א הַקּוֹנֶה מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּלֵי סְעֻדָּה שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל זְכוּכִית, אוֹ כֵּלִים הַמְצֻפִּים בַּאֲבָר מִבִּפְנִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים צָרִיךְ לְהַטְבִּילָם בְּמִקְוֶה אוֹ מַעְיָן שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה. (טור בְּשֵׁם סה"מ ועב"י) הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵלִים הַמְצֻפִּים בַּאֲבָר, אֲפִלּוּ בִּפְנִים, יִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ק וְאָרֹךְ), וְכֵן נוֹהֲגִין.
ב צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַכְּלִי רָפוּי בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת טְבִילָה, שֶׁאִם מְהַדְּקוֹ בְּיָדוֹ הָוֵי חֲצִיצָה. וְאִם לִחְלַח יָדוֹ בְּמַיִם תְּחִלָּה, אֵין לָחוּשׁ. וְדַוְקָא שֶׁלִּחְלַח יָדָיו בְּמֵי מִקְוֶה, אֲבָל לֹא בְּמַיִם תְּלוּשִׁים. (כ"מ מִמָּרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר).
ג יְבָרֵךְ: עַל טְבִילַת כְּלִי; וְאִם הֵם שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, מְבָרֵךְ: עַל טְבִילַת כֵּלִים.
ד טריפיד"ש שֶׁשּׁוֹפְתִים עֲלֵיהֶם קְדֵרוֹת, אֵינָם טְעוּנוֹת טְבִילָה. אֲבָל פדיליא"ש, טְעוּנוֹת טְבִילָה מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתְנִים עֲלֵיהֶם הַמַּאֲכָל עַצְמוֹ.
ה סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה אוֹ סַכִּין שֶׁמַּפְשִׁיטִין בּוֹ, (אָרֹךְ), יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין (תַּשְׁבֵּ"ץ). וְטוֹב לְטָבְלוֹ בְּלֹא בְּרָכָה. הַבַּרְזֵלִּים שֶׁמְּתַקְּנִים בָּהֶם הַמַּצּוֹת, אֵינָם צְרִיכִים טְבִילָה (אָרֹךְ). וְכֵן כִּסּוּי שֶׁכּוֹפִין עַל הַפַּת לֶאֱפוֹתוֹ, אֲבָל כִּסּוּי קְדֵרָה צָרִיךְ טְבִילָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי).
ו כְּלִי עֵץ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חִשּׁוּקִים שֶׁל בַּרְזֶל מִבַּחוּץ שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתוֹ, אֵינוֹ טָעוּן טְבִילָה.
ז כּוֹס שֶׁל כֶּסֶף מְחֻבָּר בִּכְלִי עֵץ, צָרִיךְ טְבִילָה. הַגָּה: וְכֵן רֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין שֶׁבְּתוֹךְ הָעֵץ, יֵשׁ בַּרְזֶל קָבוּעַ שֶׁטּוֹחֲנִין בּוֹ צָרִיךְ טְבִילָה (מָרְדְּכַי). וְכֵן הַמַּשְׁפְּכוֹת שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ הַבְּרָזוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּשְׁאָר מַתָּכוֹת, כֻּלָּן צְרִיכִים טְבִילָה (אָרֹךְ). וְדַוְקָא שֶׁעִקַּר הַכְּלִי הוּא שֶׁל מַתֶּכֶת, אֲבָל אִם עִקַּר הַכְּלִי הוּא שֶׁל עֵץ רַק שֶׁמְּעַט בַּרְזֶל קָבוּעַ בּוֹ, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּלֹא הַבַּרְזֶל, אֵין צָרִיךְ טְבִילָה. אֲבָל כְּלִי הַמְתֻקָּן בִּיתֵדוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וּבְלֹא הַיְתֵדוֹת לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וְהֵם מִבִּפְנִים, צָרִיךְ טְבִילָה (כָּךְ מַשְׁמָע מִבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"ז).
ח הַשּׁוֹאֵל אוֹ שׂוֹכֵר כְּלִי מֵהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֵינוֹ טָעוּן טְבִילָה. אֲבָל אִם יִשְׂרָאֵל קְנָאוֹ מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִשְׁאִילוֹ לַחֲבֵרוֹ, טָעוּן טְבִילָה, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּיַד הָרִאשׁוֹן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם לֹא לְקָחוֹ הָרִאשׁוֹן לְצֹרֶךְ סְעֻדָּה, אֶלָּא לַחְתֹּךְ קְלָפִים וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַטְבִּילוֹ. הַגָּה: אֲבָל הָרִאשׁוֹן אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְצָרְכֵי סְעֻדָּה, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ עֲרַאי, בְּלֹא טְבִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁלְּקָחוֹ לְצֹרֶךְ קְלָפִים (ד"ע ואו"ה). וְכֵן אִם קְנָאוֹ יִשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי מִן הָרִאשׁוֹן לְצֹרֶךְ סְעֻדָּה, צָרִיךְ טְבִילָה גַּבֵּי הַשֵּׁנִי (בַּיִת יוֹסֵף).
ט מִשְׁכֵּן עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּלִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם נִרְאֶה בְּדַעַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁרוֹצֶה לְשַׁקְּעוֹ בְּיָדוֹ, טָעוּן טְבִילָה. וְאִם לָאו, יַטְבִּילֶנּוּ בְּלא בְּרָכָה אוֹ יִקְנֶה כְּלִי אַחֵר וְיַטְבִּילֶנּוּ עִמּוֹ. וְאִם לְבַסּוֹף נִשְׁתַּקַּע בְּיָדוֹ, יַחֲזֹר וְיַטְבִּילֶנּוּ בְּלֹא בְּרָכָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה אַשְׁכְּנַזִּית וְאָגוּר וְהוּא בִּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סִימָן מ"ט).
י יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן כֶּסֶף לְאֻמָּן עוֹבֵד כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹת לוֹ מִמֶּנּוּ כְּלִי, אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. (כֵּן מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי). הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם ריצב"א). וְיֵשׁ לְטָבְלוֹ בְּלֹא בְּרָכָה. וְאִם מִקְצָת הַכֶּסֶף שֶׁנַּעֲשָׂה מִמֶּנּוּ הַכְּלִי, שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, צָרִיךְ טְבִילָה (מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי). וְכֵן אֻמָּן יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה כְּלִי לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּקְנָאוֹ מִמֶּנּוּ, יַטְבִּילֶנּוּ גַּם כֵּן בְּלֹא בְּרָכָה אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים נָתַן כָּל הַמַּתָּכוֹת (אָרֹךְ) ; אֲבָל אִם עֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ רַק שֶׁקָּנָה הַמַּתָּכוֹת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁנָּתַן מִקְּצָת מַתָּכוֹת מִשֶּׁלוֹ, אֵין צָרִיךְ טְבִילָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י).
יא יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר כְּלִי לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְחָזַר וּלְקָחוֹ מִמֶּנּוּ, צָרִיךְ טְבִילָה. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ וְחָזַר וּפְדָאוֹ מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. הַגָּה: יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּנוּ כְּלִי בְּשֻׁתָּפוּת, אֵין צָרִיךְ טְבִילָה. יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּנְבוּ אוֹ גָּזְלוּ מִמֶּנּוּ כֵּלָיו וְהֻחְזְרוּ לוֹ, אֵין צָרִיךְ טְבִילָה; אֲבָל שַׂר אוֹ מוֹשֵׁל שֶׁאָנְסוּ יִשְׂרָאֵל וְלָקְחוּ כֵּלָיו וְהֻחְזְרוּ לוֹ, צְרִיכִין טְבִילָה, דִּכְבָר נִשְׁתַּקְּעוּ בְּיַד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים (אָרֹךְ).
יב צָרִיךְ לְהַטְבִּיל יְדֵי הַכְּלִי.
יג צָרִיךְ לְהַעֲבִיר הַחֲלוּדָה קֹדֶם טְבִילָה; וְאִם לֹא הֶעֱבִיר, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם שִׁפְשֵׁף וְנָתַן בַּגֶּחָלִים וְנִשְׁאַר עֲדַיִן מְעַט שֶׁל חֲלוּדָה שֶׁלֹּא יָכוֹל לַעֲבֹר עַל יְדֵי כָּךְ, הָוֵי מִעוּטוּ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, וְאֵינוֹ חוֹצֵץ וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ב מִדִּין חֲצִיצָה.
יד אֵין מַאֲמִינִים קָטָן עַל טְבִילַת כֵּלִים. אֲבָל אִם טְבָלוֹ לִפְנֵי גָּדוֹל, הָוֵי טְבִילָה (ת"ה סִימָן רנ"ז).
טו אִם הִטְבִּיל כֵּלִים עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, עָלְתָה לָהֶם טְבִילָה. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַטְּבִילָה (ד"ע).
טז אִם שָׁכַח וְלֹא הִטְבִּיל כְּלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יִתְּנֶנּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּמַתָּנָה וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאֲלֶנּוּ מִמֶּנּוּ וּמֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. הַגָּה: וְכֶן יַעֲשֶׂה אֲפִלּוּ בְּחֹל, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ מִקְוֶה (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם עָבַר וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכְּלִי בְּלֹא טְבִילָה, לֹא נֶאֱסַר מַה שֶּׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וְיִטְבְּלֶנּוּ עוֹד. (טוּר וְהַפּוֹסְקִים).
א סָעִיף א או של זכוכית או כלים המצופים באבר כו'. כצ"ל והיינו כלי חרס ודומה להן המצופים באבר:
ב סָעִיף א המצופים באבר. וכתב האו"ה כלל נ"ח דין ע"ט דהמצופים בזכוכית דינם כמצופים באבר:
ג סָעִיף א י"א כו'. כצ"ל ופליג אסברא ראשונה:
ד סָעִיף א יטבול בלא ברכה. במרדכי כתב בשם הר"ב דאפילו אינו מצופה אלא מבחוץ באבר יטבלנו בלא ברכה ומביאו ב"י וד"מ וכתב הב"ח ויש לתמוה על מנהג העולם שמשתמשים בקדרות המחופים באבר מבפנים בלא טבילה כלל:
ה סָעִיף א בלא ברכה. ונראה דיש להטבילן עם איזה כלי אחר בברכה כדלקמן סעיף ט' וכן הוא באו"ה כלל נ"ח ע"ש:
ו סָעִיף ב רפוי בידו כו'. צ"ע שהב"י והאחרונים לא הביאו שום מחלוקת בזה והרמב"ם פרק ב' מהלכות מקואות דין י"א כתב האוחז באדם וכלים ומטבילן הרי הן בטומאתן ואע"פ שרפה ידיו גזירה שמא לא ירפה עכ"ל ומביאו רבינו ירוחם נכ"ו ריש ח"ה במסקנא וכ"כ הרשב"א בסוף תה"א בשם הרמב"ם וכן דעת הרא"ה בב"ה שם וגם הב"ח פסק לקמן סי' קצ"ח ס"כ גבי טבילת אדם דאפילו רפוי לא עלתה לו טבילה ובסוף פ"ח מהל' מקואות תנן בהדיא אדם וכלים בהדי הדדי ע"ש וצ"ע:
ז סָעִיף ב אבל לא במים תלושים. עיין בל"ח סוף נדה דף שט"ו ע"א מה שהקשה על זה וי"ל דהכא אי לאו המים הוי חציצה והלכך המים באו לאפוקי מתורת חציצה ולכך בעינן שיהו מי מקוה ודוק:
ח סָעִיף ג יברך על טבילת כלי. ויש פוסקים לברך על טבילת כלי מתכות וכ"כ הב"ח שכן עיקר ושכן ראה נוהג ע"פ זקנים וכ"פ האו"ה כלל צ"ח דין ק':
ט סָעִיף ד אבל פדיליא"ש טעונות טבילה. מפני שצולין עליו ממש האוכל כן הוא לשון הסמ"ק והיינו שקורין בל"א רויז"ט:
י סָעִיף ה שא"צ טבילה. הטעם מבואר שם דלאו כלי סעודה הן דהא דהבהמה חזיא לאכילה משום הכי לא חשיב כלי סעודה דעדיין צריכה בישול או צלייה ע"כ:
יא סָעִיף ה הברזלים כו'. קשה דבאו"ה כלל נ"ח דין ב' דימה הברזלים לסכין של שחיטה שמפשיטין בו דא"צ טבילה דכיון דהדבר שמתקנים אותו צריך עדיין תיקון אחר וא"כ כיון דכתב הרב דבסכין של שחיטה יש לטבול בלא ברכה ה"ה הברזלים ונראה דס"ל להרב דהברזלים גרעי טפי שא"א לשמשן למאכל אחר משא"כ סכין של שחיטה שאפשר לשמשו למאכל אחר וכ"כ בגליון או"ה שם דהמחטים שתופרי' בם העופו' אין נידון כסכין של שחיטה וסכין שמפשיטין בו הואיל וא"א לשמשן למאכל אחר ע"כ ולפי זה מ"ש הב"ח ס"ד דמספריים שגוזזין בה ירק הוי ליה צרכי סעודה כי היכי דלגבי חבלה מיקרי דברים שעושין בהם אוכל נפש בח"מ סימן צ"ז עכ"ל לא נהירא דהא א"א לשמשו למאכל אחר אלא נראה כמ"ש בפרישה דמספרים של ירק א"צ טבילה ול"ד לגבי חבלה דהתם אפילו דברים שאינם צרכי סעודה מניחין לו כל שהן כלי אומנתו דהא מחזירין לו כלי מחרישתו ומעצדים ומגרות שלו וכן סכין של שחיטה כתבו הט"ו שם ס"ח דהוי אוכל נפש וכאן כתב דאין צריך טבילה ולפי זה כ"ש דהמקדח שמנקבין בו ברזות החביות אין צריך טבילה ודלא כמהרי"ל בסוף הלכות טבילה שכתב שצריכין טבילה וכן נוהגים:
יב סָעִיף ו אינו טעון טבילה. צ"ע דבב"י פסק הלכתא דיש לטובלו בלא ברכה דמספקא לן אי אזלינן בתר המעמיד או לא ומביאו ד"מ במסקנתו וכ"כ בסוף הלכות טבילות של מהרי"ל דיש לטובלו בלא ברכה וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין מ"ט דיש להטבילן בלא ברכה או עם כלים אחרים:
יג סָעִיף ז צריך טבילה כו'. משמע וצריך ברכה ואע"ג דבב"י פסק בכוס של כסף ומעמידו של עץ דיש לטובלו בלא ברכה י"ל דהתם אי לאו העץ לא היה הכוס מתוקן כלל והעץ הוא מעמידו אבל הכא מיירי שהכוס הוא כהלכתו רק שהוא מחובר בכלי עץ:
יד סָעִיף ז רחיים כו'. וכתב ד"מ בשם הגמ"יי דהתחתון המקבל התבלין אין צריך טבילה וכ"כ באו"ה שם דין פ"ה דהתחתון המקבל השחוק א"צ דכולו עץ:
טו סָעִיף ז וכן המשפכות של ברזל כו'. אבל משפך של עץ ויש בו שפופרת של ברזל אין צריך טבילה אע"פ שמשתמש בו דרך הברזל דמאחר שאינו מעמיד בטלה אצל המשפך וכן כל כיוצא בזה כ"כ האו"ה שם דין פ"ד:
טז סָעִיף ח א"צ להטבילו. ובאו"ה שם דין פ"ו פסק דצריך טבילה ונראה דיש להטבילו בלא ברכה או יטבול כלי אחר עמו:
יז סָעִיף ח אסור להשתמש בו לצרכי סעודה. אבל שלא לצרכי סעודה מותר להשתמש בו ואע"פ שנתקן לצורך סעודה כשנמלך עליו לחתוך בו קלפים אין צריך טבילה כן כתב האו"ה שם דין פ':
יח סָעִיף ח צריך טבילה גם השני. אף על פי שהראשון לקחו לחתוך בו קלפים וכה"ג:
יט סָעִיף ט ואם לאו כו'. כלומר שאינו יודע אם דעת העובד כוכבים לשקעו או לאו אבל אם יודע בבירור שאין דעת העובד כוכבים לשקעו פשיטא דא"צ טבילה כל זה הוכחתי בספרי מדברי התוספות והטור ומדברי מהרי"ל בהלכות פסח שכתבו דמשכנתא א"צ טבילה רק כשהוחלט ביד ישראל ובתשובה סי' ס' כתב דמבעיא לן בש"ס ומספקא לן וצריך טבילה מספק ודלא כהב"ח ע"ש ומיהו עכ"פ היכא דאין דעת העובד כוכבים לשוקעו כתב מהרי"ל דאין להשתמש בו בלא רשות העובד כוכבים משום גניבת דעת דאסור אף בשל עובד כוכבים ואין נוהגין כן כו' ונראה דס"ל דאין בזה משום גניבת דעת העובד כוכבים מה שמשתמש בו:
כ סָעִיף ט ואם לסוף נשתקע כו' כצ"ל. וכתב האו"ה שם דין פ"ח ומיהו אם הוסיף מעות להעובד כוכבים וקנה המשכון ממנו לאחר שהטבילו מספק צריך טבילה פעם אחרת ויברך דאדעתא דהכי לא טבל מתחלה ע"כ:
כא סָעִיף י ויש חולקין כו'. הב"ח השיג על הרב בזה ואין דבריו נראין כמ"ש בספרי דהעיקר כמ"ש הב"י והרב דדעת הטור בשם ריצב"א דאפי' בכסף של ישראל כיון שהעובד כוכבים עושה עיקר הכלי צריך טבילה בין שהעובד כוכבים עושה כלי חדש לגמרי או שהיה נקוב ולא היה מחזיק רביעית כיון שהעובד כוכבי' מעמידו צריך טבילה להריצב"א אפילו הכסף של ישראל וכן מסיק מהרש"ל פרק הגוזל עצים סי' כ"ב ולא נפרש דברי ריצב"א בכסף של עובד כוכבים אלא ריצב"א חולק וסובר לעולם צריך טבילה דאומן קונה בשבח כלי כו' ואע"ג דלענין הלכה מסיק מהרש"ל שם דא"צ טבילה מכל מקום ודאי יש להחמיר באיסור דאורייתא ואפשר דאף מהרש"ל לא קאמר אלא דאין צריך טבילה מדינא ולכך אין לברך עליו וכן משמע מלשונו שכתב הלכך כו' א"צ טבילה והטובלו בברכה יתן עליו הדין משום ברכה לבטלה ע"כ:
כב סָעִיף י צריך טבילה. וברכה:
כג סָעִיף י יטבילנו ג"כ בלא ברכה. משום דמספקא לן אי אזלינן בתר האומן והכא א"צ טבילה או אזלינן בתר מי שהכסף שלו:
כד סָעִיף י או שנתן כו'. כלומר העובד כוכבים נתן לישראל מקצת מתכות משלו והישראל עשאו לעצמו א"צ טבילה ומיירי שעדיין הוא מקצת הכלי של עובד כוכבים בשביל המתכות שלו ואם כן דומה לישראל ועובד כוכבים שקבלו כלי בשותפות וא"צ טבילה מטעם שכתב שם האו"ה סוף דין פ"ח דהא בודאי אינו יוצא מידי שם טומאה בטבילה זו דהרי עדיין שם שותפות העובד כוכבים עליו עכ"ל וכ"כ העט"ז וא"כ ה"ה הכא או נראה דה"ק הרב וכן אומן ישראל שעשה כלי לעובד כוכבים כו' אם העובד כוכבים נותן כל המתכות וקנאו ממנו צריך טבילה בלא ברכה אבל אם עשאו לעצמו רק שקנה המתכות מן העובד כוכבים ואפילו כולו או אפילו עשאו לעובד כוכבים ולא נתן העובד כוכבים כל המתכות אלא שנתן מקצת המתכות משלו וקנאו אח"כ ממנו אין צריך טבילה ומשמע ליה להרב דע"כ לא קאמר המרדכי דהיכא דאיכא מקצת כסף של עובד כוכבים צריך טבילה היינו משום שהעובד כוכבי' עשאו אבל כשהישראל עשאו. אפילו למ"ד דאזלינן בתר מי שהכסף שלו אפשר דהיכא דהמקצת כסף של ישראל מודה דא"צ טבילה ופי' זה עיקר:
כה סָעִיף יא אבל אם משכנו כו'. אפילו היה דעתו לשוקעו אצל העובד כוכבים א"צ טבילה כ"כ האו"ה שם דין פ"ח וכ"כ הב"ח והפרישה בשם מהרש"ל וכתבו בשמו דאם מתחילה השכינה בידו אדעתא שלא לפדות ונמלך ופדאו צריך טבילה:
כו סָעִיף יא בשותפות א"צ טבילה. כבר כתבתי הטעם בס"ק כ"ב ומטעם הנ"ל משמע דהיינו שעדיין הכלי מקצתו של עובד כוכבים אבל אם חזר וקנה חלק העובד כוכבים צריך טבילה:
כז סָעִיף יא ישראל שגנבו כו' אבל שר כו'. כתב העט"ז הטעם בשר או מושל שכבר ודאי נתיאש מהם וה"ל נשתקעו ביד עובד כוכבים כו' ולפ"ז אם הגניבה והגזילה היא בענין ששמענו שנתייאש מהן צריך טבילה ולא נהירא דבאו"ה שהוציא ממנו הרב דין זה (בכלל נ"ח דין פ"ט על הגליון) כתב הטעם דבגנב וגזלן אע"פ שנתייאשו לגמרי מאחר שאינן רשאין להחזיק בו בפרסום לא נקרא שם העובד כוכבים עליו וא"צ טבילה ומביאו בד"מ ואולי גם העט"ז מודה לזה אלא שבא לומר דאף בשר או מושל לא בעי טבילה אלא מטעמא דמסתמא מיאש מהן וה"ל נשתקעו ביד עובד כוכבים אבל אם לא נתייאש מהן א"צ טבילה:
כח סָעִיף טו עלתה להם טבילה. כתב הב"ח דעיקר טעמו של הרשב"א הוא משום דפסק כרב בפ"ב דחולין (דף ל"א) דנדה שטבלה בלא כוונה עלתה לה טבילה אבל לדידן דקי"ל לקמן ס"ס קצ"ח כר"י דנדה בעי כוונה ה"ה הכא לא עלתה להן טבילה עכ"ד וקשה דהא הרשב"א פסק כר' יוחנן גבי נדה ומביאו ב"י ס"ס קצ"ח אלא עיקר טעמו של הרשב"א הוא דטבילה דהכא שאני כמו שהביא בס"ס זה דבריו דמחלק כן וכ"כ בת"ה ס"ס רנ"ז דאפילו מ"ד גבי נדה בעי כוונה מאן לימא לן דהך טבילה בכלי דאינה מטומאה לטהרה ואינה אוסרת מה שבא לתוכה קודם הטבילה ואינה אלא גזירת הכתוב מנ"ל דבעי כוונה עכ"ל וכן נראה דעת הרב שסתם כאן כדברי המחבר (ולקמן ס"ס קצ"ח גבי נדה פסק דצריך טבילה אחרת) וכן בד"מ פסק סתם כדברי המחבר ועוד דמדלא כתב בסעיף י"ד גבי קטן דצריך ללמדו שיכוין לטהר כמו שהביא בד"מ בשם ת"ה אלמא דס"ל כמסקנת ת"ה שם דבטבילה דהכא לא בעי כוונה וכל היכא דלא בעי כוונה א"צ ללמדו כלל כדמוכח נמי בתוס' פ"ק דחולין דף י"ב ריש ע"ב וכן מחלק בעט"ז בין טבילה דנדה לטבילה דהכא ע"ש ולפ"ז אם נפלו כלים למים קודם טבילה א"צ טבילה כמ"ש בתשובת מהר"מ דלא כהב"ח שדחה דבריו מהא דס"ל דבעינן כוונה דכבר נתבאר דליתא:
כט סָעִיף טז יתננו לעובד כוכבים כו'. עיין בא"ח סי' שכ"ג ס"ז כתב הרב תקנה אחרת ועיין בתשו' מהר"ל ן' חביב סי' ט"ז. תשלום דיני טבילת כלים ע"ל סימן ר"א ור"ב:
א סָעִיף א כלי סעודה. דכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש באש אלא צרכי סעודה של מתכות דכתיב אך את הזהב וגו' וכל הנזכר בקרא הוא נקרא מתכות וזכוכית גם כן יש לו דין מתכות כיון שאם נשבר יש לו תקנה בהיתוך. וטעם הטבילה כדי שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל:
ב סָעִיף א או מעיין של ארבעים סאה. ב"י הקשה על מה שכתב הטור ולא נהירא כו' דהא גם בטומאה פסק בסי' ר"א דבעינן מ' סאה ותירץ בד"מ דהטור מקשה לפי סברת ספר המצות שכתב אע"ג דמעיין כו' ש"מ) דלדידיה סגי בפחות ממ' סאה בטומאה אלא דמחמיר בטבילה זו על זה תמה רבינו דמאי שנא ולא ניחא לי מצד לשון הטור גם מצד הדין דודאי גם הסמ"ק סבירא ליה דבאשה לא סגי לה במעיין שהוא פחות מארבעים סאה אלא דבכלי טמא סגי בי' ונ"ל פירוש דברי הטור בדרך זה דהך טבילה בכלי עובד כוכבים ילפינן לה בפרק בתרא דעבודת כוכבים ממה שנאמר וטהר ובאמת אין שום משמעות של וטהר שיהיה ע"י מים ואימא במידי אחרינא גם מה שאמרו שם דילפינן מן אך במי נדה אין בזה הכרע דפשוטו דקרא קאי על מי חטאת כדפרש"י בחומש אלא ע"כ אנו מפרשים הך וטהר דהוא ע"י מים כיון דכתיב בכלים טמאים במים יובא וטהר מזה אנו למדים במה מצינו דגם הך וטהר בכלי עובד כוכבים קאי ג"כ על מים ואחר שמפורש דוטהר קאי אמים אנו מפרשים גם מי נדה על מים שהנדה טובלת בהם וקמ"ל) דלא סגי פחות ממ' סאה כנדה כדאיתא בגמרא ובטור גרסינן יותר מבטבילת טומאה ורצונו לומר כלים טמאים והכי קאמר כיון שאין אנו יודעים שטהרה במים בכלי עובד כוכבים אלא מטבילת כלים טמאים לא נחמיר יותר מהם לענין מעיין אלא במאי דגלי רחמנא לענין מקוה שתהיה כנדה:
ג סָעִיף א יטבול בלא ברכה. דהציפוי בפנים אינו אלא לנוי:
ד סָעִיף ב ודוקא שלחלח ידו במי מקוה כו'. מקום הניח הרב להתגדר פה כי כבודו במקומו מונח שלא דק כלל בהג"ה זו הגם כי נמשכין אחר דברי המרדכי סוף עבודת כוכבי' כמו שנעתיק בסמוך בשם ד"מ מ"מ צריך להבין דברי המרדכי ולפרשם כמו שנציע לפנינו אי"ה ותחלה נזכיר עיקרא דהא מילתא דזכר הטור והש"ע דהדחת ידו במים מהני והוא מה ששנינו במשנה פרק ח' דמקואות האוחז ידו באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח את ידיו במים טהורים ר"ש אומר ירפה את ידיו כדי שיבואו בהם המים ופר"ש הדיח ידו קודם אחיזתו טהורים לפי שמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה וכן הביא בטור סי' קצ"ז וז"ל שמשקה טופח שעל הידים חיבור למי המקוה עכ"ל וכ"כ סוף ת"ה הארוך וז"ל לת"ק די אם הדיחה ידיה במים מפני שמשקה שעל ידיה טופח כדי להטפיח ומתחבר במי המקוה ואין כאן חציצה עכ"ל והוא ע"פ מה ששנינו פרק ו' דמקואות ומושכו ומשיקו אפילו כשערה דיו פירוש דמיירי התם שרוצה לטהר מים פסולים ממי מקוה כשרים דע"י שמשיק אותם כחוט השערה נטהרו כל הפסולים והלכה רווח' היא דמשקה טופח כדי להטפיח מועיל לחבר למקוה כשירה כדאיתא בפרק ב' דגיטין (דף ט"ז) זהו כוונת המשנה שזכרנו שהאוחז באדם או בכלי ידיח ידיו במים דהיינו שקודם שיאחז הכלי ילחלח ידיו אפילו במים תלושים וע"י חיבורם למקוה יהיו גם המים שעל ידו כבר כמי מקוה ממש ע"י השקה וע"כ זכר התנא ואחריו הפוסקים לשון הדחה בעלמא ככל הדחות שהם בתלושין ודלא כרמ"א שפי' דברי הטור דוקא במי מקוה אלא אף תלושין מועילים מטעם השקה. ומ"ש הד"מ בשם המרדכי סוף ע"ז שצריך דוקא מי המקוה הנה ז"ל המרדכי שם גם הורה שיש לאדם ליזהר להטביל לזכוכית מלא מים ויתנהו בדלי מלא מים והדלי שקוע בבור שלא ישיבוהו על שוליו פן יהיה חציצה מפני כבידו של כלי שחוצץ אלא יטהו על צדיו ויתגלגל הנה והנה בתוך הדלי בבור וא"ל מ"ש מפרסת רגל אדם העומד בקרקע במקוה ואין חוצץ משום דאמרינן שהמים קודמין לשם טרם יתן רגלו בארץ כדתנן פרק ז' דמקואות הטבילו בו את המטה אע"פ שרגליה שוקעים בטיט העבה כשירה מפני שהמים מקדימין די"ל דוקא במקוה שלם שהם מחוברים אבל כשנותן הזכוכית בדלי אפילו מלא מים אינו מועיל כי הם תלושים וגם יש ליזהר בהא דתנן פרק ח' דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים עכ"ל מזה למד רמ"א לפרש כאן שהדחה שהזכיר הטור הוא במי מקוה ובאמת זהו ענין אחר דהמרדכי מיירי מכובד הכלי שהוא מפסיק במקו' שהוא שוכב ואין שייך שם לומר שהמים שתחת הכלי יהיו נטהרים בנשיקה ממי המקוה אלא דוקא אם היו כבר תחת הכלי מים כשרים של המקוה אז אף על פי שכובד הכלי מפסיק עד שתאמר שאותן המים שתחת הכלי הופסקו לגמרי ממי המקוה מ"מ נשארו בחבורין ולא נפסלו ויש להם חיבור מכל צד שיהיו נשארים בהכשירן משא"כ במים תלושין בכלי שאתה צריך לטהרן ע"י נשיקה ולעשות עליהם טהרה מעיקרא בזה צריך חיבור טוב וכיון שיש כובד בכלי לא מיקרי חיבור טוב אבל באמת מי שטובל כלי בידו במקוה אין צריך למי מקוה אלא כיון שאין שם כובד כלי שפיר הוי נשיקה למים התלושים שהם טפוחים על ידו כבר עם מי המקוה אלא דמ"מ צריך האדם הטובל כלי שלא לאחוז בכח בכלי דא"כ יהיה ג"כ כמו כובד הכלי שזכרנו אלא דיבוק בינוני כמו שאמרו בנדה הטובלת בכמה דוכתי לענין עיניה ושפתותיה וזהו כוונת המרדכי שזכרנו שכתב וגם יש ליזהר כמ"ש במתניתין האוחז כו' דקשה וכי מתניתין אתא לאשמועינן אלא דקמ"ל שיש ליזהר שלא יהדוק כ"כ בחוזק דאע"פ דהת"ק פליג על ר"ש דס"ל ירפה ידיו וס"ל דא"צ לרפות ידיו מ"מ דיבוק בינוני צריך גם לת"ק ולא בחוזק וזהו פשוט וכן ראיתי בספר משמרת הבית של הרשב"א דף ק"צ שכתב וז"ל וקי"ל כת"ק דא"צ לרפות ידיו אלא כל שהדיח ידיו תחלה ואינו דוחק הרבה עולה להן טבילה. ונ"ל דהטור ס"ל דאם מהדקו בידו דיבוק בינוני מותר אפילו לכתחלה ולא גזרינן שמא יהדקנו בכח מאד ולא יועיל חיבור מי מקוה וזה שכתב ומיהו אם לחלח כו' אין לחוש דקשה מאי אין לחוש היה לו לומר מותר או שפיר דמי אלא דקמ"ל שאין לחוש שמא יהדק מאד בכח. והרא"ש מיקל עוד דלא ס"ל כובדו של כלי מפסיק ומבטל החיבור של תלושים שעל ידיו עם מי מקוה שהרי כתב בהלכות מקואות וז"ל מפני שהמים מקדימים ונגעו ברגלי המטה קודם שנגעו בטיט ואותן המים מחוברין למקוה הלכך לא הוי חציצה כדתנן פרק ח' דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ומטעם זה א"צ להגביה רגליו בשעת טבילה מפני שהמים מקדימים עכ"ל הרי שהשוה דין זה להדחת ידים ששם הווין מי הדחה תלושין ומכל מקום כיון שהמרדכי מחלק בין כובד הכלי או אינו כובד יש להחמיר וע"כ מי שרוצה להטביל כלי ילחלח ידיו אפי' במים תלושין ויאחז הכלי דיבוק בינוני ויטבילו והרוצה להטביל כלי מלא מים תלושין בדלי תלוש מן המים ולשומן במים עם הכלי אז צריך שיהפכנו על שוליו כי זהו כמו האדם האוחז בכח בכלי וטובלו כי האדם האוחז הוא בחיריי והוא יכול לאחוז שלא בכח גדול משא"כ בכלי מלא וכבד אא"כ שהדלי שקוע במים ומוריד הכלי לתוכו אז לא איכפת לן בכובד הכלי כיון שכבר יש מים כשרים בתוכו וכמו שאמרנו ובלבוש כתוב שבתוך המים יתננה מיד ליד הגם שהוא דרך טוב כי באותו דרך אין איסור אפי' אם אוחז בכח מאד וכמ"ש באו"ה סוף כלל נ"ח דין צ"ו מ"מ אין זה דרך המשנה שזכרנו כלל שנקט הדיח ידיו במים תחלה ודברי הטור וש"ע לא מתפרשים כלל בדרך זה אלא בדרך שאמרנו ואפילו בתלושין סגי כיון שאין כאן כובד כלי ולא דבוק בכח עלתה לו טבילה כהוגן אפילו לכתחלה ואפילו לדעת המרדכי שזכרתי דס"ל דכובד הכלי חוצץ אפילו אם נתלחלחו הידים תחילה במים תלושים ואין לחוש כאן כלל שמא יאחזנה בכח דהלכה פסוקה היא דאין חוששין לזה אפי' בטומאת נדה כמו שיתבאר בסי' קצ"ח סעיף כ"ח בסייעתא דשמיא:
ה סָעִיף ג יברך על טבילת כלי. בד"מ כתב בשם המרדכי פרק השוכר יש מצריכין לברך על טבילת כלי מתכת שלא יהא במשמעו שאר כלים שאין חייבין בטבילה עכ"ל וכן הוא בהגהות אשר"י עכ"ל ותמהתי דא"כ יברך ג"כ על כלי מתכות של סעודה דלא לשתמע אף שאינם של סעודה אלא ע"כ שא"צ להזכיר בברכה כל פרטי פירושי המצות. ולא דמי לברכת נר של חנוכה ולא סתם נר דהתם עיקר המצוה היא של חנוכה כמו הכא בכלים וברכת כיסוי הדם בעפר שפורש פירוש המצוה כתבנו במקומו הטעם שהוא מברך על שני כיסויים על כן נראה לע"ד שאין לשנות מהמנהג בזה כלל ואח"כ מצאתי גדולה מזו בסוף או"ה בתשובה וז"ל אך מהר"ז רונקי"ל השיב שאין להזכיר כלי רק להטביל סתם:
ו סָעִיף ד טריפידי"ש. בל"א דרי"א פו"ס אבל פדילייא"ש פי' רוס"ט בל"א:
ז סָעִיף ה סכין של שחיטה. במרדכי כ' הטעם דלא חשיב כלי סעודה דהא אסור לחתוך בו אפילו צונן והא דבהמה חזיא לאכילה מ"מ עדיין צריכה בישול עכ"ל. וכן הסכין שמפשיטין בו אינו משמש לאכול בו כמו שהוא עתה כ"כ באו"ה. ונראה כיון דכ' רמ"א על זה וטוב לטובלו בלא ברכה ה"ה בכלי ברזל שמתקנים המצות שכתב אח"כ דא"צ טבילה ה"נ יטבילנו בלא ברכה דחד טעמא אית בהו אלא דרמ"א כתבו כאן לפי שבאו"ה כתבו לזה בהג"ה על זה ובטור חשיב מספריים בין הכלים שאין בהם צרכי סעודה והוא מדברי התלמוד סוף עבודת כוכבים דפריך רב אשי אפילו זוזי דסרבלא נמי פרש"י מספרים שגוזזין בהם בגדי צמר ומשני כלי סעודה אמר רחמנא וכתב בפרישה דמספרים דנקט הטור היינו אפילו מה שגוזזין בהם ירק. ומו"ח ז"ל חלק עליו וכ' עליו דלא דק דשל ירק חשי' כלי סעודה דהא בח"מ סי' צ"ז חשיב ליה כלי שעושין בו אוכל נפש ע"כ. ואני אומר דיפה כ' בפרישה. דהא בסוף פרק המקבל אמרי' דסכינא דאשכבתא הוי של אוכל נפש ופרש"י דהוא סכין של קצבים שמקצבים בו בשר והנך רואה שהסכין שמפשיטין בו הוא ניהו סכין של קצבים ואינו טעון טבילה והוא מטעם שזכרנו אלא דע"כ אין ענין כלי שעושין בו אוכל נפש לענין כלי סעודה כלל והמקשה דפריך מזוזי דסרבלא הוי מצי למפרך משל ירק אלא דעדיפא פריך ותו דהא בח"מ שם חשיב סכין של שחיטה וכאן פסק המרדכי והש"ע דא"צ טבילה ודברי הפרישה הם אמת. וכתוב באו"ה דה"ה בברזל שמתקנין בו קרעפלי"ך בפורים או שמגרדין בו העיסה שבעריבה רק אם מסירין בו השרוף מן הלחם כשמוציאין אותו מהתנור צריך טבילה ע"כ ובכולן הטעם דכל שצריך לדבר המשתמש לבישול א"צ טבילה:
ח סָעִיף ו כלי עץ שיש לו כו'. החשוקין בל"א רייפי"ן וכתב בטור בדין זה א"צ טבילה אפילו למי שהולך אחר המעמיד פירוש דהיינו ר"מ בפרק קמא דשבת כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכו אבר רבי מאיר מטמא שהולך אחר המעמיד דהיינו האבר מעמיד הכלי שיוכל להשתמש בו הוי ככולו אבר ועל זה אמר אפילו ר"מ מודה כאן דלא אמרינן כאלו כולו מתכת כיון שאין התשמיש דרך אותו הצד:
ט סָעִיף י צריך טבילה. בטור כ"כ בשם ספר המצות וסיים וז"ל כיון שמשתמש בשל כסף אבל מבחוץ לא אף על גב דמעמיד ויש מחמירין להטבילו בלא ברכה ופירש ב"י לדרך השני שלו שהוא עיקר בעיניו דכוס של כסף שהוא עומד על ידי כלי עץ המקיפו סביב ומחברו שצריך טבילה וכדאמרינן גבי כלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל אבל מבחוץ לא דהיינו אם הכסף מבחוץ והעץ מבפנים אע"פ שהכסף הוא מעמיד העץ כמו אותו כלי עץ שיש לו חשוקי ברזל שא"צ טבילה והיש מחמירין קאי אתרוייהו בין הוא של כסף ומעמידו עץ בין איפכא דמספקא להו אי אזלינן בתר המעמיד או לא ע"כ פירוש שלו. ולע"ד תמוה אם פי' בטור דברי הסמ"ק כן דא"כ היה לו לפסוק גם בחשוקים של ברזל דלעיל מיניה כן דהא לב"י חד דינא אית להו והוא סותר דברי עצמו תוך כדי דיבור שהרי פסק בסמוך לו ממש דא"צ טבילה בחשוקי ברזל אפילו למאן דהולך בתר המעמיד ע"כ נראה דהטור פירש דברי הסמ"ק שמיירי בכלי תוך כלי שכן הוא בסמ"ק בהדיא כלי כסף בתוך כלי עץ והוא בענין שהחיצוני נראה קצת גם בפנים ע"כ שפיר יש עליו שם מעמיד כההיא דרבי מאיר פרק קמא דשבת דלעיל אלא דס"ל להסמ"ק דלא אזלינן בתר החיצון שהוא מעמיד אלא בתר עיקר התשמיש שהוא כלי גמור רק שקצת נראה כלי החיצוני בפנים ועל זה אמר שיש מחמירין באם החיצון של כסף והוא מעמיד גמור לטובלו אבל אין להחמיר ולברך אבל ברישא שהפנימי של כסף ושם עיקר התשמיש בשל כסף ודאי צריכה טבילה בברכה דכל שמשתמשין באותו פנימי אין במעמיד כח לבטל ולפטור אותו מטבילה וכן בסמ"ק שבידינו כתוב בהדיא ויש מחמירין להטביל היכא דמעמיד בלא ברכה שמע מיניה דקאי אהאי לחודיה וכן נראה מדברי הש"ע כאן שתחילה כתב בחשוקין של ברזל שא"צ טבילה ואח"כ כתב בכלי של כסף כאן דצריך טבילה דמשמע כדינו אפי' בברכה משמע דהדר ביה ממה שכתב בב"י וס"ל דיש מחמירין לא קאי אלא אכסף בחוץ וכדפרישית וכ"כ מו"ח ז"ל ולא כמ"ש בלבוש דבהאי טבילה שזכר הש"ע בסעיף ז' שהיא בלא ברכה אלא צריכה טבילה בברכה וזהו ברור ולא עוד אלא אפילו בסיפא דהטור דהחיצון הוא כסף כיון שהוא מעמיד צריך טבילה בברכה שכן מוכח ממה שכתב רמ"א בסעיף י' ואם מקצת הכסף כו' כמו שכתבתי שם דפוסק כמ"ד הולך אחר המעמיד וא"כ ה"ה נמי כאן אבל לענין הלכה כתבתי בסעיף י' שאין לברך לא כאן בחיצון כסף ולא התם בנתן מקצת כסף:
י סָעִיף ח לחתוך קלפים. כ' ב"י ה"ה אם קנאו לסחורה א"צ טבילה בהגהת אשר"י מסיים בזה כיון שהוא שאול בידו למד ב"י אם קנאו צריך טבילה וכמ"ש רמ"א בסמוך אבל באו"ה כלל כ"ח דין פ"ז כתב כיון שאם היה הישראל הא' רוצה לשמשו לסעודה אפילו עראי היה צריך לטובלו ממילא נתחייב בידו מקרי וע"כ ישראל השני השואל ממנו צריך לטובלו ותמיה לי מאד על רמ"א שלא הביאו לא בד"מ ולא כאן. וצ"ל דיש לטובלו בלא ברכה וה"ה השואל כלים מישראל החנוני לצורך סעודה יטבלנו בלא ברכה אלא דיש לחנוני להודיע זה למי שיקנה אותו ממנו אח"כ שלא יטבלנו שנית בברכה כנלע"ד:
יא סָעִיף ט ואם לאו. בגמרא אמרינן אמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה עובד כוכבים כסא דכספא ואטבליה ואשתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזבינא אי משום דחזי לעובד כוכבים דדעתיה לשקועי וע"כ פסקו הפוסקים דאי בודאי חזינן דדעתיה לשקועי צריך טבילה ואי לא הוי ספיקא ומשמע דאפי' בודאי אין דעתיה לשקועי יש ספק אי צריך טבילה מכח משכנתא כזבינא אלא דהטור כתב בלשון זה ואם אינו יודע אם דעתו לשוקעו מבעיא כו' משמע דאם בבירור אין דעתו לשוקעו ודאי א"צ טבילה. ובב"י כתוב ובדלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן כו' וכן עיקר ונראה דהטור קמ"ל רבותא דאפילו כל שאין ידוע בודאי דדעתיה לשקועיה א"צ טבילה וכ"ש בודאי לאו דעתיה והא דלא אשמועינן רבותא איפכא דאפי' דאין דעתו יש לטובלו בלא ברכה דזה אינו אלא חומרא בעלמא. ומו"ח ז"ל כ' דבאין דעתו לשקועיה אסור ישראל להשתמש בו משום גניבת דעת העובד כוכבים והביא ראייה מספר מהרי"ל הלכות פסח שכתב שאין נכון להשתמש בשום כלי עובדי כוכבים טרם נחלטו ביד ישראל אא"כ הורשה בכך וע"כ לא התיר הטור כאן בלא דעתו לשקועיה. ואני אומר אם היה כאן איסור גניבת דעת ודאי לא היה מועיל דעתו לשקועיה וכמ"ש משכנתא כזבינא דהא במשכן דישראל פשיטא שדברים אלו לא מועילים ואם יש איסור בעובדי כוכבים בזה הוה כישראל ולמה היה רב אשי משתמש במשכונו של עובד כוכבים שלא מדעתו מצד משכנתא כזבינא גם הטור ושאר הפוסקים לא היו מדברים במי שעושה איסור ואפשר שמהרי"ל היה מפרש דרב אשי השתמש ברשות העובד כוכבים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא כתב הטור ביש ודאי שלא דעתו לשקועיה דהא גם באין ידוע אם דעתו לשקועיה יש איסור מצד גניבת דעת לפי זה. אמנם נראה לע"ד היתר ברור להשתמש במשכן של עובד כוכבים שלא ברשות דלא עדיף מהפקעת הלוואתו דבח"מ סי' שמ"ח דהיה מותר [ר"ל בימיהם לפי שנהגו אז כן העובדי כוכבים בהפקעת הלואת ישראל וע"כ מדדו להם ישראל כמדתה.] דבפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג) פרש"י שאין זה גזל ממש כי ליכא חילול השם דלא ידע עובד כוכבים בהדיא דמשקר כו' והא דאמרינן ס"פ הניזקין רב כהנא אמר שלמא למר פרש"י כי יהיב שלמא לעובד כוכבים לא נתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו. וכתבו התוס' וצ"ע אי מותר לעשות כן משום גניבת דעת וכן בפג"ה ולעיל בסוף סי' קי"ז דאסור למכור לו נבלה בחזקת כשירה לא דמי לכאן דהתם מוציא דבר שקר מפיו כדי להטעותו ולקבל ממנו החזקה טובה או מוותר ממון בשביל שקר זה וזהו כמו גניבה מכיסו וזהו אסור בעובד כוכבים כמו בישראל משא"כ בהך דהכא אפי' אם יכול לעשות טצדקי ולעכבו כולו לעצמו אין בזה איסור כיון שכבר תחת ידו הוא בהיתר שמסרו לו בשביל הלוואתו ועמ"ש עוד בסי' רצ"ב ס"ב בענין גניבת דעת של עובדי כוכבים אם הוא בשב ואל תעשה כמו שאמר לו העובד כוכבים. וכן ראיתי בקהלות גדולות שבימי הסוכות משתמשים בבגדים המצויירים משכנות של עובדי כוכבים לנוי סוכה ומשאילין לאחרים רבים וכן שלימים וחלילה לומר דכולהו עבדי איסורא ובאמת גם במהרי"ל לא חתם מהרי"ל עצמו על זה אלא המעתיק אפשר ששמע וטעה כנלע"ד:
יב סָעִיף י ישראל שנתן כסף כו'. רמ"א הביא ויש חולקין והם ב' דעות בדברי הטור והב"י נדחק בפי' הדברים כאשר העיד על זה בעצמו שפי' הכל הולך אחר המעמיד היינו שהעובד כוכבים העמיד הכלי ואין זה בכלל הולך אחר המעמיד לא בגמרא ולא בפוסקים ומו"ח ז"ל פי' דריצב"א מיירי שהעובד כוכבים נותן הכסף הצורך לתיקון וחולק על הדין היוצא מדברי הדעה הראשונה ולא על גוף הדין ומכח זה כתב דרמ"א לא דק כאן כל זה איננו שוה לי והנלע"ד פי' ברור בזה דמחלוקת זו היא בעצמה מה שנחלק בעל הגהת סמ"ק עם הסמ"ק דהיינו שהסמ"ק כתב הטעם מפני שלא נקרא שמו של עובד כוכבים עליו וכמ"ש הטור וכתב בעל הג"ה עליו וז"ל משמע דר"ל אפילו לא היה מחזיק רביעית קודם לכן ובתוס' פירשו בע"א לפי שאין עיקר הכלי של עובד כוכבים הוא ולפ"ז בשלא היה מחזיק רביעית קודם לכן א"כ עיקר הכלי של אומן עובד כוכבים הוא לדברי האומר הכל הולך אחר המעמיד וכן כתב הריצב"א בהדיא דצריך טבילה היכא דלא מחזיק רביעית עד כאן לשונו. והנה כוונת הטור ג"כ הכי כי זה פשוט באם העובד כוכבים נותן הכסף לכל הכלי דצריך טבילה ואם נותן מעט בענין שמעמיד את הכלי זה תלוי בפלוגתא דהולך אחר המעמיד וביאורו בטור לעיל בשם ספר המצות וכאן לא בא אלא לפרש פלוגתא אליבא דמ"ד אומן קונה בשבח כלי דפסק הטור כוותיה בקצת מקומות בספר הטורים והנה דעה ראשונה סבירא ליה דהפטור בתיקון עובד כוכבים תלוי בטעם שלא נקרא שם העובד כוכבים עליו ואנן נקרא שמו בעינן כמעשה מדין מש"ה אין חילוק בין מחזיק או לא דגם בלא מחזיק תחלה רביעית קודם התיקון מ"מ לא נקרא שם העובד כוכבים עליו אחר התיקון וקמ"ל הטור רבותא ל"מ אם נתן ישראל לעובד כוכבים לתקן כלי שבור ונותן לו הכסף לתקן דקנה העובד כוכבים שבח הכלי דהיינו אותו התיקון שהוא דבר מועט פשוט שא"צ טבילה דלא נקרא שמו עליו אלא אפילו נתן הישראל כסף לעובד כוכבים ועשה כלי מחדש ויש כאן שבח גדול בכלי והעובד כוכבי' האומן קנאו סד"א דצריך טבילה קמ"ל כיון דלא נקרא שמו עליו א"צ טבילה וריצב"א חולק וסבירא ליה דכיון דעובד כוכבים האומן קונה בשבח כלי ל"מ אם עשה כלי חדש מכסף ישראל דיש שבח גדול פשיטא שצריך טבילה אלא אפילו אין לעובד כוכבים אלא תיקון קטן ודבר מועט קנה בשבח הזה מכל מקום צריך טבילה כיון שאותו מועט הוא המעמיד הוה ליה כאילו נתן הכסף לתיקון משלו כיון שהוא קנאו וממילא עיקר הכלי הוא שלו וצריך טבילה וכדעת הגה' סמ"ק שזכרנו ולא אכפת לן על קריאת שמו של עובד כוכבי' עליו או לא זהו פירוש מרווח בסייעתא דשמיא ואין בו גמגום מכל מה שהקשה ב"י ויפה פסק רמ"א שיש לטבול בלא ברכה כלי שנתן ישראל הכסף כו' והא דלא הביא אפי' נותן כלי שבור ולא היה מחזיק רביעית שזכר ריצב"א לפי שבזה לא הכריע רמ"א כמותו ועוד אפשר שזהו בכלל לעשות כלי שזכר הש"ע דכל שאינו מחזיק רביעית לאו כלי הוא. ובחנם כתב מו"ח ז"ל עליו שלא דק אלא יפה דק: ומ"ש ואם מקצת הכסף כו' זהו ממרדכי פ' השוכר הביאו ב"י וז"ל ומיהו אם ניקב למטה מרביעית ולא היה מחזיק מפני הנקב ונתן עליו חתיכת מתכות צריך טבילה דקי"ל הכל הולך אחר המעמיד עכ"ל ופי' ב"י וד"מ דמיירי שחתיכת מתכות נתן העובד כוכבים משלו וכך הם דברי רמ"א גם כאן באופן זה דוקא ולפי דעת ריצב"א שזכרתי בסמוך הוי הדין כן אפי' משל ישראל כיון שהוא קנה שבח הכלי והוא מעמיד אלא דהמרדכי לא ס"ל כן ועל כן הצריך המתכות משל עובד כוכבים וקשה לי דדברים אלו במרדכי הם בכלי של ישראל שבור שלא היה מחזיק רביעית דכשנותן העובד כוכבים החתיכה משלו הוא גורם לעיקר הכלי אבל בעושה הכלי חדש מכסף של ישראל והעובד כוכבים נותן מעט משלו מי יימר דאותו המעט בא למקום המעמיד אדרבה נימא דבטל ברוב הכסף של ישראל והוא כמו כולו של ישראל דבכ"מ אזלי' בתר רובא ע"כ נראה דהך טבילה בלא ברכה קאמר וכן משמע מסידור לשון רמ"א שכתב אח"כ וכן אומן כו' יטבילנו בלא ברכה וכן מוכח עוד דהא המרדכי תלה הוראה זו במאי דפסק הכל הולך אחר המעמיד וכבר נתבאר דטור בשם ספר המצות מסיק דבשביל דבר המעמיד יש להטביל בלא ברכה והיאך נאמר דרמ"א פסק כמ"ד הולך אחר המעמיד לברך עליו אלא ברור כיון דפלוגתא היא אין לברך בשביל מעמיד כדעת היש מחמירין בטור שהבאתי לעיל סעיף ז' ע"כ צריך טבילה בלא ברכה לעיל בחיצון של כסף וכאן במקצת כסף והוא מעמיד:
יג סָעִיף י יטבילנו ג"כ בלא ברכה. קשה הא באו"ה כלל נ"ח דין ע"ד כתב וז"ל עובד כוכבים הנותן כסף לישראל לתקן לו כלי וקנה הישראל ממנו ואפילו קודם שהגיע ליד עובד כוכבים צריך טבילה עכ"ל. משמע אפי' בברכה ונראה טעם רמ"א דעיקר טעם או"ה דמחייב טבילה בזה הוא דאין אומרים בזה אומן קונה בשבח כלי כמ"ש שם לפני זה דדוקא בשבח כלי אמרינן כן ולא בכלי עצמו דהאומן אינו רשאי להחזיקו לעצמו הלכך אין שם האומן עליו וכיון שראה רמ"א דפוסקים אחרים ס"ל דאומרים בזה אומן קונה בשבח כלי כמו שזכרתי בסמוך בשם ריצב"א ע"כ הכריע כאן דיטביל בלא ברכה אלא דמה שכתב רמ"א אח"כ או שנתן מקצת מתכות משלו דא"צ טבילה אהיכא קאי אי אדסמיך ליה שישראל עושה לעצמו פשיטא שהרי אפי' נתן העובד כוכבים כל המתכות קאמר ברישא דא"צ טבילה ואי אדלעיל מיניה דעושה לעובד כוכבים קשה כיון דאנו חוששין לומר שמא א"א כאן אומן קונה בשבח כלי ממילא הוי כלי של עובד כוכבים מה יועיל בזה שישראל האומן נותן מקצת הכסף כיון דרובו של כלי הוא של עובד כוכבים וזה דומה לקונה כלי מן העובד כוכבים ויש בו נקב וישראל מתקנו בכסף ישראל וכי בשביל זה יפקע חיוב מצד העובד כוכבים ועכשיו אנו תופסים שאין לישראל חלק בו מצד אומנתו הוה כמו זה ממש דהא נקרא שם העובד כוכבים עליו והלא ק"ו יש ממ"ש רמ"א בסמוך אם מקצת כסף שנעשה ממנו כלי של עובד כוכבים צריך טבילה מטעם דהולך אחר המעמיד שהוא של עובד כוכבים אע"ג דרוב הכלי של ישראל מכ"ש אם רוב הכלי של עובד כוכבים ומיעוט של ישראל דצריך טבילה ותו דאפילו שם מעמיד אין כאן דהא עושה כלי חדש וכבר בטל ברוב של עובד כוכבים וכמו שזכרתי בסמוך ומנא לן להפקיע כאן מדין חיוב טבילה לגמרי ואפי' אם תפרש דהעובד כוכבים נותן רק מקצת עדיין קשה מאי שנא דלעיל חייב טבילה בלא ברכה וכאן פקע חיוב טבילה לגמרי ע"כ נראה דט"ס יש כאן והך או שנתן מקצת כסף שייך קודם אבל אם כו' וקמ"ל שם שני רבותות האחד דאם נתן העובד כוכבים כל המתכות אפ"ה לא יברך ואם לא נתן אלא מקצת משלו אפ"ה צריך טבילה. וכן נראה לע"ד עיקר להכניס דין זה בכלל צריך טבילה בלא ברכה ובזה אין מכשול לפנינו:
יד סָעִיף יא וחזר ופדאו א"צ טבילה. כתב רש"ל ואפילו אם נתייאש מלפדות אבל אם מתחילה השכין אדעתא שלא לפדות צריך טבילה עכ"ל ואע"ג דלעיל יש ספק בישראל שיש לו משכון מעובד כוכבים הכא שאני וראייה מפ' כל שעה (פסחים דף ל"א) דאמרינן דיש פלוגתא אי קני ישראל משכון מעובד כוכבים אבל עובדי כוכבים מישראל דברי הכל לא קנה:
טו סָעִיף יא ישראל שגנבו כו' א"צ טבילה. כיון שאינו רשאי להחזיקו בפרסום לא נקרא שם העובד כוכבים עליו ואע"פ שזה נתייאש ממנו כ"כ או"ה בגליון:
טז סָעִיף יד אין מאמינים קטן כו'. לפי שטבילת כלים דאורייתא ואם טבלו לפני גדול עלתה טבילה כתב הטעם בת"ה דאפילו להרא"ש דס"ל נדה שטובלת צריכה כוונה מ"מ כאן אפשר לגדול שילמד להקטן שיכוין לטהר ועוד דבטבילה זו שאינה מטומאה לטהרה מאן לימא לן דבעי כונה ע"כ ומדלא כ' כאן רמ"א שצריך שילמדנו הגדול משמע שתופס כתירוץ האחרון דכאן לא בעינן כוונה כלל:
יז סָעִיף טו עלתה להם טבילה. לכאורה משמע הלשון דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא אבל באמת אינו כן דהא במקור דין זה דהוא תשובה להרמב"ן כתוב שם בלשון זה ומה שאמרת מהו להטביל כלי ע"י עובד כוכבים זה לא שמעתי אבל נראין הדברים שהוא מותר שלא אמרינן דבעי כוונה אלא לנטילת ידים לאכילה שהוא משום סרך תרומה עכ"ל משמע דאף לכתחלה שרי וההוא תשובה היא של הרשב"א ובאותה תשובה שם לעיל מיניה כתוב שלענין נטילת ידים צריך כוונה או כוונת הנוטל או כוונת הנותן ואפ"ה הקיל לענין טבילת כלים אפי' לכתחלה. ומו"ח ז"ל כתב שהרשב"א הקיל לפי סברתו דסבירא ליה גבי נדה שטבלה בלא כוונה אבל לדידן דמחמרינן בנדה יש להחמיר גם בטבילת כלי ע"י עובד כוכבים ואגב טירדיה בגירסא לא עיין בסימן קצ"ח בב"י דהרשב"א ס"ל נדה צריכה כוונה ותו הרי לפניך שהרשב"א מחמיר אפילו בנטילת ידים לאכילה ואפ"ה מיקל בטבילת כלי מכ"ש דמיקל טפי מבנדה אבל תמיה לי היאך יברך על מה שיטביל העובד כוכבים והישראל אינו עושה כלום ע"כ אין ראוי לעשות כן לכתחלה ומשום הכי כתב הש"ע כאן לשון דיעבד אבל אם הישראל מטביל ג"כ איזה כלי באותה שעה אלא שהעובד כוכבים מסייע לו להטביל שאר כלים נמצא דקאי הברכה על מה שהישראל עושה שפיר דמי ומזה מיירי תשובה לרמב"ן שזכרתי. כן נלע"ד:
יח סָעִיף טז יתננו לעובד כוכבים במתנה כו'. נ"ל דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה דהיינו לאותו שבת או בחול כל זמן שאין לו מקוה אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה כיון שישתקע עולמית ביד ישראל ודאי הוי כלקוח בידו ולא עדיף ממשכן עובד כוכבים ביד ישראל ודעתו לשקוע דצריך טבילה ותו דגבי טלי' שאולה מצינו ג"כ שפטורה מציצית כל ל' יום ואח"כ חייב דנראה כשלו ע"כ ה"נ נראה דצריך טבילה אחר שאפשר לו לטבול אפי' בברכה אבל כיון שאין זה מפורש בפוסקים יש ליזהר שיטביל כלי אחר עמו משום חשש ספק ברכה:
א סָעִיף א זכוכית. הטעם איתא בט"ז דזכוכית ג"כ נקרא מתכות דיש לו תקנה בהיתוך וטעם הטבילה כדי שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל וכתב באו"ה דמצופים בזכוכית דינם כמצופים באבר:
ב סָעִיף א ברכה. או יטבילן עם איזה כלי אחר בברכה כדלקמן ס"ט או"ה (דהציפוי דלפנים אינו אלא לנוי. ומיהו במצופה בפנים ומחוץ לכ"ע יטבלנו בברכה. פר"ח). והמרדכי כ' דאפילו אינו מצופה אלא מחוץ באבר יטבלנו בלא ברכה וכתב הב"ח דיש לתמוה על מנהג העולם שמשתמשין בקדרות המחופים באבר מבפנים בלא טבילה כלל:
ג סָעִיף ב תלושים. והט"ז חולק ע"ז וס"ל דאפילו במים תלושים מהני אלא צריך שלא יאחז הכלי בכח רק בדיבוק בינוני ע"ש באריכות והש"ך כתב דצ"ע דכאן פסק המחבר בפשיטות שאם הכלי רפוי בידו בשעת טבילה מהני והרי הרמב"ם בפ"ב מהל' מקוואות כתב האוחז באדם וכלים ומטבילן הרי הן בטומאתן ואע"פ שרפו ידיו גזירה שמא לא ירפה וגם הב"ח פסק בסי' קצ"ח ס"כ גבי טבילת אדם דאפילו רפוי לא עלתה לו טבילה ובמס' מקוואות סוף פ"ח תנן בהדיא אדם וכלים בהדי הדדי ע"ש וצ"ע:
ד סָעִיף ג כלים. כתב הש"ך דיש פוסקים לברך על טבילת כלי מתכות וכתב הב"ח שכן עיקר ושכן ראה שנהגו ע"פ זקנים והט"ז כתב שא"צ להזכיר מתכות וגדולה מזו מצא בסוף או"ה בתשובה וז"ל אך מהרי"ז רונקי"ל השיב שאין להזכיר כלי רק להטביל סתם (ובדיעבד אם בירך על כלים הרבה על טבילת כלי או על כלי א' על טבילת כלים יצא. פר"ח):
ה סָעִיף ד טריפיד"ש. פירוש שקורין בל"א דרייפו"ס ופידלייא"ש פי' רוס"ט בל"א וצולין עליו ממש האוכל:
ו סָעִיף ה שמפשיטין. כתב הש"ך הטעם דלאו כלי סעודה הן דעדיין צריכה הבהמה בישול או צליה:
ז סָעִיף ה המצות. וגם בזה יש לטבול בלא ברכה ט"ז אבל הש"ך כתב דאותן ברזלים גרעי טפי מאחר שא"א לשמשן למאכל אחר לכך א"צ טבילה כלל ולפ"ז נראה דמספריים של ירק מה שגוזזין אותו בהם ג"כ א"צ טבילה דלא כהב"ח וכ"ש דהמקדח שמנקבין בו ברזות החביות דא"צ טבילה וכן נוהגין וכתב באו"ה דה"ה הברזל שמתקנין בו קרעפלי"ך בפורים או שמגרדין בו העיסה שבעריבה א"צ טבילה רק אם מסירין בו השרוף מן הלחם כשמוציאין אותו מהתנור צריך טבילה:
ח סָעִיף ו חשוקים. פי' בל"א רעפי"ן וכתב הש"ך צ"ע דבב"י פסק דיש לטובלו בלא ברכה דמספקא לן אי אזלינן בתר המעמיד או לא לכן יש לטובלו בלא ברכה או עם כלים אחרים:
ט סָעִיף ז טבילה. משמע דצריך ברכה ואף על גב דבב"י פסק בכוס של כסף ומעמידו של עץ דיש לטובלו בלא ברכה י"ל דהתם אי לאו העץ לא היה הכוס מתוקן כלל והעץ הוא מעמידו אבל הכא מיירי שהכוס היא כהלכתו רק שהוא מחובר בכלי עץ עכ"ל הש"ך והט"ז פי' בענין אחר ע"ש:
י סָעִיף ז ברזל. וכתב באו"ה דהתחתון המקבל השחוק א"צ טבילה דכלי עץ הוא ומשפך של עץ ויש בו שפופרת של ברזל א"צ טבילה אע"פ שמשתמש בו דרך הברזל דמאחר שאינו מעמיד בטלה אצל המשפך וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:
יא סָעִיף ח קלפים. וה"ה אם קנאו לסחורה ופסק הש"ך דיש להטבילו בלא ברכה וכן פסק הט"ז וכ' עוד דה"ה השואל כלי מישראל חנוני לצורך סעודה יטבילנו בלא ברכה אלא דיש לחנוני להודיע זה למי שיקנה אותו ממנו אח"כ שלא יטבלנו שנית בברכה ומ"ש הר"ב שהראשון אסור להשתמש לצורך סעודה אבל שלא לצורך סעודה מותר להשתמש בו אע"פ שנתקן לצורך סעודה כשנמלך עליו לחתוך בו קלפים א"צ טבילה וכן להיפך אם קנאו הב' לצורך סעודה אע"ג שהראשון לקחו לחתוך בו קלפים וכה"ג אפ"ה צריך טבילה:
יב סָעִיף ט יטבילנו. כלומר שאינו יודע אם דעת העובד כוכבים לשוקעו או לאו אבל אם יודע בבירור שאין דעת העובד כוכבים לשוקעו פשיטא דא"צ טבילה (ופר"ח כתב אפילו יודע בבירור שאין דעת העובד כוכבים לשוקעו אפ"ה יטבלנו בלא ברכה וכ"כ ב"ח). מיהו היכא דאין דעת העובד כוכבים לשוקעו כתב מהרי"ל דאין להשתמש בלא רשות העובד כוכבים משום גניבת דעת דאסור אף בשל עובד כוכבים ואין נוהגין כן אלא משתמשין במשכנות העובד כוכבים אפילו בלא רשות העובד כוכבים אפילו ידוע שאין דעתו לשוקעו וכ"כ הט"ז שראה בקהלות גדולות שבימי הסוכות משתמשים בבגדים המצויירים משכנות של עובד כוכבים לנוי הסוכה ומשאילן לאחרים רבים וכן שלימים וחלילה לומר דכולהו עבדי איסורא. (וכ"כ פר"ח ובה"י כתב דוקא בצונן רשות להשתמש בהו בכלי כסף אבל לא בחמין משום דמפסיד ע"ש) באמת גם במהרי"ל לא חתם עצמו ע"ז אלא המעתיק אפשר ששמע וטעה עכ"ל הט"ז:
יג סָעִיף ט נשתקע. וכתב או"ה ומיהו אם הוסיף מעות להעובד כוכבים וקנה המשכון ממנו לאחר שהטבילו מספק צריך טבילה פעם אחרת ויברך דאדעתא דהכי לא טביל מתחלה ע"כ (פר"ח חולק ופסק דיטבול פעם שנית ג"כ בלא ברכה):
יד סָעִיף י חולקין. כתב הש"ך דהב"ח השיג על הר"ב בזה ואין דבריו נראין והעיקר כמ"ש הר"ב דאפילו בכסף של ישראל כיון שהעובד כוכבים עושה עיקר הכלי צריך טבילה בין שהעובד כוכבים עושה כלי חדש לגמרי או שהוא נקוב ולא היה מחזיק רביעית כיון שהעובד כוכבים מעמידו צריך טבילה אפילו כסף של ישראל דאומן קונה בשבח כלי וכ"כ הט"ז ע"ש (ויש לטובלו בלא ברכה או עם כלים אחרים):
טו סָעִיף י טבילה. בברכה ש"ך. אבל הט"ז פסק להטבילו בלא ברכה:
טז סָעִיף י ברכה. משום דמספקא לן אי אזלינן בתר האומן והכא א"צ טבילה או אזלינן בתר מי שהכסף שלו. ש"ך:
יז סָעִיף י משלו. כתב הש"ך דמשמע ליה להרב כשהישראל עשאו אפילו למ"ד דאזלינן בתר מי שהכסף שלו אפשר היכא דמקצת הכסף של ישראל מודה דא"צ טבילה אבל הט"ז כתב דנראה דט"ס יש כאן והך או שנתן מקצת כסף שייך קודם אבל אם וכו' וקמ"ל שני רבותות הא' דאם נתן העובד כוכבים כל המתכות אפ"ה לא יברך ואם לא נתן אלא מקצת משלו אפ"ה צריך טבילה עכ"ל (ועיין פר"ח):
יח סָעִיף יא משכנו. אפילו היה דעתו לשקעו אצל העובד כוכבים אין צריך טבילה וכ' מהרש״ל ואם מתחלה השכינו בידו אדעתא שלא לפדות ונמלך ופדאו צריך טבילה וכתב הט״ז אע״ג דלעיל יש ספק בישראל שיש לו משכון מעובד כוכבים הכא שאני וראיה מפ' כל שעה (פסחים דף ל״א) דיש פלוגתא אי קני ישראל משכון מעובד כוכבים ואמרינן אבל עובד כוכבים מישראל ד״ה לא קנה:
יט סָעִיף יא בשותפות. (דהא ודאי אינו יוצא מידי טומאה בטבילה זו דהרי עדיין שם שותפות העובד כוכבים עליו) ומשמע אם חזר הישראל וקנה חלק העובד כוכבים צריך טבילה. ש"ך:
כ סָעִיף יא נשתקעו. כ' הש"ך דבגנב וגזלן אע"פ שנתייאש לגמרי מאחר שאינו רשאי להחזיק בו בפרסום לא נקרא שם העובד כוכבים עליו וא"צ טבילה ואף בשר ומושל אם לא נתייאש מהן ג"כ א"צ טבילה:
כא סָעִיף יד גדול. ומשמע מדברי הרמ"א דכאן לא בעינן כונה כלל (וכן אם הטבילום ישראל אחר שלא מדעת בעלים עלתה להם טבילה) ט"ז ומטעם זה גם טבילה על ידי עובד כוכבים מהני דיעבד אבל לכתחלה לא משום ברכה דלא כב"ח דפסק דלא עלתה לו טבילה דומיא דנדה ס"ס קצ"ח דהכא שאני ולפ"ז אם נפלו כלים למים קודם טבילתן שוב א"צ טבילה ש"ך מיהו כתב הט"ז דבתחלה לא יטבול ע"י עובד כוכבים לבד כי איך יברך על מה שיטבול העובד כוכבים אבל אם הישראל מטביל ג"כ איזה כלי באותה שעה אלא שהעובד כוכבים מסייע לו להטביל שאר כלים נמצא דהברכה קאי על מה שהישראל עושה שפיר דמי עכ"ל:
כב סָעִיף טז מקוה. כתב הט"ז אבל אחר שבת או אחר שיזדמן לו מקוה צריך להטבילו אפילו בברכה רק מאחר שאין זה מפורש בפוסקים יש ליזהר שיטביל כלי אחר משום חשש ספק ברכה ועיין בא"ח סי' שכ"ג ס"ז כ' הר"ב תקנה אחרת (שישאב בו מים במקוה ועולה לו לשם טבילה והברכה אינה מעכבת עיין שם). ועיין בת' מהר"ל ן' חביב סימן ט"ז. תשלום דיני טבילת כלים עיין לקמן סימן ר"א ור"ב:
א סָעִיף א כלי סעודה. כתב בספר חכמת אדם כלל ע"ג דין י"ג היורות הגדולות שמבשלין בו שכר נ"ל דצריכים טבילה ואע"פ שקובעין אותם ומחברין לקרקע מ"מ דינו ככלי ואין להם תקנה אלא שיטבילם או ינקוב בהם נקב גדול שיתבטל מתורת כלי ואח"כ יתקן אומן ישראל אך לפי מה ששמעתי שהשכר שמבשלים בו אינו ראוי לשתיה כלל עד שמסננין אותו אפשר שע"ז סומכין העולם שאין טובלים אותם ומ"מ צ"ע שהרי לא גרע מסכין של שחיטה לקמן ס"ה כיון שראוי להשתמש בו מאכל אחר עיין בספרו בינת אדם עוד מזה:
ב סָעִיף א זכוכית. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ס"ז שכתב דכלים הבאים ממדינת הים שנקראים פרצליי"ן ודומין לכלי זכוכית אין צריכין טבילה לפי שידוע שעשייתן מן החול ומן האדמה וכלי מתכות אמורין בפרשה ואע"ג דשיעי טפי לית לן בה דהא כלי זכוכית שיעי טפי מינייהו ואי לאו משום דכי נשברו יש להם תקנה להתיכם דמש"ה ככלי מתכות שוינהו היו צריכים טבילה והני לית להו הך תקנתא ע"ש:
ג סָעִיף א להטבילם. כתב בספר חכמת אדם שם דין ט"ו צריך שיכניס כל הכלי במים בפעם אחת שלא ישאר ממנה חוץ למים אפילו כל שהוא ואם הוא גדול ואינו יכול לטובלו כולו כאחד נ"ל דאסור לטבול לחצאין דומיא דטבילת נדה ואינו דומה להגעלה שהוא להפליט האיסור וכיון שהגעיל המקצת הרי הפליט אבל הכא משום טומאה וכיון שנשאר מקצת ממנה חוץ למים חוזר ומתפשט בכל הכלי ע"כ:
ד סָעִיף א במקוה או במים. כתב בספר חכמת אדם שם דין י"ט נ"ל דבשעת הדחק מותר לטבול כלי זכוכית בשלג אם הוא במקום אחד (עיין לקמן סי' ר"א סעיף ל') דטבילתו ודאי הוא מדרבנן אבל לא כלי מתכות דלהרבה פוסקים הוא מן התורה ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ג בד"ה הכלל העולה שכתב שמצא במהרי"ל שהעיד ברבותיו שאסרו להטביל כלים בבאר מטעם כשמנקים אותם נפסל בשאובים כו' ע"ש ועיין לקמן סי' ר"א סעיף מ' בהג"ה ומ"ש שם ס"ק כ"ח]:
ה סָעִיף ב שיהא הכלי רפוי. עש"ך מה שהקשה ע"ז (והובא בבה"ט סק"ג) ומשמע דעתו דגם הכא בטבילת כ"ג אע"פ שרפו ידיו לא עלתה טבילה גזירה שמא לא ירפה ועיין בתפארת למשה שתירץ קושייתו בטו"ט דהתם בטבילת טומאה שייך שפיר גזירה דאם לא ירפה יבא לידי איסור חמור בידים כגון שיבעל נדה או ישים בכלי תרומה טהורה ויאכלנה והיא במיתה משא"כ הכא דאף אם ישתמש בכלי זו אח"כ לא אכיל איסורא דהא לא נאסר מה שבתוכו כמ"ש בהג"ה סוף סי' זה ולכך לא גזרו בזה עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף ה שא"צ טבילה. עיין בתשובת שב יעקב סי' ל"א בכלים הנקבעים בתנור ולוקחים ממים חמים שבו ללישות עיסות הפת שצידד לומר שא"צ טבילה כלל אף אם הם של מתכות ואף דפעמים שופכין ממים חמין שבו טיי"א מ"מ הולכין אחר רוב תשמישו ע"ש:
ז סָעִיף ה המצות. עבה"ט בשם ט"ז וש"ך. ועיין פמ"ג בא"ח סי' תנ"א במשבצות סק"ו שכתב בלעכי"ן שמניחים מצות עליהם אף לש"ך צריך טבילה (בלא ברכה) דחזי לתשמיש מאכל ממש. וכתב עוד ריב אייזין שעשה עובד כוכבים צריך טבילה בברכה שמפרדין לחם וקריין. וריב אייזין שקנה ישראל בלע"ך מעובד כוכבים ומנקבו צ"ע ע"ש עוד:
ח סָעִיף ז רחיים של פלפלין. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ש ס"ס ס"ז שכתב דרחיים שטוחנין בהם הפולין הקלוים שעושין מהם משקה הקאווע נראה דחייבים בטבילה דעדיף מרחיים של פלפלין ע"ש. ונראה דבזה טבילה בלא ברכה כיון דצריך בישול עיין בה"ט סק"ו וכ"כ הפמ"ג בא"ח סימן תנ"א במשבצות סק"ו ע"ש:
ט סָעִיף ח לחתוך קלפים. עבה"ט ועיין בספר בינת אדם שער או"ה סי' ס"ה לענין מה שנוהגים בסעודות גדולות לשאול כלי חרס מצופין וכלי זכוכית מן חנוני ישראל וכתב דאף שהט"ז והש"ך חוששין לסברת או"ה לטבול בלא ברכה בקנאו הראשון לצורך קלפים או לסחורה מ"מ מאחר שהרמ"א לא הביא כלל דעת או"ה וגם הפר"ח חולק עליו א"כ לצורך שבת או אורחים או סעודה גדולה שיש לחוש שישברו אם יטבילם ויהיה הפסד או שאין פנאי יש לסמוך להשתמש בלא טבילה דטבילת כלים אלו לכ"ע אינם אלא מדרבנן ואפשר דגם האו"ה לא כתב כן אלא בכלי מתכות דלהרבה פוסקים הטבילה דאורייתא וכן ראוי להחמיר בכלי מתכות דהוי ספק דאורייתא ע"ש ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן נ"ב שכתב בזה דישראל השואל כלי זכוכית מישראל החנוני ומתנה עמו שישלם לו דמי הנשברים בתוך הסעודה ויחזור לו הנשארים אם הוא משלם בעד הנשברים כפי הקרן של המוכר בלבד ונותן לו דבר פסוק על שהשאיל לו חשיב שוכר ודינו כדין שואל שא"צ טבילה (ולדעת הט"ז יש לטובלו בלא ברכה) אך אם משלם לו הנשברים כפי שמרויח בה חשיב מקח דאילו שאלה שמין כמה שהוא שוה בשוק לכל אדם ולכן צריך לטבול ע"ש ונראה דר"ל בברכה:
י סָעִיף ח אם קנאו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סימן תשמ"ה מ"ש בזה:
יא סָעִיף ט יטבילנו. כתב הפר"ח מסתברא דכלי זכוכית דלא מחייב לאטבולינהו אלא מדרבנן הוי ליה ספק דרבנן ולקולא וכל שאינו רואה בדעת העובד כוכבים שרוצה לשקען אין צריך טבילה ע"ש:
יב סָעִיף י לטובלו בלא ברכה. כתב בספר חכמת אדם נ"ל דישראל המחזיק הוט"ע שעושין זכוכית ויש לו פועלים עובדי כוכבים או להיפך יש לסמוך על המקילין ולעת הצורך מותר להשתמש בלא טבילה דהוי ספק דרבנן. וצריך להזהיר החנונים שיזהירו הלוקחים זכוכית שלא יברכו על הטבילה אם לא שמחזיק הוט"ע עובד כוכבים ופועלים עובדי כוכבים ע"ש:
יג סָעִיף יא צריך טבילה. ולפ"ז כשמוכר היורות לעובד כוכבים בע"פ משום חמץ שצריך טבילה לאחר פסח ולכן מוטב שלא למכרם. חכ"א שם דין ג'. ונהירנא שכן ראיתי בתשובת שיבת ציון בשם אביו הגאון ז"ל בסדר מכירת חמץ:
יד סָעִיף יד אין מאמינים קטן. לפי שטבילת כלים דאורייתא. ט"ז ועיין פמ"ג בא"ח סי' תנ"א במשבצות סק"ו כתב דצ"ע דאף בכלי זכוכית שהוא דרבנן ג"כ נראה דאינו נאמן כיון שיש לו חזקת איסור כבסי' קכ"ז ס"ג בסוף הג"ה. ומיהו בזכוכית כל שהגיע לי"ג שנה א"צ לבדוק אחר ב"ש ובכלי מתכות יש לומר דצריך לידע שהוא גדול עכ"ד מיהו י"ל דהכא אף בכלי מתכות א"צ לידע דהכא קיל מכל איסור דאורייתא כיון שאם עבר והשתמש בלא (הגעלה) טבילה לא נאסר מה שבתוכו כמ"ש בהג"ה סוף סימן זה וכמו שכתבתי סברא זו לעיל סק"ה בשם תפל"מ ע"ש ועמש"ל סימן רפ"א סק"ז ודו"ק:
טו סָעִיף טז ואח"כ ישאלנו. עיין בתשובת הרשב"ש סי' תס"ח שחוכך בהיתר זה דהוי כהערמה ואסור ע"ש ועיין בתשובת שאגת אריה סי' נ"ו וסי' נ"ז שהעלה דבין השמשות של ע"ש וערב יו"ט אין מטבילין הכלי מתכות שצריך טבילה מה"ת אבל כלי זכוכית שהוא מדרבנן מותר אבל בה"ש דשבת ויו"ט גופייהו אפילו כלי זכוכית אין מטבילין משום דהוי טבילה זו שלא לצורך היום אלא לצורך חול ואסור עיין שם:
א סָעִיף א באבר. רש"י ועתוס' שם ל"ג ב' ובכתובות ק"ז ב' וע"ל סי' קל"ה ס"ו ובא"ח סי' תנ"א סכ"ג:
ב סָעִיף א מבפנים. כן פי' תוס' שם ד"ה והלכתא וש"פ וכמו קוניא דפ"ב (ל"ג ג') שם ופ' כ"ש שהוא מבפנים דאי מבחוץ החרס שבפנים בולע וכן בפ' א"ט (מ"ז ב') צעא דקוניא כו':
ג סָעִיף א במקוה של כו'. שם:
ד סָעִיף א או מעיין כו'. ר"ל אע"ג דמעיין מטהר בכ"ש כמ"ש בת"כ אלו נאמר ומקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא מים בכתפו ועשה מקוה לכתחלה יהיה טהור ת"ל מעין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בכ"ש אף מקוה מטהר בכ"ש ת"ל אך מעין מעיין מטהר בכ"ש ומקוה במ' סאה ובפ"ק דמקואות מתני' ז' ולמעיין כו' ושם פ"ה מתני' א' שהמעיין כו' ומתני' ג' ולמעיין כו' וכ"פ הרמב"ם והראב"ד אבל ר"י פי' דוקא לכלים דמדאורייתא אף במקוה סגי ברביעית כמ"ש בפ"ק דפסחים (י"ז ב') אע"ג דבטלוהו לרביעית דמקוה כמ"ש בפ"ו דנזיר (ל"ח א') המעיין נשאר על דין התורה ומדרבנן איירי שם ושם ואע"ג דדריש מקרא בת"כ אסמכתא מדרבנן היא אבל אדם אף במעין מן התורה במ' סאה ממ"ש בפ"ג דחגיגה (כ"ב א') דהא ארעא חלחולי כו' וזה לא שייך אלא במעין שגידי הארץ מתחברים במים תחת הקרקע (וע"ל סי' ר"א ס"ק ו') . וכתב סמ"ק ה"מ לענין טומאה אבל כאן אף במעין בעינן מ' סאה כמ"ש מים שהנדה טובלת כו' ז"ש שם אי כתב וטהר כו' והיינו במעין או רביעית דמקוה מדאורייתא דהא וטהר במה שנטהר מטומאה וז"ש תוס' שם ד"ה מים אע"ג בו' וה"ה למעין דהא שוין הן מדאורייתא:
ה סָעִיף א י"א כו'. סמ"ק וכפי' הר"ן דדוקא שהן מצופין מבית ומבחוץ אבל בלא"ה יטבול בלא ברכה:
ו סָעִיף ב צריך כו' ואם כו'. כמ"ש בספ"ח דמקואות האוחז כו' וכת"ק וכפי' הרשב"א דת"ק מודה לר"ש אלא ר"ש פליג את"ק דהדחה לא מהני דלא כפי' הרמב"ם שם ובחיבורו דת"ק פליג אר"ש וגזר שמא לא ירפה דא"כ בשירין וטבעות (בתוספתא) דספ"ו דמקואות אוצין חוצצין רפויין אין חוצצין ופ"ה דשבת (נ"ב ב') וטובלין במקומן במחוללין ופ"ו (נ"ז א') עד שתרפם ופ"ד דיבמות (מ"ו א') ארפוהו למה לא גזרינן:
ז סָעִיף ב ודוקא כו'. ע"ל סי' ר"ב ס"ו בהג"ה ויזהר כו' וכן כו' וכ"כ המרדכי סוף ע"ז כשנותן זכוכית מלא מים בתוך דלי מלא מים ושוקע בבור כו' וכמ"ש בפ"ג דחגיגה (כ"א א') שכבידו של כלי חוצץ והקשה שם ממ"ש בספ"ז דמקואות הטביל בו את המטה כו' ותירץ דכאן המים שבדלי הם תלושין לכך לא מהני וכ' וגם יש ליזהר מ"ש שם האוחז כו' כנ"ל וז"ש ודוקא כו' ודברי הרב צ"ע דגם במלחלח במי מקוה נעשו על היד תלושין ודברי המרדכי כך הם דשם קדמו מים של מקוה כשרים תחת המטה משא"כ כאן שקדמו תלושים ומחמת השקה למקוה מטהר כמ"ש הר"ש שם ולקמן בסי' קצ"ח פכ"ה וא"כ צריך שיהא רפויין כדי שישיקו במי מקוה לכך לא מהני וה"נ כאן צריך מקום הכלי שאוחז בו להיות במי מקוה מקודם ואח"כ יאחז שם אבל לישנא דמתני' ואם הדיח את ידו כו' לא משמע כן וצ"ל לדבריו דשם מיירי שמ"מ אינו דוחק ואוחז בכח אלא שא"צ לרפות וכל זה דוחק דמתני' סתמא קאמר ועיקר דינו של מרדכי צ"ע דמנ"ל הא לחלק בין תלושין למחוברין והא דפ"ג דחגיגה בשאין בכלי חיצון מים כלל וכן עיקר דאין חילוק וכמ"ש במתני' כאן ואם הדיח וע"כ תלושין הן כנ"ל וכן בהג"ה בסי' ר"ב שם לא הזכיר שיש מים בכלי החיצון ואפילו בכח מהני מהא דמטה כנ"ל וכמ"ש בסי' קצ"ח ס"ל:
ח סָעִיף ג יברך כו'. כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דברכות העושה כל המצות צריך לברך כו' וכמ"ש בגמ' בכמה מקומות כל המצות מברך כו' ועבפ"ק דפסחים (ז' ב'):
ט סָעִיף ג ואם הם כו'. בתוספתא שם יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת היה עושה מצוה כל היום אינו מברך אלא אחת ועבפ' כיסוי הדם פ"ו ב':
י סָעִיף ד טרפידי"ש כו' אבל כו'. כמ"ש שם כלי סעודה אמורים בפרשה ופי' הרשב"א דכתיב כל אשר יבא באש תעבירו באש כו' איזה דבר שבא באש צריך להכשירו באש זה כלי סעודה שבולע כו' משא"כ כאן דאינו בולע כמו שתי קדירות כמש"ל סי' צ"ב סס"ח וס"ס צ"ג ואע"ג דבא"ח סי' תנ"א ס"ד מצריך ליבון חומרא בעלמא היא מפני שפעמים נשפך עיסה עליה:
יא סָעִיף ה סכין כו'. ממ"ש בפ"ק דחולין (ח' ב') כגון שליבנה באור ול"ק גם והטבילה כמ"ש בע"ז שם מלבנן ומטבילן כו' וכמש"ש כלי סעודה כו' וזה לא חשיב כלי סעודה שעדיין צריכה תיקון בישול או צלייה דלאומצא לא קיימא. מרדכי שם:
יב סָעִיף ה או כו'. דל"ת דוקא של שחיטה דעדיין צריכה תיקון גדול הפשט וערש"י שם (א') ד"ה ותיפוק כו' ולישנא דגמ' משמע כן דקאמר ותיפוק משמע דקאי אאסור והא דלא פריך גמ' על היתר שחיטה די"ל דס"ל כמ"ד מדיח ואע"ג דאפ"ה אסור לכתחלה כמ"ש שם ק"ז ב' נהי דקליפה כו' וכמ"ש הרא"ש דלכתחלה אסור על סמך שיקלוף וה"נ אלא דה"מ דבר שאפשר בלא הדחה כמ"ש בסי' צ"ב ס"ב ולהכי לא פריך אלא אמחתך דאפשר בצלי וכמ"ש תוס' שם ל"ג א' ד"ה ונאכלין משא"כ בה"ש משום דם שע"פ וכמ"ש בסי' ס"ה ס"ה וצריך שפשוף גדול שקרוש ע"פ והא דלא פריך אמילתא דרבא משום דלא הזכיר לכתחלה בדבריו וזה שלא פי' רש"י אאיסור דשוחט דרבא דא"כ ליפרוך אהיתר דדברי הרא"ש שם כבר דחאם רש"א דלא הל"ל אסור ומותר לכתחלה:
יג סָעִיף ה וי"ח. דס"ל ההיא דחולין בששאלו מהעובד כוכבים ולא הוצרך לפרש גמ' שם דע"כ צ"ל כן דאי בשמכרו או משכנן הא ביטלה כמ"ש הטור בס"ס קל"ט בשם ה"ר יונה והרמב"ן. והמרדכי ס"ל כדברי תוס' דרפ"ד דע"ז נ' ב' בד"ה בעינן אבל אותן כלי מחתה כו' דקי"ל כרבנן כו' וה"ה כו' וכ"כ המרדכי עצמו שם אבל הר"ן כתב כדברי הר"י ורמב"ן דדוקא ע"ז עצמה כמ"ש שם נ"ג ב' איידי דדמיה יקרים כו' משא"כ במשמשין שאין חיבתן עליהן כע"ז עצמה וכמ"ש בתוספתא פ"ז אף כלים המשתמשת בהן ובגופן גנבום כומרים ומכרום הרי אלו מותרים וכ"פ בהג"ה בסי' קמ"ו ס"ח ודבריו כאן כשיטתו:
יד סָעִיף ה הברזלים כו'. כנ"ל שצריך עדיין תיקון והכריע כאן שא"צ משום דא"א להשתמש בהן תשמיש אחר משא"כ בסכין של שחיטה. ש"ך. וליתא דגם סכין של שחיטה אין משתמשין בהן כמ"ש בחולין שם ועתוס' דרפי"ז דשבת קכ"ג ב' ד"ה סכינא. וי"מ כו' וכמ"ש בש"ע א"ח סי' ש"ח. ואין הולכין כאן אחר הראוי אלא אחר התשמיש ועס"ח אלא תליא בפלוגתא הנ"ל וכדברי או"ה:
טו סָעִיף ה אבל כיסוי כו'. דהמרק והזיעה עולה לכיסוי וה"ל כקדירה וכמ"ש בפ' כ"ה (ק"ח ק"ט) בשניער וכיסה וכן לענין טומאה כמ"ש בספ"ה דמכשירין ובפ"ב שם משא"כ בכיסוי הפת וכמ"ש ברפ"ב שם שתה מים טמאים כו' בא במים כו' נסתפג כו':
טז סָעִיף ו כלי עץ כו'. אפילו לרבנן דפ"ו דשבת (ס' א') דאמרי הכל הולך אחר המעמיד כאן א"צ טבילה כיון שאין משתמש בהן דרך המתכת דכלי סעודה בעינן וז"ש מבחוץ וכמש"ל ס"א גבי קוניא. תוס' ד"ה והלכתא. וכמו קוניא אע"ג דעיקרו חרס אזלינן בתר הציפוי ואע"נ דלענין טומאה בציפוי מתכת על פשוטי כלי עץ לא אזלינן בתר הציפוי וטהורה כמ"ש בסוף חגיגה ואב"א רבנן לר"א קאמרי כו' ור"ל ל"ד בשלחן של מקדש דרחמנא קרייה עץ ובמזבח כמ"ש רש"י שם אלא ה"ה בכל הכלים כמ"ש בפי"א דכלים קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה ושם הכוש כו' ומצופין טהורין ונדחק הר"ש שם דעל ברזל טמא קאי ולא היא דלא מיירי שם בהכי דקאמר הכוש כו' של מתכת טמאין ור"ל מקבל טומאה וכן הבבות שלפניה וז"ש במתני' דחגיגה מפני שהן מצופין ר"ל שר"א מטמא מפני המתכת שבהן ורבנן מטהרין מפני שהמתכת הוא בציפוי וכמ"ש הכוש כו' ומצופין טהורין וכן פי' הרמב"ם שם ובחיבורו פ"ד דכלים אלא שדעתו אף בכלי קיבול המקבל טומאה הציפוי מבטל לכלי וטהור וסוגיא דשמעתין לא משמע כן דפריך אדרבה כו' ואף לאב"א ל"ק אלא דהציפוי בטל לכלי וכאלו לא היה מצופה וחזר בו ממ"ש שם ותיפוק ליה משום ציפוי כו' דכ"ז הוא לשינוייא קמא ועבכ"מ שם ומה שהביא ראיה מת"כ כל כלי כו' יכול שאני מרבה חיפוי כו' לא מיירי בשל מתכת דלא כתיב התם אלא בשל עץ ועור וכמ"ש בספט"ז דכלים זה הכלל כל לחיפוי טהור וכבר השיגו הראב"ד ומ"מ דבריו בזה נכונים דבטל הציפוי לכלי וכמ"ש בפי"א מה' מטמאי מו"מ הלכה י"א שציפוייהן בטלין לגביהן וכאן הולך אחר הציפוי שתשמישו בהציפוי מבפנים:
יז סָעִיף ז כוס של כו'. כיון דמשתמש בתוך הכסף. סמ"ק וכנ"ל ואע"ג דבקוניא פסק לטבול בלא ברכה כמ"ש בס"א בהג"ה כ' שם מפני שאינן אלא לנוי וחזר כאן ובס"ו ממה שפסק בב"י ואחז שיטת התוס' ועבה"ג וז"ש בהג"ה וכן רחיים אע"ג דבס"א כ' י"א כו' וכן נוהגין:
יח סָעִיף ז וכן המשפכות כו'. ר"ל אע"ג דאינן מקבלין כמ"ש בפי"א דכלים ופ"א דשבת ופ"א דחולין (כ"ה א') ושאר מקומות דפשוטי כלי מתכת טמאין:
יט סָעִיף ז ודוקא כו'. כמ"ש בפי"ג דכלים עץ המשמש את המתכות טמא ומתכת המשמשת את העץ טהור וכמ"ש המרדכי בשם הר"מ דדינם כמו לענין טומאה כמ"ש בפ"ק דשבת (ט"ו ב') כלי זכוכית מ"ט גזרו כו' אלמא מדמינן לטומאה ואין חילוק אלא דכלי סעודה הולכין אחר מקום התשמיש ואף בזה פליג הר"מ אבל בשאר כ"ד שוה לטומאה וטהרה וז"ש אבל כלי כו' דקי"ל כרבנן דהולכין אחר המעמיד וכיון שהמעמד בפנים ול"ד למעמיד דפ"ק דשבת (שם) דחכמים פליגי אר"מ דשם אין מעמיד לכלי אלא למה שבתוכו כמ"ש תוס' שם ואף בכה"ג פסק במרדכי שם דהולך אחר המעמיד כר"מ כמש"ש והני דליים כו' ואע"ג דהכל הולך אחר המעמיד ה"מ היכא דנשתמש דרך המעמיד כמו הנקב שנסתם כו' ושם כתב ר"מ ז"ל המחבת שניקבה כו' וטעמו משום דלרב אשי בפ"ק דשבת (ט"ז ב') דאמר לעולם לכלי חרס כו' סתם מתני' דאלו חוצצין ע"כ כר"מ אתי וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' כלים כרב אשי וכתב דאין להן טהרה במקוה וז"ש ובלא היתידות כו' אבל צ"ע לדינא דרב אשי גופא ס"ל בע"ז טעמא דכי נשתברו כו' וכמ"ש תוס' שם וקשה לחלק בזה בין טבילה דהכא לטבילה דהתם. ולולי דבריהם היה נראה דודאי יש לדמינהו לכלי מתכות וכן לכלי חרס אלא דלא ס"ל לר"א בדבר א' לדמותו במקצת לכ"ח ובמקצת לכלי מתכת אלא בטומאה דמינהו לכ"ח הואיל ותחלת כו' אבל בטבילה בין חדשים בין לטהרה דל"ל לכ"ח טבילה דמינהו לכלי מתכות ואתי מתני' הנ"ל כרבנן:
כ סָעִיף ח או שוכר. כמ"ש ל"ש אלא לקוחין וערש"י שם ד"ה בלקוחין וד"ה וכמעשה כו' משא"כ בשכורין דאינן לחלוטין דהא לא כתיב לקוחין דנימא ה"ה לשכורין דשכירות ליומיה ממכר הוא כמ"ש בפ"ד דב"מ (נ"ו ב') אלא נלמד ממעשה שהיה:
כא סָעִיף ח אבל כו'. תוס' ד"ה אבל כו' דלא אמרו שאולין לא אלא משום שעדיין שם עובד כוכבים עליו וברשותו:
כב סָעִיף ח ויש מי כו'. כן משמע מדברי תוס' הנ"ל שכבר כו' כי אין חיוב על השני שאין לקוח בידו ואינו שלו וז"ש וכן כו':
כג סָעִיף ט (ליקוט) ואם לאו יטבילנו. דספקא לחומרא. והרמב"ם פסק דא"צ טבילה כשיטתו שכתב דטבילת כלים מד"ס וקראי אסמכתא בעלמא נינהו (ע"כ):
כד סָעִיף ט ואם לבסוף כו'. ג"כ תלוי בספק הנ"ל וכמ"ש בחלה פ"ד נמצא חומרו כו':
כה סָעִיף י ויש חולקין. דס"ל אומן קונה בשבח כלי וכשלו דמי וכרב אסי בפ"ט דב"ק (צ"ח ב') אבל הרי"ף פסק שם כרבא דמסיק שם (צ"ט ב') דכ"ע כו' וכן בפ"ב דקדושין ועבח"מ סי' ש"ו ס"ב ובא"ע סי' כ"ח סט"ו (ועמ"ש רבינו בח"מ סי' ש"ו ס"ק ח' ומזה ראיה לדברי הרי"ף כו'. אבל הרשב"א בב"ק שם דחה זה ע"ש):
כו סָעִיף י ויש לטבלו כו'. אף למ"ד שהוא מדאורייתא הברכה הוא מדרבנן וספיקא לקולא וכמ"ש בא"ח סי' תל"ו ע"ש:
כז סָעִיף י ואם מקצת כו'. וכ"מ מדברי תוס' הנ"ל דס"ד משום דאומן קונה בשבח כלי דליחייב:
כח סָעִיף י וכן אומן כו'. תליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל. אבל צ"ע דאף אם קונה אינו קונה אלא את השבח וערש"י בב"מ קי"ב א' ד"ה אומן כו' והוא כ' לעיל ואם מקצת כו' וכמ"ש או"ה דכל שיש מקצת העובד כוכבים בו דינו כשל עובד כוכבים וכמ"ש בסי"א בהג"ה ישראל ועובד כוכבים כו' ובלקחו אח"כ חייב וכן קשה מ"ש או שנתן מקצת כו' וכן הקשה פר"ח:
כט סָעִיף יא ישראל כו'. תוס' ד"ה אי:
ל סָעִיף יא אבל כו'. שם דקי"ל בפ"ב דפסחים (ל"א ב') ישראל מעובד כוכבים ועובד כוכבים מישראל לא קני משכון אלא דמשכנתא מעובד כוכבים דאפילו שאולין ס"ד דחייב דהא לקוחין לא כתיב בקרא אלא כמעשה שהיה שנחלטו להם וה"ה במשכנתא אבל של עובד כוכבים צריך להיות לגמרי:
לא סָעִיף יא ישראל כו'. שאינו יוצא מידי טומאה בטבילה זו דעדיין שם עובד כוכבים עליו וכמ"ש בירושלמי שהטבילה הוא שיצא מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל וער"ן:
לב סָעִיף יא ישראל שגנבו כו' אבל כו'. דכבר נשתקע שם בעלים ממנו משא"כ בגנב או גזלן וכמ"ש בפ"ז דכלאים מאימתי נקרא כו' ובירושלמי שם א"ר אחא נשתקעו ולא נתייאשו איסורו ר"ת נתייאשו ולא נשתקע איסורו מד"ס ר"ל משום מראית העין ולא מדינא וע"ל סי' רצ"ו ס"ו:
לג סָעִיף יב צריך כו'. פ"י דמקואות מתני' ה' כל ידות כו':
לד סָעִיף יג צריך להעביד כו'. מרדכי שם ורא"ש פ' כ"ש בשם ספרי וליתא בספרי שלנו ובילקוט איתא אך את הזהב אמר אך להעביר חלודה שלהן:
לה סָעִיף יג אם מקפיד כו' ואם כו'. כמ"ש בריש עירובין (ד' ב') וסוכה ויבמות ונדה:
לו סָעִיף יד אין מאמינים כו'. דטבילת כלים מדאורייתא כמ"ש בגמ' שם וכ"פ רוב הפוסקים וקטן במה שאינו בידו אינו נאמן אף בדרבנן כמ"ש בספ"ב דכתובות ואלו נאמנין כו' אבל בקוטנן לא וכן בפ"ה דעירובין (נ"ח ב') אפי' עבד כו' אבל קטן לא אבל במה שבידו נאמן בדרבנן כמ"ש בפ"ק דפסחים (ד' ב') הימנוהו כו' ומשמע דוקא בדרבנן אע"ג דעבד ושפחה נאמנים אף בדאורייתא ושם לא קאמר דוקא בדרבנן אלא משום דיש בו טורח כמ"ש בירושלמי זה לא קאי אלא אנשים ועבדים וכמ"ש בירושלמי שם אית דלא תני נשים מפני שהן עצלניות והן בודקות כ"ש אבל בקטנים משום דאין נאמנים בדאורייתא וכ"מ בתוס' שם וכמ"ש תוס' בעירובין ל"א ב' ד"ה כאן. לכן נראה לפרש כו' (וע"ל ס"ס קכ"ז):
לז סָעִיף יד אבל כו'. כמ"ש שם בעומד ורואהו וא"צ כוונה לטבילה אפילו נפלו מעצמן לתוך המים סגי וכמ"ש בפ"ב דחולין (ל"א) וכרב דרב נחמן ס"ל כוותיה שם ובפ"ב דחגיגה וכמ"ש הפוסקים ואפילו נפלה מן הגשר כמש"ש לר' נתן דקי"ל כוותיה וא"צ עע"ג:
לח סָעִיף טו אם הטביל כו'. כנ"ל בסעיף שקדם ועב"י וכמ"ש הב"ה דלא כש"ך (ומהרשב"א אין הכרח כמ"ש האחרונים):
לט סָעִיף טו אבל אינו כו'. כמש"ל סי' קי"ח דאין נאמן לא להקל ולא להחמיר:
מ סָעִיף טז ואם עבר כו'. תוס' שם ד"ה וכולן כו' ואף לסברא שכתבו מיהו כו' היינו למ"ד נטל"פ אסור וכ"מ בגמ' שם דקאמר תני חדא כו' ולא משני מידי על טבילה וצ"ל או כסברא ראשונה דל"ד קתני ולא פריך אלא מהגעלה וליבון או כסברא האחרונה ואף שברא"ש שם בתחלת דבריו משמע די"ל דברייתא אחרונה לא קאי אלא אהגעלה וליבון פשטא דגמ' לא משמע כן ולא כתב אלא לרווחא דמילתא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.