א נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, בֵּין אוֹתָם שֶׁהֵם לִפְנֵי הַמִּטָּה בֵּין אוֹתָם שֶׁהֵם לְאַחֲרֶיהָ, מֵאַחַר שֶׁלַּמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶם, פְּטוּרִים. וּשְׁאָר הַמְלַוִּין אֶת הַמֵּת, שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶם, חַיָּבִים.
ב אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַמֵּת סָמוּךְ לִקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁאֵין שְׁהוּת לְהוֹצִיאוֹ וּלְקָבְרוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הִתְחִילוּ לְהוֹצִיאוֹ, אֵין מַפְסִיקִין כְּדֵי לִקְרוֹת.
ג הָעָם הָעוֹסְקִים בְּהֶסְפֵּד בִּזְמַן שֶׁהַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶם, נִשְׁמָטִים אֶחָד אֶחָד וְקוֹרִין וּמִתְפַּלְּלִין. אֵין הַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶם, הֵם קוֹרִין וּמִתְפַּלְּלִין, וְהָאוֹנֵן יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם.
ד קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ הָאֲבֵלִים לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין, וְכָל הָעָם הוֹלְכִין אַחֲרֵיהֶם מִמְּקוֹם הַקֶּבֶר לַמָּקוֹם שֶׁעוֹמְדִין שָׁם הָאֲבֵלִים לַעֲשׂוֹת שׁוּרָה לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין, אִם יְכוֹלִין הָעָם לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לַשּׁוּרָה, יַתְחִילוּ. וְאִם לָאו, לֹא יַתְחִילוּ: הַגָּה: אִם יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם לִקְרֹא אַחַר כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם (הָרַמְבַּ"ן) [הַרַמְבַּ"ם]).
ה הָעוֹמְדִים בְּשׁוּרָה לְנַחֲמוֹ, הַפְּנִימִים שֶׁרוֹאִים פְּנֵי הָאָבֵל, פְּטוּרִים. וְהַחִיצוֹנִים שֶׁאֵינָם רוֹאִים פְּנֵי הָאָבֵל, חַיָּבִים:
א סָעִיף א (א) וחילופי חילופיהן - אע"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאים הראשונים אפ"ה פטורין מפני דלפעמים נמלכין ונותנין להם לשאת ולפיכך אין להם להתחיל:
ב סָעִיף א (ב) בהם - כגון בעיר שיש בה חבורה המזומנת לכך וכל בני החבורה מחליפין לשאת לפי שכולם חפצים לזכות בו כולם פטורים מק"ש לפי שהם טרודים טרדת מצוה ואפילו הרחוקים מהמטה ובמקום שאין חבורה המזומנת לכך הסמוכין למטה פטורין לפי שדרך לזכותם בהמצוה כשיכבד על הנושאים אבל הרחוקים מהמטה חייבין:
ג סָעִיף א (ג) חייבים - בק"ש [ואע"פ שהלוית המת הוא בכלל ג"ח וגמ"ח הוא מן התורה מ"מ הם אינם טרודים כלל ויכולין לקרות פסוק ראשון בכונה ובעמידה והשאר כשהם מהלכין] אבל פטורין מתפלה כמש"כ סימן ק"ו:
ד סָעִיף ב (ד) אין מוציאין וכו' - ואם כבר הגיע זמן ק"ש יש להם להתאחר זמן שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל. וגם שנושאי המטה כבר קראו והתפללו:
ה סָעִיף ב (ה) את המת - אפילו אדם חשוב דלענין זה ליכא בזמננו אדם חשוב להקל עי"ז:
ו סָעִיף ב (ו) שיגיע זמן וכו' - מסתימת לשונו משמע דכן הדין בק"ש של ערבית ולדינא הסכימו האחרונים להקל בשל ערבית לפי שאם לא יקברנו היום יעבור על לא תלין ואף שיוכל בלילה לקברו אחר שיקרא ק"ש ויתפלל עכ"פ יעבור על מ"ע כי קבור תקברנו ביום ההוא אם לא יקברנו קודם שקיעת החמה. ואם נזדמן שנשתהה הוצאת הקבורה עד שחשיכה ימתינו מלהוציאו עד שיתפללו הקהל מעריב:
ז סָעִיף ב (ז) התחילו להוציאו - אפי' אחר שהגיע זמן ק"ש:
ח סָעִיף ב (ח) אין מפסיקין - פי' העם הצריכין לשאת המטה אפי' אם יעבור עי"ז זמן ק"ש דקבורת מתים ד"ת אבל אלו שאין למטה צורך בהם חייבים לקרות תיכף אע"פ שיש עדיין עוד שהות:
ט סָעִיף ג (ט) נשמטים - שא"א שיקראו כאן אצל המת משום לועג לרש:
י סָעִיף ג (י) ומתפללין - והרבה פוסקים חולקין וס"ל דהקילו לענין תפלה במת מוטל לפניהם כיון שהתפלה הוא דרבנן ונראה דלענין חזן הספדן בודאי יש לסמוך להקל בזה שלא יצטרך להפסיק לתפלה דאפילו לענין ק"ש י"א דהוא פטור בזה עיין בטור וב"י:
יא סָעִיף ג (יא) ודומם - ואין עונה אחריהם כלום מטעם שנתבאר בסי' ע"א:
יב סָעִיף ד (יב) יתחילו - ויקראו כל מה שיוכלו:
יג סָעִיף ד (יג) יש שהות - אבל אם יעבור זמן קריאת שמע יקראו ק"ש תחלה כיון שעדיין לא התחילו במצות תנחומין:
א סָעִיף א שלמטה צורך בהם. פי' שיש חבורות מזומנים לכך [ל"ח] דלא כלבוש שפירש דהיינו הסמוכים למטה ועבב"י בשם תר"י:
ב סָעִיף ב סמוך לק"ש. מדסתם כאן ש"מ דס"ל דאפילו סמוך לק"ש של ערבית אסור ומ"מ נ"ל דיש להקל בשל ערבית כמ"ש תר"י דאם לא יקברנו היום יעבור על לא תלין ונ"ל דאם הוא מפלג המנחה ולמעלה יקרא ק"ש ויקברנו אח"כ עיין סימן רל"ה:
ג סָעִיף ד יתחילו. ויגמרו כולה [ב"י בשם מהרי"א] אבל ביו"ד סי' שע"ו כ' שיקראו מה שיוכלו [ב"ח]:
ד סָעִיף ד אם יש שהות. ואם לאו יקרא ק"ש קודם כיון שעדיין לא התחילו במצות תנחומין:
א סָעִיף ב אין מוציאין כו'. בגמ' פרכינן והא ר"י אפקוהו סמוך לק"ש אדם חשוב שאני וע"כ חילק הרמב"ם בין אדם חשוב לאחר והטור כתב בשם הרא"ש שהוא לא חילק בזה וכן הרי"ף. וכב"י טעמו אפשר דלא שכיחי בזמננו אדם חשוב כזה שיהא ראוי לבטל ק"ש בשבילו ואני אומר אפילו דרך כלל בזה דכל מה שמצינו בגמ' לחלק בין אדם חשוב להחמיר לענין שיש חומרא באדם חשוב ודאי כל אדם יעשה עצמו חשוב להחמיר וכמ"ש הטור לקמן סי' תקנ"ד ארשב"ג לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח ויבטל ולא חיישינן ליוהר' אבל אם החשיבות גורם הקולא תהיה מה שתהיה אין בדורותינו שהוא חשוב כדי להקל דוגמא לדבר דלא קנסי עכשיו בליטרא דדהבא למבזה ת"ח כמ"ש באגודה וכן להתיר נדרים ביחיד וכה"ג ע"כ יפה עשו הרי"ף והרא"ש שלא חילקו בין אדם חשוב בדורותינו:
ב סָעִיף ג העם העוסקים בהספד. בטור סיים בזה ודוקא העם הבאים לשמוע ההספד אבל החזנים המספידי' פטורים ודוקא ביום הראשון אבל משם ואילך גם החזנים חייבים משמע מדבריו דין החזנים אפי' במקום שמפסיקין העוסקים בהספד א"צ החזנים לפסוק בהספידם וע"כ הוקשה לב"י למה אמרו בגמ' דהעם העוסקים בהספד נשמטים כו' והאונן יושב ודומם ומצדיק עליו הדין ואומר רבון העולמים כו' למה יאמר עכשיו יותר רבון כו' כיון דהחזני' אינם פוסקים מהספידם ותו דאיך יספוד החזן והקהל קוראין הלא יבטל כוונתם החזן ודחק עצמו לתרץ שהחזנים ג"כ שותקים בעת שקוראים העם אלא שאפי' הכי פטורים מק"ש כיון שהם טרודים להרהר בענייני הספד כו' ולזה הסכים גם מו"ח ז"ל אלא שדחק עצמו בפירוש דברי הירושלמי לפרשו דתרתי קאמר והביא דברי המקשן ג"כ לדרך אחר. ולע"ד נראה שדברים כהוייתן ופשוטן והוא דיש חסרון קצת בירושלמי שהביא הרא"ש גם ט"ס במ"ש פטורים מק"ש ואין מפסיקין לתפלה דמאי איכא בין פטורים [ולאין] מפסיקין ובירו' שלפנינו הנוסחא הכי תנא ההספד וכל העוסקין בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו בין לק"ש בין לתפלה והתנן אם יכולים להתחיל ולגמור וכו' מתני' ביום הראשון ומאי דתנא תנא ביום שני וה"פ ההספד היינו חזנים העושים ההספד והעם העוסקים בהספד היינו השומעים כולם חייבים בק"ש שהיא דאורייתא אבל לא בתפלה שהי' מדרבנן מעש' הי' והפסיקו רבותינו גם לתפל' ופריך והא תנן אם יכולי' להתחיל ולגמו' יתחילו ואם לאו אל יתחילו ממילא אנו רואים דפטורים מק"ש ואם תפרש על אותם שאינם עוסקים אלא המלוין לכבוד המת דהיינו כמו שומעין בהספד פשיטא שיהא קשה על מ"ש דאפילו החזנים חייבים אלא ע"כ זה לא קשה על השומעים שהם באמת חייבים כמ"ש בראש הפרק שאותן שבאו לכבוד חייבים ולא פטר אלא העוסקין ממש כמו החזנים ודבר זה קיים הוא לפי המסקנא מ"מ קשי' חזנים אהדדי ומשני לחלק בין חזנים דיום ראשון לחזנים דיום שני נמצא שאין לחזנים קולא על השומעים אלא ביום ראשון ואין פי' שהחזנים יספידו אפילו בשעת קריאת השומעים ואז יהיו פטורים מחמת טרדא זה לא יעלה על הדעת אלא דקולא שלהן היא באם השומעים כבר קראו ק"ש והחזנים לא קראו עדיין לא יפסיקו בשבילם אלא יספידו אבל אם גם השומעים לא קראו עדיין ודאי גם החזנים יקראו עמהם וזהו עצמו פי' דברי הטור בלי צורך שום ביאור ובודאי גם לנוסח' הירוש' כמ"ש באשר"י שמביא ב"י גם כן יצדקו הדברים האלו וקושית המקשן תהיה על מ"ש מעשה היה והפסיקו לק"ש כו' אבל לפי נוסח שלנו יצדק יותר דלכ"ע חייב בק"ש גם החזן ביום שני גם דברי הרמזים שמביא ב"י א"ש וז"ל כל העוסקין בהספד פטורים מק"ש והחזנים הסופדים ביום הראשון פטורים מכאן ואילך חייבים. והרבה הב"י קושיות ע"ז ובאמת הכל ניחא דרישא קמ"ל דאפילו העם העוסקין בהספד פטורים דהיינו אותן שאינן נשמטים אלא נשארו כאן הם פטורים והיינו השורה הפנימית וכמ"ש ב"י גם בזה ממילא כ"ש החזנים המספידים וסיפא קמ"ל דאפי' החזנים אינם פטורים אלא ביום ראשון וכ"ש שאר העוסקים ומנחמין נמצא הכל ניחא בס"ד:
ג סָעִיף ה הפנימים שרואים פני האבל. בגמ' איתא שורה הרואה את הפנימי פירש"י הרואה את פנימי חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם עכ"ל. לשון זה צריך ביאור ומו"ח ז"ל ביאר דגם שורה שאחר הפנימי' הכניס רש"י בכלל הפטור שהיא תוכל לראות את האבל דרך האויר שבין שתי כתיפות של העומדים בשורה הפנימית ואין חייב אלא היקף שלישית. וק"ל דא"כ למה אמרו שורה לשון יחיד הל"ל שורות ותו מאי הוצרך רש"י להזכיר חלל ההיקף. ונלע"ד דרש"י תיקן בזה ב' דברים האחד למה לא אמר שורה הרואה את האבל שנית אם השורה דרך ריבוע סביב האבל נמצא שיש ד' שורות רואות פני אבל ולמה אמר לשון יחיד ע"כ פי' דבפנים יושבת שורה אחד והאבל ביניהם ושאר השורות מקיפים בהיקף בעגול סביב אותה השורה. וזהו שכ' רש"י היקף אחורי השורה ר"ל שמקיפין השורה גם אחרים וכל שטח היקף אותה שורה מיקרי שורה א' אע"פ שהיא גם מאחוריים כנ"ל ליישב דעת רש"י:
א סָעִיף א בהם. פי' שיש חבורות מזומנים לכך. דלא כלבוש שפירש דהיינו הסמוכים למטה מג"א. וכ' ר"י אע"פ שיש לאחרונים לקרות בעוד שנושאים הראשונים אפ"ה פטורים מפני דלפעמים נמלכין ונותנין להם לשאת ולפיכך אין להם להתחיל. ע"ת:
ב סָעִיף ב לק"ש. משמע דאפי' סמוך לק"ש של ערבית שזמנו כל הלילה נמי אין מוציאין. והר"י כ' דאין להחמיר בק"ש של ערבית. וכ"כ המ"א דאם לא יקברוהו היום יעבור על לא תלין. אם הוא מפלג המנחה ולמעלה יקרא ק"ש ויקברנו אח"כ עסי' רל"ה. מ"א:
ג סָעִיף ב מפסיקין. ואפי' התחילו בתר דמטי זמן ק"ש אין מפסיקין. פר"ח:
ד סָעִיף ד יתחילו. ויקראו מה שיוכלו. ב"ח:
ה סָעִיף ד שהות. ואם לאו יקרא קריאת שמע קודם כיון שעדיין לא התחילו במצות תנחומין. מ"א:
א סָעִיף א ס"ק א שלמטה כו' שיש חבורות כו' ר"ל אפי' הם רחוקים מן המטה. ועב"י בשם תר"י שכתב אפי' יש ג' כתות שמחליפים זה אחר זה וס"ד בעוד שנושאים הראשונים כת ג' חייבים. דהא יכולים לקרות בעוד שישאו כת שני' וכתבו תר"י דמ"מ פטורים שפעמים נמלכים וכת שלישית בשני' ישאו עכ"ל:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) סמוך כו' כמ"ש תר"י אבל לא מטעמיה דתר"י כ' טעם כיון דשל ערבית זמן ק"ש כל הלילה. ומ"א כ' בטעם שמא ע"י קריאת ק"ש אתי להתרשל: ולא יקברנו היום ויעבור על לא תלין כו'. ובי"ד סי' שנ"ח סעיף ב' הביא רמ"א שני דעות בזה עין שם כ"כ בס' א"ר:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) יתחילו כו' אבל בי"ד ר"ל בטור י"ד אבל בש"ע לא כ' כלום ומדכתב הטור י"ד מה שיוכלו משמע כשיגיעו לשורה יפסיקו אפי' עומדים באמצע ק"ש:
א סָעִיף א ס"א בין כו'. כפי' התוס' שם ד"ה ה"ג כו' וכ"ה בגי' הירושלמי: מאחר כו' ושאר כו'. כן פי' הרמב"ם:
ב סָעִיף ב ס"ב שאין שהות כו'. תר"י והרא"ש כמ"ש בירושלמי תני אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אא"כ הקדימו שעה אחת או איחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו:
ג סָעִיף ג ס"ג ומתפללין כו'. אף ע"ג דבסיפא תני קורין ומתפללין וברישא ל"ק אלא קורין מ"מ ל"ד אלא דבסיפא בא להשמיענו היאך יעשו בק"ש והיאך בתפלה וראיה ממ"ש בתוספתא פ"ב ובירו' שם הסופד וכל העוסקים בהספד מפסיקים לק"ש ואין מפסיקים לתפלה ומעשה היה והפסיקו רבותי' לק"ש ולתפלה ומעשה רב תר"י וצ"ע דבירושלמי מסיים שם והתנינן אם יכולין להתחיל ולגמור מתני' ביום ראשון והא דתני תנא ביום שני אלמא דקאי אסיפא שאין מוטל לפניהם וע' טור וב"י וט"ז:
ד סָעִיף ה ס"ה הפנימים כו'. לשון הטור ור"ל מ"ש הרואה פנימה ר"ל פני אבל העומד פנימה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.