א מִתְפַּלְּלִים תְּפִלַּת עַרְבִית, וְאוֹמֵר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת.
ב צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ גַּם בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁיַּמְתִּינוּ מְעַט אַחַר יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים.
ג מַבְדִּילִים עַל הַכּוֹס וְאֵין מְבָרְכִים עַל הַבְּשָׂמִים, אֲפִלּוּ אִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת.
ד מְבָרְכִים עַל הָאוּר; וְאֵין מְבָרְכִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַל הָאוּר שֶׁהוֹצִיאוּ עַתָּה מִן הָאֲבָנִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרְכִים עָלָיו מֵעַמּוּד רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ.
ה יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין מְבָרְכִים עָלָיו בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁבְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְבָרְכִין עָלָיו, שֶׁאֵין מְבָרְכִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל הָאוּר שֶׁשָּׁבַת מִבְּעוֹד יוֹם מַמָּשׁ, אוֹ עַל הָאוּר שֶׁהֻדְלַק מִמֶּנּוּ; וְכֵן נָהֲגוּ לְהַדְלִיק מֵעֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּמִיהוּ אֲפִלּוּ אִם הֻדְלַק בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם הֻדְלַק בְּהֶתֵּר כְּגוֹן לְחוֹלֶה, יְכוֹלִים לְבָרֵךְ עָלָיו. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים לְהַבְדִּיל עַל נֵר שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת (הַמַּגִּיד וְאַבּוּדַרְהַם וְאוֹר זָרוּעַ); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַבְדִּיל עָלָיו אֶלָּא מַדְלִיקִין נֵר אֶחָד מִמֶּנּוּ; וְהַנָּכוֹן לְהַבְדִּיל עַל שְׁנֵיהֶן בְּיַחַד, דְּהַיְנוּ לְהַדְלִיק נֵר אֶחָד מִנֵּר בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא יַבְדִּיל עַל נֵר עַצְמוֹ שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת לְחוּד (מַהֲרִי"ל); וּשְׁאָר דִּינֵי נֵר, עַיֵּן לְעֵיל סי' רצ"ח. וְאוֹכְלִים וּשְׂמֵחִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּהָוֵי קְצָת יוֹם טוֹב (טוּר מהרי"ו וְאוֹר זָרוּעַ). יֵשׁ מַחְמִירִים לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי יָמִים יוֹם כִּפּוּר, וְיֵשׁ לְזֶה הַתָּרָה; וְאֵין לִנְהֹג בְּחֻמְרָא זוֹ, מִשּׁוּם דְּיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיָּבֹא לִידֵי סַכָּנָה (אוֹר זָרוּעַ). מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם לְמָחֳרָת יוֹם כִּפּוּר, אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת כָּל יָמָיו (מִנְהָגִים). אֵין אוֹמְרִים תְּחִנּוֹת וְלֹא צו"ץ מִיּוֹם כִּפּוּר עַד סֻכּוֹת, וְהַמְדַקְדְּקִים מַתְחִילִים מִיָּד בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּר בַּעֲשִׂיַּת הַסֻּכָּה, כְּדֵי לָצֵאת מִמִּצְוָה אֶל מִצְוָה (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים וְהג"מ פ"ב דִּבְרָכוֹת מהרי"ו).
א סָעִיף א (א) מתפללין תפלת ערבית - עיין לעיל בסימן רצ"ג ס"א ובמ"ב שם:
ב סָעִיף ב (ב) גם ביציאתו - עיין לעיל שם בס"ב ובמ"ב ובה"ל שם:
ג סָעִיף ב (ג) שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים - ותוך הזמן הזה אסור באכילה ורחיצה וסיכה וכו' אך אין שיעור לההוספה וע"כ כיון שמתפללים אצה"כ מותרים בכולם אף שעדיין לא הבדיל על הכוס רק באכילה ושתיה אסורים עד אחר הבדלה בין אם חל בחול ובין כשחל בשבת:
ד סָעִיף ג (ד) מבדילים וכו' - ובמקומות שמבדילין בבהכ"נ על הכוס בכל מו"ש ויו"ט גם עכשיו יבדיל הש"ץ ויטעים מן הכוס לקטן או אף לגדול מי שהוא מתכוין לצאת בהבדלה זו:
ה סָעִיף ג (ה) אפילו אם חל להיות בשבת - שטעם הברכה כדי להשיב את הנפש מפני הנשמה יתירה שהלכה לה ועכשיו ביוה"כ לא היה בו נשמה יתירה מפני התענית אבל רבים מהאחרונים חולקין ע"ז וסוברין דכשחל בשבת יש לברך על הבשמים ואין כאן חשש ברכה לבטלה כיון שנהנה. ומ"מ אין להורות לצבור כן ולמחות בידם במקום שנהגו בבהכ"נ שלא לברך על הבשמים רק לעצמו בביתו יכול לברך [פמ"ג]. אם חל בשבת אומרים ויתן לך וא"א ויהי נועם ואתה קדוש לפי שחג הסוכות חל באמצע השבוע:
ו סָעִיף ד (ו) מברכים על האור - לפי שפסקה הנאתו בו ביום שכל היום לא היו יכולין להשתמש בו ועכשיו הותר לו:
ז סָעִיף ד (ז) במוצאי יוה"כ על האור שהוציאו וכו' - וה"ה כשהוציאו מן עצי גפרית [שקורין שוועבעליך] וכל כה"ג ומה שנשתנה יוה"כ משבת הוא משום דטעם שמברכין על האור במו"ש שאינו אלא לזכר שנברא האור במוצ"ש שאדם הראשון הקיש האבנים במוצ"ש זה בזה והוציא מהן אש לכך מותר לברך על אש כזה ממה שהוציאוהו עתה אבל במוצאי יוה"כ מה שמברכין על האור הוא להורות שיום זה היה קדוש משאר ימים טובים ונאסר להבעיר בו אש ועתה הותר והוי האש דבר חידוש ומברכין עליו וזה לא שייך אלא באור ששבת ר"ל שהיה בעולם ביוה"כ בשעת שביתה ופסקה הנאתה ממנה בו ביום ועכשיו הותר לו משא"כ באור זה שלא היה מעולם ביוה"כ אכן אם חל יוה"כ בשבת מותר מדינא לברך במוצאי שבת על אור זה אכן מנהג העולם להחמיר ועכ"פ בנר שהדליקו מן האור ההוא בוודאי יש להקל:
ח סָעִיף ד (ח) עתה מן האבנים - לאפוקי אם הוציאו אתמול מן האבנים בודאי מותר כיון ששבת ביוה"כ:
ט סָעִיף ד (ט) מעמוד ראשון ואילך - היינו שהדליקו נר א' מאותו שלהבת וטעמם שגם זה נקרא אור ששבת ואינו אור הנברא מחדש:
י סָעִיף ה (י) שאין מברכין במוצאי יוה"כ וכו' - ומה דאנו מקילין בזה במו"ש הוא מפני שהוא מברך על תוספות שלהבת של היתר שניתוסף בנרו של ישראל (ולא על מקור האור ששאב מנרו של עכו"ם) ותוספות שלהבת זו לא היה מעולם ביוה"כ כ"א נולד עכשיו ודומה לאור היוצא מן העצים ואבנים דאסור במוצאי יוה"כ לברך עליו ועיין במ"א דלפ"ז גם באור היוצא מן עצים ואבנים אין לברך אפילו על נר אחר שהודלק ממנו דלא כהי"א דס"ד:
יא סָעִיף ה (יא) על נר של בהכ"נ - ר"ל שהודלק מבע"י ידלק בהיתר והו"ל שבת ממש:
יב סָעִיף ה (יב) שאין להבדיל עליו - דלא נעשה רק לכבוד היום ולא להאיר ומבואר בסימן רצ"ח שאין מברכין ע"ז ודיעה ראשונה ס"ל דנעשו להאיר ועדיף להבדיל על זה מלהבדיל על נר אחר שדלק ממנו דלא מקרי כ"כ אור ששבת כיון שלא היה ביוה"כ:
יג סָעִיף ה (יג) והנכון להבדיל על שניהן ביחד - ר"ל שבזה בודאי יוצא וה"ה אם היה לו נר אחד בביתו שהיה דלוק מבע"י ידליק ממנה עוד אחד ויברך על שניהן ביחד כי על אותו נר שבביתו לחוד ג"כ אינו כדאי לברך דאפשר שהיא נעשה ג"כ רק לכבוד היום [ח"א] ומן דרך החיים משמע דיותר טוב שיניח בביתו לכתחלה נר דלוק מעיו"כ שיהיה דלוק עד מוצאי יוה"כ כדי לברך עליו ויוצא בזה לכל הדעות כיון שהוא מניחה לכתחלה בשביל זה:
יד סָעִיף ה (יד) על נר עצמו של בית הכנסת לחוד - ואם א"א להבדיל על שניהם מוטב להבדיל על נר אחר שדלקו ממנו לחוד מנר בהכ"נ לחוד ומ"מ אם עבר ובירך על נרות של בהכ"נ בלבד א"צ לחזור ולברך על נר אחר שהנרות שלנו עשוין גם להאיר שהרי מתפללין לאורן. אין מתענין מיו"כ עד סוכות יום שמת בו אביו ואמו שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם המזבח בימי שלמה. ביום שאחר יוה"כ משכימין לבהכ"נ כדי שלא יהא נראה ח"ו שאנו היינו נכנעין לו רק בעת שאנו צריכין לבקש על דיננו:
טו סָעִיף ה (טו) דהוי קצת יו"ט - כדאיתא במדרש דבת קול יוצאה במוצאי יוה"כ ואומרת לך אכול בשמחה וגו':
טז סָעִיף ה (טז) לעשות שני ימים יו"כ - משום ספיקא דיומא ומ"מ לא יתפללו רק תפלה של חול ויניחו תפילין אך פיוטים וסליחות יוכלו לומר כרצונם וגם זה לא יאמרו בתוך התפלה רק אחר י"ח. גם לא יקראו בתורה אפילו ויחל. כשחל יוה"כ יום ה' אסורים אחרים להכין להם צרכי שבת בשבילן בע"ש שהוא יו"כ שלהן אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן י"א דמי שעשה כן פ"א שני ימים אינו יכול לחזור וצריך לעשות כן כל ימיו דהוי כמו קיבל על עצמו בנדר:
יז סָעִיף ה (יז) ויש לזה התרה - היינו אם נתחרט ע"ז ואינו רוצה לעשות כן רשאי להתיר לעצמו בפני ג' ע"י פתח וחרטה ואם התנה בפירוש שאין עושה כן רק שנה זו ואין מקבל ע"ע שיעשה כן בכל שנה א"צ התרה ומש"כ שאין לנהוג בחומרא זו כי באמת מדינא אין לחוש דאנן בקיאין בקביעא דירחא ואין עושין רק משום מנהג שנהגו אבותינו וביוה"כ לא נהגו אבותינו א"כ למה ננהוג אנחנו:
יח סָעִיף ה (יח) ולא צו"צ וכו' - ולא פרקים ולא שיר המעלות אבל למנצח ואא"א אומרים ויש מקומות שבערב סוכות א"א למנצח אבל אא"א אומרים:
יט סָעִיף ה (יט) מתחילים - וביום המחרת יעשה כולה כמו שכתב בסימן תרכ"ה:
א סָעִיף ג יש מקומות דאין נוהגי' להבדיל בבה"כ וצ"ע דיתנו לתינוקות לשתות ואפשר משום דלגדולים אסור לשתות עד שיבדיל כל א' בביתו לפיכך חיישינן לקטנים דלמא אתי למסרך כנ"ל [לבוש] וצ"ע למה יאסר לגדולים לשתות אם מכוונים לצאת בהבדלה זו ואם אין מכוונין לצאת בה גם בכל מ"ש אסורים לשתות וא"כ מ"ט גזרינן טפי ביה"כ ועוד דהא בקידוש לכ"ע אסור לשתות ואפ"ה לא גזרינן בתינוקות ולכן אין לנהוג כן ונ"ל דמותר ברחיצה ובכולם קודם שיבדיל: על הבשמים. וב"ח כ' בשם מהרי"ל ואבודרהם ורש"ל שכשחל בשבת יש לברך על הבשמים ואין כאן ברכה לבטלה כיון שנהנה:
ב סָעִיף ד ואין כו'. דבעינן אור ששבת:
ג סָעִיף ד מעמוד ראשון. פירוש שהדליקו נר א' מאותו שלהב' עיין סס"ה:
ד סָעִיף ה שבמ"ש מברכין. מפני שעל תוספת ההיתר הוא מברך וה"ל כאור היוצא מהעצים אבל ביה"כ אין מברכין אלא על האור ששבת מבע"י וכו' עכ"ל מ"מ פכ"ט משבת וא"כ גם על הנר שהודלק מאור היוצא מהאבנים אין לברך דהא על העיקר אין לברך ועל התוספ' גם כן אין לברך דהא לא שבת מבע"י וכ"מ בתר"י פ"ח דברכות במוצאי יה"כ אין מברכין על האור היוצא מהעצים ובגחלים ששבתו והדליקו מהם י"א דהוי כיוצא מהעצים ואין נראה שהרי הגחלים הראשונים הם היתר והנר גם כן היתר ע"ש הרי בהדיא דבאור שהודלק מאור היוצא מהעצים אין לברך עליו לכ"ע וצ"ע דהרב"י כתב בס"ד שי"א לברך עליו וכאן סתם כהמ"מ:
ה סָעִיף ה נר של בה"כ. ששבת ממש:
ו סָעִיף ה שאין להבדיל. דלא נעשה רק לכבוד עססי' רצ"ח:
ז סָעִיף ה של בה"כ לחוד. כלומר דאם א"א להבדיל על שניהם מוטב להבדיל על נר אחר לחוד מנר בה"כ לחוד ומשמע דאפי' חל יה"כ בשבת אין לברך על אור היוצא מן העצים להורות שיום זה מקודש ששבת מן האור: אין מתענין מי"כ עד סוכות יום שמת בו אביו (הגמ"נ) והם ימי שמחה שהיו מחנכין בהן המזבח בימי שלמה (מהרי"ל) ביום שאחר יה"כ משכימין לביה"כ (מ"צ מנהגים) העושים שני ימים יה"כ אף אם הם י' לא יתפללו רק התפלה של חול ופי' ב"י הטעם דהוי לא תתגודדו דכב"ד א' בעיר א' דמי ונ"ל דיניחו גם כן תפילין מה"ט וע' סי' ל"א אי נמי משום דמיחזי כיוהרא ואתי לידי מחלוקת וב"ח פי' הטעם דאסור להתפלל תפלה שלא תקנו והוי ברכה לבטלה אך סליחות ותחנונים לא היה מוחה בידם (רשד"ם בי"ד סי' קנ"ג) וז"ל מהרי"ל בתשובה סימן רי"ב ב' ימים יה"כ אין משנין בכל התפלו' דאין היחיד קובע ואפי' ק' ועשרה אין משנין התפלות אך פיוטים וסליחות יאמרו כרצונם וי"ג מדות כקורא בתורה עכ"ל משמע כמ"ש הב"ח ולטעם הרב"י צ"ל דפיוטים שרי דלא מיחזי כ"כ שעושין כן משום יה"כ שרשות לומר בכל יום סליחות ומ"מ נ"ל דלא יאמרו אותם באמצע התפלה רק אחר י"ח עסי' תקס"ו גם לא יקראו בתורה אפי' ויחל, כשחל יה"כ יום ה' אסור להכין להם צרכי שבת בע"ש שהוא י"כ שלהן אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן כן הורה מהר"מ וכ"ד רבינו בה' עירובין פ"ח הלכה י' עכ"ל הג"מ סוף י"ה עסי' תקכ"ז סס"ך ז"ל הרמב"ם שם יה"כ שחל להיות ע"ש או אחר שבת יראה לי שהם כיום א' וקדושה א' להם עכ"ל והא דשרי לאכול מה שבישלו אחרים כתוב בתשו' מהר"מ סי' ע"ו כיון דבהיתר הוא מבשל לא שייך לאסור משום קנס (וע' סימן שי"ח) ואפי' מכירו שרי ולא גזירנן שמא ירבה בשבילו לשנה הבאה דישראל לא עבר אלפני עור ל"ת מכשול להרבות בשבילו משא"כ בעכו"ם (עסי' שכ"ה) עכ"ל וא"כ מה שבישל עכו"ם בע"ש אסור לאכול אם הוא מכירו, ומ"מ צ"ע דליתסר משום הכנה דלא גרע מדבר הניצוד או נתלש בי"ט שאסור בשבת ואף על גב דס"ל דיה"כ ושבת קדושה א' הן מ"מ להקל לא אמרינן כך ואפשר דס"ל דאפי' להקל הוי קדושה א' ועי"ל דחזי בו ביום לקטנים ומ"מ אם בישל דבר שא"א לאכלו חי כגון דגים אסור לאוכלן בשבת כיון שקדושה א' הן ועסי' תקט"ו ס"ד וסי' תי"ו לענין עירוב וססי' רס"ג: וכ' ד"מ וי"א דמי שעשה פעם א' ב' ימים אינו יכול לחזור בו כו' וכ' מהרי"ו דלפי דעה זו אפי' תנאי לא מהני וז"ל מהרי"ו סי' קצ"א וצריך לנהוג כך כל ימיו כיון שקבל עליו ונ"ל אפי' התנה מתחלה שלא יעשה אלא זו מידי דהוי אמי שאמר אהיה נזיר פחות מל' יום לא מהני ליה תנאי דאין נזירות פחות מל' יום וכיון דאמר אהיה נזיר לא מהני ליה תנאי ה"נ ל"ש ואשר"י מתיר בהתרה עכ"ל משמע דתנאי עכ"פ לא מהני דדמי לנזיר דיש לו התרה ולא מהני תנאי [וע' במסכ' ביצה דף י"ח ובמנחות ס"פ התוד'] ומ"מ צ"ע דל"ד לנזיר דכיון שאמר הריני נזיר חל עליו נזירות ל' יום ושוב לא מהני תנאי משא"כ הכא דאע"ג דבשנה זו חש לספיקא ועושה ב' ימים אין מחויב לנהוג לעולם ולמה לא יועיל תנאי ומכ"ש האידנא דבקיאינן בקביעא דירחא ואין עושין שני ימים אלא משום מנהג א"כ כיון שאבותינו לא נהגו כן ביה"כ למה ננהוג אנחנו כן ושמעתי עוד טעם שלא לעשות שני ימים י"כ דכשעושה יום השני י"כ א"כ מאתמול הוי עי"ה ואסור להתענות וא"כ היאך יתענה והוי סתרי אהדדי לכן אין לנהוג כך ומכ"ש למנהגנו שאין מתענין בין יה"כ לסוכות ובליקוטי פרדס משמע שאין מתענין בלילה כ"א ביום:
א סָעִיף א מתפללין תפלת ערבית כו'. בטור כתב שאין תפלת נעילה פוטרת אותה פירוש דלא כרב דאמר נעילה בלילה ממילא פוטרת תפלת ערבית שהיא בלילה ואע"ג דלעיל סי' תרכ"ג פסק הטור כרב והוא מדברי רי"ף י"ל דהרי"ף עצמו כ' דהאידנא נהגו לצלויי ערבית בתר נעילה פי' בזה אין אנו תופסין כרב:
ב סָעִיף ג ואין מברכין על הבשמים. כ' מו"ח ז"ל אכן בתשובת מהרי"ל סי' ל"ד כתב לברך על הבשמים כשחל בשבת וכ"כ אבודרהם וכן נ"ל עיקר לענין מעשה מאחר שהמרדכי פסק לברך על הבשמים כניהוג ר"ג מ"ה אפי' חל בחול ואע"פ דבהא לא נהגי' כוותיה מ"מ כשחל בשבת ראוי לנהוג כניהוגו מאחר שרבים סוברין כן וכן פסק מהור"ר שלמה לוריא ועוד נ"ל דלא שייך כאן ספק ברכות להקל מאחר שנהנה מן הבשמים עכ"ל ויש לכאורה לדחות זה שכ' מאחר שנהנה כו' דמ"מ יש כאן הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לברכת המבדיל בבשמים אם אין הכרח להם מ"מ נראה דעדיף טפי לצאת ידי כל הדיעות מלחוש להפסק וראיה מדברי ת"ה סימן קמ"ב לענין קשר"ק שתוקעין בסדרים דבזה נפיק ידי כל הקולות דהיינו או קר"ק או קש"ק ולא חיישינן להפסיק אם קש"ק עיקר הוה התרועה הפסק ואם קר"ק עיקר הוה השברים הפסק דכיון דעכ"פ כבר יצא י"ח לא חיישינן להפסק אע"ג דעיקר התקיעות הם על סדר הברכות הכי נמי כיון דיוצא ממ"נ לא חיישינן להפסק:
ג סָעִיף ד שהוציאו עתה מן האבנים. שאין מברכין על מה שנולד עכשיו ולא היה מבעוד יום אלא במ"ש שאף הוא תחלת ברייתו מן האור:
ד סָעִיף ה י"א להבדיל על נר של בה"כ. כיון שהיה דולק כל היום בהיתר וי"א שאין מברכין עליו כיון שכל היום לא הי' דולק להאיר אלא לכבוד היום והוי כאלו לא דלק כלל:
א סָעִיף ג מבדילים. ומותר ברחיצה ובכולם קודם שיבדיל. מ"א עיין שם:
ב סָעִיף ג הבשמים. וב"ח כתב בשם מהרי"ל ואבודרהם ורש"ל שכשחל בשבת יש לברך על הבשמים ואין כאן ברכה לבטלה כיון שנהנה. מ"א וט"ז וכן עיקר:
ג סָעִיף ד עתה. אפי' חל בשבת להורות שיום זה מקודש ששבת מן האור. מ"א:
ד סָעִיף ד ראשון. פי' שהדליקו נר אחד מאותו שלהבת עסס"ה:
ה סָעִיף ה שני ימים. וז"ל מהרי"ל בתשוב' סימן רי"ב העושין שני ימים יה"כ אין משנין כלל התפילות אף אם הם י' או מאה לא יתפללו רק התפלה של חול דהוי לא תתגודדו וכתב המ"א ונ"ל דיניחו גם כן תפילין מה"ט ע"כ. אך פיוטים וסליחות יאמרו כרצונם וי"ג מדות כקורא בתורה. וכתב המ"א ומכל מקום נראה לי דלא יאמר אותם באמצע התפלה רק אחר י"ח גם לא יקראו בתורה אפי' ויחל כשחל יום כפור ביום ה' אסור להכין להם צרכי שבת בע"ש שהוא יום כפור שלהן אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן מ"א ע"ש שמסיים שלא לעשות שני ימים יום כפור דכשעושה יום שני יום כפור א"כ מאתמול הוי ערב יום כפור ואסור להתענות וא"כ היאך התענה והוי סתרי אהדדי ולכן אין לנהוג כן ומכ"ש למנהגינו שאין מתענין בין יום כפור לסוכות ובליקוטי פרדס משמע שאין מתענין בלילה כי אם ביום:
ו סָעִיף ה תחינות. ואין מתענין בהם אפי' יאר צייט שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם המזבח בימי שלמה. מהרי"ל. ומקדשין הלבנה במוצאי יום כפור עיין סי' תכ"ו סעיף ב' ביום שאחר יום כפור משכימין לבה"כ. מנהגים:
א סָעִיף ג כתב מ"א יש מקומות כו' ועוד דהא בקידוש כו' ואפ"ה ל"ג בתינוקות והטעם דל"ג כ' מ"א בסי' רס"ט בשם רשב"א חדא כל מידי דהתירא אלא שהוא בזמן איסור והוא רביתי' דתינוק יהבי' לי' ולא גזרי'. ועוד דהא עיקר הבדלה בבה"כ לכתחלה ניתקן בשביל אורחים שיצאו בזה והיו האורחים שותים הכוס אלא דעכשיו דליכא אורחים מ"מ נשארה התקנה וכדי שלא יהיה בזיון נותנים לתינוקות לשתות ואי איכא אורחים לא יהבי' לתינוק אלא לאורחים וא"כ לא הוי דבר קבוע לתינוקות ובכל מידי דלא קביע לא גזרי דלמא אתי למסרך וכה"ג מבואר לעיל סי' תקנ"ט במיל' שחל בט"ב שנותנין לשתות הכוס לתינוקות משום דלא הוי דבר קבוע ע"ש ואע"ג דבמילה ביוה"כ אין נותנים לתינוקות כמ"ש סי' תרכ"א ובמ"א סי' תקנ"ט ע"ש היינו ביוה"כ גופי' יש להחמיר יותר מתשעה באב. אבל במוצאי יום הכפורים אין להחמיר יותר מט"ב: ונ"ל דמותר כו' קודם שיבדיל ולעיל סי' תצ"א הניח מ"א בצ"ע אי מותר לאכול חמץ במוצאי פסח קודם שהבדיל וצריך לחלק דדוקא רחיצה ושאר עינוי' דכוותי' אבל אכילה ושתיה אפי' מוצאי שבת אסור קודם הבדלה ואם אין לו כוס ע' סי' רצ"ו:
ב סָעִיף ד (ס"ק ב) ואין כו' דבעינן אור ששבת כ"ה בפסחים דף נ"ד ע"א דדוקא במוצאי שבת מברכים אפי' על אור היוצא עתה מן העצים ואבנים דטעם במ"ש משום שאז הי' תחלת בריאת אור דידן וכדאיתא שם בפסחים. במ"ש זימן הקב"ה לאדה"ר שני רעפים והקישן זב"ז ויצא מהן אור כו' ולכן מברכים גם על האור היוצא עתה מהעצים ואבנים דהוא דומה לתחלת ברייתו משא"כ במוצאי יום הכפורים דל"ש טעם זה אלא הטעם משום שפסקה ממנו הנאת האור ביום הכפורים ועכשיו הותר לו. וזה ל"ש באור היוצא עתה אלא בעששית שהיתה דולקת מערב יוה"כ או הודלק מעיוה"כ בהיתר לחי' או לחולה שיש בו סכנה אפי' ע"י ישראל והיכי דליכא סכנה דוקא ע"י גוי (דהיכי דהודלק באיסור אפי' במוצאי שבת אין לברך עליו כיון דנעשה באיסור כמ"ש סי' רצ"ח) דבזה שייך ששבת משא"כ כשיוציא עתה במוצאי יוה"כ מן העצים לא שייך בו ששבת:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) מעמוד כו'. פי' כו' ע"כ דעה זו ס"ל הטעם דאין מברכים במוצאי יוה"כ דהוא דומה לתחלת ברייתו ואין זה שייך במוצאי יוה"כ דהא לא איברי היום כ"א במוצאי שבת. לכן כשהדליקו מן האור שהוציא מעצים ואבנים נר אחר. אותו נר אחר אינו תחלת ברייתו ולכן מברכים עליו:
ד סָעִיף ה (ס"ק ד) שבמ"ש כו' הרי בהדיא כו' אין לברך עליו לכ"ע. ר"ל לשני הדעות שהביאו תר"י אי מברכים על נר שהודלק מגחלים ששבתו. תרווייהו מודו דבנר שהודלק מאור היוצא עתה אין לברך אבל וודאי איכא מאן דס"ל אפי' על נר שהודלק מאור היוצא עתה והוא הי"א שהביא כלבו והן הי"א שמביא הרב"י בסעיף ד' אלא שמ"א תמה כיון דרוב פוסקים חולקים וגם הרב"י סתם פה דלא כי"א בכלבו למה הביא דעתן סעיף ד':
ה סָעִיף ה (ס"ק ה') נר כו' ששבת מערב יוה"כ כצ"ל:
ו סָעִיף ה (ס"ק ו) שאין כו' עססי' רצ"ח סעיף י"ב בנר של מתים וחתנים:
ז סָעִיף ה (ס"ק ז) של כו' מוטב להבדיל על נר אחר כו' ר"ל שהודלק מנר בה"כ. מלברך על נר בה"כ לבד. ודייק לה מדכתב ולא יבדיל על נר עצמו של בה"כ. ולא כתב סתם ולא יבדיל על א' מהן: ומשמע דאפי' חל כו' מדסתם רמ"א: ביום כו' משכימים לבה"כ. והטעם כתב בא"ר בשם של"ה שלא יקטרג השטן: דכב"ד א' בע"א דמי. דבשני ב"ד בעיר א' ליכא משום לא תתגודדו כמ"ש סי' תצ"ג. ג"כ תפילין ועסי' ל"א. וליכא משום בל תוסיף כיון דעביד מספקא: דלא יאמרו אותן באמצע תפלה כו' עסי' תקס"ו סעיף ד': אסור להכין כו' ע' סי' תקכ"ז סעיף כ'. ר"ל אע"ג שכתב שם אם שכח להניח ע"ת מקנה קמחו לאחרים והן מבשלים לו. הכא אסור דאפילו מה שאחרים מרבים בשבילם ממה שהוא שייך לאחרים אסור להם. דדוקא בי"ט סמוך לשבת דא"צ ערובי תבשילין כ"א מדרבנן כמ"ש מ"א ר"ס תקכ"ז לכן הקילו משא"כ יוה"כ דאסור להמחמירים ועושים ב' ימים לעשות מיוה"כ לשבת מן התורה אסור החמירו ועיין בב"י: וא"כ מה שבישל נכרי ר"ל אפי' הוא בענין דלית ביה משום איסור בישולי גוים וע' בי"ד סי' קי"ג:
א סָעִיף א ס"א מתפללין כו'. כרחב"ג ודלא כרב וכנ"ל:
ב סָעִיף ג ס"ג מבדילים. פ' ע"פ: ואין מברכים כו'. הטעם של הבשמים ע' ברשב"ם פ' ע"פ ק"ב ב' ועברפ"ב דיו"ט ט"ז א' ברש"י ד"ה נשמה כו':
ג סָעִיף ד ס"ד וי"א שמברכים כו'. דזה אור אחר הוא וכמ"ש בפ"ח דברכות וע' מ"א ס"ק ד':
ד סָעִיף ה ס"ה ישראל כו'. עמ"א וכמ"ש בגמ' שם וסותר למ"ש בס"ד: ומיהו כו'. ברכות נ"ב ב' מאי שבת כו' והתניא כו' ובאור ששבת שבת ויה"כ שוין ועבה"ג: י"א להבדיל כו'. דהוא אור ששבת ועט"ז: וי"א שאין כו'. כמש"ש אור של ב"ה כו': ואוכלין כו'. כמ"ש במדרש בת קול יוצאה במיוה"כ ואומרת לך אכול בשמחה כו' ועבתוס' ספט"ו דשבת: יש מחמירים כו'. כמ"ש בר"ה כ"א א' רבא היה רגיל כו': ויש לזה התרה. עמ"א: ואין לנהוג כו'. כמש"ש רב נחמן יתיב כו' ובירושלמי פ"א דחלה הלכה א' תמן חשין לצומא רבא תרין יומין א"ל רב חסדא למה אתם מכניסין עצמיכם לספק סכנה חזקה שאין ב"ד מתעצלין בר אבוי דשמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומין אפסיק כרוכיה ודמך ר"ל שנפסקו בני מעיים שלו וגם מדינא אין לחוש כמ"ש בריש י"ט דאנן בקיאין בקביע' דירחא רק משום דשלחו מתם הזהרו כו' משא"כ ביה"כ שלא היה מנהג מעולם ועברש"י שם ה' ב' ד"ה מי לא מודה כו': מי שמתענה כו'. ר"ל אע"ג דבר"ה כה"ג צריך להתענות לעולם משום שי"א שמצוה להתענות אבל כאן אין מצוה כלל כנ"ל: א"א תחינות כו'. משום דהוי' י"ט כמו יה"כ במקצת כמ"ש במדרש על פ' ולקחתם לכם ביום הראשון כו' מכאן ואילך כו' והם ימי חנוכת הבית וע' בפ"ק דמ"ק ובפ"ב דשבת: והמדקדקים כו'. ע"ל סוף סימן תרכ"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.