א אֵין אוֹמְרִים הַלֵּל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לוֹמַר אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עַל הַסֵּדֶר, וְאִם הוּא שַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ (רַ"ן פ"ב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרִיבַ"שׁ סִימָן תקי"ב). וּמַאֲרִיכִים בְּפִיּוּטִים וּתְפִלּוֹת עַד חֲצוֹת (מַהֲרִי"ל).
ב מוֹצִיאִין ב' סִפְרֵי תּוֹרָה; בְּאֶחָד קוֹרִין חֲמִשָּׁה מִוְּה' פָּקַד אֶת שָׂרָה עַד וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאִם הוּא שַׁבָּת קוֹרִין בּוֹ ז', וּמַפְטִיר קוֹרֵא בְּשֵׁנִי בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס: וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, וּמַפְטִיר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם, עַד וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים לִקְרוֹת הַתּוֹקֵעַ מִמִּנְיַן הַחֲמִשָּׁה הָעוֹלִים לְסֵפֶר תּוֹרָה (כָּל בּוֹ).
ג בְּנֵי אָדָם הַחֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִים אֵין מְבִיאִין אֶצְלָם סֵפֶר תּוֹרָה, אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְעַיֵּן לְעֵיל ס"ס קל"ה.
ד מָלִין בֵּין קְרִיאַת הַתּוֹרָה לִתְקִיעַת שׁוֹפָר.
א סָעִיף א (א) אין אומרים הלל וכו' - לפי שספרי החיים והמתים פתוחים ואיך יאמר שירה ואע"ג שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין מ"מ צ"ל ירא וחרד מאימת הדין ועי"כ נזכר לזכות:
ב סָעִיף א (ב) בראש השנה - והאומרים תהלים בכל יום ומתרמי להם הלל ביום ר"ה ויו"כ שרי לאומרו כיון שא"א אותו דרך שירה רק דרך תחנה ובקשה:
ג סָעִיף א (ג) על הסדר - לאפוקי מדעת הרב"י שמדלגין בכ"מ שמזכיר חטא ולדידיה א"א א"מ חטאנו לפניך מפני שא"א וידוי בר"ה (כדי שלא ליתן פ"פ למקטרג) ולומר פסוקים שיש בהם הזכרת חטא אין קפידא לכו"ע כיון שאינו דרך וידוי. ובפירוש המחזור מפרש א"מ חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"ג (ואנו צריכין להתודות עליהם כמ"ש והתודו את עונם ואת עון אבותם) ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ובזה נתיישב מנהגינו שאומרים אותו בר"ה. צ"ל מחה והעבר חטאינו ופשעינו כי פשע גדול הרבה מחטא וצריך לבקש תחלה על הקל ואח"כ על החמור. יש לומר כלה הכ"ף בפת"ח והלמ"ד בציר"י. הט"ז בסימן תרכ"ב כתב שיש לומר רוע גזר בנשימה אחת דהיינו שיקרע הוא ית' הרוע שבגזירה ומה שנשאר בגזירה יהיה לרחמים:
ד סָעִיף א (ד) ואם הוא שבת וכו' - הטעם שאין שואלין צרכים בשבת ואף כשחל ר"ה בע"ש במנחה אין אומרים א"מ:
ה סָעִיף א (ה) עד חצות - לכל הפחות ואם חל בשבת אין להאריך יותר מחצות ובחול יכול להאריך בד"א בפיוטים ותפלות אבל בניגונים אין להאריך:
ו סָעִיף ב (ו) מוה' פקד - לפי שבר"ה נפקדה שרה רחל וחנה:
ז סָעִיף ב (ז) שבעה - ומוסיפין לעשות ב' פרשיות א' ביום הגמל את יצחק ב' באשר הוא שם:
ח סָעִיף ב (ח) השביעי - עד אשה לד'. ואם טעה והשלים הפרשה בארבעה קרואים או ג' ועדיין לא אמר קדיש ישלים מנין הקרואים בפרשה עקידה שאחריה ואם אמר קדיש אם לא חסר ממנין רק אחד א"צ לקרות ויסמוך על המפטיר כ"כ בשערי אפרים ובתשובת ח"ס חאו"ח סימן כ"ט כתב דאם השלים הפרשה בארבעה לא יאמר קדיש עד אחר שיקראו בס"ת שניה ויהיה המפטיר עולה לחמישי דקי"ל מפטיר עולה למנין הקרואים. אם טעה וקרא ביום א' בפרשת עקידה יצא וקורא ביום שני בפרשה וד' פקד וגו' וגם פרשת העקידה עד סוף הסדרא. ומ"מ אם נזכר בעודו קורא בפרשת עקידה שטעה ועדיין לא בירך האחרון ברכה אחרונה יגלול ויקרא עמו פרשת וד' פקד עד סופו ואח"כ יברך ברכה אחרונה [ממט"א וש"א] עוד כתב במט"א ראוי לכל גבר ירא ד' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים ואף במקומות שמוכרין מצות יקנה אותו בדמים כפי יכולתו ואדרבה יש עילוי יותר במצוה שבאה אליו בדמים ממצוה שבאה לו בחנם אין כסף:
ט סָעִיף ב (ט) התוקע - ויש מקומות שנוהגין לקרות גם המתפלל מוסף וכן ביוה"כ קוראין אותו. ומי שנוטל שכר על התקיעה ותפילה אין נוהגין לקרותם [א"ר]:
י סָעִיף ג (י) וע"ל ס"ס קל"ה - סי"ד בהג"ה שם נתבאר כמה פרטים שמשתנה זה הדין וע"ש במ"ב ובה"ל:
יא סָעִיף ד (יא) בין קה"ת וכו' - דכך הסדר ברית אברהם [שהיא המילה] ועקידת יצחק וכדאמרינן בר"ה למה תוקעין בשל איל כדי להזכיר אילו של יצחק ועוד דמילה מצוי יותר מתקיעה וכתדיר דמיא לגבי תקיעה והוא קודם [הגר"א] ובמקום שנוהגין למול בבית שהתנוק שם מלין אחר יציאה מביהכ"נ כדי שלא יהיה טרחא דצבורא לילך שם ולשהות ולחזור לביהכ"נ ומ"מ אם אין הבית רחוק מביהכ"נ באופן שלא יהיה שהות הרבה וטורח הצבור טוב למול קודם תקיעת שופר כדי שיהיה בידם זכות המילה בעת תקיעת שופר [מט"א]:
יב סָעִיף ד (יב) לתקיעת שופר - ובשבת שאין שם תקיעת שופר מלין אחר אשרי. ואחר המילה וברכותיה אומרים יהללו ויש מי שכתב שגם בשבת מלין קודם אשרי כדי שלא יהיה הפסק רב להקדיש. כשחל מילה בר"ה בשבת אומרים יום ליבשה קודם סיום ברכת הגאולה שהוא שבח על המילה אבל כשחל ר"ה בחול א"א יום ליבשה. גדול אחד נהג כשהיה מוהל בר"ה לא קנח פיו אחר המילה אלא בפה המלוכלך בדם המילה תקע לערב מילה בשופר ונראה שאעפ"כ יקנח פיו מבחוץ וגם ירחץ ידיו משום כבוד הברכה [מטה אפרים]:
א סָעִיף א אין אומרים הלל. צריך עיון קצת האומרי' תילים בכל יום ומתרמי להם הלל ביום ראש השנה היאך אומרים אותו ונ"ל כיון שא"א אותו דרך שירה רק דרך תחנה ובקש' שרי דהא מנהג פשוט לגמור בליל יה"כ כל תהלים ואומרי' ג"כ הלל וגם י"א תהילי' כל יום ויום והלל בכלל ואמרי' הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף אלא ע"כ כדפרישית:
ב סָעִיף א א"מ. כ' הרב"י בשם כל בו שלא לומר א"מ חטאנו לפניך שא"א וידוי בר"ה וכ"כ הזוהר אבל לומר פסוקים שיש בהן הזכרת חטא אין קפידא כיון שאינו דרך וידוי (כ"ה סי' רל"ח /רל"ז/) ובשל"ה כ' דשלא בשעת התפל' או כשמפרש חטאיו שרי ולכן נכון להתודות בשע' התקיעות בלחש בין סדר לסדר ובפי' המחזור ראיתי שמפרש א"מ חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"א ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ע"כ ובזה נתיישב מנהגינו שאומרים אותו בר"ה: אין לו' השבעות למלאכים אלא בל' תחינה (לבוש):
ג סָעִיף א שבת א"א אותו. י"א הטעם משום דנתקן כנגד ברכות אמצעיות וזה לא שייך אלא כשחל בחול (לבוש) ולדבריו בע"ש במנחה היה ראוי לאומרו אבל הר"ן פ' בתרא דר"ה כ' הטעם מפני שהוא שאלת צרכיו וכ"כ מ"צ דאפי' כשחל ר"ה בע"ש א"א אותו במנחה וכ"כ ריב"ש סי' תקי"ב שיש מקומות נוהגין כן ויש מקומו' נוהגין לעמוד באשמורת בשבת נהרא נהרא ופשטיה ועסי' תר"ב בהג"א וססי' תר"ד, י"ל כלה בצירי, סלח ומחל כי מחילה גדולה מסליחה [עמ"ש סי' תר"ז], קרע רוע במרכא טפחא, כתבנו טפחא (מט"מ) מחה והעבר חטאתינו ופשעינו עמ"ש סי' תר"ז ס"ב:
ד סָעִיף א עד חצות. לכל הפחו' (שם) וכ"כ ביש"ש בביצה שבר"ה יוכל להאריך יותר מחצות אם לא כשחל בשב' ונ"ל דוקא בפיוטים ותפלות ולא בניגונים עסי' תקכ"ט ס"א:
ה סָעִיף ב מוה' פקד. שבר"ה נפקדה שרה רחל וחנה:
ו סָעִיף ב לקרות התוקע. בפוזנא נוהגין לקרות גם המתפלל מוסף וכן בי"כ (לבוש):
ז סָעִיף ד מלין. ועכשיו נהגו לימול אחר יציאת בה"כ (כ"ה) ע"ש הטעם ואנו אין נוהגין כן בשבת א"א הפזמון זכור ברית ומלין אחר אשרי ואומרים יום ליבשה ובחול אומרים הפזמון וא"א יום ליבש' וה"ה בכל י"ט ונ"ל הטעם דבשבת אין לחוש כ"כ לסמיכת גאולה לתפילה כמ"ש סי' קי"א ועיין בלבוש:
א סָעִיף א א"א הלל כו'. לפי שספרי החיים והמתים פתוחים ואיך יאמר שירה ואע"ג שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין מ"מ צ"ל ירא וחרד מאימת הדין ועי"כ נזכה לזכות:
ב סָעִיף ד מלין בין קריאת התורה. ואומרים יום ליבשה בר"ה שחל בשבת כ"כ לבוש וקודם לתקיע' שופר זכר לאילו של יצחק וברית של אברהם היה קודם: שמעתי שהגאון הרב מהר"ר פייוויש מקראקא ז"ל היה מל בר"ה ולא קנח פיו אחר המילה אלא בפה המלוכלך בדם מילה תקע בשופר לערב מצות מילה בשופר:
א סָעִיף א הלל. והאומרים תהלים בכל יום ומתרמי להם הלל בר"ה וי"כ שרי לאומרו עמ"א:
ב סָעִיף א א"מ. כתב ב"י בשם הכל בו שלא לומר א"מ חטאנו לפניך שא"א וידוי בר"ה וכ"כ הזוהר אבל לומר פסוקים שיש בהן הזכרת חטא אין קפידא כיון שאינו דרך וידוי. ובשל"ה כתב דשלא בשעת התפילה שרי ולכן נכון להתודות בשעת התקיעות בלחש בין סדר לסדר. ובפי' המחזור ראיתי שמפרש אבינו מלכנו חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו עכו"ם ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ע"כ ובזה נתיישב מנהגנו שאומרים אותו בר"ה. א"מ קרע רוע גזר דיננו נראה שי"ל רוע גזר בנשימה אחת דשייכי להדדי דהיינו שיקרע הש"י הרוע שיש בגזירה ומה שנשאר יהיה לרחמים כי ציווי הש"י יכולים המקבלים להפכה לרחמים וכן ותשוב' וכו' מעבירין רוע הגזירה לא יפסיק בין רוע לגזרה ט"ז בסי' תרכ"ב ס"ק ז' ע"ש. יש לומר כלה בצירי סלח ומחל כי מחילה גדולה מסליחה עסי' תר"ז:
ג סָעִיף א חצות. לכל הפחות אם לא כשחל בשבת יש"ש בביצה ודוקא בפיוטים ותפלות ולא בניגונים. מ"א. האר"י ז"ל נהג לבכות בר"ה ויה"כ ואמר כי מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו טובה ושלמה גם אמר כל מי שבוכה אז מעצמו בבכיה גדולה מאיליו אותו שעה דיינין ליה בב"ד של מעלה ונפשו מרגשת ובא לו הבכיה מאליו:
ד סָעִיף ד מלין. כתב ט"ז שמעתי שהגאון מוהר"ר פייבש מקראקא היה מל בר"ה ולא קנח פיו אחר המילה אלא בפה מלוכלך בדם מילה תקע בשופר לערב מצות מילה בשופר: כשחל בשבת א"א הפזמון זכור ברית ומלין אחר אשרי ואומרים יום ליבשה ובחול אומרים הפזמון וא"א יום ליבשה וה"ה בכל י"ט מ"א ועיין לבוש. וע' סי' ת"צ סעיף ז' מש"ש:
א סָעִיף א (ס"ק ב') א"מ כו' ובשל"ה כתב כו' עפ"י שהקשה דברי הזוהר אהדדי דבמקום א' כתב דאין להזכיר חטא בר"ה. ובמקום אחר כתב דיש להתודות בר"ה ולכן כתב לחלק דבשעת תפלה אסור. ושלא בשעת תפלה שרי. ובשם מ' שלמה רופא תי' דלומר חטאתי סתם ולא לפרט החטא אסור. אבל כשמפרט החטא דרך ווידוי אדרבא טוב הוא. ובשם האר"י כתב דדוקא בלחש ובשעת התקיעות בין סדר לסדר (דבשעת התקיעות ממש הא צריך לשמוע התקיעות אבל בין סדר לסדר דבלא"ה שוהין ומפסיקים) דבלא"ה השטן מעורבב ע"י התקיעות אז יש שהות להתודות לכן נקט של"ה כל החומרות יחד דוקא לפרט החטא ובלחש ובין סדר לסדר דאז שרי לכל התירוצים הנ"ל: ובפי' המחזור כו' אבותינו חטאו כו' ולכן אין להכות באגרוף על הלב וחזה בר"ה כשאומר א"מ חטאנו לפניך כדרך שעושים בשעת וידוי: א"ל השבעות כו' וז"ל הלבוש חוששני לחירוף וגידוף כאלו רוצים להכריח להש"י שיקבל תפלתם בע"כ ע"י ההשבעות. שסגולת השבעות אמיתות כן הוא. שהש"י יתן רשות לאותם המלאכים שיעשו דברי המשביע בלי שום זכות כו' חלילה לנו מדעות חיצונות הללו כו' יתר על רוב הסכנה העומדת למי שמשנה נקודה אחת כו' שאין אנו בקיאים בהם מפי רב מקובל שע"י שינוי נקודה א' כו' יתהפך לו הברכה לקללה ח"ו: אלא בלשון תחנה. וסיים הלבוש בלי הזכרת שום שמות מן המלאכים כו' ובלבד שיאמרה קודם ברוך שאמר. שלא להפסיק בין הברכות עכ"ל לבוש:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) שבת כו' ולדבריו בע"ש במנחה. דמתפללים י"ח: שהוא שאלת צרכיו. ור"ל דהוי כמו תחנה. דגם בע"ש במנחה אין אומרים תחנון. ודוקא ח"י ברכות אומרים דטופס ברכות כן הוא. ואפילו בשבת גופיה היה ראוי להתפלל י"ח אלא משום טורח צבור וכדאיתא בירושלמי הביאו מ"א ר"ס רס"ח. ועסי' תר"ב בהג"ה שכ' דאם חל מילה בין ר"ה ליוה"כ אף ע"ג שא"א תחנון מ"מ אבינו מלכנו יאמרו. הרי דאין לא"מ דין תחנון: וס"ס תר"ד דאם חל יוה"כ בשבת. י"ל א"מ בע"ש בשחרית. משמע דבמנחה אפילו כה"ג לא יאמרו. וזה סייעתא למ"צ: סלח ומחל. כי מחילה גדולה מסליחה ויש להתחיל לבקש דבר קטן ואח"כ להוסיף לשאול שאלה גדולה וכנ"ל סי' תקע"ב ס"ק ד': קרע רוע במרכא טפחא כי הם שייכים להדדי ועי"ז מפסיק בין רוע לגזרה וכמ"ש הטעם בט"ז סי' תרך"ב ס"ק וי"ו ע"ש: עמ"ש סי' תר"ז סק"ג שכתב בשם של"ה ומנהגים לומר כפרה לחטאים סליחה לעונות מחילה לפשעים. כיון שפשע שהוא מרד חמור מעון שהוא מזיד אבל אינו מרד להכעיס. לכן י"ל מחילה שהוא גדולה מסליחה לפשעים שהם חמורים. וע"ש שכתבתי ששל"ה כתב בשם רמ"א להיפך דא"כ לפ"ד מ"א לקמן א"ש מ"ש שי"ל סלח ומחל. כדי להתחיל בשאלה קטנה כנ"ל. אבל לפי מ"ש בשם של"ה. בשם רמ"א אדרבא סליחה גדולה ממחילה א"כ י"ל להיפך מחל וסלח: גם הוכיח מ"א בסי' תרס"ז ס"ב מנוסח ע"ח ש"ל בגלוי ובסתר. וזדון ושגגה. דאם מבקשים על שני דברים יחד רשאי להתחיל לשאול על החמור:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) עד חצות לכל הפחות. וכ"כ ביש"ש כו' יכול להאריך כו'. מלשון מהרי"ל שממנו נובעים דברי רמ"א משמע דלא ס"ל כיש"ש. דכפי הלשון שהביא מ"א בשם מהרי"ל משמע שראוי להאריך. אבל מלשון היש"ש משמע שרשאי להאריך. אבל אינו מבואר שראוי לעשות כן. א"כ אע"ג שכתב מ"א וכ"כ יש"ש הוא לאו דוקא: עסי' תקכ"ט. ומבואר שם כיצד משערים ומחשבים חצות היום:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) לקרות כו' גם המתפלל וכתב בספר א"ר דדוקא אי תוקע ומתפלל בחנם אבל בשכר אין נוהגים לקרותו:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) מלין כו' עיין הטעם בט"ז ע"ש הטעם שהיו מנהגן למול בבית התינוק וכל הקהל היו הולכים שם לבית התינוק ולכן אי הוי מלין קודם התקיעות איכא טרחא דצבורא לילך לבית התינוק ולחזור לבה"כ לתקיעות ולתפלה. ואנו אין נוהגים כן. דהא מלין בבה"כ וליכא טרחא דצבורא: ונ"ל הטעם כו' ועיין בלבוש. ר"ל דמה"ט בי"ט א"א יום ליבשה. משום דיום ליבשה הוי הפסח בין גאולה לתפלה. משא"כ בשבת אומרים י"ל דאין חוששים לסמיכות גל"ת. דהא דצריך לסמוך גל"ת מסמיך אהא דאמר דהמע"ה יהיו לרצון כו' צורי וגואלי סוף מזמור י"ט ותחלת מזמור ך' הוא יענך ה' ביום צרה. א"כ הסמיך יענך ה' כו' שהיא תפלה לתיבת גואלי שהוא סוף מזמור י"ט לכן יש להסמיך גל"ת. וכיון דבאותה תפלה כתיב ביום צרה לכן א"צ לדקדק לסמוך גל"ת אלא בחול שהוא יום צרה משא"כ בשבת דלא יום צרה הוא. ואע"ג דבי"ט ג"כ אינו יום צרה אפ"ה צריך לסמוך גל"ת. תירץ הלבוש שם כיון דעיקר ברכה זו ניתקנה על גאולת מצרים שעברה. ובמצרים גם בי"ט היה להם יום צרה. משא"כ שבת דגם במצרים לא ה"ל יום צרה. דהא הניח להם פרעה לשבות כל יום שבת עפ"י בקשת מרע"ה. וכמ"ש על נוסח תפלת ישמח משה במתנת חלקו כמ"ש הטור סי' רפ"א ע"ש בבאר הגולה ובספר א"ר שכתבו עוד טעמים לחלק בין שבת לי"ט:
א סָעִיף א ס"א אין. ל"ב ב': ונוהגין. ע"ש שנענה ר"ע. תענית כ"ה ב': על הסדר. ר"ל לאפוקי דעת הכל בו שמדלגין בכ"מ שמזכיר חטא: ואם הוא. ירושל' הביאו הרא"ש פ"ז דברכות: ומאריכים. נחמיה שם:
ב סָעִיף ב ס"ב מוציאין שתי. תוס' מגילה ל"ב ורא"ש שם וגמ' ל"א ב' כמ"ש בפ"ז דיומא: קורין ה'. כ"א א': מוה' פקד. ל"א א': ואם. כ"א א': ומפטיר. תוספות ורא"ש כנ"ל: ומפטיר ויהי. ל"א א': ויש. דוגמת כ"ג בי"כ כנ"ל:
ג סָעִיף ג ס"ג בני אדם כו'. ירושלמי הביאו המרדכי שם ועיין מ"ש בס"ס קל"ה:
ד סָעִיף ד ס"ד מלין. זבחים צ"א א' אצל פסח וה"ה לשופר ועבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.