א אֵין מַדְלִיקִין נֵר חֲנֻכָּה קֹדֶם שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, אֶלָּא עִם סוֹף שְׁקִיעָתָהּ, לֹא מְאַחֲרִים וְלֹא מַקְדִּימִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הוּא טָרוּד יָכוֹל לְהַדְלִיק מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בָּהּ שֶׁמֶן עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק.
ב שָׁכַח אוֹ הֵזִיד וְלֹא הִדְלִיק עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה, מַדְלִיק וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, שֶׁהוּא כְּמוֹ חֲצִי שָׁעָה שֶׁאָז הָעָם עוֹבְרִים וְשָׁבִים וְאִכָּא פִּרְסוּמֵי נִסָא; הִלְכָּךְ צָרִיךְ לִתֵּן בָּהּ שֶׁמֶן כְּזֶה הַשִּׁעוּר, וְאִם נָתַן בָּהּ יוֹתֵר יָכוֹל לְכַבּוֹתָהּ לְאַחַר שֶׁעָבַר זֶה הַזְּמַן, וְכֵן יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ לְאַחַר זֶה הַזְּמַן. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁמַּדְלִיקִין בִּפְנִים אֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר לְהַדְלִיק קֹדֶם שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְטוּר בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת), וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לִזָּהֵר גַּם בַּזְּמַן הַזֶּה; וּמִיהוּ הָנֵי מִלֵּי לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִם עָבַר זֶה הַזְּמַן וְלֹא הִדְלִיק, מַדְלִיק וְהוֹלֵךְ כָּל הַלַּיְלָה; וְאִם עָבַר כָּל הַלַּיְלָה וְלֹא הִדְלִיק, אֵין לוֹ תַּשְׁלוּמִין. הַגָּה: וּבַלֵּילוֹת הָאֲחֵרוֹת יַדְלִיק כְּמוֹ שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִדְלִיק בָּרִאשׁוֹנָה (מָצָא כָּתוּב בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל וַאֲגֻדָּה וְדִבְרֵי עַצְמוֹ).
א סָעִיף א (א) עם סוף שקיעתה - היינו צאת הכוכבים שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתו ואיכא פרסומי ניסא. אכן בע"ש מקדימין וכדלקמן בסי' תרע"ט והנה המחבר סתם כדעת הטור וסייעתו דס"ל דמה שאמר הגמרא דזמן הדלקת נר חנוכה הוא משתשקע החמה היינו סוף שקיעה אבל באמת יש הרבה ראשונים דס"ל דכונת הגמרא הוא על תחלת שקיעה שניה והוא בערך רבע שעה מקודם ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאותן האנשים הנוהגין להתפלל מעריב בזמנו דהיינו אחר צאת הכוכבים נכון לנהוג כן לכתחלה להדליק קודם מעריב וכ"כ במור וקציעה וכן נהג הגר"א [אכן יטיל בה כ"כ שמן שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים] ואם לא הדליק מקודם והגיע זמן צה"כ יקדים להתפלל מעריב דהוא תדיר וגם יש בה מצות ק"ש שהיא דאורייתא [שע"ת] ודע דאפילו הנוהגין תמיד להדליק אחר תפלת ערבית מן הנכון שיכינו עכ"פ השמן בתוך הנרות קודם תפילת ערבית כדי שיהיה מוכן תיכף אחר תפלת ערבית להדליק דאם יעשה הכל אחר תפלת ערבית בודאי יש לחוש שיעבור עיקר זמן הדלקתו והוא חצי שעה מדינא דגמרא:
ב סָעִיף א (ב) שאם הוא טרוד וכו' - ר"ל שלא יהיה לו פנאי אח"כ:
ג סָעִיף א (ג) מפלג המנחה - הוא שעה ורביע קודם צה"כ וחשבינן השעה לפי קוצר היום דהיינו שעות זמניות. ויכול לברך ג"כ:
ד סָעִיף א (ד) שיתן בה שמן עד וכו' - דאם לא ידלוק בלילה ליכא פרסומי ניסא. ואם לא נתן בה שמן רק כשיעור חצי שעה כנהוג בכל יום יחזור ויתן בה שמן וידליק ומ"מ לא יחזור ויברך:
ה סָעִיף ב (ה) הלכך צריך ליתן וכו' כזה וכו' - משמע דאם הדליק זמן מה אחר שקיעת החמה א"צ ליתן שמן כ"כ רק עד שתכלה רגל מן השוק אכן כ"ז הוא לדין התלמוד שהיה ההיכר לעוברים ושבים אבל האידנא דההיכר הוא רק לב"ב לעולם בעי שיעור הידוע [פר"ח] ואף מדליק אחר שכלה הרגל משוק בעי זה השיעור [פמ"ג]:
ו סָעִיף ב (ו) השיעור - ואף בזמנינו צריך לשיעור הזה אבל אם נותן בה שמן הרבה שידליק יותר אין בו שום מצוה אבל בנרות של שעוה יש הידור מצוה כשהן ארוכות ומ"מ אין לעשותם גדולות יותר מדאי. כתב הב"י בשם א"ח מי שבירך והדליק נר אחת בלילה שניה ידליק אח"כ עוד נר אחת ולא יברך ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו לא היה דעתו מתחלה רק על נר אחת ואח"כ נזדמן לו עוד נר ג"כ לא יברך עוד כי מדינא אין חיוב רק נר א' והשאר משום הידור כנ"ל:
ז סָעִיף ב (ז) יכול לכבותה וכו' - שאינו מקצה השמן רק מה שצריך לשיעור חצי שעה למצותו וע"כ מותר לכבותו ולהנות ממנו ומ"מ הסכימו כמה אחרונים דלכתחלה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל:
ח סָעִיף ב (ח) להשתמש לאורה וכו' - ויש מחמירין שבעוד שהנרות דולקין אין להשתמש לאורן משום הרואה שלא ידע לחלק בין תוך זמן שיעורו לאחר זה הזמן:
ט סָעִיף ב (ט) שבזמן הזה שמדליקין בפנים - ר"ל וא"כ ההיכר הוא רק לב"ב:
י סָעִיף ב (י) אינו צריך - וידליק כשבני הבית מקובצים יחד. ואפילו ללמוד אסור משהגיע זמנה וכ"ש אכילה וש"ד ואפילו התחיל פוסק:
יא סָעִיף ב (יא) כל הלילה - עד עמוד השחר ובברכה והיינו דוקא אם בני הבית נעורים אבל אם ישנים אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס ה"נ לדידן. ואם בא לביתו קודם עה"ש ומצא ב"ב ישנים מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה:
יב סָעִיף ב (יב) כמו שאר בני אדם - ר"ל בלילה שניה שתי נרות ובלילה שלישית שלש ולא נימא דלדידיה הלילה שניה היא ראשונה וידליק רק אחת [ד"מ]:
א סָעִיף א סוף שקיעתה. היינו צ"ה כמ"ש סי' תקס"ב (ב"ח): במ"ס פ"כ, מצות הדלקתו משתשקע החמה ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו שכך אמרו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו עכ"ל:
ב סָעִיף ב הלכך צריך ליתן וכו'. משמע דאם הדליק זמן מה אחר שקיעת החמה א"צ ליתן שמן כ"כ רק עד שתכלה רגל מן השוק ובאגוד' כ' במיימוני משמע שיהי' דולק יותר ממיל עכ"ל:
ג סָעִיף ב כזה השיעור. ואף עכשיו צריך ליתן בה כשיעור הזה ודלא כיש מקילין בזה [ד"מ רש"ל בתשוב'] אבל אין מצוה בנרות ארוכות דהא לאחר שדלקו כשיעור הזה מותר להשתמש בהן ואין שייך הידור מצוה אלא בשעת מצוה ואין ראיה מנרות חנוכה של ב"ה דהתם איכא מצוה להדליק נרות בכל יום כנ"ל עכ"ל ד"מ ונ"ל דודאי בנר של שמן אין הידור מצו' בין רב למעט אבל בנרות שעוה כשהם ארוכי' הם נאים יותר כמו בנרות י"ה ולולב ואתרוג וכיוצא בו וכמדומה לי שכ"כ בכל בו: בש"ג למד השיעור לשמן על חצי שעה ממה דאמרינן חצי לוג שמן למנור' ללילי טבת הארוכים ע"ש ובאמת הכל לפי עובי הפתילה:
ד סָעִיף ב יכול לכבותה. ורש"ל כת' דאין להשתמש לאור' אבל לכבות' שרי וב"ח כ' מאחר דנהגו איסור לכבות ולהשתמש אין להקל וכ"כ צדה לדרך עכ"ל:
ה סָעִיף ב א"צ ליזהר. וידליק כשהוא לילה, ובני ביתו מקובצים יחד (מ"צ) וטוב להדליק קודם אכילה (מנהגים) ורש"ל כתב דאפי' ללמוד אסור משהגיע זמנ' ואפי' התחיל פוסק כמ"ש סימן תל"א ס"ב וכ"פ ב"ח ונ"ל דמי שלא התפלל מעריב מדליק קודם דא"צ זמן כ"כ וליכא למיחש שמא ישכח מעריב וכ"כ בכ"ה שהוא נוהג כן:
ו סָעִיף ב כל הלילה. בב"י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך ורש"ל כתב דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך ובהג"מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר עכ"ל וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם:
א סָעִיף ב יכול לכבותה כו'. בסי' תרע"ו פסק הטור והרא"ש והו' מדברי השאלתות דמותר השמן של נ"ח עושה לו מדורה כו' והקש' ב"י לקמן מהך דיכול לכבותה אחר השיעור של הדלקה ותי' דשם מיירי שנותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה הוקצה למצותו לפיכך יעש' לו מדורה וכאן מיירי שנתן שמן יותר מכשיעור ואחר שדלק השיעו' מותר ליהנו' ממנו דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד וכן הוא האמת כתירוץ זה ושם בב"י מביא עוד תי' בשם מהרי"א שיש לחלק שאם נתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעו' זמן הדלק' יכול אח"כ להסתפק ממנו אם ירצה אבל כשנתן השמן בנר בסתם אז הוקצה למצות נ"ח וצריך לעשות מדור' ע"כ וקשה לי על תי' זה ממה דאיתא בפר' נגמר הדין לאביי דס"ל הזמנה מלתא היא פרכי' עליה ממה דתנן מותר המת ליורשיו אלמא הזמנה לאו מילתא היא ומשני דס"ל הך תנא הזמנה מילתא היא דחזי ליה תפיס ליה ודלא חזי ליה שא"צ להוציא בו לא תפיס ורבא דפליג שם וס"ל הזמנה לאו מילתא היא מ"מ לא פליג אהך מילתא דלא תפס האיסור אלא למאי דחזי ליה דהיינו לרבא אם עביד מעשה באיזה דבר דהוה מילתא מ"מ לא חמיר להתפיס האיסור יותר מלאביי בהזמנה לחוד א"כ חזינא דלא מותפס האיסור שבא ע"י האסור בהנאה למת אלא במה דחזי ליה לא במותר ואם יש לנו לומר דמה שהקצה שמן הרבה לחנוכה נאסר כו' היה לנו לומר גם במותר המת כן אלא ודאי דגם כאן אין האיסור אלא במה שצריך לחנוכה בשלמא לתי' הב"י א"ש דאין איסור רק במה שנשאר מהשיעור הצריך דהיינו שכבתה ואין זקוק לחזור ולהדליק בזה אמרי' דמ"מ נאסר שהוקצה למצות חנוכה במה שצריך לו גם תמוה הוא מהיכן יש ללמוד איסור כאן במה שא"צ לחנוכה לא מבעיא לאותו תירוצא דמשני ההיא דמצות' משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק היינו לשיעורא דפי' הרי"ף והרא"ש שצריך ליתן שמן כדי שיהא דולק כשיעור ההוא ואם היתה דולקת והולכת עד אותו שיעור ורוצ' לכבות' או להשתמש לאורה הרשות בידו דמשמע להדיא שאין איסור במותר על השיעור ואי ס"ד דזה מיירי שאו' בפי' שאינו מקצה אלא הצריך לשיעור פשיטא דאין אחר תנאי כלום אלא ודאי דמסתמא אמרי' כן ואפי' לתי הראשון דאמר דאי לא אדליק מדליק מ"מ לא מיירי כלל מהדין המותר ומהי תיתי לן לאסור אדרבא נראה לדמותו למותר המת שזכרנו אבל באם כבת' קודם זמנה אז יש לנו לומ' דהנשאר הוא אסור מטעם מוקצה למצו' ומזה מיירי השאלתות ובהדיא כת' הר"ן וז"ל אבל מקצת הגאונים אמרו דאם כבת' ונשאר שמן בנר ביום הראשון מדליק ביום שני כו' והיינו ההוא דשאלתות שזכרנו ש"מ דאכבתה דוקא קאי השאלתות והגאונים אלא דצ"ע בר"ן. שקודם לזה כתב שהרי"ף לא ס"ל כן דנראה מדבריו שאם כבת' שמותר להסתפק מהשמן וכ"ש הוא וטעמא דמילתא לפי שלא הקצה אות' אלא למצות' דהיינו כל זמן שהיא דולקת והולכת בתוך זמן מצוה הא כבתה מותר דומיא דעצי סוכה לאחר החג שמותרין עכ"ל מדעש' מחלוקת בין הרי"ף להגאונים משמע דלא מחלק כחילוק הב"י וס"ל דמאן דשרי לכבות' אחר השיעור ממילא מותר להסתפק מהם ה"ה כבתה מעצמ' תוך השיעור דשרי ליהנות דג"ז מקרי אחר השיעור כיון שאין זקוק עוד להדליקו אין עליו שום מוקצה למצו' אבל הרא"ש והטור מחלקי' בזה שפיר כמ"ש ב"י ולא הוצרכו להזכיר החילוק דמסתמ' משמע כן שהרי כאן לא כתבו היתר אלא אם נתן בו יותר מהשיעור ובסי' תרע"ז כ' הנותר מן השמן כו' משמע דהנותר מן השיעור שמסתמא הכניס שם כשיעור ע"כ יפה פסק בש"ע דמותר לכבות אחר השיעור וכ"כ רש"ל בקיצור דיני חנוכה שלו בתשובותיו רק שזכר שם שאסור להשתמש לאורה אם לא כיבה מפני הרואה פירוש שהרואה סבור שאפילו תוך השיעור מותר להשתמש לאורה אבל אחר הכיכר מותר ליהנות מהם אה כבר דלקו כשיעור והוא ג"כ חילק כמו הב"י וז"ל והא דפסקינן לעיל אחר שהדליק שיעורו שמותר לכבותה ולעשות מה שירצה היינו דאגלי מילתא למפרע שנתן בה יותר מכשיעור אבל היכא שלא נתן בה אלא כשיעור וכבה או שהפתילה רעה ומסכסכת כה"ג אסור עכ"ל וכן עיקר וחומרא דכ' ב"י בשם מהרי"א נראה דלאו הלכתא היא מטעם שאמרנו. עוד כתב שם רש"ל מיד כשהתחיל זמנו לא יאכל ולא ילמוד עד שידליק ואם התחיל פוסק ואם איחר הזמן אף שעשה המצוה שלא כתיקונ' מ"מ זמנו עד חצי הלילה שעדיין הוא פרסום הנס אבל אחר חצות עבר זמנו ולהקדים לא יתכן כלל בע"ש והש"ץ המדליק בב"ה בע"ש מדליק קודם מנחה עכ"ל:
א סָעִיף א סוף. היינו צ"ה. ב"ח מ"א:
ב סָעִיף א שתכלה. כתב שכנה"ג שכל יחיד ידליק אחר תפילת ערבית ומיד כשמתחיל זמנו לא יאכל ולא ילמוד עד שידליק ואם התחיל פוסק וכ"כ בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' מ' ע"ש: וכתב המ"א מי שלא התפלל מעריב מדליק קודם דא"צ זמן כ"כ למיחש שמא ישכח מעריב וכ"כ הכנה"ג שנהג כן:
ג סָעִיף ב לכבותה. והב"ח כתב שלא לכבותה ואף אם נכבה מעצמה אסור להנות מהם אף שדלק חצי שעה כיון שהוקצה למצוה. כתב בליקוטי מהרי"ו אין לטלטל הנרות ממקומן עד שדלקו חצי שעה:
ד סָעִיף ב כל הלילה. בב"י כתב דהוי ספיקא דדינא וא"כ משמע שאין לברך אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך ורש"ל כ' דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך ובהגמ"נ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר. וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם. מ"א:
ה סָעִיף ב עבר. ומי שלא הדליק מנין הנרות של אותה הלילה ישלים וא"צ לברך פעם אחרת. ד"מ:
א סָעִיף א (ס"ק א) סוף כו' כמ"ש סי' תקס"ב לענין השלמת תענית דסוף שקיעה היינו צ"ה: במ"ס כו' ואין מברכים כו'. אבל אם טרוד דמותר להדליק מבע"י מפלג המנחה ואילך היינו בברכה. וכמ"ש סי' תרע"ט בערב שבת וכ"כ פרי חדש:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) הלכך כו' משמע דאם הדליק כו' א"צ ליתן כו' וכ"כ פר"ח אולם סיים וז"ל וזהו לדין התלמוד שההיכר הוא לעוברים ושבים אבל האידנא (לפי מ"ש מ"א בס"ק שאח"ז דגם עכשיו בזה"ז צ"ל בה כשיעור זה) לעולם בעי' שיעור הידוע עכ"ל: ובאגודה כו' לא ידעתי מאי נתחדש לו מדברי אגוד'. ומ"ש האגוד' מיל ע"ש הרמב"ם לא הבנתי הא כתב הרמב"ם להדי' דהזמן הוא כמו חצי שעה או יותר עכ"ל:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) כזה השיעור ואף עכשיו ר"ל שמדליקין בפנים ואין היכר לעוברים ושבים כ"א לבני ביתו: דהא לאחר כו' מותר כו' היינו מצד עיקר הדין וכמ"ש ס"ק ד'. ואתרוג עסי' תרנ"ו: בש"ג למד כו' חצי לוג דהיינו ג' ביצים ולכן כ' דלחצי שעה השיעור שמן שמינית ביצה כיון דג' ביצים שיעורו לי"ב שעה ע"ש: לפי עובי כו' אולם משמע בש"ג ממ"ש אח"ז ע"ד הטור סי' תרע"א שהשיג על בה"ע שכתב דאם הקיף קער' פתילות והם רחוקים זה מזה שיעור אצבע אפי' לא כפה עלי' כלי יוצא. ולא מסתבר להטור. וכ' הש"ג ונ"ל דשפיר הוי גבול אצבע לפי הגבול משמן שצריך ליתן בנ"ח דהיינו שמינית ביצה כמו שזכרנו ולפי שיעור זה צריך שיהיו הפתילות שוות שלא תמהר הפתילה שיעור הדלקת השמן כו' עכ"ל ש"ג ולפ"ז צ"ל דס"ל דגם במנור' היו כל יום הפתילות שוות ודעתו ללמוד שיעור הפתילות בנ"ח ג"כ שיהיו דומים בעוביין כמו פתילות שבמנורה אך בתי"ט במנחות פ"ט משנה ג' כ' לחד פי' דגם במנורה לא היו הפתילות שוות בכל הלילות דבלילות הקצרים היו עושים הפתילות עבות יותר כדי שתכלה השמן בלילה ע"ש:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) יכול כו' ורש"ל כ' דאין להשתמש כו' משום הרואה שלא ידע לחלק בין תוך זמן שעורו בין אחר זמנו. ומה"ט יכול לכבותה. דבזה ל"ל למראית עין: אין להקל משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור. אסור להתיר. אך הב"ח כתב עוד טעם דמדינא אסור לכבותן. כיון דאיכא בגמ' תרי לישלא. אהא דתני' מצותה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק. חד לשנא קאי על תחלת הדלקה דאי לא אדליק בשקיעת החמה יש לו להדליק עד שתכלה רמ"ה ולא יותר לישנא אחריני לשיעורא שצריך ליתן בה שמן שידלק משקיעה עד שתכלה רמ"ה וס"ל לב"ח דללשון א' דלא הוזכר שיעור הכל שוה וכל מה שניתן בה שמן על הכל חל האיסור וניהו דמחמירי' כלשנ' בתר' שצריך ליתן שמן כשיעור משקיעה עד שתכלה רמ"ה. היינו מספקא. אולם מספק יש להחמיר דלמא קי"ל כלישנ' קמא ואם כן הכל אסור אפי' מה שהוא יותר משעורו ומ"א לא העתי' טעם זה חדא דאזיל לטעמיה דדעת הב"ח כדעת הרב"י שהביא מ"א ס"ק ו' דהוי ספק כמאן קי"ל אבל מ"א כתב שם דמשמע דבש"ע חזר בו ופשיטא לי' דקי"ל כלשנא בתרא דקאי לשעורא. עוד י"ל דמאי דפשט להב"ח דללשנא קמא דלא הוזכר שיעור הכל אסור. מ"א ס"ל להיפך וכמ"ש הט"ז דללשנא קמא ודאי המותר מותר ע"ש מיהו בזה ודאי מודה הב"ח ומ"א דע"י תנאי שמתנה בשעה שנותן בה שמן שאינו מקצה כ"א מה שצריך למצותה מותר לכבותה אחר זמנה וכמ"ש מ"א לקמן סי' תרע"ז ס"ק י'. מיהו אפי' ע"י תנאי מ"מ אפילו אחר זמנו אסור להשתמש לאורה כמ"ש מהרש"ל משום מראית העין דהרואה לא ידע שהתנה. רק ע"י תנאי מותר לכבותה וכ"כ א"ר סי' תרע"ז:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) א"צ כו' דאפי' ללמוד אסור משהגיע זמנה ולא ידעתי למה לא יאסר חצי שעה קודם זמנה וע"ל סי' תפ"ט סעיף ד' לענין ספירה במ"א שם: ואפשר מהרש"ל מיירי בבני אדם שמתפללים ערבית בזמנה וא"כ חצי שעה קודם בלא"ה אסור משום ק"ש וכ"כ בס' ח"י לעיל סי' תפ"ט ע"ש: ונ"ל דמי שלא התפלל כו' מדליק קודם כו' וכ"כ בכ"ה. ובס' א"ר כ' דבשירי כה"ג הוא עצמו חזר בו שיתפלל תחלה. וכ"כ בתשו' שב יעקב סי' כ"ב דק"ש דאורייתא קודם וגם הוא תדיר אע"ג דנ"ח הוא פרסומי ניס' לענין קדימה תדיר קודם ע"ש שהאריך ואע"ג שכתב מ"א דהדלק' א"צ זמן ול"ל שמא שכח מעריב משא"כ איפכא יש לחוש שישכח להדליק שב יעקב לא חש לה ע"ש:
א סָעִיף א ס"א אין מדליקין כו' לא כו' ולא כו'. לשון הרמב"ם לבד תיבת סוף שהוסיף המחבר מדברי הטור כמ"ש למטה. וכ"נ דעת בה"ג ורשב"א ור"ן כתבו שמותר להקדים וע"ש יוכיח וע"ש ושם בארוכה: סוף שקיעה. כ"כ הטור וכ"כ הרא"ש בפ"א דתענית על מש"ש כל תענית שלא שקעה כו' וכמ"ש בברכות ואגב אורחא קמ"ל כהנים אימת כו' כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו כו'. אבל ברשב"א ור"ן משמע בהדיא שהוא תחילת השקיעה אלא דמשמע שם בשקיעה שניה עש"ו. וע' במרדכי ספ"ב דשבת שכ' דלשון משתשקע מוכח שהוא תחלת השקיעה כמ"ש בפ' הפועלים משיפקסו עד שיפקסו כו' וכן עיקר ועמש"ל בסי' רס"א ס"ב בארוכה: ויש מי. א"ח. וראיה מהבדלה:
ב סָעִיף ב ס"ב חצי שעה. רי"ף: הלכך. שם לשיעורה: וכן יכול. שם בפירוש הרי"ף: ומיהו ה"מ כו'. כיון דאיכא תירוץ אחר בגמרא. תוס' שם: ואם עבר כו'. כמ"ש בפ"ב דסוכה ועוד אר"א מי שלא כו' וחכ"א אין כו': ובלילות האחרות. כמ"ש עושין סוכה בחש"מ כו' וכן כאן דכל לילה נס בפני עצמה כמ"ש שם ניסא בכל יומא איתא ול"ד לספירה דכתי' תמימות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.