א כָּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן.
ב חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּטוּרִים; וְחֵרֵשׁ, אֲפִלּוּ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אֵינוֹ מוֹצִיא דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא. הַגָּה: אֲבָל שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן (בֵּית יוֹסֵף).
ג אִשָּׁה פְּטוּרָה מִשּׁוּם דְּהָוֵי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא.
ד אַנְדְּרוֹגִינוּס מוֹצִיא אֶת מִינוֹ; טֻמְטוּם, אֲפִלּוּ אֶת מִינוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא.
ה מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין אֵינוֹ מוֹצִיא אֲפִלּוּ עַצְמוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְקַע לוֹ בֶּן חוֹרִין לְהוֹצִיאוֹ.
ו אַף עַל פִּי שֶׁנָּשִׁים פְּטוּרוֹת, יְכוֹלוֹת לִתְקֹעַ; וְכֵן אַחֵר שֶׁיָּצָא כְּבָר, יָכוֹל לִתְקֹעַ לְהוֹצִיאָן, אֲבָל אֵין מְבָרְכוֹת וְלֹא יְבָרְכוּ לָהֶן. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג שֶׁהַנָּשִׁים מְבָרְכוֹת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא עַל כֵּן גַּם כָּאן מְבָרְכוֹת לְעַצְמָן, אֲבָל אֲחֵרִים לֹא יְבָרְכוּ לָהֶן אִם כְּבָר יָצְאוּ. וְאֵינָן תּוֹקְעִין רַק לְנָשִׁים, אֲבָל אִם תּוֹקְעִין לְאִישׁ הַמְחֻיָּב, מְבָרְכִין לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר יָצְאוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן תקפ"ה סָעִיף ב' בַּהַגָּהָה א' (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ז הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ מֻתָּר לִתְקֹעַ לוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה; וְדַוְקָא כְּשֶׁהוּא תּוֹקֵעַ מֵאֵלָיו לְהוֹצִיאוֹ, אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַמֻּדָּר: תְּקַע וְהוֹצִיאֵנִי, אָסוּר. הַגָּה: וְאִם אָמַר: קוֹנָם תְּקִיעוֹתָיו עָלַי, בְּכָל עִנְיָן אָסוּר (רַ"ן).
ח הַמִּתְעַסֵק בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר לְהִתְלַמֵּד, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְכֵן הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵק, לֹא יָצָא; וְכֵן הַתּוֹקֵעַ לְשׁוֹרֵר וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִתְקִיעַת מִצְוָה, לֹא יָצָא. נִתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ; אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ.
ט מִי שֶׁתָּקַע וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ תְּקִיעָתוֹ, וְשָׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַתּוֹקֵעַ מִתְכַּוֵּן לִפְלוֹנִי זֶה שֶׁשָּׁמַע תְּקִיעָתוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, יָצָא שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא לְכָל מִי שֶׁיִּשְׁמָעֶנּוּ; לְפִיכָךְ מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְשָׁמַע תְּקִיעוֹת מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר, יָצָא, אִם נִתְכַּוֵּן לָצֵאת, שֶׁהֲרֵי שְׁלִיחַ צִבּוּר מִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.
א סָעִיף א (א) שאינו מחויב בדבר - היינו שאינו מחוייב בעצם וכדלקמיה אבל אם הוא מחוייב אלא שיצא בהמצוה יכול להוציא ואפילו לברך בשביל חבירו:
ב סָעִיף ב (ב) וקטן - אפילו אם הוא בן י"ג שנה כ"ז שלא ידעינן שהביא ב' שערות אינו יכול לתקוע להוציא אחרים:
ג סָעִיף ב (ג) דכיון שאינו שומע וכו' - שהרי אנו מברכין וציונו לשמוע קול שופר:
ד סָעִיף ב (ד) אבל שומע ואינו מדבר וכו' - ואפילו לכתחלה יכול אחר לברך והוא תוקע [אחרונים]. חרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות חייב בשופר:
ה סָעִיף ד (ה) מוציא את מינו - דכל אנדרוגינוס שוין שיש להם זכרות ונקבות ואם הוא בכלל זכר גם חבירו הוא בכלל זכר אבל אינו יכול להוציא את שאינו מינו דשמא הוא בכלל נקבה:
ו סָעִיף ד (ו) אפילו את מינו וכו' - דשמא אם יקרע ימצא שטומטום זה נקבה וחבירו זכר. ואף ביום ב' שהוא דרבנן נקטינן ככל חומרת יום א' ומיהו אף ביום א' אם שמע זכר מטומטום חוזר ותוקע בלא ברכה [פמ"ג]. טומטום ואנדרוגינוס אף דחייבין לתקוע מ"מ לא יברכו דברכה הוא דרבנן וספיקא לקולא [וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב]:
ז סָעִיף ה (ז) אפילו עצמו - דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו:
ח סָעִיף ו (ח) יכולות לתקוע - ולא אמרינן דכיון דפטורות יש חילול יו"ט בתקיעתן דקי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אלמא דמי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו. וה"ה קטן יכול לתקוע אף לכתחלה כדי שיתחנך וכדאיתא לקמן בסימן תקצ"ו בהג"ה:
ט סָעִיף ו (ט) וכן אחר שיצא כבר - ר"ל אף שיצא ולא אמרינן דכיון שהוא עצמו אינו צריך עתה לתקוע תו עובר משום שבות כשתוקע בשבילן דמ"מ קצת מצוה יש להן בתקיעתן כנ"ל:
י סָעִיף ו (י) אבל אין מברכות וכו' - דמהו וציונו בדבר שאינה מחוייבת לא מד"ת ולא מדברי סופרים דאשה במ"ע שהזמן גרמא פטורות אף מדרבנן:
יא סָעִיף ו (יא) אם כבר יצאו - וע"כ י"א דיתקע להם קודם שישמע התקיעות בביהכ"נ אבל במ"א מסיק בשם מהרי"ל שלא יתקע בשלשה שעות ראשונות משום דאז מיפקד דינא ואין כדאי לתקוע ביחידות אלא יתקע להן אחר תקיעות ביהכ"נ והם יברכו לעצמן או שיכוין בלבו שלא לצאת בתקיעות ביהכ"נ ואז יוכל אח"כ ג"כ לברך בשבילן:
יב סָעִיף ז (יב) המודר הנאה וכו' - כגון ראובן שהדיר ע"ע שלא יהנה משמעון אפ"ה מותר לשמעון לתקוע לו דמצות לאו ליהנות ניתנו ואין תקיעות מצוה בכלל איסור הנאה שאסר ע"ע משא"כ כשאסר תקיעותיו אסר אפילו בזה שאינו הנאה:
יג סָעִיף ז (יג) מאליו - אפי' כשאומר מי שרוצה להוציאני ידי חובתי יתקע שרי דבכה"ג לאו שליחותיה קעביד:
יד סָעִיף ז (יד) והוציאני אסור - דכיון דבשליחותיה עביד יש לו הנאה במאי דעביד שליחותיה ובדיעבד יצא [פמ"ג בשם הפר"ח]:
טו סָעִיף ח (טו) להתלמד וכו' - ואם מתכוין בזה גם לצאת ידי מצוה כתב הא"ר דיצא והיינו בעשה התקיעות כדין:
טז סָעִיף ח (טז) ולא נתכוון השומע לצאת - זה מיירי כשבא לביהכ"נ בסתמא אבל אם בא לביהכ"נ לצאת ידי חובה עם הצבור אע"פ שבשעה ששמע לא כיון לבו אלא בסתמא יצא:
יז סָעִיף ט (יז) שישמענו - אבל אם היו תוקעין בבית לחולה וליולדת והיה ביתו סמוך לו ושמע לא יצא דמסתמא לא נתכוין זה להוציא אלא החולה [ח"א]:
יח סָעִיף ט (יח) מי שהיה מהלך בדרך וכו' אם נתכוון לצאת וכו' - איתא בירושלמי לא שנו אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון ועיין בא"ר שכתב דכונת הירושלמי בעובר ועומד לשמוע קול תקיעות דאז אמרינן אף דאינו זוכר אם כיון אז לצאת מ"מ חזקה שכיון אבל בשהיה עומד בביתו לא אמרינן חזקה כיון. סומא חייב בתקיעות ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו אם לא ימצאו בקי כמוהו יחזירוהו למנויו. ולכתחלה אין לסלקו מפני שהוא סומא אע"פ שנמצא בקי כמוהו [מ"א בשם הרדב"ז]:
יט סָעִיף ט (יט) ושמע תקיעות משליח צבור וכו' - ובלבד שלא עמד רחוק מביהכ"נ כ"כ שאפשר שלא ישמע קול שופר רק קול הברה:
א סָעִיף ב במהרי"ל קורא תגר על המביאים קטנים לבה"כ שמבלבלים דעת השומעים אך שהנשים יקחו אותם אצלם דהם פטורי': אבל שומע. ואפי' אחר יכול לברך והוא תוקע (ב"ח), סומא חייב בתקיעה ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו מפני שחששו לסברת רי"ו אם לא ימצא בקי כמוהו יחזירוהו למינויו, ולכתחל' אין לסלקו מפני שהוא סומא אף על פי שנמצ' בקי כמוהו [רדב"ז ח"א נ"ט כ"ה]:
ב סָעִיף ד את מינו. אבל לא את שאינו מינו. (גמ') ורי"ף פי' דאע"פ שחבירו ג"כ אנדרוגינוס אם באותו פעם שהוא נקבה הוי חבירו זכר אינו מוציאו:
ג סָעִיף ו יכולות לתקוע. ולא אמרי' דיש בו משום שבות וה"ה קטן אין מוחין בידו אבל לחרש ושוט' מוחין לתקוע שאינן באין לידי חיוב בשום פנים (ב"ח) ודבריו צ"ע דהא אין ב"ד מצווין להפרישו אפי' אוכל נבילות כדאית' ביבמות פי"ד ע"ש ועסי' רס"ו ס"ה ועסי' שמ"ג ולכן נ"ל דנקט קטנים ונשים לרבותא דאע"ג דבני דעת נינהו רשאין לתקוע עסי' תקצ"ו:
ד סָעִיף ו כבר יצאו כו'. לכן יתקע להם קוד' שישמע התקיעות בבה"כ (לבוש) אבל במ"צ כתב בשם מהרי"ל שלא יתקע בג' ראשונות משום דמיפקד דינא כמ"ש סי' תקצ"א, לכן יתקע להם אחר תקיעת בה"כ עכ"ל לא יוכל לברך להם לכן נ"ל דאם יש לו שופר אחר יתקע בשעת תקיע' בה"כ דאז אפי' הוא תוך ג' ראשונו' אין לחוש כמ"ש שם ואם לאו יכוין בלבו שלא לצאת בתקיעת בה"כ ואז יוכל לברך להם עססי' ו' אך בזה יש לדקדק אם הליכה מביתו לבה"כ חשיב הפסק ויצטרך לברך שנית על התקיעות ששומע בבה"כ על סדר הברכות כמ"ש סי' ח' סי"ג ומ"מ נ"ל דא"צ לברך כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג ול"ד לציצית שב' מצות הן משא"כ הכא דכולה חדא מצוה כמ"ש הרי"ף סוף ר"ה ע"ש, מי שבא לבה"כ לצאת י"ח עם הצבור אע"פי שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבה"כ בסתמא לא יצא (רדב"ז ח"א ק"ס):
ה סָעִיף ט מהלך בדרך כו'. ירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזק' כוון (ר"ן) וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון אם לאו ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון אם לא:
א סָעִיף ב שומע. אפי' לכתחלה יכול לברך והוא תוקע ב"ח. וחרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות חייב בשופר. הלק"ט סמ"ה:
ב סָעִיף ד מינו. דשמא טומטום זה נקבה וזה זכר אבל אנדרוגינוס שוין כולן שיש להם זכרות ונקבות כ"ה ברמב"ם בהלכות אישות וכ"כ רמ"א בסימן י"ז ס"ג ע"ש. והמ"א כתב ורי"ף פי' דאע"פ שחבירו גם כן אנדרוגינוס באותו פעם שהוא נקבה הוי חבירו זכר אינו מוציאו עכ"ל ע"ש. וברי"ף שלפנינו לא מצאתי כן. ועוד דלפ"ז משמע שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה כמו ששמעתי אומרים שאנדרוגינוס חודש אחד הוא זכר חודש אחד הוא נקבה. ולא משמע כן בגמ' ובפוסקים ועוד דא"כ ל"ל קרא למעוטי אנדרוגנוס דאין מילתו דוחה שבת אם הוא בחודש שנולד בו נקבה פשיטא ואם הוא זכר קשה נמי האיך ידעינן שחודש הבא יהיה נקבה וק"ל:
ג סָעִיף ט בדרך. ירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון. וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון אם לאו ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון אם לא מ"א. מי שבא לבה"כ לצאת י"ח עם הצבור אעפ"י שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבה"כ בסתמא לא יצא הרדב"ז חלק א' סימן ק"ס. סומא חייב בתקיעה ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו אם לא ימצא בקי כמוהו יחזירוהו למנויו. ולכתחילה אין לסלקו מפני שהוא סומא אעפ"י שנמצא בקי כמוהו רדב"ז ח"א סי' נ"ט וכה"ג. ועיין שו"ת שער אפרים סי' כ"ו. תוקע שמת ונכנס אחר במקומו וכשגדל בנו רוצה לירש זכות אביו ע' הלק"ט סי' ל"ט. וע' בספר קול בן לוי דף כ"ח ע"ג:
א סָעִיף ב (ס"ק א) אבל שומע. ואפילו לכתחלה אחר יכול לברך כו' כצ"ל וכן הוא בב"ח וקמ"ל דסד"א כיון דאינו מדבר ואינו יכול לברך לכתחלה לא קמ"ל: סומא חייב כו'. דלא קיימא לן כר"י בב"ק דף פ"ח דס"ל סומא פטור מכל המצות חוץ מרי"ו הובא בב"י סי' תע"ג דמשמע דפסק כר"י דסומא אין חיובו רק מדרבנן ולכן אינו יכול להוציא מי שמחוייב מן התורה:
ב סָעִיף ד (ס"ק ב) את מינו כו' ורי"ף פי' כו' לא מצאתיו בשום מקום. וגם הדבר בעצמו תמוה שיהיה זמן מה זכר וזמן מה נקבה. והלא יש לו זכרות ונקבות. גם ראיתי בש"ע באר הטיב שכתב דא"כ ל"ל קרא למעט דאין מילת אנדרוגינוס דוחה שבת ממ"נ אי נולד בזמן שהוא נקבה פשיטא ואם אז הוא זכר מי ידעי' שיהי' אחר זמן נקבה עכ"ל: ולזה א"ל דודאי כל עת שוה אצלו שניכר בו זכרות ונקבות. אלא לפעמים הזכרות ניכר יותר ונראה שעיקרו זכר ואח"ז זמן מה הנקבות ניכר יותר ונראה שעיקרו נקבה אלא שלא מצאתיו. ואדרבה כפי מעט ידיעתי משמע בכל הפוסקים דכל האנדרוגינוס שוין:
ג סָעִיף ו (ס"ק ג) יכולות לתקוע ולא כו' דהב"ח דייק מדנקט הטור דוקא נשים וקטנים שכתב ואע"פ שנשים וקטנים פטורים יכולים לתקוע ולברך ואין מוחין בידם כו' ולכן כתב הב"ח וז"ל ונראה דוקא נשים כיון שיש להם דעת יכולים להכניס עצמן בחיוב דקי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דאלמא מי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו. וכן קטן אפי' הגיע לחינוך מאחר שבא לידי חיוב כשיגדל אין מוחין בידם עכ"ל: ועסי' רס"ו סעיף ה' דקי"ל מי שהחשיך בדרך ויש בידו מעות ואין עמו גוי התירו לו חכמים ליתנו לחש"ו. ואם יש עמו חרש וקטן יתננו למי שירצה משמע דלענין איסור חרש וקטן שוין. ועיין סי' שמ"ג דין קטן אוכל נבלות: עסי' תקצ"ז דאפי' לכתחלה מותר לו' לקטן שהגיע לחינוך שיתקע כדי לחנכו:
ד סָעִיף ו (ס"ק ד) כבר כו' דמפקיד דינא ודלמא מעייני בדיניה דהאי גברא ולא ימצא זכאי וידחו תקיעתו למעלה. וכמ"ש סי' תקצ"א לענין תפלה: אין לחוש כמ"ש סי' תקצ"א כיון דגם הצבור תוקעים אז. וכיון שאין הקב"ה מואס בתקיעת הצבור א"כ גם תקיעתו עולה עם תקיעת הצבור ואינה נדחית: עססי' וי"ו דמבואר דכה"ג שאינו מתכוין לצאת לית ביה איסור משום דגורם ברכה. שא"צ כמ"ש סי' רט"ו: כמו שכתב סי' ה' לענין ציצית דההליכה לבה"כ הוי הפסק כמ"ש סי' תקצ"ב דאפי' שח בין תקיעות דמיושב לתקיעות שעל סדר הברכות אפי' בדברים שאין בהם צורך תפלה ותקיעה אפ"ה לא הוי הפסק: ול"ד לציצית שב' מצות הן כו' וכתב בספר ח"מ וז"ל צ"ע מ"ש מהא דכתב מ"א סי' תרל"ט ס"ק י"ג לענין סכה דההליכה לבה"כ הוי הפסק. והלא גם בסכה מצוה א' היא עכ"ל. ולא ידעתי מאי ק"ל דמאי הפרש יש בין ציצית לסכה דהא גם בציצית מ"ש שתי מצות הן הכוונה דאין ללבישה שניה שייכ' ללבישה ראשונה. וא"כ אחר לבישה א' נגמרה המצוה משא"כ כאן בתקיעות דכל התקיעות ואפי' דמעומד יש להן שייכות לתקיעות מיושב כי לפי תקנת חכמים צריך לתקוע בין דמיושב ובין דמעומד וא"כ לא נגמרה המצוה עד ששמע כל התקיעות וא"כ סכה דומה ממש לציצית דכשהלך לחוץ לסוכה כבר נגמרה מצות ישיבת סכה הראשונה: דע דמ"ש בש"ע סעיף ז' המודר כו' מותר כו' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום אם א"ל כו' אסור דזהו מיקרי הנאה שעושה שליחותו ואם אמר קונם תקיעתו כו' אסור משום דנדרים חלין ע"ד מצוה:
א סָעִיף ב ס"ב אפי' מדבר כו'. דהא מברכין על השמיעה ולאו בר חיובא הוא וכמ"ש הרא"ש דבשמיעה תליא: דכיון דאינו. ע' רא"ש שם ס"י: אבל שומע כו'. חגיגה ב' ב' גיטין מ"א א' ואע"ג דאמרינן האלם לא יתרום מפרש בירושלמי משום ברכה ואחר א"י לברך להם וכמ"ש בהג"א ריש חולין בד"ה ובא"ז כת' האלם כו' ואין אחר כו' אבל כו' ואע"פ שכ' שם מיהו א"י אם ה"ה כו' מ"מ כבר כתבו כל הפוסקים דה"ה באלם ודוקא כשאחר ג"כ נתחייב ולכן כאן יוכל לתקוע לכתחלה להוציא רבים י"ח כה"ג דאחר יברך ועי"ד סי' א' ס"ז וש"ך שם ס"ק י"ב ומשום הכי תנן דלא יתרום משום דאין מצוי אחר שיתחייב:
ב סָעִיף ג ס"ג אשה. קדושין ל"ב ב' ור"ה ל' א':
ג סָעִיף ו ס"ו אע"פ כו'. ע' בה"ג ואע"ג דסתם מתני' דלא כוותייהו מ"מ מעשה רב כמ"ש בחגיגה ט"ז ב' וכן מיכל ואשתו של יונה בעירובין צ"ו: וכן אחר כו'. רא"ש בשם ראבי"ה דלא כבעל העיטור ואע"ג דהוי שבות מ"מ בכה"ג מותר כמו שהתירו להן סמיכה אע"ג דאקפו ידייהו מ"מ דמי לעבודה כ"ש כאן דאינה מלאכה וע' מ"ש בסי' רנ"ד ס"ה ובחולין פ"ד ב' משמע דאיכא איסורא לתקוע בשביל נשים שהוא שבות וע' תוס' שם סד"ה תקיעות כו' אלא דלתירוץ הראשון של התוס' האיסור הוא בהוצאה אבל ראבי"ה ס"ל דכ"ז הוא לר' יהודה אבל לר' יוסי הכל מותר כמש"ש ור' יוסי לטעמיה כו' וז"ש ברא"ש דר"ה שם וראבי"ה כ' כיון כו'. ומותר נמי להוציא כו' אבל מ"ש וכן נ"ל דלא גריע כו' צ"ע וע' תוס' דחולין פ"ה א' ד"ה נשים כו': אבל אין כו'. רמב"ם פ"ג דהלכות ציצית דלא שייך אשר צונו דאף אנר חנוכה פריך בפ"ב דשבת: והמנהג. הוא דעת ר"ת ר"ה ל"ג דאע"ג שפטורה מ"מ יכולה לברך דאל"כ מאי אמר רב יוסף עבידנא יומא טבא לרבנן הא מפסיד הברכות של כל המצות ושאר הברכות ובפרק ע"פ מאן אמר אגדתא כו' ול"ק אלא ממה שמוציא ול"ק היאך מברך וסברא הראשונה ס"ל דאין ראיה מסומא דמ"מ חייב מדרבנן ולכן מברך כמ"ש בפ"ב דשבת והיכן צונו כו' וז"ש בפרק ע"פ קסברי מצה בזה"ז דרבנן כו' ובפ"ג דמגילה מודה ר"י דסומא פורס על שמע ומוציא וע' מ"ש בסי' י"ז ס"ב: אבל אחרים. כמו בברכת הלחם שם כ"ט כיון שהוא רשות כ"ש כה"ג וע' ד"מ: אבל אם. שם וע' הג"א שם:
ד סָעִיף ז ס"ז ודוקא כו'. ע' תוס' דנדרים ל"ה ב' ד"ה איבעיא להו כו': אבל אם אמר. שם ל"ה ב' כנ"ל ול"ו ב': ואם אמרי' כנ"ל בסי' תקס"ו:
ה סָעִיף ח ס"ח וכן התוקע כו'. עמ"ש בסי' ס' ס"ד:
ו סָעִיף ט ס"ט מהלך. ירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון והביאו הר"ן וז"ש מהלך בדרך או כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.