Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 103 — שולחן ערוך, יורה דעה קג
א כָּל דָּבָר שֶׁטַּעֲמוֹ פָּגוּם, אֵינוֹ אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵין טַעֲמוֹ פָּגוּם מֵחֲמַת עַצְמוֹ, שֶׁבִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא מֻטְעָם וּמְשֻׁבָּח, אֶלָּא שֶׁפּוֹגֵם תַּעֲרָבְתּוֹ, מֻתָּר. הַגָּה: מִיהוּ דְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים כִּבְרִיָּה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָהּ, אִם אֵינָן פְּגוּמִים בְּעַצְמָן אַף עַל פִּי שֶׁפּוֹגְמִין הַתַּבְשִׁיל, אֵינָן בְּטֵלִים אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף (וְכֵן כָּתַב הָאָרֹךְ כְּלָל ל"ב).
ב פְּגָם זֶה אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּפְגֹּם לְגַמְרֵי עַד שֶׁיְּהֵא קָץ לְאָכְלוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ פּוֹגֵם קְצָת אֵינוֹ אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהַיְנוּ דַּוְקָ א כְּשֶׁנִּתְעָרֵב אִסוּר מֻעָט עִם הֶתֵּר מְרֻבֶּה, אֲבָל אִסוּר מְרֻבֶּה לְתוֹךְ הֶתֵּר מֻעָט, וַאֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אֵין אוֹמְרִים נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר, עַד שֶׁיִּפְגֹּם לְגַמְרֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם. וְאִם אֵין שָׁם מַמָּשׁוּת שֶׁל אִסוּר, אֶלָּא טַעֲמוֹ בִּלְבַד, אֲפִלּוּ אִסוּר מְרֻבֶּה וְהֶתֵּר מֻעָט, מֻתָּר אִם פּוֹגֵם קְצָת. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹכֵךְ (פי' מְקַוֶּה לְהַחְמִיר, וְאוֹסֵר) לוֹמַר שֶׁאִם הִגְדִּיל הָאִסוּר מִדָּתוֹ שֶׁל הֶתֵּר עַד שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחַ יוֹתֵר כְּשֶׁאָכְלוֹ בְּגֹדֶל מִדָּתוֹ מִמַּה שֶּׁהוּא פּוֹגֵם בְּהֶפְסֵד טַעֲמוֹ, אָסוּר, עַד שֶׁיִּפָּסֵל מִלֶּאֱכֹל אָדָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁפּוֹגֵם מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, אֲבָל אִם הִשְבִּיחַ וּלְבַסוֹף פּוֹגֵם, אוֹ פּוֹגֵם וּלְבַסוֹף הִשְבִּיחַ, אָסוּר. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים אַף עַל גַּב דְּהָאִסּוּר (נוֹתֵן טַעַם) לִפְגָם וְהַמַּאֲכָל מֻתָּר, מִכָּל מָקוֹם הַקְּדֵרָה אֲסוּרָה, וְאִם בִּשְּׁלוּ בָּהּ אַחַר כָּךְ תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת תַּבְשִׁיל שֶׁהָאִסּוּר הָרִאשׁוֹן נוֹתֵן בּוֹ טַעַם לְשֶׁבַח, נֶאֱסָר הַתַּבְשִׁיל הַשֵּׁנִי אִם לֹא הָיָה בּוֹ ס' נֶגֶד הָאִסּוּר הָרִאשׁוֹן. אֲבָל אִם נִעֲרוּ הַתַּבְשִׁיל הָרִאשׁוֹן בְּכַף, וְתָחֲבוּ אַחַר כָּךְ הַכַּף לְתַבְשִׁיל שֵׁנִי שֶׁהוּא גַּם כֵּן פּוֹגֵם, לֹא נֶאֶסְרָה הַקְּדֵרָה. וְכֵן בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ טַעַם כְּלָל, כְּגוֹן הַיּוֹרָה שֶׁמַּתִּיכִין בּוֹ הַדְּבַשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם רַגְלֵי הַדְּבוֹרִים, לֹא נֶאֶסְרָה הַיּוֹרָה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. (שָׁם בָּאָרֹךְ).
ג אֲפִלּוּ אֵין כֹּחַ בָּאִסוּר לְבַדּוֹ לִפְגֹּם אֶלָּא עַל יְדֵי דָּבָר אַחַר שֶׁמְּסַיְּעוֹ, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל אִסוּר לִקְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֶלַח אוֹ תַּבְלִין מְדוּכִין (בַּטּוּר מְרֻבִּין) וְאִלְמָלֵא הַמֶּלַח וְהַתַּבְלִין שֶׁבָּהּ לֹא הָיָה כֹּחַ בָּאִסוּר לִפְגֹּם, אֲפִלּוּ הָכֵי מֻתָּר.
ד שֶׁמֶן וּדְבַשׁ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְבֻשָּׁלִים, מֻתָּרִים מִפְּנֵי שֶׁהַבָּשָׂר פּוֹגֵם אֶת הַשֶּׁמֶן וּמַסְרִיחוֹ, וְכֵן לִדְבַשׁ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָשָׂר אֵינוֹ פּוֹגֵם דְּבַשׁ עַצְמוֹ, רַק מַשְׁקֶה הַנַּעֲשֶׂה מִדְּבַשׁ (מהרי"ל בְּהַגָּהַת ש"ד סִימָן כ"ב וְעוֹד הַרְבֵּה פּוֹסְקִים עַיֵּן ס"ק י"ג) ; וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד גָּדוֹל, יֵשׁ לְהַחְמִיר. בָּשָׂר אוֹ חָלָב בְּיַיִן, הָוֵי לִפְגָם, וּמֻתָּר. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ"ב דע"ג).
ה כָּל קְדֵרָה שֶׁאֵינָה בַּת יוֹמָא חֲשִׁיבָה טַעֲמָהּ לִפְגָם, וְאֵינָהּ אוֹסֶרֶת. וְנִקְרֵאת בַּת יוֹמָא כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת אַחַר שֶׁנִּתְבַּשֵׁל בָּהּ הָאִסוּר, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ מֵעֵת לְעֵת אַחַר שֶׁנִּתְבַּשֵׁל בָּהּ הָאִסוּר אֵינָה נִקְרֵאת בַּת יוֹמָא. וְאִם בִּשֵּׁל בָּהּ כְּשֶׁאֵינָהּ בַּת יוֹמָא, הַתַּבְשִׁיל מֻתָּר דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה מוּדַחַת שֶׁלֹּא יְהֵא שֻׁמָּן עַל פָּנֶיהָ, שֶׁאִם לֹא הֵדִיחָהּ, אוֹסֵר, וַהֲרֵי הִיא כַּחֲתִיכַת אִסוּר שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה. וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בִּשֵּׁל בָּהּ קֹדֶם שֶׁהֵדִיחָהּ. הַגָּה: וְאִם יֵשׁ ס' נֶגֶד מַה שֶּׁדָּבוּק עָלָיו, לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי מֵאַחַר דְּהַקְּדֵרָה אֵינָהּ בַּת יוֹמָא. וְהָכֵי נָהוּג (או"ה).
ו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם שָׂמוּ פִּלְפְּלִין בִּקְדֵרָה שֶׁל אִסוּר שֶׁאֵינָה בַּת יוֹמָא, הַכֹּל אָסוּר, דְּחוּרְפֵיהּ מְשַׁוְּיָא לֵהּ לְשֶׁבַח (הַכְרָעַת עַצְמוֹ בב"י).
ז קְדֵרָה שֶׁהִיא בְּלוּעָה מִבָּשָׂר וְחָלָב שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בָּהּ בְּיַחַד אוֹ בָּזֶה אַחַר זֶה, וְקֹדֶם שֶׁעָבַר לַיְלָה אֶחָד הֻחַמּוּ בָּהּ מַיִם, חֲשִׁיבָה בַּת יוֹמָא עַד שֶׁתִּשְׁהֶה מֵעֵת לְעֵת מִשָּׁעָה שֶׁהוּחֲמוּ בָּהּ הַמַּיִם. הַגָּה: אֲבָל אִם עָבְרָה לַיְלָה, מֻתָּר. וְכֵן אִם עָבְרָה לַיְלָה בֵּין בִּשּׁוּל בָּשָׂר לְחָלָב, אַף עַל גַּב דְּאַחַר כָּךְ הֻחַמּוּ הַמַּיִם מִיָּד, נָמֵי דִּינָא הָכֵי. וְהוּא הַדִּין בְּכָל הָאִסּוּרִים לְפִי מַאי דְּקַיְמָא לָן בְּכָל הָאִסּוּרִים חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה (בֵּית יוֹסֵף וּסְבָרַת הָרַב). וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן צ"ב. וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לְהַתִּיר בִּכְהַאי גַּוְנָא בִּשְׁאָר אִסּוּרִים בְּכָל עִנְיָן, רַק שֶׁיִּהְיֶה מֵעֵת לְעֵת מִזְּמַן בִּשּׁוּל הָאִסּוּר.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א כבריה או כיוצא בה. כגון חה"ל ודבר שבמנין וכה"ג דגופו לא בטיל באלף אפי' אינו נ"ט הלכך צריך שיהיו פגומים בעצמן ועיין בא"ח סי' תמ"ז ס"י מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אפי' פוגם קצת. אבל דבר שאינו נ"ט לא לשבח ולא לפגם אסור כדכתב ב"י ע"ש הג"א פ"ב דעבודת כוכבים ובת"ח כלל פ"ה דין כ"ב בשם מהרא"י ע"ש א"ז ונ"ל ראיה ממאי דקי"ל דאין בגידין בנ"ט ואפ"ה קי"ל דגופו של גיד שנימוח צריך ס' נגדו וכדלעיל סי' ס"ה ס"ט וס"ק ס"ב דאע"ג דאינו אלא כעץ בעלמא התורה אסרתו וכדאמרינן בפג"ה וה"ה לכל דבר איסור דאע"ג דאינו נ"ט צריך ס' נגדו והכי איתא בירושלמי פ"י דתרומות הלכה ו' הדא אמרת לא לשבח ולא לפגם אסור: ש"ע סָעִיף ב
ג איסור מועט כו'. בת"ח סוף כלל פ"ה כתב דאין לחלק בין נמחה ללא נמחה דהא טעם כעיקר דאורייתא אלא דטעם פגום לא חשיב טעם ובטל אם כן ה"ה גוף האיסור נמי בטל ברוב כו': ש"ע סָעִיף ב
ד אבל איסור מרובה. וכן צירו של איסור טור בשם הרשב"א: ש"ע סָעִיף ב
ה אלא טעמו כו'. ז"ל הרשב"א ונראה שאפי' נפל לתוך היתר מועט והכירו זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן אלא טעמו ולא ממשו ואע"ג דמשערין בכולו משום מאי דנפיק מיניה לא ידעינן השתא דאין בו בהנאתו בנ"ט אין אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו בהיתר שנתבשל בקדרה שאינה בת יומא והטעם בכל אלו מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולו אלא כל שטעמו לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששין שמא פלטה עד שיתן טעם בתערובתו לפיכך כל שטועמו קפילא ואין בו טעם מתירין אותו והלכך כשהאיסור פגום אין משערין בכולו אלא בטעמו וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא ע"כ: ש"ע סָעִיף ב
ו במה דברים אמורים כו'. מלתא באפי נפשיה היא כדאיתא בש"ס ופוסקים וק"ל וע"ל ס"ס קל"ד עוד מדיני נטל"פ: ש"ע סָעִיף ב
ז או פוגם ולבסוף השביח אסור. פי' אחר שהשביח אבל קודם שהשביח מותר אע"פ שאפשר שישביח אח"כ כיון דהשתא פוגם הוא מידי דהוי אקדרת מלח דלקמן ס"ק י"ב וכ"כ האו"ה כלל ל"ב ד"ה: ש"ע סָעִיף ב
ח נאסר התבשיל השני. דהוי כדבר שתחילתו פגום ולבסוף השביח וע"ל סי' קל"ד ס"ק כ"ט: ש"ע סָעִיף ב
ט ששים נגד האיסור הראשון. אבל א"צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה דכיון דהיה פגום לא נ"נ וכדלעיל סימן צ"ח ס"ק י"ז: ש"ע סָעִיף ב
י לא נאסרה הקדרה. דהוי נ"ט בר נ"ט האיסור בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין כולו היתר כיון דהוא פגום כ"כ בת"ח כלל פ"ה דין כ"ג בשם או"ה: ש"ע סָעִיף ב
יא אע"פ שיש שם רגלי הדבורים. ע"ל סימן פ"א ס"ח ובמה שכתבתי שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב ואלמלא המלח והתבלין כו'. וה"ה איפכא כשהוא פוגם מפני שאין שם מלח או תבלין ואלו היה שם מלח או תבלין כראוי לא היה פוגם מותר כיון דהשתא מיהא פוגם כדאיתא בש"ס: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג שמן ודבש כו'. הוא ל' הרמב"ם פי"ז מהמ"א וכ' הכ"מ שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז: ש"ע סָעִיף ד
יד וי"א כו' רק משקה הנעשה מדבש כו'. משמע דבשמן גם הי"א מודים דפוגם (וכן כ' בעט"ז שמן ודבש כו' ואפילו היה בעין היה פוגם את השמן ומסריחו כו' והשמיט הגהת הרב ע"ש) ותימה הא הי"א אלו הוא מהרי"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ב ושם משמע להדיא דכ"ש בשמן הוי לשבח אפילו כשנתבשל וכן משמע בכל הפוסקים כמו שאבאר דמהרי"ל הביא שם תשובת ר"י שבמרדכי פכ"ש ופא"מ דשמנונית בעין הוי טעם לפגם בדבש וכתב עלה וז"ל אמנם עובדא הוי במחבת בת יומא שבשלו בה דבש ואסר ושמא היה משקה שנעשה מדבש ובהכי איירי נמי מתניתין דשריא דבש דמינה מייתי ר"י ראיה דקאמר אי משום גיעולי עובדי כוכבים כו' ובתשובת ר"י במרדכי שם מוכח להדיא דבשמן מודה דמשביח דמייתי התם ראיה דפוגם בדבש מדתנן פרק א"מ שמן של עובד כוכבים אסור ומפרש שמואל משום דזליפתן של כלי עובד כוכבים אוסרתן כו' וע"כ לא שקיל וטרי התם אלא בנטל"פ בשמן אבל בדבש הוי נטל"פ לגמרי אפילו מעורב בו שמנונית של גיעולי עובדי כוכבים או מבשר וחלב עכ"ל. רצה לומר דבהנך מתניתין שריא דבש וטעמא כדמפרש בש"ס דמשום גיעולי עובדי כוכבים ליכא למיחש דנטל"פ מותר אם כן על כרחך היינו טעמא דמשום דשמנונית בעין בדבש נטל"פ ובשמן נ"ט לשבח (וס"ל להאי תנא כלים של עובדי כוכבים בני יומן. אי נמי דסבירא ליה דכיון שאין הפגם בשמן אלא משום שאינו בן יומו אסור וכן משמע בתוס' דחולין דף ח' ריש ע"ב במה שכתבו שם אבל השמן אין הפגם אלא משום שאינו בן יומו ע"ש) ודלא כרנ"ש במ"ש סי' כ"ב שפירש דסבירא לי' לר"י דמאי דאמרי' בש"ס פא"מ גבי דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרי סרי היינו משום איערובי בשר שהוא מסרח סרח ולא כרש"י שפי' משום תערובת יין וזה תימה דהא גבי שמן נמי אמרי' בש"ס התם הכי ובשמן ס"ל דמשביח אלא ודאי כדפירשתי ע"ש במרדכי פא"מ מבואר שם להדיא כדפירשתי וכן מפורש בתוספות פרק קמא דחולין (דף ח' ריש ע"ב) וכן מוכח בהרשב"א ור"ן ואגודה בחולין שם שהביאו ראיה דקיימא לן סתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י מדאמרינן ר' ובית דינו התירו השמן דנטל"פ מותר אלמא דנטל"ש בעין בשמן דאל"כ לא הוי מייתי ראיה מידי וכן הוא להדיא בתוס' פא"מ (דף ל"ח ע"ב) ובהרא"ש שם ובהג"מ ס"פ י"ז מהמ"א בשם ר"י ובאו"ה כלל ל"ב דין ט"ז דשמנונית בעין פוגם בדבש ומשביח בשמן וכן הוא בסמ"ג ס"ס קמ"ח ומשמע להדיא בכל הפוסקים הנ"ל דאפי' בשמן שלוק נטל"ש דומיא דדבש (וכן מוכח להדיא בתשובת מהרי"ל הנ"ל ודלא כהרב בתשובה סי' נ"ג שהוציא מתשובת מהרי"ל הנ"ל לחלק בשמן בין שלוק או לא) ודלא כהרב בתשובה סי' נ"ג שדחק ליישב מ"ש הסמ"ג והתוס' דשמנונית בשמן נטל"ש דהא אמרינן בש"ס אי משום איערובי מסרי סרי (ומתוך כך כתב דמ"ש האו"ה בשם מרדכי דשומן בשמן נטל"ש ליתא דלא נמצא כן במרדכי שלנו ואולי שום תלמיד טועה הגיהו במרדכי ונקרא על שמו עכ"ל ותימה שהרי הוא מבואר מתוך דברי מרדכי הנ"ל בעובדא דר"י במחבת וגם במרדכי פכ"ש הביא עובדא דר"י הנ"ל וראייתו ממתנ' דשמן בקוצר ומוכח שם להדיא כן וכמו שכתבו כל הפוסקים הנ"ל וכל זה נעלם מהרב) ותירץ דבש"ס מיירי בשמן שלוק דומיא דדבש אבל באינו שלוק נטל"ש והדבר ברור דליתא אלא כדפרשתי והפוסקים מפרשים כפירש"י דאי משום איערובי היינו תערובות יין דבכולי סוגיא דעבודת כוכבים התם לא חיישינן אלא לתערובות יין אבל שמנונית בשמן לעולם נטל"ש בין חי בין שלוק: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו והוא שתהיה מודחת כו'. לעיל ר"ס צ"ה כתבתי דסתם כלים שנתבשל בהם אמרי' שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ולפי זה מ"ש והוא שתהיה מודחת כו' היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת וקמ"ל דהשומן הדבוק אינו נטל"פ אחר מעל"ע והיש מתירין סבירא להו שטיחת איסור שעל פני הכלי נפגם ג"כ אחר מע"ל וכמבואר בב"י ודעת הטור סי' קכ"ב כסברא הראשונה וכן נראה דעת ב"י וכן לקמן סי' קכ"ב ס"ג לא הביא אלא סברא הראשונה וכ"פ בת"ח כלל פ"ה דין כ"א וכ"פ מהרש"ל פכ"ה סי' ס"ד: ש"ע סָעִיף ה
טז ואם יש ס' כו'. כ"כ בת"ח שם בשם או"ה (ריש כלל ל"ג) והכי משמע מדברי הרשב"א והמחבר לעיל ר"ס צ"ה ומהרש"ל פכ"ה שם חלק על זה ואמר דמאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדרה שאינו בן יומו נותן טעם לשבח והוי הכל טעם הבא מן הממש עכ"ל ואין דבריו נראין: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור. בבישול וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה וסי' צ"ו ס"ג וסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה נתבאר זה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח קדרה שהיא כו'. ז"ל הב"י דין זה כ' סה"ת ונתן טעם לדבר דכך שוה המים לדידן כמו האיסור עצמו דכל המים נ"נ כיון שאין בהם ס' לבטל פליטת הכלי וחזר ונבלעו בקדרה וסמ"ק הביא דברי סה"ת וכתב אח"כ דיש מקילין בדין זה אחר שאין בגוף האיסור בן יומו אין להחשיבו ב"י ול"נ דבשאר איסורים מותר שכבר כתבתי בסי' צ"ב דלא אמרי' חנ"נ רק בבשר בחלב אבל אם היא בלועה מבב"ח שנתבשלו בה יחד או בזה אחר זה מונין מעל"ע משעה שהוחמו בה מים אבל לפי הטעם שכתב סמ"ק בהא נמי שרי ונ"ל דאם כבר עבר לילה אחד קודם שהוחמו אפי' בבשר בחלב אין למנות מעל"ע אלא משעה שבישלו בה כיון דיש סוברים דאחר לילה א' נטל"פ אבל אם קודם שעברו עליה לילה א' הוחמו בה מים נקטינן כדברי סה"ת כיון דקי"ל בבשר בחלב חנ"נ עכ"ד ומבואר מדבריו דאם הוחמו מים תוך לילה א' צריך אח"כ מעל"ע מחימום המים וזה שכתב כאן בש"ע עד שתשהה מע"ל. משעה שהוחמו בה המים וכ"כ לקמן סי' קכ"ב ס"ד ודלא כמ"ש בת"ח כלל פ"ה ד"ז על שמו דבין נשתהה הקדרה לילה אח' קודם החימום בין שנשתהה לילה אח' אחר החימום יש להקל ולסמוך בכהאי גוונא אמ"ד לינת לילה פוגמת עכ"ל דליתא אלא ס"ל להב"י דאינו מועיל לינה אלא לענין שחימום המים אח"כ לא יעשוה ב"י אבל אם חממו מיד שנעשה ב"י מחדש צריך מעל"ע מחימום המים ולפ"ז גם מ"ש הרב וכן אם עברה לילה אחת בין בישול בשר לחלב כו' אינו מוכרח לדעת הב"י ודו"ק. ומ"מ בעיקר הדין שס"ל להמחבר והרב דקדרה שבלוע מבשר בחלב דאמרינן חנ"נ איני מודה להם דזה דמי לשאר איסורים כיון שכבר נאסר וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ק כ"ב ע"ש ועוד כתבתי שם דהעיקר אפי' המ"ד דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מודה דצריך מעל"ע משעת חימום המים אפי' בשאר איסורים דלא תלי זה בחנ"נ או לא ע"ש ונלע"ד דאין לחלק בזה בין בשר בחלב לשאר איסורים ואם נקל בשאר איסורים גם בבשר בחלב יש להקל ע"ש ודו"ק: ש"ע סָעִיף ז
יט לילה כו'. דוקא לילה לפי שהלילה גורם להפיג הטעם כדאיתא בפוסקים: ש"ע סָעִיף ז
כ ובמקום הפסד כו'. פי' במקום הפסד קצת דאילו במקום הפסד גדול בלאו הכי מותר מטעמא די"א) דאין אומרים חתיכה נ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח וכדלעיל סימן צ"ב ס"ד בהג"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ז
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א כבריה. עש"ך ומלת וכהאי גוונא קאי אב"ח ודבר שיש לו מתירין ובט"ז כתבנו אי בעינן שיהא נפסד מאכילת אדם. ומה שהראה מקום לא"ח ס"י אין בידי חיבורו על או"ח. ויראה שכיון למ"ש המחבר שם ס"ט יבש ביבש אין בטל (ומ"ש פלתי אות א' לא הבינותי) והלכה כדעה א' בסתם ואפ"ה פסק בס"י דנט"ל בטל משמע אפילו גופו וצריך לומר כמ"ש המ"כ בפ"ט מח"א ע"ד ג' דנט"ל מצטער שאין נהנה באכילתו ראוי להתיר יותר בפסח ובט"ז אות א' נתבאר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אפי'. עש"ך הנה המ"כ בח"א פ"י ע"ה א' השיג עליו והפר"ח אות כ' חרה אפו בו ובש"ך וכתב דאישתבוש כהני דהכוונה לא לשבח ולא לפגם היינו שטעמו נרגש אלא שאינו לשבח ולא לפגם אסור. ובעיקר הדין הסכים להמ"כ באיסור שיבש כעין דא"ר לגר מ"ה מותר וע"י תערובת לא גזרו (והיינו אפילו ליכא רוב) ולא דמי לג"ה דהתורה אסרתו כו' והש"ך גופא בקי"ד כ"כ דיבש כעץ אין אוסר והמ"י כלל פ"ה אות ע' הסכים לפר"ח וראיה מסימן פ"ז עור הקיבה ומסימן צ' בכחל עכ"ל. ואני העני תמה על עצמי למה האשימו להש"ך ז"ל והלא דבריו כנים כמו שאגיד. דודאי ג"ה עץ הוא והתורה חייבה עליו אבל בשר נבילה שיבש כעץ נהי אם אכלו כך יבש אפשר דמותר מ"ה מ"מ כשחוזר ונימוח בתבשיל והרי נהנה ממנו ואיסור תורה אית ביה ואפשר בעורו יבש נמי. ומסי' פ"ז אין ראי' כלל דודאי יבש לית ביה לחלוחית ופליטה מגופו ומ"מ איסור עצמו יבש שנמחה צריך ס' וראיה שפיר מג"ה: ודע דג"ה דבעינן ס' הוא מדרבנן דמ"ה וודאי כל שאין טעמו נרגש ברובא סגי וכמ"ש בק' יע"ש ה"ה איסור יבש דוודאי אף שנימוח בתבשיל לית ליה פליטה מגופו ומ"מ בשביל גופו דראוי לאכילה צריך מדרבנן ס' והשתא א"ש בקי"ד אות כ"א דהיתר הכרכום די"ל דרשב"א שהיה נזהר משום בשר לח וחשש לאיסור תורה שמא יש כדי נתינת טעם בא"מ ואף במינו משום לא פלוג משא"כ כרכום שלנו יבש וז"ש הש"ך שם דנותנים טע"ם משא"כ יבש לית ביה פליטה מגופו ומ"ה ברובא בטיל ויש וודאי רוב בתבשיל נגד כל הכרכום וליכא כ"א ספק איסור דרבנן ולא חיישינן ובסי' צ' כחל התם אף שאין יבש כעץ שרי דהחלב נתייבש ואין ראיה לכאן: ודע דבסי' פ"א פסק המחבר דמי רגלי טמאה אסורים וסבור הייתי לומר מדרבנן כדעת המ"כ שהבאתי בט"ז דמ"ה פגומין יותר מנבילה מוסרחת וכ"נ מפ"ת כאן אות א' אלא שהב"י בפ"א כתב דרא"ש פסק כל"ב להחמיר בשל תורה וצ"ל דשתי לירקונא ומ"מ צ"ע. ואי נפל לתבשיל שיש רוב לכאורה שרי מידי דהוה אזבובים ויתושים עבק"ד וצ"ע בכל זה ✍: ש"ע סָעִיף ב
ג איסור. עש"ך והם דברים פשוטים ולהוציא מאו"ה דסובר כל שלא נמחה בא"מ בעינן ס' עצ"ח בש"ך אות ו' דטעמא דהוה כניכר מה שאין כן לדידן הטעם יבשלם יתן טעם הלכך בעין נמי בטל אם אי אפשר להכיר: ש"ע סָעִיף ב
ד אבל כו'. וכן צירו טור בשם הרשב"א. ש"ך דהוה כבעין: ודע דקיי"ל כל אוכלין אם נפסד מאכילת אדם מותר מ"ה ומדרבנן אסור כדעת המ"כ בפ"ט מח"א וכן הסכים המ"ל בפ"ח ממ"א דין ח"י יע"ש ואם ראויין ע"י הדחק למאכל אדם אסורין מ"ה כמו שביאר זה המ"כ שם. אלא שיש לי לדון ולספק אי לוקה כל שקצת ראוי וכ"נ נבילה הראויה לגר כו' והמעיין בפי"ד ממ"א הי"א דכתב נפסד מאוכל אדם פטור משמע הא ראוי ע"י הדחק מילקא לקי וכ"ת דאי ראוי מ"ה אסור הא בורכא דהא לא פרט הר"מ ז"ל לומר אסור מדרבנן משמע כל שלא הגיע ההפסד כ"כ לקי עליה ועיין פסחים כ"ד ב' אין סופגין כו' וקבעי לומר דהוה שלא כדרך אכילה אף דנהנה י"ל זה בה"א אבל באמת הטעם דזיעה הוא ולעולם אוכלין אסורין כל שראויין קצת לקי עלייהו מ"ה וחלב חי אין ראוי כלל מיקרי ולא נהנה כלל (ויש לנו הרהורי דברים בפי"א מתרומות מ"ג בפי' הר"מ מ"ש כ"י כ"ן מנהג"ם ובר"ש שם וברכות ל"ח א' ואין העת האסף פה): ויש לעיין בב"ח וכ"ח שלוקין שלא כדרך אכילה כלל אם נפסד בב"ח מאוכל אדם ונפל להיתר באין רוב אי דומה לזבובים ויתושים ויראה דהר"מ כתב בפי"ד ממ"א הי"א בב"ח שעירב דבר מר והניח חלוקה שנפסד משמע כל שנפסד אף בב"ח עפרא הוא ובפתיחה חקרנו בזה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ב
ה אלא. עש"ך וכבר התבאר יפה בט"ז אות א': ש"ע סָעִיף ב
ו בד"א. עש"ך הראה מקום לס"ס קל"ד ומפני שיש בכאן ענין עמוק וכמה הלכתא גבורתא ולי ההדיוט אשר דרכי העיון נעלמו ממני הוכרחתי לבאר אחד אל אחד. ואען ואומר כי הדין המוזכר שם והמתבאר בש"ך שם אות כ"ט להמעיין היטב בדבריו נחלק לארבעה דינים כמו שאגיד: הדין הראשון הוא בשמים הבלועים מיי"נ לשבח ובתבשיל נותן היין ג"כ לשבח בעינן ס' נגד כל הבשמים אפי' ידעינן כמה יין נבלע בהם לדידן דחנ"נ בשאר איסורין ובס' סגי אף לטעמא עבידי דאין איסורן מחמת עצמן עס"י צ"ח ס"א בהג"ה (ומ"ש הרשב"א הובא בב"י ס"ס קל"ד דלא ידעינן כמה נבלע איהו לשיטתיה לית ליה נ"נ בשאר איסורין עס"י צ"ב) ומ"ש דאין איסורם מחמת עצמן לאו דווקא ולרווחא קאמר כך יע"ש: השני כשהיין נט"ל בתבלין ובתבשיל א"צ ס' כלל והתבלין מותרין באכילה ואפי' לכתחלה מותר ליתן לתבשיל התבלין אלו וכ"ת נט"ל דיעבד שרי ולא לכתחלה י"ל דתבלין היתירא הוא וגם בתבשיל לא יתנו טעם דפוגם הוא ואין זה מבטל איסורא כיון דהיתירא הוא ר"ל התבלין מותרין באכילה. משא"כ בדין א' אף שיש ס' אפ"ה התבלין אסורין וצריך להשליכן עס"י צ"ד וצ"ו בבצלים: השלישי אם בתבלין לפגם ובתבשיל לשבח דיעבד צריך ס' נגד היין בידוע כמה היה וא"צ נגד התבלין דהיתירא נינהו דלא נ"נ עיין כאן אות ט'. ולכתחלה אסור ליתן לתבשיל אף שיש ס' דכה"ג אין מבטלין איסור אטו היכא דלא יהיה ס' אף דהתבלין היתירא נינהו ובק"ט נתבאר יבש ביבש במינו שנתבטל ברוב מותר להוסיף עד ס' ולבשלן התם אי אפשר למיתי לידי איסור תורה בא"מ במים דרואין לרשב"א ויש רוב היתר מינו ועוד דהתם חומרא הוא והרא"ש מתיר לגמרי שנעשה היתר מטעם ביטול מה שאין כן דטעמא לא בטיל והבן: הרביעי הוא מ"ש הר"ב שם סי"ב בהג"ה (מ"ש נגד היין לאו דווקא דא"נ ידוע נ"נ לדידן דע"כ מיירי שנ"ט לשבח בתבלין מדנתן טעם דאין אסורים כו' ואין הכרח ושוב ראיתי בכה"ג שם בב"י אות ל"ב העיר קצת בזה יע"ש) וזה לשונו אם נט"ל בתבשיל א"צ ס'. ואני תמה על עצמי בדין הד' בשלמא לרשב"א אין נ"נ בשאר איסורין משא"כ לדידן הרי נאסרו התבלין ונ"נ א"כ נצטרך ס' נגד התבלין וכ"ת אין הנאסר חמור יותר מהאוסר וכיון שהיין גופא אין אוסר בפחות מס' שנט"ל ה"ה בשמים הא בסוף הסימן היקל הר"ב דווקא בהפסד מטעם קולא של הסמ"ג מאחר שאיסור גופא פוגם טעם לאחר מעל"ע ואולי גם בזה היקל דווקא בהפסד קצת מה"ט וצ"ע בדין הד' ✍: ש"ע סָעִיף ב
ז או. עש"ך ועפר"ח אות ה' חולק ע"ז וכה"ג בהגהות ב"י אות ח' החמיר ג"כ ויראה לצדד להקל דודאי איסור תורה ליכא. וכן השביח ולסוף פוגם יראה דליכא איסור תורה אלא משום דחל שם איסור לא שייך להתירן ועיין בב"ה להרא"ה בק"ט ב' ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
ח נאסר. עש"ך ומה שהראה לקל"ד אות כ"ט נתבאר באות ו' באורך: ודע אף אם נפל למינו אח"כ דליכא טעמא אפ"ה בעינן ס' דהא לא נתבטל מעיקרא מעוצם מיעוטו אלא דנט"ל הוא וכל שנ"ט לשבח בב' אסור במינו וכ"מ מאו"ה: ש"ע סָעִיף ב
ט ששים. עש"ך עמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ב
י לא. עש"ך ועיין נה"כ דמשמע ג' נ"ט בעינן וכבר התבאר זה בט"ז דב' נ"ט שרי בכלי דהוה דיעבד בכ"ח וכ"מ צ"ע: ש"ע סָעִיף ב
יא אע"פ. עש"ך ובבאר הגולה שם כתב דעצמות אין בהם טעם דהא מעשים בכל יום שגופי הדבורים מעורבין שמה שרי דנט"ל כזבובים ויתושים בק"ד ועפר"ח שם דראוי שלא לאכול דבש בלי סינון. וודאי ראוי לעשות כן אבל דיעבד ש"ד והיורה שרי דקבל פגום מגופי הדבורים עת"ח כלל פ"ה דכ"ג בבלע הכלי איסור שראוי קצת לאכילה אסור הכלי משא"כ כשקיבל טעם פגום שא"ר לאדם כלל אף דהכא אסרינהו רחמנא מ"מ לא גזרו על הכלי כה"ג וכמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יב ואלמלא. עש"ך וכ"ש הוא מפוגם ולסוף השביח באות ז' ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג שמן. עש"ך דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן. ועיין בשו"ת רמ"א סימן נ"ד התיר השמן ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין בשומן חזיר וכן לאקשי"ן לא חיישינן להו והטעם דבשר נט"ל בשמן אמנם מ"ש שם שומן חזיר מאוס וכנבילה מוסרחת יע"ש צ"ע כי לא דברו מזה האחרונים ומסתימת דבריהם אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד ס' ובשמן שרי ובלאקשי"ן לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועיין כה"ג בהגהות ב"י אות י"ג: תאנים עם יין נטל"פ הביאו כה"ג בהגהות ב"י אות י"ו מאו"ה כלל ל"ב די"א מהר"מ ז"ל בפי"ו ממ"א הל"ד ורא"ש בע"ז: והמחבר הביא זה לקמן קל"ד ס"ט והוא משנה בעבודת כוכבים ס"ה ב' אלא דיש שם גירסאות וכפי גי' א' חילק בין לחים ליבשים והר"מ והרא"ש סוברים דאף לחים נטל"פ עיין לח"מ שם ובכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד עמד בזה: מה שכתב רמ"א בשר או חלב ביין נט"ל חלב בקמץ וכ"מ בצ"צ סימן פ' חלב שמתקנין היין למראה יע"ש. וחלב בציר"י עס"י קכ"א סעיף א' בהג"ה משמע דנ"ט לשבח יע"ש ושם יבואר: ש"ע סָעִיף ד
יד וי"א. עש"ך דבריו צריכין ביאור. במשנה עבודת כוכבים ל"ה ב' שמן עובד כוכבים אסור רבי ובית דינו התירו ובל"ו א' אמר שמואל שמן אסור מזליפתן של כלים ור' יהודה הנשיא התירו נטל"פ מותר. ובל"ח ב' משחא שליקא מאי אמר רב ספרא למאי ניחוש לאיערובי מסרי סרי ובשולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי וגיעולי עובדי כוכבים נט"ל ובל"ט ב' דבש למאי ניחוש עירובי מסרי פרי ובישול עובדי כוכבים נאכל חי וגיעולי עובדי כוכבים נט"ל ויש בכאן ד' שיטות. השיטה הא' היא שיטת רש"י שפי' בשניהם עירובי יין סרי ונט"ל קדירה שאב"י. ולפ"ז שמן דאוסר ת"ק ומתיר דבש י"ל כמ"ש התוספות בל"ו א' ד"ה בשלמא דשמן התנות נמי אית ביה. ולפ"ז בשר משביח בשמן ודבש מדכתב נט"ל קדירה שאב"י. השיטה הב' היא שיטת הר"מ ז"ל בפי"ז ממ"א הלכה בג"ד וכפי מה שפירש הב"י כאן עירובי בשר פוגם הוא. ונט"ל נמי מהאי טעמא (והוה קצת שפת יתר דכ"ש הוא). ואחר התבוננות יראה שפירש כן למה שהבין הרשב"א בר"מ דכלי עובדי כוכבים אב"י והר"מ נתן טעם יותר מרווח דבשר פוגם עיין בכ"מ פי"ז ממ"א הי"ח וקשה מנא ליה דפוגם ומש"ה פירש אליביה דעירובי היינו בשר ונקיט הר"מ טעם זה גם לגיעולי עובד כוכבים. אבל לפי מה שהבין הכ"מ שם ובקכ"ב דהר"מ סובר כ"ע סתמן ב"י אין הכרח לזה אלא כפרש"י דמפרש עירובי יין. ואף שי"ל דא"כ אמאי השמיט הר"מ לשון הגמרא עירובי יין ונקיט רק בישול וגיעולי מכל מקום בב"י השמיט בישול משמע כדפרישית. ואיך שיהיה לא אבין מ"ש הש"ך באות י"ג דהמחבר לא היה למנקט שמן עובד כוכבים והא אדרבה כל עצמו של המחבר שסובר כ"ע אב"י ואפ"ה פוסק דבשר נט"ל היינו דמפרש עירובי בשר וכפי' הר"מ ומש"ה נקיט שמן עובד כוכבים שזה הדין המוזכר בגמרא עירובי מיסרי סרי מסריח ונט"ל ושינה מלשון הר"מ דכתב ולא משום גיעולי עובדי כוכבים והמחבר השמיט זה דלשיטתיה אב"י אלא מפני הבעין קאמר וצ"ע. ולפ"ז ג"כ יש לומר דשמן ת"ק אוסר דאיכא נמי חתנות. השיטה הג' שיטת הר"ן ז"ל דבשמן פירש עירובי יין ונט"ל אב"י ובדבש פי' עירובי דבר טמא ונט"ל אב"י ויראה דקשיא ליה מ"ש שמן דאוסר ת"ק ודבש התיר ומפרש בשר בשמן משביח ואב"י סובר אסור או כ"ע ב"י ודבש בעין נמי מסריח וכ"ת אמאי לא חיישינן בשמן לבשר ואמאי התירו יש לומר דאין דרך לערב רק בדבש שמחזיר הנופל לתוכו דבש עיין בר"ן. השיטה הד' יראה שהיא שיטת התוס' בע"ז ל"ח ב' ד"ה אי וחולין ח' ב' ד"ה השוחט דבשר בשמן לשבח ובדבש לפגם ועירובי היינו יין כפי' רש"י בשניהם ושמן אוסר ת"ק דאב"י סובר אוסר משא"כ דבש בעין פוגם ור' יהודה הנשיא התירו דאב"י שרי. ונראה שזו שיטת ר"י שבמרדכי פא"מ סימן תתל"ז מעשה לפני ר"י דבש במחבת בשר והוריקוהו בקערה חולבת והתיר (עס"י צ"ד) דשמנונית בעין פוגם בדבש מדתנן שמן אסור דזליפת כלים (בנוסחא שלנו דגים) טמאין אוסרין וע"כ לא שקיל וטרי התם אלא בשמן אבל דבש אפילו בעין נטל"פ (וע"ש דסובר נצלו אסור עצ"ד מש"ה הוצרך לזה) וה"פ דלא שקיל וטרי התם לומר דת"ק אוסר שמן ור' יהודה הנשיא התיר אלא בשמן שבעין משביח משא"כ דבש וכמ"ש התוספות בחולין: וזה לשון הגהות ש"ד סימן כ"ב עכברא בדובשא בשר בעין פוגם בדבש. אמנם אהא לא סמכינן דעובדא הוה במחבת ב"י שבשלו בה דבש ושמא היה משקה מדבש ובהכי איירי מתני' דשריא דבש דקאמר עירובי מיסרי סרי דמינה מייתי ר"י ראיה וקאמר אי משום בישולי עובדי כוכבים עכ"ל יראה לי לפרש דה"ק דאמנם לא סמכינן להביא ראיה מעובדא ר"י שבמרדכי דשמא משקה הוה נט"ל ולא בדבש עצמו. ותדע דהא ר"י מייתי ראיה מהא דעירובי מיסרי סרי היינו כפי' הר"ן בשמן יין ובדבש בשר (שכן דרך לערב בשר בדבש) ולעיל כתבנו בשניהם יין וראייתו ממ"ש התוס' חולין כ' וקאמר בישול גוים משמע משקה כו' זה נ"ל. ואמנם רנ"ש במ"ש פי' דתרתי קאמר אהא לא סמכינן דעובדא הוה במחבת שבישלו בה דבש ר"ל אבל כבישה נותן טעם לשבח והדר אומר דגם יש לומר משקה כו' וכתב רנ"ש דר"י פי' עירובי בשר דלא כרש"י שפי' יין עכ"ל (עיין שם בהג"ה כ"י וצ"ע דלית הלכתא הכי אלא כר"ש] והנה רנ"ש יפרש כהר"ן בשמן יין ובדבש בשר מחמת קושית התוס' חולין ח' ועבודת כוכבים ל"ו ד"ה בשלמא מדכתב עירובי סרי ומינה מייתי ר"י ראיה משמע מהא דעירובי: ועתה הבוא נבוא לדברי הש"ך ז"ל. הנה תמה על רמ"א שהביא י"א והוא מהרי"ל והא למהרי"ל שמן משביח ואפילו שמן שלוק דלא כמ"ש הר"ב בתשובת נ"ד דשלוק מסריח ואין שלוק משביח דהא מהרי"ל מפרש עובדא דר"י שהתיר במשקה ואהא דכתב ד"י בשמן שקיל וטרי ולא בדבש והא בשמן נמי מבושל (דהוא שלוק) שרי אלא ע"כ מבושל משביח וא"כ הוי ליה להר"ב להזכיר סברת ר"י בפי' מה שפי' מהרי"ל בדבריו ולאסור שמן שלוק ג"כ בבשר: אמנם מה שהעתיק הש"ך לשון הג"ה שערי דורא אמנם עובדא הוה במחבת ב"י שבשלו בה דבש ואס"ר שמא כו' עכ"ל בנוסחא שלפנינו אין מלת ואסור אדרבה התירו וגם החסיר מלות אה"א ל"א סמכינן ואולי נוסחא אחרת היה לו: או יאמר דמפרש להג"ה הנ"ל שנתכוין אמ"ש מרדכי בפרק ב' דביצה סימן תרע"ד דבש בבשר אסור עיין ב"ח וד"מ. וה"ק אמנם מעובדא דבפ"ב דביצה דאסר ע"כ לחלק בין משקה כו' [ואפשר עובדא אירע כן] ומה שתמה על דנ"ש ביארנו די"ל, והש"ך מפרש אי משום גיעולי עובד כוכבים ובנוסחא שלנו אי משום ערובי וכבר התבאר. גם י"ל דרג"ש סובר לחלק בין שלוק ומ"ש הש"ך והפוסקים הוכיחו דכ"ע אב"י יש לראות דלמא משום חלב הנאסר מבשר דנ"נ ואין דומה לשאר איסורין בס"ס קל"ד עמ"ש באות י"ח ועוד חלב טמא וכדומה וצ"ע בזה: ובדברי קדשו של רמ"א בתשובותיו סימן נ"ד כתוב לאמר דבשניהם הפירוש בשר פוגם והיינו משחא שליקא וכן משקה דבש ומתני' דאסר שמן קודם שליקה נטל"ש וד' יהודא הנשיא התיר אף קודם שליקה דלא חיישינן לערובי כלל יע"ש. וצ"ל הא דאמר בשלמא לשמואל נט"ל שרי היינו אב"י ולערובי לא חיישינן אמנם מ"ש שם דמ"א דלא תיקשא מהגמרא צ"ע דהתוס' אפשר מפרשים ערובי יין כפירוש רש"י וכמ"ש הש"ך: והנה מתשובה ההיא איכא למשמע כמה הלכתא גבורתא כמו שאגיד. כתב שם דשומן חזיר שנותנין לשמן זית להקפות שלא יטפטף ס' יש או נט"ל ומעמיד מאחר שנמס ביד עובד כוכבים בטל. הנה ל"ק דנ"נ י"ל דיותר מס' לא נ"ג עצ"ב ולמדנו דמעמיד אף שנט"ל לא בטיל כמו ברי' כו' בסימן זה ס"א. אמנם מ"ש עוד דקודם שליקה נטל"ש ומאחר שנמחה ביד עובד כוכבים נט"ל קשה והא נ"ג מקודם והוה ליה השביח ולבסוף פוגם וצ"ל מדרבנן והיינו ביד ישראל אבל ביד עובד כוכבים חוזר להיתרו וכדאמרן ועיין מה שכתבתי בקט"ו בחמאה ש"ג: כתב מור"ם מלובלין ז"ל בתשובה סימן ק"ד צאן טריפה ויש הרבה פרות באופן שחלב בטל בס' וישראל שכר הגבינות והחמאה מהשר ועובר כוכבים עושה החמאה וגבינות להשר וישראל ליקח אח"כ אין כאן מבטל איסור דביד עובד כוכבים הוא מבוטל ומה בכך שישראל רואה וראיה מלעקוכ"ן עובדי כוכבים שיש בשמים נדוכין במדוך שלהם דבטל בס' הואיל ואין אסור מעצמו כמ"ש בהגש"ד ש"א אף שישראל רואה יע"ש. ויראה לי דאם שישראל אומר לעובד כוכבים לעשות לו לעקיכ"ן אסור דכיון דאמר עשי לי משליכי כמאן דעריב בידים עיין חולין יו"ד א' ופי' רש"י דהעובד כוכבים שלוחו וכ"נ דהר"מ ז"ל לא התיר אלא שהעובד כוכבים עושה בשביל השר ✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טו והוא. עש"ך ועמ"ש בט"ז ואפשר דמ"ש הר"ב והכי נהוג לאפוקי מדעת יש"ש באות שאח"ז דבעינן נגד כל הקדירה וכ"מ מהמחבר גופא דהביא דעה א' בסתם עס"י רמ"ב: ש"ע סָעִיף ה
טז ואם. עש"ך ועמ"ש בצ"ה בשם או"ה בסתם יש ס' ויש חילוק בין כלים שמדיחין יע"ש. ומ"ש הש"ך באות ט"ו וכ"פ מהרש"ל היינו שהסכים עכ"פ דטוח אין נפגם ומחמיר יותר. ודע דאין לחלק בין מתכות לחרס עיין סימן יו"ד יע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יז שאם. עש"ך ועמ"ש בש"ך קכ"ב אות ב' ובאורח מישור שם ובנה"כ ושם יבואר בעזה"י ועמ"ש בצ"ה בענין נט"ל בחריף נפל לתבשיל אחר או נט"ל בד"א ובקכ"ב יבואר וכאן אין להאריך: אכתוב קצת דיני נט"ל בקדירה. א קדירה שאב"י אסור ואין חילוק בין מתכות לחרס. ובמ"י כלל פ"ה אות ס"ד הביא בשם נחלת יעקב סימן כ"ג ד"ה ומ"כ בה"מ להתיר בכ"ח בשם הגאון מהר"ר ליב סרווא"ל. ובתשובת דבר שמואל שי"א בשם מהר"ר שמואל ארקוולטי פקפק מפינכא דר"א (וכ"ה בתשובת הרשב"א עכנה"ג בסימן א' וקנ"ב) והעלה דבה"מ שרי ולפ"ז אותן כלים חשובים שקורין פרציליי"ן וכדומה יש לצדד ומהרלנ"ח בסימן קכ"א האריך יע"ש ולי ההדיוט נראה אף בה"מ לאסור דהמעיין בסוף ע"ז הגירסא שלנו מכאן ואילך לישתרי ומשני אטו ב"י וברא"ש שם ובהג"א דלא אמר נט"ל לכתחלה אסור אלא דכ"ח הוה דיעבד ומש"ה אמר אטו ב"י דהוא מצוי וקרוב לטעות והלכך אף באיסור דרבנן או ספק איסור תורה לא אמרינן לאחר מעל"ע ספק להקל כיון דע"י גלגול בא שיהא דרבנן ובסימן ק"י אבאר אם לא נודע בספק טריפה עד לאחר מעל"ע יש לצדד בכלים חשובים בה"מ. ב כ"ה אי מהני ביה יישון י"ב חודש נם לענין דיעבד בדבר חריף או חמ"פ לאחר י"ב חודש אי נימא עפרא הוא. הנה בשו"ת ח"צ סימן ע"ח ופ' מתיר דיעבד בפסח שבישלו דבר חריף בקדירה שעברה י"ב חודש וראיה מיישון קנקנים (לקמן קל"ה ועבודת כוכבים ל"ד) וכ"ת דצונן שאני הא דורדייא וזגין שרי לאחר י"ב והם בעין בתוכן כ"ש בליעת המין. והפנים מאירות סימן כ"ג חולק דזגין יותר מיבש בי"ב חודש דשליט אוירא משא"כ בכלי שמור הטעם לעולם ויי"נ בצונן וראיה מפ"ז עור הקיבה יבש כו' וכרכום קט"ו. וראיה מקדירות ישברו אמאי לשהינהו י"ב חודש דלא שייך תקלה אלא בגוף איסור לא בכלים דהא ביי"נ מיישנן ובשו"ת דבר שמואל סימן קנ"ג כ"ח שהוחם יי"נ לא מהני יישון יב"ח וראיה התורה העידה על כ"ח שאין יוצא מידי דופיו לעולם ומוהרי"ק פסק מה"ט בכלי נתר דלא מהני יישון ויש לחלק בין בליעת צונן לחמין עכ"ל. ואני ההדיוט אבאר מחלוקתם. דפ"מ וה"צ מודים בצונן ולפ"ז בשאר איסורין ע"י כבישה מעל"ע ולאחר י"ב חודש עכ"פ התבשיל דיעבד שרי אף בחריף דעפרא הוא וכ"ה בטור קל"ה דהלך כל לחלוחית כו' כ"פ ע"י חמין מר ר"ל ח"צ ז"ל סובר דזגין ודורדייא הוה איסור בעין מהני כ"ש חמין והפ"מ סובר דבכלי הטעם שמור יותר. והדבר שמואל מודה להפ"מ בחמין דלא מהני ביי"נ אמנם בצונן בשאר איסורין אפשר אין ללמוד מיי"נ שהקילו בו כמה קולות בסתם יי"נ: וחכם א' מחכמי הזמן אמר לי שהב"י בהלכות יי"נ הביא תשובת הרשב"א דאין ללמוד שאר איסורים מיי"נ עכ"ל. ועיינתי בתשובת הרשב"א תקע"ה וז"ל זה פשוט דלא סגי יישון אלא בכלי יין ומפינכא אין ראיה חלוטה דאולי כדי שלא ישתמש קודם. ויש לומר דלכתחלה קאמר דבשאר איסורים לא מהני יישון דגזרינן אטו ב"י הואיל ודיעבד שרי באב"י משא"כ יי"נ דיעבד אסור ובין תוך י"ב חודש לאח"כ לא אתי לאחלופי כמ"ש הח"צ שם. אמנם הרשב"א סיים וז"ל מיהו ביין דוקא סברא שכלה לחלוחית יע"ש הרי בהדיא שמחלק בין משקה יין דקליש ובין שאר איסורין שיש בהן ממש דלא מהני י"ב חודש ואפילו דיעבד אוסר בהמ"פ וה"ה בדבר חריף והרי אתה רואה שמ"ש הפ"מ בכלי לא שייך תקלה מהרשב"א מוכח להיפוך: גם מ"ש ה"צ מפ"מ דכלים מ"ח חרסין בלועין משקין טמאין נפלו לתנור טמא ובגפת ישנה י"ב חודש טהור אלמא בחרסין לא מהני יישון תי' דמ"מ ריחם פג וטעמם נמר ואין בהם טעם כלל וירצה בזה דלענין איסורין חשיב כעפרא ובטומאה בטומאתן ואני העני תמה על עצמי דמ"מ חזינן דגפת שהוא פסולת שהיה שומן בעין ביישון מהני אלמא שאין בהם לחלוחית כלל ובחרסין יש ש"מ דבכלי שמור בתוכו א"כ אין ראיה מזגין ודורדייא וכמו שחילק הפנים מאירות וכאמור. גם מ"ש הדבר שמואל בחימם יי"נ לאסור וראיה ממ"ש מוהרי"ק נכונה היא שהרי בסימן קל"ה כלי נתר לא מהני יישון יב"ח כהרשב"א מלשון דאמר אין לו טהרה עולמית וה"ה כ"ח אמרינן שאין יוצא מידי דופיו לעולם ואולי הח"צ מחלק בין יוצא ובין שאין לו טהרה ודוחק. גם החילוק בין יין דקליש לשאר איסורין יש לעיין מההיא דגפת בפרק ט' מ"ה דכלים: גם מה שכתב הדבר שמואל בחימום יי"נ בכ"ח לא ידענא כפי הנראה הוא משנה ערוכה בב"י לקמן סי' קל"ה כ"ח שחימם יי"נ אין תקנה אלא ליבון בכבשן ומתכות הגעלה והר"ש מבונברק דווקא בכ"ח משמע להדיא דבכ"ח כ"ע מודים בחימום אין מהני יישון כ"א ליבון בכבשן והר"ש מבונברק מתיר מתכות וכ"ח אוסר דאין יוצא לעולם והיינו ע"י חמין שהתורה העידה בחמין הוא וכאמור (דכתיב אשר תבושל ישבר): סוף דבר הכל נשמע בכ"ח שהוחם בו אפילו איסור דרבנן אין להקל ביישון וע"י כבישה המקיל בה"מ וצורך גדול אין גוערין בו ויראה אפילו באיסור תורה כמו ד"ה עס"י צ"ו. ובמתכות יש לעיין ואין אני מכניס ח"ו להכריע כלל וכלל אלא רק כנושא ונותן בלבד ועדיין צ"ע ✍: ג קיי"ל כלי שבלע איסור מכף שאב"י דאותו שב"י שרי כמבואר סימן צ"ד אי נימא דווקא כ"ח הא כל שיש תקון בהגעלה לא דנט"ל לכתחלה אסור. המ"י כלל ל"ג אות ג' בכלי שני כתב דעץ דיש תקנה ודאי אף בכ"ש יש להגעיל והוכיח כן מאו"ה תנ"א כ"ה וכ"ח הוה דיעבד ומשמע לכאורה ה"ה קיבל טעם פגום מאב"י אמנם מסתימת הפוסקים בצ"ד כף ב"י לקדירה אב"י דמותר הב"י משמע דא"צ להגעיל כיון שקיבל טעם פגום ובקכ"ב אבאר עוד בעזה"י: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יח קדרה. עש"ך כוונתו דהמחבר כתב כאן אם חימם מים קודם לינת לילה צריך מעל"ע מחימום ואדיעבד קאי דלכתחלה אף לאחר מעל"ע אסור קדירה שאב"י וכ"ה לקמן קכ"ב ס"ד יע"ש והר"ב מתיר בין שהיה לילה בין בשר לחלב ובין בין חימום המים לתבשיל שני ואינו. וי"ל הא חד טעם הוא דהוה ס"ס שמא לילה פוגם ושמא כסמ"ק דהרבה מקילין אחר שאין בגוף האיסור ב"י והמ"י כלל פ"ה אות פ"ז העיר בזה בשם הט"ז בקו"א יע"ש והכר"ו אות ו' תי' דקודם חימום המים הוה ס"ס שמא לילה פוגם והמים מותרים ואת"ל לילה אין פוגם שמא כהרבה מקילין ולא הוה משם א' משא"כ לאחר חימום המים משם א' הוא שמא נט"ל בתבשיל כל שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו עכ"ל ועיין בקונטרס הספיקות. ומ"מ בלילה בין בשר לחלב אמאי אינו מוכרח הא הוה ס"ס. ועוד הוה ליה לחלק בין הוחמו לשתיה עקכ"ב ט"ו בהג"ה. וחש"ך הניח זה בצ"ע דמים מבב"ח כשאר איסורין הוא גם אפילו אי לא אמרינן נ"נ בשאר איסורין אפ"ה חימם המים מונים משעת חימום ובצ"ד אות כ"ב הארכנו יע"ש. ומ"ש הש"ך אם נקל בשאר איסורים ה"ה בב"ח היינו מים הבאים מבב"ח. אבל בישל בשר ואחר לילה חלב ואחר מעל"ע מבשל תבשיל אף בה"מ אין להתיר כלל וכמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ז
יט לילה. דווקא לילה ש"ך והיינו מתחלתה עד עמוד השחר: ש"ע סָעִיף ז
כ ובמקום הפסד. עש"ך דמה שפולטת הקדירה במים הוה לח בלח ומים בתבשיל נמי לח הוא ואין כאן חשיבות האיסור ועמ"ש בצ"ג: ויתר דיני נטל"פ ביארנו בפתיחה ובקכ"ב אבאר בעזה"י וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ז
ט״ז Taz
סָעִיף א
א שטעמו פגום כו'. דנ"ט לפגם מותר דילפינן לה מגר דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה נבילה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר לא מש"ה כל שהאיסור בתערובות הרוב וההיתר מועט הוה כאילו הוא בפני עצמו ואין לו היתר עד שיהא נפגם לגמרי כנבילה שאינה ראויה לאכילה אבל כל שנאסר מחמת תערובות איסור הן באיסור שיש בו ממש ובטל ברוב היתר הן באיסור שאינו ממש אלא נ"ט אף שאין רוב היתר די לו אם יהיה נפגם קצת אותו התערובות דהא לא נהנה מהתערובות שום טעם ובזה מבואר מ"ש בסעיף ב' פגם זה אין צריך כו' ויש מי שאומר כו': ש"ע סָעִיף א
ב אף על פי שפוגמין התבשיל כו'. דכשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטיל חשיבותייהו אפי' נתבשלו ואין מכירן אף גופן בטל ברוב בעלמא דעיקר החומרא בתערובות ע"י בישול יותר מכיבוש הוא משום טעמא וכאן ליכא טעמא דאיסורא שכבר האיסור מוסרח והוה כאילו אין כאן ממשות איסור אלא טעם לחוד אבל אם הם בעצמם מושבחים אע"פ שנ"ט לפגם במאכל זה גופו לא בטיל אפילו באלף כיון שהוא בריה או כיוצא בה מדברים שאינם מתבטלים והוה הכל כגוף האיסור בלא תערובות: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אפילו איסור מרובה כו'. כגון שנפל איסור גדול לרוטב מעט וזרק האיסור מן הרוטב ומבואר בטור דציר של איסור חשוב כגופו מ"ה אם נתערב ציר בעין של איסור להיתר צריך שיהא פוגם לגמרי או שיהא רוב היתר וכ"כ בא"ו הארוך: ש"ע סָעִיף ב
ד ויש מי שחוכך כו'. פי' דפליג על מה שכתב תחילה אם יש שם גוף האיסור ובטל ברוב מהני פגם קצת וזה ס"ל דאפי' הכי אסור דהא נהנה מגוף האיסור במה שיש לו טפי לאכילה ויהיה נהנה טפי מרבוי אכילה שמחמת האיסור יותר מן הקלקול שמקלקל לו קצת בטעם אסור וכאלו לא הוה רוב וצריך שיפגום לגמרי כנבילה: ש"ע סָעִיף ב
ה בד"א שפוגם כו'. קאי אריש הסימן וכתב בטור פירוש דהשביח ולבסוף פוגם כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין צונן והשביחן והרתיחן ופוגמן עד כאן לשונו ממילא פירושא דפוגם ולבסוף השביח הוא איפכא דנפל לתוך רותחין וציננן וזה אסור בכל שכן מהשביח ולבסוף פוגם) ומ"ש הטור בריש הסימן דפוגם תערובתו יותר כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין דמותר היינו שנפלו ברותחין ואוכלן כשהן רותחין וכן הוא בלבוש אלא שבפרישה כתב דברותחין וציננן מותר מכח מה שכתב הטור ריש הסימן והוא תמוה מאד: ש"ע סָעִיף ב
ו ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה. דהואיל והתבשיל שרי הקדרה נמי שרי דה"ל נ"ט בר נ"ט דהיתרא דהרי גם כאן נותן הכף טעם פגום לתבשיל והתבשיל לקדרה ועדיין הטעם פוגם כ"כ הטעם בד"מ בשם או"ה כלל ל"ב. ותמהני דלמה נקיט רמ"א כאן שהכף נאסר תחלה מאיסור פגום דהיינו מהתבשיל הראשון שהיה בו איסור פגום הא אפילו אם היה איסור גמור בכף תחלה ותחבו לקדירה שיש בו תבשיל שאותו איסור שבכף הוא פוגמו הוה ליה הקדרה נ"ט בר נ"ט ואין אוסרת מה שיתבשל בו אח"כ אפילו אם אותו האיסור שבכף נותן טעם לשבח דהכף נתן טעם פגום בתבשיל והתבשיל נותן טעם פגום לקדרה והקדרה שתתן אח"כ טעם לשבח במה שיתבשל אח"כ הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא כיון שמתחלה בא הטעם של האיסור על ידי פגם וזה מבואר באו"ה כלל ל"ב וז"ל אבל אם נפל לקדרה כלי שנבלע מאותו איסור שנ"ט לפגם כגון כף שנאסרה מחלב ונפל ליין רותח הקדרה מותרת אפילו אם אין ס' ביין נגד הכלי דמאחר שהמאכל מותר אין שם איסור על התבשיל ושייך ביה שפיר נ"ט בר נ"ט דהיתרא עכ"ל. ומזה הועתקה הג"ה הזאת ביין ומאכל דנקט חדא היא דבמאכל היה שם יין וחלב פוגם ביין כמבואר שם לעיל מיניה וכ"כ רמ"א בסמוך וצ"ע למה שינה רמ"א ללא צורך וכתב ב"פ לפגם ובלבוש כתוב וזה לשונו אבל אם ניערו התבשיל הראשון בכף של איסור ותחבו אחר כך הכף לתבשיל שני שהוא גם כן פוגם לא נאסרה הקדרה השני' דיש הרבה נ"ט עכ"ל וזה יותר מגומגם מלשון רמ"א כאן ולענין דינא להלכה ודאי שרי אפילו בחד נ"ט לפגם וכמו שכתבתי בשם או"ה בפירוש ודברי המעתיקים צריך עיון ליישבם עוד כתוב באו"ה שם תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור בעין [לשבח] א"צ אלא ששים בקדרה שני' נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נעשה נבילה דהא משרי שרי עכ"ל ד"מ: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז וכן לדבש. תמה ב"י שהרי העולם מבשלין דבש עם בשר והוא משובח מאד ותירץ דע"י התבלין והבצלים הוא משביח אבל אלו היה בשר ודבש לבדם היו פוגמין ובדרכי משה הקשה מדברי המרדכי פרק שני דביצה דחתיכת נבילה בדבש לא הוה לפגם שכתב וז"ל וע"כ אם נמצא בדבש חתיכה של נבילה אסור כל הדבש כו' ומו"ח ז"ל תירץ דהמרדכי לא אסר הדבש משום נתינת טעם לשבח של נבילה אלא מיירי אפי' הוא לפגם אוסרו לפי שהדבש אינה רבה על הנבילה וכמ"ש הרשב"א דכשהאיסור והיתר שוין אסור אפילו בנ"ט לפגם ע"כ והוא תמוה דהא שם במרדכי הכירו החתיכת נבלה ולא היה איסור רק מחמת טעמו ולעיל סעיף א' והוא מדברי הרשב"א מבואר דאם האיסור מחמת טעם ולא ממש אפילו האיסור רבה על ההיתר מותר בנ"ט לפגם על כן צריכין אנו לחילוק די"א שמביא אח"כ רמ"א והם דברי מהרי"ל בתשובה דיש חילוק בין דבש עצמו דמיירי בי' המרדכי למשקה העשוי בדבש וכן עיקר והוא מסקנת הד"מ ולא ידעתי למה כתב כאן לקולא במקום הפסד גדול אפילו בדבש עצמו דלפי הנראה אין כאן קולא נגד המרדכי: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח כחתיכת איסור שלא נפגמה. דמה שהוא בעין אינו נפגם אפילו נשתהה כמה ימים וזהו דעת רשב"א בטור סימן קכ"ב והיש מתירין הוא הר"ן ס"ל דאפילו מה שבעין על הכלי נפגם ואנן קי"ל כסברא ראשונה וכ"כ בלבוש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט דחורפיה משויא ליה לשבח. ומבואר בסימן צ"ה ס"ב דדוקא רובו דבר חריף בעינן מ"ה בעינן עכ"פ בתבלין חלק גדול שהוא נרגש הרבה בקדרה ועי' מ"ש סי' צ"ו ס"ב: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י בלועה מבשר וחלב. פי' כיון שכבר נאסרה הקדירה מבליעת בשר בחלב נחשבים המים שבישל תוך מעל"ע כנבילה והוה כאילו בישל אז בשר בחלב רק שהכריע ב"י להקל באם עברה לילה בין בישול בשר בחלב ובין חמום המים דלא הוה אז המים נבילה דיש פוסקים כר"ת דלינה אח' פוגמת ואע"פ דלא סמכי' עלייהו להתיר המים האלו מ"מ מהני לזה שלא יהיו נחשבים כנבילה לענין חשבון מעת לעת: ש"ע סָעִיף ז
יא בשאר איסורים בכל ענין. פי' אפי' קודם לינת לילה כיון דהיא גופיה דהמים יהיו נחשבים כנבילה בשאר איסורים הוא פלוגתא בסי' צ"ב ובכהאי גוונא סמכינן אמקילין: ש"ע סָעִיף ז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א שטעמו. עט"ז. הנה זה המאמר צריך הקדמה ואז יתבאר. דע כי נט"ל דשרי יליף בעבודת כוכבים ס"ח א' מנבילה. ועיין מ"כ פ"ט מח"א והמתבאר מדברי הפוסקים דנבילה שא"ר לגר שנפסד מאוכל אדם מותר מ"ה ומדרבנן אסור וע"י תערובת אף שהרוב איסור ונמחה בעין אפילו הכי לא גזרו להפסיד היתר המועט כ"כ המ"כ שם והפר"ח כאן אות ח' חולק וכתב דליכא איסור דרבנן כי אם ב"ת דמאוס כו' (וי"ל דנ"מ אי שרי לערובי בידים למ"כ אסור עס"י צ"ט ולהפר"ח משום מאוס אפשר דשרי לערב בידים ואין זה מוכרח) ועיין בר"מ פי"א ממ"א. ומיהו בדברים המאוסין ופגומין מעיקרא כמו זבובים ויתושים דא"ר לאדם כלל ואפ"ה לקי עלייהו כמו שמתבאר בר"מ פ"ב ממ"א דלא כהרא"ה בב"ה ק"י ב' ועיין שם במ"ה א"כ כשנתערבו בהיתר ואין רוב מהיתר הוה כבעין ומילקא נמי לקי אם אכל כזית בכא"פ אבל כשרוב היתר שרי בזבובים נמי וכדבעינן למימר לקמן טעמא דמלתא. וכמ"ש המחבר בק"ד ס"ג והוא לשון הרשב"א בארוך קי"א א' דרוב היתר בעינן. וה"ה באיסור מושבח ונט"ל בתבשיל שא"ר לאדם אף שנמחה גופו ואין רוב היתר מישרי שרי. וה"ט כיון דסוף סוף א"ר לאדם כלל כל שיש מעט היתר תו לא גזרו. אבל כל שראוי למאכל אדם ע"י הדחק כל שהוא בעין אסור מ"ה עכ"פ (ועיין מ"ל בפ"ה מיסודי התורה ואין להאריך) הלכך בתערובות נמי כל שאין רוב היתר הוה כבעין ואסור מן התורה ומש"ה בעינן רוב היתר. ומיהו ה"מ בנמחה גופן לתוכו אבל פליטתו טעמו לבד ידוע הוא שאין מחצה איסור נפלט בהיתר אלא דאנו מחמירין להצריך לשער נגד כולו ומש"ה בנט"ל כל שהוא דיינינן ליה כאיסור מועט להיתר מרובה ובפגם כ"ש סגי וראיה דכ"ש סגי משמן ודבש דשרי דבשר פוגם בהו וודאי ראויה היא למאכל אדם וקדירה שאב"י אין פוגם שיהא קץ כ"ז כתב הרשב"א בארוך ק"ט וק"י וקי"א דלא כהרא"ה ק"ט ב' דאב"י הוה עפר יע"ש: אמנם כן טעמא דמילתא מהיכן למדו חז"ל לומר כן דכל שיש רוב היתר ונט"ל קצת שרי עמדו בו הראשונים ז"ל והמתבאר מרשב"א בארוך ק"ט ב' לדעתי כך הוא דמנבילה גמרינן נט"ל לאיסור בעין אף שהיה מושבח מעיקרא כל שא"ר אח"כ למאכל אדם כלל פקע איסורא. וע"י תערובת בהיתר שרי זה מן הסברא דטכ"ע דלא בטיל מאחרי הרבים האמור בסנהדרין יליף ממשרת או ממדין וזה דווקא טעם מושבח הא כל שנט"ל קצת טעם כזה לא אסרה תורה ומדין ביטול ברוב קאתינן עליה. ואפשר נמי הא דאמרינן בעבודת כוכבים ס"ח ב' נט"ל יליף מנבילה כולה מלתא קגמר מנבילה כיון שמצינו חילוק בנבילה יש לנו לומר דטכ"ע לא אסרה תורה אלא במושבח גמור וכדאמרן. וכ"ת הא הרשב"א בחידושיו בשמעתתא דזרוע בשילה כתב טכ"ע דלא בטל הוא מטעם חיך אוכל יטעם וכל דבר הניכר בטעמו טעימתו זו היא הכרתו א"כ קשיא טובא איך נט"ל קצת בטל הוא ויותר קשיא בדברים המאוסים מעיקרא דבפגמייהו אסרן הכתוב ואיך יבוטלו ברוב היתר וטעימתו הפגום זו היא הכרתו יש לומר דכל שאין טועם טעם מושבח לאו הכרה הוא וברוב בעלמא בטלה ומש"ה אף שמשביח באיסור בגודל מדתו נמי שרי להרשב"א ז"ל. אבל הר"ן בעבודת כוכבים לא הונח לו בזה ובחר לו דרך אחרת והוא דכולה מלתא מנבילה יליף כיון דחזינן דא"ר לגר מותר מ"ה שאין נהנה כלל ה"ה איסור בתערובת כל שנט"ל קצת מ"מ הרי לא נהנה כלל מאיסור אדרבה מצערו שהיתר נפגם על ידו דומה ממש לא"ר לגר. ומש"ה כי הגדיל האיסור מדתו דנהנה עכ"פ מגודל מדתו אסור לדידיה כיון דטעימתו זו היא הכרתו ולא שייך ביטול ברוב ונהנה הוא. ומיהו בזבובים ויתושים לא שייך נהנה מגודל מדתו ואף הר"ן יודה שם עס"י ק"ד בש"ך אות ט' ומ"מ קשיא קצת להר"ן בזבובים ויתושים דרחמנא אסרינהו בפגמן וי"ל: עוד אבאר לך בא"ח ה"פ תמ"ז כשהביא המחבר מחלוקת אי נט"ל שרי בפסח או אסור הנה טעם האוסרין הוא הרשב"א בתשובה תצ"ט ולשיטתיה אזיל דנט"ל קצת מטעם ביטול ברוב וחמ"פ כ"ש אוסר מה שאין כן להר"ן דנט"ל קצת דומה לנבילה שא"ר לגר ולא מטעם ביטול ברוב ה"ה נט"ל בפסח ראוי להתיר ועיין מ"כ ח"א פ"ט יע"ש ויש לנו הרהורי דברים בלבוש כאן ס"א פסק כהר"ן ובא"ח תמ"ז החמיר וי"ל. וכבר התבאר המאמר שהתחלנו בזה ואי"ה בא"ח אבאר עוד: ש"ע סָעִיף א
ב אע"פ. עט"ז. המעיין בפר"ח אות ב' מבואר מדבריו דה"ק דברים חשובים כצפור טמא וחהר"ל ומנין וכיוצא אם אין פגומין שלא נסרחו אבל נסרחו הן עצמן מותרין דא"ר לגר כו' ומיהו זבובים כו' אין חילוק בין סרחון דידהו לסרחון מעלמא ובמלתייהו קיימי יע"ש ולפי דבריו הא דכתב הר"ב אם אין פגומין היינו שנסרחו שא"ר לגר ואפילו רוב א"צ בחשובין ואח"כ נסרחו ואפילו הבריה קיימת ועמ"ש הט"ז שבטילין "ברוב משמע דאין סרוחין לגמרי אפ"ה בטל חשיבותייהו ובת"ח כלל פ"ה דכ"א כ' אם הם פגומין פי' שנסרחו אחר מותם (והוא מהגהות מהר"ר פתחיה) בטל חשיבותייהו משמע שעדיין ראויין ע"י הדחק ואף דלקי עליה מ"מ אין חשובין ולא גזרו רבנן. גם מה שכלל חהר"ל לא ידענא דחהר"ל וודאי כל שנסרח קצת תו אין ר"ל ובטילה. ועיין באו"ה כלל ל"ה ד"ו נמלה שנסרחה אף דמלקא לקי כמ"ש הר"מ בפ"ב ממ"א מ"מ לענין ביטול כלה חשיבותה מ"ד אכעדשה כו' וההיא דעכברא בשיכרא לקמן דחשיב בריה שמא לא סרחה במשקה. וכוונתו בד"ט אימרטוט שמא נשאר כעדשה והוה בריה ועמ"ש באות א' בסימן ק"ד ועכברא דמתא מאוס ופגום מעיקרו ואפילו הכי אם נסרח אחר כך בטל חשיבותייהו. ועיין פר"ח ק"ד אות ד' מ"ש על נה"ך ומכל מקום דבריו כאן צ"ע כדכתיבנא. ועיין מ"ש בפתיחה ובק"ב על הפ"מ ח"ב שאלה ס"ז שי"ל דפוגמין היינו עכברא וז"א אלא בנסרחו מיירי וכאמור: ודע דדשיל"מ אם נפסד מאוכל אדם בטל הוא דעפרא בעלמא הוא ואף חמ"פ כה"ג בטל כמ"ש הרשב"א בתצ"ט ולאו מתורת ביטול ובלא רוב שרי ומיהו אם ראוי עדיין קצת הא וודאי דלא בטיל באלף מטעם דשיל"מ ויש להעמיס זה בהג"ה שכ' דברים חשובים והוציא דשיל"מ (כי לא משום חשיבות אינו בטל) דדשיל"מ אף פגום קצת אין בטל מה שאין כן בשאר דברים חשובים וכדכתיבנא וצ"ע ✍ועיין באו"ה שם. ויראה בטעמא בעלמא למאן דאוסר בק"א ה"ה נט"ל קצת אסור בדשיל"מ אבל קץ לגמרי שרי: ואם נתערב יבש ביבש בא"מ וא' נט"ל בחבירו לש"ך בק"ט אות ט' בטל ברוב דא"נ יבשלם ליכא נ"ט ואו"ה לשיטתיה דהטעם דהוה כניכר אף כה"ג צריך ס' עס"י צ"ח בש"ך אות ו' אבל המ"כ בח"ב פ"ב פ"ה ב' חולק אש"ך ויראה התם עיקר הטעם בא"מ דאפשר להכיר האיסור יע"ש והיינו כאו"ה והרואה יראה דאנן לא קיי"ל כאו"ה בזה אלא הטעם דאי יבשלם יתן טעם ונהי דיש להחמיר באיסור דרבנן מ"מ בנט"ל צ"ע ✍: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג אפילו כו'. דמסתמא יש רוב ונט"ל לא החמירו לשער בכולי' ועש"ך אות ה: ש"ע סָעִיף ב
ד ויש. עט"ז. וכבר התבאר באות א' שזה דעת הר"ן וכמו שציין באר הגולה ובעינן שאין ראוי כלל: ש"ע סָעִיף ב
ה בד"א. עט"ז. בטור כתב פוגם גם תערובתו כיין לתוך גריסין מותר בד"א כו' אבל השביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח כמו גריסין צוננין והרתיחן אסור וכתב הפרישה דזה אהשביח ולבסוף פוגם קאי אבל גריסין רותחין צוננין אף דפוגם ולבסוף השביח שרי בשבח כדמשמע בריש דבריו בסתם חומץ לגריסין שרי ולפ"ז פוגם ולבסוף השביח לא קאי אגריסין אלא אדבר אחר וצריך לומר קצת כמ"ש הפר"ח דבעודן רותחין הוקלש טעם החומץ ואף בצוננין אין אוסר יע"ש והט"ז סובר דהטור שכתב כמו גריסין פירושו לכולו מלתא ומתני' דעבודת כוכבים דחומץ לגריסין שרי היינו בעודן רותחין הא נצטננו אח"כ אסור אף בחומץ: ש"ע סָעִיף ב
ו ג"כ. עט"ז. וכוונתו מבואר דאפילו כף בלוע מנבילה והגיסו יין דנט"ל הקדירה שרי לכל תבשיל אפילו יהיה הנבילה נ"ט לשבח אח"כ דהוה נ"ט בר נ"ט מכף לתבשיל פ"א היתר ומתבשיל לקדירה עדיין היתר. אמנם צריך להקדים הקדמה אחת וזו היא דנ"ט בר נ"ט באוכלין לא שייך אלא דווקא טעם א' בכלי וטעם הב' באוכל אבל לא להיפוך כמו שביארנו בצ"ה ובפתיחה לבב"ח יע"ש היטב. ואם כן א"ש בשלמא אי נפל נבילה ליין אף שהסירו הנבילה ובשלו היין בכלי נאסר הכלי ולא שייך נ"ט בר נ"ט דטעם א' ביין הוה כממש וכדבעינן למימר קמן משא"כ כשהנבילה בלוע בכף אף שטעם זה אסור הוא מה בכך סוף סוף הוקלש טעמי' ע"י כף וע"י תבשיל גם ע"י קדירה שעדיין היתר הבלע בתוכו דטעמא דנ"ט בר נ"ט דאיסורא דנ"נ וזה לא שייך כאן גם לפי שאר טעמים א"ד דמ"מ הוקלש הטעם בכף ונעשה היתר בתבשיל דפוגם והבן. ועם זה א"ש מ"ש באורח מישור בכאן אות א' האריך להשיב על הט"ז ולפי מ"ש ברירין דבריו ונה"ך השיב דבכלי בעינן ג' נ"ט ובמ"י כלל פ"ה אות ע"ד השיב על הט"ז דחיישינן שהכף נגע בקדירה בלי אמצעי יע"ש. והנה הט"ז בצ"ה אות ז' הסכים לתי' הב' של תוס' חולין קי"א יע"ש מש"ה כתב שפיר ולהש"ך שם אות ח' דסובר כתי' א' הוצרך לומר דבעינן ג' נ"ט לאו"ה שלא הביא בקערות שהודחו ביורה חולבת אלא טעם הב' שטעמים נוגעין ולא טעה הא' עיין או"ה כלל ל"ד ול"ה ובא"מ בצ"ד וא"ש שתי' לדידיה דבעינן ג' נ"ט ועיין מ"ש בצ"ד להש"ך הך דירקות כו' מיירי בידוע שלא נגע הכף בקדירה ומ"מ לענין דינא יש לצדד כהט"ז דגם בכלים די ב' נ"ט אף למאן דמחמיר בבישול בצ"ה לכתחלה בכלי היה דיעבד כמ"ש המ"י שם. ומיהו בקדירה מתכות אפשר דהוה לכתחילה כה"ג דאפשר בהגעלה ואף למה דנוהגין לאסור אותו שאב"י בצ"ה יש לחלק בין הך דהכא להתם: גם על הלבוש סעיף ג' תמה שכתב אם ניערו תבשיל א' בכף של איסור ואח"כ לב' והיינו כמ"ש הט"ז אלא דקשיא ליה לאיזה צורך הזכיר דניערו תבשיל א' תחלה. והנה"ך הגיה בלבוש כף של היתר וזה כמ"ש רמ"א דג' נ"ט בעינן לכתחילה בבישול וכבר התבאר ומ"ש הט"ז בשם או"ה יש ט"ס לכאורה במ"ש ובאותו תבשיל הוה איסור בעין ובד"מ עם הא"מ הנוסחא אלו היה האיסור בעין אף שהסירו כיון דאלו היה בעין נ"ט לשבח צריך ס' נגד האיסור ולא נגד התבשיל דלא נעשה נבילה. וא"י הא רמ"א כ"כ בפירוש צריך ששים נגד איסור א' וכמו שכתב הש"ך אות י' דלא נעשה נבילה ומפני שראיתי שערורי' בכאן צריך אני להאריך קצת: דע שאו"ה בכלל ל"ב כתב ד' דינים ואבארם אחת אל אחת. דין י"ב כתב קדירה עצמה אסורה לכתחלה אפילו לתבשיל שג"כ פוגם דלא שרינן נט"ל במאכל או בכלי דיעבד ולא לכתחילה דגזרינן אטו לשבח כמו אב"י אטו ב"י ועוד שמא יבשל דבר נ"ט לשבח. ואבאר דאוסר הקדירה אם בישלו חלב טריפה ביין שפוגם בו החלב דמ"מ הקדירה קבלה מאיסור מושבח החלב ומה לנו שפוגם ליין ודאי גזרינן כמו אב"י דקבלה תחלה מושבח אבל ודאי אם האיסור פגום בעצמו שא"ר לגר כלל כי הא ודאי הכלי שרי ויראה אפילו נפגם קצת שיתן טעם פגום לכל התבשילין שרי כמו דמתירין הב"י בצ"ה ואוסרין שאב"י ולא חיישינן התם שמא יבשל ד"ח אח"כ דהוה תחלה כמה נותני טעמים מאב"י למים ומשם לקדרה ב"י ומשם לתבשיל כו' וודאי אם היה ב' נותן טעם להיתר קודם שיבוא לידי ד"ח תו אין בו כח דד"ח לא מהני נותן טעם בר נותן טעם היינו טעם שני והבן ובמ"י כלל פ"ה אות ע"ג תמה על ת"ח דבכלי אם קיבל טעם פגום תחלה שרי וראיה מכלל נ"ח דין ג' וא"י דהתם זבוב טעם פגום מעיקרא הוא משא"כ כשקיבל הקדירה מאיסור מושבח ומה לנו אם האיסור נט"ל במאכל מ"מ הקדירה קיבלה מושבח גמור וכדאמרן ובזבוב אף דהכי אסרינהו רחמנא מ"מ לא יתן טעם מושבח במאכל כלל והקדירה פגום קיבל לא גזרו. עוד כתב או"ה טעם שמא יבשל אח"כ מאכל שאיסור יהיה לשבח ונותן טעם בר נותן טעם לא הוה דבאוכלין לא שייך נותן טעם בר נותן טעם. ובדין י"ג כתב יותר רבותא אפילו הסירו האיסור ואחר כך בישלו תבשיל זה בקדירה נאסרה הקדירה דמ"מ קיבלה מושבח טעם האיסור אף בתבשיל היה לפגם מכל מקום טעם איסור עצמו לא נפגם (ובס' בית ישראל נתקשה בזה ול"נ כמ"ש) ובדין י"ד כתב הדין של הט"ז כף בלוע מחלב טריפה או מבב"ח והגיסו בו קדירה יין הקדירה מותרת והכל משום דבאוכלין לא שייך נותן טעם בר נותן טעם (עיין ש"ד סימן ס' מ"ש בפשטיד"א ועמ"ש בצ"ז) משא"כ כשהוקלש בכף ובתבשיל ובקדירה אף שבכף היה איסור מ"מ סוף סוף הוקלש בכלי וב' נ"ט להיתר איכא. ומ"ש או"ה שם דלאחר מעל"ע מותר יראה ודאי דה"ק דתוך מעל"ע מותר וכ"ש אחר מעל"ע עיין בית ישראל ובדין ט"ו כתב דלא שייך נ"נ דלא נאסר. ובש"ך אות ז' ויו"ד אבאר עוד בעזה"י: ובלבוש ס"ג כתב י"א דהקדירה אסורה לענין זה שאם בישל תבשיל שהאיסור הא' נותן טעם לשבח אסור ולא ידענא להולמו דמשמע ודאי דהקדירה אסורה לכל תבשילין וכדכתיבנא: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ז וכן. עט"ז עיין בה"י בתינוק שנפל ליורה דבש מע"ד והתיר דנט"ל והפר"ח בקו"א בסימן ע"ט הסכים עמו ובשכר נ"ט לשבח ומ"ש הפר"ח בעובד כוכבים שרי אזיל לשיטתיה בע"ט אות ו' משא"כ להר"ב בע"ט בשר אדם מ"ה אסור אין חילוק: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ח כחתיכת כו'. טעם המתירין דמעט טוח נפגם על הכלי ועיקר כדעה א' שכן הוא בכ"מ שהביא דעה זו בסתם ורמ"א נמי סיים והכי נהוג ועט"ז וא"י דרמ"א סיים כן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט דחורפי'. עט"ז ועמ"ש בצ"ה יצ"ו בדברים חריפים ולענין מרקחת ובצל ששלקו מקודם בטל חריפותי' יע"ש וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
י בלועה. עט"ז הנה המחבר סובר דחנ"נ בשאר איסורין ולא אמרינן ומים שבאו מכח בב"ח כבב"ח דיינינן להו ויראה מדרבנן כמ"ש בצ"ד בש"ך אות כ"ב והלכך אם עברה לילה בין בישול בב"ח למים שרי מס"ס שמא לילה פוגם כר"ת ושמא הלכה כסמ"ק דיש מקילין כל שיש מעל"ע מזמן בישול איסור וחולקין על דין דסה"ת שהביא הטור בצ"ד דחימום המים כו' וטעמא כיון דהאוסר אין יכול ליתן עכשיו טעם לשבח אף באין ס' נגדו דפגום הוא אין הנאסר יותר מהאוסר דלא אמרינן חנ"נ אלא כשהאוסר יש בו כח לאסור אם יש בו כדי ל"ט באין ס' ואף שאין הלכה כסמ"ק מ"מ בצירוף ב' הסברות אנו מתירין: ש"ע סָעִיף ז
יא בשאר איסורין. עט"ז והנה הרב פסק דבב"ח שבישלו בו מים אחר כך צריך שיהיה בו ב' תנאים להתיר' א' שיהיה לילה או בין בשר לחלב או בין בב"ח לחימום המים או בין חימום המים לתבשיל שני מתירין מטעם צירוף ב' הסברות ובשאר איסורין דרבו הדעות והמחבר מכללן פסק כמה פעמים ובצ"ב דלא נ"נ הלכך אף דאנן קיי"ל דנ"נ מ"מ בהפסד קצת (עש"ך אות כ') כל שיש מעת לעת מבישול האיסור אף שלא היה כלל לילה בין איסור למים ובין מים לתבשיל על דרך משל האיסור בחצי היום ומים בחצי לילה ותבשיל לאחר חצי היום שרי: נסתפקתי קדירה בלועה איסור זית ולאחר לילה בישלו בשר ולא היה ס' ונאסר ונפל הבשר להיתר ויש ס' נגד איסור א' מהו מי אמרינן חנ"נ בשאר איסורין הרבה מקילין ובצירוף סברת ר"ת דלילה פוגם ור"ן ורש"י סוברים כן עיין ב"י כאן מי מהני דאם סמכינן אצירוף סברת סמ"ק ה"ה זה או לא וכעת צ"ע אם להתיר בה"מ ✍ויראה להחמיר: וראוי שתדע דאם בישל בשר יאחר לילה חלב ואחר מעל"ע מבשר חלב ודאי אסור ולא מהני כלל היתרא דלילה וחשבון מעל"ע מבשר דע"כ כתב הסמ"ק דהרבה מקילין היינו בשאר איסורין ולהמחבר מים שבאו מבב"ח דמ"מ לא הוה אלא מדרבנן משא"כ בשר עם חלב וזה פשוט ועיין בצ"ד בש"ך אות י' ובקכ"ב אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ז
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א כיוצא. כגון חה"ל ודבר שבמנין וכה"ג: ש"ע סָעִיף א
ב בטלים. אבל כשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטל חשיבותייהו ובטלים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג קצת. אבל דבר שאינו נ"ט לא לשבח ולא לפגם אסור וראיה מגיד הנשה בסימן ס"ה ס"ט ש"ך: ש"ע סָעִיף ב
ד מועט. כתב בת"ח דאין לחלק בין נמחה ללא נמחה דגם גוף האיסור נמי בטל ברוב: ש"ע סָעִיף ב
ה מרובה. וכן צירו של איסור: ש"ע סָעִיף ב
ו בד"א. היא מילתא באפי נפשיה וקאי אריש הסימן: ש"ע סָעִיף ב
ז השביח. כתב הש"ך דוקא אחר שהשביח אסור אבל קודם שהשביח מותר אע"פ שאפשר שישביח אח"כ כיון דהשתא פוגם הוא וכ"פ האו"ה (וכ"ג ופר"ח חלקו וכתבו אף קודם שישביח אסור ואם הדבר ספק אם השביח או פוגם הולכין להחמיר ומשערין בס'. ומ"מ נ"ל דמין במינו ואיכא ודאי רוב הולכין בספיקא להקל. פר"ח): ש"ע סָעִיף ב
ח האיסור. וכ' הש"ך אבל א"צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה דכיון דהיה פגום לא נ"נ כדלעיל סימן צ"ח: ש"ע סָעִיף ב
ט הקדרה. דהוי נ"ט בר נ"ט האיסור בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין כולו היתר כיון שהוא פגום והקשה בט"ז למה לי שתחב הכף ב' פעמים לנטל"פ אפילו אם תחב תחילה בנ"ט לשבח ואח"כ תחבוהו לנטל"פ ואח"כ בישל בקדרה זו נמי שרי דהוי נ"ט בר נ"ט דהכף נתן טעם פגום בתבשיל ותבשיל בקדרה והקדרה תתן אח"כ במה שיתבשל ה"ל נ"ט בר נ"ט ומסיק להלכה אפילו בחד נ"ט לפגם שרי: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י לפגום. כתב הש"ך וה"ה איפכא כשהוא פוגם מפני שאין שם מלח ותבלין ואלו היה שם מלח ותבלין כראוי לא היה פגום מותר כיון דהשתא מיהא פוגם וכתב באו"ה תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה איסור בעין א"צ אלא ס' בקדרה שני' נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נ"נ דהא משרי שרי עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא פוגם. הקשה בש"ך הא בסימן קכ"ב פסק המחבר דסתם כלים של עובדי כוכבים אינם ב"י ואם כן בלאו הכי מותר וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש: ש"ע סָעִיף ד
יב הפסד. וט"ז כתב דאפילו בהפסד גדול יש להחמיר וע"ל סימן צ"ד וכתב הש"ך משמע דבשמן גם הי"א מודה דפוגם וע"ש שכתב בשם כל הפוסקים דבשר ושמנונית נותן טעם לשבח בשמן הן שמן חי הן שלוק: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יג הדיחה. כ' הש"ך וז"ל לעיל ר"ס צ"ה כתבתי דסתם כלים שנתבשל בהם אמרינן שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ולפ"ז מה שכתב שתהיה מודחת וכו' היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת וקמ"ל דהשומן הדבוק אינו נטל"פ אחר מע"ל והיש מתירין ס"ל שטיחת איסור שעל פני הכלי נפגם ג"כ אחר מע"ל וע"ל סי' קכ"ב ס"ג לא הביא אלא סברא הראשונה וכ"פ בת"ח ומהרש"ל [ואנן פסקינן כדיעה א' דמה שהוא בעין אינו נפגם אפי' נשתהה כמה ימים. אחרונים]: ש"ע סָעִיף ה
יד שרי. כ' הש"ך ומהרש"ל חלק ע"ז ואמר מאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדירה שאינו ב"י נטל"ש ואין דבריו נראין עכ"ל: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טו בקדרה. פי' בבישול וע"ל סימן צ"ה ס"ב דדוקא רובו דבר חריף בעי' וע"ל סימן צ"ו ס"ג וסימן קכ"ב ס"ג בהג"ה נתבאר דין זה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז לילה. דוקא לילה גורם להפיג הטעם כדאיתא בפוסקים ש"ך [ועיין לעיל סי' צ"ד ס"ק ט"ז מש"ש]: ש"ע סָעִיף ז
יז המים. הטעם איתא בב"י מאחר דיש פוסקים דס"ל דאחר לילה א' נטל"פ ואף דלא קי"ל כן להתיר המים האלו מ"מ מהני לזה שלא יהיו נחשבים כנבלה לחשוב מע"ל מחימום המים וכתב הש"ך ומבואר דאם הוחמו המים תוך שיעור לילה א' צריך אח"כ מע"ל מחימום המים ודלא כת"ח דמיקל ולפ"ז גם מ"ש הר"ב וכן אם עברה לילה א' בין בישול וכו' אינו מוכרח לדעת הב"י ודוק עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
יח איסורים. כתב הט"ז פי' אפילו קודם לינת לילה כיון דהיא גופה דהמים יהיו נחשבים כנבלה בשאר איסורים הוא פלוגתא בסימן צ"ב וכה"ג סמכינן אמקילין (ועיין פר"ח). והש"ך כתב דהאי במקום הפסד פי' הפסד קצת דאילו במקום הפסד גדול בלא"ה מותר מטעם די"א דאין אומרים חנ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח וכדלעיל סימן צ"ב ס"ד בהג"ה ע"ש עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א כיוצא בה אם אינן פגומים. ע' ש"ך שכתב כגון חהר"ל ודבר שבמנין וכה"ג וכתב הפמ"ג דר"ל כגון ב"ח ודשיל"מ ע"ש ולע"ד זה אינו דדשיל"מ אפילו פגום בעצמו לא בטיל דהא אין הטעם משום חשיבות ולא שייך לומר דהואיל ופגום בטיל חשיבותיה וכ"מ בספר תפארת למשה בשם או"ה. וע"ש עוד שחלק על הרמ"א ופסק דבריה אף שנסרח אינה בטילה באלף ובשאר דברים חשובים כחה"ל וכדומה מודה להרמ"א ע"ש גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ס"ז חולק על הרמ"א בזה וסובר ג"כ דבריה אפילו פגומה בעצמה אינה בטילה והבאתיו לעיל סימן ק' סק"ג והסכים עמו הגאון בעל חות יאיר שם ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב אע"ג. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"א ומתוך דבריו נלמד שדעתו דאם בישלו בקדירת איסור תבשיל שהאיסור נותן בה טעם לשבח ואח"כ בישלו בה תבשיל שהאיסור הראשון נ"ט לפגם בה נאסר התבשיל השני דכיון שהתבשיל הראשון נאסר מקודם ונ"נ א"כ עתה שבישל בה התבשיל הב' נתן התבשיל הראשון טעם בתבשיל הב' כיון שתבשיל ראשון אינו פוגם בתבשיל הב' ועיין בתשובת ש"ב גבעת שאול סי' י"ח שהשיג עליו והעלה דתבשיל שני שרי דאין הנאסר חמור מהאוסר ע"ש באורך. גם בשו"ת שלי כ"י השגתי ג"כ על תשובת כנ"י הנ"ל והעליתי ג"כ להתיר וע' עוד בתשובת תשואת חן סימן כ"ג מ"ש בזה: ש"ע סָעִיף ב
ג הקדרה אסורה. עיין בתשו' נו"ב חי"ד סימן ל"א ביין שבשלו בכלי בשר ב"י והגיסו בכף חולבת ב"י וכתב דהיין יש להתיר אף שזה שכתב בהגהה לקמן סעיף ד' בשר או חלב ביין הוי לפגם ר"ל חלב בציר"ה מ"מ כיון שחלב עצמו אינו אוסר היין אלא מטעם שנתערב עמו בשר והוי בב"ח וא"כ הרי הבשר פוגם אך הכלים יש לאסור לדידן דמחמירין בסימן צ"ה סעיף ג' בהג"ה דלא חשבינן בכה"ג נ"ט בר נ"ט דחיישינן שמא נתערבו תליטת החלב והבשר בלי אמצעות המים וא"כ אסורים הכלים כמ"ש כאן בהגהה ע"ש ועיין בס"ד שהשיג עליו על מה שאסר הכלים [ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה באורך]: ש"ע סָעִיף ב
ד [נגד האיסור הראשון. עבה"ט ועיין בס' לבושי שרד סימן מ"ז שכתב דנ"ל דא"צ ס' נגד כל האיסור אלא לפי חשבון דהרי גם במאכל הראשון נשאר מן האיסור כמ"ש הט"ז סימן צ"ב ס"ק כ"ד דהא גם כאן לא נעשה נבלה כיון דפוגם כו'. וכ' עוד אבל אם האיסור נ"ט לשבח במאכל ראשון צריך אח"כ ס' נגד כל הקדירה (עש"ך ר"ס צ"ג) מיהו אם יש בו איזה ספק כגון שנשפך ולא ידעינן אי היה ס' נגד הקדירה וידוע עכ"פ שהיה ס' נגד האיסור אפילו לא נגד כולו אלא לפי חשבון א"נ שהאיסור ההוא היה ספק איסור ולא נודע עד אחר שנפל לתבשיל הראשון ואח"כ בתבשיל השני יש ס' נגד האיסור לפי חשבון שרי ואפשר דבעי דוקא שלא יודע עד שנתבשל תבשיל השני וצריך להתיישב בדבר ע"ש בטעם הדבר]: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה לדבש. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ס"ק י"ב ועיין בתשובת יד אליהו סוף סימן ל"ו וסימן מ"ה וסימן ס"ו: ש"ע סָעִיף ד
ו חלב ביין. עיין בסוף ס' תוספות שבת ובתשובת נו"ב חי"ד סימן ל"א שכתבו דהיינו חלב בציר"ה ע"ש וע' פמ"ג בש"ד ס"ק י"ג שכתב דהיינו חלב בקמץ אבל חלב בציר"ה עי' סימן קכ"א ס"א בהג"ה משמע דנ"ט לשבח עכ"ד ור"ל דשם כתב הרמ"א שנהגו היתר לשום יין בכלים שנסריהם מדובקים בחלב משום שטבע היין כו' אלמא דחלב נו"ט לשבח ביין דאל"כ בלא"ה מותר. ובאמת לאו ראיה היא די"ל דאי משום נ"ט לפגם היה לכתחלה אסור כמבואר בכמה דוכתי אבל משום שטבע היין כו' שרי אף לכתחלה וכן הוא בהדיא שם בריב"ש שממנו מקור דין ההוא. [שוב מצאתי בספר בית יהודה שהשיג על הפמ"ג בזה. וכתב עוד והיותר נ"ל דשניהם הן חלב בקמץ והן חלב בציר"ה נותנים טעם לפגם ולא כתבו הפוסקים רק חלב סתם ולא פירשו אם בקמץ או בציר"ה דשניהם שוים בזה ע"ש] ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז מה שדבוק. ולא אמרינן בזה איסור דבוק דמיד שבא לתבשיל נמחה האיסור בתבשיל וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ה גבי מלח שעל החתיכה וכ"כ בספר חמודי דניאל סימן יו"ד: ש"ע סָעִיף ה
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א כל דבר כו'. ע"ל ר"ס צ"ח: ש"ע סָעִיף א
ב מיהו כו'. ר"ל לבטל עצמותן וכמ"ש בסי' ק' ואפילו פגומין בעצמן אינן בטלין כמש"ש ס"ד ע"ש וכאן איירי בבריה חשובה כגון עוף טמא שנסרחה וכמ"ש נבילה הראויה לגר כו' דאף אם אכלן בפ"ע פטור כמ"ש הרמב"ם פי"ד ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג פגם זה א"צ כו'. רש"י שם ס"ז א' ד"ה כל שאינה כו'. וראיה לדבריו מקדירה שאינה ב"י דקרינן לה נטל"פ והרי אינה פוגמת התבשיל כ"כ עד שלא יהא נאכל ואמרינן שם קדירה ב"י נמי א"א דלא כו' ואף ר"ש לא פליג אלא משום דס"ל דלא פגמה כלל כמ"ש תוס' שם ד"ה ואידך כו' וכן שמן ודבש וקורט של חלתית בפ"ב שהתירו משום נטל"פ וכולן נאכלין הן. ר"ן: ש"ע סָעִיף ב
ד ויש מי כו'. ז"ל הר"ן אהא דלעיל דא"צ נטל"פ לגמרי ואע"ג דמנבילה גמרינן לה וכל שראויה לגר שמה נבילה אע"פ שנפגמה התם ה"ט מפני שנאכלת בפ"ע ולפיכך צריך שתפגום מאכילת אדם אבל תערובת שגופו בטל ברוב אף מדרבנן ולא אסור אלא משום טעמו דטעם כעיקר דאורייתא וגזרו מינו אטו שאינו מינו לפיכך כל שטעמו פוגם קצת מותר לפי שאינו נ"ט דאדרבה הוא פוגם אבל בליכא רובו אסור משום גופו שאינו בטל וכאלו הוא בעין וז"ש ואם אין שם ממשו כו': ש"ע סָעִיף ב
ה ויש כו'. ז"ל הר"ן שם ועדיין צ"ל היכי גמרינן מנבילה ונ"ל דה"ט דמה נבילה שאינה אסורה אלא כשהיא ראויה אע"פ שנפגמה קצת מפני שנהנה ממנה משא"כ שאינה ראויה כיון שאינו נהנה ממנה כלל וה"ה כאן שאינו נהנה דהא פוגם ולפ"ז קרוב אני לומר שאם הגדיל כו' כמו נבילה: ש"ע סָעִיף ב
ו בד"א כו'. קאי אסעיף א' וכמ"ש בגמ' שם: ש"ע סָעִיף ב
ז או פוגם כו'. ע"ל ר"ס צ"ה: ש"ע סָעִיף ב
ח י"א אע"ג כו'. כמ"ש בסוף ע"ז גזירה קדירה שאינה כו' כ"ש כאן שמא יבשל דבר שנ"ט לשבח וע"ל ס"ס צ"ט: ש"ע סָעִיף ב
ט ואם בשלו כו'. כמו פוגם ובסוף השביח: ש"ע סָעִיף ב
י נגד האיסור בו'. אבל לא נגד כולו דאין נ"נ כיון דהתירא הוא כמש"ל סי' צ"ד ס"ו ועסי' צ"ח ס"ה אבל כף ישנה וב"י כו': ש"ע סָעִיף ב
יא אבל אם כו'. דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא: ש"ע סָעִיף ב
יב וכן בדבר כו'. דכאן לא שייך ואח"כ השביח וע"ל סי' פ"א ס"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
יג (ליקוט) אפי' אין כח כו'. מימרא דר' יוחנן שם ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
יד מדוכין צ"ל מרובין וכן הוא בגמ' וטור: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
טו שמן ודבש כו'. לשון הרמב"ם שמן של עובד כוכבים מותר כו' ולא משום גיעולי עובדי כוכבים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש כו' מטעם זה ומפרש מש"ש ל"ח ב' האי משחא כו' אי משום גיעולי כו' ושם ל"ט ב' והדבש כו' אי משום גיעולי כו' משום שהבשר פוגם בהן אבל סתם כליהם ס"ל דאמרינן שהן ב"י ועב"י בסי' קכ"ב וז"ש אע"פ שהם מבושלים כי' וכמ"ש משחא שליקא כו' אי משום כו' ואף לדידן דקי"ל סתם כליהם אינן ב"י כ' זה בש"ע ללמד דהבשר פוגם בהם: ש"ע סָעִיף ד
טז וי"א כו'. כמו שהקשה ב"י שהרי העולם מבשלין בשר בדבש ומשביח. אבל רש"י ותוס' שם ד"ה אי פירשו דסתם כליהם אינן ב"י ומ"מ כתבו תוס' שם דבדבש פוגם אבל בשמן כ' שמשביח וכ"כ בחולין ח' ב' ד"ה השוחט דלהכי אסרו במתני' שמן והתירו דבש משום דפוגם אפילו בעין משא"כ בשמן ואח"כ התירו השמן משום דסתם כליהם אינן ב"י וכן פי' הר"ן אי משום איערובי גבי שמן איערובי יין וגבי דבש בשר טמא וכ"מ מדברי כל הפוסקים ועש"ך. וקושית הב"י תירץ הב"ח כשהעיקר תבשיל מבשר הוא משביח משא"כ שמנונית מעמ שפוגם: (ליקוט) וי"א כו'. מקושית ב"י וליתא דאע"ג דבעין משביח הטעם פוגם כמו בקנקנים ל"ג ב' לפי' הרא"ש אע"ג דשם ע"ג א' אמרינן יין במים כו' (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. עמש"ש דדבש בעין משביח אבל הבלוע פוגם וכמו יין שהוא במים ושאר משקין לשבח ובבלוע הוא לפגם כמ"ש בע"ז ל"ג ב' ועמש"ל סי' קכ"ב ס"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
יז (ליקוט) בשר או כו'. הג"א שם סי"א ד"ה וכן כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יח ונקראת כו'. ע"ל ר"ס צ"ג: (ליקוט) ונקראת בת כו'. הרא"ש פ"ה דע"ז סל"ו בשם ר"י והסכים עמו והג"א שם ס"ט בשם רשב"ם (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
יט והוא שתהיה כו'. מסתמא כן ור"ל לאפוקי בידוע וכמ"ש אי משום גיעולי כו' כנ"ל: (ליקוט) והוא שתהיה כו'. ממ"ש (בחולין) ח' ב' השוחט בסכין כו' ואע"ג דסתם כלים ש"נ אינן ב"י אלא משום דסתם סכין אינו מקונח [וכ"כ הרא"ה בבד"ה ש"ב ע"ש] וכמ"ש דש"י קי"ב א' ד"ה קישות. וסברא אחרונה ס"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה השוחט והרא"ש שם דבבן יומו מיירי אבל הג"א שם ד"ה ואם שחט כו' לא כ' כן והוא דברי רש"י הנ"ל. ודברי תוס' ורא"ש הנ"ל צ"ע דמאי פריך שם ותיפוק ליה משום שמנונית כו' חדשה כו' הא סתם סכין אינו ב"י ול"ל לדחוקיה (וערא"ש פ"ב דע"ז סימן ל"ה א"נ בשוחט כו') וכ"כ בת"ה ש"ב שם וז"ל בחדשה כו' א"נ בישנה ובשהכשירה כו' אבל אם לא שפה חזקה על סכין שיש שמנונית ע"פ וכל שהוא בעין אין אומרים בו שנפגם בשאינו בן יומו כו' וכן סתם בש"ע והג"ה בכמה מקומות (ע"כ): (ליקוט) והוא שתהיה כו'. וכ"כ בת"ה ובד"ה ומה"ב וכ' והא דאמרינן בפ"ב דע"ז בקורט של חלתית ואע"ג דאמר מר נטל"פ מותר אגב כו' פי' הרא"ה דאפילו בעין פוגם שמנונית בחלתית ועוד תי' במה"ב דסתם סכין של אומן נקי משמנונית שהחנוני מקנח כליו כו' ע"ש ושם (ע"כ): (ליקוט) והוא כו'. עתוס' ח' ב' ד"ה השוחט כו' ובמרדכי שם וסה"ת תירצו משום שמנונית הנדבק בדופני הסכין וערש"י שם קי"ב א' ד"ה קישות כו' וכ"ד תוס' שם ומדדחיק תוס' כאן להעמידה בידוע שהוא ב"י משמע דס"ל כיש מתירין (ע"כ): (ליקוט) והוא כו' ויש מתירין כו'. תליא בשני התירוצים של תוס' דע"ז ס"ט א' בד"ה אמר וי"ל כו' א"נ כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
כ ויש מתירין כו'. דס"ל שגם הטיחה שע"פ נפגם אחר מע"ל ובסי' קכ"ב סתם כסברא הראשונה וכן בר"ס צ"ו כתב בן יומו או שאינו מקונח כו': (ליקוט) ויש מתירין. מהא דסוף ע"ז וכולן כו' וכפי' הרמב"ם בפי"ז שלא הטביל היינו הדיח ושם ל"ט א' ואע"ג דאמר מר כו' אע"ג דסתם סכינים אינן מקונחין כמ"ש רש"י בחולין קי"ב א' וע"ל סי' קכ"ב (ע"כ): (ליקוט) ויש מתירין כו'. ממ"ש בע"ז ע"ה ב' וכולן שנשתמש כו' וכ' הר"ן שם בשם אחרים דהאי עד שלא הטביל שלא הדיח קאמר וכמ"ש במתני' את שדרכו להטביל יטביל וכ' שכ"ר הרמב"ם ורמב"ן ז"ל אבל בשם הראב"ד כ' שם כסברא הראשונה והטביל ממש קאמר כמש"ש מדיחן ומטבילן ול"ד קאמר ועתוס' ד"ה וכולן כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
כא יש מי כו'. כמ"ש שם ל"ט א': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כב קדירה כו'. דהמים נ"נ וחוזרין ונבלעין בקדירה. תוס' בסוף ע"ז ע"ו א' ד"ה בת כו': ש"ע סָעִיף ז
כג מבב"ח. כשיטתו דאין נ"נ אלא בב"ח: ש"ע סָעִיף ז
כד אבל אם כו'. דסמ"ק כ' דיש הרבה מקילין כיון שאין בגוף האיסור ב"י אין לחוש ודעת רש"י ור"ת בתוס' הנ"ל דכל שעברה לילה אינה ב"י ואע"ג דלא קי"ל כוותייהו מ"מ בכה"ג כיון דיש הרבה מקילין בלא"ה יש לסמוך עלייהו. ב"י: ש"ע סָעִיף ז
כה ובמקום הפסד כו'. דבכה"ג דהרבה מקילין סמכינן אהנך דס"ל דאין נ"נ א לא בבב"ח. ד"מ: ש"ע סָעִיף ז
כו הפסד. ר"ל הפסד קצת דבהפסד גדול בלא"ד אמרינן דבלח בלח לא נ"נ: ש"ע סָעִיף ז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.