א עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבִּטְּלָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתֶּרֶת. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים; וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהּ בִּטּוּל עוֹלָמִית. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֻׁתָּפוּת בָּהּ עִמּוֹ, אֵין בִּטּוּל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מוֹעִיל לְחֵלֶק הַיִּשְׂרָאֵל.
ב אֲפִלּוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִשֶּׁבָּאָה לְיַד יִשְׂרָאֵל וְזָכָה בָּהּ, שׁוּב אֵין לָהּ בִּטּוּל. וְהָנֵי מִלֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ, אֲבָל מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנוֹיָהּ, אִם בָּאוּ לְיַד יִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלָם עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּרִים.
ג הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת (פי' שִׁבְרֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת) מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמָצָא בָּהֶם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אִם נָתַן מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ, יַחֲזִירֵם לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן אִם מָשַׁךְ וְלֹא נָתַן מָעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּשִׁיכָה בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים קוֹנָה, כְּמֶקָּח טָעוּת הוּא. נָתַן מָעוֹת וּמָשַׁךְ, יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח.
ד גֵּר וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יָכוֹל הַגֵּר לוֹמַר לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים: טֹל אַתָּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וַאֲנִי מָעוֹת. אֲבָל מִשֶּׁבָּאת הָעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לִרְשׁוּת הַגֵּר, אָסוּר.
ה עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹבֵד לְאוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וַאֲפִלּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וּבִלְבַד שֶׁיֵּדַע בְּטִיב עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אֲבָל קָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְכֵן שׁוֹטֶה וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּגוֹן גֵּר תּוֹשָׁב, אֵינָם יְכוֹלִים לְבַטְּלָהּ. יִשְׁמְעֵאלִים שֶׁאֵינָן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֵינָם יְכוֹלִים לְבַטֵּל (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם פ"ח).
ו כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ, נָטַל מֵהָאֲשֵׁרָה מַקֵּל אוֹ אֲפִלּוּ עָלֶה אֶחָד לְצָרְכּוֹ, נִתְבַּטְּלָה. וּבֵין הָאֲשֵׁרָה עַצְמָהּ וּבֵין הַשְּׁפָאִים שֶׁנָּטַל מִמֶּנָּהּ, מֻתָּרִים. וְאִם נָטַל הַשְּׁפָאִים לְצָרְכָּהּ, דְּהַיְנוּ לְיַפּוֹתָהּ, לֹא נִתְבַּטְּלָה, וְהִיא אֲסוּרָה וְהַשְּׁפָאִים מֻתָּרִים.
ז צֶלֶם (שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים) שֶׁקָּטַע רֹאשׁ אָזְנָהּ אוֹ רֹאשׁ חָטְמָהּ אוֹ רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, אוֹ שֶׁמִּעֲכָהּ בְּפָנֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חֲסֵרָה, בְּטֵלָה. מִעֲכָהּ שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ וְלֹא חֲסֵרָה, אוֹ רָקַק בְּפָנֶיהָ הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ אוֹ גְּרָרָהּ אוֹ זָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה, לֹא בְּטֵלָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בִּטְּלָהּ בַּאֲמִירָה בְּעָלְמָא, הָוֵי בִּטּוּל. אֲבָל אִם בִּטְּלָהּ מִכֹּחַ אֹנֶס, אֵינָהּ מְבֻטֶּלֶת עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּגוּפָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (מָרְדְּכַי ר"פ כָּל הַצְלָמִים בְּשֵׁם ראבי"ה).
ח מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ, אֲפִלּוּ לְצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל, לֹא בְּטֵלָה. וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה, אִם מִשְׁכְּנוֹ אוֹ מְכָרוֹ הָוֵי בִּטּוּל (וְכֵן מַשְׁמָע בַּטּוּר סִימָן קל"ט וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף).
ט נָפְלָה עָלֶיהָ מַפֹּלֶת וְלֹא פִּנּוּהָ; גְּנָבוּהָ לִסְטִים וְלֹא תְּבָעוּהָ, אֵינָהּ בְּטֵלָה.
י הִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ וְהָלְכוּ לָהֶם בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, מֻתֶּרֶת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֲסוּרָה וְהוּא שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר לָהּ, אֲבָל אִם הָיוּ יְכוֹלִים לַחֲזֹר לָהּ וְלֹא חָזְרוּ, מֻתֶּרֶת.
יא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים) שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵאֵלֶיהָ, שְׁבָרֶיהָ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה עַד שֶׁיְּבַטְּלָהּ. לְפִיכָךְ הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה שֶׁמָּא לֹא בִּטְּלָהּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאִם הָיְתָה שֶׁל פְּרָקִים, וְהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָה, צָרִיךְ לְבַטֵּל כָּל פֶּרֶק וָפֶרֶק מִפְּרָקֶיהָ. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר, כֵּיוָן שֶׁבָּטַל אֵבֶר אֶחָד מִמֶּנָּהּ בָּטְלוּ כָּל הַשְּׁבָרִים.
יב מִזְבֵּחַ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּפְגַּם, עֲדַיִן הוּא אָסוּר עַד שֶׁיִּנָּתֵץ רֻבּוֹ עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וּבִימוֹס שֶׁנִּפְגַּם, מֻתָּר. אֵיזֶהוּ בִּימוֹס וְאֵיזוֹ מִזְבֵּחַ, בִּימוֹס, אֶבֶן אֶחָד; מִזְבֵּחַ, אֲבָנִים הַרְבֵּה.
יג הַמְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, נִתְבַּטְּלוּ מְשַׁמְּשֶׁיהָ. אֲפִלּוּ הֵם כְּבַר בְּיַד יִשְׂרָאֵל, נִתְבַּטְּלוּ עִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּיַד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ר"י וְכֵן כ' הָרַ"ן בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד). בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ, לֹא נִתְבַּטְּלָה הִיא.
יד מִצְוָה עַל כָּל הַמּוֹצֵא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁיְּבַעֲרֶנָּה וִיאַבְּדֶנָּה. וְכֵיצַד מְבַעֲרָהּ, שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם. וְהוּא הַדִּין בִּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת (דְּבָרִים יב, ב) (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
טו צָרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחַר הָאֱלִילִים וּלְכַנּוֹת לָהֶם שֵׁם גְּנַאי.
א סָעִיף ב וזכה בה. והב"ח כתב דאפילו לא זכה בה כגון שמצאה לפני יאוש או גזלה אע"ג דמדינא עבודת כוכבים של עובד כוכבים היא ויש לה ביטול מ"מ מדרבנן אין לה ביטול גזרה משום אליל של ישראל עצמו ובהכי אמרינן דמשמשי עבודת כוכבים שבאו ליד ישראל וביטלם עובד כוכבים מותרין אבל זכה בהם הישראל אפילו משמשים אין להם ביטול עכ"ד וע"ש וע"ל סעיף י"ג בהג"ה:
ב סָעִיף ג יחזירם לעובד כוכבים. ולא אמרינן דמחזי כזבין אליל דהכל יודעים שלא נקנו לו כיון שלא משך:
ג סָעִיף ג ולא נתן מעות. אע"פ שפסק הדמים דבכה"ג משיכה קונה כדלעיל סי' קל"ב (וע"ל סי' קל"ח ועפ"ר כאן) מ"מ משיכה בטעות היה שלא ידע שהי' בהן אליל:
ד סָעִיף ג נתן מעות כו'. וה"ה משך ברישא ואחר כך נתן מעות וטעמא דהשתא' כיון שנקנו לו אע"ג דהוי כמקח טעות מ"מ כשיחזור ויקח המעות מחזי כזבין אליל הלכך יוליכם לים המלח:
ה סָעִיף ד יכול הגר לומר כו'. לפי שירושת הגר מדרבנן וחכמים הקילו בגר שלא יחזור לקלקולו ש"ס ולפ"ז דוקא גר אבל מי שהמיר אביו ובנו עמו ומת אביו אינו יכול לומר לאחיו המומר טול אתה אלילים כו' וכן מי שנשתתף עם עובד כוכבים בסחורה ובאתה אלילים לידו אינו יכול לומר טול אתה אלילים כו':
ו סָעִיף ה ישמעאלים כו'. עיין לעיל סימן קכ"ד ס"ק י"ב:
ז סָעִיף ו והשפאים מותרין. משום דמיזרק זריק להו ולא פלח להו. רש"י:
ח סָעִיף ז באמירה בעלמא. ול"ד למכרה או משכנה דבסמוך דהתם זוזי אנסוהו ב"ח ופסק כן. ובד"מ כתב דשאני התם דלא ידעינן בודאי שבטלו אבל כשבטלו אפילו באמירה בעלמא מהני כדברי המרדכי עד כאן ר"ל דהכא מיירי שאומר שרוצה לבטל לקטוע אזנה או חוטמה וכה"ג אבל התם אינו מבטלו וגם סובר שהקונה לא יבטל ודלא כב"י:
ט סָעִיף ח אפילו לצורף כו'. וכ"ש לצורף עובד כוכבים או לישראל אחר שאינו צורף דבהנך לכ"ע לא בטלה:
י סָעִיף ח ויש מתירין כו'. משמע אפילו במשכנתא ובב"י כתב דאפילו משכנה והרהינה אצלו שא"ל אם לא הבאתי לך המעות מכאן עד יום פלוני תהא שלך והגיע הזמן ולא פדאה לא בטלה לכ"ע ודלא כהר"ן שכתב דהרהינה הוי כמכירה עכ"ל וכן תפס הב"ח עיקר במשנה וש"ס ורמב"ם כהר"ן עי' שם:
יא סָעִיף יא כיון שבטל אבר א' כו'. והב"ח כתב דהרי"ף והרא"ש חולקים וס"ל דאין חילוק רק בין נשתברה לשברים או לשברי שברים ולפעד"נ אדרבה מדבריהם שאין מחלקים בהכי וכן מוכח בר"ן וכן משמע בטור:
יב סָעִיף יב ע"י עובד כוכבים. כלומר דאם לא כן אסור כדין אליל שנשתברה מאליה. ב"י:
יג סָעִיף יד או מטיל לים המלח. בלא שחיקה אבל לשאר נהרות בעי שחיקה ב"י וד"מ ושאר אחרונים וכן הוא לקמן סימן רצ"ד סעיף ו' והב"ח כתב דאף לים המלח בעי שחיקה ועיין מה שכתוב בא"ח סימן תמ"ה:
יד סָעִיף טו ולכנות לה שם גנאי. דוקא בא"י. מ"ו ופרישה:
א סָעִיף א שביטלה עובד כוכבים מותרת. דילפינן לה מדכתיב פסילי אלהיהם שעובד כוכבים פוסל אלוה שלו:
ב סָעִיף א שותפות בה. הטעם דאמרינן ישראל אדעתיה דנפשיה פלח ולא אדעת עובד כוכבים ע"כ כי מבטל העובד כוכבים אין מבטל אלא חלקו:
ג סָעִיף ב שוב אין לה ביטול. הטעם בב"י בשם סמ"ג גזירה אטו אליל של ישראל עכ"ל ונ"ל דכיון שאין הטעם אלא משום גזירה לא גזרו אלא אם באה לידו אחר הזכייה דוקא ואם לא באה לידו אלא קנאה ונתן לו המעות אף על פי שמדינא מעות קונות בעובד כוכבים כמ"ש הטור סימן קל"ב וז"ל דמיד שנתן לו הדינר נקנה לו היין כו' מ"מ הכא לא גזרו ביה לענין ביטול כיון שעיקרה היא של עובד כוכבים תחילה וזהו שכתבו הטור והש"ע כפול לשון משבאה ליד ישראל וזכה בה משמע אבל זכייה לחוד לא ועי' מה שאכתוב בסמוך ע"פ זה בסייעתא דשמיא:
ד סָעִיף ג הלוקח גרוטאות כו'. יש כאן מקום בטור שצריך ביאור ונבאר אותו בסייעתא דשמיא. בבריית' איתא אם עד שלא נתן המעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך לים המלח ורוצה להוכיח המקשן מזה בגמרא שמשיכה בעובד כוכבים אינו קונה ודחה לה רבא דבאמת מקח טעות הוא אלא רישא דיהיב דמיה מתחזי כעבודת כוכבים של ישראל סיפא דלא יהיב דמיה לא כו' וכתב הטור אם משך עד שלא נתן מעות יחזיר לו שעדיין לא נקנו ואם משנתן מעות משך כבר נקנו לו והוה אליל של ישראל ואין לה ביטול וצריך להוליכה לים המלח וכ"כ הרמב"ם כו' ותימה הא מסקינן בגמרא דבכל גווני אין כאן קנין מכח מקח טעות רק שהחילוק מחמת [דמיחזי] שנקנה או לא. ומו"ח ז"ל כתב דמה שכ' הטור כבר נקנה לו הוא לפי דעת הרואים שיסברו דקנה דהכל תופסין דנקנו לו ולא מתיישב כלל דבאמת יש קנין לעובד כוכבים הן במשיכה לדעת ר"ת הן במעות לרש"י כמ"ש הטור לקמן סי' ש"ך רק שלצאת ידי שניהם כתב שם שיש לעשות משיכה ומעות לענין בכורה וא"כ א"א לומר כן בדברי הטור שהם ע"פ תנא דבתרייתא שהצריך כאן שניהם דאם כן אתיא הברייתא דלא כרש"י ולא כר"ת וכיון שהדין כן דבחד סגי למה ניחוש לרואים דוקא בשיש שניהם ולא בא' מהן שיאמרו ג"כ כבר נקנה לישראל כיון שהטור תלה האיסור במקום שיש קנין מלבד שהלשון לא משמע כן בטור ובפרישה כתב שהטור נתכוין באמת כמו שכתב בסי' ש"ך ולהכי הצריך שניהם וכבר נדחה מכח מה שכתבנו דדברי הטור הם דברי הברייתא ותו דלא דק כלל בזה דע"כ לא הצריך שניהם אלא להחמיר כגון להפקיע מידי בכורה אבל לא להקל וא"כ כאן יהיה קולא מזה שיהא מותר לו להחזיר אם לא יש קנין שניהם וזהו פשיטא דבר בטל ואדרבה הטור מחמיר כשיש אחד מהם דהיינו בסי' קל"ב ע"ש מטעם דמשיכה קונה לענין מודד לכלי עובד כוכבים ומעות קונות לענין הקדים דינר לחנוני והיאך יאמר כאן להקל עד שיהיו שניהם אלא פשוט שזה אינו. והנלע"ד בדברי הטור אחרי שנדקדק עוד למה הוצרך לכתוב כאן והוה אליל של ישראל ואין לה ביטול וצריך להוליכה לים המלח וכי עדיין לא ידענו דין אליל של ישראל מהו עד כאן. ע"כ נ"ל דכיון דראינו לפי המסקנא בגמרא דבזוזא תליא מילתא קשה לכאורה למה לי משיכה בברייתא כיון דהמשיכה אינה עושה כלום דטעות הוה רק מפני הרואים חשו א"כ ליחוש נמי במעות לחוד דהא לרש"י מעות קונות בעלמא וניחוש גם כאן מפני הרואים שלא ידעו מטעותו וע"כ היה אפשר לומר דבאמת העיקר תלוי במעות והא דנקט התנא אם משנתן לו המעות משך הך משיכה ל"ד אלא כלומר משך ומצא האליל לזה נשמר וכתב שאינו כן אלא העיקר דכל שהוא אם היה יודע שיש אליל בתוך הגרוטאות היה לו קנין לפי הדין אז גזרינן כשיש טעות מפני הרואים שיסברו שידע מהם אבל אם לפי הדין יודע לא גזרינן מפני הרואים באינו יודע וע"כ אם משך לחוד דאז אפילו אם ידע אין כאן קנין על האליל כי בודאי בשעה שמשך כל הגרוטאות לא נתכוין אלא כשיהיו בידו יברר לעצמו מה שמותר לו ויחזיר מה שאסור לו דהיתרא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה כדאמרינן פרק השואל אבל כשנתן כבר המעות בעד כל משקל הגרוטאות אי אפשר לומר כן דודאי אם היה יודע שיש אליל בתוכה ודאי קנאו ומ"ה כשהוא שוגג בדבר בשעת מקח חשו למראית עין והקפידו בזה דוקא כשיש שניהם. וא"ל למה לי משיכה הא במעות לחוד קונה גם כן בידוע וא"כ ניחוש בשוגג מפני הרואים. יש לומר דאף בידוע וקנאו לאליל מכח מעותיו מ"מ כיון שלא בא לידו לא היה צריך להוליכו לים המלח אלא סגי בביטול העובד כוכבים כמו שהוכחנו בסמוך דדוקא בא לידו בעינן ע"כ הוצרך הטור כאן לכתוב שצריך להוליכו לים המלח להורות על מה שכתבתי ושיעור דבריו הלוקח גרוטאות ומצא בשוגג אליל אם עד שלא נתן המעות משך יחזיר ואין לחוש מפני הרואים כיון שעדיין לא נקנה המקח אפילו אם היה יודע שיש שם אליל אבל אם עשה שניהם לא יחזיר כיון שאם היה יודע כבר נקנה וכ"ת משיכה למה לי לזה תירץ דהוה אליל של ישראל וצריך להוליכו כו' כיון שבא לידו ע"כ חשו גם בשוגג וא"ל למה ליה לרבא לאוקמי הברייתא באמת שיש מקח טעות ומפני הרואים ולא מוקי לה ביודע וצריך שניהם כמו שכתבנו דהברייתא אמרה ומצא אליל משמע בשעת מקח לא ידע וע"כ היה לו להתיר בכל גווני כיון שלא ידע מאליל מ"ט אסור כשיש שניהם אלא ע"כ משום הרואים וכפי החלוקה אשר זכרנו. ולפי דברינו נתיישב גם כן מ"ש הטור וכ"כ הרמב"ם והקשה ב"י הא ברייתא ערוכה היא ולפי מה שכתבתי ניחא דקא משמע לן דתרווייהו בעינן ולא סגי במעות לחוד כמו שכתבתי לעיל והכל ניחא בסייעתא דשמיא:
ה סָעִיף ד גר ועובד כוכבים וכו'. בגמרא פריך והא גר רוצה בקיומו של אליל עד שיטול דמיו מן העובד כוכבים ומשני רב פפא שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן שלא יחזור לקלקולו:
ו סָעִיף ז השתין בפניה. בגמרא יליף מקרא והיה כי ירעב וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה ואל ארץ יביט אף על פי שמתחלה מבזה אליל שלו אח"כ חוזר ומביט אליה:
ז סָעִיף ז באמירה בעלמא. כתב ב"י על זה ותמיהני מדין מכרה או משכנה בסמוך דמשמע אפילו מכרה ברצונו לא בטלה וכתב ד"מ שאני התם דלא ידעינן בודאי שבטלה:
ח סָעִיף ח מכרה או משכנה כו'. במשנה איתא מכרה או משכנה ר' אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל וידוע דהלכה כחכמים ואיכא בגמרא פלוגתא חד אמר בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת ופסק הטור לחומרא אפילו בצורף ישראל כחכמים דלא בטיל ורמב"ם פסק כלישנא קמא לקולא בצורף ישראל וכתב הר"ן טעמו מדאיתא אח"כ בברייתא ת"ר לוה עליה או שנפלה עליה מפולת כו' אינה בטילה וצריכא דאי תנא לוה עליה הייתי אומר מדלא זבנה לא ביטלה ש"מ מהאי ברייתא דזבנה מהני והיינו ע"כ בצורף ישראל ואתיא כרבנן מ"ה מהני מכרה אבל לוה עליה לא וכתב הר"ן הא דבטל במשכנו לרבי דוקא בהרהינו למשכון אצלו ואמר אי לא אפדנו לזמן פלוני יהא שלך והגיע הזמן ולא פדאו אז דוקא בטל לרבי דחשוב כמכירה וממילא הוה לדידן כן הלכה בצורף ישראל לרמב"ם וב"י חלק על הר"ן וכתב דבמשכון אין חילוק בין הרהין או לא דאפילו הרהין המשכון לצורף ישראל לא בטלה והוכיח כן מדלא נקט בגמרא גבי לוה עליה מדלא הרהינו ולמה נקט מדלא זבנה אלא דבמשכן לא איכפת לן בהרהין או לא וכתב שכ"מ מדברי הרמב"ם ונרא' דמשמע ליה כן ברמב"ם מדכתב וז"ל מכרו לישראל צורף בטלה משכנו או מכרו לעובד כוכבים או לישראל שאינו צורף לא בטלה עד כאן לשונו מדלא נקט ברישא אלא מכירה לחוד ש"מ משכון ע"י הרהון לא מהני ולפ"ז יהיו דברי הרמב"ם בסיפא לצדדין וה"ק אבל משכנו אפילו לישראל צורף או מכרו לאינו צורף לא בטלה ולפ"ז קשה למה כתב כאן ויש מתירין בצורף ישראל דמשמע גם במשכנו. ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דהאי פסקא דש"ע ביש מתירין ליתא במשכנו אבל תמיהני על הב"י שהרי אמרינן בגמרא אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל דהיינו שמודים חכמים לרבי ור' נקט בפירוש משכנו או שמכרו במתני' והיאך נימא שלא הודו לו אלא במכרו ולעשות מחלוקת חדשה במשכנו אפילו בצורף ישראל אין ביטול לחכמים אלא ודאי דברי הר"ן עיקר דבמשכון דמתני' דהיינו הרהינו מודים חכמים לרבי דבטל וברייתא דלוה עליה אינו בטל מיירי בלא הרהין ומיירי בישראל צורף ואתיא כרבנן ודוקא לוה עליה הלואה בעלמא אבל אם הרהינו אצלו על זמן ולא פדאו הוה כמכר גמור כמ"ש בא"ח סימן תמ"א בחמצו של ישראל ביד עובד כוכבים ולא הוצרך התלמוד להזכיר כאן מדלא זבנה וממילא גרע זה דהיינו מכירה ממש ומתניתין דנקטה משכנה מיירי בהרהינו אצלו וע"כ בטל לרבי אפילו בצורף עובד כוכבים וא"ל למה הוצרך למתני כלל משכנה כיון דאמרינן דהוה כמכירה לא קשה מידי דכיון דהצורף עובד כוכבים במתניתין סלקא דעתיך אמינא שהממשכנה לא ביטלה דמימר אמר אותו העובד כוכבים שהלוה לי (עשה) יחוס עליה ולא ישברנה קמשמע לן דאפ"ה בטלה לרבי אבל בברייתא בצורף ישראל לא שייך לומר כן פשיטא דהרהינה כמכירה ממש ומש"ה שפיר כתב הרמב"ם ברישא דבטל היינו במכירה ולא זכר שם משכנה כדי שלא תטעה לומר אפילו משכון בעלמא בלא הרהין אבל באמת הרהינה הוה מכר גמור ומהני בצורף ישראל ובסיפא דמיירי בשל עובד כוכבים כתב גם משכנה דרך לא זו אף זו דכל משכון לא מהני ואפילו הוה כמו מכירה דמכירה עצמה גם כן לא מהני. והנה בכסף משנה כתב הרב בפשיטות להסכים עם הר"ן וכך הם דבריו פה בשלחן ערוך ויש מתירין דהיינו אפילו במשכנו דהיינו שהרהינו אצלו והגיע הזמן ולא פדאו ודבר זה היה לו להרב לכתוב כאן בשלחן ערוך ולבאר באיזה משכון מתירין דהיינו בהרהינו ולא פדאו בזמנו כן נראה לע"ד ברור ועיקר:
ט סָעִיף ח ומשמשי עבודת כוכבים אם משכנו כו'. נ"ל פשוט דגם האי משכנו הוא בהרהינו אצלו לזמן ולא פדאו כמו לעיל אבל משכון סתם לא מהני לבטל.
י סָעִיף יא כיון שביטל אבר אחד כו'. ביאר הב"י כוונת הרמב"ם מריה דהאי פסקא שהוקשה לו מאי דקי"ל בפלוגתא דרב ושמואל ס"פ כל הצלמים שמביא ב"י באליל שנשתבר מאליו דבאין הדיוט יכול להחזירה דבטל לכ"ע ולעיל ר"פ כ"ה פליגי ביה רב ור' יוחנן וקי"ל כר' יוחנן לאיסורא על כן תירץ הרמב"ם דרב ושמואל דלא פליגי באין הדיוט מחזירו ומותר לאו בלא ביטול קאמרי אלא עכ"פ צריך ביטול בא' מהם דהיינו דחשבינן להו כאילו עדיין בשלימותן כיון שנשבר מעצמו ואם היה מבטל בו עובד כוכבים אפילו באחד מאבריו [מהני] הכי נמי מהני עכשיו אבל בהדיוט יכול להחזירה הוה כל חתיכה בעצמה אליל ע"כ צריך לבטל כל חתיכה בפני עצמה אבל בטור כתב כאן דאם אין הדיוט יכול להחזירה בטלה ועליו ודאי קשה הא קי"ל כר"י דנשתברה מאליה לא בטלה ונראה דגם הטור ס"ל כתירוץ שהביא ב"י בשם רמב"ן והר"ן שיש חילוק אם עיקר אליל קיים או לא מש"ה לעיל בפלוגתא דרב ור"י מיירי שהעיקר קיים רק שנשבר מעט ממנו כדי ביטול אם היה העובד כוכבים עשאו בזה קי"ל דלא בטילה כיון שנשבר מעצמו ובזה לא שייך לומר כלל אם הדיוט יכול להחזירו או לא כי העובד כוכבים אינו מבקש להחזירו כיון שעיקרו קיים ועובד לו כבתחלה משא"כ בפלוגתא דרב ושמואל מיירי שנשבר כולו וזה מבואר במה שאמרו הדיוט יכול להחזירו אלמא דבטלה עבודתו כל זמן שאין מחזירו בזה פסק הטור שפיר באין יכול להחזירו דבטל אפילו נשבר מעצמו דודאי העובד כוכבים ביטלו אחר שראה שכולו נשבר וא"ל אמאי לא כתב הטור הדין דעיקרו קיים י"ל נלמד ממה שכתב הטור באין הדיוט יכול להחזירו דבטל בנשבר מעצמו ממילא נדע דבמקום שאין צריך לחזרה דהיינו שעיקרו קיים דאסור בנשבר מעצמו כנ"ל נכון דעת הטור:
יא סָעִיף יד או מטיל לים. פירש ב"י דמ"ש הטור שוחק ומטיל לים פירוש לשאר נהרות שספינות עוברות שם ושמא תפגע בו ותטלנו אבל לים המלח שאין שם ספינות מטילה אפילו בלא שחיקה:
יב סָעִיף טו ולכנות לה שם גנאי. כתוב בפריש' בשם רש"ל פי' דוקא בא"י והוא תימה ונראה דט"ס הוא כאן ושייך על הרישא דצריך לשרש אחריה דזו דוקא בא"י שצריך להיות מנוקה ומטוהרת שוב ראיתי כן ברמב"ם פ"ח בפי' ובח"ל אין אנו מצווים לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש נאבד כל אליל שבו עכ"ל:
א סָעִיף א לחלק. והטעם דאמרינן ישראל אדעתיה דנפשיה קא פלח ולא אדעת עובד כוכבים ע"כ כי מבטל העובד כוכבים אינו מבטל אלא חלקו. ט"ז:
ב סָעִיף ב ביטול. כתב הט"ז והטעם בב"י בשם סמ"ג גזרה אטו עבודת כוכבים של ישראל ונ"ל כיון שאין הטעם אלא משום גזירה לא גזרו אלא אם באה לידו אחר הזכייה דוקא ואם לא באה לידו אלא קנאה ונתן לו המעות אע"פ שמדינא מעות קונות בעובד כוכבים מ"מ הכא לא גזרו ביה לענין ביטול עכ"ל אבל הב"ח כתב דאפילו לא זכה בה כגון שמצאה לפני יאוש או גזלה מ"מ מדרבנן אין לה ביטול גזרה משום עבודת כוכבים של ישראל עצמו:
ג סָעִיף ב ישראל. והב"ח כ' דאם זכה בהם הישראל אפי' משמשיה אין להם ביטול רק אם לא זכה בה כגון שמצא קודם יאוש או גזלה בזה יש חילוק בין עבודת כוכבים עצמה למשמשיה:
ד סָעִיף ג יחזירם. ולא אמרי' דמחזי כזבין עבודת כוכבים דהכל יודעין שלא נקנו לו כיון שלא משך. ש"ך:
ה סָעִיף ג מעות. אע"פ שפסק הדמים דבכה"ג קונה משיכה כדלעיל סי' קל"ב וסי' קל"ח מ"מ משיכה בטעות היה שלא ידע שהיה בהן אליל:
ו סָעִיף ג ומשך. כתב הש"ך וה"ה משך ברישא ואח"כ נתן מעות וטעמא דהשתא כיון שנקנו לו אע"ג דהוי כמקח טעות מ"מ כשיחזור ויקח המעות מחזי כזבין אליל הלכך יוליכם ליה"מ:
ז סָעִיף ד הגר. לפי שירושת הגר מדרבנן וחכמים הקילו בגר שלא יחזור לקלקולו ש"ס ולפ"ז דוקא גר אבל מי שהמיר אביו ובנו עמו ומת אביו אינו יכול לומר לאחיו המומר טול אתה אלילים כו' וכן מי שנשתתף עם העובד כוכבים בסחורה ובאתה לידו אלילים אינו יכול לומר טול אתה אלילים וכו' עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ו מותרים. משום דמזרק זריק להו ולא פלח להו. רש"י:
ט סָעִיף ז לא. בש"ס יליף לה מקרא והיה כי ירעב והתקצף וגו' ואל ארץ יביט אע"פ שמתחלה מבזה עבודת כוכבים שלו אח"כ חוזר ומביט אליה:
י סָעִיף ז באמירה. ול"ד למכרה או משכנה דבסמוך דהתם זוזי אנסוה ב"ח ופסק כן ובד"מ כתב דשאני התם דלא ידעינן בודאי שבטלו אבל הכא מיירי שאומר שרוצה לבטל לקטוע אזנה או חוטמה וכה"ג אבל התם הוא אינו מבטלה וגם סובר שהקונה ג"כ לא יבטל:
יא סָעִיף ח מתירין. כתב הב"ח דזה לא קאי רק אמכרה אבל במשכנה אין שום היתר אפי' בצורף ישראל והט"ז כ' דאפי' במשכנו יש היתר כגון שהרהינו אצלו והגיע הזמן ולא פדאו דאז הוי כמכירה וגם האי משכנו דכ' רמ"א הוא בכה"ג דוקא אבל משכון סתם לא מהני לבטל וכ"כ הש"ך ודבר זה היה לו להר"ב לכתוב כאן ולבאר באיזה משכון מתירין עכ"ל:
יב סָעִיף יא השברים. כתב הש"ך בשם הב"ח דהרי"ף והרא"ש חולקים וס"ל דאין חילוק רק בין נשתברה לשברים או לשברי שברים ולפענ"ד אדרבה מדבריהם משמע שאין מחלקין בהכי וכן מוכח בהר"ן וטור עכ"ל והט"ז מיישב דברי הטור בענין אחר עיין שם ולפי שאינו אליבא דהלכתא קצרתי:
יג סָעִיף יב עובד כוכבים. כלומר דאל"כ אסור כדין עבודת כוכבים שנשתברה מאליה. ב"י:
יד סָעִיף יד לים. היינו לשאר נהרות (הוא דבעי שחיקה שספינות עוברות שם ושמא תפגע בו ותטלנו) אבל לים המלח לא בעי שחיקה ב"י וד"מ וכן הוא לקמן סי' רצ"ד ס"ו והב"ח כ' דאף לים המלח בעי שחיקה ועיין בא"ח סי' תמ"ה עכ"ל הש"ך:
טו סָעִיף טו ולכנות. כ' הט"ז דרש"ל פי' דוקא בא"י והוא תימה ונראה דט"ס הוא כאן ושייך על הרישא דצריך לשרש אחריה זו דוקא בא"י וכן הוא לשון הרמב"ם ובח"ל אין אנו מצוים לרדוף אחריה וכו' עכ"ל (ובנה"כ כ' דאין כאן ט"ס וכן משמע בש"ס דהא דצריך לשרש אחריה ולכנות לה וכו' ילפינן מחד קרא ואבדתם וגו' מן המקום ההוא וכי היכי דצריך לשרש הוא דוקא בא"י ה"ה לכנות וכו' ג"כ אינו אלא בא"י עכ"ל):
א סָעִיף א אבל ישראל. עי' בתפארת למשה שכתב דר"ל אפילו ישראל מומר דאי לא פלח אפילו גר תושב וישמעאלים אין מבטלים ע"ש:
ב סָעִיף ח אפילו לצורף ישראל. וכ"ש לצורף עובד כובים או לישראל שאינו צורף דבהנך לכ"ע לא בטלה. ש"ך ועיין בתשובת פרי תבואה סימן נ"א ונ"ב:
ג סָעִיף ח משכנו או מכרו עבה"ט ס"ק י"א בשם ט"ז ועי' בתשובת פרי תבואה ס"ס נ"א:
א סָעִיף א וכ"ש כו'. לשון רש"י שם במתני' וכמש"ש בגמרא דישראל כו':
ב סָעִיף ב אפילו כו'. מ"ב א' ס"ד ב' וכתב בסמ"ג והטעם דגזירה משום אליל של ישראל וז"ש וה"מ כו' דמשום גזירה אין להחמיר במשמשין ור"ל דוקא כה"ג אבל במשמשי אליל של ישראל ודאי א"ל ביטול ואף שהרמב"ן נסתפק בזה וכתב כמו שנסתפקו בגמ' נ"ב א' לר"י משמשין ממשמשין כו' ה"נ לר"ע כה"ג כבר הכריע הראב"ד והר"ן רפ"ד דא"ל ביטול ממש"ש נ"ד ב' ואלא מכלים כו' ואם איתא ליבטלום. ונראה שהרא"מ דחקו כן לתרץ קושית תוס' דסוכה ל"א ב' ד"ה באשרה וא"ת עבודת כוכבים דעובד כוכבים כו' והראב"ד כ' שם דמיירי שהעבודת כוכבים ביד עובדי כוכבים ויכול לבא לידי היתר אם העובדי כוכבים יבטל העבודת כוכבים כמ"ש נ"ב ב' ביטל עבודת כוכבים כו' וכן הכריע הר"ן בעבודת כוכבים רפ"ד אבל בסוכה שם השיג עליו וכן הריטב"א שם ותי' כתי' תוס' בסוכה שם וכ' ב"י שאף הראב"ד לא ס"ל כרא"מ שיכול לבטל המשמשין לבדם: (ליקוט) אבל משמשי כו'. אבל משמשי עבודת כוכבים של ישראל ודאי אין לה ביטול ממ"ש נ"ג ב' אר"א כתחלה של א"י כו' וה"נ כתיב ונתצתם את מזבחותם והני משמשין נינהו וקשיא נמי קושית גמ' בביטולא בעלמא סג"י וצ"ל כמש"ש בגמ'. הר"נ רפ"ד בשם הראב"ד דלא כהרמב"ן ואף שנדחק שם הר"נ לדחות ראייתו הכריח ממש"ש נ"ד ב' ואלא מכלים דכתיב כו' וערש"י שם ד"ה אתסרו כו' ולא אמרינן כו' והשתא ע"כ ל"ל האי סברא דאמר שם נ"ב ב' הכא כיון דאשתמש בהו כו' וא"כ אמאי לא ביטלום וכן אבני מזבח ששיקצום מלכי יון ע"ש בר"נ בארוכה (ע"כ):
ג סָעִיף ג (ליקוט) הלוקח כו'. פ' דלא כסוגיא דבכורות רפ"ב דרבינא משני לא נתן ולא משך כו' אלא כסוגיא דעבודת כוכבים שם שלא הזכירו אלא תי' דרבא לבד (ע"כ):
ד סָעִיף ג אם נתן כו'. מדקאמר שם אם משנתן כו' משמע דתרוייהו בעי (וכ"מ בבכורות י"ג ב' ואי אמרת מ"ק כו'):
ה סָעִיף ג (ליקוט) אע"פ שמשיכה כו'. לשון הרמב"ם והוא תמוה דהא גם מעות בעובד כוכבים קונה להרמב"ם כמ"ש בפ"א מה' זכיה וכמש"ל סי' קל"ב ס"ב וא"כ אמאי חידש כאן ולא ברישא במעות ועלח"מ שנדחק בזה הרבה (ע"כ):
ו סָעִיף ה ואפילו בע"כ ובלבד כו'. מ"ג א':
ז סָעִיף ה וכן שוטה. דז"ש וש"מ יודע כו' דאל"כ הל"ל וש"מ קטן כו':
ח סָעִיף ה ישמעאלים כו'. כמש"ש דפלח מבטל כו': (ליקוט) ישמעאלים כו'. וכמש"ש (ס"ה א') ידענא ביה דלא פלח כו' ואף לענין יין נסך דתניא בברייתא גר תושב כ' הרשב"א דל"ד וכמ"ש בסימן קכ"ד (ע"ש בס"ק ד') (ע"כ):
ט סָעִיף ו (ליקוט) לצרכו. רש"י שם במתני' וכמש"ש בשפאין (ע"כ):
י סָעִיף ז בפניה. מיעכה כו'. גמ' שם:
יא סָעִיף ז וי"א כו'. כמ"ש בס"י הניחוה עובדיה כו' אלמא אפילו במחשבה בטלה אלא דכל הנ"ל באנוס וכמש"ש בשעת מלחמה כו':
יב סָעִיף ח ויש מתירין כו'. דסוגיא שם ב' כוותיה דקאמר וצריכא כו' ודלא כתוס' שם ד"ה דאי כו' שכתבו ראתי כרבי:
יג סָעִיף ח בצורף כו'. רש"י שם ד"ה סתם כו' ותוס' ד"ה אבל כתבו דצורף ל"ד אבל הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן כתבו דדוקא צורף אבל שאינו צורף לד"ה לא בטלה בין בעובד כוכבים בין בישראל בין לר' בין לרבנן וע"ש בר"ן:
יד סָעִיף ח ומשמשי כו'. ע"ל סימן קל"ט:
טו סָעִיף יא אלילים כו'. כמש"ש מ"ט ב' דכ"ע כו' וכר"י מ"א ב':
טז סָעִיף יא לפיכך כו'. דלא כשמואל שם ועמש"ל סימן קמ"א ס"ב:
יז סָעִיף יא ואם היתה כו'. כרב שם מ"ט ב' וכתי' בתרא ויש שם כמה גירסות חלופות ועבר"ן וכמה תי' דלא תקשי אהא דקי"ל כר"י דשברים אסורין אבל גי' הרמב"ם הכא בשאר שברים קמיפלגי כו' ור"ל אם נתבטל כל השברים בביטל א' מהן: (ליקוט) ואם היתה כו'. זהו לגי' הרמב"ם אבל לגי' רש"י החילוק הוא בשברי שברים דשברים אסורין בכ"ע ושברי שברים אם אין ההדיוט יוכל להחזירם מותרים [וכ"פ הראב"ד בהשגות] וכ"כ הר"נ וכ' שיש עוד גי' אחרת ואב"א דכ"ע אין עובדין לשברים והכא כו' ואע"ג דקי"ל עבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה שם כיון דעיקר עבודת כוכבים קיימת אין עובדין לשברים ובשברים החילוק הוא בין הדיוט כו' ובעיקר ע"ז קיימת ועבר"נ רפ"ג בארוכה (ע"כ):
יח סָעִיף יב ע"י עובד כוכבים. רמב"ם דאל"כ הוי כנשתברה מאליה: (ליקוט) ע"י עובד כוכבים. דאל"ה ה"ל עבודת כוכבי' שנשתברה מאליה וקי"ל דאסור. ב"י וכ"מ וצ"ע דהא אמרינן שם גבי בימוס אפילו למ"ד עובדין לשברים כו' וא"כ ה"ה למזבח וכ"מ שהקשה לח"מ (ע"כ):
יט סָעִיף יג אפילו הם כו'. ע"ל ס"ב מש"ש:
כ סָעִיף יד (ליקוט) מצוה כו'. טור וז"ל הרמב"ם רפ"ז מ"ע היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמד אבד תאבדון כו' כי אם כה תעשו כו' ובא"י מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו אבל בח"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כ"מ שנכבוש אותו נאבוד כל עבודת כוכבים שבו שנא' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא בא"י אתה מצווה לדדוף אחריהן ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בח"ל והוא בספרי פ' ראה על פ' ואבדתם את שמם כו' יכול אתה מצווה לרדוף אחריהם בח"ל ת"ל ואבדתם את כו' בא"י אתה מצווה כו' וסובר הטור דדווקא לרדוף אינו מצווה אבל המוצא חייב לבער ולכאורה החילוק שבין א"י לח"ל הוא שבא"י אפי' במקום שלא כיבשנו חייב לבער אבל בח"ל דוקא במקום שכיבשנו וכ"ה בסמ"ג מ"ע י"ד ובא"י מצוה לרדוף אחריה אפילו במקום שלא כיבשנו עד שנאבד אותה מכל ארצנו כו' אבל בח"ל אין אנו מצווים לרדוף אחריה אלא בכ"מ שנכבוש אותה בלבד נאבד כל עבודת כוכבים שבו ואפשר דה"ק דלאבד המוצא מצוה בכ"מ שנאמר אבד תאבדון כו' כי אם כה כו' אבל לאבד מכל המקום ולרדוף אחריה שלא להניח כלל אינו מצווה אלא בא"י כי לרדוף שלא להניח בארץ נפקא ליה מקרא ואבדתם כו' וכתיב מן המקום כו' (ע"כ):
כא סָעִיף יד וכיצד כו'. כר"י מ"ג ב' דאיפסק שם מ"ט א' כוותיה:
כב סָעִיף יד או מטיל כו'. עמש"ל סימן רצ"ד ס"ו:
כג סָעִיף יד וה"ה כו' שנאמר כו'. כמש"ש נ"א ב' דתניא אבד כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.