א בְּכ"ה בְּכִסְלֵו מַתְחִילִין שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה וַאֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית, אֲבָל מֻתָּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה; וְנוֹהֲגוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעוֹד שֶׁהַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין לְהָקֵל לָהֶם.
ב רִבּוּי הַסְעֻדּוֹת שֶׁמַּרְבִּים בָּהֶם הֵם סְעֻדּוֹת הָרְשׁוּת, שֶׁלֹּא קְבָעוּם לְמִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ קְצָת מִצְוָה בְּרִבּוּי הַסְּעֻדּוֹת, מִשּׁוּם דִּבְאוֹתָן הַיָּמִים הָיָה חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (מהר"א מִפְּרַאג). וְנוֹהֲגִין לוֹמַר זְמִירוֹת וּשְׁבָחוֹת בַּסְּעֻדּוֹת שֶׁמַּרְבִּים בָּהֶם, וְאָז הָוֵי סְעֻדַּת מִצְוָה (מִנְהָגִים). יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לֶאֱכֹל גְּבִינָה בַּחֲנֻכָּה לְפִי שֶׁהַנֵּס נַעֲשָׂה בֶּחָלָב שֶׁהֶאֱכִילָה יְהוּדִית אֶת הָאוֹיֵב (כָּל בּוֹ וְרַ"ן).
ג אֵין מַסְפִּידִין בָּהֶם אֶלָּא לְחָכָם בְּפָנָיו. הַגָּה: וְאֵין מִתְעַנִּין יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָב אוֹ אֵם; וְתַעֲנִית חֲלוֹם בַּחֲנֻכָּה, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקס"ח סָעִיף ה'; וּלְעִנְיַן צִדּוּק הַדִּין, עַיֵּן לְעֵיל בְּהִלְכוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ סי' ת"כ בְּהַגָּה, וְע"ל סִימָן תרפ"ג.
א סָעִיף א (א) מתחילין שמונת ימי חנוכה - כי בבית שני כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעו מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעם ישראל מידם וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום בכ"ה בכסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה ח' ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו הימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. והוא מצוה מד"ס כקריאת המגילה וימים אלו הן הנקראים חנוכה ר"ל חנו כ"ה שביום כ"ה חנו מאויביהם. ומפני שהן ימי שמחה והלל לכך אסור בהן ההספד והתענית נוהגין העניים לסבב בחנוכה על הפתחים ויש טעם לזה:
ב סָעִיף א (ב) ואסורים בהספד ותענית - עיין לקמן סימן תרפ"ו ס"א במ"ב:
ג סָעִיף א (ג) הנשים - דוקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם כדלקמיה בס"ב בהג"ה ויש מקומות שגם האנשים מחמירים בזה:
ד סָעִיף א (ד) בעוד שהנרות דולקות - בביתו כדי להכיר שאסור להשתמש לאורה והוא כחצי שעה:
ה סָעִיף א (ה) שאין להקל להם - דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין להתיר בפניהם. וכתב בשלטי גבורים וכן הסכים בתשובת חכם צבי שבמקום שנהגו איסור מלעשות מלאכה כל היום יש למחות בידם כי הבטלה עברה היא ומביאה לידי שעמום:
ו סָעִיף ב (ו) שלא קבעום למשתה ושמחה - אלא להלל ולהודות. ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים כי בפורים היה הגזירה להשמיד ולהרוג את הגופות שהוא בטול משתה ושמחה ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם לכך כשהצילם הקב"ה ממנו קבעו להללו ולשבחו ית' ג"כ ע"י משתה ושמחה משא"כ במעשה דאנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם [כמו שאנו אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך] ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרין לאמונתם ח"ו לא היו מבקשים יותר אלא שהגביר הקב"ה יד ישראל ונצחום לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות לבד כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדתו ח"ו ובעזרתו ית' לא הפיקו זממם וגברה ידינו לכך אנו מודים ומשבחים לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו [לבוש]:
ז סָעִיף ב (ז) דבאותן הימים וכו' - ר"ל בכ"ה בכסליו כדאיתא במדרש דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין הקב"ה בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקב"ה עלי לשלם לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי. וגם שם בימי אנטיוכוס טמאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמנה ימים אלו בבית:
ח סָעִיף ב (ח) זמירות - וה"ה בנישואי בת ת"ח לע"ה אם אומרים שירות הוי סעודת מצוה [מ"א בשם מרדכי]:
ט סָעִיף ב (ט) ואז הוי סעודת מצוה - ר"ל בצרוף זה וכ"פ הרש"ל והב"ח כהיש אומרים וכתב הרש"ל שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצוה הכל סעודת מצוה:
י סָעִיף ב (י) שהאכילה יהודית - היא היתה בתו של יוחנן כ"ג והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחלה והאכילה לראש הצוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם:
יא סָעִיף ג (יא) ואין מתענין - כנ"ל ס"א. ואם עבר והתענה יום שמת בו אביו ואמו או ת"ח צריך למיתב תענית לתעניתיה אחר חנוכה ועיין בדה"ח מה שכתב בזה:
יב סָעִיף ג (יב) ע"ל בהלכות ר"ח וכו' - ששם כתב שא"א ביום שא"א בו תחנון וכן לקמן בסימן תרפ"ג ע"ש. אבל לפניהם ולאחריהם נראה דאין להחמיר לענין צדוק הדין עיין לקמן סימן תרפ"ו דלענין הספד גופא הרבה מקילין ואף אם נרצה להחמיר כאיזה פוסקים דמחמירין בהספד לפניהם וממילא גם צדוק הדין אין לומר עכ"פ לאחריהם בודאי אין להחמיר ויוכל לומר צדוק הדין וכ"כ הפמ"ג. אבלות לכו"ע נוהג בחנוכה. אונן פטור מנר חנוכה. וכתב בא"ר דאשתו תדליק. ואם הוא מותר לענות אמן יש דיעות בפוסקים עיין ביו"ד סימן שמ"א. ונראה דאם אין אשתו עמו והוא יחידי בבית ידליק הנרות לפרסומי ניסא ובלא ברכה [פמ"ג] חרש שאינו שומע והוא מדבר חייב בנר חנוכה דהוא כפקח לכל דבריו [שם]:
א סָעִיף א נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכ' על הפתחים ובס' חנוכת הבית כ' טעם לזה: הנשים. דוקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם [מט"מ]:
ב סָעִיף א בעוד שהנרות. כ' במ"צ פי' כל זמן שנרות של בה"כ דולקות והוא עד כחצות עכ"ל ובמקום שנהגו איסור כל היום אין להקל משום דברים המותרים וכו' כמ"ש בי"ד סי' רי"ד וכ"פ הב"ח ומ"צ וטור ועמ"ש סי' תקל"ד ס"ב ובש"ג כ' שיש לבטל מנהגם ודי ביום ראשון ושמיני עכ"ל וכ"ה במהרי"ל:
ג סָעִיף ב וי"א שיש כו'. וכ"מ בד"מ משום דאי' במגילת תענית ובמדרש בהעלותך שקבעו' למשתה ושמחה שנגמרה מלאכת המשכן בזמן הזה וכ"פ ביש"ש פ"ז דב"ק סל"ז וב"ח:
ד סָעִיף ב זמירות. וה"ה בנישואי בת תלמיד חכם לעם הארץ אם אומרים שירות הוי סעודת מצוה [מרדכי פרק ד' דפסחים]:
א סָעִיף א ח' ימי חנוכ'. בטור הביא לשנה אחרת קבעום ח' י"ט הקשה ב"י למה קבעו ח' ימים כיון דבשמן שבפך הי' בו כדי להדליק ליל א' נמצא שלא נעשה נס אלא לז' ימים ותי' ג' תירוצים ע"ש ועל כולם ק' שאין לנו רמז מזה שנעש' כן וא"כ הי' לרבותינו להזכיר דבר זה כדי שנדע הנס מה שנעשה בליל' הראשון ול"נ לתרץ דלמפרע אנו רואין שגם בלילה הראשונה היה נס דמצינו בספר הזוהר על פסוק מה יש ליכי בבית שאין הוא ית' עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואפי' הוא דבר מועט אז הוא ית' נותן ברכה להרבות המעט משא"כ בדבר ריקן אין שייך בו ברכ' לעשות בריה חדשה ע"כ ניחא כאן דאלו נדלק כל מה שהי' בלילה הראשון לא היה מקום לנס לחול על שום דבר אלא ודאי דגם בליל' הראשון נשתייר ממה שהי' ראוי לה וממנה נשתייר ועל אותו השיור באה הברכ' שנעש' שם נס להרבות אותו וא"כ ראינו שגם בלילה הראשונה נעשה נס:
ב סָעִיף א שאין להקל להם. היא דעת הטור משום דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אין להתיר בפניהם וכ' עוד גם אם יש מקומות שנוהגין בו איסור כל היום אין להקל להם וכ' ב"י שאין זה מוכרח כיון שאין כאן צד איסור ול"נ לדמותו לר"ח רסי' תי"ז דמותר מן הדין בעשיית מלאכה ואפ"ה כיון שנוהגים כן הנשים שלא לעשות מלאכ' הוא מנהג טוב וזהו להם לשכר שלא נתנו נזמיהם לעגל כמ"ש הטור ואמרי' בי' דברים המותרים ואחרים כו' כמ"ש שם ב"י ה"ה בחנוכה כיון שנעשה הנס ע"י הנשים יפה להם כשהם נוהגות שלא לעשות מלאכה אבל האנשי' ודאי אין שייכו' מנהג בזה ובמהרי"ל כ' קבלה בידינו שאין לאדם לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות וי"א גם ביום הראשון וביום האחרון מנהג רבותינו ג"כ לאסור מלאכה עכ"ל:
ג סָעִיף ב שלא קבעום למשתה ושמחה. פי' אלא להלל ולהודות ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים דבפורים הי' הנס מפורסם להצלת נפשות וע"ז יש שמחה בעוה"ז משא"כ בחנוכה דאע"ג דהיתה ישועה ממנו יתברך במלחמה מ"מ לא היה מפורסם ע"צ הנס רק בנרות היה הנס מפורסם ע"כ קבעו להלל ולהודות כי אין מזה שמחה בעה"ז והצלת נפשות היה טפל בזה ע"כ עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודיה כי כן ראו רצונו יתברך בזה ובלבוש חילק ואמר כי בפורים היה הצלת נפשות ובחנוכה לא היה הצלת נפשות כי היונים לא בקשו נפשות רק ההכנעה והעברת דת ואין זה נכון דהא פירש"י בפ' כי תצא דגדול המחטיא את האדם יותר מהורגו:
ד סָעִיף ב ויש אומרים שיש קצת מצוה כו'. וכ"כ רש"ל דמצוה לשמוח בחנוכה דברמב"ם משמע דימי שמחה נינהו וכ"כ מרדכי הארוך עכ"ל:
ה סָעִיף ג ולענין צ"ה ע' וכו'. ששם כ' בהג"ה שא"א בכל יום שא"א בו תחנון וכ' בלבוש וי"א שלחכם בפניו אומרים גם צ"ה כיון שמספידין עליו ואין נ"ל שהרי צ"ה כמו תחינה וא"א תחינה בחנוכה אלא דורשין עליו אם בר הכי עכ"ל ואני שמעתי שביום שנפטר רמ"א בק"ק קראקא היה ל"ג בעומר והיה ויכוח אם י"ל צ"ה והעידו על רמ"א שהוא צוה לומר צ"ה על חכם בפניו ביום שאין אומרים תחנון ומיד אמרו כל הקהל צדוק הדין בעת ההוא:
א סָעִיף א חנוכה. עיין באחרונים ועיין ביד אהרן פלפול עצום וחריף:
ב סָעִיף א הנשים. דדוקא הנשים לפי שנעש' הנס על ידיהם מט"מ. ובמהרי"ל כתב קבל' בינינו שאין לאדם לעשות מלאכ' בעוד שהנרות דולקות ופי' במ"צ כל זמן שנרות בה"כ דולקות והוא עד חצות. ובמקום שנהגו איסור כל היום אין להקל להם. טור וב"ח ומ"צ: ובש"ג כתב שיש לבטל מנהגם ודי ביום ראשון ושמיני וכ"מ במהרי"ל עמ"א. ועט"ז ס"ק ב' ובתשובת חכם צבי סי' פ"ט דחה דבריו ע"ש. וכתב הב"ח בחנוכה אסור להתענות לפניו ומה שנוהגין להתענות בכ"ד בכסליו תמורת ער"ח אין לבטל מנהגם דלא אסור אלא לגזור ת"צ בתחלה אבל אם כבר נהגו להתענות איכא חשש איסור נדר בדבר דב"ש סי' של"ט ואף ביום שלאחריו אסור. כנה"ג:
ג סָעִיף ב הסעודות. דאי' במדרש בהעלותך ובמגילת תענית שקבעום למשתה ושמחה שנגמר' מלאכת המשכן בזמן הזה ד"מ וכך כתבו רוב הפוסקים. וכתב ב"י סי' ת"כ דלד"ה מברין האבל בחנוכה ועי"ד סי' שע"ח. נהגו העניים לסבב בחנוכה על הפתחים ובס' חנוכת הבית כתב טעם לזה:
א סָעִיף א (ס"ק א) הנשים כו' דוקא כו' עמ"ש בס"ק ב':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) בעוד כו' שהנרות של בה"כ כו' בב"י כתב טעם האיסור וז"ל שיהיה להם היכר שאסור להשתמש לאורן עכ"ל. ולפ"ז הוי סגי באיסור כ"ז שהנרות שבבית דולקים וכ"כ בס' א"ר. וצ"ל שהוסיפו חומרא על חומרא: משום דברים המותרים כו' ואפילו בדבר שאין בענינו שום צד איסור לו' דגזר הא אטו הא. כן כתב הרב"י לדעת הטור: ועמ"ש סי' קלמ"ד כצ"ל. ובש"ג בהגה' מרדכי פ' במה מדליקין: שיש לבטל כו' ודי כו' כי הבטל' הרחיקו חז"ל משום שעמום וזימה. ודי ביום א' וביום ח' כדין תורת פסח וסוכות דלא אסר במלאכה במקום דבקיאים בקביע' דירחא כ"א יום א' ויום ח' כ"ה שם בש"ג. וכ"מ במהרי"ל: אולם בש"ג מבואר דאין איסור כ"א לנשים וכ"כ פר"ח אבל במהרי"ל משמ' דגם אנשים נוהגים איסור וכ"מ בב"ח:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) וי"א כו' שנגמרה מלאכת המשכן בזה"ז. וכתב א"ר בשם מי"ט דהא הקמת המשכן היה בניסן ותי' בספר א"ר עפ"י מדרש דבאמת נגמר המשכן ך"ה כסלו. אלא שהמתין הקב"ה בהקמתו עד ניסן שנולד בו יצחק ע"ש: ולענין תענית יום שלפני חנוכה ער"ס תרפ"ו:
א סָעִיף א ס"א ואסורים. שם: אבל מותרין. אע"ג דתניא ועשאום י"ט. י"ט הכתובים במגילת תענית אינן אלא בהספד ותענית ולא בעשיית מלאכה דאמרינן במגילה ה' ב' והכתיב במגילת תענית כו' וא"ר לא נצרכה כו' ר"ל דהכתיב מקרא ולא נצרכה במגילת תענית אלא משום דשם עשאום י"ט לכל ככל הימים הכתובים במגילת תענית דאין חילוק ומשני ה"מ בהספד ותענית אבל כו' ר"ל דמה שעשאום י"ט במגילת תענית אינן אלא בהספד ותענית אבל מלאכה דאינן מחמת מגילת תענית אלא מחמת הכתוב בקרא יום א' כו' כמ"ש בקרא. וי"א שאין. טור. משום דברים המותרים כו' כמ"ש בפסחים נ"א א' וב"י חולק עליו וכ' ה"מ במקום שיש טעם לאיסור וראיה לדבריו מירושלמי הביאו תוספות ורא"ש שם הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא עד דתתפני סידרא מנהגא וז"ש וי"א כו' ונתנו טעם כדי להכיר שאסור להשתמש לאורה. הגהות חדשות אצל הגמ"ר. והשמיט מ"ש הטור גם אם י"מ שנהגו כל היום אין להקל. דבזה ודאי אין טעם והאחרונים כתבו הטעם כמו ר"ח דאמר בירושלמי הנ"ל הני כו':
ב סָעִיף ב ס"ב ריבוי הסעודות כו'. ונוהגין לומר. מרדכי והג"א בפרק מקום שנהגו בשם הר"מ: וי"א שיש קצת כו' משום דבאותן הימים כו'. בפסיקתא רבתי והובא בילקוט מלכים סימן קפ"ד וכן אתה מוצא במלאכת המשכן אמר ר' חנינא בכ"ה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן כמ"ש ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את המשכן והיו ישראל מלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד שמא דופי אירע בו והקב"ה חשב לעכב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק דכתיב לושי ועשי עוגות וא"ל שוב אשוב כו' ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה בו המלאכה אמר הקב"ה עלי לשלם מה שילם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי כו'. וע' מ"א בשם מדרש פ' בהעלותך ומגילת תענית ועמ"ר פ' נשא פי"ג קפ"ח א' וכ"פ ביש"ש פ"ז דב"ק סי' ל"ז וכתב שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצוה הכל סעודת מצוה וראיה ממ"ש שם דרב איקלע לבי ישוע הבן וע' תוס' שם ואמרינן בפ' ג"פ דרב לא נהנה מסעודת רשות וכן מדאמר בגמרא ועשאן י"ט וכן במגילת תענית וקבעום י"ט כו' ע"ש שהאריך וז"ש ונוהגין כן' ואז כו': ואין מתענין. כנ"ל ס"א וכמ"ש בפ"ק דר"ה מעשה וגזרו כו' וא"ל צאו כו' כ"ש כה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.