א כָּל דָּבָר שֶׁטַּעֲמוֹ פָּגוּם, אֵינוֹ אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵין טַעֲמוֹ פָּגוּם מֵחֲמַת עַצְמוֹ, שֶׁבִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא מֻטְעָם וּמְשֻׁבָּח, אֶלָּא שֶׁפּוֹגֵם תַּעֲרָבְתּוֹ, מֻתָּר. הַגָּה: מִיהוּ דְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים כִּבְרִיָּה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָהּ, אִם אֵינָן פְּגוּמִים בְּעַצְמָן אַף עַל פִּי שֶׁפּוֹגְמִין הַתַּבְשִׁיל, אֵינָן בְּטֵלִים אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף (וְכֵן כָּתַב הָאָרֹךְ כְּלָל ל"ב).
ב פְּגָם זֶה אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּפְגֹּם לְגַמְרֵי עַד שֶׁיְּהֵא קָץ לְאָכְלוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ פּוֹגֵם קְצָת אֵינוֹ אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהַיְנוּ דַּוְקָ א כְּשֶׁנִּתְעָרֵב אִסוּר מֻעָט עִם הֶתֵּר מְרֻבֶּה, אֲבָל אִסוּר מְרֻבֶּה לְתוֹךְ הֶתֵּר מֻעָט, וַאֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אֵין אוֹמְרִים נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר, עַד שֶׁיִּפְגֹּם לְגַמְרֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַאֲכַל אָדָם. וְאִם אֵין שָׁם מַמָּשׁוּת שֶׁל אִסוּר, אֶלָּא טַעֲמוֹ בִּלְבַד, אֲפִלּוּ אִסוּר מְרֻבֶּה וְהֶתֵּר מֻעָט, מֻתָּר אִם פּוֹגֵם קְצָת. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹכֵךְ (פי' מְקַוֶּה לְהַחְמִיר, וְאוֹסֵר) לוֹמַר שֶׁאִם הִגְדִּיל הָאִסוּר מִדָּתוֹ שֶׁל הֶתֵּר עַד שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחַ יוֹתֵר כְּשֶׁאָכְלוֹ בְּגֹדֶל מִדָּתוֹ מִמַּה שֶּׁהוּא פּוֹגֵם בְּהֶפְסֵד טַעֲמוֹ, אָסוּר, עַד שֶׁיִּפָּסֵל מִלֶּאֱכֹל אָדָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁפּוֹגֵם מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, אֲבָל אִם הִשְבִּיחַ וּלְבַסוֹף פּוֹגֵם, אוֹ פּוֹגֵם וּלְבַסוֹף הִשְבִּיחַ, אָסוּר. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים אַף עַל גַּב דְּהָאִסּוּר (נוֹתֵן טַעַם) לִפְגָם וְהַמַּאֲכָל מֻתָּר, מִכָּל מָקוֹם הַקְּדֵרָה אֲסוּרָה, וְאִם בִּשְּׁלוּ בָּהּ אַחַר כָּךְ תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת תַּבְשִׁיל שֶׁהָאִסּוּר הָרִאשׁוֹן נוֹתֵן בּוֹ טַעַם לְשֶׁבַח, נֶאֱסָר הַתַּבְשִׁיל הַשֵּׁנִי אִם לֹא הָיָה בּוֹ ס' נֶגֶד הָאִסּוּר הָרִאשׁוֹן. אֲבָל אִם נִעֲרוּ הַתַּבְשִׁיל הָרִאשׁוֹן בְּכַף, וְתָחֲבוּ אַחַר כָּךְ הַכַּף לְתַבְשִׁיל שֵׁנִי שֶׁהוּא גַּם כֵּן פּוֹגֵם, לֹא נֶאֶסְרָה הַקְּדֵרָה. וְכֵן בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ טַעַם כְּלָל, כְּגוֹן הַיּוֹרָה שֶׁמַּתִּיכִין בּוֹ הַדְּבַשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם רַגְלֵי הַדְּבוֹרִים, לֹא נֶאֶסְרָה הַיּוֹרָה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. (שָׁם בָּאָרֹךְ).
ג אֲפִלּוּ אֵין כֹּחַ בָּאִסוּר לְבַדּוֹ לִפְגֹּם אֶלָּא עַל יְדֵי דָּבָר אַחַר שֶׁמְּסַיְּעוֹ, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל אִסוּר לִקְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֶלַח אוֹ תַּבְלִין מְדוּכִין (בַּטּוּר מְרֻבִּין) וְאִלְמָלֵא הַמֶּלַח וְהַתַּבְלִין שֶׁבָּהּ לֹא הָיָה כֹּחַ בָּאִסוּר לִפְגֹּם, אֲפִלּוּ הָכֵי מֻתָּר.
ד שֶׁמֶן וּדְבַשׁ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְבֻשָּׁלִים, מֻתָּרִים מִפְּנֵי שֶׁהַבָּשָׂר פּוֹגֵם אֶת הַשֶּׁמֶן וּמַסְרִיחוֹ, וְכֵן לִדְבַשׁ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָשָׂר אֵינוֹ פּוֹגֵם דְּבַשׁ עַצְמוֹ, רַק מַשְׁקֶה הַנַּעֲשֶׂה מִדְּבַשׁ (מהרי"ל בְּהַגָּהַת ש"ד סִימָן כ"ב וְעוֹד הַרְבֵּה פּוֹסְקִים עַיֵּן ס"ק י"ג) ; וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד גָּדוֹל, יֵשׁ לְהַחְמִיר. בָּשָׂר אוֹ חָלָב בְּיַיִן, הָוֵי לִפְגָם, וּמֻתָּר. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ"ב דע"ג).
ה כָּל קְדֵרָה שֶׁאֵינָה בַּת יוֹמָא חֲשִׁיבָה טַעֲמָהּ לִפְגָם, וְאֵינָהּ אוֹסֶרֶת. וְנִקְרֵאת בַּת יוֹמָא כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת אַחַר שֶׁנִּתְבַּשֵׁל בָּהּ הָאִסוּר, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ מֵעֵת לְעֵת אַחַר שֶׁנִּתְבַּשֵׁל בָּהּ הָאִסוּר אֵינָה נִקְרֵאת בַּת יוֹמָא. וְאִם בִּשֵּׁל בָּהּ כְּשֶׁאֵינָהּ בַּת יוֹמָא, הַתַּבְשִׁיל מֻתָּר דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה מוּדַחַת שֶׁלֹּא יְהֵא שֻׁמָּן עַל פָּנֶיהָ, שֶׁאִם לֹא הֵדִיחָהּ, אוֹסֵר, וַהֲרֵי הִיא כַּחֲתִיכַת אִסוּר שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה. וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בִּשֵּׁל בָּהּ קֹדֶם שֶׁהֵדִיחָהּ. הַגָּה: וְאִם יֵשׁ ס' נֶגֶד מַה שֶּׁדָּבוּק עָלָיו, לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי מֵאַחַר דְּהַקְּדֵרָה אֵינָהּ בַּת יוֹמָא. וְהָכֵי נָהוּג (או"ה).
ו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם שָׂמוּ פִּלְפְּלִין בִּקְדֵרָה שֶׁל אִסוּר שֶׁאֵינָה בַּת יוֹמָא, הַכֹּל אָסוּר, דְּחוּרְפֵיהּ מְשַׁוְּיָא לֵהּ לְשֶׁבַח (הַכְרָעַת עַצְמוֹ בב"י).
ז קְדֵרָה שֶׁהִיא בְּלוּעָה מִבָּשָׂר וְחָלָב שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בָּהּ בְּיַחַד אוֹ בָּזֶה אַחַר זֶה, וְקֹדֶם שֶׁעָבַר לַיְלָה אֶחָד הֻחַמּוּ בָּהּ מַיִם, חֲשִׁיבָה בַּת יוֹמָא עַד שֶׁתִּשְׁהֶה מֵעֵת לְעֵת מִשָּׁעָה שֶׁהוּחֲמוּ בָּהּ הַמַּיִם. הַגָּה: אֲבָל אִם עָבְרָה לַיְלָה, מֻתָּר. וְכֵן אִם עָבְרָה לַיְלָה בֵּין בִּשּׁוּל בָּשָׂר לְחָלָב, אַף עַל גַּב דְּאַחַר כָּךְ הֻחַמּוּ הַמַּיִם מִיָּד, נָמֵי דִּינָא הָכֵי. וְהוּא הַדִּין בְּכָל הָאִסּוּרִים לְפִי מַאי דְּקַיְמָא לָן בְּכָל הָאִסּוּרִים חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה (בֵּית יוֹסֵף וּסְבָרַת הָרַב). וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן צ"ב. וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לְהַתִּיר בִּכְהַאי גַּוְנָא בִּשְׁאָר אִסּוּרִים בְּכָל עִנְיָן, רַק שֶׁיִּהְיֶה מֵעֵת לְעֵת מִזְּמַן בִּשּׁוּל הָאִסּוּר.
א סָעִיף א כבריה או כיוצא בה. כגון חה"ל ודבר שבמנין וכה"ג דגופו לא בטיל באלף אפי' אינו נ"ט הלכך צריך שיהיו פגומים בעצמן ועיין בא"ח סי' תמ"ז ס"י מ"ש בזה:
ב סָעִיף ב אפי' פוגם קצת. אבל דבר שאינו נ"ט לא לשבח ולא לפגם אסור כדכתב ב"י ע"ש הג"א פ"ב דעבודת כוכבים ובת"ח כלל פ"ה דין כ"ב בשם מהרא"י ע"ש א"ז ונ"ל ראיה ממאי דקי"ל דאין בגידין בנ"ט ואפ"ה קי"ל דגופו של גיד שנימוח צריך ס' נגדו וכדלעיל סי' ס"ה ס"ט וס"ק ס"ב דאע"ג דאינו אלא כעץ בעלמא התורה אסרתו וכדאמרינן בפג"ה וה"ה לכל דבר איסור דאע"ג דאינו נ"ט צריך ס' נגדו והכי איתא בירושלמי פ"י דתרומות הלכה ו' הדא אמרת לא לשבח ולא לפגם אסור:
ג סָעִיף ב איסור מועט כו'. בת"ח סוף כלל פ"ה כתב דאין לחלק בין נמחה ללא נמחה דהא טעם כעיקר דאורייתא אלא דטעם פגום לא חשיב טעם ובטל אם כן ה"ה גוף האיסור נמי בטל ברוב כו':
ד סָעִיף ב אבל איסור מרובה. וכן צירו של איסור טור בשם הרשב"א:
ה סָעִיף ב אלא טעמו כו'. ז"ל הרשב"א ונראה שאפי' נפל לתוך היתר מועט והכירו זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן אלא טעמו ולא ממשו ואע"ג דמשערין בכולו משום מאי דנפיק מיניה לא ידעינן השתא דאין בו בהנאתו בנ"ט אין אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו בהיתר שנתבשל בקדרה שאינה בת יומא והטעם בכל אלו מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולו אלא כל שטעמו לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששין שמא פלטה עד שיתן טעם בתערובתו לפיכך כל שטועמו קפילא ואין בו טעם מתירין אותו והלכך כשהאיסור פגום אין משערין בכולו אלא בטעמו וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא ע"כ:
ו סָעִיף ב במה דברים אמורים כו'. מלתא באפי נפשיה היא כדאיתא בש"ס ופוסקים וק"ל וע"ל ס"ס קל"ד עוד מדיני נטל"פ:
ז סָעִיף ב או פוגם ולבסוף השביח אסור. פי' אחר שהשביח אבל קודם שהשביח מותר אע"פ שאפשר שישביח אח"כ כיון דהשתא פוגם הוא מידי דהוי אקדרת מלח דלקמן ס"ק י"ב וכ"כ האו"ה כלל ל"ב ד"ה:
ח סָעִיף ב נאסר התבשיל השני. דהוי כדבר שתחילתו פגום ולבסוף השביח וע"ל סי' קל"ד ס"ק כ"ט:
ט סָעִיף ב ששים נגד האיסור הראשון. אבל א"צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה דכיון דהיה פגום לא נ"נ וכדלעיל סימן צ"ח ס"ק י"ז:
י סָעִיף ב לא נאסרה הקדרה. דהוי נ"ט בר נ"ט האיסור בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין כולו היתר כיון דהוא פגום כ"כ בת"ח כלל פ"ה דין כ"ג בשם או"ה:
יא סָעִיף ב אע"פ שיש שם רגלי הדבורים. ע"ל סימן פ"א ס"ח ובמה שכתבתי שם:
יב סָעִיף ג ואלמלא המלח והתבלין כו'. וה"ה איפכא כשהוא פוגם מפני שאין שם מלח או תבלין ואלו היה שם מלח או תבלין כראוי לא היה פוגם מותר כיון דהשתא מיהא פוגם כדאיתא בש"ס:
יג סָעִיף ד שמן ודבש כו'. הוא ל' הרמב"ם פי"ז מהמ"א וכ' הכ"מ שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז:
יד סָעִיף ד וי"א כו' רק משקה הנעשה מדבש כו'. משמע דבשמן גם הי"א מודים דפוגם (וכן כ' בעט"ז שמן ודבש כו' ואפילו היה בעין היה פוגם את השמן ומסריחו כו' והשמיט הגהת הרב ע"ש) ותימה הא הי"א אלו הוא מהרי"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ב ושם משמע להדיא דכ"ש בשמן הוי לשבח אפילו כשנתבשל וכן משמע בכל הפוסקים כמו שאבאר דמהרי"ל הביא שם תשובת ר"י שבמרדכי פכ"ש ופא"מ דשמנונית בעין הוי טעם לפגם בדבש וכתב עלה וז"ל אמנם עובדא הוי במחבת בת יומא שבשלו בה דבש ואסר ושמא היה משקה שנעשה מדבש ובהכי איירי נמי מתניתין דשריא דבש דמינה מייתי ר"י ראיה דקאמר אי משום גיעולי עובדי כוכבים כו' ובתשובת ר"י במרדכי שם מוכח להדיא דבשמן מודה דמשביח דמייתי התם ראיה דפוגם בדבש מדתנן פרק א"מ שמן של עובד כוכבים אסור ומפרש שמואל משום דזליפתן של כלי עובד כוכבים אוסרתן כו' וע"כ לא שקיל וטרי התם אלא בנטל"פ בשמן אבל בדבש הוי נטל"פ לגמרי אפילו מעורב בו שמנונית של גיעולי עובדי כוכבים או מבשר וחלב עכ"ל. רצה לומר דבהנך מתניתין שריא דבש וטעמא כדמפרש בש"ס דמשום גיעולי עובדי כוכבים ליכא למיחש דנטל"פ מותר אם כן על כרחך היינו טעמא דמשום דשמנונית בעין בדבש נטל"פ ובשמן נ"ט לשבח (וס"ל להאי תנא כלים של עובדי כוכבים בני יומן. אי נמי דסבירא ליה דכיון שאין הפגם בשמן אלא משום שאינו בן יומו אסור וכן משמע בתוס' דחולין דף ח' ריש ע"ב במה שכתבו שם אבל השמן אין הפגם אלא משום שאינו בן יומו ע"ש) ודלא כרנ"ש במ"ש סי' כ"ב שפירש דסבירא לי' לר"י דמאי דאמרי' בש"ס פא"מ גבי דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרי סרי היינו משום איערובי בשר שהוא מסרח סרח ולא כרש"י שפי' משום תערובת יין וזה תימה דהא גבי שמן נמי אמרי' בש"ס התם הכי ובשמן ס"ל דמשביח אלא ודאי כדפירשתי ע"ש במרדכי פא"מ מבואר שם להדיא כדפירשתי וכן מפורש בתוספות פרק קמא דחולין (דף ח' ריש ע"ב) וכן מוכח בהרשב"א ור"ן ואגודה בחולין שם שהביאו ראיה דקיימא לן סתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י מדאמרינן ר' ובית דינו התירו השמן דנטל"פ מותר אלמא דנטל"ש בעין בשמן דאל"כ לא הוי מייתי ראיה מידי וכן הוא להדיא בתוס' פא"מ (דף ל"ח ע"ב) ובהרא"ש שם ובהג"מ ס"פ י"ז מהמ"א בשם ר"י ובאו"ה כלל ל"ב דין ט"ז דשמנונית בעין פוגם בדבש ומשביח בשמן וכן הוא בסמ"ג ס"ס קמ"ח ומשמע להדיא בכל הפוסקים הנ"ל דאפי' בשמן שלוק נטל"ש דומיא דדבש (וכן מוכח להדיא בתשובת מהרי"ל הנ"ל ודלא כהרב בתשובה סי' נ"ג שהוציא מתשובת מהרי"ל הנ"ל לחלק בשמן בין שלוק או לא) ודלא כהרב בתשובה סי' נ"ג שדחק ליישב מ"ש הסמ"ג והתוס' דשמנונית בשמן נטל"ש דהא אמרינן בש"ס אי משום איערובי מסרי סרי (ומתוך כך כתב דמ"ש האו"ה בשם מרדכי דשומן בשמן נטל"ש ליתא דלא נמצא כן במרדכי שלנו ואולי שום תלמיד טועה הגיהו במרדכי ונקרא על שמו עכ"ל ותימה שהרי הוא מבואר מתוך דברי מרדכי הנ"ל בעובדא דר"י במחבת וגם במרדכי פכ"ש הביא עובדא דר"י הנ"ל וראייתו ממתנ' דשמן בקוצר ומוכח שם להדיא כן וכמו שכתבו כל הפוסקים הנ"ל וכל זה נעלם מהרב) ותירץ דבש"ס מיירי בשמן שלוק דומיא דדבש אבל באינו שלוק נטל"ש והדבר ברור דליתא אלא כדפרשתי והפוסקים מפרשים כפירש"י דאי משום איערובי היינו תערובות יין דבכולי סוגיא דעבודת כוכבים התם לא חיישינן אלא לתערובות יין אבל שמנונית בשמן לעולם נטל"ש בין חי בין שלוק:
טו סָעִיף ה והוא שתהיה מודחת כו'. לעיל ר"ס צ"ה כתבתי דסתם כלים שנתבשל בהם אמרי' שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ולפי זה מ"ש והוא שתהיה מודחת כו' היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת וקמ"ל דהשומן הדבוק אינו נטל"פ אחר מעל"ע והיש מתירין סבירא להו שטיחת איסור שעל פני הכלי נפגם ג"כ אחר מע"ל וכמבואר בב"י ודעת הטור סי' קכ"ב כסברא הראשונה וכן נראה דעת ב"י וכן לקמן סי' קכ"ב ס"ג לא הביא אלא סברא הראשונה וכ"פ בת"ח כלל פ"ה דין כ"א וכ"פ מהרש"ל פכ"ה סי' ס"ד:
טז סָעִיף ה ואם יש ס' כו'. כ"כ בת"ח שם בשם או"ה (ריש כלל ל"ג) והכי משמע מדברי הרשב"א והמחבר לעיל ר"ס צ"ה ומהרש"ל פכ"ה שם חלק על זה ואמר דמאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדרה שאינו בן יומו נותן טעם לשבח והוי הכל טעם הבא מן הממש עכ"ל ואין דבריו נראין:
יז סָעִיף ו שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור. בבישול וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה וסי' צ"ו ס"ג וסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה נתבאר זה:
יח סָעִיף ז קדרה שהיא כו'. ז"ל הב"י דין זה כ' סה"ת ונתן טעם לדבר דכך שוה המים לדידן כמו האיסור עצמו דכל המים נ"נ כיון שאין בהם ס' לבטל פליטת הכלי וחזר ונבלעו בקדרה וסמ"ק הביא דברי סה"ת וכתב אח"כ דיש מקילין בדין זה אחר שאין בגוף האיסור בן יומו אין להחשיבו ב"י ול"נ דבשאר איסורים מותר שכבר כתבתי בסי' צ"ב דלא אמרי' חנ"נ רק בבשר בחלב אבל אם היא בלועה מבב"ח שנתבשלו בה יחד או בזה אחר זה מונין מעל"ע משעה שהוחמו בה מים אבל לפי הטעם שכתב סמ"ק בהא נמי שרי ונ"ל דאם כבר עבר לילה אחד קודם שהוחמו אפי' בבשר בחלב אין למנות מעל"ע אלא משעה שבישלו בה כיון דיש סוברים דאחר לילה א' נטל"פ אבל אם קודם שעברו עליה לילה א' הוחמו בה מים נקטינן כדברי סה"ת כיון דקי"ל בבשר בחלב חנ"נ עכ"ד ומבואר מדבריו דאם הוחמו מים תוך לילה א' צריך אח"כ מעל"ע מחימום המים וזה שכתב כאן בש"ע עד שתשהה מע"ל. משעה שהוחמו בה המים וכ"כ לקמן סי' קכ"ב ס"ד ודלא כמ"ש בת"ח כלל פ"ה ד"ז על שמו דבין נשתהה הקדרה לילה אח' קודם החימום בין שנשתהה לילה אח' אחר החימום יש להקל ולסמוך בכהאי גוונא אמ"ד לינת לילה פוגמת עכ"ל דליתא אלא ס"ל להב"י דאינו מועיל לינה אלא לענין שחימום המים אח"כ לא יעשוה ב"י אבל אם חממו מיד שנעשה ב"י מחדש צריך מעל"ע מחימום המים ולפ"ז גם מ"ש הרב וכן אם עברה לילה אחת בין בישול בשר לחלב כו' אינו מוכרח לדעת הב"י ודו"ק. ומ"מ בעיקר הדין שס"ל להמחבר והרב דקדרה שבלוע מבשר בחלב דאמרינן חנ"נ איני מודה להם דזה דמי לשאר איסורים כיון שכבר נאסר וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ק כ"ב ע"ש ועוד כתבתי שם דהעיקר אפי' המ"ד דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מודה דצריך מעל"ע משעת חימום המים אפי' בשאר איסורים דלא תלי זה בחנ"נ או לא ע"ש ונלע"ד דאין לחלק בזה בין בשר בחלב לשאר איסורים ואם נקל בשאר איסורים גם בבשר בחלב יש להקל ע"ש ודו"ק:
יט סָעִיף ז לילה כו'. דוקא לילה לפי שהלילה גורם להפיג הטעם כדאיתא בפוסקים:
כ סָעִיף ז ובמקום הפסד כו'. פי' במקום הפסד קצת דאילו במקום הפסד גדול בלאו הכי מותר מטעמא די"א) דאין אומרים חתיכה נ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח וכדלעיל סימן צ"ב ס"ד בהג"ה ע"ש:
א סָעִיף א שטעמו פגום כו'. דנ"ט לפגם מותר דילפינן לה מגר דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה נבילה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר לא מש"ה כל שהאיסור בתערובות הרוב וההיתר מועט הוה כאילו הוא בפני עצמו ואין לו היתר עד שיהא נפגם לגמרי כנבילה שאינה ראויה לאכילה אבל כל שנאסר מחמת תערובות איסור הן באיסור שיש בו ממש ובטל ברוב היתר הן באיסור שאינו ממש אלא נ"ט אף שאין רוב היתר די לו אם יהיה נפגם קצת אותו התערובות דהא לא נהנה מהתערובות שום טעם ובזה מבואר מ"ש בסעיף ב' פגם זה אין צריך כו' ויש מי שאומר כו':
ב סָעִיף א אף על פי שפוגמין התבשיל כו'. דכשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטיל חשיבותייהו אפי' נתבשלו ואין מכירן אף גופן בטל ברוב בעלמא דעיקר החומרא בתערובות ע"י בישול יותר מכיבוש הוא משום טעמא וכאן ליכא טעמא דאיסורא שכבר האיסור מוסרח והוה כאילו אין כאן ממשות איסור אלא טעם לחוד אבל אם הם בעצמם מושבחים אע"פ שנ"ט לפגם במאכל זה גופו לא בטיל אפילו באלף כיון שהוא בריה או כיוצא בה מדברים שאינם מתבטלים והוה הכל כגוף האיסור בלא תערובות:
ג סָעִיף ב אפילו איסור מרובה כו'. כגון שנפל איסור גדול לרוטב מעט וזרק האיסור מן הרוטב ומבואר בטור דציר של איסור חשוב כגופו מ"ה אם נתערב ציר בעין של איסור להיתר צריך שיהא פוגם לגמרי או שיהא רוב היתר וכ"כ בא"ו הארוך:
ד סָעִיף ב ויש מי שחוכך כו'. פי' דפליג על מה שכתב תחילה אם יש שם גוף האיסור ובטל ברוב מהני פגם קצת וזה ס"ל דאפי' הכי אסור דהא נהנה מגוף האיסור במה שיש לו טפי לאכילה ויהיה נהנה טפי מרבוי אכילה שמחמת האיסור יותר מן הקלקול שמקלקל לו קצת בטעם אסור וכאלו לא הוה רוב וצריך שיפגום לגמרי כנבילה:
ה סָעִיף ב בד"א שפוגם כו'. קאי אריש הסימן וכתב בטור פירוש דהשביח ולבסוף פוגם כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין צונן והשביחן והרתיחן ופוגמן עד כאן לשונו ממילא פירושא דפוגם ולבסוף השביח הוא איפכא דנפל לתוך רותחין וציננן וזה אסור בכל שכן מהשביח ולבסוף פוגם) ומ"ש הטור בריש הסימן דפוגם תערובתו יותר כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין דמותר היינו שנפלו ברותחין ואוכלן כשהן רותחין וכן הוא בלבוש אלא שבפרישה כתב דברותחין וציננן מותר מכח מה שכתב הטור ריש הסימן והוא תמוה מאד:
ו סָעִיף ב ג"כ פוגם לא נאסרה הקדרה. דהואיל והתבשיל שרי הקדרה נמי שרי דה"ל נ"ט בר נ"ט דהיתרא דהרי גם כאן נותן הכף טעם פגום לתבשיל והתבשיל לקדרה ועדיין הטעם פוגם כ"כ הטעם בד"מ בשם או"ה כלל ל"ב. ותמהני דלמה נקיט רמ"א כאן שהכף נאסר תחלה מאיסור פגום דהיינו מהתבשיל הראשון שהיה בו איסור פגום הא אפילו אם היה איסור גמור בכף תחלה ותחבו לקדירה שיש בו תבשיל שאותו איסור שבכף הוא פוגמו הוה ליה הקדרה נ"ט בר נ"ט ואין אוסרת מה שיתבשל בו אח"כ אפילו אם אותו האיסור שבכף נותן טעם לשבח דהכף נתן טעם פגום בתבשיל והתבשיל נותן טעם פגום לקדרה והקדרה שתתן אח"כ טעם לשבח במה שיתבשל אח"כ הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא כיון שמתחלה בא הטעם של האיסור על ידי פגם וזה מבואר באו"ה כלל ל"ב וז"ל אבל אם נפל לקדרה כלי שנבלע מאותו איסור שנ"ט לפגם כגון כף שנאסרה מחלב ונפל ליין רותח הקדרה מותרת אפילו אם אין ס' ביין נגד הכלי דמאחר שהמאכל מותר אין שם איסור על התבשיל ושייך ביה שפיר נ"ט בר נ"ט דהיתרא עכ"ל. ומזה הועתקה הג"ה הזאת ביין ומאכל דנקט חדא היא דבמאכל היה שם יין וחלב פוגם ביין כמבואר שם לעיל מיניה וכ"כ רמ"א בסמוך וצ"ע למה שינה רמ"א ללא צורך וכתב ב"פ לפגם ובלבוש כתוב וזה לשונו אבל אם ניערו התבשיל הראשון בכף של איסור ותחבו אחר כך הכף לתבשיל שני שהוא גם כן פוגם לא נאסרה הקדרה השני' דיש הרבה נ"ט עכ"ל וזה יותר מגומגם מלשון רמ"א כאן ולענין דינא להלכה ודאי שרי אפילו בחד נ"ט לפגם וכמו שכתבתי בשם או"ה בפירוש ודברי המעתיקים צריך עיון ליישבם עוד כתוב באו"ה שם תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור בעין [לשבח] א"צ אלא ששים בקדרה שני' נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נעשה נבילה דהא משרי שרי עכ"ל ד"מ:
ז סָעִיף ד וכן לדבש. תמה ב"י שהרי העולם מבשלין דבש עם בשר והוא משובח מאד ותירץ דע"י התבלין והבצלים הוא משביח אבל אלו היה בשר ודבש לבדם היו פוגמין ובדרכי משה הקשה מדברי המרדכי פרק שני דביצה דחתיכת נבילה בדבש לא הוה לפגם שכתב וז"ל וע"כ אם נמצא בדבש חתיכה של נבילה אסור כל הדבש כו' ומו"ח ז"ל תירץ דהמרדכי לא אסר הדבש משום נתינת טעם לשבח של נבילה אלא מיירי אפי' הוא לפגם אוסרו לפי שהדבש אינה רבה על הנבילה וכמ"ש הרשב"א דכשהאיסור והיתר שוין אסור אפילו בנ"ט לפגם ע"כ והוא תמוה דהא שם במרדכי הכירו החתיכת נבלה ולא היה איסור רק מחמת טעמו ולעיל סעיף א' והוא מדברי הרשב"א מבואר דאם האיסור מחמת טעם ולא ממש אפילו האיסור רבה על ההיתר מותר בנ"ט לפגם על כן צריכין אנו לחילוק די"א שמביא אח"כ רמ"א והם דברי מהרי"ל בתשובה דיש חילוק בין דבש עצמו דמיירי בי' המרדכי למשקה העשוי בדבש וכן עיקר והוא מסקנת הד"מ ולא ידעתי למה כתב כאן לקולא במקום הפסד גדול אפילו בדבש עצמו דלפי הנראה אין כאן קולא נגד המרדכי:
ח סָעִיף ה כחתיכת איסור שלא נפגמה. דמה שהוא בעין אינו נפגם אפילו נשתהה כמה ימים וזהו דעת רשב"א בטור סימן קכ"ב והיש מתירין הוא הר"ן ס"ל דאפילו מה שבעין על הכלי נפגם ואנן קי"ל כסברא ראשונה וכ"כ בלבוש:
ט סָעִיף ו דחורפיה משויא ליה לשבח. ומבואר בסימן צ"ה ס"ב דדוקא רובו דבר חריף בעינן מ"ה בעינן עכ"פ בתבלין חלק גדול שהוא נרגש הרבה בקדרה ועי' מ"ש סי' צ"ו ס"ב:
י סָעִיף ז בלועה מבשר וחלב. פי' כיון שכבר נאסרה הקדירה מבליעת בשר בחלב נחשבים המים שבישל תוך מעל"ע כנבילה והוה כאילו בישל אז בשר בחלב רק שהכריע ב"י להקל באם עברה לילה בין בישול בשר בחלב ובין חמום המים דלא הוה אז המים נבילה דיש פוסקים כר"ת דלינה אח' פוגמת ואע"פ דלא סמכי' עלייהו להתיר המים האלו מ"מ מהני לזה שלא יהיו נחשבים כנבילה לענין חשבון מעת לעת:
יא סָעִיף ז בשאר איסורים בכל ענין. פי' אפי' קודם לינת לילה כיון דהיא גופיה דהמים יהיו נחשבים כנבילה בשאר איסורים הוא פלוגתא בסי' צ"ב ובכהאי גוונא סמכינן אמקילין:
א סָעִיף א כיוצא. כגון חה"ל ודבר שבמנין וכה"ג:
ב סָעִיף א בטלים. אבל כשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטל חשיבותייהו ובטלים:
ג סָעִיף ב קצת. אבל דבר שאינו נ"ט לא לשבח ולא לפגם אסור וראיה מגיד הנשה בסימן ס"ה ס"ט ש"ך:
ד סָעִיף ב מועט. כתב בת"ח דאין לחלק בין נמחה ללא נמחה דגם גוף האיסור נמי בטל ברוב:
ה סָעִיף ב מרובה. וכן צירו של איסור:
ו סָעִיף ב בד"א. היא מילתא באפי נפשיה וקאי אריש הסימן:
ז סָעִיף ב השביח. כתב הש"ך דוקא אחר שהשביח אסור אבל קודם שהשביח מותר אע"פ שאפשר שישביח אח"כ כיון דהשתא פוגם הוא וכ"פ האו"ה (וכ"ג ופר"ח חלקו וכתבו אף קודם שישביח אסור ואם הדבר ספק אם השביח או פוגם הולכין להחמיר ומשערין בס'. ומ"מ נ"ל דמין במינו ואיכא ודאי רוב הולכין בספיקא להקל. פר"ח):
ח סָעִיף ב האיסור. וכ' הש"ך אבל א"צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה דכיון דהיה פגום לא נ"נ כדלעיל סימן צ"ח:
ט סָעִיף ב הקדרה. דהוי נ"ט בר נ"ט האיסור בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין כולו היתר כיון שהוא פגום והקשה בט"ז למה לי שתחב הכף ב' פעמים לנטל"פ אפילו אם תחב תחילה בנ"ט לשבח ואח"כ תחבוהו לנטל"פ ואח"כ בישל בקדרה זו נמי שרי דהוי נ"ט בר נ"ט דהכף נתן טעם פגום בתבשיל ותבשיל בקדרה והקדרה תתן אח"כ במה שיתבשל ה"ל נ"ט בר נ"ט ומסיק להלכה אפילו בחד נ"ט לפגם שרי:
י סָעִיף ג לפגום. כתב הש"ך וה"ה איפכא כשהוא פוגם מפני שאין שם מלח ותבלין ואלו היה שם מלח ותבלין כראוי לא היה פגום מותר כיון דהשתא מיהא פוגם וכתב באו"ה תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה איסור בעין א"צ אלא ס' בקדרה שני' נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נ"נ דהא משרי שרי עכ"ל:
יא סָעִיף ד פוגם. הקשה בש"ך הא בסימן קכ"ב פסק המחבר דסתם כלים של עובדי כוכבים אינם ב"י ואם כן בלאו הכי מותר וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש:
יב סָעִיף ד הפסד. וט"ז כתב דאפילו בהפסד גדול יש להחמיר וע"ל סימן צ"ד וכתב הש"ך משמע דבשמן גם הי"א מודה דפוגם וע"ש שכתב בשם כל הפוסקים דבשר ושמנונית נותן טעם לשבח בשמן הן שמן חי הן שלוק:
יג סָעִיף ה הדיחה. כ' הש"ך וז"ל לעיל ר"ס צ"ה כתבתי דסתם כלים שנתבשל בהם אמרינן שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ולפ"ז מה שכתב שתהיה מודחת וכו' היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת וקמ"ל דהשומן הדבוק אינו נטל"פ אחר מע"ל והיש מתירין ס"ל שטיחת איסור שעל פני הכלי נפגם ג"כ אחר מע"ל וע"ל סי' קכ"ב ס"ג לא הביא אלא סברא הראשונה וכ"פ בת"ח ומהרש"ל [ואנן פסקינן כדיעה א' דמה שהוא בעין אינו נפגם אפי' נשתהה כמה ימים. אחרונים]:
יד סָעִיף ה שרי. כ' הש"ך ומהרש"ל חלק ע"ז ואמר מאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדירה שאינו ב"י נטל"ש ואין דבריו נראין עכ"ל:
טו סָעִיף ו בקדרה. פי' בבישול וע"ל סימן צ"ה ס"ב דדוקא רובו דבר חריף בעי' וע"ל סימן צ"ו ס"ג וסימן קכ"ב ס"ג בהג"ה נתבאר דין זה:
טז סָעִיף ז לילה. דוקא לילה גורם להפיג הטעם כדאיתא בפוסקים ש"ך [ועיין לעיל סי' צ"ד ס"ק ט"ז מש"ש]:
יז סָעִיף ז המים. הטעם איתא בב"י מאחר דיש פוסקים דס"ל דאחר לילה א' נטל"פ ואף דלא קי"ל כן להתיר המים האלו מ"מ מהני לזה שלא יהיו נחשבים כנבלה לחשוב מע"ל מחימום המים וכתב הש"ך ומבואר דאם הוחמו המים תוך שיעור לילה א' צריך אח"כ מע"ל מחימום המים ודלא כת"ח דמיקל ולפ"ז גם מ"ש הר"ב וכן אם עברה לילה א' בין בישול וכו' אינו מוכרח לדעת הב"י ודוק עכ"ל:
יח סָעִיף ז איסורים. כתב הט"ז פי' אפילו קודם לינת לילה כיון דהיא גופה דהמים יהיו נחשבים כנבלה בשאר איסורים הוא פלוגתא בסימן צ"ב וכה"ג סמכינן אמקילין (ועיין פר"ח). והש"ך כתב דהאי במקום הפסד פי' הפסד קצת דאילו במקום הפסד גדול בלא"ה מותר מטעם די"א דאין אומרים חנ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח וכדלעיל סימן צ"ב ס"ד בהג"ה ע"ש עכ"ל:
א סָעִיף א כיוצא בה אם אינן פגומים. ע' ש"ך שכתב כגון חהר"ל ודבר שבמנין וכה"ג וכתב הפמ"ג דר"ל כגון ב"ח ודשיל"מ ע"ש ולע"ד זה אינו דדשיל"מ אפילו פגום בעצמו לא בטיל דהא אין הטעם משום חשיבות ולא שייך לומר דהואיל ופגום בטיל חשיבותיה וכ"מ בספר תפארת למשה בשם או"ה. וע"ש עוד שחלק על הרמ"א ופסק דבריה אף שנסרח אינה בטילה באלף ובשאר דברים חשובים כחה"ל וכדומה מודה להרמ"א ע"ש גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ס"ז חולק על הרמ"א בזה וסובר ג"כ דבריה אפילו פגומה בעצמה אינה בטילה והבאתיו לעיל סימן ק' סק"ג והסכים עמו הגאון בעל חות יאיר שם ע"ש:
ב סָעִיף ב אע"ג. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"א ומתוך דבריו נלמד שדעתו דאם בישלו בקדירת איסור תבשיל שהאיסור נותן בה טעם לשבח ואח"כ בישלו בה תבשיל שהאיסור הראשון נ"ט לפגם בה נאסר התבשיל השני דכיון שהתבשיל הראשון נאסר מקודם ונ"נ א"כ עתה שבישל בה התבשיל הב' נתן התבשיל הראשון טעם בתבשיל הב' כיון שתבשיל ראשון אינו פוגם בתבשיל הב' ועיין בתשובת ש"ב גבעת שאול סי' י"ח שהשיג עליו והעלה דתבשיל שני שרי דאין הנאסר חמור מהאוסר ע"ש באורך. גם בשו"ת שלי כ"י השגתי ג"כ על תשובת כנ"י הנ"ל והעליתי ג"כ להתיר וע' עוד בתשובת תשואת חן סימן כ"ג מ"ש בזה:
ג סָעִיף ב הקדרה אסורה. עיין בתשו' נו"ב חי"ד סימן ל"א ביין שבשלו בכלי בשר ב"י והגיסו בכף חולבת ב"י וכתב דהיין יש להתיר אף שזה שכתב בהגהה לקמן סעיף ד' בשר או חלב ביין הוי לפגם ר"ל חלב בציר"ה מ"מ כיון שחלב עצמו אינו אוסר היין אלא מטעם שנתערב עמו בשר והוי בב"ח וא"כ הרי הבשר פוגם אך הכלים יש לאסור לדידן דמחמירין בסימן צ"ה סעיף ג' בהג"ה דלא חשבינן בכה"ג נ"ט בר נ"ט דחיישינן שמא נתערבו תליטת החלב והבשר בלי אמצעות המים וא"כ אסורים הכלים כמ"ש כאן בהגהה ע"ש ועיין בס"ד שהשיג עליו על מה שאסר הכלים [ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה באורך]:
ד סָעִיף ב [נגד האיסור הראשון. עבה"ט ועיין בס' לבושי שרד סימן מ"ז שכתב דנ"ל דא"צ ס' נגד כל האיסור אלא לפי חשבון דהרי גם במאכל הראשון נשאר מן האיסור כמ"ש הט"ז סימן צ"ב ס"ק כ"ד דהא גם כאן לא נעשה נבלה כיון דפוגם כו'. וכ' עוד אבל אם האיסור נ"ט לשבח במאכל ראשון צריך אח"כ ס' נגד כל הקדירה (עש"ך ר"ס צ"ג) מיהו אם יש בו איזה ספק כגון שנשפך ולא ידעינן אי היה ס' נגד הקדירה וידוע עכ"פ שהיה ס' נגד האיסור אפילו לא נגד כולו אלא לפי חשבון א"נ שהאיסור ההוא היה ספק איסור ולא נודע עד אחר שנפל לתבשיל הראשון ואח"כ בתבשיל השני יש ס' נגד האיסור לפי חשבון שרי ואפשר דבעי דוקא שלא יודע עד שנתבשל תבשיל השני וצריך להתיישב בדבר ע"ש בטעם הדבר]:
ה סָעִיף ד לדבש. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ס"ק י"ב ועיין בתשובת יד אליהו סוף סימן ל"ו וסימן מ"ה וסימן ס"ו:
ו סָעִיף ד חלב ביין. עיין בסוף ס' תוספות שבת ובתשובת נו"ב חי"ד סימן ל"א שכתבו דהיינו חלב בציר"ה ע"ש וע' פמ"ג בש"ד ס"ק י"ג שכתב דהיינו חלב בקמץ אבל חלב בציר"ה עי' סימן קכ"א ס"א בהג"ה משמע דנ"ט לשבח עכ"ד ור"ל דשם כתב הרמ"א שנהגו היתר לשום יין בכלים שנסריהם מדובקים בחלב משום שטבע היין כו' אלמא דחלב נו"ט לשבח ביין דאל"כ בלא"ה מותר. ובאמת לאו ראיה היא די"ל דאי משום נ"ט לפגם היה לכתחלה אסור כמבואר בכמה דוכתי אבל משום שטבע היין כו' שרי אף לכתחלה וכן הוא בהדיא שם בריב"ש שממנו מקור דין ההוא. [שוב מצאתי בספר בית יהודה שהשיג על הפמ"ג בזה. וכתב עוד והיותר נ"ל דשניהם הן חלב בקמץ והן חלב בציר"ה נותנים טעם לפגם ולא כתבו הפוסקים רק חלב סתם ולא פירשו אם בקמץ או בציר"ה דשניהם שוים בזה ע"ש]
ז סָעִיף ה מה שדבוק. ולא אמרינן בזה איסור דבוק דמיד שבא לתבשיל נמחה האיסור בתבשיל וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ה גבי מלח שעל החתיכה וכ"כ בספר חמודי דניאל סימן יו"ד:
א סָעִיף א כל דבר כו'. ע"ל ר"ס צ"ח:
ב סָעִיף א מיהו כו'. ר"ל לבטל עצמותן וכמ"ש בסי' ק' ואפילו פגומין בעצמן אינן בטלין כמש"ש ס"ד ע"ש וכאן איירי בבריה חשובה כגון עוף טמא שנסרחה וכמ"ש נבילה הראויה לגר כו' דאף אם אכלן בפ"ע פטור כמ"ש הרמב"ם פי"ד ע"ש:
ג סָעִיף ב פגם זה א"צ כו'. רש"י שם ס"ז א' ד"ה כל שאינה כו'. וראיה לדבריו מקדירה שאינה ב"י דקרינן לה נטל"פ והרי אינה פוגמת התבשיל כ"כ עד שלא יהא נאכל ואמרינן שם קדירה ב"י נמי א"א דלא כו' ואף ר"ש לא פליג אלא משום דס"ל דלא פגמה כלל כמ"ש תוס' שם ד"ה ואידך כו' וכן שמן ודבש וקורט של חלתית בפ"ב שהתירו משום נטל"פ וכולן נאכלין הן. ר"ן:
ד סָעִיף ב ויש מי כו'. ז"ל הר"ן אהא דלעיל דא"צ נטל"פ לגמרי ואע"ג דמנבילה גמרינן לה וכל שראויה לגר שמה נבילה אע"פ שנפגמה התם ה"ט מפני שנאכלת בפ"ע ולפיכך צריך שתפגום מאכילת אדם אבל תערובת שגופו בטל ברוב אף מדרבנן ולא אסור אלא משום טעמו דטעם כעיקר דאורייתא וגזרו מינו אטו שאינו מינו לפיכך כל שטעמו פוגם קצת מותר לפי שאינו נ"ט דאדרבה הוא פוגם אבל בליכא רובו אסור משום גופו שאינו בטל וכאלו הוא בעין וז"ש ואם אין שם ממשו כו':
ה סָעִיף ב ויש כו'. ז"ל הר"ן שם ועדיין צ"ל היכי גמרינן מנבילה ונ"ל דה"ט דמה נבילה שאינה אסורה אלא כשהיא ראויה אע"פ שנפגמה קצת מפני שנהנה ממנה משא"כ שאינה ראויה כיון שאינו נהנה ממנה כלל וה"ה כאן שאינו נהנה דהא פוגם ולפ"ז קרוב אני לומר שאם הגדיל כו' כמו נבילה:
ו סָעִיף ב בד"א כו'. קאי אסעיף א' וכמ"ש בגמ' שם:
ז סָעִיף ב או פוגם כו'. ע"ל ר"ס צ"ה:
ח סָעִיף ב י"א אע"ג כו'. כמ"ש בסוף ע"ז גזירה קדירה שאינה כו' כ"ש כאן שמא יבשל דבר שנ"ט לשבח וע"ל ס"ס צ"ט:
ט סָעִיף ב ואם בשלו כו'. כמו פוגם ובסוף השביח:
י סָעִיף ב נגד האיסור בו'. אבל לא נגד כולו דאין נ"נ כיון דהתירא הוא כמש"ל סי' צ"ד ס"ו ועסי' צ"ח ס"ה אבל כף ישנה וב"י כו':
יא סָעִיף ב אבל אם כו'. דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא:
יב סָעִיף ב וכן בדבר כו'. דכאן לא שייך ואח"כ השביח וע"ל סי' פ"א ס"ח:
יג סָעִיף ג (ליקוט) אפי' אין כח כו'. מימרא דר' יוחנן שם ע"ש (ע"כ):
יד סָעִיף ג מדוכין צ"ל מרובין וכן הוא בגמ' וטור:
טו סָעִיף ד שמן ודבש כו'. לשון הרמב"ם שמן של עובד כוכבים מותר כו' ולא משום גיעולי עובדי כוכבים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש כו' מטעם זה ומפרש מש"ש ל"ח ב' האי משחא כו' אי משום גיעולי כו' ושם ל"ט ב' והדבש כו' אי משום גיעולי כו' משום שהבשר פוגם בהן אבל סתם כליהם ס"ל דאמרינן שהן ב"י ועב"י בסי' קכ"ב וז"ש אע"פ שהם מבושלים כי' וכמ"ש משחא שליקא כו' אי משום כו' ואף לדידן דקי"ל סתם כליהם אינן ב"י כ' זה בש"ע ללמד דהבשר פוגם בהם:
טז סָעִיף ד וי"א כו'. כמו שהקשה ב"י שהרי העולם מבשלין בשר בדבש ומשביח. אבל רש"י ותוס' שם ד"ה אי פירשו דסתם כליהם אינן ב"י ומ"מ כתבו תוס' שם דבדבש פוגם אבל בשמן כ' שמשביח וכ"כ בחולין ח' ב' ד"ה השוחט דלהכי אסרו במתני' שמן והתירו דבש משום דפוגם אפילו בעין משא"כ בשמן ואח"כ התירו השמן משום דסתם כליהם אינן ב"י וכן פי' הר"ן אי משום איערובי גבי שמן איערובי יין וגבי דבש בשר טמא וכ"מ מדברי כל הפוסקים ועש"ך. וקושית הב"י תירץ הב"ח כשהעיקר תבשיל מבשר הוא משביח משא"כ שמנונית מעמ שפוגם: (ליקוט) וי"א כו'. מקושית ב"י וליתא דאע"ג דבעין משביח הטעם פוגם כמו בקנקנים ל"ג ב' לפי' הרא"ש אע"ג דשם ע"ג א' אמרינן יין במים כו' (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. עמש"ש דדבש בעין משביח אבל הבלוע פוגם וכמו יין שהוא במים ושאר משקין לשבח ובבלוע הוא לפגם כמ"ש בע"ז ל"ג ב' ועמש"ל סי' קכ"ב ס"ה (ע"כ):
יז סָעִיף ד (ליקוט) בשר או כו'. הג"א שם סי"א ד"ה וכן כו' (ע"כ):
יח סָעִיף ה ונקראת כו'. ע"ל ר"ס צ"ג: (ליקוט) ונקראת בת כו'. הרא"ש פ"ה דע"ז סל"ו בשם ר"י והסכים עמו והג"א שם ס"ט בשם רשב"ם (ע"כ):
יט סָעִיף ה והוא שתהיה כו'. מסתמא כן ור"ל לאפוקי בידוע וכמ"ש אי משום גיעולי כו' כנ"ל: (ליקוט) והוא שתהיה כו'. ממ"ש (בחולין) ח' ב' השוחט בסכין כו' ואע"ג דסתם כלים ש"נ אינן ב"י אלא משום דסתם סכין אינו מקונח [וכ"כ הרא"ה בבד"ה ש"ב ע"ש] וכמ"ש דש"י קי"ב א' ד"ה קישות. וסברא אחרונה ס"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה השוחט והרא"ש שם דבבן יומו מיירי אבל הג"א שם ד"ה ואם שחט כו' לא כ' כן והוא דברי רש"י הנ"ל. ודברי תוס' ורא"ש הנ"ל צ"ע דמאי פריך שם ותיפוק ליה משום שמנונית כו' חדשה כו' הא סתם סכין אינו ב"י ול"ל לדחוקיה (וערא"ש פ"ב דע"ז סימן ל"ה א"נ בשוחט כו') וכ"כ בת"ה ש"ב שם וז"ל בחדשה כו' א"נ בישנה ובשהכשירה כו' אבל אם לא שפה חזקה על סכין שיש שמנונית ע"פ וכל שהוא בעין אין אומרים בו שנפגם בשאינו בן יומו כו' וכן סתם בש"ע והג"ה בכמה מקומות (ע"כ): (ליקוט) והוא שתהיה כו'. וכ"כ בת"ה ובד"ה ומה"ב וכ' והא דאמרינן בפ"ב דע"ז בקורט של חלתית ואע"ג דאמר מר נטל"פ מותר אגב כו' פי' הרא"ה דאפילו בעין פוגם שמנונית בחלתית ועוד תי' במה"ב דסתם סכין של אומן נקי משמנונית שהחנוני מקנח כליו כו' ע"ש ושם (ע"כ): (ליקוט) והוא כו'. עתוס' ח' ב' ד"ה השוחט כו' ובמרדכי שם וסה"ת תירצו משום שמנונית הנדבק בדופני הסכין וערש"י שם קי"ב א' ד"ה קישות כו' וכ"ד תוס' שם ומדדחיק תוס' כאן להעמידה בידוע שהוא ב"י משמע דס"ל כיש מתירין (ע"כ): (ליקוט) והוא כו' ויש מתירין כו'. תליא בשני התירוצים של תוס' דע"ז ס"ט א' בד"ה אמר וי"ל כו' א"נ כו' (ע"כ):
כ סָעִיף ה ויש מתירין כו'. דס"ל שגם הטיחה שע"פ נפגם אחר מע"ל ובסי' קכ"ב סתם כסברא הראשונה וכן בר"ס צ"ו כתב בן יומו או שאינו מקונח כו': (ליקוט) ויש מתירין. מהא דסוף ע"ז וכולן כו' וכפי' הרמב"ם בפי"ז שלא הטביל היינו הדיח ושם ל"ט א' ואע"ג דאמר מר כו' אע"ג דסתם סכינים אינן מקונחין כמ"ש רש"י בחולין קי"ב א' וע"ל סי' קכ"ב (ע"כ): (ליקוט) ויש מתירין כו'. ממ"ש בע"ז ע"ה ב' וכולן שנשתמש כו' וכ' הר"ן שם בשם אחרים דהאי עד שלא הטביל שלא הדיח קאמר וכמ"ש במתני' את שדרכו להטביל יטביל וכ' שכ"ר הרמב"ם ורמב"ן ז"ל אבל בשם הראב"ד כ' שם כסברא הראשונה והטביל ממש קאמר כמש"ש מדיחן ומטבילן ול"ד קאמר ועתוס' ד"ה וכולן כו' (ע"כ):
כא סָעִיף ו יש מי כו'. כמ"ש שם ל"ט א':
כב סָעִיף ז קדירה כו'. דהמים נ"נ וחוזרין ונבלעין בקדירה. תוס' בסוף ע"ז ע"ו א' ד"ה בת כו':
כג סָעִיף ז מבב"ח. כשיטתו דאין נ"נ אלא בב"ח:
כד סָעִיף ז אבל אם כו'. דסמ"ק כ' דיש הרבה מקילין כיון שאין בגוף האיסור ב"י אין לחוש ודעת רש"י ור"ת בתוס' הנ"ל דכל שעברה לילה אינה ב"י ואע"ג דלא קי"ל כוותייהו מ"מ בכה"ג כיון דיש הרבה מקילין בלא"ה יש לסמוך עלייהו. ב"י:
כה סָעִיף ז ובמקום הפסד כו'. דבכה"ג דהרבה מקילין סמכינן אהנך דס"ל דאין נ"נ א לא בבב"ח. ד"מ:
כו סָעִיף ז הפסד. ר"ל הפסד קצת דבהפסד גדול בלא"ד אמרינן דבלח בלח לא נ"נ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.