קבלה מבע"י אף לדעה קמייתא אין עליו שם תענית כלל אף לענין להתפלל ענינו. ודע דלפי מה שכתב הרמ"א בס"ה לנהוג בתענית יחיד שאומר ענינו בש"ת אף בלא קבלה כלל ה"ה בענינינו כאן וכ"כ הא"ר:
מג סָעִיף י (מג) ונמלך להתענות וכו' - מלשון זה משמע לכאורה דאפילו לא הוציא בשפתיו ג"כ סגי ומה שסיים שהרי קבל עליו היינו בלב ואזיל לשיטתיה בס"ו ועיין שם במ"א דדוקא בשקבל עליו אבל אם היה רק בדעתו להתענות לא מיקרי קבלה:
מד סָעִיף י (מד) שגם זה תענית שעות וצריך - צ"ל שגם תענית שעות זה צריך:
מה סָעִיף י (מה) שיקבלנו עליו מאתמול - היינו בעת תפלת המנחה:
מו סָעִיף י (מו) נמלך וגמרו - ר"ל שנמלך שלא לאכול אפילו שלא לשם תענית:
מז סָעִיף י (מז) הרי זה תענית שעות - ר"ל ומתפלל בהם עננו:
מח סָעִיף יא (מח) עד חצי היום - לאו דוקא דה"ה אם הקבלה היה עד ג' רביע היום אם דעתו לאכול קודם גמר היום אינו מתפלל ענינו בתפלת המנחה ועיין לעיל בס"א בהג"ה דהיחיד יכול לומר ענינו בש"ת:
מט סָעִיף יא (מט) שצריך להשלים נדרו - דה"א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא הוי נדר כלל קמ"ל דמ"מ צריך להתענות אותו זמן:
נ סָעִיף יב (נ) ויש אומרים וכו' - ולדינא נראה דצריך להחמיר ולהתענות כדעה ראשונה אף שלא ידע ולא קיבל ע"ע וכ"ש התעניתים הכתובים בפסוק בודאי א"צ לקבל ונראה דאף דעה השניה מודה לזה דאלו כבר רצו כל ישראל וקבלו עליהם כדאיתא בפוסקים:
נא סָעִיף יג (נא) יש מי שאומר וכו' - נקט לשון זה לדין הראשון שמה שהתנה הוא דבר הרשות דבזה יש הרבה פוסקים שחולקין וס"ל דאף שהתנאי היה בדבר הרשות כיון שהדבר שהתחייב הוא דבר מצוה לא שייך בזה אסמכתא ומחויב לקיים אבל שני דינים האחרונים כו"ע ס"ל כן:
נב סָעִיף יג (נב) אם לא אלך למקום פלוני - וה"ה בקום ועשה כגון שאמר אם אעשה דבר פלוני ועשה:
נג סָעִיף יג (נג) אשב בתענית - וה"ה אם אמר אתן לצדקה:
נד סָעִיף יג (נד) הוי אסמכתא - והאחרונים כתבו דיש להחמיר מאחר שרבים חולקים ע"ז:
נה סָעִיף יג (נה) אבל אם אמר וכו' - דעשה לזרז עצמו לדבר מצוה וגומר בדעתו ולא הוי אסמכתא:
נו סָעִיף יג (נו) אם יצילני ה' מצרה - דמקרא מלא הוא גבי יעקב וידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וגו' וכן וידר ישראל נדר לאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי וגו':
נז סָעִיף יג (נז) או אם יצליח דרכי - גם זה מקרא דיעקב ונתן לי לחם לאכול וגו' ומשום דבזכות שהצליח גמר ומקני לכך חייל הנדר:
א סָעִיף א כתב הג"מ אף על גב דבגמרא מוכח דאי לאו חומרא דט"ב בין השמשות שלו הוי שרי משמע דבשאר תענית שרו ספיקא דידהו י"ל שאני עיולי יומא מאפוקי יומא דליכנס בתענית שרי ב"ה שלו כגון עט"ב אבל סוף התענית מספקא לא נפקא קדושתה עד צ"ה דאז הוי ודאי לילה עכ"ל ב"י בשמו והוא בגמ' פ"ד דפסחים [ועסי' שפ"ו ס"ט מ"ש] ואיתא שם דבת"צ שפוסקים מבע"י ב"ה שלו אסור אך אין ת"צ בבבל עסי' תקע"ה ס"י וא"כ יחיד המתענה לילה ויום א"צ להפסיק ב"ה אבל אם קבל עליו תענית ציבור צריך לנהוג כחומר כל ת"צ [ב"י סי' תקס"ג] ועסי' רמ"ט ומ"מ טוב שלא לכנס לבית הספק ויפסיק מבע"י עמ"ש ס' רצ"ט סס"ו: בינונים. אבל (קטנים) [גדולים] לא מהני [כ"נ להגיה ואפשר דפירושו קטנים מאד כמ"ש בי"ד סי' רס"ג ס"ה ובש"ך שם]:
ב סָעִיף א אף על פי שאין משלימין. היינו אם פי' בשעת קבלה שלא להשלים אפי' התענה עד מנחה גדולה מתפלל ענינו אבל אם קבל תענית סתם צריך להשלים [עס"ב וססי' רמ"ט] ואם לא השלים ואכל עסי' תקס"ח ואם אכל קודם שהתפלל אין מתפלל ענינו [ת"ה סי' קנ"ז]:
ג סָעִיף א ש"ץ לא יאמר. דהעיקר קי"ל דלא מקרי תענית בלא השלמה כמ"ש סי"א [ד"מ]:
ד סָעִיף ב שאין רגילות לקבלם. שמקובלים ועומדים מכח מנהגם ואפי' המתענים כלם חוץ מיום א' כדי שלא יהא עליו כנדר א"צ קבל' והשלמה (ת"ה) ולפ"ז אותם המתענים לעולם יום ראשון של סליחות א"צ קבלה והשלמ' כיון שמקובלים מכח מנהגם, מיהו העולם נוהגין להשלים ואפשר דאסור להתיר להם עבי"ד סי' רי"ד ואפשר שנתפשט המנהג מכח טעות שראו בש"ע שכ' מי שאינו מתענה כל ימיו כו' בעי קבלה והשלמה וטעו בזה דמיירי במי שאינו נוהג להתענו' כל שנה וא"כ צריך לקבל התעני' לכן צריך להשלים אבל מי שמתענ' כל שנה אפי' יום א' א"צ קבלה והשלמה ומכ"ש מי שמתנה בשעת קבלה שא"צ להשלים:
ה סָעִיף ב עד שיצא מבה"כ. ערבית [הג"א] משמע דוקא אחר תפלת ערבי' שהיא אחר י"א שעות פחות רביע וכמ"ש בב"י סי' רמ"ט בשם המרדכי דזה מקרי השלמ' אחר שנכנס יום שלאחריו וכ"מ ס"ג וס"א וסי' תקנ"ט ס"ט מיהו נ"ל דכל שהתפלל בזמן הנ"ל דיו דכיון שהוא תחל' השקיעה מקרי השלמת תענית ועסי' תקנ"ב סי"א וכ"כ הב"ח גבי חתן וכ"מ בת"ה:
ו סָעִיף ב צריך להשלים. שמתענין על העבר על החורבן לא אמרי' לצעורי קמכוין משא"כ בימי תשובה דמתענין על העתיד שיקרע גזר דינם אמרי' דלא קבלו אלא לצעורי (ת"ה) וא"כ ה"ה המתענים מ' יום לפני יה"כ א"צ להשלים דהא מתענין מפני התשוב' והא דמתענין אותן ימים מפני שהם ימי רצון דוגמת י' ימי התשובה: הקשה הב"ח דהא ר"א ב"צ התענה ולא השלי' בט"ב שנדח' אעפ"י שהוא התענ' על העבר על החורבן ול"נ דלק"מ דר"א ב"צ לא היה צריך להתענו' כלל שי"ט שלו הוא אלא שקיבל על עצמו לצער עם הצבור ע"ש וכ"כ רש"י אבל יחיד שמקבל עליו תענית על צרה שעברה צריך להשלים:
ז סָעִיף ב התנ' שלא כו'. פי' בשע' קבלת התעני' עס"י ומ"ש ססי' תרכ"ד:
ח סָעִיף ג תעני' סתם. מחמת נדר:
ט סָעִיף יא לא יצא. ומ"מ אם התחיל להתענות ביום זה אדעתא שלא להשלי' צריך לשל' נדרו וגם הוי כפר' עון דלא גרע ממי שמצטער עצמו מבשר ויין עסי"א:
י סָעִיף א לנהוג בתעני' יחיד. כמ"ש ס"א דאפי' לא קבלו מעולם מתפלל ענינו [ד"מ]:
יא סָעִיף ו הוי קבלה וחייב להתענו'. עיין בי"ד ססי' רנ"ח ומ"מ דוקא כשקבל בלבו להתענו' אבל אם היה רק בדעתו להתענו' לא מקרי קבל' וכ"מ בי"ד סי' רי"ד דדוקא כשהתחיל להתענו' צריך התר' (ב"ח) וכ"מ סי' תקצ"ז בהג"ה ע"ש:
יב סָעִיף ו בשעת תפל' המנחה. משמע דאסור לקבלו אחר תפלת המנחה אבל הב"ח כת' דשרי לקבלו כ"ז שהוא יום וכ"מ בגמ' ועסי"א:
יג סָעִיף ו וטוב וכו'. ומ"מ גם בשעת התפל' כשמגיע לש"ת יהרהר בלבו שמקבל התעני' (ב"ח):
יד סָעִיף ז ואז מתפלל כו'. הלשון אינו מדוקדק דפשיטא כשאוכל הלילה שבנתיים שמתפלל בכל יום עננו דכל יום הוי תעני' בפ"ע אלא אפי' התענה גם הלילה מתפלל כל יום ענינו דהא מדינא דגמרא ראוי להתפלל בכל תפלה ענינו רק שגזרינן שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו ולכן בכל מנחה שכבר פנה יום מתפלל ענינו אפי' מתענה ו' ימים רצופים וכ"ה במהרא"י ובהגמ"נ ה' ר"ח ובב"ח:
טו סָעִיף ה שלא קבלו עליו מבע"י. משמע אף על פי שקבלו אח"כ בלילה לא מהני וא"ת הא כת' בס"י דאם קבל עליו התענית שעות קודם שעות התעני' מקרי קבלה וי"ל דא"כ תקשה לך ממ"ש ס"ה כל תענית שלא קבלו מבע"י לא שמיה תענית משמע דאפי' קבלו משחשיכה לאו כלום הוא ואם כן קשה נמי למה יגרע מתעני' שעות אלא צ"ל כמ"ש המרדכי דלעולם בעי' קבלה קודם שיתחיל להתענו' לשם תענית בתעני' שעו' קוד' שיתחיל להתענו' השעו' וביו' שלם קודם שחשיכ' וכ"מ בר"ן וא"כ אף על פי שקבלו בלילה אינו עולה לו לתענית יום שלם ומ"מ מתפלל ענינו כיון שקבלו קודם שהתחיל להתענו' לשם חובה אבל אם התחיל להתענו' לשם חובה ואח"כ קבלו לא הוי קבל' כלל ולהי"א בס"י אינו מתפלל כלל ענינו:
טז סָעִיף יג הוי אסמכתא. ברי"ו השוה תעני' וצדקה לדברים אלו וצ"ע גבי צדקה פסק דאפי' לדבר הרשו' לא הוי אסמכתא כמ"ש ב"י בי"ד סרנ"ח ס"י ובח"מ סר"ז ודוחק לחלק דהא בסי' תקס"ג כ' ג"כ בשם הרא"ש דתעני' דמי לצדק' ואפשר דמ"ה כת' יש מי שאומר להודיע דרבים חולקים בדבר ולכן יש להחמיר:
יז סָעִיף יג אם יצליח דרכי. דבזכו' שהצליח גמר ומקני:
א סָעִיף א וכן דעת מקצת רבוואת' הוא דעת הרמב"ם שכתב אפי' אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות מקרי תעני' לשעות והוא ע"פ הירושלמי ונגד תלמודינו דאר"ח והוא שלא אכל כל אותו היום וכבר כתבו בשם הרשב"א ששמע שהרמב"ם חזר בו והצריך דוקא שלא טעם כל היום וע"כ תמוה מה שכ' רמ"א שהיחיד יאמר ענינו דהיאך יאמר ביום צום תעניתנו ותעניתו אינו תענית ומו"ח זכרונו לברכה כתב שמכל מקום רשות הוא לומר ענינו וכת' שהרמב"ם ורמב"ן והרז"ה והר"ן ס"ל דקבלת תענית קודם שעות התענית מהני כו' ובאמת לא ס"ל כן אלא אם על כל פנים התענה כל היום רק שקצת היום היה בלא קבלת תענית אבל מ"מ לא אכל כל היום וכמ"ש הטור ומוזכר לקמן ס"י רק שהרמב"ם היה סובר כן דלא בעי' תענית כל היום וראבי"ה ביקש לתרצו ומה לנו לתירוצו כיון שהוא עצמו חוזר בו כמ"ש הרשב"א רק שמרדכי בשם ראב"ן והג"א ס"ל דאפ"ה מתפלל ענינו ונלע"ד דודאי אין אחר מנהג כלום מ"מ מאן דלא מתפלל ענינו בתענית שאינו משלים מרויח ספק ברכה לרוב פוסקים ואע"ג דאין לזה ברכה בפ"ע ביחיד אלא כוללה בש"ת מ"מ לשון צום תעניתנו אין הגון לדידהו דסתם תענית הוא יום שלם ותו דכיון דלפוסקים שלא לומר ענינו הוי הפסק בברכה של ש"ת כמ"ש הטור סי' תקס"ג לענין קבלת תענית בש"ת טוב שלא להפסיק בתפלה והדולג אז ב' תיבות אלו צום תעניתנו יפה עושה לע"ד:
ב סָעִיף ב שאין רגילות לקבלם. כ"כ הטור ומרדכי ומפרש בת"ה דמקובלים ועומדים מכח מנהגם אבל המתענה רק ב' או ג' ימים לחוד צריכים לקבל וכמ"ש רמ"א בסמוך ונלע"ד אע"ג דעכשיו אין מקבלים המתענים בכך מ"מ כל המתענה קצת ימים דעתו על כך כי המנהג כן הוא והוי כאלו פי' שאינו רוצה להשלים וק"ל דאם הם מקובלים ועומדים ה"ל ממש קבל עליו כמ"ש בסי"ב אלא נרא' דהך שאין רגילים לקבל פי' שבכוונה אין מחזיקין זה לתענית אלא צער בעלמא וכמ"ש אח"ז אפי' לדעת ת"ה:
ג סָעִיף ב מי"ז בתמוז כו'. כ' בת"ה דהנהו דמי לד' צומות של החורבן ול"ד לי' ימי תשובה שהתענית לצערא בעלמא על העתיד כדי לקבל התפלה ויקרע גזר דינם וא"ל על בעל הת"ה ממה דפריך בגמ' על רב חסדא דבעי תעני' כל היום ת"ש דאר"א ב"צ פעם א' חל ט"ב בשבת כו' ולא השלמנו מפני שי"ט שלנו היה ומשני התם נמי לצעוריה נפשיה קא מכוין והא ר"א ב"צ לא התפלל על העתי' לק"מ דמה שהקילו בשביל קבלת צער לחוד היינו שלא כיוונו כלל שיהא זה תענית אלא צער וזכר בעלמא אבל בת"ה מיירי שהוא תענית ובזה מחלק בין עבר לעתיד ובזה מתורץ מה שמקשי' התוס' שם על מ"ש התם לצעורי כו' ואע"ג דאמרי' משחרב ב"ה בטל' מגילת תענית כו' האי תנא ס"ל דלא בטל' ולפ"ד ניחא דתעני' שהוא בתורת תענית בטל האיסור מה שגזרו במגילת תענית דלא להתענות בי"ט אבל קבלת צער בעלמא לא היה נאסר מעולם וע"כ לא היה בכלל הביטול כנלע"ד:
ד סָעִיף ד וע"ל סי' רמ"ט. גם לענין תעני' יאר צייט ע"ש בדברינו:
ה סָעִיף ה וכן נ"ל לנהוג בתענית יחיד. כבר כתבנו לענין שלא שקעה עליו חמה בסמוך בתפלת ענינו וכ"ה ג"כ כאן כי שני דברים אלו שוין דהיינו השלמת התענית וקבלת התעני' ובמקום שהצריך רמ"א ליחיד לומר ענינו ידלג ב' תיבות דהיינו צום תעניתנו כי אינם אלא לצעורי בעלמא ובזה יוצא לכל הדיעות כנלע"ד:
ו סָעִיף ה מתפלל ענינו. נרא' הטע' דשפיר יוכל לו' בצום תעניתנו אע"פ שלא קבלו כיון דמשמיא הוא דרמו עליה הוי במקום קבל' מעצמו:
ז סָעִיף ו אימתי מקבלו. בגמ' פליגי רב ס"ל במנח' דהיינו כשיגיע זמן המנחה וס"ל להרא"ש דקודם לזה אפי' יוציא בפיו לא מהני וראבי"ה ס"ל דכ"ש דמהני קודם למנח' ושמואל ס"ל בתפלת המנחה פר"ח שיאמר בש"ת הריני בתענית יחיד למחר יר"מ שתקבלני באהבה עכ"ל רי"ף. וכת' הטור וכיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא הרי"ף פוסק כשמואל והראב"ד כרב טוב שלא להפסיק בתפלה פי' דכיון שיש סברא לפסוק כרב או כשמואל יש לנו לבחור כרב שלא להפסיק והב"י הביא בשם המגיד דיש בקצת ספרי הרמב"ם בלשון זה כשיתפלל תפלת המנחה או אחר המנחה וכן העתיק כאן ודבר פשוט שיותר טוב לאמרו אחר התפילה דהיינו קודם אלהי נצור ולא להפסיק בתפלה עצמה בש"ת וא"ל דהא קי"ל שואל אדם כל צרכיו בש"ת דהכא שאני שאומר אהא בתענית שזהו ענין נדר לא ענין תפלה והוה הפסק לאומרו קודם נצור וכ"כ בסמ"ק:
ח סָעִיף ו אם הרהר בלבו. ז"ל הרא"ש פ"ק דתענית כת' הר"ר יהודה בשם ר"ת אם היה בדעתו להתענות מאתמול ולא קבל עליו במנחה אך בלבו היה להתענות מאתמול אלא שלא הוציאו מפיו מקרי שפיר תענית דהוי בכלל נדיב לב כדאיתא פ"ג דשבועות דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציאו בשפתיו מועיל ואע"ג דאמר התם דלענין שבועה לא מהני גמר עד שמוציא בשפתיו דכתי' לבטא בשפתים מסתבר דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו והא דבעי' קבלה בתפלה לכתחלה הוא דבעי וסיים הרא"ש ע"ז ונ"ל דראיית ר"ת לא היתה אלא למי שהרהר קבלת תעני' בתפלת מנחה ולא הוציאו מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב כאלו הוציאו בפיו אבל לא עדיף הרהור של כל היום יותר מהוצאת פיו עכ"ל. והטור פוסק כן כאן וקשה דבסי' רי"ב בח"מ מביא הטור תשו' הרא"ש במי שקונה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש אם לא הוציא מפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו אע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות הא אמרי' חולין מקדשים לא ילפי' והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הלכך צריך שיוציא בשפתיו כו' א"כ לא ס"ל כר"ת וקשיין דברי הרא"ש והטור אהדדי וב"י בי"ד סי' רכ"ח הביא בשם מהרי"ק שורש קס"א שהרא"ש בתשו' זו אינו תופס כר"ת דבפ"ק דתענית כ' דגבי צדקה מועיל גמר בלבו ומש"ה פסק דגבי צדקה אינו מועיל גמר בלבו עכ"ל וגם המרד' פ"ק דב"ב כ' בשם תשו' רש"י דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציאו מפיו עכ"ל ונלע"ד דהרא"ש וטור הסכימו לפסק דר"ת לענין תענית אלא דמ"מ בפי' הפשט לא הסכימו דאיתא בפ"ג דשבועות אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנא' לכל אשר יבטא האדם בשבועה מיתיבי מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב לב ונגמור מיני ומסקי' חולין מקדשים לא ילפינן ויש להקשות לר"ת דמחלק שבועה מנדר מאי פריך בגמ' מנדר דמוצא שפתיך קאי על הנדר דהא כתי' גבי נדר ושמואל מיירי משבועה וא"ל דפריך נגמור שבועה מנדר ובזה מתרץ דחולין מקדשים לא ילפינן דא"כ לא היה לר"ת לחלק בין שבועה לנדר אלא בין חולין לקדשים בין בשבועה בין בנדר ונ"ל דר"ת ס"ל דודאי בשבועה לא הוה בשום דוכתא דמהני כיון דלא ילפי' מקדשים אבל בנדר ילפי' כל נדר מפסוק זה וא"צ ילפות' בזה אלא דהכל היה בכלל פסוק זה כיון דגלי לן קרא בנדר סתם ומצינו בנדר אחר דמהני הרהור דהיינו בקדשים ומסתמא הכל בכלל אפי' חולין משא"כ שבועה שלא נכלל בפסוק זה אלא דעתה בא לילף מפסוק זה בזה אמרי' חולין מקדשים לא ילפינן כנ"ל דעת ר"ת אבל הרא"ש לא ס"ל האי סברא דכל נדר נכלל בפסוק זה אלא קרא כתיב דוקא קדשים ואתה בא ללמוד ממנו שאר נדר ע"כ אמר חולין מקדשים לא ילפינן אפי' בנדר עצמו אלא דכאן בתעני' הוא נחשב ממש כקדשים דהא תעני' במקום קרבן שהוא מקריב גופו לשמים עדיף מצדקה שהיא לצורך הבריות וראיה לזה מדברי הרא"ש פ"ק דתענית שהביא שם דברי הראב"ד שכ' וקבלת תעני' אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה כו' וחלק שם הרא"ש עליו אמ"ש דהוה לצדקה דהיינו יש לו פדיון אלא דוקא בגופו משלם דכן נדר את גופו אלמא דעכ"פ הוה תעני' במקום קרבן ע"כ הכריע כאן שפיר דילפי' לענין תענית מנדר דקדשים מ"ה מהני כאן הרהור משא"כ בח"מ סימן רי"ב לענין צדקה ועוד דפליג הרא"ש על ר"ת דר"ת מפרש הך קרא דמוצא שפתיך וקרא דנדיב לב לענין צדקה וס"ל כמ"ש בסמוך בשם המרדכי תשוב' רש"י דצדקה הוה כמו נדרים ונדבות דהיינו שהכל בכלל נדר דקרא והרא"ש מפרשו דוקא אנדרים ונדבות ממש מתפרש וממילא ה"ה תעני' אבל לא צדקה ואע"ג דכת' הרא"ש כאן מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב כי' היינו לפי דעת ר"ת דמשוה צדקה לנדרים אבל לים עצמו לא ס"ל כן לענין צדקה ואם כן מתורץ הכל בס"ד:
ט סָעִיף ו בשעת תפלת המנחה. אבל קודם לזה לא מהני ההרהור להרא"ש פשיטא דאפי' הוציא בפיו לא מהני ואפי' לראבי"ה דס"ל בהוציא בפיו קודם מנחה כ"ש דמהני מ"מ נראה דבהרהור לא מהני רק בשעת מנחה כיון דדרך האדם להתנחם במחשבתו ע"כ לא הוה ההרהור גמור עד שעתו הקבוע לו לרב או לשמואל דאז גומר בלבו שלא יועיל לו חזרה מן ההרהור כנלע"ד:
י סָעִיף ו וטוב יותר לקבלו כו'. הצד היותר טוב נראה דבשעת התפלה יקבל בלבו התעני' ואחר התפלה קודם אלהי נצור יקבלנו בפה ויוצא ידי הכל נ"ל וראיתי כן בשם רש"ל:
יא סָעִיף ז ואז מתפלל בכל יום ענינו. איני יודע לפרש לשון ואז דהא בין אכל בנתיים בין לא אכל מתפלל בכל יום ענינו ואפשר דלרבותא אמר דאפ אז שמתענה גם בלילה הוי כל יום בפ"ע לענין ענינו כמפורש בפסקי מהרי"א סי' ק"א:
יב סָעִיף ח שני וחמישי. בתשו' ר"מ מינץ סי' קט"ו כת' מי שנדר להתענות בה"ב יכול לשנות הב"ה וכן לסירוגין ע"ש ומ"מ יש להסתפק כו' עמ"ש סי"ב:
יג סָעִיף י קודם שעות התעני'. זהו סברת הרמב"ן שכ' הרא"ש וז"ל והרמב"ן כ' דאפי' לא קבל עליו מזמן המנחה כיון שקיבל עליו תענית קודם שעות התעני' ותימא מ"ש מתענית יום שצריך לקבלו במנחה ואם קבלו עליו בלילה לא הוה תענית וי"ל דהתם הוא מחויב תעני' יום שלם הלכך צריך קבלה קודם שיתחיל התעני' ולפ"ז מי שלא היה בדעתו להתענו' ובלילה נמלך וקיבל עליו תעני' הוה תענית דלא גרע ממקבל עליו תעני' מן ו' שעות ולמעלה וא"א לומר כן מדא"ל אביי ושאני הכא דלא קבליה עלויה ואמאי והא בלילה קבלי' עלויה והוא לא מחויב תעני' יום שלם הלכך נ"ל דכל תענית צריך קבלה בתפלת המנחה עכ"ל וא"כ צ"ע למה מביא כאן דעת הרמב"ן בזו כיון שהוא עצמו פסק בסעיף ט' בנמלך להתענות אע"פ שלן בתעניתו והתענה כל היום אינו תעני' והיינו ההיא דאביי ואמאי והא קבל עליו קודם התעני' שעה כמ"ש הרא"ש ונ"ל דעת הרמב"ן שצריך שתהיה הקבלה בעת שלא חל עדיין התעני' שרוצ' בו ובס"ט מיירי שאחר שעבר קצת מן הלילה הוא נמלך ומקבל עליו להתענו' תעני' שעות בלילה זה לא מהני אבל באמת אם קבל עליו מבע"י להתענו' בלילה ונמשך שהתענה כל היום השני מהני שפיר ובזה ניחא נמי קושיית הרא"ש על הרמב"ן במ"ש בתי' דאביי דאמר ושאני הכא דאיכא שעו' דלילה דלא קביל עליה מעיקר' הרי מבואר כמ"ש דאותן שעות שעברו בלילה קודם הקבלה מבטלים הקבלה אח"כ אלא צריך קבלה קודם התחל' תעני' שעות וה"ה אם קבל עליו אפילו באמצע לילה להתענו' למחר מחצו' ואילך ולא אכל אפי' בתחלת היום מעצמו בלא נדר מהני למקרי תעני' שעות כיון דהוה הנדר קודם התחל' תענית ע"פ הנדר כנלע"ד נכון:
יד סָעִיף י והיכי משכח' לה. פי' כיון דבעי' קבלת התענית לתעני' שעות:
טו סָעִיף יא שצריך להשלים נדרו. דה"א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא כוי נדר כלל קמ"ל דמ"מ צריך להתענו' אותו זמן:
טז סָעִיף יב אלא ש"ץ מכריז כו'. וכן מנהגינו בתעני' בה"ב אחר פסח ואחר סוכו' שמי שעונה אמן אחר מי שבירך שאומר החזן על התעני' הוי קבלה ומזה תמהתי מאד עמ"ש בס"ח יש להסתפק אי סגי בקבלה אחת כו' דהא הרא"ש כ"כ והביאו הטור וכאן פשוט דמה שמחויב להתענו' מחמת הגזירה א"צ קבלה וכ"ש שם שהוא עצמו קבל עליו בנדר להתענו' אלו ימים דחייב להתענו' מן התור' ודאי א"צ אז קבל' ודבר זה הביא ג"כ הרא"ש והטו' וכ"ש שיש לתמוה על סבר' הדא"ש שזכרתי לעיל דאם קבל התעני' עליו קודם מנחה דלא מהני וצ"ע:
יז סָעִיף יג אם יצילני ה' כו'. תמהתי למה תלה דין זה בשם יש מי שאומר והוא דברי רי"ו בב"י והלא מקרא מלא הוא גבי יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו':
א סָעִיף א בינונים. אבל (גדולים) לא מהני ועסי' רל"ה ס"ק א' (אמר המגי' אע"פ שבספרי ישנים נכתב קטנים הוא טעות במ"א עיין סי' רל"ה):
ב סָעִיף א משלימין. היינו אם פי' בשעת הקבלה שלא להשלים אפי' התענה עד מנחה גדולה מתפלל עננו אבל אם קבל תענית סתם צריך להשלים עס"ב. ואם לא השלים ואכל עיין סי' תקס"ח ואם אכל קודם שהתפלל אין מתפלל עננו ת"ה מ"א וט"ז כתב מאן דלא מתפלל עננו בתענית שאינו משלים מרויח ספק ברכה לרוב פוסקים ואע"ג דאין לזה ברכה בפ"ע ביחיד אלא כוללם בש"ת מ"מ לשון צום תעניתנו אינו הגון דסתם תענית הוא יום שלם והדולג שני תיבות אלו צום תעניתנו יפה עושה. עכ"ל:
ג סָעִיף ב עשרת. וה"ה מ' יום קודם י"כ או א' של סליחות עיין מ"א:
ד סָעִיף ב שיצא. ערבית הג"מ וכתב המ"א משמע דוקא אחר תפלת ערבית שהיא אחר י"א שעות פחות רביע דזה מקרי השלמה אחר שנכנס יום שלאחריו מיהו נ"ל דכל שהתפלל מנחה בזמן הנ"ל דיו דכיון שהוא תחילת השקיעה מקרי השלמת תענית עיין שם:
ה סָעִיף ב להשלים. הטעם שמתענין על העבר על החורבן ולא אמרינן לצעורי קמכוין משא"כ ביו"ד ימי התשובה דמתענין על העתיד שיקרע גזר דינם אמרינן דלא קבלו אלא לצעורי ת"ה. וזהו טעם המתענים מ' יום לפני י"כ דא"צ להשלים דהא מתענין ג"כ מפני תשובה:
ו סָעִיף ב התנה. פי' בשעת קבלת התענית ובמנהגים כתב המחמיר להשלים ביו"ד ימי תשובה תע"ב:
ז סָעִיף ג רמ"ט. ועיין שם לענין יאר צייט בערב שבת:
ח סָעִיף ה יחיד. וכתב ט"ז כבר כתבנו לענין תענית שלא שקעה עליו חמה שלא לאמר ב' תיבות צום תעניתנו הוא הדין כאן באם שלא קיבל התענית כי שני דברים אלו שווין הן דהיינו הקבלת התענית והשלמת תענית:
ט סָעִיף ו קבלה. וחייב להתענות. ומ"מ דוקא כשקבל בלבו להתענות. אבל אם היה רק בדעתו להתענות לא מיקרי קבלה. בית חדש מגן אברהם:
י סָעִיף ו המנחה. והב"ח כתב דשרי לקבלו כל זמן שהוא יום וכ"כ המ"א אבל קודם מנחה לא מהני. ט"ז ע"ש:
יא סָעִיף ו תפלה. ומ"מ גם בשעת התפלה כשמגיע לש"ת יהרהר בלבו שמקבל התענית. ב"ח מ"א:
יב סָעִיף ז ואז. לשון ואז אינו מדוקדק דהא בין אכל בנתיים ובין לא אכל מתפלל בכל יום ענינו ואפשר דלרבותא אמר דאפי' אז שמתענ' גם בלילה הוי כל יום בפ"ע לענין עננו. ט"ז ועיין מ"א:
יג סָעִיף י מבעוד יום. משמע אע"פ שקבלו אח"כ בלילה לא מהני והיינו דאין עולה לו תענית יום שלם אבל עולה לו לתענית שעות ומתפלל ענינו כיון שקבלו קודם שהתחיל להתענות לשם חובה. ועיין אחרונים ובסעיף י':
יד סָעִיף יא להשלים. דה"א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא הוי נדר כלל קמ"ל דמ"מ צריך להתענות אותו זמן:
טו סָעִיף יב מקובל. וכן מנהגינו בתענית בה"ב אחר פסח ואחר סוכות שמי שעונה אמן אחר מי שבירך שאומר החזן על התענית הוי קבלה ט"ז וכתב המ"א בסי' תקס"ג סע"ק א' דאפי' גמר בלבו אז להתענות אין מחוייב להתענות כיון שהוא שלא בשעת תפלת המנחה אבל אם הוציא אז בשפתיו נ"ל להחמיר ע"ש:
א סָעִיף א כ' מ"א וז"ל כ' הג"מ כו' חומרא דט"ב כו' וה"ה שאר תענית ציבור בארץ ישראל ר"נ ב"ה שלו הוה שרי. ר"ל ב"ה של כניסת התענית. שרי ספקא דידיה. ר"ל כיון דדוקא בט"ב חמיר לאסור ב"ה של כניסת התענית אבל שאר תעניתים אע"ג שאסורים באכילה בנינה שלפני יום התענית מ"מ ב"ה דהוי ספק לילה מותר. א"כ ה"ה ביציאת יום התענית ה"ל להתיר ב"ה אע"ג דהוי ספק יום כגון עט"ב. ר"ל מצר הדין לולי חומרא דט"ב כנ"ל: והוא בגמ' דפסחים דף נ"ד ע"ב: ועסי' שפ"ז ס"ט. ובמ"א שם ס"ק י"ב י"ג שהוזכר סברא זו לחלק בין עיולי יומא לאפוקי יומא ואי' שם (בפסחים נ"ד) רבת"צ שפוסקים בע"י ר"ל שהלילה שלפני התענית נמי אסור לאכול: עסי' תקע"ה. ר"ל דאפי' לילה שלפני התענית מותר באכילה כ"ש ב"ה שלו: ואם כן יחיד כו' קאי על דברי הג"מ שכ' דמשמע בגמ' דבשאר תענית (אף דאסורים בלילה מ"מ) שרי ספיקא דידי'. דהיינו להתיר ב"ה של כניסת התענית: אבל אם קיבל עליו ת"צ כו' כיון דבת"צ ב"ה שלו אסור. אלא שאין ת"צ בבבל מטעם המבואר בסי' תקע"ה ס"ק י'. וכיון שהיחיד קיבל עליו תענית כחומר ת"צ גם ב"ה אסור: ועסי' רס"א מבואר שיעור ב"ה: מ"מ טוב כו' ר"ל שלא לאכול עד ב"ה אלא יפסיק קודם בין השמשות ועיין במ"א סי' רס"א ס"ק ט'. עמ"ש סי' רצט המתענה כיצד יעשה ההבדלה במ"ש:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אע"פ כו' היינו אם פי' כו' אבל כו' צריך להשלים לא משום אמירת ענינו אלא כדי לקיים קבלתו. דסתם תענית הכוונה להשלים: עס"ב וססי' רמ"ט. ר"ל דמשני מקומות הללו משמע כן. דבסעיף ב' כ' דוקא ביו"ד י"ת א"צ להשלים מטעם המבואר שם. וכן אפי' חתן דא"צ להשלים אף דאינו מתנה. מ"מ ודאי כונתו אדעתיה דמנהגא. והמנהג לעשות החופה ביום וצריך החתן לטעום מכוס של ברכה. א"כ הוי כאילו התנה שלא להשלים. אבל אותם שאין מתענים כל י' ימי תשובה דצריכים קבלה מבואר בסעיף ב' רצריכים להשלים. וכן בס"ס רמ"ט מבואר להדיא דקבלת תענית סתם צריך להשלים עד צ"ה. אם לא כשפירש להדיא בשעת קבלה שלא להשלים. וכ"ה בסי' זה סעיף ג': ואם כו' סי' תקס"ח סעיף א': ואם כו' אין מתפלל עננו. ולכן כתב רמ"א בס"ב דהחתן יתפלל עננו קודם שיכנס לחופה:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) ש"ץ כו' דהעיקר קי"ל כו' כמ"ש סעיף י"א דהא דאמרי' בש"ס מתענים לשעות. היינו דוקא שלא אכל כל היום. ובהני גווני המבוארים סעיף י' וי"א. אבל אי אכל קודם הלילה לא מיקרי תענית לענין אמירת עננו. רק לענין תענית יחיד סמכי' אדעת הרמב"ם. דס"ל דתענית שעה מיקרי אפי' לא השלים התענית ואכל אחר חצות היום וכיון דבלא"ה יחיד אינו קובע לעננו ברכה בפני עצמה אלא כוללה בשומע תפלה א"כ אפי' להחולקים על הרמב"ם אין בכך כלום דהא בשומע תפלה יכול להוסיף כל מה שירצה כדלעיל סי' קיט. ומ"ש רט"ז בס"ק א' לדלג ב' תיבות צום תעניתנו. וואי אי מדלגים שפיר עביד. אבל מ"ש הט"ז לפקפק על פסק רמ"א מתרי טעמי חדא כיון דהעיקר כהחולקים על הרמב"ם א"כ כשיאמר צום תעניתנו הוי דובר שקרים כיון דלהחולקים על הרמב"ם אין שם תענית עליו מאי מהני שיכול להוסיף בש"ת מ"מ ה"ה מוציא שקר מפיו ועוד דלהחולקים הוי הפסק באמצע ברכה ואיתי ראיה מדברי הטור שכ' בסי' תקס"ג מצד ספקא דדינא אין לקבל תענית בשומע תפלה משום הפסקה הובאו דבריו בט"ז בסי' זה ס"ק ז' ע"ש לענ"ד יש להנדיס בדבריו. מ"ש אם אומר צום תעניחנו הוי דובר שקרים י"ל ניהו דלא מקרי תענית להחולקים על הרמב"ם היינו לומר עננו. ולקובעה ברכה בפ"ע דכל שאינו משלים התענית לא תיקנו חכמים לקובעה ברכה בפ"ע. אבל מ"מ נקרא תענית. דהא שם תענית שורשו עינוי. והוא עכ"פ עינה וציער את עצמו. וראיה לזה מהא דאי' בתענית דף י"ב ע"א אהא ראר"ח כל תענית שלא שקעה עליו חמה (דהיינו צ"ה) לא שמי' תענית: דפריך והתנן אנשי משמר מתענין ולא משלימין ופירש"י וז"ל אנשי משמר נהנים ולוים העובדי' כו' ולא משלימים לפי שהם עסוקי' בעבודה כו' אלמא אע"ג דאינו משלים מתענה קרי לי' עכ"ל. ומשני התם לצעורי נפשי' בעלמא הוא. ופירש"י וז"ל לצעורי נפשייהו עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו. ולא לקובע' עליו חובה וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל עכ"ל: וצ"ל דעכ"פ מה שהקשה לא תי' דהא חזינן דאפי' אינו משלים קראו המשנה תענית. וצ"ל דבזה היו מחונקים המקשן והתרצן. דהמקשן הוי ס"ד הא דאר"ח כ"ת שלא שקעה עליו חמה לא שמי' תענית פירושו דלא מקרי תענית. ולזה הקשה ממתני' דקראה תענית אפי' אינו משלים אבל התרצן משני לי' דודאי נקרא עליו שם תענית. והא דאר"ח לא שמי' תענית היינו לענין תפלת עננו ולקובעם עליו חובה ובאנשי משמר באמת רק לצעורי בעלמא ולא היו מתפללים תפלת עננו ולא נקבע עליהם לחוב לפ"ז מוכח דאפילו אינו משלים אפ"ה מקרי תענית דהא מתני' גבי אנשי משמר קראו תענית (ולהרמב"ם באמת הקשו הפוסקים מגמ' הלז) וא"כ אפי' יאמר צום תעניתנו לא הוי דובר שקרים דאפשר דכמו דמיקרי תענית ה"ה דמקרי צום: ומ"ש דהוי הפסקה ואייתי ראי' מדברי הטור י"ל הט"ז גופי' כ' בס"ק ז' ליישב דברי הטור הא בשומע תפלה יכול להוסיף כ"מ שירצה וכן הקשה הרב"י ותי' הט"ז דשאני קבלת תענית שאומר אהא בתענית אינו מענין תפלה ולכך הוי הפסק דאינו רשאי להוסיף כ"א עניני תפלה ע"ש. אם כן אמירת עננו דהיא תפלה אפי' להחולקים על הרמב"ם מ"מ הפסק לא הוי:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) שאין כו' מיהו העולם נוהגי' להשלים. ר"ל המתענין רק יום א' של סליחות: ואפשר דאסור להתיר להם עבי"ד סי' רי"ד ור"ל אסור להתיר להם. לומר להם מותרים אתם אלא צריכים התרה ע"י ג' בני אדם ע"י פתח חרטה דה"ל דברים המותרי' ואחרי' היודעי' שהן מותרי' נוהגי' בהן איסור פסק רמ"א שם בי"ד. וכן נראה שם דעת הרב"י דכה"ג צריך התרה כדין נדר ומהני התרה כנדר: ואפשר שנתפשט המנהג מכח טעות ר"ל וא"כ אין צריכים התרה ע"י ג' ב"א כנדר אלא רשאים לומר להם מותרים אתם כיון שהיה המנהג בטעות וכן מבואר שם בי"ד ע"ש דמיירי במי שאינו נוהג כו' ר"ל לא כטעות העולם שסוברים שקאי על כל מי שאינו מתענה כל היו"ד ימי'. אפי' אם אותן מקצת הימים שמתענה הוא מתענה כל שנה ושנה. אפ"ה צריך קבלה והשלמה. אבל אין האמת כן אלא מיירי במי שאינו נוהג כו': וכ"ש מי שמתעה בשעת כצ"ל:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) עד כו וכמ"ש הרב"י סי' רמט בשם המרדכי אף דאנן לא קי"ל הכי כ"א בע"ש אבל לא בחול כמ"ש מ"א סי' רמ"ט ס"ק ח' מ"מ ביו"ד י"ת סגי עד אחר תפלת ערבית מטעמים המבוארים: וכ"מ סעיף ג'. ר"ל שכתב ג"כ לשון עד שישלימו הצבור תפלתן משמע דבתפלה וזמן תפלת ערבית תליא מלתא: וס"ס תקנ"ט סעיף ט' ר"ל במ"ש מ"א שם בשם הג"א בס"ק י"ג שחולק שם על מ"ש שם בש"ע בט"ב שנדחה דסגי לבעלי ברית להתענות עד אחר שהתפללו מנחה גדולה והג"א ס"ל דבעי' י"א שעות דוקא ולפמ"ש מ"א כאן צ"ל דלאו דוקא אלא שאז כבר התפלל מנחה קטנה והמתין מעט עד שהגיע זמן תפלת ערבית דהיינו קרוב לי"א שעה ורביע. אולם בס' א"ר לעיל כ דט"ס הוא בהג"א. וצ"ל שהמתין ו' שעה והתפלל מנחה גדולה. ע"ש בהג"א פרק אלו מגלחין: וכ"כ הב"ח (ס"ס זה) גבי חתן דצריך עכ"פ להתענות עד קרוב לי"א שעה ורביע ומשמע שם דסגי אפי' עדיין לא התפלל ערבית:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) צריך כו' הקשה הב"ח דהא ראב"צ כו' ר"ל דהטור הביא בשם ראב"י שהמתענ' ביוד י"ת די אי מתענה עד שיצא מבה"כ. דצערא בעלמא קיבל עליה וכה"ג א"צ השלמ': ואייתי ראיה מרפריך הש"ס דף י"ב לר"ח דס"ל כל תענית שלא ש"ע חמה לא שמיה תענית מדתנן אנשי משמר היו מתענין ולא משלימין ומשני התם לצעורי נפשיה בעלמא הוא (וע' לעיל ס"ק ג' הבאתי דברי הש"ס הנ"ל ופירש"י) הרי מוכח דאי לא קיבל רק לצעורי' א"צ השלמ': והת"ה חולק דוקא ביוד י"ת דכוונתם בתעניתם לשם תשו' שרצונם לשוב עד ה' בהא אמרינן דלצעורי נפשיה קיבל והוי דומיא דאנשי משמר שהיו גם כן מתענים על העתיד שתקובל קרבנם. אבל המתענים מי"ז בתמוז עד ט' באב דמתענים על העבר הוי דומיא דתענית י"ז בתמוז וט"ב לא אמרי דלצעורי קמכוין כ"א לשם תענית ובעי השלמה. וע"ז הקשה הב"ח דהא בתר הכי פריך הש"ס לר"ח מהא דאמר ראב"צ אני הייתי מבני סנאב בן בנימן שהיה עשירי באב י"ט שלהם שהיו מביאים קרבן עצים בזמן שבהמ"ק קיים בי' באב ופעם א' היה חל ט"ב בשבת ונדחה עד יום א' דהיינו י' באב וכיון שהי' יום טוב של בני משפחתו היו מתענים בו ולא השלימוהו ומשני התם נמי לצעורי בעלמא הרי דראב"צ התענ' ט"ב שנדחה שהי' לשעבר ואפ"ה לא השלים משום דלצעורי בעלמא הוי ול"נ דלק"מ כו' אבל יחיד כו' ר"ל דבת"ה שם מבואר דה"ט דהמתענה מי"ז בתמוז עד ט"ב צריך להשלים וז"ל דהתם ל"ל צערא בעלמא קבילו עליהו דאדרבא דמו לד' תעניות י"ז תמוז וט"ב וג' תשרי וי' טבת שמתענים בהן על החורבן והני ג' שבועוח נמי רמוזים בדניאל להתענות בהן על החורבן כו' עכ"ל. נראה כוונתו מסתמא דעת המתענ' בג' שבועות כיון שהם על החורבן להתענות דומיא דתעניות שקבעו חז"ל על חורבן דהיינו להשלים משא"כ בר"א ב"צ כיון שהיה י"ט שלו לא הי' מחויב להתענות כלל ומה שהתענה מקצת היום לא מפני החורבן אלא להשתתף בצער הצבור שמתענים א"כ תענית הרב"צ לא היה על העבר דהיינו החורבן כ"א כעת להשתתף בצרת הצבור וכעין זה תי' בט"ז:
ז סָעִיף ב (ס"ק ז) התנ' כו' ע"ס יוד באם אח"ז השלים התענית ועס"ס תרכ"ר דשם הביא ב' דעות למי שנהג להתענות ב' ימים יה"כ אי מהני תנאי שיהיה רשאי לחזור בו מ"מ כאן כ"ע מודים דמהני תנאי דלא שייך טעמא דהתם ע"ש:
ח סָעִיף ג (ס"ק ח) תענית כו' מחמת נדר. דבת"צ או תענית חלום ל"מ תנאי:
ט סָעִיף ה (ס"ק ט) לא כו' ומ"מ אם התחיל כו' אדעתא שלא להשלים כו' לרבותא נקט אפי כה"ג דאיכא תרתי לריעותא חדא שלא קבלו מאתמול וגם היום דעתו שלא להשלימו דהא מדינ' צריך לקבלו מאתמול וגם צריך השלמה כמ"ש סעיף א':
י סָעִיף ה (ס"ק י) לנהוג כו' כמ"ש ס"א. ר"ל כמו בסעיף א' לענין השלמה כיון דאיכא דעת הרמב"ם דאפי' לא השלים היום מיקרי תענית. אף דרוב הפוסקים חולקים מ"מ בתענית יחיד סמכינן עליה כיון דאין יחיד קובע ברכה לעננו אלא כוללו בשומע תפלה. ה"ה הכא לענין קבלה מאתמול כיון דאיכא דעת ר"י שהביא מרדכי דס"ל הא דאמרינן בש"ס דצריך לקבלו מאתמול היינו דוקא לכתחלה אבל דיעבר אפי' לא קבלו מאתמול מיקרי תענית לענין תענית יחיד סמכינן עליה כנ"ל: דאפי' לא קבלו מעולם כו' דעכ"פ תענית שעות הוא כ"כ בד"מ דלרמב"ם אפי' אכל עד חצי היום ואח"כ נמלך להתענות מיקרי תענית שעות. לכך עכ"פ בתענית יחיד סמכינן עליה כנ"ל. כ"ש כאן דעכ"פ קבלו אלא שלא היתה הקבלה מבע"י:
יא סָעִיף ו (ס"ק יא) הוי כו' ע' בי"ד ס"ס רנ"ח שהביא רמ"א מחלוקת אם הרהר בלב לתת צדקה אי מחויב ליתן. והסכים כמ"ד דחייב והוא דעת ר"ת דלענין צדקה הרהור כדיבור. וגם סבירא ליה דתענית דין צדקה יש לו בזה אבל אם היה רק בדעתו כו' דלפעמים אדם מתחרט על דעתו לכן בעינן קבלה גמורה. ועיין בט"ז: וכ"מ בי"ד סי' רי"ד שכ' מי שהוא רגיל להתענות תעניות שלפני ר"ה כו' ורצה לחזור בו כו' צריך שלשה שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפי' פ"א כו' עד כאן לשונו. הרי מה שהיה דעתו לנהוג כן לעולם גרידא לא מהני. אלא בצירוף שנהג כן פ"א. וצ"ל אפילו היכי דהוי קבלה גמורה דמהני. מכל מקום לא מהני שיתחייב כן לעולם. דלגבי שנים הבאות לא מיקרי קבלה גמורה אא"כ נהג כן פ"א: וכן כתב סימן תקנ"ג סעיף א' בהגה כצ"ל רצה לומר מה שכתב אם הפסיק לאכול בערב ט' באב וקיבל בלב שלא לאכול יותר אינה קבלה אלא צריך להוציא בשפתיו עד כאן לשונו. והא הכא מסיק דקבלה בלב הוי קבלה. אע"כ דלעיל בסי' תקנ"ג מיירי דלא היתה קבלה גמורה. ומה שסיים רמ"א שם אא"כ הוציא בשפתיו. ל"ד אלא ה"ה היכי דהוי קבלה גמורה בלב. אלא מלתא פסיקת' נקט. אכן בדברי מ"א לעיל סי' תקנ"ג ס"ק ב' לא משמע כן שכ' וז"ל והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות כו' עכ"ל. וא"א דלעיל מיירי דלא היתה קבלה גמורה הא גם הב"ח מודה דלא הוי קבלה:
יב סָעִיף ו (ס"ק יב) בשעת כו' כ"ז שהוא יום. דהיינו קודם שיתחיל התענית (ואף שכ' כן בשם הב"ח. אין הכונה כ"א שהב"ח חלק על הש"ע. אבל להב"ח אפי' קיבל משחשיכ' מהני ע"ש) וע"ז כתב מ"א ועס"ס י"א ר"ל במ"א ס"ק ט"ו:
יג סָעִיף ו (ס"ק יג) וטוב כו' ומ"מ כו' כשיגיע לש"ת יהרהר כו' דטעם רמ"א כיון דהוא מחלוקת רב ושמואל דלרב מקבלו בשעת מנחה אבל לא תוך התפלה. ולשמואל צריך לקבלו בתפילת המנחה. וגם איכא מחלוקת הפוסקים אי קי"ל בהא כרב או כשמואל ומה"ט כתב הטור דאין לקבלו בתפלה שמא הלכה כרב והוי הפסק בתפלה. ואף שהקשה הרב"י דהא בשומע תפלה יכול להוסיף כבר תי' הט"ז לעיל בס"ק ז'. וכ"כ הב"ח דדוקא עניני תפלה רשאי להוסיף. אבל קבלת תענית אינו ענין תפלה כ"א סיפור דברים. ולכן כתב רמ"א וכ"כ הרב"י דטוב יותר לקבלו אחר התפלה באלהי נצור כו' וכיון דבטור משמע דלשמואל ראוי לקבלו בשומע תפל'. לכן ראוי עכ"פ להרהר בש"ת שמקבלו. דאז עכ"פ יוצא לדעת ר"ת דס"ל דקבל' בלב מהני. ולצאת ידי הפוסקים אחרים לכן מוציאו בשפתיו באלהי נצור:
יד סָעִיף ז (ס"ק יד) ואז מתפלל כו'. הלשון אינו מדוקדק ר"ל שכ' ואז כו' דמשמע דוקא כה"ג כשמתענה גם בליל' הדין כן. אבל כשמותר לאכול בלילה. דהיינו הרישא אינו אומר עננו ביום שני ואדרבא איפכא מסתברא וכמ"ש ועמ"ש הט"ז:
טו סָעִיף ט (ס"ק טו) שלא כו' אלא צ"ל כמ"ש המרדכי כו' וכ"מ בר"ן כו' וז"ל הר"ן שהביא הרב"י בסי' תקס"ה ע"ד הרי"ף שכ' דבין בערבית שלפני יום התענית ובין שחרית ומנח' של יום התענית אומר היחיד עננו (וע' לקמן סי' תקס"ה סעיף ג' כיצד נוהגים) וכ' הר"ן וז"ל ושמא תאמר האיך יתפלל בערבית תפלת תענית וה"ה אינו מעונה עדיין ועתיד לאכול ולשתות כל הלילה. א"ל דהיינו מפני הקבלה שקיבל התענית על עצמו מבערב. שיום תור' לכ"ד מערב עד ערב וכן בכל תענית שגוזרים ב"ד בגזרה חמורה כט"ב ותעניות אחרות כו' אלא שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו שיהיה נמנע מאכילה בשעה שב"א אוכלים דהיינו י"ב שעות של יום. מ"מ התענית מתחיל מתחלת הלילה. שאל"כ לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה. אע"פ שגמר וסילק וישן כו' עד שיעלה ע"ה כו' א"ו התענית מתחיל מתחלת הלילה. ומש"ה אמרי' שצריך לקבל אפי' תענית יחיד מבע"י כו' והא אדרבא כל שהקבלה סמוכה יותר לתענית מעליא טפי כו' א"ו משמע שהתענית מבערב הוא מתחיל כו' עכ"ל. ולענין מ"ש הר"ן שאל"כ לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה. הוא מבואר לקמן סי' תקס"ד ע"ש. ובזה יובן מ"ש מ"א דביום שלם צריך לקבל קודם חשכה דהיינו קודם שמתחיל התענית. דמיד מתחלת הלילה מתחיל התענית. אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה כמ"ש הר"ן. ומ"מ מתפלל עננו כו'. מירי דהוי אמי שלא אכל מצד טרדה עד חצות היום ונמלך להתענות שאר היום דלדעה א' בסעיף י' מתפלל עננו. כיון שקבלו קודם שעה תענית שעות. ה"ה הכא כשקיבלו בלילה קודם שהתחיל התענית גמור דהיינו היום: ולהי"א בסעיף י' אינו מתפלל כלל עננו. ר"ל אפילו קבלו בלילה קודם שהתחיל להתענות לשם חובה:
טז סָעִיף יג ס"ק טז הוי כו' ברי"ו השוה תענית וצדקה. ברי"ו שהביא הרב ב"י בסי' זה אינו נזכר כן אלא בטור י"ד ס"ס רנ"ח שם הביא הרב ב"י דברי רי"ו שמשוה תענית וצדקה לענין זה ובח"מ סי' ר"ז סעי' י"ט בהגה: ודוחק לחלק. ר"ל אף שרי"ו השוה דין זה בתענית וצדקה שמא הרב"י חילק מהכרעת דעתו היפה בין צדקה לתענית בזה: דהא בסימן תקס"ג כתב ג"כ בשם הרא"ש דתעני' דמי לצדקה לענין דסגי בהרהור לענין קבלת תענית. והיינו אם הרהר בשעת תפלת מנחה. כמו דמהני הרהור לענין צדקה: ואפשר דמש"ה כתב יש מ"ש כו' עכ"פ ל' יש מי שאומר שכתב בש"ע לא קאי כי אם אריש דבריו דלדבר הרשות הוי אסמכתא בזה חולקים אבל בסיפא לדבר מצוה. או אם יצלח וינצל מצרה דלא הוי אסמכתא בזה אין חולק. ולא ע"ז כתב לשון יש מ"ש. וכ"כ בס' א"ר. דלא כט"ז שתמה ע"ש:
א סָעִיף א ס"א דהיינו שלא כו'. ר"ל סוף שקיעה שניה ועתוס' סוף פ"ב דשבת וכמ"ש שם והוא שלא טעם כלום עד הערב ועוד מדפריך שם מיתיבי אנשי משמר כו' ת"ש כו' אלמא שקעה החמה להשלים הוא ואמרינן בספ"ג דעירובין בר בי רב כו' תניא כו' ואי בשקיעה ראשונה לא היה אומר כדי שלא יכנס לשבת כו' ועמש"ל סי' רס"א ס"ב ואף תחילת שקיעה שניה הא רבי יוסי ס"ל בה"ש כהרף עין משלים בה"ש דר' יהודה יהדר מתחיל בה"ש דר' יוסי וקודם לכן יממא לר' יוסי כמ"ש ספ"ב דשבת וע' תוס' שם ד"ה אי אתם כו': עד צ"ה. כ"כ הרא"ש שם וכ"כ המרדכי שם אלא דבגמ' פ"ד דפסחים איפלגו בת"ב אי בה"ש שלו אסור משמע דבשאר תענית ודאי מותר אלא שהמרדכי ספ"א דתענית סי' תתקע"ה כ' בשם ר' אלחנן דסברא הוא עד צ"ה וא"ת הא אף בת"ב איפלגו כו' וי"ל שאני עיולי יומא מאפוקי יומא כו' וכ"כ הג"מ פ"ד מה"ת אבל הר' יונה והרא"ש בספ"ב דשבת כת' דבה"ש בתענית יחיד מותר אפי' באפוקי יומא וכ"מ פשטא דגמ' דקאמר ספיקו כו' וע' בתוס' דע"א ל"ד א' בד"ה מתענין: דהיינו שיראו כו'. גמ' ספ"ב דשבת: או שהלבנה כו'. ירושלמי פ"א דברכות תני כל זמן שפני חמה מאדימים זהו יום הכסיפו זהו בין השמשות השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זהו לילה רבי אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל הלבנה לעלות זהו בין השמשות א"ר חנינא סוף גלגל החמה לשקוע ותחילת גלגל הלבנה לעלות. ר"ל דר"ח פליג ואמר דאין מתחיל הלבנה לעלות עד סוף שקיעת השמש ומביא שם סייעתא ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת. ר"ל דאין זורחת בשעת שקיעתה אלא משיגמור שקיעתה. ואף שבתה"א פי' הירושלמי לענין ב' השקיעות דת"ק סבר שקיעה ראשונה הוא בה"ש ור' חנינא אמר שקיעה שניה אין פירושו מכוון דהא אמר כ"ז שפני כו' והוא אחר שקיעה שניה כמ"ש בספ"ב דשבת אלא דהכל קאי על שקיעה שניה דליכא למ"ד דבשקיעה ראשונה שיעור ד' מילין יהיה הכל בה"ש אלא דת"ק סבר דהתחלת גלגל הלבנה לעלות הוא בה"ש שהוא תחלת שקיעה ור' חנינא אמר שהוא לילה שהוא סוף שקיעה ור"ל לעלות לזרוח דעולה אף ביום: ואם דעתו כו'. כמ"ש שם מתענין לשעות ומתפללין כו' אר"ח הא דאמרת כו' וגי' ר"ח דאמר רב חסדא כל תענית כו': וכ"ד מקצת רבוותא. כ"כ מרדכי וס' ראבי"ה כל תענית שלא שקעה כו' נראה דהיינו הצומות י"ז בתמוז כו' וכן מי שקבל התענית בפי' דסתם תענית יום שלם אבל עשו"ת אין רגילים לקבלם וצערא בעלמא קביל עילויה כמש"ש מיתיבי אנשי משמר כו' התם לצעורי כו' ת"ש כו' ור"ל דאם קבל לצעורי בעלמא אף שלא השלים הוי תענית לענין ענינו דכל שקיבל עליו לכתחילה שלא להשלים הוי תענית לענין זה שמתפלל ענינו דהוי לצעורי בעלמא דדוקא אם קיבל עליו יום שלם ולא השלים דאינו תענית כלל אז אינו מתפלל ענינו וכ"ד הג"א כ' בד"מ דודאי דברי הפוסקים החולקים עליהם עיקר שהם רוב הפוסקים ומה שנוהגים להתפלל ענינו משום כו' כמש"ו ונ"ל כו':
ב סָעִיף ב ס"ב י"א שמי כו'. כמש"ל בס"א ממש"ש התם לצעורי כו' ודוקא בכה"ג דאיכא תרתי לצעורי בעלמא משום תשובה ואין מקבל דאם קיבל בסתם הוא תענית שלם וכמ"ש הרא"ש בספ"ב שם ובספ"ג דעירובין וכמ"ש בהג"ה אבל מי כו' וכן כו' וכמ"ש בגמ' התם כו' דמשמע דאינו תענית כלל וכיון שמקבל תענית ע"כ צריך להשלים: כיון שאין כו'. דמתענה מחמת הנדר כמ"ש בסוף נדרים וא"צ לקבל ועסי"ב: והיחיד כו'. כנ"ל ס"א: וכן חתן כו'. דמתענה ג"כ רק לצעורי משום תשובה לכפר עונותיו כמו שכתוב בסוף ביכורים בירושלמי תניא חכם חתן נשיא גדולה מכפרת חכם מפני שיבה כו' וכי יגור כו' מה הגר מוחלין לו על כל עונותיו אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו תתן וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו לו כל עונותיו נשיא בן שנה שאול במלכו וכי בן שנה היה כו': יתפלל כו' ואז כו'. משא"כ אח"כ דלא אמרו שאוכל ושותה ומתפלל תפלת תענית אלא בליל שקודם תענית אבל לא בכה"ג: ונ"ל כו'. כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש שם ותוס' בפ"ב דע"א מילתיה דר"י מתענין לשעות דאר"י הריני בתענית עד דנחסל פירקין ופירש הרא"ש לענין זה דנקרא נדר וצריך לקיים נדרו אף דאינו תענית להתפלל ענינו וכמש"ל בסי"א ודלא כרש"י ד"ה לשמוטי כו' דרש"י לשיטתו שפירש כל מש"ש אינו תענית דאם רוצה לאכול הרשות בידו וא"צ לקיים נדרו וכן פי' מש"ש התם כו':
ג סָעִיף ג ס"ג יחיד כו'. גמ' ספ"ג דעירובין ופי' תוס' שם ר"ל אם ירצה וכ' הרא"ש וכיון שקיבל בסתם וכל תענית שלא שקעה כו' ע"כ צריך להשלים:
ד סָעִיף ד ס"ד ת"ה כו'. כ"מ בגמ' שאמרו יפה תענית לחלום כו' דקרי לה תענית וכן מ"ש היושב בתענית בשבת: ואפי'. דהא אף בשבת מתענין:
ה סָעִיף ה ס"ה להתפלל כו' ולא כו'. הרא"ש שם. אבל צריך לקיים נדרו דלא כרש"י ומרדכי שם ואזלי לשיטתייהו אבל לדעת הרא"ש שמפרש הירוש' דצריך לקיים נדרו כמש"ל בס"ב ה"ה כאן וע' בהגהת ב"י: מיהו י"א כו'. וראיה מתענית חלום דבגמרא קרא תענית אלמא דמתפלל ענינו ומ"ש אינו תענית לצאת ידי נדרו אם קבל עליו מקודם כמה תעניתים. וס' הראשונה ס"ל דל"ד לת"ח דשם משמיא הוא דרמו עליה וכמש"ל בסי"ב משם הירושלמי דע"כ נמשך אחר הנשיא או הציבור אע"ג שלא קיבל וכ"ש בכה"ג וז"ש ולכ"ע כו' וע' תוס' שם בד"ה לן וכ' ר"מ כו': וכנ"ל לנהוג כו'. ר"ל דאע"ג דלא קי"ל כהאי סברא מ"מ יש לנהוג כן בתענית יחיד וכמש"ל בס"א ונ"ל דדוקא כו' וכמש"ש:
ו סָעִיף ו ס"ו בש"ת. כן פי' ר"ח וכ"כ תוס' י"ב א' ד"ה כל כו' וכן מ' בגמ' בתפלת המנחה וכמ"ש בפ"ה דברכות ופ"א דע"א שואל אדם צרכיו בש"ת: או אחר כו'. רש"י שם ובע"א פ"ב דס"ל דאין זה דומה לשאילת צרכיו והוי הפסק בתפלה: הריני כו'. גמרא שם י"ב ב' אע"ג דקי"ל כשמואל דאין ת"צ בבבל מ"מ אם היה מקבל עליו בפירוש ת"צ היה צריך לנהוג לכך טוב לפרש כי היכי דלא אתי למטעי וכ"כ תוס' הנ"ל ד"ה כל ועב"י בסי' תקס"ג וע"ל בש"ע סי' תקס"ח ס"ו: י"ר כו'. דאל"כ לא הוי שאילת צרכיו ואסור להפסיק ואף למפרשים אחר התפלה מ"מ הוי הפסק: ואם לא כו'. הרא"ש שם ותוס' בפ"ב דע"א וכמ"ש בח"מ סי' רי"ב וי"ד סי' רנ"ח ודוקא בצדקה דדמיא להקדש וכן קבלת תענית אבל שאר נדרים לא וכמ"ש בי"ד ריש סי' ר"י וכמ"ש בשבועות שם חולין מקדשים לא ילפינן וברפ"ב דקדושין מה להנך כו' ואף בזה פליגי הרבה פוסקים וס"ל דדוקא בקדשים ממש: והוא שיהרהר כו'. כמ"ש בסי' תקס"ג דלא עדיף כו' ודלא כמ"ש תוס' בע"א בשם ר"ת וכ' דמ"ש כל תענית שלא קיבלו כו' היינו לכתחילה ע"ש: וטוב כו'. הואיל ומחלוקת הפוסקים בפירושו כנ"ל. טור:
ז סָעִיף ז ס"ז וכן אם כו'. כגי' ר"ח ורי"ף יחיד שקיבל עליו ב' ימים זא"ז אפי' אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית כו'. כפי' הרא"ש שם: ואם קיבל כו'. כפירוש המרדכי בשם ר"י על גי' ר"ח הנ"ל דקמ"ל דאע"ג שאכל כו' לא הפסיד ולא אמרי' שקיבל רצופים וז"ש אם לא כו': ואז כו'. ט"ס הוא וצ"ל ואפי' הכי כו' ור"ל דלא אמרי' כיומא אריכתא וכחד יומא הוא וכמו שפי' הרוקח יחיד שקיבל עליו ב' ימים כו' אז מתפלל ב' הימים עננו לן בתעניתו אינו מתפלל עננו ר"ל אם יתענה הלילה שבין ב' הימים אינו מתפלל ביום שני אם התפלל ביום ראשון. אבל אין הפירוש כדבריו וכנ"ל דהא אף אם אמרינן דיומא אריכתא הוא מ"מ מתחייב בכל תפלותיו כמ"ש בפ"ב דשבת ואף להגאונים שכתבו דחיישינן לבולמוס מ"מ בכהאי גוונא לא מחזי כשקרן ביום ראשון מה שאכל בלילה שאחריו וכמ"ש המרדכי דמ"ש יחיד שקיבל כו' למחר כו' קמ"ל דלא אמרינן שהפסיד התענית מ' דוקא מה שמתפלל למחר אבל ביום הראשון אף שאוכל בינתיים מתפלל אף בכה"ג:
ח סָעִיף ח ס"ח יש כו' לגי' ר"ח ורי"ף הנ"ל וכפי' הרא"ש דקמ"ל דהוי קבלה לכולם ומדנקט ב"י זא"ז מ' קצת דוקא זא"ז או שמא אורחא דמילתא נקט: וכ"ד כו'. דבהג"מ ומרדכי פ' ונראה דשמואל מודה לרב דאם קבלו קודם תפלת המנחה דש"ד וכ"ש קודם לכן אבל רב ל"ל דשמואל וכן נהגו העם לברך בשבת מקבלי תענית בה"ב והרמ"א סמך על סברתם בבה"ג דגם הרא"ש מסתפק בזה אבל לא כסברתם לגמרי כמ"ש בס"ו ולקמן בסי' תקס"ג:
ט סָעִיף ט ס"ט והתענה כו'. דקרי ליה שם תענית שעות ואמרינן שם והוא שלא טעם כו' כמ"ש בס"י: נמלך. גמ' שם ל"צ דאימלך אימלוכי: מפני שלא כו'. גמ' שם א"ל אביי כו' ושם שאני הכא כו':
י סָעִיף י ס"י כיצד כו' שהרי כו'. לשון הרמב"ם וכן פירש"י: וי"א שכם זה כו'. כ"כ הרא"ש ותוס' בע"א ל"ד א' ד"ה מתענין כו' וצ"ל דמיירי כו' וש"פ דלסברא ראשונה דוקא במחוייב יום שלם צריך יקבל קודם הלילה שהלילה ג"כ הוא מכלל התענית אע"פ שאוכל ושותה וכמ"ש הר"ן משא"כ באינו מחוייב כל שקבל מקודם הוי תענית וא"כ אמאי אמרו שם גבי לן בתענית ושאני הכא כו': כגון כו' או כו'. ברא"ש שם שני פירושים על מתענין לשעות והכל בקבל מבע"י:
יא סָעִיף יא ס"יא אם קיבל כו' או כו: אינו כו' אבל כו'. ירושלמי מילתא דר' יוחנן ור' יונה וכפירוש הרא"ש וע"ש בתוס' דע"א הנ"ל א"נ איכא כו' ובירושלמי כו'
יב סָעִיף יב ס"יב תענית כו'. גמ' שם כ"ד א' דבי נשיאה כו': וי"א כו'. דס"ל נשיא דוקא כמש"ו וכמ"ש בירושלמי פ"ב הלכה א' ר' חלבו א"ל לר' יהודה הנשיא פוק עמן וצערן עביד אמר ר' ייסא הדא אמרה אלין תעניתא דאנן עבדינן לית אינון תעניתא למה דלית נשיאה עמן וז"ש אין ת"צ בבבל ול"ד בבל אלא כל ח"ל כמ"ש אין דנין דיני קנסות בבבל:
יג סָעִיף יג ס"יג יש מי כו'. וכ"מ בפ"ג דסנהדרין. רי"ו. ור"ל שם נ"ה א' ההיא ר"י משום ר"ט כו' אלמא אפי' בנזירות אסמכתא הוא משום שהתנה בדבר הרשות ועתוס' שם ד"ה ההיא כו'. וזהו דלא כדעת הר"מ שכ' המרדכי בשמו בפ"ד דב"ק והג"מ בספר הפלאה דאפי' בדבר הרשות לא הוי אסמכתא והביא ראיה ממ"ש אמרה פרה זו הריני נזירה כו' וכו פ' בי"ד סי' רנ"ח ס"י ובח"מ סי' ר"ז סי"ט ובמ"א נסתפק אם הם חולקים. ולא עיין בשורשן דודאי הם חלוקים וראיית מהר"מ יש לדחות דשם הוא אליביה דת"ק דר"ט דסבירא ליה דכל שתולה שלא בדעתו לאו אסמכתא היא וכמ"ש בסנהדרין שם וע' ספ"ה דנזיר: אבל אם כו'. דעשה לזרז עצמו וגמיר בדעתיה וכמ"ש בסוף נדרים ההוא גברא דאתסר הנייתא דעלמא כו': וכן אם כו'. כמ"ש וידר ישראל נדר אם נתן תתן כו': או כו'. כמ"ש וידר יעקב נדר כו' אם יהיה אלקים כו' וכתיב אשר נדרת לי כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.