א יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם קִבְּלוֹ בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, אֵין צָרִיךְ הַתָּרָה; וְאִם קִבְּלוֹ בְּלָשׁוֹן הֲרֵי עָלַי, שֶׁהוּא לְשׁוֹן נֶדֶר, צָרִיךְ הַתָּרַת חָכָם, וְיִפְתַּח בַּחֲרָטָה שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אִלּוּ שַׂמְתָּ אֶל לִבְּךָ שֶׁיֶּאֶרְעוּ בָּהֶם אֵלּוּ הַיָּמִים לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וּמַתִּיר לוֹ. וּלְהָרַמְבָּ"ם, מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר וּפָגְעוּ בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טובים אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ, חַיָּב לָצוּם בָּהֶם אִם לֹא יַתִּירוּ לוֹ; אֲבָל אִם פָּגַע בּוֹ חֲנֻכָּה וּפוּרִים, נִדְרוֹ בָּטֵל וְלֹא יָצוּם בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִדִּבְרֵיהֶם וּצְרִיכִים חִזּוּק. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג כִּסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה. מִי שֶׁנָּדַר לְהִתְעַנּוֹת סָךְ יָמִים וְאָמַר: חוּץ מִיָּמִים טוֹבִים, אֵין חֲנֻכָּה וּפוּרִים בַּכְּלָל; וְאִם אָמַר שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה עֲלֵיהֶם, הוֹלְכִים אַחֲרָיו (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תרצ"ט); אֲבָל עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּכְּלָל, וְהָכֵי נָהוּג וּדְלֹא כְּמוֹ שֶׁפָּסַק בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רט"ו (סָעִיף ב').
ב הַנּוֹדֵר לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים, דִּינָם שָׁוֶה לְנוֹדֵר לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם יָמִים הַלָּלוּ; אִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, דִּינוֹ כִּמְקַבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, וְאִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, דִּינוֹ כִּמְקַבֵּל בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית.
ג אִם נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם יָמִים הַלָּלוּ, הַשְּׁבוּעָה חָלָה עֲלֵיהֶם מִטַּעַם אִסוּר כּוֹלֵל; אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב, בְּפֵרוּשׁ, לֹא חָלָה עָלָיו שְׁבוּעָה דְּאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל דְּבַר מִצְוָה, אֶלָּא לוֹקֶה עַל שֶׁנִּשְׁבַּע לַשָּׁוְא, וְאוֹכֵל; וְאִם נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים, חָלָה שְׁבוּעָה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁאֵינָן אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן וְיֵשׁ לְהַתִּיר שְׁבוּעָתוֹ וְאֵינוֹ מִתְעַנֶּה. וְנִרְאֶה לִי דְּהוּא הַדִּין לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן; אֶלָּא שֶׁמִּדִּבְרֵי הָרַמְבָּ"ם נִרְאֶה שֶׁהֵם שֶׁל תּוֹרָה.
א סָעִיף א (א) יחיד שקבל עליו תענית וכו' - דאלו אם גזרו תענית על הצבור בא"י והתחילו להתענות ואירע בהם אלו הימים חל גזירתם בדיעבד וכדלעיל בסימן תי"ח משא"כ ביחיד:
ב סָעִיף א (ב) א"צ התרה - דאין כח קבלתו חל כלל על יום זה ועיין בסימן תי"ח במ"ב סק"ז מש"כ שם:
ג סָעִיף א (ג) בלשון הרי עלי - פי' שאמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם ומשום דנדר חל אפילו על דבר מצוה דנדר אוסר החפץ עליו ואין שום ציווי על החפץ אבל בשבועה שנשבע להתענות בימים אלו אינו חל וכמבואר בס"ג משום דשבועה אוסר נפשיה על חפצא והוא כבר מצווה שלא לעשות כן:
ד סָעִיף א (ד) שהוא לשון נדר - כתב מ"א דאם אמר הריני נודר להתענות יום אחד לא מיקרי נדר ולכן נהגו שמי שאמר הריני נודר להתענות ב' וה' כל ימות השנה א"צ להתענות בר"ח וא"צ התרה ועיין בפמ"ג. ועיין ביו"ד סימן ר"ו ס"ה:
ה סָעִיף א (ה) צריך התרת חכם - ויראה להתיר כדי שלא יהיה מחוייב להתענות [ואם לא התיר והתענה צריך למיתב אח"כ תענית לתעניתו כדי שיכופר לו על מה שהתענה בימים אלו וכנ"ל בסימן תקס"ח ס"ה] וכשמתיר לו ממילא הותר כל הימים [יו"ד סי' רט"ו]:
ו סָעִיף א (ו) ופורים - שאין אלו הימים נקראין יו"ט וה"ה ר"ח אבל חוה"מ מקרי יו"ט:
ז סָעִיף א (ז) הולכין אחריו - פי' ואין מחוייב להתענות:
ח סָעִיף א (ח) ערב יום הכיפורים בכלל - דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א ובלשון ב"א מקרי יו"ט. ועיין לקמן בסימן תר"ד במ"ב סק"ב:
ט סָעִיף א (ט) והכי נהוג - ר"ל כסברא הראשונה הנ"ל ולא כדעת הרמב"ם:
י סָעִיף א (י) סי' רט"ו ס"ד - כצ"ל. ועיין בש"ך שם מש"כ בזה:
יא סָעִיף ב (יא) דינו שוה וכו' - ר"ל דאף שפרט בפי' אלו הימים מ"מ אם הוציאו בלשון נדר חל דנדר חל אף על דבר מצוה כנ"ל:
יב סָעִיף ג (יב) מטעם איסור כולל - שכלל בשבועתו גם ימים אחרים. ויראה להתיר שבועתו [אחרונים]:
יג סָעִיף ג (יג) דה"ה לר"ח וכו' - פי' שמה שאסור להתענות בהם הוא דרבנן ולכן חלה השבועה:
יד סָעִיף ג (יד) שהם של תורה - ועיין במ"א שמכריע דעיו"כ האיסור להתענות בו הוא דאורייתא אבל בר"ח הוא דרבנן וכן דעת הגר"א בביאורו דר"ח הוא דרבנן:
א סָעִיף א קבלת תענית. צ"ל שקבלו במנחה עסי' תקס"ג ותקס"ח ס"ב:
ב סָעִיף א הרי עלי. פי' שאמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם עבי"ד סימן רט"ו אבל אם אמר הריני נודר להתענו' יום א' לא מקרי נדר ולכן נהגו שמי שאמר הריני נודר להתענו' ב' וה' כל ימות השנה א"צ להתענו' בר"ח וא"צ התרה:
ג סָעִיף א צריך התרת חכם. ואם לא התירו צריך להתענות לכ"ע ונ"ל דצריך למיתב תענית לתעניתו כמ"ש סי' תקס"ח ס"ה:
ד סָעִיף א אין חנוכה ופורים בכלל. שאין אלו הימים מבוררים בלשון בני אדם לקרותן י"ט ולא מועדים (רשב"א שם):
ה סָעִיף א הולכין אחריו. פי' ואין מחוייב להתענות כההיא דתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל (שם) ועבי"ד סי' ר"ח בש"ע בט"ז וש"כ דלפעמים אינו נאמן ונ"ל דר"ח שוה לחנוכה ופורים בענין הזה אבל ח"ה מקרי י"ט:
ו סָעִיף א עי"ה בכלל. דנקרא י"ט וכ"כ מט"מ בשם מהרי"ל:
ז סָעִיף א והכי נהוג כו'. קאי אמש"ל דהמנהג כסברא הראשונה:
ח סָעִיף א אלא מדרבנן. ולהרמב"ם לא חלה השבועה עמ"ש ס"א:
ט סָעִיף ג דה"ה לר"ח וכו'. פי' שמה שאסור להתענו' בהם הוא מדרבנן והשבועה חלה אפי' הרמב"ם מודה בזה כיון שעכ"פ הם עצמן של תורה א"צ חיזוק כמ"ש ס"א ונ"ל דר"ח הוא מדרבנן דהא בסימן תקע"ב פסק ואם התחילו אין מפסיקין ומשנה שלימה היא ואי הוי דאורייתא ה"ל להפסיק כמו בשבת וי"ט וגם בסימן תק"פ פסק להתענות בר"ח ואף שרמ"א פסק שם שלא להשלים הא איתא ספ"ג דעירובין שאני י"ט דדבריהם הואיל ומתענים בו שעות וכו' משמע דבי"ט דאורייתא אסור להתענות בו שעות אלא ר"ח הוא דרבנן שאסור להתענות בו אבל עי"ה מוכח שהוא דאוריית' דהא ילפי' מקרא דועניתם שמצוה לאכול ומ"ש הרב"י דאסמכתא בעלמא הוא תימא הא אמרי' ביומא ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד ליה מבעי ליה כו' א"כ מוכח דדרשה גמורה היא דאל"כ הקושיא במקומה עומדת ועניתם מאי עביד ליה וכיוצא בזה הוכיחו התוס' במ"ק דף ח' גבי ושמחת בחגיך ע"ש וכ"מ בר"ה דקי"ל כר"ע דאית ליה להאי דרשה לדרשה גמורה ע"ש וכ"מ בטור סי' תר"ד שהוא דאורייתא:
א סָעִיף א קבלת. דהיינו שקבלו במנחה עיין סימן תקס"ב ותקס"ג. מי שנדר להתענות ד' ימים רצופים וחלם בתוכ' חלום בשבת והוצרך למיתב תענית לתעניתו נסתפק בהלק"ט ח"ב סימן רנ"א אם עולה לו מן המנין ועמש"ל בסימן רפ"ח. ועיין סימן תקס"ח סעיף קטן כ"א מש"ש:
ב סָעִיף א הרי. פירוש שאומר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם אבל אם אומר הריני נודר להתענות יום א' לא מיקרי נדר ולכן נהגו שמי שאומר הריני נודר להתענות ב' וה' כל ימות השנה אין צריך להתענות בר"ח וא"צ התרה מ"א וע' ביו"ד סימן רט"ו:
ג סָעִיף א צריך. ואם לא התירו צריך להתענות לכ"ע ונ"ל דצריך למיתב תענית לתעניתו כמ"ש בסי' תקס"ח ס"ה. מ"א:
ד סָעִיף א ופורים. שאין אלו הימים נקראין י"ט. וה"ה ר"ח. אבל חול המועד מיקרי י"ט. מ"א:
ה סָעִיף א עי"כ. דנקר' י"ט. מט"מ ומהרי"ל:
ו סָעִיף א נהוג. קאי אמש"ל דהמנהג כסבר' ראשונה:
ז סָעִיף ג ועי"כ. ומ"א כ' דעי"כ ודאי מדאורייתא ע"ש וע' הלק"ט סימן כ"ו:
א סָעִיף א ס"א יחיד כו' אם כו'. פ"א דתענית יחיד שקיבל כו' אם גזירתנו כו' והקשו ממ"ש בנדרים ס"ו א' פותחין כו'. ותירץ הרמב"ן וש"פ דקבל דהכא בלשון קבלה דאינו נדר כמש"ש י"ב ב' וכי נדר הוא כו' ואף ללישנא בתרא אמר לא יהא אלא נדר מ' דאינו נדר וכן אמרינן שם ומפסיקין בר"ח ובי"ט וכשקבלו עלי' ע"כ איירי דאל"כ לא הוי כלל תענית כמ"שש בתוספתא פ"ב מה בין ת"צ לתענית יחיד כו' ת"צ אין מפסיקין לי"ט הכתובי' במגילת תענית משא"כ בתענית יחיד. והרמב"ם מחלק דשם דאורייתא ולא בעי חיזוק וכאן מד"ס וכמ"ש בפ"א דר"ה ופ"ב דתענית לענין ימים של פניהם וז"ש ולהרמב"ם כו' ואמר חנוכה ופורים דמגילת תענית נתבטל רק חנוכה ופורים ואמר בשקבל עליו בלשון נדר דבלשון קבלה גם הרמב"ם מודה כמ"ש ומפסיקין בר"ח כו' כנ"ל וכ"מ מדבריו בה' תענית ע"ש שכ' דיחיד המקבל עליו כך וכך ימים אינו מתענה בר"ח ע"ש אלא דלשון נדרו דחקו לפרש נדר ממש אבל הרמב"ן מפרש בלשון קבלה וכ"מ בירושלמי נדר להתענות ונמצאו י"ט ושבתות לוקה וא"ל התיר חכם נדר להתענות ונמצא י"ט של מגילת תענית ר' חזקיה ור' יודן תרווייהו אמר ר"י בשם רחב"א חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה וא"צ התיר חכם אלמא בשבתות וי"ט לכ"ע א"צ התיר חכם וצ"ל בלשון קבלה: מי שנדר כו'. כמ"ש בפ"ק דמגילה י"ט לא קבילו עלייהו וכ"ש חנוכה וכ"ש דבנדרים הולכים אחר לשון ב"א: אם אמר כו'. כמ"ש בנדרים י"ח ב' סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל כיצד כו' ול"ד למש"ש כ' א' נדר בחרם כו' דהתם הלשון משונה ונתכון להערים בלשון שיטעו בו ב"א ולכן מחמירין משא"כ ברישא ובכה"ג: אבל עי"כ כו' והכי נהוג. עמ"א ס"ק ו' ז':
ב סָעִיף ב ס"ב הנודר כו'. דנדרים חלים על דבר מצוה אף שלא ע"י כולל כמ"ש בפ"ב דנדרים ובפ"ג דשבועות ושאר מקומות:
ג סָעִיף ג ס"ג אם נשבע כו'. דשבועה בכולל חל אף בדאורייתא כמ"ש בירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש בסוף פסחים ובפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל מצה כו' ועתוס' בפ"ג דשבועות כ"ד א' ד"ה אלא: אבל כו' דאין כו'. נדרים שם ושבועות שם וירושלמי הנ"ל ושאר מקומות ובתוספתא פ"ב דתענית אבא יוסי בן דוסתאי משום רבי יוסי הגלילי נשבע להתענות בע"ש ה"ז שבועת שוא ואע"ג דלא קי"ל כן דקי"ל מתענין ומשלימין מ"מ נלמוד להנך וכן במגילת תענית הנשבע להתענות בשבת ה"ז שוא: אלא לוקה. שבועות כ"ט א' נשבע לבטל כו': ואם נשבע כו'. נזיר ד' א' וכגי' תוס' שם וכי מושבע כו' ובשבועות כ"ד א' בשלמא לר"ל כו' וע' ביומא ע"ד א': אלא שמדברי הרמב"ם כו'. כמ"ש בס"א ולהרמב"ם כו' וטעמו דעי"כ כמ"ש ועניתם כו' ור"ח כמ"ש בפ"א דר"ה ופ"ב דתענית ר"ח דאורייתא הוא כו'. וס' הראשונה ס"ל דלאו דאורייתא ממש אלא סמך מדאורייתא ועתוס' בתענית י"ב א' ד"ה ואם כו' ובברכות מ"ט ב' ד"ה אי כו' שכ' שר"ח הוא ממגילת תענית וכ"מ במתני' דקאמר אין גוזרין כו' ואם התחילו כו' ול"ק בשבתות וי"ט ש"מ דבאלו אפי' אם התחילו מפסיקין שהן דאורייתא ול"ק אלא ר"ח חנוכה ופורים ובתוספתא פ"ב מה בין ת"צ לתענית יחיד ת"צ אין מפסיקין לי"ט הכתובין במגילת תענית כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.