א בְּיוֹם שְׁבִיעִי, שֶׁהוּא הוֹשַׁעְנָא רַבָּא, נוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת בְּמִזְמוֹרִים כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב. הַגָּה: וא"א נִשְׁמַת, וְאוֹמְרִים: מִזְמוֹר לְתוֹדָה, וְאוֹמְרִים: אֵין כָּמוֹךְ, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְכו', כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב; וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר תְּפִלַּת מוּסָף בְּנִגּוּן יוֹם טוֹב; וְאֵין רְגִילִין לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁל חֹל עַד אַחַר יְצִיאָה מִבֵּית הַכְּנֶסֶת; וְיֵשׁ לוֹמַר פִּזְמוֹן זְכֹר בְּרִית כְּשֶׁיֵּשׁ מִילָה בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה, וְאוֹמְרִים אוֹתוֹ קֹדֶם אָנָּא אֱזֹן חֵן כו'. כָּתְבוּ הָרִאשׁוֹנִים זַ"ל שֶׁיֵּשׁ סִימָן בְּצֵל הַלְּבָנָה בְּלֵיל הוֹשַׁעְנָא רַבָּה מַה שֶּׁיִּקְרֶה לוֹ אוֹ לִקְרוֹבָיו בְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב שֶׁאֵין לְדַקְדֵּק בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִתְרַע מַזָּלֵיהּ, גַּם כִּי רַבִּים אֵינָם מְבִינִים הָעִנְיָן עַל בֻּרְיוֹ; וְיוֹתֵר טוֹב לִהְיוֹת תָּמִים וְלֹא לַחֲקֹר עֲתִידוֹת כַּנַּ"ל. וּמַרְבִּים קְצָת בְּנֵרוֹת כְּמוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הַגָּה: וְהַמְדַקְדְּקִים נוֹהֲגִים לִטְבֹּל עַצְמָן קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר, כְּמוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים (מִנְהָגִים); וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לִלְבֹּשׁ הַקִּיטְל כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר, לְפִי שֶׁבֶּחָג נִדּוֹנִים עַל הַמַּיִם; וְנוֹהֲגִים לְהַתִּיר בּוֹ אִגּוּדוֹ שֶׁל לוּלָב, וּמַקִּיפִים ז' פְּעָמִים, וּמַרְבִּים תַּחֲנוּנִים עַל הַמַּיִם.
ב וְנוֹטְלִים עֲרָבָה בְּיוֹם זֶה, מִלְּבַד עֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ. הַגָּה: וְנָהֲגוּ שֶׁשַּׁמַּשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת מֵבִיא עֲרָבָה לִמְכֹּר, כְּמוֹ שֶׁהָיָה הַמִּנְהָג בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם (רַ"ן פ' לוּלָב וַעֲרָבָה).
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף בְּיוֹם זֶה מַקִּיפִים בַּלּוּלָב וְלֹא בָּעֲרָבָה; וְלֹא נָהֲגוּ כֵן, אֶלָּא לְהַקִּיף בּוֹ גַּם בָּעֲרָבָה.
ד שִׁעוּר עֲרָבָה זוֹ אֲפִלּוּ עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד. הַגָּה: מִיהוּ מְכֹעָר הוּא לִהְיוֹת עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד (טוּר בְּשֵׁם רַב הַאי); עַל כֵּן נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת הַהוֹשַׁעְנוֹת יָפִים, מִשּׁוּם: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שְׁמוֹת טו, ב) וְשִׁעוּר אָרְכָּהּ, כְּשִׁעוּר אֹרֶךְ עֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. הַגָּה: וְכָל הַפּוֹסֵל בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, פּוֹסֵל בַּעֲרָבָה זוֹ (מִדִּבְרֵי רַ"ן פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה); וְחוֹבֵט בָּהּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַכְּלִי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְנַעְנֵעַ בָּהּ (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י); וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן, מְנַעְנְעִין בָּהּ וְאַחַר כָּךְ חוֹבְטִין אוֹתָהּ.
ה וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁלֹּא יֶאֱגֹד דָּבָר אַחֵר עִמָּהּ, אֲבָל אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ דָּבָר אַחֵר אֵין לָחוּשׁ.
ו אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב, אֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ אוֹתָהּ שְׁנֵי פְּעָמִים אֶחָד לְשֵׁם לוּלָב וְאֶחָד לְשֵׁם עֲרָבָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא בָּהּ.
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטְּלָהּ עִם הַלּוּלָב בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא בָּה יְדֵי חוֹבָתוֹ, עַד אַחַר שֶׁיְּבָרֵךְ וְיִטֹּל וִינַעְנַע בִּתְחִלָּה; וְאִם נְטָלָהּ, עוֹבֵר מִשּׁוּם: בַּל תּוֹסִיף (דְּבָרִים ד, ב); וְאַחַר הַנִּעְנוּעַ הָרִאשׁוֹן יָכוֹל הוּא לִטְּלָהּ עִם הַלּוּלָב, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁעַת הַקָּפָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּה שֶּׁכָּתַב שֶׁאִם נְטָלָהּ עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תּוֹסִיף (דְּבָרִים ד, ב) טָעוּת הוּא בְּעֵינַי, מִכָּל מָקוֹם אֵין הֶפְסֵד לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. וְכָתַב עוֹד דְּגַם אַחַר נְטִילָה וְנִעְנוּעַ צָרִיךְ לִתְפֹּס הָעֲרָבָה לְבַדָּהּ, לְהַכִּיר שֶׁהִיא חוֹבָה; וּבִשְׁעַת הַחֲבָטָה יִטְּלֶנָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִטֹּל הָעֲרָבָה עִם הַלּוּלָב בְּשַׁחֲרִית בִּשְׁעַת הַנִּעְנוּעַ וּבִשְׁעַת הַקָּפָה, עַד שְׁעַת הַחֲבָטָה וְנוֹטְלִים הָעֲרָבָה לְבַדָּהּ; וְיוֹתֵר טוֹב שֶׁלֹּא לִטְּלָהּ עִם הַלּוּלָב כְּלָל, וְאַף הַנּוֹטְלָהּ עִם הַלּוּלָב נ"ל דִּלְאַחַר שֶׁהִקִּיף יָסִיר הַלּוּלָב מִיָּדוֹ וְיֶאֱחֹז הָעֲרָבָה, שֶׁהֵם הַהוֹשַׁעְנוֹת שֶׁעוֹשִׂין, לְבַד, כָּל זְמַן שֶׁאוֹמְרִים תַּחֲנוּנִים עַל הַמַּיִם; וּמְנַעְנְעִים הַהוֹשַׁעְנוֹת בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים הַהוֹשַׁעְנוֹת, וְאַחַר כָּךְ חוֹבְטִים אוֹתָם.
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוֹשַׁעְנָא שֶׁבַּלּוּלָב אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְרֶקֶת אֵין לִפְסֹעַ עָלֶיהָ וְעַיֵּן לְעֵיל סי' כ"א (גַּבֵּי צִיצִית).
ט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶּׁאָסוּר לֵיהָנוֹת מִן הָעֲרָבָה לְאַחַר נְטִילָתָהּ, אִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ מֵעִקָּרָא דִּלְכֻלָּא יוֹמָא אִתְקְצַאי לְמִצְוָתָהּ. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהַצְנִיעַ הַהוֹשַׁעְנוֹת לַאֲפִיַּת מַצּוֹת, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מִצְוָה (מהרי"ו וּמַהֲרִי"ל).
י יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָקֹץ יִשְׂרָאֵל עֲרָבָה לְמִצְוָה מִשְּׂדֵה עַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם.
יא אִם חָל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה בְּיוֹם א' וְקָצְצוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עֲרָבָה בְּשַׁבָּת וְהֵבִיאוּ, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: מִיהוּ אִם צִוָּה יִשְׂרָאֵל לְקָצְצָהּ, וְאִכָּא פַּרְהֶסְיָא בַּדָּבָר, יֵשׁ לְהַחְמִיר אִם יֵשׁ לוֹ עֲרָבָה אַחֶרֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א (א) רבה - נוהגים ישראל להיות נעורים בליל ערבה. וכבר נדפס הסדר:
ב סָעִיף א (ב) כמו ביו"ט - לפי שבחג נידונין על המים והוא גמר החתימה ואומרים למנצח מזמור השמים מספרים ושארי מזמורים וקדושת מוסף נעריצך כמו ביו"ט:
ג סָעִיף א (ג) וא"א נשמת וכו' - אלא ישתבח דבאמת הוא חול:
ד סָעִיף א (ד) כמו ביו"ט - ר"ל בניגון של יו"ט:
ה סָעִיף א (ה) של חול - ויש מסירין מעצמן אפילו הכיס של מעות. ומה שגובין מעות אתרוג מפני שרוב הקהל מתאספין בהו"ר ויש ריוח לצדקה מזה [פמ"ג]:
ו סָעִיף א (ו) קודם אנא אזון חין - ויותר טוב לאומרו קודם החריז הבט לברית [אחרונים]:
ז סָעִיף א (ז) כמו ביוה"כ - לפי שבחג נידונין על המים וכל חיי האדם תלויין במים והכל הולך אחר החיתום:
ח סָעִיף א (ח) קודם עלות השחר - וטוב יותר לטבול מבערב כדי ללמוד כל הלילה בקדושה. ואודות הזיווג הוא כמו בליל שבועות. ובליל טבילה ישמש ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ר"מ במ"ב סק"ז ובה"ל שם:
ט סָעִיף א (ט) הקיטל כמו ביוה"כ - שאז הוא גמר החתימה ובמדינתינו נהגו ללבוש בגדי שבת לבד הש"ץ לובש הקיטל:
י סָעִיף א (י) ומקיפים ז' פעמים - כמו במקדש שהיו מקיפין המזבח בזה היום ז"פ:
יא סָעִיף ב (יא) ונוטלים ערבה ביום זה - זכר למקדש שנטילת ערבה היה שם הלכה למשה מסיני וכן היתה מצותה בכל יום משבעת הימים היו מביאין ערבות וזוקפין אותן הכהנים על צדדי המזבח ואח"כ באין העם ונוטלין אותן משם ומנענעין אותן. ולהכי לא תקנו לנוטלה כל ז' כמו בלולב דלולב אית ליה עיקר מן התורה דיום ראשון הוא מן התורה אף בגבולין עבדינן ליה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין די שנעבוד לה זכר למקדש יום אחד [גמרא] וקבעו יום ז' לערבה יותר מיום אחר כיון שבמקדש היה ג"כ יותר קדושה ביום זה שהרי היו מקיפין ז"פ ביום זה:
יב סָעִיף ב (יב) ואין מברכין עליה - שהוא רק מנהג נביאים שהנהיגו את העם לעשות כן ולא בתורת תקנה ולא שייך לברך ולומר וציונו:
יג סָעִיף ב (יג) כמו שהיה המנהג וכו' - שהיו שלוחי ב"ד מביאין להן:
יד סָעִיף ג (יד) שאף ביום זה וכו' - ר"ל כמו בימים הקודמים שאין נוטלין הערבה שלא הוקבע ערבה רק ליום זה:
טו סָעִיף ג (טו) ולא נהגו וכו' - גם בערבה. וטעם הדבר דבגמרא אית פלוגתא אם מקיפין בלולב או בערבה ודעה הראשונה ס"ל כמ"ד דמקיפין בלולב ומנהג העולם הוא כדי לצאת כל הדיעות שגם מ"ד בלולב אין פוסל אם מקיף בערבה וכן מ"ד בערבה אין פוסל אם מקיף בלולב [ב"י] ועיין לקמיה בס"ז בהג"ה והסכימו האחרונים דאם אין לולב בעיר יקיפו בהו"ר בערבה:
טז סָעִיף ד (טז) ההושענות יפים - וטוב לכתחלה שיהיה עכ"פ ג' בדין ובשם האר"י כתבו ה' בדין:
יז סָעִיף ד (יז) כשיעור אורך וכו' - דהיינו ג"ט דלא מצינו שהקילו בה אלא בפרט זה דעלה אחד וכו'. י"א דערבה של הו"ר יש ליטול הבדים בלתי קשורים אבל הרמ"ז חלק עליו וכתב דצריך לקשרם וכן מנהגינו:
יח סָעִיף ד (יח) וכל הפוסל בערבה שבלולב וכו' - וע"כ יש ליזהר שלא יהיה גזול ולא יבש והנה עכ"פ אם לא היה יבש אלא כמוש בודאי כשר. ומ"מ נ"ל דלכתחלה יותר טוב שיהיה לחין וראיה ממה דאיתא שם במשנה דף מ"ה דהיו מניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו והוא משום הידור מצוה:
יט סָעִיף ד (יט) על הקרקע או על הכלי - ובשם האר"י ז"ל כתבו דדוקא על הקרקע יחבוט ה' חבטות וטוב לחבוט תחלה על הקרקע ה' חבטות ואח"כ על הכלים להסיר העלין וא"צ להסיר כל העלין:
כ סָעִיף ה (כ) שלא יאגוד דבר אחר עמה - כדי שיהא ניכר שהוא לשם מצוה. ומש"כ אין לחוש דלא חיישינן לחציצה:
כא סָעִיף ו (כא) ויש אומרים שיוצא בה - היינו היכא דהגביה אותה פעם שני לשם ערבה דיש היכר בזה שהוא לשם מצוה. ודע דאפילו לדעה ראשונה דאינו יוצא בערבה שבלולב זהו דוקא כל זמן שהיא אגודה בלולב עם שאר מינים אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה פשיטא שיוצא בה:
כב סָעִיף ז (כב) ואחר הנענוע הראשון וכו' - הטעם דהא קי"ל דשלא בזמנו של המצוה אינו עובר על בל תוסיף עד שיכוין להוסיף על המצוה והכא כיון שעברה מצותו הוי שלא בזמנו והוא הלא לא כיון להוסיף על מצות לולב כ"א בשביל לקיחת הערבה:
כג סָעִיף ז (כג) טעות הוא בעיני - הוא אזיל לשיטתו דפסק לעיל בסימן תרנ"א סט"ו דבערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה:
כד סָעִיף ז (כד) להכיר שהיא חובה - וכמש"כ בס"ה שמטעם זה אינה ניטלת אלא בפ"ע:
כה סָעִיף ז (כה) ובשעת הקפה וכו' - טעם המנהג היה כדי לצאת כל הדיעות דיש אומרים דמקיפים בלולב וי"א דמקיפים בערבה וכנ"ל בס"ג:
כו סָעִיף ז (כו) ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב - כדי שיקיים בשלימות מצות נטילת ערבה וכנ"ל בסעיף ה' וגם האר"י ז"ל הזהיר מאוד שלא לחבר הערבה עם הלולב:
כז סָעִיף ז (כז) דלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו - ר"ל דלא כמו שאוחזין הלולב עם הערבה עד שעת החבטה ובזמנינו המנהג כמו שכתב הרמ"א שאין נוטלין הערבה עם הלולב כלל:
כח סָעִיף ח (כח) שהושענא שבלולב - וה"ה ערבה של הושענא אין לזלזל בה [ברכ"י בשם סדר היום]:
כט סָעִיף ח (כט) ועיין לעיל סימן כ"א - ר"ל מה דמבואר שם בס"א בהג"ה:
ל סָעִיף ט (ל) התנה עליה - עיין במ"א שמפקפק דלאו לכו"ע מהני תנאה אמנם הא"ר מתרץ דברי השו"ע וכן בבה"ל ביארנו דלכו"ע מהני בזה תנאי עי"ש באורך:
לא סָעִיף ט (לא) מעיקרא - עיין בבה"ל:
לב סָעִיף י (לב) אפילו ברשות העכו"ם - משום דסתם עכו"ם הקרקעות שלהם גזולים מאחרים ואינו מועיל רשותם לזה ונמצא כשקוצץ הישראל הוא הגוזל אלא יקצוץ עכו"ם ויתנם לישראל וה"ה כשקוצץ ישראל ונותן לחבירו שרי וכמו שכתבנו בסי' תרמ"ט ס"א במ"ב סקי"א ועיין בט"ז שכתב דבזה"ז לא אמרינן דסתמן גזולים הם ועיין לעיל בסימן תרל"ז ס"ג בהג"ה ובמ"ב ובה"ל ובסימן תרמ"ט ס"א בהג"ה ומ"ב ובה"ל כי הכל שייך לענינינו:
לג סָעִיף יא (לג) והביאו כשרה - היינו אפילו צוה לו ישראל לקוץ בשבילו ובודאי עשה בזה עבירה אפ"ה אין לאסרו לצאת בה אח"כ משום מצוה הבאה בעבירה [דאחר כלות העבירה ליכא משום מצוה הבאה בעבירה] [מ"א בשם הרשב"א] ויש מאחרונים שמפקפקין בזה דע"כ לא מצינו ברשב"א שהתיר בזה אלא כשציוהו בע"ש סתם שיהיו מזומנת לו במו"ש והיה יכול לקצצה מבע"י ולכך אמרינן דבמלאכתו הוא עוסק אבל כשציוהו לקצוץ בשבת לא מוכח משם להקל ביש לו אחרת:
לד סָעִיף יא (לד) יש להחמיר - אפילו לא ציוהו לקוצצו בשבת רק אמר שתהא מזומנת לו למו"ש:
א סָעִיף א נוהגין ישראל להיות נעורים בליל ערבה [ש"ל] וכבר נדפס הסדר ועמ"ש סי' תצ"ד ואומרים נעריצך כבודו כו': מלאכ' של חול. ויש שמסירין אפי' הכיס [לבוש] ועכשיו נהגו בקצת מקומות לגבות מעות אתרוג בבה"כ ואינו נכון:
ב סָעִיף א קודם אנא אזון. ובהג"מנ כ' לאומרו קודם חרוז הבט לברית ע"ש וכ"כ הלבוש וכן יש לנהוג:
ג סָעִיף א ללבוש הקיט"ל. מהרי"ל לבש הקיט"ל אבל שאר בגדי ח"ה לא הי' משנה [ד"מ] ובמדינתנו נהגו ללבוש בגדי שבת ולא הקיט"ל ערסי' תק"ל מ"ש:
ד סָעִיף ב ונוטלין ערבה. יש מקפידין שלא לאגד' בלולב משום חציצה ול"נ דכל לנאותו אינו חוצץ כמ"ש רסי' תרנ"א:
ה סָעִיף ד וכל הפוסל. חוץ מנשרו רוב עלי':
ו סָעִיף ד על הקרקע. דוקא יש לחבוט כ"כ המ"ב וכ"כ המקובלי':
ז סָעִיף ה אין לחוש. דלא חיישי' לחציצה:
ח סָעִיף ז שלא ליטלה עם הלולב. והאר"י הזהיר מאד שלא לחברם וכן יש לנהוג, כ' מ"ע סי' כ"ה מצוה מן המובחר בשני בדים נפרדים בידו וכן בכל שעה שהי' חובט בקרקע וגאון א' נטל קלח א' שהיו בו י"ז בדים כמנין השם בן ד' במ"ק [כ"ה] וגם בי"מ מח"ד ח"ב פכ"ד כ' שלא לאוגדן:
ט סָעִיף ט התנה עליה. כ"כ הג"מ בשם הרא"ם והוא עצמו כתב בס' יראים סתם אסור ליהנות ממנה כל היום ולא הזכיר דמהני תנאי ונ"ל שזה תלוי בפלוגתא שכתבתי סי' תרמ"ט ס"ה דלדעת התוס' ל"מ תנאי לאותו יום ע"ש, א"כ לפמ"ש רמ"א כדעת התו' גם הכא ה"ל לכתוב דל"מ תנאי:
י סָעִיף יא והביאו כשרה. משמע ברשב"א אפי' צוה לו ישראל:
יא סָעִיף יא יש להחמיר. אפי' לא צוה לו לקוצצו בשבת רק אמר שתהא מזומנת למ"ש [שם]:
א סָעִיף א כמו בי"כ. לפי שבחג נידונים על המים וכל חיי האדם תלוים במים והכל הולך אחר החתום:
ב סָעִיף ב ונוטלין ערבה. שהי' זכר למקדש שהי' מקיפין המזבח בערבה ומקשינן בגמ' למה לא תקנו לנוטל' כל ז' כשם שתקנו בלולב ומשנינן לולב דאית לי' עיקר מן התורה שהרי יום ראשון הוא מן התור' אף בגבולין עבדי' לי' זכר למקדש ערבה דל"ל עיקר מן התורה לא עבדי' ליה ז' וקבעו יום ז' לערב' יותר מיום אח' נ"ל כיון שבמקדש הי' ג"כ יותר קדוש' ביום זה שהרי היו מקיפין ז"פ ביום זה:
ג סָעִיף ג יש מי שאומר שאף ביום זה. הוא דעת הר"ן דבגמ' יש פלוגתא אם מקיפין בלולב או בערבה וכיון שבכל יום מקיפין בלולב ה"נ ביום זה נוטלין הלולב לבד להקפה ולא נהגו כך ונתן ב"י טעם לפי שגם מ"ד מקיפין בלולב אין פוסל אם מקיף בערבה וכן למ"ד בערב' אין פוסל משום הלולב:
ד סָעִיף ז משום בל תוסיף טעות הוא כו'. טעמו דהאגד של הלולב עם הערב' הוה כמאן דליתא דהא קי"ל א"צ אגד אלא משום נוי כדלעיל נמצא דהוי ערב' זו כמו ערבה של לולב כמ"ש ב"י בשם המרדכי ועוד נרא' דטעות הוא מטעם דאין מתכוין להוסיף על מצות נטילת ד' מינים אלא שמכוין לעשות מצוה אחרת שהיא נטילת הערב':
ה סָעִיף ז נ"ל דלאחר שהקיף יסיר כו'. ויש לכאור' סיוע לזה ממ"ש בהושענות אל נא דורשיך בענפי ערבות כו' ש"מ דבערב' לחוד מתפלל ואין זה הכרח דעכ"פ גם הערבה בידו ואדרב' נראה דיש לחוש ליטול כל הד' מינים בידו דהא הושענות הם תפלה על המים וכל ד' מינים באים לרצות על המים כדאי' פ"ק דתענית דף ב' ותו יש ראי' ממ"ש בהושענות שיחים בדרך מטעת' עומסים בשועתם מבואר דעל כל הד' מינים קאמר שהם צריכים להיות דרך גדילתם כדלעיל דהא אמר שיחים ל' רבים אילנות הרבה והיינו כל ד' מינים שנזכר בהם שיהיו דרך נטיעתם וע"ז אמר עומסי' בשועתם פי' שנושאין אותן בשעת שועתם מזה ראיה ברורה שיש לאחוז הלולב עם הושענ' בשעה שאומר הושענות עד שעת החבט' כנ"ל וכן ראיתי במהרי"ל שכ' וז"ל וכן כשאומר הושענות לא יפרד את הלולב מן האתרוג:
ו סָעִיף י שלא יקוץ ישראל כו'. גבי הדס אי' כן בגמ' ר"פ לולב הגזול אר"ה להנהו אוונכרי [פי' מוכרי לולבים] כי זבינתו אסא מעכו"ם לאגוד בהם ההושענ' לגזיזו אינהו מן המחובר ויתנוהו לכם ולא תגזזו אתון מ"ט סתם עכו"ם גזלי ארעת' נינהו פירש"י גזלי ארעת' מישראל ושמא אותה קרקע מישראל הי' הלכך ליגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידייהו ושינוי רשות בידייכו ומקשי' סוף סוף כי גזו אוונכרי ליהוי יאוש בידייהו דאוונכרי ושינוי רשות בידן ולא הו' מצוה הבאה בעביר' לדידן ל"צ בהושענ' דאוונכרי גופייהו באותן שהן קונים לצורכם לצאת בו משמע מזה אפי' אם ישראל אחר קוצץ די בכך וא"צ דוקא עכו"ם אפי' לכתחל' דאל"כ מאי פריך ס"ס כי גזו כו' דהא רב הונא למד' היאך יעשו לכתחלה וכאן הביא ב"י דברים אלו בערב' דהושענא בשם מ"כ ואע"ג שהוא תלמוד ערוך כ' כאן יש מי שאומר בשביל שחידש בזה דאע"פ שפירש"י סתם עכו"ם גזלי שדות מישראל היו לאו דוקא דמ"ל עכו"ם מ"ל ישראל גזל העכו"ם אסור ואני תמה למה לא הביאו הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וטור מימרא זאת דר"ה כיון דלית בה מחלוקת וע"ק לי על הך דרב הונא שחושש שמא שדה זו גזלה העכו"ם מההיא דהגוזל בתרא רב אשי אזל באורח' חזא שיבשי דגופני בפרדיס' ותלי בה קיטפ' דעינבי א"ל לשמעי' זיל חזי אי דעכו"ם נינהו אייתי לי ואי דישראל לא אייתי לי שמע ההוא עכו"ם אמר דעכו"ם שרי א"ל עכו"ם שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי הרי שצו' רב אשי ליקח אי הוה דעכו"ם ואמאי לא חש שמא גזולה היא מעכו"ם אחר ובב"י כאן הביא זה שאותו הכותי הרגי' בזה וכ' עלה וז"ל מפרשי רבותי משום הפקר דתלו לבר מפרדיס' עכ"ל וזה א"א דא"כ לא הוצרך לומ' אי דישראל לא אייתי דהא הפקר נינהו ותו גבי עכו"ם לא הי' צריך ליתן דמים ונ"ל דהפוסקים מפרשי' הא דר"ה שלא אמרה אלא בבבל דר"ה הי' שם והיו שהרוב יהודים והוחזקו שם עכו"ם מסתמא בגזלני' על השדות אבל במקומות אחרים אין חוששין לזה ואע"ג דכ' רמ"א לעיל בקוצץ לסכך הסוכה שלא יקצץ ישראל לסכך הסוכה אלא יתן לעכו"ם לקצוץ והוא מדרשת מהרי"ל נ"ל שאין זה אלא ממדת חסידות לא מצד הדין ותו נ"ל דבמקום שיש עצי יער של שר העיר והוא נותן רשות לקצוץ שם מי שירצה ודאי לכ"ע אין איסור דהא דינא דמלכותא דינא כדאיתא בזה בפ' הגוזל בתרא דמצד דינא דמלכותא מייאשי מרא קמא מינייהו וה"ה אם עכו"ם א' יש לו שדה ויערות מצד דין המלכות שאין בזה חשש איסור כלל לרב הונא דלא איירי רב הונא אלא בבבל שהיו העכו"ם גוזלים שדות מישראל לא מצד דין המלכות וכ"ש אם אין הישראל עצמו קוצץ לצורך שלו אלא אדם אחר קוצץ משדה העכו"ם מרשותו שמותר לכתחלה כמ"ש ראיה מפורשת מהנהו אוונכרי דר"ה שיש היתר לכתחלה לאחרים ע"י האוונכרי ומ"ה כ' בש"ע כאן יש מי שאומר כו' לא דרך הלכה ברורה ופסוק' כנלע"ד:
א סָעִיף א של חול. ויש מסירין אפי' הכיס של מעות לבוש ובקצת מקומות נהגו לגבות מעו' אתרוג בבה"כ ואינו נכון. מ"א:
ב סָעִיף א פזמון. ויש לומר קודם חרוז הבט לברית. לבוש מ"א:
ג סָעִיף א הלבנה. עיין פלאים מזה. בכוונת האר"י:
ד סָעִיף א לטבול. ונכון לטבול מבערב ללמוד כל הלילה בקדושה. ודין הזווג כמו בליל שבועות עשל"ה. מהרי"ל לבש הקיטל בשחרית אבל שאר בגדי חה"מ לא היה משנ' ובמדינתנו נהגו ללבוש בגדי שבת ולא הקיטל רק הש"ץ:
ה סָעִיף ד עלה א'. כ' רמ"מ סי' כ"ה בשם גדול א' שיהיו בו י"ז בדים כמנין השם בן ד' במ"ק והאר"י ז"ל כתב חמשה בדים עמ"ש בסי' תר"ס ס"ק ד' ועמ"א:
ו סָעִיף ד פוסל. חוץ מנשרו רוב עליה. מ"א:
ז סָעִיף ז ליטול. עמ"ש סי' תר"ס סק"ד:
ח סָעִיף ט התנה. עסי' תרמ"ט ס"ה דכ' רמ"א דלא מהני תנאי ע"ש:
ט סָעִיף י יקוץ. עסי' תרל"ז ס"ק ב' מש"ש בשם הט"ז ועט"ז כאן:
י סָעִיף יא יש להחמיר. אפי' לא צוה לו לקצצו בשבת רק אמר שתהא מזומנת למוצאי שבת:
א סָעִיף א (ס"ק א) ונוטלים כו' שלא לאוגדה בלולב. ר"ל שאין כורכים סביב בדי ערבה עלי לולב לקשור בהן בדי ערבה משום חציצה. דוקא לולב עם הדס וערבה כורכים עם עלי לולב דמין במינו אינו חוצץ. וכל א' מג' המינים כחד מין חשיבי ולא הוי חציצה. כדלעיל סי' תרנ"א ובמ"א שם ס"ק ב' אבל לולב עם בדי הושענא הוי מין בשאינו מינו וחוצץ דאין שייכות לולב עם מצות הושענא: דכל לנאותו כו' היינו לסברתייהו. אבל בלא"ה כתב מ"א בס"ק ז' דלא חיישינן לחציצה ע"ש:
ב סָעִיף ד (ס"ק ה) וכל כו' חוץ מנשרו כו'. דהא אפי' עלה אחד בבד אחד כשרה כמ"ש סעיף ד':
ג סָעִיף ה (ס"ק ז) על הקרקע דוקא ר"ל ולא על כלי:
ד סָעִיף ז (ס"ק ח) שלא כו' והאר"י הזהיר כו' ובשל"ה כתב וז"ל ואני נוהג כמו שראיתי נוהג את מורי כו' שבעוד הלולב בידו לא לקח כלל הערבה. עד שהגיע לתענה אמונים שופכים כו' הניח הלולב ואתרוג מידו וחלק כבוד לערבה ולקחה בידו משום שבהושענא זו הוזכר תמיד מים. וערבה גדלה על המים. ותפסי' עד חביט חביט עכ"ל. והט"ז בסעיף קטן ה' כתב וז"ל כשאומר הושענא המוזכר בה. שיחים בדרך מטעתם עומסים בשועתם. יש לתפוס ד' מינים והוא בהושענא המתחלת אז כעיני עבדים כו'. א"כ אין לסלק לולב ומיניו עד הושענא המתחלת אומץ ישעך כו' ואז יתפוס הערבה:
ה סָעִיף ט (ס"ק ט) התנה כו' והוא עצמו ר"ל הרא"ם שחיבר ס' וראים סי' תרמ"ט במ"א ס"ק י"ט:
א סָעִיף א א ביום שביעי כו'. כמש"ו לפי שבחג כו' ועט"ז ס"ק א' וכ"ה בטור וכמ"ש בפ"ק דר"ה נסכו מים לפני כדי כו' וקי"ל כת"ק דניסוך המים אינו אלא שבעה ולכך עושין במקצת כיה"כ ועושין גם כן כמו י"ט כמ"ש במתני' פ"ד דסוכה שהיו מרבין בשמחה מיד התינוקות כו' וכל ימי הדין הוא י"ט הד' פרקים בשנה וכמ"ש במדרש ובירושלמי פ"ק דר"ה איזה אומה כאומה זו שיודעת אופיא כו': וא"א נשמת. עיין רשב"ם פ' ע"פ ק"ב ב' סוף העמוד ד"ה ושמואל אמר. ומה שאין כו': ואומרים מזמור לתודה. כמ"ש בפ"ב די"ט י"ט ב': ואומרים כו'. כנ"ל: כתבו כו'. שאז גמר דין של האדם גם כן עם המים שהמים חיים לעולם ואמרו עשרה דברים נקראו חיים כו' וכתיב ונסו הצללים סר צלם מעליהם: בצל הלבנה. שהיא ממונה על המים והם מתרבים ומתחסרים בחסרונה ותוספתה: ויש מי כו'. כמ"ש בפר' בתרא דהוריות ובפ"ק דכריתות: ויותר כו'. כמ"ש בפ' ע"פ ע"ש: ויש נוהגים כו'. עמ"א ובמדינתנו כו' וכמ"ש בירושלמי הנ"ל לובשין לבנים כו': ומרבים תחנונים כו'. כנ"ל:
ב סָעִיף ב ס"ב ואין מברכין עליה. דקי"ל כריב"ל אף נגד ר' יוחנן מהא דרפ"ד דמגילה ורב וראב"צ עבדו עובדא כוותיה: ונהגו ששמש כו'. שם מ"ג ב' ערבה שלוחי ב"ד כו' וע' רש"י שם והקשו עליו הריטב"א והר"ן דהל"ל ערבה ליתא אלא בכהנים ועוד דמאי פריך האידנא נמי דהאידנא נטילתה בכל אדם וכהנים עתה אינן זריזים יותר מישראל ומה שפירש רש"י ויטלוה שלוחי ב"ד חדא דאין זה דומה למקדש ועוד למ"ד בנטילה היתה בכל אדם אלא שההקפה היתה בכהנים ע"כ פירשו כיון ששלוחי ב"ד כו' היא מזומנ' וא"צ לחזר אחריה ולא חיישינן לדרבה ופריך האידנא נמי דעכשיו ג"כ הוא ע"י שלוחי פרנסי הקהל זכר למקדש:
ג סָעִיף ג ס"ג יש מי כו'. כמ"ד בלולב: ולא נהגו כו'. כמ"ד בערבה ונוטלין גם הלולב אגב שאר ימים שא"א ולצאת כל הדעות:
ד סָעִיף ד ס"ד שיעור כו'. דקי"ל כר"ש לגבי ר"נ באיסורי. מיהו כו'. ע"כ כו'. כמ"ש הוי מתנאה כו' וכ"כ רש"י שם: ושיעור כו'. כמ"ש צריכה שיעור כו' ולא הקילו אלא בעלין ולאבא שאולמחד קרא יליף ללולב וערבה וז"ש וכל כו': וי"א כו'. כפי מ"ש חביט כו':
ה סָעִיף ה ס"ה אבל אם כו' כפירש רש"י שם משום היכרא וכן משמע בגמרא מדאמרינן מ"ד ה"מ היכא דלא אגבהיה והדר כו':
ו סָעִיף ו ס"ו וי"א כו'. דה"ל ר"ח ור"י תרי לגבי חד נגד רב אמי והיינו היכא דאגבהיה והדר אגבהיה דעלה קאי. רא"ש:
ז סָעִיף ז ס"ז יש מי כו' ואם כו'. כמ"ש המ"מ בפ"ז דבמין אחר לאו בל תוסיף הוא לרבנן כמ"ש בפ"י דסנהדרין ומ"מ לכתחלה אסור כמ"ש בפ"ג דסוכה ל"ל א' ארבעת מינין כו' ובאותו המין אלא שאינו ראוי להמצוה מותר לכתחלה כמש"ש ל"ו ב' בסיב ועיקרא דדיקלא לר' יהודה אבל באותו מין וראוי אף עובר עליו משום בל תוסיף וכמ"ש בשני תפילין בפ' בתרא דעירובין ובניתנין מתנה אחת שנתנן במתן ארבע בזבחים ובר"ה אלא כל שלנוי בין מינו בין שאינו מינו מותר לכתחלה ולזה הותר רבוי ההדס ואגד הלולב אף במין אחר לרבנן הואיל ואגודת הלולב לרבנן אינו אלא משום ואנוהו ועמ"ש בסוף סי' תרצ"א דדעת הגאונים דמין אחר אף לנוי אסור אלא משום כיון דאגד הוא שלא כדרך גדילתן אין חוששין כיון דבלא"ה אינו אסור אלא לכתחלה כנ"ל. וכ"ד הרשב"א בסי' ע"ה דבמינו עובר משום בל תוסיף וכ"כ הרמב"ם: ואחר הנענוע כו'. כמ"ש בפ"ג דר"ה דלעבור בזמנו לא בעי כונה כו' וכל שעברה מצותו הוי שלא בזמנו כמ"ש שם בסוגיא: ואע"פ כו'. כמ"ש בכ"מ שם שהרמב"ם חזר בו וכתב שאין עובר משום בל תוסיף וכ"ד הראב"ד שם בהשגות ע"ש: וכתב עוד כו'. כמש"ל ואינה ניטלת כו' ופירש רש"י משום היכר: והמנהג כו' ויותר כו'. כצ"ל: נ"ל דלאחר כו'. משום היכר כצ"ל:
ח סָעִיף ח ס"ח יש מי שאומר שהושענא כו'. ע' סי' כ"א ס"א בהג"ה ושם ס"ב כמ"ש הראב"ד מהא דפי"ז דשבת:
ט סָעִיף ט ס"ט יש מי כו'. כמ"ש באתרוג שם מ"ו ב' לכולי יומא אתקצאי: ונהגו כו'. כמ"ש בעירוב הואיל ואתעביד כו' ואע"פ שעברה מצותה:
י סָעִיף יא ס"יא אם חל כו'. כמש"ל סי' תרנ"ה ע"ש: מיהו אם כו'. אפי' לא צוה שיקוץ בשבת וכמש"ל סי' רמ"ד ס"ג וס"ד ועמ"ש שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.