א עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, הִיא וְתַשְׁמִישָׁהּ וְנוֹיָהּ וְתִקְרָבְתָּהּ, בֵּין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא דְּשֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּעָבֵד. וְתַשְׁמִישֶׁיהָ וְנוֹיָהּ, בֵּין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּבֵין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵינָם אֲסוּרִים עַד שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶם. וְתִקְרָבְתָּהּ, מִשֶּׁהֵבִיאוּ לְפָנֶיהָ וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ תִּקְרֹבֶת, נֶאֱסַר. יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵנָה וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, נֶאֶסְרָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ' ר"י וְרַמְבַּ"ם פ"ח מֵהל' עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דִּין ג' וְש"ס פֶּרֶק כָּל הַצְלָמִים דַּף מ"ג סוֹף ע"א וּפֶרֶק רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דַּף נ"ג ע"ב).
ב עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין לָהּ בִּטּוּל, אֲבָל שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְתַשְׁמִישֶׁיהָ וְנוֹיָהּ, יֵשׁ לָהֶם בִּטּוּל. וְתִקְרָבְתָּהּ, אֵין לָהּ בִּטּוּל.
ג אֵיזֶהוּ נוֹי וְאֵיזֶהוּ תִּקְרֹבֶת, נוֹי כְּגוֹן שֶׁמַּדְלִיק לְפָנֶיהָ נֵרוֹת, אוֹ שָׁטַח לְפָנֶיהָ בְּגָדִים וְכֵלִים נָאִים לְנוֹי. וְתִקְרֹבֶת, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, כְּמוֹ כָּל מִינֵי מַאֲכָל, כְּגוֹן בָּשָׂר, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, מַיִם וּמֶלַח, אִם הִנִּיחוּ לְפָנֶיהָ לְשֵׁם תִּקְרֹבֶת, נֶאֱסָר מִיָּד. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ בִּפְנִים, אֵינוֹ נֶאֱסַר אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מִמֶּנּוּ כְּעֵין זְבִיחָה אוֹ כְּעֵין זְרִיקָה הַמִּשְׁתַּבֶּרֶת, וְהוּא דֶּרֶךְ לְעָבְדָהּ בְּאוֹתוֹ דָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְעָבְדָהּ בָּזֶה הָעִנְיָן. כֵּיצַד, עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִים אוֹתָהּ שֶׁמְּקַשְׁקְשִׁים לְפָנֶיהָ בְּמַקֵּל וְשִׁבֵּר מַקֵּל לְפָנֶיהָ, נֶאֱסַר, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִירַת הַמַּקֵל דּוֹמָה לִזְבִיחָה. אֲבָל אִם אֵין עוֹבְדִים אוֹתָהּ בְּמַקֵּל כְּלָל, וְשִׁבֵּר מַקֵּל לְפָנֶיהָ, אֵינוֹ חַיָּב וְלֹא נֶאֱסַר. וְאִם עֲבָדָהּ בְּקִשְׁקוּשׁ מַקְלוֹ, וְהוּא דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ, חַיָּב וְלֹא נֶאֱסַר. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁעֲבָדָהּ כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ, בֵּין אִם הוּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד אוֹ דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, וְאֵינוֹ כְּעֵין פְּנִים, חַיָּב וְלֹא נֶאֱסַר. אֲבָל אִם לֹא עֲבָדָהּ בְּמַקֵּל כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ, אֶלָּא זְרָקוֹ לְפָנֶיהָ, אֵינוֹ חַיָּב וְלֹא נֶאֱסַר.
ד שָׁחַט לְפָנֶיהָ חָגָב, נֶאֱסַר, אֲפִלּוּ אֵין דֶּרֶךְ לְעָבְדָּהּ בְּחָגָב כְּלָל.
ה כָּל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב לִפְנִים, אִם מוֹצֵא אוֹתוֹ בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ שֶׁמּוֹצֵא אוֹתוֹ לִפְנִים מֵהַמְּחִיצָה הַפְּרוּסָה לְפָנֶיהָ, אָסוּר, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים שֶׁהִכְנִיסָהּ שָׁם לְשֵׁם תִּקְרֹבֶת. וַאֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד. וְכָל שֶׁמּוֹצֵא חוּץ מֵהַמְּחִיצָה, אִם הוּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אָסוּר מִשּׁוּם נוֹי. וְאִם לָאו, מֻתָּר. וּפְעוֹר וּמֶרְקוּלִיס (פֵּרוּשׁ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁעֲבוֹדָתָהּ הָיָה זְרִיקַת אֶבֶן, וְקוֹלְיָס שְׁמָהּ, וְכַנּוֹ אוֹתָהּ מֶרְקוּלִיס שֵׁם גְּנַאי כְּלוֹמַר חִלּוּפוֹ שֶׁל שֶׁבַח, כִּי כֵן מֶר פי' חִלּוּף), כָּל מַה שֶּׁמָּצָא עִמָּהֶם, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן בַּחוּץ, הַכֹּל אָסוּר.
ו מַה שֶּׁרוֹאִין שֶׁמַּכְנִיסִין אוֹתוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וַעֲדַיִן לֹא נִכְנַס, מֻתָּר, שֶׁעֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה תִּקְרֹבֶת.
ז מָצָא בְּרֹאשָׁהּ מָעוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים, אִם מְצָאָן דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אֲסוּרִים. וְאִם הֵם דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, כְּגוֹן כִּיס תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ, וּבֶגֶד מְקֻפֶּלֶת עַל כְּתֵפוֹ, וּכְלִי כָּפוּי עַל רֹאשׁוֹ, מֻתָּרִים.
ח הַכִּכָּרוֹת שֶׁנּוֹתְנִים לְכֹהֲנִים שֶׁלָּהּ, מֻתָּרִים, שֶׁאֵין מַקְרִיבִים אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶלָּא חֹק לַכֹּהֲנִים.
ט נֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה שֶׁמַּדְלִיקִין לְפָנֶיהָ, נוֹיָהּ הֵם וַאֲסוּרִים. וְאִם מִשְׁכְּנָן אוֹ מְכָרָן לְיִשְׂרָאֵל, מֻתָּרִים, דְּכֵיוָן שֶׁכִּבָּן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ זֶהוּ בִּטּוּלָן.
י חֲתִיכוֹת שַׁעֲוָה שֶׁנּוֹתְנִים לְפָנֶיהָ מֻתָּרוֹת, דְּלָאו נוֹיָהּ הֵן וְלֹא תִּקְרָבְתָּהּ.
יא מַלְבּוּשִׁים שֶׁלּוֹבְשִׁים הַכֹּהֲנִים כְּשֶׁנִּכְנָסִים לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, נוֹי שֶׁלָּהֶם הֵן, וְלֹא נוֹי שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וַאֲפִלּוּ בִּטּוּל אֵינָם צְרִיכִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּצְרִיךְ בִּטּוּל. (מָרְדְּכַי פרק ר"י בְּשֵׁם ר"מ) אֲבָל מַה שֶּׁלּוֹבְשִׁין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ, מִקְרֵי נוֹי וְצָרִיךְ בִּטּוּל (בסְמַ"ג וּבְהַגָהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ז' וּבְמָרְדְּכַי פ' ר"י).
יב כֵּלִים שֶׁאוֹחֵז בְּיָדוֹ וְהַמַּחְתָּה שֶׁמַּקְטִיר בָּהּ, מְשַׁמְּשֶׁיהָ הֵם וּצְרִיכִים בִּטּוּל. וְאִם מְכָרָם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ מִשְׁכְּנָן לְיִשְׂרָאֵל, זֶהוּ בִּטּוּלָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין זֶה בִּטּוּלָם.
יג נֵרוֹת וְשַׁעֲוָה שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲסוּרִים לְנֵר מִצְוָה דְּשַׁבָּת וְדַחֲנֻכָּה וּדְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכֵן תַּכְשִׁיטֵי הַכֹּהֲנִים כְּגוֹן הַמְּעִילִים שֶׁלּוֹבְשִׁים כֹּהֲנֵיהֶם לֹא יְתַקֵּן מֵהֶם טַלִּיתוֹת וְלֹא שׁוּם דְּבַר מִצְוָה, מִשּׁוּם דִּמְאִיסֵי. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן קנ"ד.
יד לֹא יִכְתֹּב יִשְׂרָאֵל עַל סִפְרֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֶלָּא אִם כֵּן מְחָקָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה רִשּׁוּמָן נִכָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דַּאֲפִלּוּ הָכֵי לֹא יִכְתֹּב עָלָיו דִּבְרֵי תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים, דְּאֵין קָטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר.
טו סִפְרֵי עֲמָמִין בְּיַד יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין אִסוּר לְמָכְרָם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לְמָכְרָם לְכָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הֵם סְפָרִים הַשַּׁיָכִים לְזַמֵּר בָּהֶם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ס"ה וּסְמַ"ג וְתוֹסָפוֹת פ"ק דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דַּף י"ד וְהַג"מ וְכָל בּוֹ) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא לְכֹהֲנִים אָסוּר לִמְכֹּר, אֲבָל לֹא לִשְׁאָר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. (פִּסְקֵי מהראי"י סי' כ"ז) וְהַמַּחְמִיר תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, וַאֲפִלּוּ לִמְכֹּר לָהֶם קְלָפִים וּדְיוֹ לִכְתֹּב בָּהֶם סִפְרֵי דָּתָן, יֵשׁ מַחְמִירִין לְאָסְרָן (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ"ק דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּפִסְקֵי מהרא"י סִימָן קי"ב). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאָסוּר לְהַלְווֹת לְצֹרֶךְ בִּנְיַן (בֵּית) עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים), אוֹ לְתַכְשִׁיטֶיהָ אוֹ לִמְשַׁמְּשֶׁיהָ, וְכָל שֶׁכֵּן לִמְכֹּר לָהּ תַּשְׁמִישִׁים כְּגוֹן מַחְתּוֹת. וְהַמּוֹנֵעַ מַצְלִיחַ. וְאֵין לִקְשֹׁר סִפְרֵי עֲמָמִים (עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים), חוּץ מִסִפְרֵי הַדַּיָּנִים וְהַסוֹפְרִים. וְאִם חָשַׁשׁ מִשּׁוּם אֵיבָה, כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לְהִשָּׁמֵט, יִשָּׁמֵט. וְע"ל סִימָן קנ"א.
א סָעִיף א ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסורה ואין לה ביטול אבל זקף עובד כוכבים לבינה אחרת משל ישראל והשתחוה לה אינה נאסרת דשמא לא ניחא ליה אלא בזו שזקף עכ"ל הג"א שם ומביאו ד"מ וכ"כ התוס' פרק ר"י (עבודה זרה דף נ"ג ע"ב) ובש"ס פ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ו) מבעיא לבינה דלא מינכר זקיפתה וסלקא בתיקו ולחומרא וכ"פ הרמב"ם פ"ח מהלכות עבודת כוכבים וע"ל סימן קמ"ו:
ב סָעִיף ב אליל של ישראל. וכן נויה כדלקמן:
ג סָעִיף ג ותקרובת כו'. וכב"י דלהרמב"ם אם נמצא במקום עבודתה הכל אסור אפילו אינו קרב על המזבח א"כ הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתם תקרובות נינהו ולית להו ביטול ע"כ ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ול"ד נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתם ואין להם ביטול כלל להרמב"ם עכ"ל ב"ח:
ד סָעִיף ג אבל אם אין עובדים כו' אינו חייב ולא נאסר. לטעמיה אזיל שכתב כן לדעת הטור ואחריו נמשכו הפרישה והב"ח אבל בספרי כתבתי דדעת הטור דלענין חיובא אע"פ שאין עובדים אותה כלל במקל חייב ולא נאסר וכדעת האחרים שהביא הר"ן והא דנקט בש"ס עובדי' לרבותא דזריקה דאפי' בעובדים פטור וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות ועפ"ז ישבתי הא דכ' הטור בשחט לפניה חגב דנאסר אפי' אין דרך לעובדה בחגב כלל הא דקאמר בש"ס לימא כתנאי כו' דלענין חיוב אין חילוק בין דרך לעובדה בו או לא דכעין זביחה הוא ופסק הטור כרבי יהודה וס"ל דבחגב כיון דצוארו דומה לשל בהמה נאסר גם כן (לרבי יודא אבל לרבנן דפטרי פשיטא דשרי כדמוכח בש"ס וטור ור"ן וכל הפוסקי' דהיכא דפטור שרי דלא כהב"ח שכ' דלענין איסורא אפי' רבנן מודו ע"ש) משא"כ בשבירת מקל דחייב ולא נאסר היכא דאין עובדים אותה במקל וב"י פירש הש"ס בע"א לדעת הטור ולדבריו קשה דלימא רב דאתי אפילו כרבנן וכמו שהקשו התוספות גם מה שפי' הב"ח אינו מכוון ע"ש:
ה סָעִיף ג אלא זרקו כו'. דווקא כשאין עבודתה בזריקה אבל אם עבודתה בזריקה חייב ולא נאסר כך כתב הר"ן והיינו דאמר רב נחמן בש"ס זרקו לפניה חייב ולא נאסר וכן הוא ברמב"ם לקמן ס"ק שאח"ז:
ו סָעִיף ד אפילו אין דרך כו'. וכב"י והרמב"ם פסק כרבנן עד כאן לשונו וז"ל הרמב"ם פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים דין ד' שחט לפניה חגב פטור אלא אם כן היתה עבודתה בכך וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור אלא אם כן היתה עבודתה בכך עבודת כוכבי' שעובדים אותה במקל ושבר מקל לפניה חייב ונאסרה זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרה עד כאן לשונו ותימה על המחבר שלא הזכיר דעת הרמב"ם כלל שאין זה דרכו להשמיט דעת הרמב"ם ונראה דאזיל לטעמיה בכסף משנה שם שדחק עצמו מאד ליישב דברי הרמב"ם בזה עיין שם אבל לפעד"נ דדברי הרמב"ם הם ברורים ועולים ממש כמו שכתבו התוספות וסבירא ליה מדקא מקשה מברייתא דחגב אלמא דס"ל דברייתא מיירי בעבודתה בכך דאל"כ לימא רב אנא דאמרי אפילו כרבנן והא דפטרי היינו באין עבודתה בכך ואם כן מנ"ל לש"ס דלמא אה"נ ברייתא מיירי באין עבודתה בכך אלא וודאי ס"ל ליה לש"ס דאי באין עבודתה בכך לא הוי מחייב רבי יודא דלא גרע מבעלת מום דיליף התם מקרא דפטור וכן מבואר בדברי התוס' שם (דף נ"א) והשתא הרמב"ם נמי פסק כרבי יודא (כמו שפסקו הראב"ד וטור ודלא כמגדול עוז וב"י וכ"מ שכתבו שפסק כרבנן) אלא דהיכא. אין עבודתה בכך לרבי יודא נמי פטור כמו בעלת מום והיינו דנקט הרמב"ם חגב ובעלת מום בהדי הדדי וכ' וכל זה ברור וכך היא דעת התוספות לשם דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ"ע פטור וכן הוא דעת היש פוסקים כר"י שהביא הר"ן דפטור ואינו נאסר וכתב שלזה הסכים הרמב"ן ע"ש:
ז סָעִיף יב דכיון שכיבן לצורך עצמו כו'. משמע הא אם כיבו ממילא אע"פ שמכרן או משכנן אסורים וכדעת ר"י שהביאו הטור והפוסקים דכי היכי דעבודת כוכבים גופה לא בטלה במכרה או משכנה ה"ה נויה ותשמישה וק"ק דבסעיף י"ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואח"כ סברת ר"י בשם י"א וכן לקמן סימן קמ"ו ס"ח כ' הרב בפשיטות דבטליה במכירה ומשכון וצ"ע:
ח סָעִיף יג ודבית הכנסת כו'. וכן אפילו ללמוד בהן אסור. הר"ף בהג"ה תשב"ץ סימן תי"ז:
ט סָעִיף טו וי"א כו'. וכ' רבינו ירוחם ני"ז ח"ה דהוא הדין ספרי הכ"ד של עובדי כוכבים הכתובים בלשון לע"ז או שאר לשונות שלהן אסור למכור להן כי מי שהעתיקן להם שינה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתם וע"ש שהאריך:
י סָעִיף טו והמחמיר כו'. והב"ח כ' דמן הדין הוא אסור:
יא סָעִיף טו קלפים כו'. ובכתבי מהרא"י סימן קי"ב נסתפק אם אסור ליתן להשילע"ר הלומדים הכתיבה יעי"ם הנקראים ולענד"ר ווי"ש וכ' הב"ח דאין איסור בדבר אלא נכון ליזהר וכן כתב מהרש"ל בביאורי סמ"ג וכתב ד"מ סימן קכ"א דאינו אלא בידוע שרוצה לכתוב ספר דתם אבל סתמא שרי:
א סָעִיף א דשל עובד כוכבים אסורה מיד. דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה להם אלוה אבל בשל ישראל כתיב ושם בסתר אינו חייב עד שישים דברים שבסתר ודבר פשוט נ"ל דאפי' ישראל מומר לעבודת כוכבי' נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע"פ שחטא ישראל הוא כדאיתא בהרבה דוכתי וכן לענין ביטול שאין יכול לבטל אליל כמו ישראל כמ"ש רש"י בהדיא הביאו ב"י סי' קמ"ה ד"ה סיידו כו' ודלא כמ"ש בדרישה בהג"ה סי' קמ"ה דישראל מומר לעבודת כוכבים דינו כעובד כוכבים דהא ילפינן לה כאן מקראי דעשה הבדל בין עובד כוכבי' לישראל ואין לדרוש לטעמיה דקראי אלא גזירת המלך הם דישראל אינו אוסר עד שיעבוד:
ב סָעִיף א ועשה ממנו תקרובת. פירוש בהבאה שהביאה לשם תקרובת כמ"ש סעיף ג' אם הניחו לפניה לשם תקרובת כו':
ג סָעִיף ב אליל של ישראל אין לה ביטול. דכתיב לא תטע לך אשרה אצל המזבח מה מזבח טעון גניזה אף עובד כוכבים טעון גניזה ושל עובד כוכבים כתיב בה פסילי אלהיהם משמע שיכול לפסול אלוה שלו:
ד סָעִיף ב ותקרובתה אין לה ביטול. דכתיב זבחי מתים מה מת אין לו ביטול לעולם אף עבודת כוכבים כן ונרא' לי הטעם דתקרובת גרע (מאליל) [דאליל] עצמו ונויו תלוין בשלימותו דכל זמן שהוא שלם הוא פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטל ממנו מחשבה זו מה שאין כן בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסור אם נפסל:
ה סָעִיף ג כגון בשר שמנים. כן צ"ל ופירש בפרישה דהאי בשר ה"ה בשר חיות ועופות מקרי תקרובת ואסור הואיל ומין בשר בהמה הוא ע"כ ואיני יודע לזה טעם ולא ראייה דהרי בפירוש אמרו שכיוצא בו קרב לגבי מזבח ואין חיה (ועוף) קרב בפנים כלל ומנא לן דבמינו תליא מילתא:
ו סָעִיף ג זריקה המשתברת. פרש"י כעין זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופל טיפין טיפין לאפוקי זרק מקל. אבל שיבר מקל הוה כעין זביחה ששובר צוואר בהמה:
ז סָעִיף ג חייב ולא נאסר. כתב הר"ן לענין חיובא חדא מתרתי מחייב או כעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או כדרך עבודתה ונפקא לן מאיכה יעבדו אבל לגבי איסור תקרובת לעולם אינו חייב אלא כעין פנים דנפקא מאשר חלב זבחימו:
ח סָעִיף יב דכיון שכיבן לצורך עצמו כו'. משמע דהמכירה או משכון אין מועיל אם כיבן כדי לחזור ולהדליקן וכ"ש אם היו כבין מעצמן אלא דלהכי מועיל המכירה או משכן שמזה אנו רואים שמה שכיבה הוא לצורך עצמו לא לחזור ולהדליקה ואפי' מאן דס"ל בסעיף י"ב דהמכירה ומשכון לא הוי ביטול כאן מודה דמהני כיון דהמכירה אינה אלא ראייה שכיבה על מנת שלא לחזור ולהדליקה וזהו הדעה הראשונה בטור ואחר כך מביא דעת ה"ר יונה דמקיל בתרתי דתרי ביטולים יש חדא הכיבוי שנית המכירה או משכון ומ"ה אמר שאפילו אנו יודעים בבירור שכיבה לחזור ולהדליקן מותר דמעשה הכיבוי הוא מבטלן וכן אפילו אם נתכבו מעצמן מותר אם מכרן או משכנן שהמכירה עצמה הוא הביטול ובב"י כתוב בפי' דברי ה"ר יונה דנתינה שנותן לישראל [ () צ"ל לא הוה כו'. מ"כ:] הוה כמכירה ותימה הא הוא עצמו כתב אחר זה דברי הר"ן שכתב ומ"ה אם נתנום או מכרום וכו' ונראה פשוט דמ"ש ב"י דנתינה לישראל לא מהני היינו שלא נתנום לו בדרך מתנה אלא בדרך פקדון ולא פקע שמיה ממנו אבל בדרך מתנה פשוט דהוה כמכירה דחד טעמא הוא וכ"פ מו"ח ז"ל ובסימן קמ"ו סעיף ח' פסק רמ"א ע"פ בית יוסף דכל משמשי עבודת כוכבים הוה משכנה או מכרה ביטול ועיין שם בדברינו:
א סָעִיף א ישראל. כתב הט"ז ודבר פשוט נ"ל דאפילו ישראל מומר נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע"פ שחטא ישראל הוא וכן לענין ביטול שאינו יכול לבטל אציל כמו ישראל ודלא כמ"ש בדרישה בהג"ה סימן קמ"ה דישראל מומר דינו כעובד כוכבים (ובנה"כ כתב דמדברי הרמב"ם פ"ב מה' עובד כוכבים משמע כהדרישה ע"ש עכ"ל):
ב סָעִיף א נאסרת. אבל זקף עובד כוכבים לבנה אחרת משל ישראל והשתחוה לה אינה נאסרת דשמא לא ניחא ליה אלא בזו שזקף דאותה נאסרת ואין לה ביטול עכ"ל הג"א ובש"ס מבעיא בביצה דלא מינכר זקיפתה וסלקא בתיקו ולחומרא וכ"פ הרמב"ם וע"ל סימן קמ"ו ש"ך:
ג סָעִיף ב ישראל. וכן נוי' כדלקמן אין להם ביטול והטעם דתקרובת עבודת כוכבים אין לו ביטול דאליל עצמו ונויו תלוין בשלמותו וכל זמן שהוא שלם פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטלה ממנו מחשבה זו משא"כ בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסורו אם נפסל. ט"ז:
ד סָעִיף ג תקרובת. כב"י דלהרמב"ם אם נמצא במקום עבודתה הכל אסור אפילו אינו קרב על המזבח א"כ הני נרות נמי אם הכניסן במקום עבודתה תקרובות נינהו ולית להו ביטול ע"כ ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ולאו דוקא נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותה איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתה ואין להם ביטול כלל להרמב"ם עכ"ל ב"ח וכתב הט"ז דהאי בשר ר"ל דוקא בשר בהמה אבל לא בשר חיה ועוף דלא כפרישה:
ה סָעִיף ג המשתברת. פרש"י כעין זריקת דם של פנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופלת טפין טפין לאפוקי זרק מקל אבל שיבר מקל הוי כעין זביחה ששובר צואר בהמה:
ו סָעִיף ג חייב. כתב הש"ך ולדעת הטור לענין חיובא אע"פ שאין עובדין אותה כלל במקל חייב ולא נאסר עכ"ל:
ז סָעִיף ג זרקו. דוקא כשאין עבודתה בזריקה אבל אם עבודתה בזריקה חייב ולא נאסר כ"כ הר"ן:
ח סָעִיף ד דרך. והש"ך חולק ע"ז ופוסק כדעת הרמב"ם ותוספות ושאר פוסקים דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ"ע פטור ואינו נאסר:
ט סָעִיף יב שכיבן. משמע הא אם כבו ממילא אע"פ שמכרן או משכנן אסורים וק"ק דבסי"ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואחר כך סברת ר"י בשם י"א וכן לקמן סי' קמ"ו ס"ח כתב הרב בפשיטות דבטלים במכירה ומשכון וצ"ע. ש"ך:
י סָעִיף יג מצוה. וכן אפילו ללמוד בהן אסור הגה' תשב"ץ:
יא סָעִיף טו השייכים. כ' רבינו ירוחם דה"ה ספרי הכ"ד שלהם הכתובים בלשון לע"ז או שאר לשונות שלהן אסור למכור להן כי מי שהעתיקן שינה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתם ע"ש שהאריך:
יב סָעִיף טו והמחמיר. והב"ח כתב דמן הדין הוא אסור ומהרא"י נסתפק אם אסור ליתן להשילע"ר של עובדי כוכבים הלומדים הכתיבה יעי"ם הנקראים ולעד"ר ווי"ש וכ' הב"ח דאין איסור בדבר אלא נכון ליזהר וכ"כ מהרש"ל וכ' בד"מ דכל זה אינו אלא בידוע שרוצה לכתוב ספר דתם אבל סתמא שרי:
א סָעִיף א היא כו' בין כו'. פשוט בכמה מקומות וכמ"ש לקמן:
ב סָעִיף א אלא בשל כו'. כר"ע וכסתם מתני' נ"א ב':
ג סָעִיף א ותשמישיה כו'. שם נ"ב א' בעי ר"ה כו' אילימא כו' ואלא כו' וקי"ל כר"ע כנ"ל וה"ה לנויה דבכלל תשמישה הוא וזה דפריך משמשי כו' ולא מוקי בנויה:
ד סָעִיף א ותקרובתה כו'. ר"ל ג"כ אינה אסורה מיד וכמש"ש מ"ד ב' וערש"י שם ד"ה שאין הקדש כו':
ה סָעִיף א ועשה כו'. עס"ג:
ו סָעִיף א ישראל כו'. גמ' שם מ"ו א' נ"ג ב':
ז סָעִיף ב אלילים כו'. ברייתא נ"ג א':
ח סָעִיף ב אבל כו'. מתני' נ"ב ב':
ט סָעִיף ב (ליקוט) ונויה י"ל ביטול. שם מ"ד א' דכתיב ויקח כו' ואר"נ כו' (ע"כ):
י סָעִיף ג כגון שמדליק כו'. עתוס' נ' א' ד"ה בעינן כו' והרא"ש שם שנסתפקו בזה אי הוי נוי או תקרובת ע"ש ופסק הטור לחומרא:
יא סָעִיף ג או שטח כו'. גמ' נ"א ב' עמהם דומיא כו':
יב סָעִיף ג בגדים וכלים נאים. שם כסות דבר כו' כלי דבר כו' וז"ש לנוי לאפוקי כה"ג דמתני':
יג סָעִיף ג ותקרובת כל כו' כגון כו'. מתני שם פרכילי כו' וכל דבר כו' ובגמ' שם כל שהוא לפנים כו' אפילו כו':
יד סָעִיף ג אם הניחו כו' מיד. כ"מ שם ובמתני' כ"ט ב' בשר הנכנס כו' ומפרש בגמ' ל"ב ב' משום תקרובת ול"ל כיון שהכניסו מסתמא מתחלה שחטן לעבודת כוכבים דא"כ גם הנכנס יהא אסור הרא"ש רפ"ד ועבגמ' שם כ"ט ב' ובתוס' ל"ב ב' בד"ה והיוצא כו' ומפר"ת כו' ור"י פי' כו' משמע לכאורה דלפיר"י א"צ כעין זביחה. אבל ליתא דר"י פליג בהדיא שם ג' ב' בסד"ה בעינן וכ"מ שם בגמ' נ"א א' בשלמא יינות כו' ואיכא כעין כו' וצ"ל לדעת רש"י והרא"ש דלרבותא קאמר ודוחק:
טו סָעִיף ג אבל דבר שאין כו'. שם נ' ב' ובפירש"י שם:
טז סָעִיף ג אבל אם אין כו'. ברש"י שם וז"ש שעובדין אותה במקל:
יז סָעִיף ג ואם עבדה כו'. שם נ"א א' כר"נ וכפירש"י דר"י ור"נ ל"פ:
יח סָעִיף ג וכן בכ"ד כו'. שם ברש"י וכמ"ש במתני' דסנהדרין ס' ב' הפוער כו' הזורק כו':
יט סָעִיף ג ולא נאסר. בעבודת כוכבים שם אלא מעתה אבני כו':
כ סָעִיף ג אבל אם כו'. רש"י וכנ"ל הא דר"י זרק מקל כו':
כא סָעִיף ד שחט כו'. טור ופ' כר"י וכשיטת הראב"ד שכתב דרב יהודה ור"נ ס"ל כר"י וכתנא דספת ולא כדיחוייא דגמ' דתנא דספת לא כמאן ור' יוחנן דאמר מנין לזובח כו' ס"ל כחכמים והלכה כר' יהודה דר"נ ור"י ס"ל כוותיה ופי' אפילו אין דרך כו' כמש"ו וכפירש"י ד"ה שחט כו' אלא שפי' דאף במקל א"צ שעוברין במקל אלא רבותא קמ"ל אע"ג דעובדין אותה במקל אפ"ה זרק פטור ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה חייב אבל דברי הטור קשה כקושית תוס' על רש"י. והרמב"ם פסק כתנא דספת ופסק כחכמים וכר' יוחנן ופ' כרב נחמן והשמיט דר"י דס"ל דר"י ור"נ פליגי. והרמב"ן ס"ל דרב ור' יוחנן פליגי אבל פסק כר' יוחנן וכאוקימתא דגמ' לא דכ"ע כו' וליתיה דרב ועבר"ן שהאריך שם: (ליקוט) שחט כו'. שיטת רש"י ותוס' דר"נ ורב יהודה ור' יוחנן לא פליגי וליתא לדיחויא מש"ש לא דכ"ע כו' והלכה כרבי יהודה בחגב וכתנא דספת ג"כ (ע"כ):
כב סָעִיף ה (ליקוט) וכל שמוצא כו' משום נוי. כפירש"י. ותוס' שם כתבו משום תקרובת (ע"כ):
כג סָעִיף ח הככרות כו' עד סי"א ויש מי כו'. הכל בתוס' נ' ב' בד"ה בעינן כו' ע"ש:
כד סָעִיף יא ויש מי כו'. מרדכי בשם רא"מ:
כה סָעִיף יב וי"א כו'. עבה"ג אבל הרמב"ן כתב דל"פ אלא בעבודת כוכבים עצמה כמש"ש ב' איידי דדמיה יקרין כו' משא"כ במשמשין שאין חבתן עליהן כעבודת כוכבי' וכמ"ש בתוספתא אף כלים המשתמשין בה ובגופה גנבום ומכרום הרי אלו מותרים. ר"ן: (ליקוט) וי"א כו'. תוס' בד"ה בעינן הנ"ל ורא"ש שם (ע"כ):
כו סָעִיף יג נרות ושעוה. שם מ"ז א' כי אתא ר"ד כו':
כז סָעִיף יג וכן תכשיטי הכהנים כו'. מהנ"ל ואף למ"ד א"צ ביטול מ"מ מאיס כמש"ש כי תבעי לך אליבא דרבנן כו':
כח סָעִיף יד לא יכתוב כו'. ג"כ מהנ"ל:
כט סָעִיף יד ויש כו'. כמ"ש ברפ"ג דר"ה וש"מ:
ל סָעִיף טו ספרי כו'. דלא אסרו אלא השנויין במשנתינו שם י"ג ב' וכמש"ש ושאר כל כו':
לא סָעִיף טו וי"א כו'. תוס' י"ד ב' ד"ה חצב. ומסקנא דהך כו' וכ"כ סה"ת וסמ"ג ומרדכי והג"מ וכל הפוסקים. ותמיהני על הש"ע שהניח דעת כל הפוסקים ונקט דעת יחידי ובפרט שדבריהם ברורים ועוד הביא הרא"מ ראיה מהא דנדרים ס"ב ב' א"ל רבינא כו':
לב סָעִיף טו וי"א דדוקא כו'. כמש"ש י"ד דאלפני דלפני כו' ודעת התוס' צ"ל דמה דידעינן דודאי ימכר להם הוי כאלו מתחלה מכרו להם [וערש"י ח' א' ד"ה רומי כו' דנימא כו' וד"ה אלא לאו כו']:
לג סָעִיף טו ואפילו כו' ויש כו' ואין לקשור כו'. כדעת האוסרין. ובפ"ק (ט"ז א' במתני') הגיע לכיפה כו' ואמרינן שם (י"ט ב' במתני' וע"ש בתוס' ד"ה הגיע כו') ואין עושין תכשיטין כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.