א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה בְּעַבְדּוֹ, אֲפִלּוּ הוּא בָּטֵל, וְלֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, אֲפִלּוּ בְּחָצֵר דְּלֹא קַיְמָא לְאַגְרָא (פֵּרוּשׁ שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לְהִשְׂתַּכֵּר) וְגַבְרָא דְּלֹא עֲבִיד לְמֵיגַר. וְאִם דָּר בּוֹ כְּבָר, כֵּיוָן דְּחָצֵר לֹא קַיְמָא לְאַגְרָא אֵין צָרִיךְ לָתֵת לוֹ אֲפִלּוּ לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא גַּבְרָא דְּעֲבִיד לְמֵיגַר. וּלְהָרַמְבַּ"ם, אֲפִלּוּ אִם הוּא גַּבְרָא דְּלֹא עֲבִיד לְמֵיגַר, הָוֵי אֲבַק רִבִּית וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר אִם בָּא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. וּבְחָצֵר דְּקַיְמָא לְאַגְרָא, הָוֵי אָבָק רִבִּית (לכ"ע) (טוּר). וְעַיֵּן עוֹד בח"ה רֵישׁ סִימָן ע"ב.
ב אָמַר לֵהּ: הַלְוֵנִי וְדוּר בַּחֲצֵרִי, אִי קַיְמָא לְאַגְרָא הָוֵי רִבִּית קְצוּצָה, וְאִי לֹא קַיְמָא לְאַגְרָא הָוֵי אֲבַק רִבִּית. הַגָּה: וְדַוְקָא בִּסְתָם, אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: דּוּר בַּחֲצֵרִי בִּשְׂכַר הַלְוָאָה, אֲפִלּוּ לֹא קַיְמָא לְאַגְרָא הָוֵי כְּרִבִּית קְצוּצָה, דְּמֵאַחַר שֶׁאָמַר לוֹ: בִּשְׂכַר מְעוֹתֶיךָ, הֲוָה לֵהּ כְּאִלּוּ הִשְׂכִּירוֹ לוֹ עַכְשָׁו. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי הָרַשְׁבָּ"א). וְאִם הִלְוָהוּ וְאַחַר זְמַן תָּבַע חוֹבוֹ וְאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה: דּוּר בַּחֲצֵרִי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא אֲבַק רִבִּית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא רִבִּית קְצוּצָה, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁמַּרְוִיחַ לוֹ זְמַן. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּכָל רִבִּית שֶׁבָּא לְאָדָם דְּלֹא קָצַץ מִתְּחִלָּה, יֵשׁ מַחֲלֹקֶת זוֹ אִם הוּא אֲבַק רִבִּית אוֹ קְצוּצָה.
ג הֵיכָא דְּהָוֵי אֲבַק רִבִּית, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא פְּרָעוֹ עֲדַיִן וְתוֹבֵעַ הַלֹּוֶה שֶׁיְּנַכֶּה לוֹ מֵחוֹבוֹ שִׁעוּר הַשְּׂכִירוּת, לֹא מְנַכִּינָן לֵהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְנַכִּינָן לֵהּ. הַגָּה: וְהַסְּבָרָא אַחֲרוֹנָה הִיא עִקָּר. (הִיא סְבָרַת הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר וְר' אֶפְרַיִם וְרַשְׁבָּ"א). מִי שֶׁקִּבֵּל מָעוֹת בְּהַלְוָאָה מֵאֶחָד, וְגַם לוֹמֵד עִם בְּנוֹ, וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ מִשּׁוּם זֶה הַהוֹצָאָה, אַף עַל גַּב דְּהָוֵי נוֹתֵן לוֹ הַהוֹצָאָה בְּלֹא הַלְוָאָה מִשּׁוּם שֶׁלָּמַד עִם בְּנוֹ, אֲפִלּוּ הָכֵי אָסוּר דְּהָוֵי לֵיהּ כְּהַלְוֵינִי וְדוּר בַּחֲצֵרִי. דְּאָסוּר אֲפִלּוּ לֹא קַיְמָא לְאַגְרָא. (בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מַהֲרַ"ם ומהרי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ט) וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מִיהוּ, אִם נוֹתֵן הַמָּעוֹת בְּדֶרֶךְ מַתָּנָה, וְאִם יִרְצֶה הַלֹּוֶה יוּכַל לְעַכְּבָם לְעַצְמוֹ וְלֹא יְשַׁלֵּם לוֹ, מֻתָּר אַף עַל גַּב דִּמְשַׁלֵּם לוֹ אַחַר כָּךְ. מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִלְוֹת מָעוֹת רַק לְטוֹבַת הַמַּלְוֶה אוֹמֵר לוֹ בְּנֵה לְךָ חֻרְבָה זוֹ, וְכָל מַה שֶּׁתּוֹצִיא עַל זֶה עָלַי לְשַׁלֵּם לְךָ וְכָל זְמַן שֶׁאֵינִי מְשַׁלֵּם לְךָ דּוּר בָּהּ בְּחִנָּם, מֻתָּר, הוֹאִיל וְאֵין כָּאן הַלְוָאָה, רַק עָשָׂה לְטוֹבַת הַמַּלְוֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הַתְּרוּמוֹת).
א סָעִיף א לא יעשה מלאכה כו'. דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה"ג מותר אם היה משאילו בלאו הכי כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי' ק"ס ס"ז וכ"כ הפוסקים וכ' עוד הרא"ש שי"מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זא"ז כ"כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם לאחר הלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם וכ"כ המרדכי ושאר פוסקים ומדברי מהרש"ל פ' הגוזל עצים סי' ט' נראה דלא שרי בכה"ג אלא דברים שאינן של פרהסיא כגון השאלת בהמה וכלים ע"ש וכתב עוד מהרש"ל שם סי' י"א מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו לס"ת או לקנות לו גלילה אע"פ שהוא יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ"ה מאחר שאוושא מלתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד וע"ש:
ב סָעִיף א ואם דר בו כבר כו'. כלומר אע"ג דלכתחלה בכל ענין אסור מיהו אם בדיעבד דר בו כיון דחצר לא קיימא לאגרא והוא בענין שאם לא הלוהו לא היה חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו ובאופן שנתבאר בח"מ סי' שס"ג סעיף ו' ז' ח' גם עכשיו שהלוהו לא מחזי כרבית:
ג סָעִיף א ולהרמב"ם אפילו. הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק רבית. ועי' בתשובת מבי"ט סימן קכ"ג דף קנ"ה:
ד סָעִיף א ובחצר כו'. אסברא ראשונה קאי דמודה בהא דהוי אבק רבית:
ה סָעִיף א הוי אבק רבית כו'. וכתב ב"י בשם תלמידי הרשב"א דאע"ג דא"ר הוי ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מ"מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בה ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחנם וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומיהו אם אחר שהלוהו א"ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע"ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א"ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר עכ"ל וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א דבקיימא לאגרא אם דר בה שלא מדעת הבעלים פשיטא הוא שחייב לתת לו שכרו משלם ומוציאה ממנו דלא גרע מאם לא הלוהו כלל דליכא איסורא ומביאו ב"י כלומר ול"ד לשאר א"ר שהוא מדעת הלוה ונ"ל דה"ה בלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא"ל צא או שחסרו להלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם לו וכמ"ש שם בח"מ סעיף ו' ז' ח' וכל כה"ג מוציאין ממנו וכתב עוד ה"ה דאפילו פרעו ולא תבעו לו יכול לתבעו בדין לעולם דלא כהראב"ד שכתב דהוי כרבית מאוחרת וכתב ב"י הטעם דלא מחל לו כיון דלא פירש א"נ אפילו פירש מחילה בטעות הוי כו' וצ"ע בפירש ומ"ש תלמידי רשב"א וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ר"ל אפילו יש במשמעות דור בחצרי חנם צריך להעלות לו שכר דכיון שא"ל כן בשעת הלואה ה"ל כהלוני ודור בחצרי חנם דה"ל ר"ק ומ"ש ומיהו אם אחר שהלוה כו' ולא הזכיר לו בשכר הלואתו משמע אם א"ל דור בשכר הלואתך בחצרי חנם אף לאחר שהלוה הוי ר"ק ודעת הטור משמע דלאחר שהלוהו אפי' א"ל דור בחצרי חנם בשביל מעותיך לא הוי אלא א"ר כדלקמן ס"ק ט' ומיהו הטור מיירי בשכבר הרויח לו זמן ונ"ל דתלמידי רשב"א מיירי היכא שלא הרויח לו זמן וכל יומא ויומא זמניה הלכך היכא שא"ל בשכר הלואתך דהוי ר"ק ואפילו אינו מרויח לו זמן בפירוש רק שיכול לתבעו אימת שירצה א"כ כשא"ל דור בחצרי חנם בשכר הלואתך ע"ד שמרחיב לו זמן כך והוי ר"ק כשמרחיב לו זמן וגם הטור מודה לזה מיהו היכא שא"ל בשעה שמרחיב לו זמן דור בחצרי חנם אע"פ שלא א"ל בשכר הלוואתך ה"ל ר"ק למ"ד דלא בעינן קצץ בשעת מתן מעות ודו"ק. כתב עוד הרב המגיד שאם דר בה שלא מדעת בעליה ולכשידעו הניחו לו שכר מחמת ההלואה ה"ז א"ר ע"כ. ונ"ל שכבר הרחיב לו זמן וכמו שנתבאר ודלא כב"י שכתב שזהו לדעת האומרים דבעינן קצץ בשעת מתן מעות:
ו סָעִיף ב ואי לא קיימא כו'. ודעת הרמב"ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר"ק וכתב בית יוסף דטעמו דכיון דהתנה עמו הוי כאילו שוכרו מעכשיו וכתבו הגמי"י שכן דעת הסמ"ג והראב"ד וכן כתוב בת"ה שער מ"ו ח"ב שזהו דעת הרי"ף והרמב"ם. ותימה למה השמיט המחבר דעתו ולענין דינא נ"ל דספיקא דדינא הוא והמע"ה:
ז סָעִיף ב שאינו אלא אבק רבית. דלא הוי ר"ק אלא כשקוצץ בשעת הלואה מדכתיב לא תתן. הרב המגיד:
ח סָעִיף ב ויש אומרים כו'. וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים:
ט סָעִיף ב והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן. אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטילות אצלי אסור. טור. ומשמע דלא הוי אלא אבק רבית כמו שהוכחתי בספרי דלא כהגהת דרישה שכתב דהוי ר"ק:
י סָעִיף ג וי"א דמנכינן כו'. ע"ל סי' קס"א ס"ק ה' וסי' קע"ב:
יא סָעִיף ג דמנכינן כו'. דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליה לא מנכינן ליה כדלקמן סי' קע"ב ס"ס א' בהג"ה משא"כ הכא:
יב סָעִיף ג מי שקבל מעות כו'. ע"ל סי' קע"ז סי"ג:
יג סָעִיף ג רק עשה לטובת המלוה. אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לו לשלם ודר בו בשכר המתנת מעותיו וע"ל סי' קע"ב ס"ו:
א סָעִיף א לא יעשה מלאכה בעבדו. ואי לא הלוה לו היה מותר דניחא למריה דההוא עבד שלא ילמוד דרך הבטלה כדאיתא בח"מ סימן שס"ג מ"מ הכא דהלוהו מחזי כרבית:
ב סָעִיף א ולא ישכור ממנו בפחות. רש"י פירש דדין זה דוקא בבית וחצר לפי שאין שם הפסד משא"כ בכרם בסי' קע"ג דלפעמים יש בו הפסד ואפ"ה מנכה לו דבר קצוב לשנה והתוספות חולקים וס"ל דדין זה אף בכל מילי ועיקר החילוק דהלוהו על הבית הוה כזבינא ומותר בנכייתא אבל כאן הלוהו שלא על ביתו ויתבאר בסי' קע"ב להלכה:
ג סָעִיף א ובחצר דקיימא לאגרא הוה אבק רבית לכולי עלמא. כן צריך להיות כן נראה לע"ד. ונ"ל שיש עוד חסרון וכצ"ל ומכל מקום חייב ליתן לו שכר כל שלא אמר ליה דור בחצרי חנם ומיהו אם אחר שהלוהו אמר ליה דור בחצרי חנם אף על גב דקיימא לאגרא לא הוה אלא אבק רבית כן נראה לי שהמעתיק טעה מתיבת אבק רבית הראשון לשני ודלג מה שכתב רמ"א בינתיים וטעות כזה רגיל וכ"ה בד"מ והוא מבואר בב"י בשם תלמידי רשב"א דכל שלא פטרו בפירוש צריך ליתן לו שכרו דמשום דעביד איסורא לא הורע כחו. ומכאן תימה על מה שכ' רמ"א בח"מ סי' שס"ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן אמרינן דצ"ל בפירוש כמ"ש בב"י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות וכבר כתבתי שם בסימן רמ"ו סעיף י"ז דלא קיימא לן כהך פסקא שבסי' שס"ג:
ד סָעִיף ב אלא אבק רבית. לפי שלא קיצץ בשעת הלואה:
ה סָעִיף ג לא מנכינן ליה. שאם אתה מנכה לו הוה כאילו אתה מוציא ממנו ודומה למשכנתא שבסי' קע"ב בהג"ה שאין לסלקו בלא מעות וי"א דמנכינן ס"ל שאני התם דהמלוה מוחזק בהמשכון והקרקע תחת ידו הוא כי מסרה על דעת שהפירות יהיו שלו על כן נחשב סילוק בלא מעות כאילו מוציא ממנו מה שאין כן כאן שלא מסר אותה תחת ידו:
א סָעִיף א מלאכה. דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה"ג מותר אם היה משאילו בלא"ה כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי' ק"ס ס"ז וכתב הרא"ש שי"מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זה את זה כ"כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם אחר ההלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם ומדברי מהרש"ל נראה דלא שרי בכה"ג אלא דברים שאינן של פרהסיא וכתב עוד מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו בס"ת או לקנות לו גלילה אפילו יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ"ה מאחר שאוושא מילתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א למיגר. וגם החצר לא קיימא לאגרא אפ"ה הוי א"ר וכתב ב"י דאע"ג דא"ר הוי ואינו יוצא בדיינים מטעם רבית מ"מ חייב להעלות לו שכר אם קיימא לאגרא ואפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בו ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בו בחנם וכן אם כשהלוהו א"ל דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומיהו אם אחר שהלוהו א"ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע"ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א"ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר עכ"ל ומשמע אם א"ל דור בשכר הלואתך בחצרי חנם אף לאחר שהלוה הוי ר"ק ונ"ל דה"ה בדלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא"ל צא או שחסרו המלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם כמ"ש בח"מ שם וכל כה"ג מוציאין ממנו ואפילו פרעו ולא תבעו הלוה יכול לתבעו בדין לעולם משום דלא מחל ליה כיון דלא פירש א"נ אפילו פירש מחילה בטעות הוי וצ"ע באם פירש ודעת הטור משמע דלאחר שהלוהו אפילו א"ל דור בחצרי חנם בשביל מעותיך לא הוי אלא א"ר ונ"ל דהטור מיירי בשכבר הרויח לו זמן והב"י מיירי היכא שלא הרויח לו זמן וכל יומא ויומא זמניה הלכך אם אמר בשכר הלואתך הוי ר"ק כיון שיכול לתבעו אימת שירצה מיהו היכא שא"ל בשעה שמרחיב לו זמן דור בחצרי חנם אע"פ שלא א"ל בשכר הלואתך הוי ר"ק למ"ד דלא בעינן קצץ בשעת מתן מעות וכתב הרב המגיד שאם דר בה שלא מדעת בעלים ולכשידעו הניחו לו השכר מחמת ההלואה הוי א"ר עכ"ל הש"ך והקשה בט"ז עמ"ש רמ"א בח"מ סי' שס"ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן הצריכו לומר בפירוש דוקא כמ"ש ב"י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות עכ"ל:
ג סָעִיף ב אבק. ודעת הרמב"ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר"ק ולענין דינא נ"ל דספיקא דדינא הוא והמע"ה עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ב אלא. דלא הוי ר"ק אלא כשקוצץ דבשעת הלואה מדכתיב לא תתן. הרב המגיד. אבל הסכמת רוב הפוסקים כדעה ב' שהוא ר"ק. ש"ך:
ה סָעִיף ב בשעה. אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן וא"ל דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטלות אצלי אסור. טור. ומשמע דלא הוי אלא א"ר. ש"ך:
ו סָעִיף ג דמנכינן. דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליו לא מנכינן ליה כדלקמן סי' קע"ב סס"א בהג"ה משא"כ הכא. ש"ך:
ז סָעִיף ג לטובת. אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לשלם לו ודר בו בשכר המתנת מעותיו וע"ל סי' קע"ב ס"ו. ש"ך:
א סָעִיף א ובחצר דקיימא. עט"ז מה שתמה על רמ"א בת"ע ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל"א מה שתירץ על זה:
ב סָעִיף ב ודור בחצרי. ראובן שכר בית מעובד כוכבים בעשרה לבנים ולוה משמעון לזמן ומשכנו בידו בנכייתא בלבן א' ליום הוי ר"ק דהוי כאומר הלוני ודור בחצר העובד כוכבים ואני אפרע מהראנ"ח ח"א סימן ס"ט:
ג סָעִיף ג היא עיקר. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ע"ו שכתב דדוקא בכה"ג שהלוה טוען שינכה לו בזה הכריע הרמ"א כסברא אחרונה כיון דהלוה נקרא מוחזק והמלוה בא להוציאה ממנו אבל נגד שאר בעלי חובות אין נקראים מוחזקים נגד בעל חוב זה ולא מנכינן ליה ע"ש:
א סָעִיף א אפילו בחצר בו'. כלישנא קמא דרבא ור"י בריה דר"ח שם ס"ל כן:
ב סָעִיף א ואם דר כו'. הרי"ף כתב דאע"ג דקי"ל כלישנא קמא מ"מ אינה יוצאה בדיינים דאינה אלא אבק רבית כמש"ש דמעיקרא לאו כו' אבל לישנא בתרא רבית קצוצה הוא וכ' הרמב"ן עליו והביאו הרא"ש שם דדברי הרי"ף לא קאי אשמעתין דמיירי בלא קיימא כו' דשם בלישנא קמא אפי' אבק רבית אינו ואף לצאת י"ש א"צ כיון שלא לקח ממנו כלום והביא ראיה ממש"ש הדרי בי ולא אשכחן שנתן לאדוניהם כלום וכן בלישנא בתרא אינו רבית קצוצה אף בגברא דעביד למיגר דהא אמרינן בר"פ דאין תרבית בלא נשך וה"ה בלישנא קמא דא"צ לצאת י"ש וז"ש ואפילו אם כו':
ג סָעִיף א ולהרמב"ם. ממש"ש בלישנא קמא אע"פ כו' הלוהו כו' צריך כו' אלמא דצריך להחזיר לצאת י"ש והרמב"ן כ' דהאי צריך לכתחלה קאמר שלא ידור בלא שכר ופשטא דגמ' הלוהו ודר כו' משמע כהרמב"ם:
ד סָעִיף א ובחצר כו'. כנ"ל שהרמב"ן אוקים דברי רי"ף בכה"ג ואמר ובחצר כו' ר"ל אף בגברא דלא עביד למיגר וכמ"ש בח"מ סי' שס"ג ס"ו:
ה סָעִיף ב אי קיימא כו'. אף בגברא דלא עביד למיגר כמ"ש בס"א בהג"ה ואי לא כו' אפי' בעביד למיגר כמש"ש בש"ע:
ו סָעִיף ב ודוקא בסתם. כמ"ש הרמב"ן שם וליכא למיחש כיון דא"ל הלויני כו' דאחזוקי אינשי כו' משא"כ בפירש ועבח"מ שם ס"ח:
ז סָעִיף ב י"א כו'. ממש"ש הלויני וקאמר שם כיון דמעיקרא לאו אדעתא כו' וסברא האחרונה ס"ל דכל בשעה שמרויח הוי כמו בתחלת הלואה וז"ש והוא כו' ופלוגתייהו הוא מחלוקת רש"י ותוס' בקדושין ו' ב' וע"ש ד"ה דארווח כו':
ח סָעִיף ג י"א כו'. כמש"ש ס"ז א' מ"ט סלוקי כו':
ט סָעִיף ג וי"א כו'. דל"ד לשם דכאן לאו אההוא ביתא אוזפיה ואיבעי מפיק ליה בלא"ה וכן אמרינן בירושלמי חד ב"נ אשאיל כו' והביאו הרא"ש שם והרמב"ן דחה אותו ואמר שמא הירושלמי ס"ל כרבא בגמ' שם ואנן קי"ל כרכ אשי:
י סָעִיף ג מי כו'. כמש"ו דה"ל כו':
יא סָעִיף ג מי שא"צ כו'. ממ"ש בב"ק כ' ב' ת"ש רי"א אף כו' ומשני שאני כו' הלא"ה מותר וערש"י במתני' דב"מ קי"ז א' ד"ה א"כ כו' ודוקא משום שחרוריתא ואמר שם אלא בע"ה כו' וכ"ש כאן לטובת המלוה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.