א עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּגַע בְּיַיִן שֶׁלָּנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה, מֻתָּר לִקַּח דָּמָיו מֵאוֹתוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֲסָרוֹ, אוֹ אוֹתוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יִמְכְּרֶנּוּ וְיִתֵּן דָּמָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְאִם מְכָרוֹ הַיִּשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַחֵר, אִם נָתַן לוֹ הַמָּעוֹת קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל הַיַּיִן, הַמָּעוֹת אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה. וְאִם לָקַח הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַיַּיִן תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַמָּעוֹת לַיִּשְׂרָאֵל, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלְּבַעַל הַיַּיִן שֶׁמְּכָרוֹ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, לַאֲחֵרִים מֻתָּרִים. הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁמְּנַסְּכִין, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה כָּל מַגָּע שֶׁלָּהֶם אֵינוֹ אוֹסֵר רַק בִּשְׁתִיָּה (רַשִׁ"י בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ"ג.
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר יֵינוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָשַׁךְ, דָּמָיו מֻתָּרִים, שֶׁמִּשֶּׁפָּסַק סָמְכָה דַּעְתּוֹ, וּמִשֶּׁמָּשַׁךְ קָנָה, וְיַיִן נֶסֶךְ אֵינוֹ נַעֲשֶׂה עַד שֶׁיִּגַּע בּוֹ, נִמְצָא בִּשְׁעַת מְכִירָה הָיָה מֻתָּר. אֲבָל אִם מָשַׁךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַיַּיִן עַד שֶׁלֹּא פָּסַק, דָּמָיו אֲסוּרִים, שֶׁהֲרֵי לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ, וּמֵאַחַר שֶׁבָּא לִרְשׁוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין הַיִּשְׂרָאֵל נִזְהָר בּוֹ וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁנָּגַע, וְנִמְצָא שֶׁכְּשֶׁנָּגַע עֲדַיִן לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ לִקַּח, וְנֶאֱסַר הַיַּיִן בִּנְגִיעָתוֹ, וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹכֵר סְתָם יֵינָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמָּדַד הַיִּשְׂרָאֵל לְכֵלָיו אוֹ לְכֵלָיו שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן (טוּר), אֲבָל אִם מָדַד לִכְלִי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת (פי' מָקוֹם שֶׁהַיַּיִן מִתְעַכֵּב בּוֹ) יַיִן, אוֹ לִכְלִי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּיַד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהָיָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְנַדְנֵד הַכְּלִי, אִם הָיָה מֻנָּח בַּקַּרְקַע אוֹ שֶׁהָיָה אוֹחֲזוֹ בְּיָדוֹ בָּאֲוִיר, דְּאָז עַל כָּרְחֲךָ הוּא מְנַדְנֵד, צָרִיךְ לִקַּח הַדָּמִים וְאַחַר כָּךְ יִמְדֹּד. הַגָּה: מִיהוּ, אִם מָדַד לִכְלִי שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן, שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסָר רַק מִכֹּחַ תַּעֲרוֹבוֹת מְעַט יַיִן שֶׁהָיָה בַּכְּלִי, בְּדִיעֲבַד כֻּלּוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה חוּץ מִדְּמֵי מְעַט הַיַּיִן שֶׁהָיָה בַּכְּלִי; וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה אֵינוֹ אָסוּר רַק כְּשֶׁהָיָה מְעַט מֵהַיַּיִן בְּפִי הַכְּלִי שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּנֶאֱסַר הַיַּיִן מִיָּד, אֲבָל אִם הָיָה עַכֶּבֶת יַיִן בְּשׁוּלֵי הַכְּלִי וְהַכְּלִי שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים הָיָה עוֹמֵד בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁתְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, אוֹ שֶׁעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר, וְאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: יִקְנֶה לְךָ כֵּלֶיךָ, מֻתָּר, דְּמִיָּד שֶׁבָּא לַאֲוִיר הַכְּלִי קְנָאוֹ, וְלֹא נֶאֱסַר הַיַּיִן עַד שֶׁנָּגַע בְּעַכֶּבֶת יַיִן שֶׁבְּשׁוּלֵי הַכְּלִי (הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים). וְכֵן אִם מְדָדוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִגְבִּיהוֹ תְּחִלָּה לִקְנוֹתוֹ, הַכֹּל מֻתָּר, דַּהֲרֵי קְנָאוֹ תְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁמָּדַד. אֲבָל אִם לֹא הִגְבִּיהוֹ וּמָדַד, דִּינוֹ כִּשְׁאָר יַיִן הַבָּא מִכֹּחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ"ה. וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִּימֵיהֶם, שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְנַסְּכִים וְאוֹסְרִים בַּהֲנָאָה בְּמַגָּעָן, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְנַסְּכִים וְאֵין אוֹסְרִין בְּמַגָּעָן רַק בִּשְׁתִיָּה, בְּכָל עִנְיָן מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִמְכֹּר יַיִן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאֵין מַקְפִּידִים בְּכָל אֵלּוּ הַדִּינִים. (הַכֹּל בַּטּוּר).
ג פּוֹעֲלִים יִשְׂרְאֵלִים שֶׁעָשׂוּ מְלָאכָה אֵצֶל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְשָׁלַח לָהֶם חָבִית שֶׁל יַיִן בִּשְׂכָרָם, אִם עַד שֶׁלֹּא קִבְּלוּהָ בִּשְׂכָרָם, מֻתָּר, שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹלֵחַ לָנוּ חָבִית זוֹ, תְּהֵא שֶׁלְּךָ וְתִתֵּן לָנוּ דָּמִים כְּנֶגְדָּהּ. (ר"ן) וְאִם מִשֶּׁקִּבְּלוּהָ בִּשְׂכָרָם, אָסוּר (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהַרֹא"שׁ). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ"ג דְּאַף מִשֶּׁקִּבְּלוּהָ שָׁרֵי בַּזְּמַן הַזֶּה.
ד מִי שֶׁשָּׂכַר פּוֹעֲלִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת, אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָם יַיִן נֶסֶךְ. וְאִם אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּשְׁתוּ מֵחֶנְוָנִי פְּלוֹנִי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ, אִם לֹא הִקְדִּים לוֹ דִּינָר, מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁיִּחֵד לוֹ דִּינָר וְהוּא בְּעַיִן בְּיַד בַּעַל הַבַּיִת. אֲבָל אִם הִקְדִּים לוֹ דִּינָר, אָסוּר. וְדַוְקָא כְּשֶׁאָמַר לוֹ: יְהֵא דִּינָר זֶה בְּיָדְךָ עַד שֶׁתַּשְׁקֶה לַפּוֹעֲלִים וַאֲנִי אֶחֱשֹׁב עִמְּךָ בָּאַחֲרוֹנָה, אֲבָל אִם נְתָנוֹ לוֹ לְהוֹצִיאוֹ עַכְשָׁו אִם יִצְטָרֵךְ לוֹ, מֻתָּר. וְכֵן מִי שֶׁמְּזַמֵּן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ, מֻתָּר לִתֵּן מָעוֹת לְעַבְדּוֹ לִקְנוֹת לָהֶם יַיִן נֶסֶךְ (כָּל בּוֹ).
ה יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ יַיִן וְצָרִיךְ לִתֵּן מִמֶּנּוּ חֵלֶק יָדוּעַ לַמֶּלֶךְ, יָכוֹל לוֹמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים: פַּיֵּס לַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִילִי, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים נוֹתֵן יַיִן נֶסֶךְ, וְהוּא חוֹזֵר וְנוֹתֵן לוֹ דָּמִים. אֲבָל אָסוּר לוֹמַר לוֹ: הֱיֵה בִּמְקוֹמִי לִתֵּן לַמֶּלֶךְ.
ו שַׂר שֶׁהָיָה מְחַלֵּק יֵינוֹ לָעָם וְלוֹקֵחַ מֵהֶם דָּמָיו, לֹא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים: הֵא לְךָ ד' זוּז וְהִכָּנֵס תַּחְתַּי בְּאוֹצַר הַשַּׂר, כְּדֵי שֶׁיִּקַּח הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹתוֹ יַיִן שֶׁכְּתָבוֹ בְּשֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל וְלִתֵּן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַדָּמִים לַשַּׂר, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: הֵא לְךָ ד' זוּז וּמַלְּטֵנִי מִן הָאוֹצָר.
ז יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים מָנֶה, וְהָלַךְ וּמָכַר אֱלִילִים וְיַיִן נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ דְּמֵיהֶם, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְכֹּר: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְכֹּר אֱלִילִים אוֹ יַיִן נֶסֶךְ שֶׁיֵּשׁ לִי וְאָבִיא לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סְתָם יֵינָם, וּמָכַר וְהֵבִיא לוֹ, הֲרֵי זֶה אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּפְרַע מִמֶּנּוּ חוֹבוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אִסּוּר זֶה שֶׁל רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ אֶלָּא דַּוְקָא אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִפָּרַע מִמָּקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם יוּכַל לְהִפָּרַע מִמָּקוֹם אַחֵר, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ עָרֵב, מֻתָּר (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָרַ"ן וְטוּר בְּשֵׁם ר"י וְרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם בְּשֵׁם הַתוס' וּמָרְדְּכַי רֵישׁ פ' בַּתְרָא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים). מִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְנַסְּכִין, אֵין לְהַחְמִיר בִּסְתָם יֵינָם, וּבְכָל עִנְיָן שֶׁאָמַר: הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבִיא לְךָ, שָׁרֵי (רַשְׁבָּ"א לְדַעַת הַגְּאוֹנִים וְרַ"ן). וְע"ל סִימָן קמ"ד.
א סָעִיף א מאותו העובד כוכבים. דלאו דמי מכירה לוקח אלא דמי ההיזק ואפילו אין העובד כוכבים רוצה ליתן המעות עד שיתן לו הישראל היין שרי כ"כ הר"ן ומביאו ב"י:
ב סָעִיף א שאסרו. משמע דאפילו אסרו בשוגג דבכה"ג פטור מלשלם וכדאיתא בח"מ סימן שפ"ה אפ"ה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים דמ"מ הזיקו וכ"פ הרשב"א וכ"פ הב"ח:
ג סָעִיף א יש מי שאומר כו'. כתב זה בשם יש מי שאומר משום דרבינו ירוחם מביא בשם י"א דלא שרי אלא כשמכר העובד כוכבים היין ואח"כ פרע לישראל שאין ביד העובד כוכבים שום דבר כשפרע לישראל והביאו ב"י ומוכח מדבריו שם להדיא דאפילו לאחרים אסור כל שלא מכר העובד כוכבים היין והוא דעת ה"ר אלחנן שהביא הרא"ש ריש פ' בתרא דעבודת כוכבי' והדרישה הבין דמ"ש המחבר כן בשם יש מי שאומר היינו משום דסבירא ליה דלדעת הטור אף לבעל היין מותר כשלוקח היין תחלה והא ודאי ליתא לא בדעת הטור ולא בדעת המחבר ולענין דינא אע"פ שנעלם מהב"י דברי הרא"ש ריש פרק בתרא דעבודת כוכבים שמהן הוציאו הטור ורבינו ירוחם דבריהם דפסק הרא"ש שם כדעת היש מי שאומר מ"מ הרי הרמב"ן והר"ן ר"פ בתרא דעבודת כוכבים אוסרים וכ' הר"ן שכן נראה גם כן דעת רש"י וגם רבינו ירוחם לא הכריע מיהו דעת המרדכי שם כהרא"ש וכן מסקנת התוספות שם בשם ר"י ומביאם ב"י לקמן ס"ס קמ"ד הלכך במקום הפסד מרובה שרי הא לאו הכי אסור ואע"ג דלא נ"מ ביי"נ דקי"ל דשרי בהנאה בזמן הזה מכל מקום נ"מ למכר עבודת כוכבים ומשמשיה כדאיתא להדיא בפוסקים דה"ה בעבודת כוכבים והוא פשוט וע"ל ס"ס קמ"ד:
ד סָעִיף א שלבעל היין שמכרו אסורים. משום קנס כדאית' ברבינו ירוחם שהביא הב"י וכן באשר"י שם וע"ל סי' רט"ו ס"ק א':
ה סָעִיף א לאחרים מותרים. דכיון שאחר שקנה העובד כוכבים היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי יי"נ טור והרא"ש שם:
ו סָעִיף א כמו שנתבאר לעיל ר"ס קכ"ג. דמגען מותר בהנאה במקום הפסד:
ז סָעִיף ב שמשפסק סמכה דעתו כו'. וליכא למיחש שמא יגע בו קודם המשיכה דכיון שלא בא לרשות העובד כוכבים מסתמא הישראל נזהר בו שלא יגע:
ח סָעִיף ב דמיו אסורין. משמע אע"פ שמדד ישראל דמכל מקום כיון שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר ממגע עובד כוכבים וכן הוכיח ד"מ בטור והשיג על הבית יוסף וכן כ' הדרישה והב"ח וכב"י דאם נזהר הישראל יפה יפה וידע דודאי לא נגע דמיו מותרים ומביאו ד"מ:
ט סָעִיף ב לא סמכה דעתו. ולא נקנה לו במשיכה זו כיון שעדיין לא פסק. טור:
י סָעִיף ב ונאסר היין כו'. והדמים אסורים אבל אם לקח הדמין קודם לכן בענין שנקנה היין לעובד כוכבים מיד דמיו מותרין כדלקמן:
יא סָעִיף ב והרי זה כמוכר סתם יינם. הקשה בית יוסף דהא לאותו העובד כוכבים עצמו שרי כדלעיל בריש הסימן והניחו בצ"ע והעתיקו ד"מ ודרישה ולפעד"נ דהכא כיון שהיו עסוקין במכירה קודם שנאסר גרע טפי והדבר נראה דמשום מכירה לוקח המעות ולא משום היזקו והעט"ז והב"ח בקונטרס אחרון תירצו בענין אחר:
יב סָעִיף ב במה דברים אמורים. דפסק עד שלא משך מותר וע"ל ס"ק כ"ד:
יג סָעִיף ב עכבת יין. או לכלי טופח ע"מ להטפיח רבינו ירוחם ני"ז ח"ג:
יד סָעִיף ב מנדנד הכלי. דאז אסור מחמת נדנוד העובד כוכבים כדלעיל סימן קכ"ד ס"ק ל"ה וסימן קכ"ה ס"ק י"ז ולדעת הרב שם אינו אסור בנדנוד בלא הגבהה ע"ש:
טו סָעִיף ב או שהיה אוחזו בידו כו'. ולא אמרינן דמיד שבא לאויר הכלי מיד קנאו דכיון שנפלה בו טפה ראשונה ונאסרה מפני שנפלה לכלי שביד עובד כוכבים כל היין שבכלי העליון נאסר משום ניצוק ב"י:
טז סָעִיף ב דאז ע"כ הוא מנדנד. קשיא לי על זה מדפריך בש"ס ס"ס כי מטא לאוירא כו' על כרחך הבין דמה שתירץ לו מקודם אי דקא רמי למנא דישראל הכי נמי לא צריכא דרמי למנא דעובד כוכבים היינו שהעובד כוכבים אוחזו בידו דאם לא כן לא קנייה כי מטא לאוירא וכן משמע נמי מדמתרץ בתר הכי אי דנקיט ליה עובד כוכבים לכלי בידיה הכי נמי כו' ואם כן איך הבין לל"ל דרמא למנא דעובד כוכבים הא אפילו רמא למנא דישראל והעובד כוכבים אוחזו אסור משום דע"כ מתנדנד וצ"ע:
יז סָעִיף ב צריך ליקח הדמים. דעובד כוכבים קונה בין במשיכה בין בכסף וכ"כ הרב המגיד פ"א מהל' זכייה ומתנה ב"י וע"ל סי' ש"ד ס"י ומה שכתבתי שם:
יח סָעִיף ב ואחר כך ימדוד. וסיים הרמב"ם ואם מדד ולא לקח דמים אע"פ שפסק דמיו אסורי' שמשעה שיגיע לכלי נאסר כסתם יינם עכ"ל והמחבר השמיט זה משום דסבירא ליה דכיון דמיד שהגיע לכלי קנהו ולא מיתסר אלא משום ניצוק ולא אמרינן ניצוק לסתם יינם אלא לאסור בשתיה וכ"כ בבדק הבית וז"ל ומ"מ יש לתמוה עליו למה כתב דמיו אסורים לפמ"ש בסי' קכ"ו דניצוק אינו אוסר אלא בשתיה עד כאן לשונו ומכל מקום בזה דצריך ליקח הדמים תחלה פסק כהרמב"ם דסבירא ליה דלכתחלה מיהא אסור וע"ל ס"ק כ"ד גבי ומכל מקום קשיא על הרב כו':
יט סָעִיף ב כולו מותר בהנאה. אם יש ס' כנגד העכבת יין כולו מותר אף בשתיה כדלקמן סי' קל"ד ס"ב בהג"ה וכך כתב הרא"ש פרק בתרא דעבודת כוכבים ומביאו הב"ח:
כ סָעִיף ב חוץ מדמי מעט היין. לאו דוקא וגם הטור לא סיים כן והיינו משום דהעכבת יין הוא של עובד כוכבים וגם אינו שוה כלום והרב אשמועינן דהיכא דשוה שום דבר והוא של ישראל אסור:
כא סָעִיף ב ואפילו לכתחלה אינו אסור כו'. כתב הפרישה סעיף י"ג דהיינו שמתחלה עשה במזיד כדי שיתבטל העכבת יין ויהא מותר לו בדיעבד לכך אפילו דיעבד נמי אסור כדלעיל סימן צ"ט כל האיסורים שרבה עליהם במזיד אסורים עכ"ל ולא משמע כן ועוד דהכא ודאי לא שייך ביטול איסור לכתחלה דודאי לא היתה כוונתו לבטל העכבת יין ועוד תימה דא"כ מאי פריך בש"ס כמאן דלא כרשב"ג הא אפילו לרשב"ג בכה"ג אסור אפילו דיעבד משום מבטל איסור (ודברי הטור הן הן דברי הרב ע"ש) אלא ודאי בדיעבד בכל ענין מותר וזה ברור:
כב סָעִיף ב וא"ל המוכר יקנה לך כליך. כתב ב"י בשם הרשב"ץ דה"ה אם שכר לו הישראל מקומו מותר ויוציאנו משם קודם שיאסר שלא יטול שכירת יי"נ עכ"ל ומביאו ד"מ ועמ"ש עוד ב"י לקמן בשם א"ח ועיין עוד בח"מ סי' ר' יתר דרכי הקנייה ומשם תלמוד לכאן:
כג סָעִיף ב מותר. ואי משום הטפת יין הא לית ליה הנאה מיניה שאינו שוה כלום ועוד שהיא של עובד כוכבים וכ"כ הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י בסי' קל"ד דף קל"ח ריש ע"ד וכ"כ הר"ן ומביאו ב"י בסי' קכ"ו:
כד סָעִיף ב דמיד שבא לאויר כו'. הקשה ב"י דכל זה אמרינן בש"ס למ"ד ניצוק אינו חבור אבל למאי דקי"ל לעיל סימן קכ"ו דניצוק חבור אפי' נקיט ליה עובד כוכבים לכלי בידיה או שעומד בחצירו לעולם אסור דקודם שבא לאויר נאסר משום ניצוק ותירץ דאפי' מ"ד ניצוק חיבור מודה דאם עירה לסתם יינם לא מיתסר אלא בשתיה ומביאו ד"מ והב"ח כתב עליו ושארי ליה מאריה דכבר התבאר דליתא להאי פירושא לדעת הטור והרשב"א וכמו שהארכתי בזה בסי' קכ"ו בס"ד ע"ש היטב עכ"ל התפלל על אחרים והוא צריך לאותו דבר כי הדבר ברור ופשוט שדעת הרשב"א בתה"א (דף קנ"א ע"ג) דבסתם יינם לא אמרינן ניצוק חבור אלא לאסור בשתיה ולא בהנאה ומביאו ב"י בס"ס קכ"ו וכ"כ הב"ח גופיה שם ורשב"א עצמו שם פי' בהדיא כאן כמ"ש הב"י ע"ש מיהו דברי הטור דוחק לתרץ כן ע"ש ומה שתירץ הב"ח וז"ל דהטור כ"כ לפי המסקנא בסי' קכ"ו דבהפסד מרובה יש להתיר ניצוק הלכך מתיר כאן אף בשתיה בדיעבד דמסתמא ודאי איכא הפסד מרובה כשיהא נאסר כל היין שמדד לעובד כוכבים אף בהנאה עכ"ל תמוה לי טובא דהרי אין הפסד כלל שהרי בדיעבד מותר למכרו לעובד כוכבים וא"כ כמו שעלה בדעתו למכרו לעובד כוכבים כן הוא מוכרו גם עתה ואיך יעלה על הדעת להתירו בשתיה ואע"ג דאמרינן לעיל סי' קכ"ו סעיף ב' דאפילו היכא שאפשר למכרו לעובד כוכבים חשיב הפסד מרובה היינו משום שצריך לזלזל התם במכירה קצת וכדמשמע התם להדיא אבל הכא אין כאן הפסד כלל שכמו שהיה רוצה למכרו לכתחלה מוכרו גם עתה (וכ"ש שפסק המדה דאל"כ לא היה קונה כליו ורשותו של עובד כוכבים) ועוד תימה מ"ש דודאי איכא הפסד מרובה כשיאסר כל היין שמדד בהנאה והלא ודאי בהנאה הוא מותר וכמ"ש הטור והרב ועוד דהא מיירי הכא שמותר למכרו לכתחלה בענין זה: ומה שנ"ל לתרץ בזה הוא משום דס"ל להטור דודאי הסברא נותנת דהיכא דבדיעבד מותר אפי' בתערובות ממש דיש להתיר בניצוק אף לכתחלה וכה"ג כתבו הרא"ש והטור לעיל ר"ס קכ"ה דאם עירה העובד כוכבים יין מכלי דאף דמה שיצא לחוץ אסור משום כחו מה שבפנים לא מיתסר משום ניצוק כיון דלא נאסר אלא משום כחו ולא משום צד נגיעה ממש כש"כ הכא דבדיעבד שרי לגמרי דאפשר דאפילו מאן דסובר התם דאסור משום ניצוק היינו משום דמה שיצא לחוץ מיהת אסור בדיעבד משא"כ הכא ומה דקאמר בש"ס דלמ"ד ניצוק חיבור אסור היינו משום דבש"ס מיירי להדיא דאפילו דיעבד אסור ודלא כרשב"ג אלא יין ביין בכל שהוא אסור אף למכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג דדיעבד מותר א"כ לא שייך הכא לאסור משום ניצוק ואלו דברים ברורים וקילורין הם לעינים: ומ"מ קשיא על הרב דכתב כדברי הטור (והרשב"א) דכשתופס העובד כוכבים הכלי בידו מותר אפילו לכתחלה וסתם כדברי הרמב"ם והמחבר דבאוחזו עובדי כוכבי' בידו באויר אסור וצ"ל דהרב מפרש דהא דאסר המחבר באוחזו בידו באויר ונדנדו הוא משום דקודם שהגיע לכלי ע"י נדנוד נוגע בראש הכלי ונאסר הכל מיד ע"י נדנוד אבל בתופס באויר בנחת בענין ששופך באמצע הכלי שאינו נאסר אלא הטפה הראשונה שבתחתית הכלי לא מיתסר משום ניצוק או משום דניצוק לסתם יינם מותר בהנאה וכהרשב"א וב"י או משום דכיון דאפילו בתערובות שרי בדיעבד לא מיתסר משום ניצוק ודוחק א"נ הרב מפרש דהאי בד"א שכתבו הרמב"ם והמחבר קאי אדסמוך ליה אשלא פסק וה"ק בד"א דלא נאסר אלא מחמת שיגע בו דש"מ דאם נזהר שלא נגע מותר וכמ"ש לעיל ס"ק ח' בשמדד לכליו של ישראל אבל לכליו של עובד כוכבים או לכלי של ישראל שביד העובד כוכבים ומנדנד העובד כוכבים הכלי אסור מיד קודם שיגע בו וצריך ליקח הדמים תחלה והשתא לא אמרינן דקנה מיד שהגיע לאויר דהגבהה ושום משיכה אינו מועיל עד שפסק תחלה כדאיתא בטור ופוסקים וכמו שנתבאר בח"מ סימן ר' סעיף ז' (והשתא לק"מ מה שהקשה הב"י בבדק הבית על הרמב"ם והבאתיו לעיל ס"ק י"ח מיהו בלאו הכי נמי לק"מ די"ל דהרמב"ם סובר כהראב"ד שהביא הרשב"א בת"ה והב"י בס"ס קכ"ו דניצוק לסתם יינם אוסר הכל בהנאה):
כה סָעִיף ב והגביהו תחלה. אבל בהגביה בשעה שמודד אינו קונה שאותה הגבהה אינה לקנייה אלא למדידה. הרשב"א והביאוהו האחרונים:
כו סָעִיף ב ואין מקפידים כו'. מיהו לכתחלה יש ליזהר כמ"ש בסי' קכ"ד ס"ק ע"א וסי' קכ"ח ס"ק ד' דבמקום שאין הפסד אף בזמן הזה אין להתיר בהנאה:
כז סָעִיף ג משקבלוה בשכרם. אבל לא קבלוה בשכרם אע"פ שנכנס לרשותם לא זכו בו שאין חצירו של אדם קונה לו בע"כ שם ועיין בח"מ סי' ר':
כח סָעִיף ג וע"ל סי' קכ"ג. דשם נתבאר דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה במקום הפסד וא"כ הכא נמי שרי:
כט סָעִיף ד אם לא הקדים כו'. עיין בא"ח סימן ת"נ סעיף ו' ובמ"ש שם:
ל סָעִיף ד הקדים לו דינר אסור. דהשתא מדבעה"ב קא אכלי:
לא סָעִיף ד אבל אם נתנו כו'. הטור השיג ע"ז וז"ל ואינו נראה דכיון שהקדים לו דינר מיד נקנה לו היין ובשליחות ונתנו להם ע"כ וכב"י אין ספק שלא ראה דברי הרשב"א בתה"א שהוכיח כן מנתן לה טלה באתננה ואח"כ בא עליה דאתננה מותר ע"כ וע"פ זה פסק כהרשב"א ונמשכו אחריו הפרישה והב"ח אבל לפע"ד לדעת הטור דל"ד לנתן לה טלה כו' דמשום דבשעה שבא עליה לא ה"ל טלה ברשותיה אלא ברשותה אבל הכא מיד שהקדים לו הדינר נקנה לו היין וכמ"ש הטור וה"ל כאילו הפקיד היין לחנווני ובשליחותו נתנו להם ואולי ידע הטור ראיות הרשב"א ואף על פי כן השיג עליו וכן משמע לכאורה בתוס' (בעבודת כוכבים דף ס"ז ריש ע"ב) במה שכתבו דכל המקבל מעות מחבירו בשביל חפץ שיתן לו נכסיו משועבדים כו' וע"ש וכן ר' ירוחם ושאר פוסקים כתבו סתם שאם הקדים לו דינר אסור ולא חילקו מיהו במקו' הפסד קי"ל דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה:
לב סָעִיף ד מותר ליתן מעות כו'. כ' הב"ח פי' שנותן לעבדו דינר שיקנה לאלו העובדי כוכבים דמזכה לעובד כוכבים הדינר ע"י עבדו והוא נעשה שליח לקנות היין בעבור העובד כוכבים ומשמע אבל אם א"ל בסתם קנה יין כך וכך אין העבד קונה היין אלא לבעה"ב ואסור ונראה דוקא עבדו אבל אסור לומר כך לישראל אחר דרוצה בקיומו של יי"נ עד שיעשה שליחותו לעובד כוכבים כדלקמן סימן קל"ג סעיף ה' בדין מזוג לעובד כוכבים בחנם ע"ש ע"כ:
לג סָעִיף ד לעבדו כו'. והב"י בב"ה כ' ע"ז ויש לפקפק בזה משום דיד עבד כיד רבו דמי ע"כ:
לד סָעִיף ה והוא חוזר ונותן לו דמים. ואפילו הוא בענין שאין הישראל היה יכול ליפטר מן המלך אלא ביין מותר כיון שלא פירש לעובד כוכבי' בפירוש שיתן למלך יי"נ עכ"ל עט"ז והוא מדברי התוס' ומביאם ב"י:
לה סָעִיף ה היה במקומי כו'. משמע דאפילו היה יכול לפייסו בדברים אחרים מ"מ כיון שא"ל היה במקומי כו' אסור לכ"ע ב"ח ועיין עוד שם:
לו סָעִיף ו והכנס תחתי. כתב הפרישה שכ"ה דכה"ג אסור אפילו לא כתבו עליו אלא שאומר הכנס תחתי שלא יכתבו עלי:
לז סָעִיף ו אבל כו'. והטור מסיים וי"א שאם כתבו כבר על הישראל חלקו אסור בכל לשון שיאמר לו ואין היתר אלא כל זמן שלא כתבו שמותר לומר לעובד כוכבים פייס בשבילי שלא יכתבו עלי ע"כ וכן הוא בעט"ז:
לח סָעִיף ז הרי זה מותר. מדברי הב"ח נראה דהיכא דאינו ידוע שמכרו לצרכו אף ביי"נ איכא למיחש שמא מכרו לחזור ולקנות בו יי"נ כדלקמן ס"ס קמ"ד גבי עבודת כוכבים אבל הדרישה בסימן קמ"ד חילק בין עבודת כוכבים ליי"נ דביי"נ לא חיישינן מן הסתם שלקחו לחזור ולקנות בו יי"נ ע"ש:
לט סָעִיף ז וי"א כו'. והראב"ד חילק כשבידו לנגשו ומרצונו ממתין לו אסור שהרי על ידו מתקיים ע"א אבל כשאין בידו לנגשו וע"כ ממתין לו מותר עכ"ל טור ודברי הראב"ד הביאו הרשב"א והר"ן ורבינו ירוחם במסקנא:
מ סָעִיף ז וע"ל סי' קכ"ד. וכן הוא בעט"ז ול"נ דט"ס הוא וצ"ל סי' קמ"ד:
א סָעִיף א מותר ליקח דמיו מאותו עובד כוכבים. דלאו מכר הוא אלא אומר לו שפכת ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל ואע"ג דעובד כוכבים לא יהיב דמי אלא אם כן יהיב ליה ישראל חמרא מכל מקום לא מתסר דהרי בתורת תשלומי נזקו חייב לו ולא משום מכר כ"כ ב"י בשם הר"ן:
ב סָעִיף א המעות אסורים. פירוש אפי' לאחרים לפי שכבר נאסר היין קודם המכירה:
ג סָעִיף א ואם לקח העובד כוכבים היין תחילה כו'. כ"כ הטור ומקור זה ממה דאיתא פרק השוכר דף ס"ב בסופו דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית ולא אמרינן דעניים עבדי איסורא שכשמקבלין הפרעון אין האיסור בעולם והוה כההיא דתנן אתנן זונה אחר שבא עליה דמותר האתנן להקרבה דמתנה בעלמא הוה ולמדו התוספות שם דה"ה לענין מכר עובד כוכבים בהקפה כיון שמשכה העובד כוכבים תכף קנאה ואח"כ הויין המעות שנותן כמתנה בעלמא אלא דהרא"ש כתב שם דהמעות אינם מותרים רק לאחר אבל לא לו דנהנה מדמי עבודת כוכבים ויליף לה ממי שמכר ערלה וקידש אשה בדמיה שהיא מקודשת אבל לו עצמו המעות אסורין נמצא דההיתר הוא לאחר הוא תלמוד ערוך גבי שביעית שזכרנו רק האיסור לעצמו הוא נלמד ממכירת ערלה והב"י אישתמיטתיה כאן לימוד ההיתר לאחרים ממה שזכרנו רק למדו מסברא דנפשיה מקודש אשה בדמי ערלה שהיא מקודשת ולפיכך הוקשה לו דילמא שאני התם בערלה שאינה תופסת דמיה ולפיכך כתב כאן יש מי שאומר כו' דמותר לאחרים והיינו דעת הר"ר ירוחם שמביא בית יוסף ולא דק דההיתר הוא תלמוד ערוך שזכרנו ואין שייך על זה יש מי שאומר אלא על האיסור לעצמו היה לו לכתוב יש מי שאומר שהוא ה"ר ירוחם שמביא ב"י וכן דעת הרא"ש שזכרתי:
ד סָעִיף ב ומשמשך קנה. דבעובד כוכבים קונה משיכה או כסף ומ"ה צריך ליקח הדמים דאז קונה בכסף:
ה סָעִיף ב מנדנד הכלי. זהו לדעת הרמב"ם שכל הסעיף הוא לשונו והוא אזיל לטעמיה דכתב בסימן קכ"ד סעיף י"ז אחז כלי פתוח כו' אבל כתבתי שם דלא קי"ל כן:
ו סָעִיף ב דמיד שבא לאויר הכלי כו'. בגמרא אמר בזה דאי הוה ס"ל ניצוק חיבור הוה אמרינן שבעוד היין באויר הכלי נעשה איסור מכח ניצוק חיבור שהקילוח נוגע בקצה התחתון בעכבת היין דלמטה ונאסר כולו. וא"כ לדידן דקי"ל באמת ניצוק חיבור כמ"ש סי' קכ"ו בהפסד מועט קיי"ל לאיסור וא"ל דהכא מיירי בהפסד מרובה דאם כן ה"ל לחלק בכך ותו דהא ודאי כשמערה מכלי בשעת מדידה הוא אינו כ"כ הרבה. ונ"ל דלדידן דקי"ל בתערובת יין מוכרו כולו חוץ מיין נסך שבו יש להקל בזה בניצוק חיבור אפילו לכתחלה והב"י תירץ בדרך אחר עיין שם:
ז סָעִיף ב וכן אם מדדו העובד כוכבים כו'. הטור כ"כ ופירוש דבריו הוא בדרך זה דבמתני' איתא פסק ומדד מותר לא פסק ומדד אסור והך רישא יש לה ב' פירושים רש"י פירשו שישראל מדד לתוך כלי של עובד כוכבים וכמו שהאריך הטור בחילוקי דינים אלו ור"ח ור"ת פירשו שאפי' מדד העובד כוכבים מותר דמיירי שהעובד כוכבים עשה כבר משיכה וקנאה קודם המדידה ע"כ מותר גם בזה וע"כ כ' הטור גם פי' זה דגם בזה מותר כל שקנאו העובד כוכבים תחלה אלא דנרא' לו מסברא דנפשי' דלכתחלה אסו' משום שקרוב ליגע ביין כיון שהוא עוסק עמו במדידתו והוכרח הטור לכתוב כן פה מה שלא כתב בשאר דוכתי דאסור בכח העובד כוכבים לפי שבשאר דוכתי עכ"פ אסור בשתייה אם כן ודאי לא יעשה כן לכתחלה מה שאין כן כאן דהוה של העובד כוכבים קמ"ל דאפילו הכי לא יעשה כן לכתחלה שקרוב ליגע נמצא דשקיל דמי יי"נ כיון שלא עשה משיכה כהוגן תחלה ולא מצאתי מקור לזה על כן נראה דמסברא דנפשיה כתבו בטור אח"כ כתב רבינו פירושא דסיפא דמתני' דלעיל מדד עד שלא פסק דאסור והיינו בין מדדו ישראל בין מדדו עובד כוכבים ועשה משיכה מכל מקום לא יצא עדיין מרשות ישראל כיון שלא פסק הקצבה לא סמכא דעתיה שיהיה מושוה עמו וע"כ קרוב הדבר שנגע בו וזה שכתב הטור אע"ג דאין כאן אלא תערובות סתם יינם דהיינו [דא"ל] דמאי דמותר ברישא ביש עכבית יין בשוליו אסור כאן כיון שלא קנאו עדיין כיון שלא פסק תחלה אבל במה שמותר ברישא בליכא עכבית יין כלל שרי גם כאן זהו אינו נכון דאמאי קתני בסיפא דמתני' סתם דמיו אסורים ואיסור דעכבית יין אינו אלא ימכור חוץ מדמי יין נסך ואמאי אמרה מתניתין כל הדמים אסורים ותו דלשון אסור משמע אפילו דיעבד ואי משום עכבית יין מותר דיעבד כמו שכתב לעיל ע"כ תירץ דהאיסור שמא יגע בו אחר המשיכה וא"כ אפילו באין בו עכבית יין כלל נמי אסור וראיתי מי שדחק ללא צורך בכאן ויש להקשות כיון דברישא דהיינו לא הגביהו תחלה לקנותו כתב גם כן שקרוב הדבר ליגע ואפילו הכי לא אסור רק לכתחלה ונראה שברישא לא עשה העובד כוכבים משיכה כראוי רק שמדדו אינו מורגל כ"כ אצלו כמו בסיפא שמשכו לקנותו מורגל ביה טפי ויותר קרוב הדבר ליגע ע"כ אפילו דיעבד אסור כן נ"ל פי' דברי הטור ולא כב"י שפירש מדדו עד שלא פסק מיירי דוקא בעובד כוכבים שמדדו וכבר השיגו בד"מ באורך וכתב שמיירי בין מדד עובד כוכבים בין מדד ישראל אסור כיון שעיקר הטעם שמא יגע ביין מאחר שקנאו במשיכה והא דכתב הטור לעיל ומיהו בדיעבד מותר דקי"ל כו' התם לא קנאו העובד כוכבים במשיכה רק ע"י רשותו או שאמר ליה ישראל יקנה לך כליך ע"כ אינו מורגל כ"כ אילו כמו אם קנאו במשיכה. והקשה הב"י הא כתב בתחילת הסימן דמאותו עובד כוכבים דנסכיה שרי ליטול המעות ולא קשה מידי דהכא שאני שהישראל נתן לו רשות ליגע כיון שמסרו לידו מה שאין כן לעיל:
ח סָעִיף ד ודוקא כשאמר לו יהא דינר זה בידך כו'. הרשב"א בתה"ה הוכיח זה דהוקשה לו כי הקדים לו דינר מאי הוה הא מדיהבי ליה קנייה עובד כוכבים דסתמא דמילתא נתנו לו שיוציאו ובשעת נתינת המעות ליכא איסורא דלא שקילי יין נסך וכי שקלי פועלים בתר הכי לא הוה הדינר של ישראל וה"ל כנתן טלה באתנן ואח"כ בא עליה דאתננה מותר ע"כ פי' דמיירי כמ"ש כאן ודוקא כו' והטור כתב על זה ואינו נראה דכיון שהקדים לו הדינר מיד נקנה לו היין ובשליחת' נתנו להם ע"כ וכתב ב"י שאין ספק שלא ראה הטור דברי תה"ה אלא הקצר ראה ולפיכך נחלק אבל אי ראה הארוך לא נחלק דמאי שנא מאתנן שמביא הרשב"א) ולעד"נ דברי הטור נכונים דאע"ג דמעות אינן קונות היינו בעובד כוכבים לדעת הטור לעיל בסימן זה אבל ישראל מישראל מעות קונות דבר תורה כדאיתא פרק הזהב ואם כן ישראל מעובד כוכבים כ"ש דקונה במעות כדאיתא בח"מ סימן קכ"ו דאם ישראל מישראל מפקיע במעמד שלשתן ק"ו מעובד כוכבים הכא נמי כן הוא וכיון שהקדים לו דינר על היין נקנה לו במעותיו יין כנגדו וכ"ת מאי איכפת לן בהאי קנין הא אין הישראל נהנה ממנו לזה אמר שהעובד כוכבים נותנו בשליחות ישראל בעל היין לפועלים שלו וזה אין שייך באתנן לומר שקנה שום דבר באתנן ההוא נמצא דאין לאתנן שייכות להביאה שאחר כך ולפיכך שרי התם כן נראה לע"ד ליישב דברי הטור אבל הרשב"א לא חשיב זה לקונה ממנו יין נסך דהא סתם קאמר שיתן להם אכילה ושתייה ולא זכר יין נסך:
ט סָעִיף ד מותר ליתן מעות לעבדו לקנות להם יין נסך כצ"ל. והטעם בכל בו כיון שהוא אומר לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו:
י סָעִיף ה אף על פי שהעובד כוכבים נותן יי"נ כו'. ואע"ג דלא מצי לסלוקי ליה בזוזי מותר כיון שלא אמר ליה בפירוש תן לו כן כ' הטור בשם ר"י:
יא סָעִיף ז הרי זה מותר. כתב הטור והא דאמרינן דמי עבודת כוכבי' ביד עובד כוכבים אסורין דוקא כשמוכר לקנות בדמיו צרכי עבודת כוכבי' שאז נשארו הדמים באיסורן ע"כ לשונו ואע"ג דבעלמא קיימא לן הזמנה לאו מלתא היא מ"מ הכא שאני כיון שבאו מעובד כוכבים ושם ישובו ומבואר בסימן קמ"ד דאפי' מספק יש לחוש שמא מכרה לצורך קניית עבודת כוכבים:
א סָעִיף א דמיו. דלאו דמי מכירה לקח אלא דמי ההיזק ואפילו אין העובד כוכבים רוצה ליתן המעות עד שיתן לו הישראל היין שרי כ"כ הר"ן וכתב הש"ך משמע דאפילו אסרו בשוגג דבכה"ג פטור מלשלם כדאיתא בח"מ סי' שפ"ה אפ"ה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים דמ"מ הזיקו:
ב סָעִיף א אסורים. פי' אפי' לאחרים לפי שכבר נאסר היין קודם מכירה. ט"ז:
ג סָעִיף א שלבעל. משום קנס אבל לאחרים מותרים דכיון שאחר שקנה העובד כוכבים היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי יי"נ ומ"מ גם לאחרים לא שרי אלא בהפסד מרובה הא לא"ה אסור ואע"ג דלא נ"מ ביי"נ דקי"ל דשרי בהנאה בזה"ז מ"מ נ"מ למוכר עבודת כוכבים ומשמשיה דדין אחד יש לעבודת כוכבים ויי"נ וע"ל ס"ס קמ"ד עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף א שנתבאר. דמגען מותר בהנאה במקום הפסד:
ה סָעִיף ב דעתו. ולא נקנה לו במשיכה זו כיון שעדיין לא פסק. טור:
ו סָעִיף ב יינם. כ' הש"ך ואפילו לאותו עובד כוכבים עצמו ג"כ אסור למכור כיון שהיו עסוקין במכירה קודם שנאסר גרע טפי והדבר נראה דמשום מכירה לוקח המעות ולא משום הזיקו (ולבוש וב"ח בק"א כתבו בענין אחר) וכתב הב"י דאם נזהר הישראל יפה יפה וידע דודאי לא נגע דמיו מותרים:
ז סָעִיף ב בד"א. דפסק עד שלא משך מותר:
ח סָעִיף ב עכבת. או לכלי שיש בו טופח על מנת להטפיח: מנדנד
ט סָעִיף ב מנדנד. כתב הש"ך ולדעת הר"ב סימן קכ"ד סעיף י"ז אינו אסור בנדנוד בלא הגבהה ומכל מקום יש לתמוה למה כתב כאן דדמיו אסורין הא קיימא לן בסימן קכ"ו דניצוק אינו אוסר אלא בשתיה וכאן אין איסור אלא משום ניצוק ועוד קשה על מ"ש המחבר דע"כ הוא מנדנד כשאוחזו בידו דהא אמרינן בש"ס ס"ס כי מטא לאוירא כו' ע"כ הבין דמה שתירץ לו מקודם אי דקא רמא למנא דישראל ה"נ ל"צ דרמי למנא דעובד כוכבים היינו שהעובד כוכבים אוחזו בידו דאל"כ לא קניא כי מטא לאוירא וכ"מ נמי מדמתרץ בתר הכי אי דנקט ליה עובד כוכבים לכלי בידיה ה"נ כו' וא"כ איך הבין לל"ל דרמא למנא דעובד כוכבים הא אפילו רמא למנא דישראל והעובד כוכבים אוחזו אסור משום דע"כ מתנדנד וצ"ע עכ"ל (ונ"ל דלק"מ דאנן השתא קיימינן למאי דס"ל ניצוק חיבור לפ"ז כשמנדנד עובד כוכבים הכלי נאסר קלוח העליון מהתחתון ע"י ניצוק אבל בש"ס הוא אליבא דמ"ד דלא אמרינן ניצוק חיבור כדאיתא שם להדיא ע"ש ע"כ לא איכפת לן כשמנדנד שהרי הוא קונה בעוד שהוא באויר הכלי ובזה לא שייך נדנוד כשעדיין הוא באויר ומן התחתון לא נאסר דלא ס"ל ניצוק חיבור וכעין זה מתרץ בב"י דברי הרמב"ם ע"ש ודו"ק):
י סָעִיף ב מעט. פי' אם הוא שוה שום דבר והוא של ישראל אסור ואם יש ס' כנגד העכבת יין כולו מותר אף בשתיה כדלקמן סימן קל"ד ס"ד בהג"ה ש"ך:
יא סָעִיף ב שנגע. כתב הש"ך משום דלא שייך כאן ניצוק חיבור דבסתם יינם לא אמרינן ניצוק חיבור אלא בשתיה ולא בהנאה ומ"מ קשה על הרב דכתב כדברי הטור ורשב"א דכשתופס העובד כוכבים הכלי בידו מותר אפילו לכתחלה וסתם כדברי הרמב"ם והמחבר דבאחזו עובד כוכבים בידו באויר אסור וצ"ל דהרב מפרש דהא דאסר המחבר באוחזו בידו באויר ונדנדו הוא משום דקודם שהגיע לכלי ע"י נדנוד נוגע בראש הכלי ונאסר הכלי מיד ע"י נדנוד אבל בתופס באויר בנחת בענין ששופך באמצע הכלי שאינו נאסר אלא הטפה ראשונה שבתחתית הכלי לא מיתסר משום ניצוק דכיון דאפילו בתערובות שרי בדיעבד א"נ הר"ב מפרש דהאי בד"א שכתב המחבר קאי אדסמיך ליה אם לא פסק וה"ק בד"א דלא נאסר אלא מחמת שיגע בו דש"מ דאם נזהר שלא נגע מותר כשמודד לכליו של ישראל אבל לכליו של עובד כוכבים או לכליו של ישראל ביד עובד כוכבים ומנדנד העובד כוכבים הכלי אסור מיד קודם שיגע בו וצריך ליקח הדמים תחלה והשתא לא אמרינן דקנה מיד שהגיע לאויר דהגבהה ושום משיכה אינו מועיל עד שפסק תחלה כמו שכתוב בח"מ סימן ר' ס"ז וכתב ב"י דהוא הדין אם שכר לו הישראל מקומו מותר ויוציאנו משם קודם שיאסר שלא יטול שכירות יין נסך:
יב סָעִיף ב תחלה. אבל הגביה בשעה שמדד אינו קונה שאותה הגבהה אינה לקני' אלא למדידה. הרשב"א:
יג סָעִיף ב מקפידים. מיהו לכתחילה יש ליזהר כמ"ש בסימן קכ"ד סכ"ד דבמקום שאין הפסד אף בזה"ז אין להתיר בהנאה. ש"ך:
יד סָעִיף ג משקבלוה. כתב הש"ך אבל לא קבלוה בשכרם אע"פ שנכנס לרשותם לא זכו בו שאין חצירו של אדם קונה לו בע"כ ועי' בח"מ סי' ר':
טו סָעִיף ג שרי. דסתם יינם בזה"ז מותר בהנאה במקום הפסד ואם כן הכא נמי שרי. ש"ך:
טז סָעִיף ד מותר. כ' הש"ך דהטור השיג ע"ז ונראה שדבריו הם עיקר דכיון שהקדים לו דינר מיד נקנה לו היין ובשליחותו נתנו להם מיהו במקום הפסד קי"ל דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה:
יז סָעִיף ד לעבדו. כתב הב"ח פי' שנותן לעבדו דינר שיקנה לאלו העובדי כוכבים דמזכה לעובדי כוכבים על ידי עבדו הדינר ונעשה שליח לקנות היין בעבור העובד כוכבים ומשמע אבל אם אמר לו בסתם קנה יין כך וכך אין העבד קונה היין אלא לבע"ה ואסור ונראה דוקא עבדו אבל אסור לומר כך לישראל אחר דרוצה בקיומו של יי"נ עד שיעשה שליחותו לעובד כוכבים כדלקמן סימן קל"ג ס"ה מיהו כתב הב"י בבד"ה דיש לפקפק בזה משום דיד עבד כיד רבו דמי:
יח סָעִיף ה פייס. ואפילו הוא בענין שאין הישראל היה יכול ליפטר מן השר אלא ביין מותר כיון שלא פירש לעובד כוכבים בפירוש שיתן לשר יי"נ עכ"ל הלבוש והוא מדברי תוס' אבל בהיה במקומי כתב הב"ח דמשמע אפילו היה יכול לפייסו בדברים אחרים מ"מ כיון שא"ל היה במקומי כו' אסור לכ"ע:
יט סָעִיף ו שכתבו. כתב הש"ך אפי' לא כתבו עליו אלא שאומר הכנס תחתי שלא יכתבו עלי ג"כ אסור:
כ סָעִיף ו ומלטני. והטור מסיים וי"א שאם כתבו כבר על הישראל חלקו אסור בכל לשון שאמר לו ואין היתר אלא כל זמן שלא כתבו שמותר לומר לעובד כוככים פייס בשבילי שלא יכתבו עלי:
כא סָעִיף ז מותר. כתב הש"ך דמדברי הב"ח נראה דהיכא שאינו ידוע שמכרו לצרכו אף ביי"נ איכא למיחש שמא מכרו לחזור ולקנות בו יין נסך כדלקמן סימן קמ"ד גבי עבודת כוכבים אבל הדרישה שם חילק בין עבודת כוכבים ליין נסך דביי"נ לא חיישי' מן הסתם שלקחו לחזור ולקנות בו יין נסך ע"ש:
א סָעִיף א או אותו כו'. טור וכמ"ש בתוס' נ"ז ב' בד"ה לאפוקי. וחזר ר"ת כו' והרא"ש שם:
ב סָעִיף א ואם מכרו כו'. שתופס דמיו כמש"ש ס"ב א' אלא הואיל כו':
ג סָעִיף א (ליקוט) אם נתן לו כו'. דהוי כמו נתן לה ואח"כ בא עליה דפרכינן שם ליחול עליה איסור כו' (ע"כ):
ד סָעִיף א ואם כו' יש כו'. תוס' שם ב' בד"ה יאות כו' ועוד הוסיף כו' והרא"ש ומרדכי שם: (ליקוט) יש מי כו'. והרמב"ן חולק על זה ודבריו נראין והר"נ דחק לדחות דבריו ע"ש בארוכה ודברי הרמב"ן עיקר (ע"כ):
ה סָעִיף א (ליקוט) שאע"פ שלבעל כו'. הרא"ש שם ואפי' אם מעות מותרים ה"מ לישראל אחר כו' וכשיטת התוס' ורש"י שם נ"ד ב' ושם ס"ב א' תוס' ד"ה התנן כו' ובחולין גבי חמצן כו' ועמ"ש בא"ח סי' תמ"ג וסי' ת"נ דהר"ן וש"פ מתירין אף לעצמן בדיעבד (ע"כ):
ו סָעִיף א וכ"ז כו'. בתוס' הנ"ל ד"ה לאפוקי כו' וכנ"ל ר"ס קכ"ג:
ז סָעִיף ב ישראל כו'. ערש"י במתני' ד"ה המוכר כו' ובגמ' שם ב' ת"ש המוכר כו' וערש"י שם ד"ה פסק כו' ועתוס' בד"ה רב אשי כו' פר"ת כו' וע"ל סי' ש"כ ס"ו מש"ש: (ליקוט) ישראל כו'. עד סוף הסעיף לשון הרמב"ם רק מ"ש שיש בו עכבת יין ומ"ש והיה העובד כוכבים עד הוא מנדנד הוא לשון המחבר ועוד בדברי הרמב"ם פסק עד שלא מדד כו' מדד עד שלא פסק כו' כלשון מתני' וכ' ב"י דהרמב"ם מפרש למתני' בשמדד ישראל לכליו וכך נתנו לעובד כוכבים וכך משכו העובד כוכבים מידו בכליו של ישראל ואח"כ נגע בו כו' ומדד דקתני מתני' והרמב"ם ל"ד אלא היינו לומר דמדד ונתן לעובד כוכבים ומשכו כו' וטעמא דנקט מדידה במקום משיכה נראה דהיינו משום דאין דרך לפסוק בין מדידה למשיכה אלא או קודם מדידה או אחר משיכה וז"ש בש"ע משך במקום מדד (ע"כ):
ח סָעִיף ב שהרי לא סמכה כו'. גמ' שם:
ט סָעִיף ב ומאחר כו'. לשון הטור מדד עד שלא פסק אסור אע"ג שאין כאן אלא תערובת של סתם יין קרוב הדבר שיגע אחר שימשכנו כו':
י סָעִיף ב בד"א כו'. שם בגמ': (ליקוט) בד"א כו'. גמ' שם ואי ס"ד משיכה כו' אי דקא כייל כו' אלמא דוקא כה"ג משיכה מתני:
יא סָעִיף ב אבל אם כו'. שם ל"צ דקא כייל כו' ואע"ג דפריך שם ס"ס כו' ומשני והב"ע כגון כו' וכ"כ הטור והרב בהג"ה י"ל משום דהוצרך בגמ' לזה משום קושית הגמ' ס"ס כי מטא כו' ש"מ ניצוק חיבור אבל לפי דקי"ל ניצוק חיבור א"צ לזה וסגי בתי' הראשון לבד ל"צ דקא כייל כו' וז"ש או לכלי של כו' אע"ג דבגמ' אמרו דכה"ג אפילו בכלי של עובד כוכבים מותר דאמרינן שם אי דנקיט ליה עובד כוכבים כו' אבל לפי מ"ש ניחא דכ"ז למ"ד ניצוק אינו חיבור אבל למ"ד חיבור אפילו בכליו של ישראל וכמו שמפרש ואילך המחבר והיה העובד כוכבים מנדנד כו' שאז נאסר מה שבכלי וה"ה ככלי של עובד כוכבים אבל הטור והרב כ' כמסקנא כ' ב"י דס"ל בדעת דניצוק בסתם יינם אינו אסור בהנאה ועסי' קכ"ו בטור וב"י ועש"ך ואמר שיש בו עכבת יין ר"ל אפילו בשוליו ור"ל טופח ע"מ להטפיח דבלא"ה אינו נאסר בהנאה כמ"ש במתני' פ"ב (כ"ט ב') נודות העובדי כוכבים כו' ודמיו מותרין:
יב סָעִיף ב מנדנד כו'. כמש"ל סי' קכ"ד סי"ח:
יג סָעִיף ב דאז ע"כ כו'. עש"ך שהקשה עליו (ע"כ):
יד סָעִיף ב צריך ליקח כו'. עתוס' שם ד"ה שקילו כו' א"נ כו' וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' זכיה הלכה י"ד וכתב המ"מ שם שלמד מסוגיא זו ודלא כהסוגיא דבכורות י"ג א"ב מה עמיתך בחדא כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' בכורות ועמ"ש בח"מ ס"ס קצ"ד:
טו סָעִיף ב ומיהו כו'. גמ' שם וכרשב"ג דקי"ל כוותיה אף יין ביין בסתם יינם כמש"ש ע"ד א': (ליקוט) ומיהו אם כו'. שם וכמאן דלא כרשב"ג כו' ואנן קיי"ל כרשב"ג בסתם יינם אפי' יין ביין כמש"ש ע"ד א' ומ"מ לכתחלה אסור. טור וצ"ע דשם משמע דאפי' לכתחלה מותר דאל"כ מאי פריך לרב דהא רב לכתחלה קאמר [וכ"כ הר"ן שלכן השמיט הרי"ף כ"ז] ואפשר דפריך על מ"ש וכי שקליתו דמי יי"נ כו' וצ"ע:
טז סָעִיף ב חוץ מדמי כו'. בטור ליתא דהעכבת הוא של עובד כוכבים וגם אינו שוה כלום ועש"ך (ע"כ): (ליקוט) חוץ מדמי מעט כו'. עש"ך ס"ק כ' אבל ל"ק מידי דס"ל כמ"ש הר"ן על מתני' נטל את המשפך כו' והאי אסור בהנאה קאמר דאי בשתיה בלאו עכבת אסור משום קנקנים של עובד כוכבים ולפ"ז אנן דקי"ל כרשב"ג לא קי"ל כהך מתני' ולפיכך יש לתמוה על הרי"ף שכתבה אלא שאפילו לרשב"ג דשרי למכור כולו כו' דוקא במפרש אבל בסתם אע"פ שאינו נהנה מן האיסור אסור והטור שלא כ' דוקא במפרש וכ' סתם בדיעבד מותר דק"ל כו' ס"ל כתוס' שם ד"ה אם יש כו' אע"ג דלקמן כו' וכמ"ש בסי' קל"ז ס"א ואם הוא כו' וא"כ האי אסור בשתיה וכ"כ המרדכי שם וכ"כ הר"ן שם בשם אחרים ועמ"ש בר"ס קל"ז וכ"כ בא"ח סי' תמ"ז ס"י שאינה נמכרת ביוקר כו' אלמא אפילו בסתם מותר (ע"כ):
יז סָעִיף ב ואפילו לכתחלה כו'. גמ' שם וקי"ל בב"ב בכליו של לוקח ברשות מוכר בא"ל זיל קני דקני כמש"ש פ"ו א' אבל בלא"ה הוא בעיא דלא איפשיטא ופסקו הפוסקים לקולא דלא קני: (ליקוט) ואפי' לכתחלה כו'. שם ס"ס כי מטא כו' והב"ע כגון דאיכא כו' וכנ"ל (בס"ק י"א) אבל להרמב"ם א"צ לזה ואפי' בדיעבד (כמ"ש הרמב"ם שם בהלכה כ"ד ואם מדד ולא לקח דמים אע"פ שפסק דמיו אסורים כו' וע"ש בהשגות ובלח"מ) דס"ל ניצוק כולו אסור אף לרשב"ג ודלא כתוס' והרב לעיל סי' קכ"ו ס"ה בהג"ה (וע"ש בס"ק י"א בליקוט ב'):
יח סָעִיף ב אבל אם כו'. שם ס"ס כי מטא כו':
יט סָעִיף ב והכלי של כו'. שם ותיקני ליה כו' ש"מ כו' משא"כ ברשות העובד כוכבים ודוקא ברשות עובד כוכבים ועה"מ סי' ד' ס"ג בהג"ה:
כ סָעִיף ב או שתפסו בידו. שם אי דנקיט ליה כו':
כא סָעִיף ב או שעומד כו'. שם ש"מ כליו כו' וקי"ל באמר זיל קני דקנה כמ"ש בב"ב פ"ו א' וכמש"ש בש"ע (ע"כ):
כב סָעִיף ב דמיד שבא כו'. עיין ט"ז וש"ך:
כג סָעִיף ב (ליקוט) וכן אם מדדו כו'. כן פי' הרשב"א בשם ר"ח ורמב"ן דמדדו העובד כוכבים לעצמו ומשך תחלה קודם שמדד דאע"פ שהגביהו בשעה שמדד לא קנה מפני שאותו הגבהה לא היתה לקנותו והיין נאסר מיד במדידתו אע"פ שלא נגע מחמת כחו וכמש"ש תרגמא ר"ש בעובד כוכבים כו' והרשב"א לטעמיה דס"ל דכחו אסור אף בהנאה אבל הרא"ש והטור פסקו דמותר בהנאה ולכן אף במדידת העובד כוכבים צריך לכל הנך וז"ש אבל אם כו' דינו כו' (ע"כ):
כד סָעִיף ב והגביהו תחלה. עש"ך:
כה סָעִיף ב וכ"ז כו'. כנ"ל ס"א בהג"ה: (ליקוט) וכ"ז לא כו'. אע"ג דמההוא נכרי עובד כוכבים מותר כמש"ש נ"ט ב' כתב ב"י לדעת הרמב"ם ניהא דס"ל דוקא בשנתכוין להזיקו אבל לרשב"א שחולק וכתב דאפי' שלא בכוונה אסור צ"ע ול"נ דבכה"ג אף הרשב"א מודה כיון שמדעת הישראל נוגע (ע"כ):
כו סָעִיף ד מי ששכר כו'. כמש"ש ס"ג ב' רב אשי אמר כו':
כז סָעִיף ד אם לא כו'. כתי' דר"פ דר"א ל"פ אר"פ אלא דקשיא ליה ואני מחשב מיבעי ליה:
כח סָעִיף ד אע"פ כו'. דמ"ש בגמ' שם כיון דלא מייחד שיעבודיה. ל"ד דהא לא נקנה לעובד כוכבים הדינר. ת"ה ע"ש:
כט סָעִיף ד ודוקא כו'. כמש"ש א' ה"ד אי דא"ל קני כו' אלא דא"ל ליהוי כו' אלמא אף בכה"ג מותר. שם: (ליקוט) ודוקא כשא"ל כו'. עמש"ש משום דהקדים דינר אסור משום דדמי לנתן ואח"כ בא דפריך גמ' ליחול עליה איסור כו' כנ"ל משא"כ בכה"ג דמשני שם אלא דא"ל ליהוי גביך כו'. וצ"ע דהא אמרינן שם דוקא בקדמה והקריבתו מותר בכה"ג וצ"ע (ועבת"ה) וכן הטור חלק עליו בזה ע"ש (ע"כ):
ל סָעִיף ד וכן מי כו'. דמזכה לעובד כוכבים הדינר ע"י עבדו ונ"ל דעבדו ל"ד דיד עבד כיד רבו וכמ"ש בב"מ צ"ט א' וש"מ אלא ר"ל לשכירו:
לא סָעִיף ה (ליקוט) ישראל כו' אבל כו'. כפירש"י ותוס' שם (ע"כ):
לב סָעִיף ה אע"פ כו'. שם וערש"י ד"ה צא כו':
לג סָעִיף ה אבל כו'. שם מתבי כו':
לד סָעִיף ז ישראל כו'. כדעת הרי"ף שכתב דמ"ש בפ"א (י"ב א') ובפ"ב (ל"ג א') דרמי עבודת כוכבים אסורין אידחי ליד מהך ברייתא ועסי' קמ"ד ס"א:
לה סָעִיף ז וי"א כו'. תוס' שם ד"ה אבל אם כו' ע"ש והרא"ש וש"פ:
לו סָעִיף ז מיהו בזה"ז כו'. בת"ה הקצר כ' אע"ג דלא סבירא לן כרש"י ותוס' מ"מ כדאי הם לסמוך עליהם בדבר זה כו' והביאו ב"י:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.