א יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, וּבִקֵּשׁ לְהַחֲזִירָם לוֹ, וְאָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ כָּתַב יִשְׂרָאֵל שֵׁנִי שְׁטָר בִּשְׁמוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְנָתַן מַשְׁכּוֹנוֹת וְגַם נָתַן הָרִבִּית לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר. וְכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַפְקִינָן מִיִּשְׂרָאֵל רִאשׁוֹן, דְּהָוֵי רִבִּית קְצוּצָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ק"ח וכ"מ בַּטּוּר וּבַּפּוֹסְקִים). וְהוּא הַדִּין אִם הַיִּשְׂרָאֵל הָיָה חַיָּב מָעוֹת בְּלֹא רִבִּית, יֵשׁ לוֹ דִּין זֶה. וַאֲפִלּוּ הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְאָמַר לוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים: תְּנֵם לְיִשְׂרָאֵל זֶה וְהִפָּטֵר, וַאֲנִי אַתְנֶה עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לִי קֶרֶן וְרִבִּית, אָסוּר.
ב אֲבָל אִם קִבֵּל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמָּעוֹת מִיַּד הַיִּשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹן וְנָתַן לַשֵּׁנִי, מֻתָּר אֲפִלּוּ אִם נוֹתֵן הָרִבִּית לְיַד הַיִּשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹן (שָׁם וכ"מ בַּטּוּר וּבַּפּוֹסְקִים).
ג וְכֵן אִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים וְאָמַר: הַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְכֵן עָשָׂה, וְנִסְתַּלֵּק, וּלְקָחָן הַשֵּׁנִי מִשָּׁם, מֻתָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם אָמַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִתְּנָם לַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי דֶּרֶךְ פִּקָּדוֹן, וְאַחַר כָּךְ יְהֵא בְּיָדוֹ הַלְוָאָה, דִּשָׁרֵי הוֹאִיל וְלֹא יָצָא מִתַּחַת הָרִאשׁוֹן בְּתוֹרַת הַלְוָאָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי הָרַשְׁבָּ"א ונ"י). וְאִם הַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי לֹא עָשָׂה הַלְוָאָה עִם יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹן, רַק עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אָמַר לוֹ לְקַבְּלָם מִיִּשְׂרָאֵל רִאשׁוֹן, וְהַיִּשְׂרָאֵל רִאשׁוֹן אֵינוֹ רַק כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר אֲפִלּוּ נוֹתֵן הָרִבִּית לְיִשְׂרָאֵל. (שָׁם בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי).
ד עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמַּלְוֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית עַל מְנַת שֶׁיִּתֵּן הָרִבִּית לְיִשְׂרָאֵל, מֻתָּר.
ה אִם יִשְׂרָאֵל הִלְוָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַלְוֶה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וְחוֹזֵר יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹן וְנוֹטֵל רִבִּית מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הִלְוָה לַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי בִּשְׁלִיחוּת יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹן, וּכְמָאן דְּאָמַר יֵשׁ שְׁלִיחוּת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְחֻמְרָא, (וְכֵן מַשְׁמָע בַּטּוּר וְרַשִׁ"י וְסִיעָתוֹ), וַאֲפִלּוּ אִי אֵין שְׁלִיחוּת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְחֻמְרָא מַיְרֵי, דְּיִשְׂרָאֵל כּוֹפֶה לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִתֵּן לוֹ רִבִּית, וְיוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יָכֹף הַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ הָרִבִּית, מִשּׁוּם דְּמִחְזֵי כְּרִבִּית, אֲבָל אִם אִית לֵהּ לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַשְׁכּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁנִי, שֶׁאֵין צָרִיךְ לָכֹף אוֹתוֹ, וְלֹא עָשָׂה בִּשְׁלִיחוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל רִאשׁוֹן, לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְימוֹנִי פ"ה מה"מ), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ.
ו עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחֲזִירָם לוֹ, וּמְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ: אֲנִי אַעֲלֶה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ, מֻתָּר, שֶׁבִּשְׁבִיל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים נוֹתְנָם לוֹ. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ, הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן, אָסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין. וַאֲפִלּוּ אִם הֶעֱמִידוֹ אֶצְלוֹ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְרֹא"שׁ). אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נימוק"י שכ"כ בְּשֵׁם רַ"ן), אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ וְהגהמי"י).
ז יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים: לְוֵה לִי מָעוֹת בְּרִבִּית מִיִּשְׂרָאֵל בְּשִׁמְךָ, וְהַמַּלְוֶה לֹא יָדַע שֶׁבִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הֵם, הַמַּלְוֶה מֻתָּר וְהַלֹּוֶה עוֹשֶׂה אִסוּר (רֹא"שׁ וְטוּר לְרַשִׁ"י). וְיֵשׁ מְקִלִּין, מִשּׁוּם דְּאֵין שְׁלִיחוּת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּאֵין לְהָקֵל רַק בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל (שָׁם לְרַבֵּנוּ תָּם).
ח יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים: לְוֵה לִי מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, וְהָלַךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְלָוָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, מֻתָּר.
ט עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלָּוָה מִיִּשְׂרָאֵל מָעוֹת בְּרִבִּית עַל מַשְׁכּוֹן, וּבִשְׁעַת פְּדִיַּת הַמַּשְׁכּוֹן בָּא יִשְׂרָאֵל וְאָמַר: שֶׁלִּי הוּא הַמַּשְׁכּוֹן, לֹא יַאֲמִינוֹ הַמַּלְוֶה. וְעֵדִים לֹא יוּכַל לְהָבִיא, כִּי לֹא יוּכְלוּ לְהָעִיד שֶׁאֵלּוּ הַמָּעוֹת עַצְמָם שֶׁנָּתַן הַמַּלְוֶה לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים, חָזַר וְנָתַן לְיִשְׂרָאֵל. כִּי יוּכַל לוֹמַר עִכְּבָם לְעַצְמוֹ וּמִמְּעוֹתָיו הִלְוָה לוֹ. וְאִם הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּשְׁכּוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לְהַלְוֹת עָלָיו. וְאַף אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי, אִם יָדוּעַ שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁהוּא מַלְבּוּשׁ שֶׁאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רְגִילִים בּוֹ, מְכֹעָר הַדָּבָר לִקַּח רִבִּית. הַגָּה: וְכָל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא לְמָאן דְּאִית לֵיהּ שְׁלִיחוּת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְחֻמְרָא, אֲבָל לְמָאן דְּלֵית לֵיהּ, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן (בֵּית יוֹסֵף). וְלָכֵן כָּתְבוּ בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם, דְּמֻתָּר לִתֵּן לְכַתְּחִלָּה מַשְׁכּוֹנוֹת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ לְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ, לְמַשְׁכְּנָם אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אַחֵר, אֲפִלּוּ הֵם סְפָרָיו וְהַמַּלְוֶה מַכִּירָן, וַאֲפִלּוּ אִם חוֹזֵר הַמַּלְוֶה וּמַפְקִידָם אֵצֶל הַלֹּוֶה, שָׁרֵי, הוֹאִיל וְיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּאֶמְצַע אֵין שְׁלִיחוּת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי פ' א"נ וּבְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י בְּשֵׁם אַבִיאָסָף וְטוּר וְהַגָּהַת מַיְמוֹנִי וְעוֹד פּוֹסְקִים). וּכְבָר כָּתַבְתִּי דְּאֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַנּוֹהֲגִין לְהָקֵל. וַאֲפִלּוּ אִם הוֹלֵךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהַיִּשְׂרָאֵל פּוֹדֶה הַמַּשְׁכּוֹן, שָׁרֵי. מִיהוּ אִם הַמַּלְוֶה אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן הַמַּשְׁכּוֹן לַיִּשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ עֵסֶק רַק עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ק"ח סִימָן ח' וכ"מ בְּפוֹסְקִים). וְלָכֵן צָרִיךְ גַּם כֵּן בִּתְחִלָּה שֶׁיְּהֵא הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה נֶגֶד מְעוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִם הַלֹּוֶה כְּלָל, אִם יִרְצֶה (כֵּן מַשְׁמָע שָׁם).
י עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמִּשְׁכֵּן לְיִשְׂרָאֵל בְּחוֹבוֹ, וּמִשְׁכֵּן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹתוֹ מַשְׁכּוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, אִם הַיִּשְׂרָאֵל פּוֹדֵהוּ, אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ רִבִּית. וְאִם אַחֲרָיוּת הַחוֹב וְהָרִבִּית אֵינוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן לְבַד, אֶלָּא גַּם עַל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר. וְכֵן אִם הַיִּשְׂרָאֵל הַמְמֻשְׁכָּן לֹא יָדַע שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמְמַשְׁכֵּן רוֹצֶה לְמַשְׁכְּנוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לְקַבֵּל הַקֶּרֶן וְהָרִבִּית מִיַּד הַיִּשְׂרָאֵל. הַגָּה: יִשְׂרָאֵל שֶׁחַיָּב לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חוֹב עַל רִבִּית, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הִקְנָה אוֹתוֹ חוֹב לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְקַבֵּל הָרִבִּית וְנָתְנוֹ לַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי, מֻתָּר. אֲבָל אָסוּר לַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי לְקַבֵּל מִיַּד הָרִאשׁוֹן, מִשּׁוּם חֹמֶר רִבִּית. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תשס"ד).
יא אִם יִשְׂרָאֵל הִשְׁאִיל מִשְׁכֵנוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִלְוֹת עָלָיו (בְּרִבִּית) לְעַצְמוֹ, וּמִשְׁכְּנוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַלְוֹת לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים עָלָיו בְּרִבִּית. וַאֲפִלּוּ הָלַךְ לוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּפוֹרֵעַ יִשְׂרָאֵל בַּעַל הַמַּשְׁכּוֹן קֶרֶן וְרִבִּית, מֻתָּר. הַגָּה: אֲבָל לֹא יוּכַל לְזַכּוֹת לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַשְׁכּוֹן עַל יְדֵי אַחֵר, לְמַאן דְּאָמַר אֵין זְכִיָּה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם בה"ת). וְאִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַנָּס, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִפְדּוֹת הַמַּשְׁכּוֹן וּלְהַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו, צָרִיךְ יִשְׂרָאֵל הַמַּלְוֶה לִתֵּן לִפְדּוֹת הַמַּשְׁכּוֹן לִבְעָלָיו, דְּהָוֵי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּגַזְלָן שֶׁהִשְׁכִּין לוֹ. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק א"נ). אֲבָל אִם אֵינוֹ אַנָּס, וְיוּכַל בַּעַל הַמַּשְׁכּוֹן לָכֹף לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִפְדּוֹת שֶׁלּוֹ, יוּכַל יִשְׂרָאֵל הַמַּלְוֶה לוֹמַר לוֹ: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ. (בֵּית יוֹסֵף דִּקְדֵּק מֵהַמָּרְדְּכַי). וְאִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַנָּס, וְאִלּוּ הָיָה בָּא לִפְדּוֹתוֹ הָיוּ צְרִיכִין לָתֵת לוֹ בְּלֹא רִבִּית, צָרִיךְ לָתֵת גַּם כֵּן לְבַעַל הַמַּשְׁכּוֹן בְּלֹא רִבִּית (שָׁם). עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִשְׁכִּין מַשְׁכּוֹן (לְיִשְׂרָאֵל זֶה, וְחָזַר) וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, כְּשֶׁבָּא לִפְדּוֹתוֹ צָרִיךְ לִתֵּן לַמַּלְוֶה קֶרֶן וְרִבִּית (מָרְדְּכַי וְהָגָ"א והג"מ פ"ו מֵה"מ וַאֲגֻדָּה וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן קע"ב כָּתַב זֶה בְּשֵׁם מ"כ).
יב יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית עַל מַשְׁכּוֹן, וְאַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ: תֵּן הַמַּשְׁכּוֹן לִרְאוּבֵן וְהוּא יִתֵּן לְךָ מְעוֹתֶיךָ, וְכֵן עָשָׂה, נָתַן הַמַּשְׁכּוֹן לִרְאוּבֵן לִמְכֹּר, וּרְאוּבֵן עִכֵּב הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ אַחַר מְכִירַת הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמַּלְוֶה תּוֹבֵעַ רִבִּית עַד שֶׁיָּבִיא מְעוֹתָיו לְיָדוֹ, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן יוֹתֵר מֵעַד שְׁעַת מְכִירָה בְּעִנְיָן שֶׁרְאוּבֵן צָרִיךְ לִתֵּן הַמּוֹתָר, יָכוֹל הַמַּלְוֶה לִטֹּל כָּל הָרִבִּית מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יָכֹף אֶת רְאוּבֵן לִפְרֹעַ הָרִבִּית בִּשְׁבִיל שֶׁעִכֵּב, מַאי נָפְקָא לֵהּ מִנָּהּ.
יג עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: לְוֵה לִי מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית עַל מַשְׁכּוֹנִי, מֻתָּר לַמַּלְוֶה לִקַּח הָרִבִּית מִיַּד יִשְׂרָאֵל הַשָּׁלִיחַ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר הַמַּלְוֶה לַשָּׁלִיחַ: אַתָּה תִּהְיֶה שְׁלוּחִי לְהָבִיא לִי הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, בְּאַחֲרָיוּתִי, וּלְהוֹלִיךְ לוֹ הַמָּעוֹת עַל אַחֲרָיוּתִי. הַגָּה: וְאִם נָתַן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמַּשְׁכּוֹן לְיִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁהִלְוָה הַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי, אֲפִלּוּ הָיָה אַחֲרָיוּת הַמַּשְׁכּוֹן עַל הַשָּׁלִיחַ, מֻתָּר, (סְבָרַת הָרַב דְּלֹא כבֵּית יוֹסֵף), רַק שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיוּת הַמָּעוֹת עַל הַמַּלְוֶה. וְכֵן בִּשְׁעַת פְּדִיָּה תְּהֵא שְׁלוּחִי לְהָבִיא לִי מְעוֹתַי מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיִהְיוּ בְּאַחֲרָיוּתִי מִיָּד כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִיַּד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְכֵן תִּהְיֶה שְׁלוּחִי לְהַחֲזִיר לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, יֹאמַר כָּךְ בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, אוֹ יַתְנֶה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא נֶאֱמָן לוֹמַר נֶאֱנַס אוֹ נֶאֱבַד, אֶלָּא בְּעֵדִים. וְאִם עָשָׂה כֵן, וּבִשְׁעַת פְּדִיָּה אוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ: לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֱמֶת תְּחִלָּה, אֶלָּא שֶׁלִּי הוּא, יֹאמַר הַמַּלְוֶה: אֵינִי מַאֲמִינְךָ, אֶלָּא לִדְבָרֶיךָ הָרִאשׁוֹנִים אֲנִי מַאֲמִין, אֲבָל חוֹשֵׁשׁ אֲנִי לִדְבָרֶיךָ, וְאֵינִי רוֹצֶה לְקַבֵּל מִמְּךָ הַמָּעוֹת, וּכְשֶׁיָּבֹא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיִתֵּן לִי הַמָּעוֹת אֶתֵּן לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה לִשָּׁבַע, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ עֵדִים מְעִידִים שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לֹא מְהַנֵּי, כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה תְּחִלָּה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן דִּשְׁבוּעַת לֹוֶה לֹא מְהַנֵּי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה אַשְׁכְּנַזִּית). אָמְנָם אִם נוֹדַע הַדָּבָר שֶׁכֵּן הוּא הָאֱמֶת, אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ הָרִבִּית. וְהַמַּעֲרִים לַעֲשׂוֹת כֵּן, נִקְרָא רָשָׁע. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי, אֶלָּא בְּמַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, אֲבָל אִם נָתַן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריב"א) לוֹ מָעוֹת לְהַלְווֹת לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל רִבִּית, וְאַחַר כָּךְ אָמַר הַלּוֹקֵחַ: לֹא הִלְוֵיתִי לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲבָל לָקַחְתִּי לְצֹרֶךְ עַצְמִי, הַלּוֹקֵחַ נֶאֱמָן, שֶׁלְּצֹרֶךְ עַצְמוֹ לְקָחָם. וְאִם חֲשָׁדוֹ שֶׁהוּא מְשַׁקֵּר, מַחֲרִים עָלָיו שֶׁכִּדְבָרָיו כֵּן הוּא. וְהָעוֹשֶׂה כֵן נִקְרָא רָשָׁע. (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תרנ"ג).
יד יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מֵחֲבֵרוֹ לְצֹרֶךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְקָצַב עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל הָרִבִּית בְּיֹקֶר וְעִם הַיִּשְׂרָאֵל הַמַּלְוֶה קָצַב בְּפָחוֹת, זָכָה הַלֹּוֶה בַּמֶּה שֶּׁקָּצַב עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּצַב עִם הַיִּשְׂרָאֵל הַמַּלְוֶה. אֲבָל אִם קָצַב עִם הַמַּלְוֶה בְּיֹקֶר, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַלָּם, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְפָרְעָם, לֹא יִפְרַע הַלֹּוֶה מִכִּיסוֹ (מָרְדְּכַי וְהג"א). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ הַלֹּוֶה לִפְרֹעַ לוֹ מִכִּיסוֹ, אֶלָּא אִם הִזְכִּיר לוֹ שֵׁם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים תְּחִלָּה אָז פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם לוֹ מִכִּיסוֹ. (טוּר וּמָרְדְּכַי וְהָגָ"א בְּשֵׁם אָבִי הָעֶזְרִי). וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לִלְוֹת עַל מַשְׁכּוֹן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְלוֹמַר שֶׁהוּא יִפְרַע קֶרֶן וְרִבִּית, דְּהָוֵי כְּלֹוֶה מִיִּשְׂרָאֵל וְחוֹזֵר וּמַלְוֶה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֶלָּא תְּחִלַּת הַלְוָאָה צְרִיכָה לִהְיוֹת לְצֹרֶךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. אִם הַשָּׁלִיחַ בָּא לִפְדּוֹת הַמַּשְׁכּוֹן מִמְּעוֹתָיו, מֻתָּר לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ קֶרֶן וְרִבִּית. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א). מִיהוּ דַּוְקָא שֶׁהַמַּלְוֶה נּוֹתֵן לוֹ לִפְדּוֹתוֹ מֵרְצוֹנוֹ, אֲבָל אִם פּוֹדֶה הַשָּׁלִיחַ מִשֶּׁלּוֹ, הָוֵי רַמָּאוּת שֶׁמִּתְּחִלָּה עַל מְנָת כֵּן הִלְוָהוּ שֶׁיְּהֵא הַמַּשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ עַד שֶׁיִּפְדֶּנּוּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ). וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ רוֹצֶה לִפְדּוֹתוֹ וְהַמַּלְוֶה רוֹצֶה שֶׁיִּפְדֵּהוּ, לֹא יוּכַל לְכוֹפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן זֶה (בֵּית יוֹסֵף).
טו יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית לְצֹרֶךְ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, עַל מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאַחַר זְמַן רוֹצֶה הַמַּלְוֶה לְמָכְרוֹ, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: אַל תִּמְכְּרֵהוּ כִּי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַלָּם, אֵין הַמַּלְוֶה צָרִיךְ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו, כִּי אֵין לַמַּלְוֶה עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּלוּם. וְאִם הַשָּׁלִיחַ יָרֵא מִמֶּנּוּ, יַצִּיל עַצְמוֹ וְיִפְדֶּה הַמַּשְׁכּוֹן, אוֹ יוֹסִיף מַשְׁכּוֹן לַלֹּוֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיד בְּהַמְתָּנָה.
טז יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: טֹל מָעוֹת הַלָּלוּ וְהַלְוֵה אוֹתָם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, אִם אַחֲרָיוּת הַמָּעוֹת עַל הַשָּׁלִיחַ בַּהוֹלָכָה אוֹ בַּהֲבָאָה, אָסוּר לַמַּלְוֶה לִקַּח הָרִבִּית מִיַּד הַשָּׁלִיחַ אוֹ מִיַּד שְׁלוּחוֹ שֶׁל שָׁלִיחַ, וַאֲפִלּוּ עַד מֵאָה. וְאִם אֵין הָאַחֲרָיוּת עָלָיו אֶלָּא כִּשְׁאָר שְׁלוּחִים, אִם שׁוֹמֵר חִנָּם, שׁוֹמֵר חִנָּם. אִם שׁוֹמֵר שָׂכָר, שׁוֹמֵר שָׂכָר; מֻתָּר.
יז יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: לְוֵה לִי מָעוֹת מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, אִם נָתַן לוֹ מַשְׁכּוֹן לִלְוֹת עָלָיו, אִם אַחֲרָיוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל הַמַּשְׁכּוֹן בִּלְבַד וְלֹא עַל הַשָּׁלִיחַ כְּלָל, מֻתָּר לַשָּׁלִיחַ לִקַּח הָרִבִּית וְלִתְּנוֹ לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאִם לֹא נָתַן לוֹ מַשְׁכּוֹן, אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ: לְוֵה לִי מָעוֹת בְּרִבִּית מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל שְׁמִי, וְהֶאֱמִינוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהוּא סוֹמֵךְ עַל הַלֹּוֶה וְלֹא עַל הַשָּׁלִיחַ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק"ע אִם מֻתָּר לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת עָרֵב. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַנְהִיגֵי הַקָּהָל מֻתָּרִין לִלְוֹת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית לְצֹרֶךְ הַקָּהָל, אַף עַל גַּב דְּהָווּ כִּשְׁלוּחֵי הַקָּהָל, וְאַף עַל גַּב דְּאַחֲרָיוּת עֲלֵיהֶם וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין מִן הַקָּהָל, שָׁרֵי, דְּהָוֵי כְּאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יְתוֹמִים דִּשָׁרֵי בִּכְהַאי גַּוְנָא. וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל, אַף עַל גַּב דְּאֵין כָּאן הֶתֵּר בָּרוּר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א) וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר אַחַר כָּךְ לִקַּח מִקְצָת הַפֵּרָעוֹן מִמִּקְצָת הַקָּהָל, שֶׁיַּלְווּ לְצֹרֶךְ הַקָּהָל, וּלְנַכּוֹת לָהֶם אַחַר כָּךְ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִלְווּ, כִּי הָרִבִּית עוֹלָה עַל הָאֲחֵרִים וְהָוֵי כְּאִלּוּ לָווּ זֶה מִזֶּה בְּרִבִּית (גַּם זֶה שָׁם).
יח מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וֶהֱבִיאוֹ לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ שֶׁיַּלְוֶה עָלָיו, וּכְשֶׁיָּבֹא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִפְדּוֹתוֹ שֶׁיִּקַּח הוּא הָרִבִּית שֶׁעָלָה עָלָיו עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְהַשֵּׁנִי יִקַּח הָרִבִּית שֶׁיַּעֲלֶה עָלָיו מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם וָהָלְאָה, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: הֲרֵינִי מוֹכֵר לְךָ כָּל כֹּחַ וּזְכוּת וְשִׁעְבּוּד שֶׁיֵּשׁ לִי עַל מַשְׁכּוֹן זֶה, וְאֵין לִי עֵסֶק עִמְּךָ וְלֹא לְךָ עִמִּי. וְאִם לְאַחַר זְמַן רָצָה הַשֵּׁנִי לַחֲזֹר וְלִטֹּל מֵהָרִאשׁוֹן קֶרֶן וְרִבִּית לְהַחֲזִיר לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ, מֻתָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו אֵינוֹ מוֹכְרוֹ לוֹ וְלֹא אָמַר לוֹ: אֲנִי מְסֻלָּק מִמְּךָ, אֶלָּא חוֹזֵר וּמִשְׁכְּנוֹ אֶצְלוֹ סְתָמָא, שָׁרֵי, דְּוַדַּאי מְכַוֵּן לְהֶתֵּירָא וּכְמָאן דְּאָמַר לוֹ דָּמִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ). וְאִם בָּא הָרִאשׁוֹן לִפְדּוֹת הַמַּשְׁכּוֹן, וְאֵין הַשֵּׁנִי רוֹצֶה לְהַחֲזִיר לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, (מָרְדְּכַי פא"נ), דְּהָוֵי לְגַמְרֵי כְּשֶׁלּוֹ, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ מְכָרוֹ לוֹ בְּהֶדְיָא עַד שֶׁיָּבֹא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִפְדּוֹתוֹ. (שָׁם וּבִתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט. וְאִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וְלִתֵּן לוֹ כְּשֶׁבָּא לִפְדּוֹתוֹ, הַכֹּל כְּפִי תְּנָאָם. וְאֶפְשָׁר דַּאֲפִלּו מִסְּתָמָא הָוֵי כְּאִלּוּ הִתְנוּ בְּכָךְ, הוֹאִיל וְהַמִּנְהָג כָּךְ. (סָבַרְתָּ הָרַב). וּמֻתָּר לַלֹּוֶה לִקְצֹב עִם יִשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי בְּפָחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים נוֹתֵן לוֹ יוֹתֵר, אוֹ שֶׁיּוּכַל לוֹמַר: אֲנִי אֶקַּח חֵלֶק בָּרִבִּית הַבָּא מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כָּל שָׁבוּעַ (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן מַשְׁמָע בת"ה סי' ש"ג). גַּם אִם יִרְצוּ הַלֹּוֶה וְהַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא לִקַּח הַמַּלְוֶה הַשֵּׁנִי הַמַּשְׁכּוֹן לְיָדוֹ, רַק יַנִּיחֶנּוּ בְּיַד הַלֹּוֶה הַזֶּה שֶׁהִלְוָה עָלָיו לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שָׁרֵי. (בֵּית יוֹסֵף וּסְבָרַת הָרַב). וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה הַמַּשְׁכּוֹן מִכָּאן וָאֵילָךְ בְּאַחֲרָיוּת הַמַּלְוֶה הַשֵּׁנִי. (ד"ע). וְאִם הִתְנוּ זֶה עִם זֶה שֶׁהַמַּלְוֶה הָרִאשׁוֹן לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוּא הִלְוָה עַכְשָׁו מִיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי, יִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדָם, דְּהָא מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת כְּשׁוֹאֵל. (גַּם זֶה ד"ע ורש"ל תְּשׁוּבָה נ"ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו לְהַקְנוֹת הַלֹּוֶה אֵלּוּ הַמַּשְׁכָּנוֹת לַמַּלְוֶה הַשֵּׁנִי אֵינוֹ צָרִיךְ, אֶלָּא מִיָּד שֶׁהַמַּלְוֶה הַשֵּׁנִי נוֹתֵן לוֹ מְעוֹת הַהַלְוָאָה קָנוּי לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, דִּדְבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת. וְאַף עַל גַּב דְּמִדְּרַבָּנָן בָּעֵי מְשִׁיכָה, מִכָּל מָקוֹם כְּהַאי גַּוְנָא יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דְּבַר תּוֹרָה. מִיהוּ, טוֹב שֶׁיַּקְנֶה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר (בַּיִת יוֹסֵף). וְנֶאֱמָן הַלֹּוֶה לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו, וְיוּכַל הַמַּלְוֶה לְהַלְווֹת לוֹ, אִם לֹא שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּכָךְ, דְּאָז וַדַּאי מְשַׁקֵּר. כָּךְ הֵם עִקַּר הַדְּבָרִים בְּדִינִים אֵלּוּ (ד"ע מִלְּעֵיל סי' קס"ב ס"ב בהג"ה), אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ קְצָת מְפַקְפְּקִים בְּהֶתֵּרוֹת אֵלּוּ (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ט), כְּבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג לְהָקֵל, וְאֵין לִמְחוֹת בְּיַד הָעוֹשִׂים כַּנִּזְכָּר, כִּי דִּינָא הוּא. וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי, אֶלָּא כְּשֶׁלֹא זָקַף הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים קֶרֶן עִם רִבִּית, אֲבָל אִם כְּבָר זָקַף הַיִּשְׂרָאֵל עַל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים קֶרֶן וְרִבִּית בְּיַחַד, כְּגוֹן שֶׁחָשַׁב עִמּוֹ רִבִּית שֶׁיַּעֲלֶה עָלָיו עַד שָׁנָה וְחִשְּׁבוּ הַכֹּל בְּיַחַד, מֵעַתָּה הֲרֵי הַכֹּל כְּאִלּוּ הוּא קֶרֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (תה"ד סִימָן ש"ג), בֵּין שֶׁהִלְוָה עַל הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ בְּלֹא מַשְׁכּוֹן, אָסוּר לִלְוֹת עַל זֶה מִיִּשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ, וְשֶׁיַּעֲלֶה לוֹ רִבִּית מִן הַחוֹב כָּל זְמַן שֶׁהַלְוָאָה גַּבֵּהּ, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ נוֹתֵן לוֹ הָרִבִּית מִכִּיסוֹ (סְבָרַת הָרַב), אַךְ יִמְכְּרֶנּוּ לוֹ סְתָם, וּכְשֶׁרוֹצֶה לַחֲזֹר לִקַּח חוֹבוֹ, יַחֲזֹר וְיִקְנֵהוּ מִמֶּנּוּ מְעַט יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמְּכָרוֹ לוֹ כְּפִי עֵרֶךְ הָרִבִּית שֶׁהָיָה רָאוּי לַעֲלוֹת עָלָיו. וְאָסוּר לְהַתְנוֹת מִתְּחִלָּה בְּכָךְ, אֶלָּא יַקְנֶה לוֹ הַחוֹב בְּקִנְיָן גָּמוּר, וְאַחַר כָּךְ יַחֲזֹר הַקּוֹנֶה וְיַבְטִיחֶנּוּ בִּדְבָרִים אֲמִתִּיִּים שֶׁכְּשֶׁיִּהְיוּ לוֹ מָעוֹת יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֶנּוּ לוֹ בַּדֶּרֶךְ הַנִּזְכָּר (ת"ה סִימָן ש"ג). וּבְחוֹבוֹת שֶׁל אַשְׁרַאי צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אַתָּה תִּפְטֹר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּכָךְ וְכָךְ מִכֹּל וְכָל, וּבְכָךְ וְכָךְ אֲנִי קוֹנֶה מִמְּךָ כָּל מַה שֶּׁאֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיַּד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְע"ל סִימָן קע"ג בְּדִין מְכִירַת חוֹבוֹת.
יט יִשְׂרָאֵל הַבָּא לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָעוֹת עַל מַשְׁכּוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵם שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְהִלְוָה לוֹ, וְהַמָּעוֹת הֵם לְצֹרֶךְ הַיִּשְׂרָאֵל, וְהוּא מַעֲלֶה לוֹ רִבִּית מִשֶּׁלּוֹ, אוֹ שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הַלְוֵינִי מָעוֹת בְּרִבִּית, וַאֲנִי אֶשְׁלַח לְךָ מַשְׁכּוֹן עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הֵבִיא הַמַּשְׁכּוֹן לַמַּלְוֶה וְהוֹלִיךְ הַמָּעוֹת לַלֹּוֶה, תַּחֲבּוּלוֹת רְשָׁעִים הִיא זוֹ וְלֹא יִטֹּל רִבִּית כְּלָל.
כ מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר לְהַלְווֹת עָלָיו יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית. וְיֵשׁ אוֹסְרִין אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר יִשְׂרָאֵל בַּעַל הַמַּשְׁכּוֹן: קְנֵה מֵעַכְשָׁו הַמַּשְׁכּוֹן אִם לֹא אֶתֵּן לְךָ עַד יוֹם פְּלוֹנִי. הַגָּה: וְלַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, אֲפִלּוּ מִיִּשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹן מֻתָּר לְקִבֵּל הָרִבִּית (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְאִם יֵשׁ לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים חוֹב עַל יִשְׂרָאֵל וְעָשָׂה עִמּוֹ שִׁעְבּוּדִים לִתֵּן לוֹ כָּל הַשָּׁנָה כָּךְ וְכָךְ רִבִּית, אוֹ שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹת שָׂדֶה שֶׁלּוֹ, אִם אֵין בְּיַד הַלֹּוֶה לְסַלֵּק הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּלְהַחֲזִיר לוֹ מְעוֹתָיו, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִקְנוֹתוֹ מִמֶּנּוּ. וְאִם יוּכַל לְסַלְּקוֹ, אָסוּר לִקְנוֹתוֹ מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים (כָּךְ מַשְׁמָע מִתְּשׁוּבַת ריב"ש שֶׁהֵבִיא הבֵּית יוֹסֵף).
כא מְעוֹתָיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֻפְקָדִים בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִלְוָה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, אִם הָיוּ בְּאַחֲרָיוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֻתָּר לִקַּח הָרִבִּית. וְאִם הָיוּ בְּאַחֲרָיוּת יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. וְאִם הִלְוָה אוֹתָן שֶׁלֹּא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל, מִסְּתָמָא הֵם בְּאַחֲרָיוּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְשָׁרֵי (נ"י בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א, מָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א).
כב מְעוֹתָיו שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים מֻפְקָדוֹת בְּיַד יִשְׂרָאֵל, אִם הֵם בְּאַחֲרָיוּת הַיִּשְׂרָאֵל אָסוּר לוֹ לְהַלְווֹתָם בְּרִבִּית. וְאִם הֵם בְּאַחֲרָיוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר. אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.
כג יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים: הֵילָךְ שְׂכָרְךָ אוֹ פָּלֵיגְנָא לָךְ בָּרֶוַח (כ"מ בַּטּוּר) וְהַלְוֵה מְעוֹתַי בְּרִבִּית, אָסוּר, שֶׁהֵם בְּאַחֲרָיוּת הַיִּשְׂרָאֵל. וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וְהַלְוֵה מְעוֹתַי בְּרִבִּית, מֻתָּר. אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. מִיהוּ אִם הַדָּבָר מְפֻרְסָם לָרַבִּים, מֻתָּר.
כד עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל נְכָסָיו, מֻתָּר לִלְווֹת מִמֶּנּוּ בְּרִבִּית. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל נְכָסָיו, אָסוּר לִלְווֹת מִמֶּנּוּ בְּרִבִּית; וְגַם זֶה תָּלוּי בְּמִי שֶׁאַחֲרָיוּת עָלָיו.
כה רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: לָקַחְתָּ מִמֶּנִּי רִבִּית מִיָּד לְיָד, וְשֶׁמָּעוֹן מֵשִׁיב: לֹא לָקַחְתִּי, אֶלָּא עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם מֵשִׁיב: אֵינִי יוֹדֵעַ אִם נָתַתָּ לִי מֵעוֹלָם רִבִּית, יִשָּׁבַע שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. הַגָּה: וְכֵן בִּשְׁאָר טְעָנוֹת שֶׁבֵּין לֹוֶה לַמַּלְוֶה, שֶׁזֶּה טוֹעֵן שֶׁהִלְוָה לוֹ בְּאִסּוּר וְזֶה טוֹעֵן שֶׁהִלְוָה לוֹ בְּהֶתֵּר, הַמַּלְוֶה פָּטוּר אֲפִלּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה (כ"מ בַּפּוֹסְקִים ועי' בֵּית יוֹסֵף). וְדַוְקָא שֶׁהַלֹּוֶה בָּא לְהוֹצִיא מִן הַמַּלְוֶה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן אוֹ שֶׁכְּבָר פָּרַע לוֹ (בֵּית יוֹסֵף) אֲבָל אִם הַמַּלְוֶה בָּא לְהוֹצִיא מִן הַלֹּוֶה, הַלֹּוֶה נִשְׁבָּע וּפָטוּר. וְאִם יֵשׁ שְׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל (סְבָרַת בֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת הַמָּרְדְּכַי) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ק"ס וּלְקַמָּן סִימָן קע"ז.
כו מַשְׁכּוֹן שֶׁבְּיַד יִשְׂרָאֵל מִיִּשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה: לֵךְ וּמַשְׁכְּנוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, וְעָלַי לִפְרֹעַ קֶרֶן וְרִבִּית, מֻתָּר.
כז רְאוּבֵן הִרְהִין (פֵּרוּשׁ מִשְׁכֵּן) מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵצֶל שִׁמְעוֹן, וּלְיָמִים תָּבַע שִׁמְעוֹן אֶת רְאוּבֵן שֶׁיִּפְדֶּה אוֹתָם מַשְׁכּוֹנוֹת, אֵין רְאוּבֵן חַיָּב לִפְדּוֹת הַמַּשְׁכּוֹנוֹת, אֲבָל חַיָּב הוּא לְהַעֲמִיד אֶת שִׁמְעוֹן אֵצֶל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים.
א סָעִיף א ואני אעלה לו. וכ"ש ואני אעלה לך. טור:
ב סָעִיף א אסור. ודומה למי שאומר לחבירו אני אלוה לך ע"מ שתתן הרבית לעובד כוכבים דפשיטא דאסור ל"מ אם המלוה חייב מעות לעובד כוכבים והלוה נותן לו בשבילו כי הכא אלא אפילו אין המלוה חייב לעובד כוכבים כלום כיון דבשכר הלואה נותן לעובד כוכבים הרבית על פי המלוה הוי ר"ק. טור:
ג סָעִיף א בלא רבית. כיון דבשעה שנתן המעות לחבירו היה אחריות המעות עליו לגמרי הוי כאלו הלוה לו מעותיו. שם:
ד סָעִיף א אסור. דכיון דקבל מיד ישראל נראה כנותן רבית לעובד כוכבים בשליחותו. טור. ומשמע דבכה"ג לא הוי ר"ק וכ"כ הדרישה וב"ח ודוקא ביצאו מידו דרך הלואה אבל דרך פקדון שרי כדלקמן סעיף ג' בהג"ה:
ה סָעִיף ב מותר. אפילו לא פירש בפירוש שפטר הראשון דמסתמא פטר ונתחייב לו השני ומותר. טור ועיין בתשובת מהר"מ אלשקר סימן פ"ז:
ו סָעִיף ב אפי' כו'. שבשביל העובד כוכבים הוא מקבל אותם ועיין בתשובת מהר"מ גלאנטי סי' כ"ב:
ז סָעִיף ג הניחם ע"ג קרקע והפטר כו'. כן הוא בש"ס וכל הפוסקים והמחבר אזיל לטעמיה שכתב בב"י דמדלא הזכירו הרמב"ם וטור והפטר אלמא דבכל ענין שרי ולי נראה דוהפטר דוקא ועוד דהא אפי' א"ל זרוק לי חובי הרי הוא באחריות הלוה עד שיאמר והפטר כמו שנתבאר בח"מ סי' ק"כ ע"ש ומהרמב"ם אין ראיה כלל שהרי לא הזכיר כלל דין זה דהניחם ע"ג קרקע שיוקשה עליו למה לא הזכיר והפטר והיינו משום דקמקשה בש"ס מאי למימרא פשיטא ואוקי לה באוקימתא אחריתי שנשא ונתן ביד ולכך לא הזכיר ברמב"ם אוקימתא דהניחם ע"ג קרקע והפטר לפשיטתא ואדרבה מוכח לכאורה איפכא דאם איתא דס"ל להרמב"ם דוהפטר לאו דוקא ה"ל לכתבו לאשמעינן דל"ד הוא ומהטור ג"כ אין ראיה דארישא קאי דבא"ל תנם לישראל זה והפטר אסור וקאמר בסיפא דאם א"ל הניחם ע"ג קרקע במקום תנם לו דהיינו שא"ל הניחם על גבי קרקע והפטר מותר ועוד שמצאתי בטור ישן היה כתוב והפטר ופשוט הוא לדעתי שחסרון הוא בשאר ספרים שוב ראיתי בב"ח שרצה להוכיח מהש"ס דוהפטר הוא ל"ד ודבריו תמוהין דמ"ש מדלא קמוקים באמר ליה הניחם ע"ג קרקע סתמא כו' אדרבה בהא פשיטא לש"ס דאסור ומ"ש ותו ק"ו הוא זה כו' ק"ו פריכ' הוא דכשלשא ונתן ביד נסתלק הישראל הראשון והרי הוא ברשות העובד כוכבים אבל בהניחם ע"ג הקרקע דלמא הניחם ויהא ברשותך קאמר:
ח סָעִיף ג וי"א כו'. אלעיל סוף סעיף א' אהעמידו אצל עובד כוכבים כו' קאי:
ט סָעִיף ג מותר אפי' נותן כו'. והב"ח השיג על הרב בזה וכתב דט"ס הוא בהגהת מרדכי ואינו מתיר אלא כשנסתלק הישראל הראשון מן העובד כוכבים ולקח הישראל השני שרי אפילו נותן הרבית לישראל דאין הישראל הראשון רק כמו שלוחו אבל בכה"ג שכתב הרב אסור עכ"ד בקצרה וע"ש שדבריו נכונים וכן מצאתי בספר גדולת מרדכי הוגה כמו שכתב הב"ח ע"ש וגם צ"ע בהגמ"ר דלא כ"כ אלא לס"ד דש"ס ולא למסקנא ע"ש:
י סָעִיף ה ודוקא כו'. ובתשובת הרשב"א שהביא ב"י משמע דהיכא שנעשה בכונה לתלות מעותיו ביד עובד כוכבים בהערמה כדי להלותן לישראל בכל ענין אסור והרב מיירי היכא שנעשית שלא בכוונה בהערמה:
יא סָעִיף ה יש שליחות לעובד כוכבים כו'. כלומר דשלוחו של אדם כמותו ואע"ג דקי"ל דהיינו דוקא בישראל אבל לא בעובד כוכבים לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו היינו מדאורייתא אבל חכמים החמירו דהשליח עובד כוכבים הוא כישראל עצמו המשלחו ולמאן דאמר אין שליחות לעובד כוכבים אפילו מדרבנן א"כ העובד כוכבים עצמו אינו כמו הישראל עצמו:
יב סָעִיף ה דישראל כופה כו'. ואפ"ה לא אסור אלא כשהלוה בשליחות ישראל הראשון דאל"כ לא מחזי כרבית שהעובד כוכבים לצורך עצמו מתחלה לוה ועי' לקמן סעיף כ"א:
יג סָעִיף ה אבל אם אית ליה לעובד כוכבים משכון כו' שאין צריך לכוף כו'. שהמשכון טוב ושוה הקרן והריוח כדלקמן סעיף ט' בהג"ה:
יד סָעִיף ה ולא עשה בשליחות של ישראל כו'. כלומר לרש"י אבל לר"ת אפילו עשה בשליחות הישראל שרי כדלקמן סעיף ט' בהג"ה דאין שליחות לעובד כוכבים:
טו סָעִיף ו הואיל ומדעת הישראל נתן. הרי העובד כוכבים שלוחו של ישראל לחומרא ואסור מדרבנן כן הוא הסכמת רוב הפוסקים ודלא כהרמב"ם שכתב דהוי ר"ק:
טז סָעִיף ו ויש מקילין. משום דאין שליחות לעובד כוכבים כלל הלכך כיון שקבל המעות מיד העובד כוכבים מותר וכתב הטור דאף לרבינו תם אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלה אסור דשליח של ישראל הוא וכתב הב"ח דהיינו דוקא שהישראל הראשון שויה שליח דאם לא כן אין לומר דשלוחו הוא שלא מדעתו ודלא כבית יוסף ע"כ ומה שהביא הבית יוסף ראיה מתלמידי רשב"א שכתבו דמשכחת לה דמדינא אסור ולא משום חומרא היכא דאמר ליה ישראל המלוה לעובד כוכבים תנם לישראל השני בשבילי והעובד כוכבים אמר ליה לישראל שני זכה בהם ולא מחמת שליחותו של עובד כוכבים אלא שכיון שהעובד כוכבים רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והרי הוא כזוכה מן ההפקר עד כאן אינה ראיה שהרי התם לא אמר הלוה שמקבלם בשליחות הראשון אלא התם היינו טעמא דכיון דאמר העובד כוכבים זכה בהם הרי הוא מסתלק מהם וזוכה מן ההפקר נ"ל:
יז סָעִיף ז המלוה מותר. לו ליקח אח"כ הרבית:
יח סָעִיף ז ויש מקילין. דאין איסור ללוה ולא למלוה אף ליקח הרבית מישראל אף אם ידע מיהו היינו דוקא אם הוא בענין דלא מחזי כרבית כדלעיל סעיף ה' בהג"ה:
יט סָעִיף ח מותר. אפילו למלוה אפילו ידע המלוה שלצורך ישראל הוא דכיון דשני שליחותיה תו לא הוי שלוחיה ודלא כב"י. ד"מ:
כ סָעִיף ט לא יאמינו. ומותר לו ליקח קרן ורבית מהישראל הואיל ולא ידע המלוה תחלה ואף שנודע עתה שהמשכון היה של ישראל שנתן משכונו לעובד כוכבים ללות עליו מישראל ברבית מותר דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא ואקנייה ניהליה משכון לעובד כוכבים ועובד כוכבים קנייה במשיכה וכל מה שנותן לישראל בשביל העובד כוכבים הוא נותן. טור:
כא סָעִיף ט ואם הוא יודע כו' אסור. דיש לחוש שמא לא הקנה המשכון לעובד כוכבים:
כב סָעִיף ט מכוער הדבר. הואיל ובשעת ההלואה ידוע שהוא של ישראל:
כג סָעִיף ט ומפקידם אצל הלוה כו'. וישתמש בהם הלוה או ימכרם אך הלוה יתחייב להחזיר למלוה אותן או דמיהן. שם:
כד סָעִיף ט מיהו אם המלוה כו' הרשות בידו. דוקא בכה"ג שהישראל נתנו מתחלה להשכינו אבל אם הישראל השאיל כליו לעובד כוכבים או אפילו להשכינם לפי שעה ושיחזירם לו א"כ העובד כוכבים שהשכינם לישראל לזמן גזלן הוא וצריך הישראל השני להחזירם לראשון כדכתב המרדכי דהוי כגזלן שנטל מזה ונתן לזה (בח"מ סי' שס"ט) וכ"כ הב"ח. והבית יוסף והרב לקמן סעיף י"א מחלקים בע"א:
כה סָעִיף י אם הישראל פודהו כו'. אבל עובד כוכבים פודהו אע"פ שהישראל החייב נותן הרבית שרי מיהו הטור כ' דמדברי הרא"ש (לקמן ס"ק ס"ד) נראה דבכל ענין שרי וכן הביא הב"י לקמן גבי דברי הרא"ש תשובת הרשב"א דסובר כן עיין שם:
כו סָעִיף י אסור. שזה ודאי לא הקנהו לו שהרי משכנו בע"כ מיהו לר"ת וסייעתו שרי:
כז סָעִיף י לא ידע כו' מותר. שהרי אין כאן צד שליחות:
כח סָעִיף יא מותר. אפילו ידע המלוה דשל ישראל הוא דהא הקנהו לעובד כוכבים וקנייה במשיכה:
כט סָעִיף יא ע"י אחר. שילוה בו מעות מישראל ברבית בשביל העובד כוכבים האחר אבל אם העובד כוכבים השואל אומר לישראל המשאיל תנהו לפלוני עובד כוכבים שילוה לי עליו מישראל ברבית וכשתמסרנו בידו מיד אני חייב לך להחזיר המשכון מותר. שם:
ל סָעִיף יא למאן דאמר כו'. (ע"ל ס"ק ל"ו):
לא סָעִיף יא אבל אם אינו אנס כו'. והב"ח כ' דאפי' אינו אנס כיון שהשאילו לפי שעה להשיבו לו הוי גזלן וצריך להחזירו לו וע"ש. וע"ל ס"ק כ"ד:
לב סָעִיף יא וחזר העובד כוכבים ומכר לישראל. אחר כשבא הישראל לפדותו אפילו שהה לפדותו צריך לתת לו כל הרבית (שם) (וע"ל סי' קע"ב ס"ק ל'):
לג סָעִיף יב צריך ליתן כו'. כיון שהעובד כוכבים היה בשעת הלואת המעות אין למלוה עסק עם ראובן כלום ואם ראובן עכב מעות העובד כוכבים ולא נתנם למלוה למה לא יקח המלוה רבית מן העובד כוכבים ואם העובד כוכבים יכוף את ראובן לפרוע לו הרבית בשביל שעכב מאי נפקא ליה מיניה למלוה בזה אין לו עסק עם ראובן כלל (שם):
לד סָעִיף יג על משכוני. כתב ב"י דמדברי נ"י והר"ן נראה דה"ה בלא משכון נמי שרי כשאין אחריות המלוה על זה השליח כגון שהודיעו שהעובד כוכבים פלוני הוא שלוה ממנו או שהעמידו אצל העובד כוכבים ונפטר השליח בכך ע"כ וכן כתב עוד בשם בה"ת וכתב דהוא הדין כשיאמר לו כמה תקח מן העובד כוכבים תן לי מותר ואם אינו מאמינו נשבע לו שלא נתן לו העובד כוכבים יותר ויפטור אבל אם א"ל כל זמן שמעותי ביד עובד כוכבים אתה נותן לי דינר בחודש אסור עד כאן ומביאה ד"מ וע"ש ועיין בתשובת מהר"מ גאלנטי סי' ד' וע"ל סי' ק"ע ס"ק ח':
לה סָעִיף יג מותר כו'. אע"פ שאין שליחות לעובד כוכבים דנעשה שלוחו של המלוה להוליך מעותיו לעובד כוכבים להביא לו משכונו ואפילו אם פדאו השליח במעותיו ונתן למלוה קרן ורבית מותר שלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה וזה לאו לוה הוא אלא שליח בעלמא טור. ונתבאר לקמן סעיף י"ד בהג"ה:
לו סָעִיף יג והוא שיאמר כו'. לכאורה משמע דכל שלא עשה כן אסור ליקח הרבית אבל הב"ח כתב דהיינו דוקא לכתחלה כדי לצאת מידי ספק איסור דאורייתא אבל ודאי אם לא עשה כן לא הוי רבית מן הסתם שהרי אין כאן אלא ספקא שמא נעשה שלוחו של עובד כוכבים וסתמא דעתו להיתרא ואמרינן דנעשה שלוחו של ישראל שני ויכול ליטול הרבית אם נותן לו מדעתו או כשהמשכון עדיין בידו ולכך אפי' במניח לו משכונו ואומר זה המשכון של עובד כוכבים או שא"ל אני מזכהו לך תחתיו דעובד כוכבים נמי שרי ולאו דוקא זכיה שהרי אין זכיה לעובד כוכבים אלא כלומר בדרך שיזכה בו העובד כוכבים כגון שהוא מודה שהוא של עובד כוכבים עכ"ד. וכתב ב"י בשם הג"א דאם הישראל כופר שלא זכהו לו ישבע המלוה שכדבריו ויפטר להחזיר לו המשכון כל זמן שלא יפרע לו הרבית. וכ"כ הב"ח ס"ס י"ג וע"ש וכ' העט"ז דה"ה כשכופר שלא אמר לו המלוה שהוא של עובד כוכבים וכ"כ לקמן ס"ק מ"ד:
לז סָעִיף יג ואם נתן העובד כוכבים כו'. כלומר דוקא היכא שהמלוה מסר המעות ליד השליח להלוות לעובד כוכבים וליטול ממנו המשכון דנעשה שלוחו של מלוה מיד צריך המלוה לקבל אחריות המשכון אבל היכא שעדיין לא נעשה שלוחו של ישראל כגון שהעובד כוכבים נותן משכון לישראל שילוה לו מעות מישראל והישראל הביא המשכון תחלה מן העובד כוכבים בלא שליחות המלוה א"צ לחזור ולהביאו לעובד כוכבים כדי לקבל המלוה אחריות עליו. ד"מ וכ"כ הב"ח:
לח סָעִיף יג יאמר המלוה כו'. ומשמע דאפי' שבועה א"צ ול"ד לדלקמן ס"ק נ"ד דהכא הרי אינו מכחיש הלוה שישבע אלא אומר לדבריך הראשונים אני מאמין וכ"כ בד"מ סעיף י"ז אלא שכתב וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט' אמנם בתשובת הרא"ש סי' ז' משמע דהלוה נאמן ואפשר דב' דעות נינהו דהרי הרא"ש לא חתום על תשובות אלו עכ"ד ותימה דבסי' ז' כתב הדין שכתבו הט"ו ס"ס קס"ב ומחלק שם הרא"ש גופיה חילוק נכון והבאתיו לקמן ס"ק ע"ז:
לט סָעִיף יג אינו נאמן כו'. כתב ב"י בשם תשובה אשכנזית דוקא אם כשהלוהו מסר המשכון לידו דקנה כי תפיס ליה כו' ומביאו ד"מ וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' תקנ"ח בשם ריב"א:
מ סָעִיף יג לא מהני כיון שהודה תחלה כו'. דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ומהרש"ל בתשובה סימן צ"ט חלק ע"ז וכתב דהיכא דמברר בעדים שהוא שלו אסור ולא שייך בכה"ג לומר הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"ש טעמו וכן משמע לכאורה דעת תשובת הרשב"א שהביא ב"י ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב ס"ס קל"ב דף ס"ד ע"ד וכ' עוד מהרש"ל שם דהיכא שאשתו השכינתה המשכנות אע"פ שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית בכל הענינים ואומרת שהיה של עובד כוכבים צריך להחזיר לו המשכנות אם מברר שהם שלו לכ"ע וכן אם אינו יכול לברר וטוען שהוא בעצמו יודע שהמשכנות שלו צריך לישבע (שהוא) [שאינו] יודע ע"ש:
מא סָעִיף יג אם נודע כו'. כלומר אם נודע למלוה בבירור שכן הוא האמת אע"פ שמן הדין אין ביד ב"ד לכופו שלא יקח רבית שיאמר איני מאמין לשום אדם רק לדברי הלוה מ"מ אסור לו ליקח הרבית כיון שידוע לו שהוא של הישראל וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ד:
מב סָעִיף יג והמערים לעשות כן. ללוות בשם עובד כוכבים ואומר שלי נקרא רשע כן הוא ברשב"א שם:
מג סָעִיף יג אלא במלוה על המשכון. וה"ה בלא משכון אם ידוע שהלוה לעובד כוכבים כדלעיל ס"ק ל"ד לאפוקי באומר לא הלויתי לעובד כוכבים כו':
מד סָעִיף יג יחרים עליו. הואיל וטוענו שמא ואם טוען המלוה ברי שהוא יודע שהלוה אותם לעובד כוכבים ברבית ישבע המקבל שבועת היסת ופטור וכ"כ העט"ז ופשוט הוא:
מה סָעִיף יג והעושה כן נקרא רשע. ק"ק דלא כתב הרשב"א אלא שיצא מכלל שארית ישראל לא יעשו עולה אבל לא נקרא רשע ואע"ג דלעיל נקרא רשע שאני התם שאומר מתחלה בפירוש שמלוה לעובד כוכבים וק"ל:
מו סָעִיף יד לא יפרע כו'. ואם חושדו שקבל יותר מהעובד כוכבים יחרים עליו כיון שאינו טוענו ודאי וכ"כ ב"י וכ"פ הב"ח:
מז סָעִיף יד וי"א דצריך כו'. והב"ח כתב דאין כאן מחלוקת דדוקא כשהעובד כוכבים פדה כבר המשכנות ולא נתן לו הרבית כמו שקצב השליח התם הוא דאין להוציא מיד השליח מאחר שלא נעשה ערב בפירוש בעד הרבית אבל כשאין העובד כוכבים פודה אלא מהשליח והשליח פודה מהמלוה ואומר שהעובד כוכבים אלם ולא נתן הרבית כמו שקצב בהא אין המלוה מחוייב להחזיר המשכון אא"כ נותן לו מה שקצב עמו כי יוכל לומר אין לי עסק עם העובד כוכבים רק עמך ודוקא בסתם אבל אם אמר הישראל המלוה בפירוש אתה תהיה שלוחי צריך ליתן המשכון בלא רבית רק שלא יהא לו הפסד בקרן עכ"ד ומבואר בדבריו דכל היכא דפירש לו בפירוש על הרבית פשיטא דצריך לשלם לו דגוף הלואה הויא על המשכון וע"ל סי' ק"ע ס"ק ז' ח' וכתב עוד הב"ח במסקנתו דהטור בשם ראבי"ה כתב שאין המלוה צריך להחזיר לו המשכון אלא יקח הרבית מן המשכון או ימכרנו לישראל השליח בעד הקרן ורבית ואעפ"כ כשהזכיר לו שם העובד כוכבים והכירו שהיה אלם לא יטול הרבית ממנו אף מהמשכון דידע ומחיל וצריך להחזיר המשכון בלא רבית כו':
מח סָעִיף יד אלא א"כ הזכיר לו כו'. והב"ח כתב דגם הסברא הראשונה מיירי דהזכיר לו שם העובד כוכבים ומכירו דאם לא כן אין המלוה חייב לתת לו המשכון אלא א"כ שיקנהו ממנו כמ"ש בסמוך וכ"כ בד"מ דגם המרדכי מיירי שהזכיר לו שם העובד כוכבים:
מט סָעִיף יד אלא תחלת הלואה צריך להיות לצורך העובד כוכבים. כלומר שיאמר שהוא לוה לצורך עובד כוכבים שאע"פ שידוע שהוא לוה לצורך עובד כוכבים לא יאמר שהוא יפרע קרן ורבית וכן מפורש בתשובת הרשב"א וז"ל אפי' לוה אותה לצורך עובד כוכבים כשא"ל שמעון שהוא יפרע הקרן ורבית נמצא ששמעון לוה וראובן מלוה ואע"פ שהמשכון של עובד כוכבים ראובן תובע משמעון ושמעון חייב לו וקרוב בעיני שהאומר כלשון זה שהוא ר"ק אפי' היה המשכון של עובד כוכבים דה"ז כאילו שמעון לוה מראובן ברבית ומלוה לעובד כוכבים ע"כ ומביאו ד"מ ואע"ג דמותר להיות לישראל אפי' ערב קבלן בעד העובד כוכבים היכא שיש משכון וכדלקמן סימן ק"ע ס"ב בהג"ה שאני התם דתחלת הלואה היתה לעובד כוכבים מיהו ראיתי נוהגין בהרבה מקומות שהישראל אומר בשעת הלואה שהוא יפרע קרן ורבית ונראה דס"ל דדוקא היכא שאין המשכון טוב להלוות עליו סך ההלואה שיהא שוה הקרן ורבית שיגיע עליו אפי' יעמוד זמן ארוך שאז נראה שסמיכת המלוה על הישראל בכה"ג אסור לומר כן ובכה"ג באמת ראיתי נוהגים שהישראל נותן למלוה ש"ח עליו ע"ד היתר לבטחון אבל היכא שהמשכון הוא טוב אין דברי הישראל בזה מעלים או מורידים וכיון שמלוה לצורך העובד כוכבים ליכא למיחש להכי ומ"מ יש ליזהר בדבר:
נ סָעִיף טו אין המלוה כו'. כ' הב"ח סט"ז דהיינו דוקא בסתם אבל אם אמר המלוה אתה תהיה שלוחי כו' פשיטא דיוכל לומר השליח למלוה אל תמכרהו כי העובד כוכבים אלם כדלעיל וכיוצא בזה כ' העט"ז וז"ל נ"ל דוקא בכה"ג שהביא השליח משכון עמו בשעת הלואה וכדאמרן אבל אם לא הביא המשכון עמו אלא ששלחו העובד כוכבים להביא לו מעות ואח"כ יתן לו משכונו דאז לא היה אחריות המשכון מעולם על השליח רק השליח היה שלוחו של ישראל כדלעיל ר"ס י"ג יכול השליח לומר אל תמכרהו שתזיקני כי העובד כוכבים אלם וכו' ואם מכרו ובא השליח לידי היזק מזה חייב המלוה לפצותו נ"ל ע"כ:
נא סָעִיף יז אם אחריות כו'. והטור לא הזכיר שיהא אחריות העובד כוכבים על המשכון לבד אלא כתב סתמא שהעובד כוכבים סומך על משכונו ונ"ל דמיירי שהמשכון הוא טוב דאז מסתמא הוא סומך על המשכון לבד ולא על השליח והר"ן ומחבר מיירי כשאין המשכון טוב כ"כ ולפיכך כ' בב"י דצריך שיאמר לו איני משתעבד לך כלל ולא יהא אחריותך אלא על המשכון הזה נ"ל:
נב סָעִיף יז על המשכון. ולא על השליח היינו לומר שלא יתבענו מדין לוה ולדעת הר"ן אף מדין ערב קבלן צריך שלא יתבענו ב"י וע"ל סי' ק"ע:
נג סָעִיף יז מותר לשליח ליקח הרבית. ול"ד לדלעיל ס"א דהתם לוה הישראל מתחלה לצורך עצמו ואח"כ מלוה לישראל שני ועוד דהכא סומך העובד כוכבים על המשכון לבד ולא כהגהת דרישה סעיף ל"ו ע"ש ועי' בתשו' מהר"ם גלאנטי סי' י' ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ע"ב:
נד סָעִיף יז דמנהיגי הקהל כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סימן נ"ז:
נה סָעִיף יח להחזיר לו משכונו מותר. ואם אח"כ יאמר הראשון לשני אינו אמת אלא שלי הוא והחזירהו לי בחנם ישבע השני שכך אמר ליה הראשון ולא יחזיר לו המשכון לעולם. טור מתשובת הרא"ש כלל ק"ח. וכתב ב"י דוקא הכא שמכחישו שא"ל לא אמרתי לך שהוא של עובד כוכבים צריך לישבע מה שאין כן לעיל סעיף י"ג ס"ק ל"ח וע"ל ס"ק ע"ו:
נו סָעִיף יח וכן המנהג פשוט. כלומר כן הוא המנהג פשוט כהי"א דאפילו משכונו אצלו סתמא שרי שמחזיר לו משכנו ולוקח הרבית מזה אבל אם מחוייב להחזירו אין כאן מנהג רק שנוהגין להחזירו כשפודהו ואפשר שאם רצה שלא להחזירו הרשות בידו כפי הדין ומבאר הרב והולך דאפשר שמחויב להחזירו כיון שהמנהג כך וכ"מ בד"מ כדפי' ע"ש:
נז סָעִיף יח ואם התנו מתחלה כו' ואפשר כו'. זה כתב הרב מסברתו ע"פ דבריו בד"מ ותמיה לי כיון דהתנו מתחלה שצריך לחזור וליתן לו וכן היכא שהוא מחוייב להחזיר מצד המנהג דהוי כהתנה בפירוש א"כ אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כדכתב הרשב"א בתשוב' ומביאו הרב לקמן ר"ס קע"ד וכן משמע להדיא במרדכי דלא שרי אלא מטעם דכיון שאינו מחוייב להחזיר לו המשכון הוי מכר שכתב דמסתמא נתכוין להיתירא ואפילו שלא פירש כך בהדיא היה דעתו שיהא מסולק ממנו לגמרי שאם ירצה לא יחזיר לו המשכון כלל אלא שהוא סומך עליו שמעצמו יחזיר לו ויניח לו לפדותו ויקבל ממנו קרן ורבית כו' וכ"כ בת"ה סימן ש"ג דבדרך תנאי ממש אין למצוא תקנה לעשות בהיתר אבל בהבטחה ובמאמינו יש לעשות בהיתר כו' ואף על פי שבד"מ כ' דת"ה מיירי דוקא כשזקף הרבית כדלקמן ליתא דהמעיין בת"ה יראה דאין חילוק בזה בין זקף ללא זקף וכ"כ ב"י שיהא בטוח לגמרי בתנאי גמור אסור כדאיתא בש"ס בהדיא גבי מכר לו בית וא"ל כשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור עד כאן ונתבאר לקמן סימן קע"ב וקע"ד אבל באמת נ"ל מה שהמנהג פשוט להלוות סתם על משכנות של עובד כוכבים וגם המלוים מחזירים המשכנות לישראל היינו שעושים כן מדעתם דהוי כאילו חזרו ומכרו לו מסתמא אבל לא שיהיו מחויבים לעשות כן ואפילו תימא שמחויבים לעשות כן י"ל דהיינו משום שסמכו אמ"ש הרא"ש פ' כל שעה בשם בעל העיטור דמשכונו של עובד כוכבים ביד ישראל ברבית מותר למשכנו לישראל אחר באותו הרבית אע"פ שלא העמידו אצל העובד כוכבים ולא אמרינן אשתכח דישראל הוא דקשקיל רבית דהא לא קנייה ליה אלא היכא דא"ל מעכשיו דאז הוי דעתיה לשקועיה עכ"ל ומביאו ב"י ומשמע מדברי הרא"ש שם דמסכים בזה לבעל העיטור וכ"כ ברמזים שם וע"כ מיירי שאינו מוכרו לו והוא בענין שהישראל השני מחוייב להחזירו לישראל הראשון לפדותו דהיינו שהתנה עמו כך או במקום שהמנהג כן דאי מיירי בשא"ל אני מוכרו במכירה גמורה או שהשכינו אצלו סתמא ומשום דודאי מכוין להיתירא וכמאן דא"ל אני מוכרו לך דמי א"כ אפי' א"ל העובד כוכבים קני מעכשיו נמי שרי דלא יהא אלא של ישראל ממש מותר למכור לישראל ואח"כ יחזור הישראל וימכרנו לו כדלקמן א"ו מיירי שהוא רק דרך משכון ביד ישראל השני ואפ"ה שרי דכיון דלא א"ל העובד כוכבים קני מעכשיו אם לא אפדהו לזמן פלוני א"כ הרי הוא ברשותו של עובד כוכבים וכיון שהעיקר סמיכות הישראל הב' המלוה הוא על המשכון נמצא שהרבית שנוטל הוא ממשכון של עובד כוכבים וכ"מ בד"מ סעיף צ"ב דהרא"ש פ' כל שעה מיירי כדפי' שכתב וז"ל ונ"ל דהרא"ש לטעמיה אזל שכ' בתשובה דא"צ למכרו לו אלא מסרו לו כו' ולכך אסור באומר מעכשיו אבל ר"ת דהתיר מטעם דמוכר לו אפילו בכה"ג שרי דתרי מכירה הוי כן נ"ל עכ"ל והשתא ניחא הא דכתב הרא"ש בפ' א"נ דלא שרי אלא כשהישראל מוכר המשכון לישראל השני דלא כב"י וב"ח שהבינו שהפסקים סותרים זא"ז אלא בא"נ מיירי שהמשכון הוא ברשות ישראל כגון שא"ל קני מעכשיו או דחזי ישראל דדעתיה דעובד כוכבים לשקועי' וכן מ"ש הרא"ש בתשובה שמותר להשכין לישראל משכון שבידו מן העובד כוכבים אף אם אינו מוכרו לו אלא מוסרו לו ע"מ ליקח הרבית מן העובד כוכבים כו' אינו סותר למ"ש בפסקיו דהתם ה"ט כיון שא"ל שיקח הרבית מן העובד כוכבים הרי הוא נסתלק ממילא מן המשכון ולכך אין צ"ל בפירוש שמכרו לו ע"ש בכלל ק"ח סי' ד' מבואר כן להדיא וכמ"ש בטור שתשובת הרא"ש אינו סותר למ"ש בפסקיו אלא דין מחודש הוא בפני עצמו דלא כב"י וב"ח ושאר אחרונים מיהו כל זה כשהמשכון הוא ברשות ישראל דהיינו שא"ל קני מעכשיו או דחזי דדעתיה לשקועיה או במקום שהמנהג שאחר שנה הרשות ביד המלוה למכור המשכון הא לאו הכי פשיטא דבכל גווני שרי וכן מה שכתבו רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפירוש אני מוכרו לך (ודלא כהמרדכי) מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל (ועיין בתשובת מהר"ם דפוס פראג סימן תשכ"ח) ומעתה נקטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגנו הוא על פי דברי העיטור והרא"ש פרק כל שעה שאין חולק עליו כן נ"ל ברור:
נח סָעִיף יח גם אם ירצו הלוה והמלוה כו'. ונ"ל דבזה צ"ל בפירוש אני מוכרו לך במכירה גמורה בכ"מ שהוא לכ"ע דאל"כ אין במשמעות שמכרו לו כיון שהוא ביד הלוה עדיין וכן נראה מלשון הרב ממ"ש ובלבד שיהא המשכון מכאן ואילך באחריות המלוה הב' כו' וכן לפמ"ש לעיל דאם המשכנות ביד עובד כוכבים דהיינו שלא א"ל קני מעכשיו שרי להלוות מישראל ברבית צריך הכא ג"כ להקנות לו המשכנות בכ"מ שהן שיהיו של ישראל השני בכ"מ שהן בתורת משכון. נ"ל:
נט סָעִיף יח דדבר תורה כו'. וכמ"ש בח"מ ר"ס קצ"ח:
ס סָעִיף יח אע"פ שיש קצת מפקפקין כו'. ר"ל מהרי"ק בשורש קי"ט דמשמע מדבריו דלא מהני כשמקנה לו חובו של המשכנות וכ"כ בד"מ וכ"כ מהרש"ל בתשובה סימן נ"ב ולי נראה דעיקר כוונתו של מהרי"ק שם אינו אלא לומר דאין אדם יכול להקנות חוב שיש לו על העובד כוכבים אפילו בקנין ואג"ק ומעמד ג' כדכתב המרדכי פ' מי שמת בשם תשובת מהר"מ ואפשר מיירי שהחוב הוא יותר משווי המשכון דבכה"ג לא מהני כשמקנה לו המשכנו' אלא כשמקנה לו החוב מהמשכנות ואין חוב של עובד כוכבים נקנה בקנין אבל ודאי מודה מהרי"ק כשמקנה לו המשכון נקנה לו המשכון בכל מקום שהוא נ"ל ברור. וע"ש ודוק (ובזה מיושב שפיר מה שדחק בית יוסף בדברי מהרי"ק ע"ש):
סא סָעִיף יח ובחובות של אשראי. פי' ש"ח שיש לו מעובד כוכבים. פרישה. וה"ה אם חייב לו בע"פ או באיזה חיוב אחר:
סב סָעִיף יח אתה תפטור העובד כוכבים כו'. דוקא בכה"ג שמוחל חוב העובד כוכבים להעובד כוכבים והישראל הב' יוציא ממנו כל מה שיוכל מהני אבל אין שום תקנה אחרת להקנות חוב העובד כוכבים באשראי כ"כ הפוסקי' ור"ל דאפילו קנין אג"ק ושאר קנינים אינו מועיל וכמ"ש בס"ק שלפני זה בשם מהר"מ ומהרי"ק ועיין בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן פ"ח:
סג סָעִיף יח תפטור העובד כוכבים כו'. כתב בתשובת מיימוני סימן ס"ח בשם ר"מ דהיינו כשילך הישראל לב"ח העובד כוכבים וערב ויאמר להם החוב שאתם חייבים לי תדרו לזה חבירי וכשתדרו לו תפטרו ממני וכן כתב הכל בו ומביאם ב"י ונ"ל דהוא הדין כשאינו הולך להם ופוטר מיד העובד כוכבים שלא יוכל לתבוע אותו בשום ענין רק הישראל השני יוציא מהן מה שיוכל שרי וכדמשמע מדברי הטור:
סד סָעִיף יט וא"ל הלויני כו'. וכתב הב"ח וכבר נתבאר להקל ע"כ וכ"כ בד"מ ולפעד"נ דדוקא כשא"ל משכון זה של עובד כוכבים תלוה עליו כך וכך וכשיבא עובד כוכבים לפדותו תקח רבית כך וכך אמרינן מסתמא נתכוין להתירא והוא מסתלק מן המשכון אבל אם א"ל הלויני דכתב הרא"ש בתשובה כלל ק"ח סי' כ"ח הטעם וז"ל בלשון זה הלויני מעות ברבית על אלו משכנות שהם של עובד כוכבים ודאי ר"ק היא שהרי קצץ עמו רבית בין אם יתן העובד כוכבים רבית או לא מ"ל אם היה המשכון של עובד כוכבים מאחר שהישראל קצץ לו רבית עכ"ל פשיטא דבכה"ג לא נהגו להקל ואע"ג דלקמן סימן ק"ע אמרינן דמותר לישראל להיות ערב היכא שיש משכון הכא שמלוה הישראל תחלה לצרכו אסור מיהו כ"ז שהמשכון נשתקע לישראל [אבל] כשהוא ברשות העובד כוכבים בכל ענין שרי וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ה:
סה סָעִיף יט תחבולות רשעים היא זו כו'. כלומר דתחבולה זו של רשעים היא לעשות היתר מחמת שהמשכון הוא של עובד כוכבים ואינו מועיל כיון שהישראל קצץ לו רבית ודלא כהעט"ז דמשמע שמפרש בע"א:
סו סָעִיף כ מותר להלוות כו'. דמה בכך שאין המשכון לעובד כוכבים וכי אסור להלוות לעובד כוכבים על המשכון של ישראל ואפי' אם הלוה העובד כוכבים לישראל ברבית מותר לישראל להלוות לעובד כוכבים על אותו משכון ברבית ולקבל מהישראל הרבית שחייב לעובד כוכבים שהרי הישראל הב' לא הלוה לראשון כלום אלא לעובד כוכבי' ובמקומו הוא לקבל הרבית מיד ישראל. טור והרא"ש:
סז סָעִיף כ ולסברא הראשונה כו'. ול"ד לדלעיל ס"י דאם ישראל פודהו אסור דהתם מיד שנותן לו הישראל המשכון ולוה עליו מחזי דלוה לצורך ישראל א"נ התם כיון שמשכנו בע"כ ודאי לא הקנהו לו אבל הכא איכא למימר הקנהו לו. כ"כ ב"י גבי דין דס"י ובזה א"ש נמי דל"ק מדלעיל ס"ט דאסור כשידע המלוה שהמשכון של ישראל דהתם לוה לצורך ישראל וכ"כ האחרונים:
סח סָעִיף כא באחריות העובד כוכבים כו'. דוקא בעינן שילוה אותם העובד כוכבים מיד הישראל ויקבל עליו העובד כוכבים שאם יאבדו החובות יכרע' הוא לישראל כדין כל לוה אבל אם קבל עליו אחריות כשאר שומרי' ואפי' חייב עצמו מאונסים לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין אסור ולא נעשה עליהם לוה מעתה. ב"י בשם בה"ת ומביאו ד"מ:
סט סָעִיף כב אם הם באחריות הישראל כו'. היינו דוקא באומר לעובד כוכבים אני אלוה אותם לישראל ברבית באחריותי שאם יאבדו החובות אני אפרעם לך אבל אם א"ל לישראל פלוני אלוה אותם ברבית ואם לא תמצא לו נכסים בשעת פרעון אני אפרע לך קרן ורבית מותר כדין ערב ואם אמר תן לי מעותיך ואלוה אותם לישראל ברבית ואם יפסדו החובות יהיו לעצמך אך אם יארע בהם תקלה בעודם ברשותי קודם שאלוה אותם לישראל הרי הן לעצמי מותר שאין זה נקרא עליהם לוה מעתה אלא שומר הוא נקרא עכ"ל ב"י בשם בה"ת ומביאו ד"מ מיהו כ"ז אסור משום מראית עין:
ע סָעִיף כג אסור מפני מראית עין. ויראה שגם בפקדון אסור אע"פ שאינו באחריותו משום מראית עין וי"א שאינו מותר אלא משקצץ לו שכרו דבר ידוע בין אם ירויח או לא ירויח אבל אם א"ל פליגנא לך בריוח אסור אע"פ שאין לו בהפסד כלום ויש מתירים הואיל ולא משום כספו בא לו וכ"כ הרמב"ם עכ"ל טור ועב"י וכתב ב"ח ומ"ש הטור ויראה שגם בפקדון כו' אינו נראה כן משאר פוסקים כו' ולא ירדתי לסוף דעתו וק"ל:
עא סָעִיף כג מפורסם לרבים. דהיינו שאומנתו בכך. תלמידי רשב"א. הא לאו הכי אפילו מודיעו ללוה ולעדים שהם של עובד כוכבים אסור. ב"י לדעת הר"ן:
עב סָעִיף כד אפוטרופוס על נכסיו. כתב הב"ח דוקא על כל נכסיו מה שאין כן כשלא נעשה סנטר או אפוטרופוס אלא ללוות מעותיו ברבית כדאוסר בהילך שכרך והלוה מעותי ברבית כו' ומדברי תלמידי רשב"א וב"י שכתבו גבי הילך שכרך דבאומנתו בכך מותר נראה להדיא דל"ד על כל נכסיו ואפשר אף הב"ח לא קאמר אלא כשאין הדבר מפורסם וכן משמע מסוף דבריו דמסיים בטעמא דאין הכל יודעים שנעשה אפוטרופוס או סנטר של עובד כוכבים מאחר שאין נושא ונותן בשאר נכסיו של עובד כוכבים:
עג סָעִיף כד אסור. ורבית קצוצה הוא כן הוכיח הריב"ש. ב"י:
עד סָעִיף כה אלא ע"י עובד כוכבים. באופן שאין בו איסור ועל הדרך שנתבאר למעלה וה"ה אם טוען על ידי סחורה לקחתי הריוח ושאר היתר כיוצא בזה וכן כתוב בתשובה סי' קל"ב דף ס"ד ע"ב עיין שם:
עה סָעִיף כה בלא שבועה. דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות:
עו סָעִיף כה איני יודע כו'. וה"ה אם אומר להד"מ צריך לישבע היסת. ב"י בשם תשובות הרשב"א וכ"כ המחבר לקמן סי' קע"ז סי"א וכ"פ העט"ז וכן דעת הב"ח והסמ"ע בח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ד דלא כהיש חולקין בהג"ה סימן קע"ז שם:
עז סָעִיף כה פטור אפי' כו'. דוקא בכאן שלא נתברר שלקח הרבית אבל אם נתברר שלקח רבית אין היתר אלא שטוען מעות של יתומים או צדקה היה אין המלוה נאמן וכמ"ש בסי' ק"ס ס"ק ל"ב:
עח סָעִיף כה כגון שהיה לו משכון כו'. משמע אפי' טוען הלויתני ק' בר' על המשכון ברבית קצוצה והלה משיב היתר עשיתי עמך פטור בלא שבועה וכן משמע בב"י וכ"ש אם טוען הנחתי לך משכון בעד רבית והלה טוען שנעשה מתחלה בהיתר והא דכתבו הרא"ש וטור לעיל סעי' י"ח ס"ק נ"ד דבטוען משכנתי לך משכון בר"ק והלה משיב אמרת לי שהוא של עובד כוכבים והוא מכחישו דישבע המלוה כו' יש לחלק דהכא שרי מטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואמרינן בודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות אבל התם הרי לא עשה כלום בהיתר אלא שאומר עליך סמכתי שאמרת שהוא של עובד כוכבים א"כ עיקר ההיתר הוא מכח דבורו של הלוה והרי הלוה מכחישו לכך צריך לישבע. נ"ל:
עט סָעִיף כה נשבע ופטור. צ"ע דהמרדכי כתב בסתם דנאמן המלוה בלא שבועה ומשמע אפי' במלוה ע"פ אלא שהב"י פירש דהיינו דוקא בשטר או משכון בידו אבל אם היה מלוה ע"פ פשיטא דאינו נאמן להוציא אפי' בשבועה עכ"ל ומביא בד"מ ולא ידענא אמאי פשיטא דהא י"ל מטעמא דאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן וכ"כ בסמ"ג לאוין קצ"ג דף ס"ג ע"ב בשם ר' יעקב דאם כופר ואומר מלוה ברבית היא אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"ם אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ז וקבעו בש"ע שם סעיף י"ב ובע"כ דמלוה ע"פ מיירי דאל"כ ליכא מיגו ואע"פ דבש"ע שם לא ביאר דבמלוה ע"פ מיירי מ"מ כיון דדבריו שם לקוחין מהסמ"ג משמע דמיירי כהסמ"ג ועוד דמ"מ מנ"ל לב"י לפרש דברי המרדכי דלא כפשט ולא כסמ"ג בגוונא דמיירי וכן במהרי"ו סי' ל"ז כתב בסתם דהלוה אינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע ונמשך הב"ח אחר הב"י ופי' דמיירי בשטר או משכון ואין זה במשמע בלשונו ודוחק לחלק ועוד דבד"מ סעיף ו' גבי האי דינא דלעיל סעיף י"ג לדבריך הראשונים וכו' הביא דברי המרדכי הנ"ל וכ' עלה וכ"פ בסמ"ג דאפי' במקום מיגו אין הלוה נאמן דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל וצ"ע וגם העט"ז כתב כאן דנשבע הלוה ונפטר אע"ג דמשויה נפשיה ונפש המלוה רשיעי חזקה דממונא עדיפא ללכת אחריו ע"י שבועה עכ"ל ולקמן סי' קע"ז סי"ב כתב אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ והוה נשבע ונפטר אינו נאמן אפי' בשבועה דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל והדברים סותרים זא"ז וצ"ע:
פ סָעִיף כה ואם יש שטר כו'. ול"ד לדלעיל ס"ס קס"ב דהתם ליכא למימר לא שביק היתרא ואכיל איסורא דהכא איכא ודאי איסור אבל התם לא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיו לו חטין בשעת הלואה וכן מחלק בתשובת הרא"ש כלל ק"ח ס"ס ז' בהדיא:
פא סָעִיף כה נשבע ונוטל. כתב הסמ"ע בח"מ שם ס"ק ל"ג דדוקא הכא שמודה שיש בו רבית אלא שאומר בהיתר נעשה נשבע ונוטל בנק"ח כדין כל נשבע בשטר ונוטל אבל אם המלוה עומד בשטרו ואומר להד"ם שאין בו רבית כלל א"צ לישבע קודם שיתן המעות בנק"ח אלא משלם ואח"כ יתבענו וישבע היסת וכ"כ הב"ח שם ובס"ס זה ערבב הדברים וסתר דברי עצמו שבח"מ שם ע"ש ומ"מ צל"ע דדין זה שכ' הרב נשבע ונוטל נרשם בכל ספרי הש"ע סברת הב"י ממשמעות המרדכי וכ"כ בד"מ וז"ל כתב ב"י ואם בא להוציא הלוה והלוה אומר שהוא רבית אם המלוה מוחזק כגון שיש לו משכון או שטר המלוה נשבע ונוטל כו' עכ"ל ובב"י כתב להדיא איפכא לדעת המרדכי דבשיש לו משכון או שטר נוטל בלא שבועה כשטוען בהיתר עשיתי עמך ע"ש וצ"ע ועיין בעט"ז ובתשובות משאת בנימין סי' ס"ז ובב"י עוד מדינים השייכים לכאן:
פב סָעִיף כו מותר. נ"ל דמיירי בענין שהעובד כוכבים סומך על המשכון לבד כגון שהמשכון הוא טוב או שאומר לעובד כוכבים איני משתעבד לך כלל אלא יהא אחריותך על המשכון לבד הא לאו הכי לא עדיף מאילו נתן משכון להשכינו אצל העובד כוכבים ברשות לעיל ס"ק ס"א דאסור ובהכי מיירי הכל בו בשם מהר"ה והב"י כ' אבל הכל בו כו' הבין דפליג וגם מהרש"ל השיג על הכל בו ומביאו הסמ"ע בח"מ סי' ע"ג ע"ש ולפעד"נ כמ"ש:
פג סָעִיף כז אין ראובן חייב לפדו' המשכנו' כו'. דכל כה"ג ראובן נעשה שלוחו של שמעון להוליך המעות לעובד כוכבים ולהלוותם לו ברבית ואין עליו הכרח לפדות המשכנות או למכרן. שם. ועיין לעיל סעיף י"ג:
א סָעִיף א ואני אעלה לו כו'. דבשליחותו הוא נותן לעובד כוכבים ודומה לאומר לחבירו אני אלוה לך על מנת שתתן הרבית לעובד כוכבים דפשיטא דאסור אפי' אין המלוה חייב לעובד כוכבים כלום כיון דבשכר הלואה נותן לעובד כוכבים הרבית ע"פ המלוה הוה רבית קצוצה כ"כ הטור:
ב סָעִיף א שיתן לי קרן ורבית אסור. דכיון שקיבל מיד הישראל נראה כנותן רבית לעובד כוכבים בשליחותיה כן כתב הטור והעיקר בזה דאין שליחות לעובד כוכבים הן עובד כוכבים לישראל הן להיפך:
ג סָעִיף ב הרבית ליד הישראל הראשון. לאו דוקא רבית אלא אפי' הקרן דהיינו אחר שקיבל העובד כוכבים מישראל הראשון ונתן לישראל השני אמר לישראל הראשון תהיה במקומי לקבל מעותי מישראל השני קרן ורבית וכן עשה הישראל הראשון וזה מבואר בדברי הגהות מרדכי שמביא ב"י וז"ל דהא דאיתא בברייתא העמידו אצל עובד כוכבים מותר מיירי שהעובד כוכבים אמר לישראל קבל מעותי מהישראל ראשון והוי אפוטרופוס שלי אך לא תוכל לתובעו כי אם אני דשרי אפי' נותן הרבית לישראל עכ"ל בהג"ה שם לא כתוב הרבית אלא סתם קבל מעותי והיינו אפילו הקרן ודבר ברור שיש כאן ט"ס דהיאך שייך שהישראל השני יהיה אפוטרופוס והלא הוא יחזיר המעות לישראל הראשון ויתן לו רבית דבזה מיירי הסוגיא דברייתא שאמר ואני אעלה לך כו' דמשמע שהישראל הראשון מקבלם אף בסיפא וכן מוכח גם בסיפא של הגהות מרדכי שם שכתב שאינו רק נפקד כו' ע"ש וזה שייך אם יקבל גם הקרן אבל אם לא יקבל רק הרבית מה רבותא יש בדבר אלא העיקר כמו שכתב מו"ח ז"ל בשם גדולים שיש כאן טעות סופר וצריך להיות אמר לישראל הראשון קבל מעותי מן ישראל השני כו' והיינו כמו שזכרתי דלאחר שקיבל העובד כוכבים המעות ונותנן לישראל השני אומר כן להראשון ולא הוצרך להזכיר זה דקאי ארישא דמיירי שאמר ישראל השני לראשון ואני אעלה לך וזה קאי גם אסיפא דבסיגנון זה מותר אם העובד כוכבים נשא ונתן ביד תחילה אבל בטור כתוב אפי' אם נותן הרבית לישראל ראשון כו' משמע דלא מיירי מזה שמינה עובד כוכבים את ישראל ראשון לאפוטרופוס לקבל גם הקרן מיד השני אלא דמ"מ לדינא גם הטור ס"ל דמותר בזה בנשא ונתן העובד כוכבים. ומ"ש בהגה' מרדכי שלא תוכל לתובעו כי אם אני פירושו דלא יהיה שום אחריות עליך ואע"ג דלקמן סעיף כ"ג מבואר דאפ"ה אסור מפני מראית עין שאני הכא דלא באה ההלואה מישראל לישראל רק אחר שנסתלק הישראל הראשון לגמרי ועיין מה שנכתוב בהג"ה בסמוך עוד מזה:
ד סָעִיף ג הניחם על גבי קרקע. בגמרא איתא על גבי קרקע והפטר וכתב ב"י דס"ל לטור דהאי והפטר לאו דוקא הוא ואיכא למידק מנא ליה לטור לפרש כן והא מצינו בח"מ סימן ק"כ דבאומר זרוק לי חובי וזרק עדיין חייב הלוה באחריות עד שיאמר לו זרוק לי חובי והפטר ואימא גם כאן דוקא הוא וכל שלא אמר כן אסור כיון שהוא באחריות הישראל עדיין וזה ודאי שאין חילוק בין לשון זרוק ללשון הניחם ע"ג קרקע ונ"ל דס"ל להטור כיון שעיקר האיסור כאן במה שמקבלו מיד ישראל נראה כשלוחו של ישראל ונותן לעובד כוכבים רבית בשליחותו של ראשון וכיון שאינו נוטלו מידו אלא מן הקרקע אין שייך לומר כן והא דאמרו בגמרא והפטר לא נתכוונו להפטר מן האחריות דלא אכפת לן בזה אלא לאפוקי שלא יניחנו על מנת שיחזור ויקחם דאז היה כאלו לא הניחם על כן אמר והפטר פירוש תפטור עצמך מכאן ואילך והמעות יהיה מונח וזהו שכתב הטור והש"ע וכן עשה ונסתלק דלכאורה האי ונסתלק מיותר הוא ולמאי דפרישית ניחא דדוקא בעינן שילך משם אבל כל זמן שעומד שם הוה כאלו עדיין בידו דאפשר שיחזור ויקח ואם כן דברי הטור הם ממש כדברי התלמוד ואין כאן בתלמוד לאו דוקא:
ה סָעִיף ג לקבלם מישראל ראשון בו'. מו"ח ז"ל הקשה על זה דהא כבר נתבאר בסעיף א' דבאומר תנם לו והפטר ואני אתנה עמו כו' דאסור וזה יש לתרץ דשאני התם דאמר ליה תנם והפטר דאין הפטר אלא אחר הנתינה ממילא בשעת נתינה היה איסור משא"כ הכא דהעובד כוכבים אומר בפירוש לישראל הראשון הנה אחריות המעות מהיום יהיה עלי ואתה תהיה אפטרופוס שלי וכעין שזכרתי בסעיף ב' בשם הגהות מרדכי ממילא יש היתר בשעת נתינה וזה מבואר במה שכתב רמ"א והישראל הראשון אינו רק כשלוחו של עובד כוכבים ואף על גב דבסעיף כ"ג כתב באפוטרופוס שאסור משום מראית עין שאני הכא שהישראל עשה ההלואה בהסכמת העובד כוכבים אלא דקשה הא בעל הגהות מרדכי כתב זה בפירוש הברייתא במה שאמרה ואם העמידו אצל עובד כוכבים מותר דמיירי שעשאו לישראל הראשון אפוטרופוס ואפ"ה לא אשכחן היתרא בגמרא בפי' הברייתא אלא בהניחם ע"ג קרקע או שנשא ונתן ביד ורמ"א כתב כאן דאפילו קבלם ישראל מיד ישראל הראשון מותר כיון שעשאו לראשון אפוטרופוס ולית נגר דליפרקיני' להא מילתא והך הג"ה לאו הילכתא היא ואף שבלבוש נגרר אחריו אין מזה ראיה דלא ירד לעומקו של דבר בזה:
ו סָעִיף ה מיירי דישראל כופה כו'. זהו דעת הגה' מיימון שכתב ב"י דמחלק בין אשראי למשכון כמו שכתב ב"י והוא בתשובת מיימון למשפטים סי' ל"ג בשם מהר"ם וראיה מהתוס' שאוסרי' ללות ע"י עובד כוכבים וע"כ מחלק בין אשראי למשכון אבל פוסקים אחרים כגון סמ"ג וסמ"ק מפרשי דהתוס' איירי שהאחריות על ישראל וא"כ אין חילוק בין אשראי למשכון וכ"כ ב"י בשם הרא"ש והטור דלא מחלקים כן ועיין מה שכתבתי בסעיף י"ב על דין זה:
ז סָעִיף ו אע"פ שנתן העובד כוכבים המעות כו'. הטעם אע"ג דקיימא לן אין שליחות לעובד כוכבים לעיל סעיף א' היינו לקולא אבל כאן דלחומרא הוא אמרינן יש שליחות לעובד כוכבים. כ"ה דעת רש"י ויש מקילין הוא דעת רבינו תם דאפי' לחומרא לא אמרינן יש שליחות לעובד כוכבים ואפילו בחוב של אשראי בלא משכון כן כתב ב"י לדעת הרא"ש והטור הביא הגהות מיימון שחולקים וס"ל אפילו לר"ת אינו מותר בזה אלא במשכון ולא באשראי ועיין מה שכתבתי בסעיף י"ב להלכה:
ח סָעִיף ז ויש מקילין. זהו דעת ר"ת דלעיל והיינו אפי' ידע המלוה שבשביל ישראל הוא כמו שכתב רמ"א בסעיף ט' אפילו הם ספריו כו' וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל ק"ח דין י"ח אליבא דר"ת:
ט סָעִיף ח והלך העובד כוכבים ולוה וכו'. דכיון ששינה אין כאן שליחות והוה כלוה מהעובד כוכבים עצמו ובב"י כתב דללוה יש היתר אבל לא למלוה ואין בזה שום טעם לחלק וכבר חלק עליו בד"מ וכן משמע כאן דכתב סתמא להיתר משמע אפי' למלוה:
י סָעִיף ט עובד כוכבים שלוה מעות כו'. הלוה לא עביד איסורא דאמרי' מסתמא הקנהו לעובד כוכבים ומ"מ אם ידע המלוה תחלה שלצורך ישראל הוא הוה נראה כשלוחו כיון ששניהם יודעים בדבר:
יא סָעִיף י עובד כוכבים שמשכן כו'. דדוקא בעובד כוכבים שלוה מישראל על משכון אמרינן בסעיף ט' דמותר דמסתמא הקנהו לו אבל כאן ודאי לא הקנהו לו דהא בעל כרחו לקחו ממנו ואם הישראל פודהו הוא כאילו שלח שלוחו עובד כוכבים ללות ברבית ואסור לדעת רש"י דלעיל ומש"ה אם הממושכן לא ידע שהממשכן ימשכנו ביד הישראל ואין כאן שייכות שליחות כלל מותר אפי' לדעת רש"י:
יב סָעִיף י חוב על רבית והקנה אותו כו'. זה פשוט אם כבר חייב לעובד כוכבים קרן ורבית יכול הישראל לקבל עליו וליקח מהישראל גם אותו רבית אלא דשם בתשובת רשב"א מיירי שישראל היה חייב לעובד כוכבים הקרן ורבית עדיין לא חל באותה שעה שהקנה עובד כוכבים לישראל אחר וצריך שתדע דאם הקנה לו במכר גמור לישראל אחר פשיטא שאיסור גמור הוא (אלא) אפילו ליקח מהעובד כוכבים אלא מיירי שהקנהו לו בתורת בטחון וכשרוצה העובד כוכבים יכול לסלק הישראל בזוזי וא"כ אינו אלא כמו משכון והיה לנו להתיר ליקח הרבית אפי' מיד הישראל כיון שעיקר הממון של עובד כוכבים על זה כתב דמשום חומר הרבית יש לאסרו וסיים ע"ז וז"ל ודומה למה שאמרו בפ' איזהו נשך עובד כוכבים שהלוה לישראל מעות ברבית וביקש להחזירם לו עכ"ל אמר לשון ודומה משמע אבל באמת אינו כן ובזה נבין דברי הג"ה זאת ולא כדמשמע לכאורה דמיירי בקנין גמור דזה אסור אפי' מעובד כוכבים כיון דממון ישראל הוא מאותה שעה והוי ליה כלוה מחבירו על מנת שהעובד כוכבים יתן רבית דודאי אסור:
יג סָעִיף יא מותר לישראל כו'. בזה מותר אפי' אם יודע שהישראל נתן לו משכון זה כיון שהוא לצורך עצמו ואפי' לדעת רש"י דלעיל:
יד סָעִיף יא אבל לא יוכל לזכות כו'. הב"י הביא בשם מרדכי בשם ראבי"ה בלשון זה אם א"ל העובד כוכבים לראובן תשים משכון במקומי ולקח הישראל משכונו ואמר לשמעון זה המשכון של עובד כוכבים או שאמר ליה ואני מזכה לך תחתיו ונתרצה שמעון מותר לו לקבל הרבית מישראל הממשכן שהוא שלוחו של שמעון להלוות לעובד כוכבים וכן כשיזכה לו משכון ואם כופר ראובן ישבע שמעון שהוא כדבריו ויפטור עכ"ל וכתב ב"י על מ"ש זהו משכנו של עובד כוכבים ההיתר הוא אע"פ שהמשכון של ישראל משום דמשכון יש לו דין ערב דהא אין מוכרו אלא אם כן יתבענו תחלה שיפרענו כו' תמהתי על פה קדוש יאמר כן דודאי עיקר סמיכות המלוה הוא על המשכון של ישראל דהמשכון באמת של ישראל ומה מועיל בזה שיתבע את הישראל תחלה שיפרענו מ"מ בין כך ובין כך יבא הפרעון מן הישראל מה לי שיפרע לו מכיסו ומה לי שיקח הפרעון מדמי המשכון ואין זה דומה לישראל ערב בעד עובד כוכבים דשם אם יתבע העובד כוכבים תחלה לא יבא הפרעון מן הישראל כלל מה שאין כן כאן אבל הנראה לע"ד דלא זו הדרך בדברי המרדכי דהכי איתא שם ובהגה' אשר"י ובתשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' ה' וז"ל עובד כוכבים שאמר לראובן תלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן ולוה משמעון על משכונו של עובד כוכבים א"נ שביקש העובד כוכבים ממנו תשים משכון במקומי וא"ל לשמעון זהו משכונו של עובד כוכבים או שאומר אני מזכה לך תחתיו דעובד כוכבים מותר לשמעון ליקח רבית מראובן שהוא שלוחו של שמעון להלוות לעובד כוכבים וכן כשזכה לו המשכון עכ"ל. הבין הרב ב"י וכן מו"ח ז"ל דהך מילתא שכתב המרדכי וא"ל זהו משכונו של עובד כוכבים הוא דקאי על דסמיך ליה דהיינו שביקש העובד כוכבים ממנו שישים משכון במקומו ועל זה אמר המרדכי ב' חלוקות האחת שהניח למשכון שלו במקוה העובד כוכבים וכחש בדבר או שאמר הריני מזכה כו' וע"כ טרחו למצוא טעם להיתר על מה שהניח הישראל משכון שלו במקומו ואני אומר חס לנו לומר כן שיהיה זה היתר כלל דאין זה דומה כלל לערב דכאן יש איסור אפילו לדעת המלוה שהוא סובר שהמשכון של עובד כוכבים ממילא יש לו פרעון שלו בידו ואין לו שום כפייה אפי' על ידי השליח על העובד כוכבים כי יאמר לו הרי יש לך משכון וא"צ רק התראה לעובד כוכבים ומכ"ש לפי האמת שהוא של ישראל והשליח עובר על לפני עור ומו"ח ז"ל כתב בזה ואפי' בלא משכון שרי כו' ולא דק דבלא משכון עדיף טפי דאז עיקר סמיכות המלוה על העובד כוכבים ע"כ נראה דזה איסור גמור ומ"ש הר"ן אפי' בלא משכון שרי היינו במשכון של עובד כוכבים אלא דקאי על מ"ש המרדכי תחלה עובד כוכבים שאמר לראובן תלוה לי על משכוני והלך שמעון ועשה כן וה"ק המרדכי הנה יש שני דרכים לפנינו האחד שהלוה על משכון של עובד כוכבים והשני שהוא מזכה משכון שלו בשביל העובד כוכבים והוא באופן זה דעל דרך הראשון אומר זה משכונו של עובד כוכבים ואינו משקר כלום ועל דרך הב' אומר אני מזכה כו' בשניהם מותר ועל כן מסיים מותר ליקח רבית מראובן שהוא שלוחו של שמעון והיינו בחלוקה ראשונ' אבל על השני אין לזה שייכות ועל דרך השני מסיים וכן כשזכה לו המשכון וזהו ברור כשמש דאגב חורפייהו לא עיינו שפיר בזה. ועל מ"ש המרדכי שמזכה לו בשביל העובד כוכבים תמה ב"י דהא קיי"ל אין זכייה לעובד כוכבים בפרק הרבית (דף ע"א) וע"כ פירש שעכ"פ יש איסור להשליח רק להמלוה יש היתר והוא דחוק מאד דא"כ לא היו הפוסקים שתקו מזה ולמה לא זכרו שיש עכ"פ איסור לשליח כדי שלא יעשה כן בישראל ומו"ח ז"ל כתב דאפשר ליישב דה"ק שיהיה זוכה בו בדרך שיזכה בו העובד כוכבים כגון באודיתא שמודה שהוא של עובד כוכבים כההיא דפרק מי שמת בעובדא דאיסור גיורא כו' ולא נהירא לי דההיא אודיתא דאיסור גיורא שהודה שהממון אינו שלו אינו ענין לכאן כלל דודאי לגבי ממון אמרינן שאדם נאמן לחובתו והודאת בעל דין כמאה עדים דמי אע"פ שאנו יודעים שהוא משקר וכמ"ש בש"ע בח"מ סי' קי"ג סעיף ב' אבל זהו ודאי אינו שיועיל לאפקועי איסורא בשביל שקר שלו דהגע עצמך אם ילוה ישראל מחבירו ויתן לו רבית ויאמר לו הנני מודה שמעות אלו הם של עובד כוכבים אם יעלה על הדעת שעל ידי זה יהיה מותר למלוה ליקח הרבית אלא שאין סברא כלל בזה להתיר האיסור בשביל השקר שהוא מפורסם. שוב ראיתי בתשובת מיימון דמשפטים סימן ל"א שכתב לענין מוכר חוב של עובד כוכבים דלא מהני הודאה בשם בעל העיטור וקושיא מעיקרא ליתא כלל לפי ע"ד דכאן לא בעי למימר דה"ל כאילו זכה העובד כוכבים במשכון זה והמלוה זכה אותו מן העובד כוכבים דודאי אין זכייה לעובד כוכבים אלא דכאן מיירי שהממשכן נותן דרך מכירה להמלוה את המשכון הזה ואומר לו הנני מזכה דבר זה שיהיה שלך על זכות זה שאם יתן לך עובד כוכבים פלוני סך קרן שאתה נותן ורבית סך פלוני תחזיר את המשכון ודבר זה הוא ממש כמו שאדם מוכר לחבירו בשביל עובד כוכבים ומתנה עמו איזה תנאי ה"נ ממש כן הוא ואין כאן שום הלואה על הממשכן ועל כן קרי ליה מזכה המשכון דמורה שהקנה אותו לו באופן זה מה שאין כן בשאר משכון שאותו הממשכן הוא לוה של המלוה והמשכון הוא לבטחון. כן נראה לע"ד:
טו סָעִיף יא ליתן לפדות כו'. דהוי ליה כגזלן שנטל מזה ונתן לזה דכל זמן שלא נתייאש והוא בעין מחזיר לו בע"כ ה"נ לא שנא כן כתב המרדכי ולענין הרבית יש חילוק אם העובד כוכבים אנס כ"כ שגם רבית לא היה צריך ליתן גם לישראל צריך ליתן לפדות בלא רבית אח"כ כמ"ש רמ"א אבל אם הוא אינו אנס אלא שלא יוכל לכופו לפדות המשכון אבל אם היה בא לפדותו היה צריך ליתן רבית אע"פ שהוא אנס נגד זה מ"מ כשבא זה לפדותו חייב ליתן לו גם הרבית וא"ל כיון שהוא גזלן של הישראל הא' היאך יקח הישראל השני רבית מן הראשון והלא אין על העובד כוכבים שם מלוה כלל לא קשה מידי דבשעה שהלוה הישראל על המשכון לא היה עליו שם גזלן דהא רשות הלוה עליו ולתת גם רבית אלא שעתה נתקלקל ואינו רוצה לפדותו ע"כ חייב לשלם לישראל השני מה שנתחייב לו העובד כוכבים עד ההיא שעתא הן קרן הן רבית ומאותה שעה שנעשה גזלן ואילך אם נשתהה אחר כך ביד הישראל השני אסור ליקח מישראל הראשון שום רבית ובלבוש התיר גם כן בנדון זה ליקח הרבית ממנו ונתן טעם לפי שאומר לו לגבי דידך הוי גזלן ולא לדידי דהיה נותן לו הרבית ולפי זה היה צריך ליתן לו כל הרבית אפילו אחר שנעשה גזלן לגבי המשאיל ולא נהירא דמכל מקום הוא גזלן דידיה וצריך להחזיר לו כל זמן שהוא בעין כמה שכתוב בשם המרדכי כן נראה לע"ד:
טז סָעִיף יא ואם העובד כוכבים אנס ואלו בא לפדותו כו'. נראה דהיינו דגם מעיקרא היה בחזקת אנס אבל אם הורע חזקתו אחר ההלואה ישלם לו הרבית עד ההיא שעתא וכמ"ש בסמוך: ומ"ש צריך ליתן למלוה קרן ורבית דהא לא הלוה כלום לישראל וכתוב בהגה' אשר"י אפילו שהה הישראל לפדות צריך לתת לו כל הרבית וכן משמע מסקנת הפוסקים שהביא ב"י ס"ס קע"ב דאף אם על הישראל הקונה ליתן לו המעות אין כאן רבית לפי שעד שעה שקבל המלוה מעותיו היא כמכורה לו:
יז סָעִיף יב ואם העובד כוכבים יכוף את ראובן כו'. בב"י בשם תשובת הרא"ש והטעם כיון שהעובד כוכבים [הוא] בשעת הלואת המעות אין למלוה עסק עם ראובן כלל עכ"ל. ונראה שאפילו אותו המשכון לא היה שוה גם הרבית שעולה אחר המכירה ולא דמי לההיא דבסי' ק"ע דכתב רמ"א אבל לא הרבית מה שיעלה עליו מכאן ואילך דשם הישראל משלם לו הרבית בעד העובד כוכבים והכא משלם העובד כוכבים ותמיה לי שזה סותר מ"ש רמ"א בסעיף ד' דישראל כופה לעובד כוכבים ליתן לו רבית ויודע שהעובד כוכבים יכוף לישראל כו' וק"ו הוא דמה כאן שהישראל יש לו עכ"פ בסוף עסק עם המלוה שנוטל המשכון ומכרו ומעכב המעות בידו וכל שנותן בשביל זה העיכוב הוה אגר נטר ובזה הוה בישראל רבית קצוצה אפ"ה שרי כיון שמתחלה היתה בהיתר ולא אמרינן דמחזי כרבית ק"ו לעיל שאפילו בסוף אין להישראל המלוה שום עסק עם הישראל שלוה מן העובד כוכבים וההתחלה היתה בהיתר שהרי אין שליחות לעובד כוכבים אפילו לחומרא דלא איכפת לן במה שיכוף העובד כוכבים את הישראל ולא מחזי כרבית ונראה דבר ברור דהרא"ש אזיל לטעמיה דחולק על הדין שזכר רמ"א בסעיף ה' דמחלק שם בין אשראי למשכון כמו שכתבתי שם וגם שאר פוסקים חולקים כמו שזכרתי שם וא"כ יש סתירה על פסקי רמ"א בזה ולבוש שנגרר אחריו והנראה לע"ד דהעיקר להלכה כפסק דהכא מאחר דהפסק דלעיל הוא דעת מהר"ם והוא יחיד נגד רבים שזכרנו שם ואין איסור שם בסעיף ה' אלא מצד שליחות עובד כוכבים לחומרא וא"כ במקום שנהגו להקל שכתב בסעיף ז' אין איסור בזה כן נראה לע"ד:
יח סָעִיף יג עובד כוכבים שאמר כו'. דהישראל שלוחו של ישראל חבירו הוא אפילו היה אחריות המשכון על השליח. בד"מ הכריע כן דלא כב"י דאוסר בזה דאין שום סברא שצריך המלוה אחריות רק אחר ההלואה. ומ"ש הטור שצריך שיאמר לשליח אתה תהיה שלוחי להביא המשכון מיד עובד כוכבים היינו אחר שנתן לו המעות לשליח אי נמי כיון שהישראל שלחו כדי שילוה לעובד כוכבים מיד שיביא המשכון על כן נעשה שלוחו מיד וצריך המלוה לקבל האחריות משא"כ אם הסרסור מביא המשכון קודם ששלחו המלוה אחריו אין צריך לחזור וליתנו לעובד כוכבים ולחזור וליקח ממנו על האחריות המלוה אבל חושש אני לדבריך פי' רש"ל שלא תוציא עלי שם רע לומר שנטלתי ממך רבית א"נ ה"ק אע"פ שאיני מאמינך שאתה אומר שלך הוא אבל אני מאמינך שמעצמך באת לפדות ולא בשליחות העובד כוכבים וע"כ אם לא יבוא העובד כוכבים אעכבם לעצמי ע"כ:
יט סָעִיף יג כיון שהודה תחלה שאינו שלו. כתב רש"ל על זה בתשובה סימן צ"ט ואני תמה שחשב הרא"ש לזה כהודאת בעל דין אמאי לא אמרינן שהשטה בו והערימו כדי שילונו בשעת דוחקו ואין זה בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה אלא באיש אמוד או אפי' אינו אמוד אלא שרוצה להרויח בממון חבירו אבל היכא שידוע שנדחק לדבר אין זה בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ואם לא מהני מה שבירר בעדים מ"מ השטאה מהני אע"פ שהוא מוחזק במשכון מ"מ הוא בא בטענת שמא כו' עכ"ל וזהו בכלל מ"ש רמ"א אח"כ אמנם אם נודע כו' שזהו לפי ראות עיני הב"ד:
כ סָעִיף יד וי"א דצריך הלוה לפרוע מכיסו. זהו דעת אבי עזרי. נראה פירושו אם הוא רוצה שיתן לו המשכון ואינו רוצה לפרוע לו כל מה שקיצץ לו רבית עמו חייב ליתן מכיסו או יניח המשכון אבל אם הזכיר לו שם העובד כוכבים אז חייב ליתן המשכון בלא רבית ובזה מיושב מה שכתב ב"י דהרא"ש חולק על דין זה דאפי' כשאחריות המשכון על השליח אסור כ"ש ליטול רבית מהלוה אם העובד כוכבים אלם עכ"ל. ול"נ דאין כאן מחלוקת אלא גם אבי עזרי ס"ל שהאחריות יהיה על השליח אלא שהשליח רוצה להוציא המשכון בלא רבית על זה אמר דישלם מכיסו או יניח המשכון אצל מלוה ותימה על הב"י שהרי הרא"ש כ' בסמוך דאם אין המלוה רוצה להמתין במכירת המשכון כי יפסיד בהמתנה צריך השליח להוסיף משכון משלו וא"כ ק"ו שאין כח לשליח לכוף המלוה שיתן לו המשכון בלא רבית אלא פשוט שאין זה בכלל אחריות דאחריות הוא באם יהיה נאבד או נאנס מהשליח יהיה ההפסד למלוה אבל כאן אין המלוה רוצה ליתן המשכון כלל מידו עד שקיבל קרן ורבית שלו ובזה כ"ע מודים. ומו"ח ז"ל הקשה דהא דעה הראשונה שכתב הש"ע דלא יפרע הלוה מכיסו הוא כתוב במרדכי בשם אביאסף ואביאסף הוא אבי עזרי דהיינו ראבי"ה ומכח זה נכנס לתירוצים ולחילוקים והמעיין שם במרדכי יראה דלא קשה מידי דהוא כתב שם דינים בשם ריב"א ובתוכם כתוב דין זה דלא יפרע הלוה מכיסו וסיים על זה בסוף שעל מקצת דינים של ריב"א יש להשיב עליהם ואחר זה כתב שם אביאסף רצה לומר שאביאסף כתב שיש להקשות על מקצת דינים של ריב"א ודבר ברור הוא שעל דין זה אמר כן וחולק עליו כמו שראינו בפירושו. עוד הקשה מו"ח ז"ל כיון שעיקר ההיתר בזה מחמת שהישראל שולח את ישראל חבירו להלוות מעותיו לעובד כוכבים ולמה חייב לשלם מכיסו אם העובד כוכבים אלם והאריך בזה לתרץ ולעניות דעתי נראה דלא קשה מידי דאפי' שהוא שלוחו מכל מקום כיון שהכניס את עצמו בדבר קבל על עצמו שלא להזיקו במה שסומך על המשכון ועל כן חייב לראות שלא יפסיד על ידו ויהיה בו דינא דגרמי בנזקין כל שהעובד כוכבים אלם ודאי שלא יתן רבית והיה לו להודיע שזה העובד כוכבים אלם ומ"ה נ"ל באם לא היה השליח יודע שזה העובד כוכבי' אנס הוא ונודע לו אח"כ דאין עליו שום חיוב וחייב המשלח לתת לו המשכון בלא רבית דלמה יפסיד כיון שלא פשע במידי כנלע"ד. ובלבוש כתב וז"ל ונראה לי דוקא בכהאי גוונא שהביא השליח המשכון עמו בשעת ההלואה אבל אם לא הביא המשכון עמו בשעת ההלואה אלא ששלחו העובד כוכבים להביא המעות ואח"כ יתן לו משכונו דאז לא היה אחריות המשכון מעולם על השליח רק השליח היה שלוחו של ישראל כמו שכתבתי לעיל יכול השליח לומר אל תמכרהו כי תזיקני כי העובד כוכבים אלם ואם מוכרו ובא השליח לידי היזק מזה חייב המלוה לפצות כן נראה לי עכ"ל ולא דק בזה דהא הרא"ש מיירי בהדיא ששלחו להביא לו המשכון מעובד כוכבים על אחריותו של מלוה כמ"ש הטור בפירוש בשמו ואפ"ה סיים שאם השליח ירא מעובד כוכבים יוסיף לישראל משכון וכמו שהעתיק הש"ע סעיף ט"ו ע"כ אין לדבריו מקום לפע"ד וכל שהשליח ידע שזה העובד כוכבים אלם הוא ולא הודיעו להמלוה אין לו אח"כ להוציא המשכון מיד המלוה בלא רבית כי הוא דאפסיד אנפשיה כנלע"ד:
כא סָעִיף טז אם אחריות המעות על השליח. מבואר בב"י בשם בעה"ת דגם בעד הרבית לחוד דהיינו שיאמר כל זמן שאין העובד כוכבים פורע הקרן אני נותן לך רבית לא יקבל עליו האחריות דכיון שכל זמן שלא יתן לו העובד כוכבים קרן חייב לפרוע זה הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו ועיין מ"ש בסי' ק"ע מה שקשה מכאן על רמ"א שם ובלבוש הביאו שם בשם י"א:
כב סָעִיף יז מותרים ללוות מן העובד כוכבים) אע"פ שהנאמנים כאפוטרופוס על הקהל מ"מ אסור דגם באפוטרופוס של יתומים אסור וכ"כ ב"י בשם רשב"א בסוף סימן זה וסיים הרי זה כאומר לחבירו מנה שאתה חייב לפלוני הלוני ואתן מנה לשנה לבעל חובך ורבית קצוצה אני רואה כאן עכ"ל. וטעם רמ"א להתיר כאן דלא חשיב ליה כרבית קצוצה וכיון דהוא לצורך מצוה הוי ליה כאפוטרופוס של יתום ועוד נראה דהעובד כוכבים שמלוה יודע שההלואה היא לצורך הקהל והבטחתו על כל הקהל באם לא יהיה מאלו לשלם:
כג סָעִיף יז כי הרבית עולה על אחרים. פי' אותו הרבית שהפורעים מרויחי' הוא חל על האחרי' להשלימו:
כד סָעִיף יח הריני מוכר לך כל כח כו'. כתב בלבוש מטעם זה דהוה כמכר נ"ל שמותר לישראל להשכין משכון של עובד כוכבים אצל ישראל אחר פי' ביותר ממה שהוא ממושכן אצלו והרבית לא יהיה יותר רק מה שהעובד כוכבים נותן לו דאמרינן מכר כל המשכון להשני ומה שהלוה לזה יותר הלוה לו בחנם בלא רבית עכ"ל ותמהתי מאד על דברים אלו דהיאך תאמר שהמותר הוא הלואה בחנם הא מיד שהישראל השני קוצץ עמו ברבית בפחות מכל זהב ממה שהעובד כוכבים הבטיח לו זכה הראשון באותו המותר ואלו לא לקח מן השני הקרן רק כמו שנתן להעובד כוכבים לא היה נותן לו רבית כזה ולמה הוא נותנו לו להשני אח"כ אלא ע"כ בשביל מה שהלוה לו יותר ממה שהלוה הוא לעובד כוכבים ויש כאן רבית גמור ואע"ג דאין זה נפסד מ"מ יש כאן רבית מצד מניעת הריוח של השליח ואע"ג שדבר זה פשוט בעיני מ"מ אביא ראיה ברורה מתלמוד ערוך דאיתא בפ' הרבית (דף ס"ה) אמר רב פפא טרשא דידי שרי פרש"י עושה שכר תמרים היה ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן מ"ט שכראי לא פסידנא שלא יתקלקל והייתי יכול להצניעו עד ניסן זוזי לא צריכנא אנא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח אמר ליה רב ששת לרב פפא מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך זיל בתר דידהו דהיינו הלקוחות דאלו הוי להו זוזי הוה שקלי כדהשתא השתא דלית להו זוזי שקלי כיוקרא דלקמיה והלכה כרב ששת כדאיתא ריש סי' קע"ג הרי לפניך דבאמת לית ליה ללוקח שום היזק דאלו היה רוצה היה גם הוא מחזיקו עד שעת הפרעון שהיה שוה כאותו סך ובאמת אפילו אם הלוקח מחזיקו עד אותו זמן ג"כ יש איסורא אע"פ שאין לו היזק כלל אפ"ה כיון שיש צד אחד שהיה יכול להרויח והוא לא עשה לאותו צד חשבינן ליה לאגר נטר ה"נ אע"פ שבאמת אין לו היזק ללוה כיון שהעובד כוכבים נותן לו אותו הרבית מסך מועט שלוקח ממנו כמו שהוא נותן מן הסך מרובה מ"מ אלו היה לוקח גם מישראל סך מועט היה לו ריוח בדבר והוא מפסיד אותו הריוח בשביל ההלואה שמלוה נוסף לו על מה שיש לו עליו והדבר ק"ו אם בטרשא דרב פפא שהוא דרך מקח וממכר שאיסור רבית שלו דרבנן החמירו כן ק"ו כאן שהוא בהלואה שאיסורו מן התורה ע"כ נראה לענ"ד דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים ואין חולקין כבוד לרב וישתקע היתר זה ולא יעשה כן בישראל:
כה סָעִיף יח ויש אומרים דאפילו אינו מוכרו כו'. זהו דעת הרא"ש שמביא הטור שהתיר אף אם לא מכרו כו' וכוונתו דאף שלא אמר המכירה בפירוש אמרינן דמסתמא נתכוין לכך ועיין מ"ש בסעיף י"ט:
כו סָעִיף יח ואם התנו מתחלה בו'. תורה היא וללמוד אני צריך כי פסק זה נ"ל תמוה דהא עיקר ההיתר בדין זה הוא שאנו תופסין אותו למכירה וכל מכירה שהיא בתנאי שהוא מחוייב להחזיר לו כשיחזיר לו הדמים כדאיתא בפ' הרבית והובא בסי' קע"ד בתחילתו מכר לו שדה ואמר ליה לכשתחזיר לי כו' לא קנה כו' וכן כאן אם התנו אין שם מכר על זה וכן הוא משמעות לשון הטור והש"ע בסעיף זה שכתב רצה שני לחזור וליטול מהראשון וכו' דמשמע לא רצה לא והיה לו לכתוב דהתנו מהני שזה רבותא גדול. ועוד ראיה מתשובת מיימון בס' משפטים סי' ל' בדידי הוה עובדא שפעם אחת היה לר"ת משכון מעובד כוכבים והוצרך למעות וליתן המשכון לידי ללוות עליו ושאלתיו היאך אהיה מותר דהא העובד כוכבים לוה ממך וחייב לך הרבית כו' וענני אני מוכר לך כל המשכון ולא תענני עוד ממנו אם אתה רוצה ואני פוטרך ולא אתחייב לך המעות ואתה לא תתחייב לי להחזיר המשכון כענין זה עשה לי רבינו עכ"ל. הרי לך שאדרבה בפירוש הוצרך לומר שלא יתחייב להחזיר לו המשכון ואם יש היתר בדבר אם התנו היה לו ג"כ להתנות ולמה גרע זכותו בחנם ומי בקש זאת מידו אלא ודאי דעיקר ההיתר הוא מכח זה וכך הם דברי הרא"ש בתשובה כלל ק"ח סי' ה' וז"ל נוכל לומר אם אמר הסרסור לישראל משכון זה של עובד כוכבים קנה לך המשכון ואם יבוא לך העובד כוכבים תנהו לו לפדות ואין לי עסק עמך ולא לך לי אפשר דמותר כו' עכ"ל הרי שהקפיד דוקא שלא יהיה לו עסק עמו לענין החזרת המשכון ליתן לפדותו וכ"ז סותר פסק רמ"א דכאן ומקור של פסק זה הוא מת"ה סימן ש"ג ונעתיק לשונו בקיצור שנשאל שם בראובן שזקף עם העובד כוכבים לוה שלו בר"ח ניסן ק' דינרין עבור קי"ב דינרין על שנה דהיינו שיתן לו י"ב דינרין רבית למאה בר"ח סיון בא לשמעון שיפרע לו החצי החוב דהיינו חמשים דינרין חצי תחילת הקרן ויעלה לו רבית על כל זהב כמו שעולה לו מהעובד כוכבים כל זמן שלא יחזיר לו מעותיו קרן ורבית והרשות יהא ביד ראובן להחזיר לו אחר חודש או ב' חדשים היאך יעשו בהיתר השיב על זה דכל מה שנזקף רבית עם קרן מהעובד כוכבים חשוב הכל כקרן של ראובן המלוה לעובד כוכבים נמצא כל קי"ב דינרין הם קרן של ישראל ועוד כתב המרדכי דאם יש לישראל משכון מהעובד כוכבים ברבית מותר לישראל אחר לפדותו אליו בדרך זה שימכור הישראל ראשון לשני המשכון כדי שיהא הרבית שיעלה מכאן ואילך על המשכון שלו ואם לאחר זמן רוצה הישראל הראשון לחזור ולפדות אליו מותר לו ליתן לישראל השני קרן שלו וגם הרבית שיעלה על המשכון כ"ז שיהיה בידו וישראל השני יחזור וימכור לראשון שיהיה שלו כבתחילה ועוד הביא ההיא דריש סי' קע"ד במתנה שיחזור לו דלא הוה כמכר וע"פ זה כתב דאין תקנה להקנות כתב הנזקף עם העובד כוכבים מישראל לחבירו שיעלה לו רבית בכל שבוע מה שהוא דהואיל ונזקף החוב עם העובד כוכבים כל דמי החוב קרן ורבית הכל חשוב ממונו של ישראל ואשתכח מאי דקא שקיל ברבית כל שבוע לאו מיניה דעובד כוכבים קא שקיל אלא ממונו של ישראל בשכר המתנת מעותיו שמקדים ונותן לו עתה קודם הגעת הזמן הזקיפה ודאי אם היה רוצה לקנות עתה החוב לגמרי בפחות מדמי הסך שכתוב בכתב כגון שיחשבו כמה עולה הרבית עד זמן הזקיפה וכפי אותו ערך יתן לו עתה פחות כהאי גוונא שרי לגמרי כו' אבל חם אין בדעתו של המוכר למכרו לחלוטין אלא רוצה לחזור ולקנותו כשיהיה לו מעות צריך לעשות בענין שלא יהיה בטוח לגמרי בתנאי גמור להחזיר לו אלא בטוח שלא ישנה לו את הבטחתו והשתא נבאר השאלה אם ירצה לקנות ממנו החוב כולו בחודש סיון יתן לו ק"ב דינרין והרי כולו שלו מעתה ואם רוצים בדרך הנזכר בשאלה שיפדה רק כמו שיהיה הקרן הראשון ובע"מ שיתרצה לחזור ולמכרו לו אם קנה ממנו בר"ח סיון בעד ק"ב דינרין ויחזור למכרו לו בר"ח אב יחזיר לו זה ויתן לו ק"ד דינרין בעד מה שבא לו בעוד שהחוב קנוי לו כו' עכ"ל מזה למד רמ"א דדוקא בעשה זקיפה תחלה אסור לעשות אח"כ תנאי גמור אבל בלא זקיפה מותר בתנאי גמור ודין הזקיפה כתב רמ"א בסוף ההג"ה וצריך להבין דעת הת"ה כיון דבאמת גם בלא זקיפה תחלה אין היתר אלא על ידי מכירה תחלה וסוף והא כיון שמחויב להחזיר לו לא הוה מכירה כלל מעיקרא ואם היה לו לת"ה איזה חילוק בזה ודאי לא היה נמנע מלכתבו ונראה דעתו דבלא זקיפה אין המכירה באה אלא לסלק זכות המלוה הראשון במה שיגיע לו בכל שבוע מן העובד כוכבים אבל אין צריך להקנות לו שום דבר דמה יקנה לו והלא הוא דבר שלא בא לעולם דהרבית נולד בכל שבוע דוקא ע"כ אין שייך בזה אלא סילוק עצמו ממנו ע"כ מהני אפי' אם מסלק עצמו לזמן ומתנה עמו שאם יהיה לו מעות יחזור וימכרנה לו אבל אם יש זקיפה אז המכירה באה להקנות לשני מה שהוא כבר של ישראל הראשון זכות גמור ולא סילוק זכות ע"כ צריך שתהיה המכירה בענין שאין חיוב לשני להחזיר לראשון אם יהיה לו מעות דדבר זה מבטל המכירה שבאה להקנות לשני קנין גמור. כן נראה לי לפרש דעתו אבלכבר הוכחנו מפוסקים אחרים שגם בסתם משכון מעובד כוכבים צריך מכירה באופן שלא יתחייב להחזיר כשיהיה לו מעות ותמיהני שלא הביא אותם בעל ת"ה. מכל מקום נראה להחמיר כן כמשמעות דברי הפוסקים שזכרנו וכל בעל נפש יעשה שיהיה מרצון המלוה השני ליתן לחזור ולפדותו אם פודה בלא דעת העובד כוכבים כן נראה לע"ד:
כז סָעִיף יח דהא מתנה ש"ח להיות כשואל. עיין מה שכתבתי בסי' קס"ז סעיף א' דלא דמי לדין זה:
כח סָעִיף יט הלויני מעות על משכונות אלו כו' והמעות הם לצורך ישראל. בטור לא כתב זה אלא הלויני מעות כו' והב"י כ' דבר זה צריך ביאור משום דהוקשה לו מה איסור יש בדבר ובדרישה כתב דפירוש דברי הטור הם באופן זה דאם הוא הלוה על המשכון מאה ורוצה להשכינם ביד ישראל בחמשים שאז המשכנות עדיין ברשותו והוא חוזר ולוה עליהם לצרכו אסור ולא דק בזה דבהדיא כתב בת"ה סי' ש"ג דאין חילוק בין מוכר כל החוב למוכר מקצתו וה"ה למשכון דחד ענין להם. ובפרישה כתב האיסור משום שהמשכון קנוי לישראל מהעובד כוכבים וצריך למכרם דוקא לישראל השני וע"כ אם אמר לו הלויני על משכנות אלו של עובד כוכבים אין כאן מכירה וכתב בד"מ והמנהג להקל אפילו אמר ליה הלויני וכ"כ המרדכי בפרק הרבית דהלכה למעשה דמותר אע"פ שלא א"ל אני מסולק ממנו וגם לא א"ל שמכרו כמאן דאמר דמי דמסתמא להיתרא מכוין וכיון שא"ל משכון זה עומד לי מהעובד כוכבים בכך וכך תלוה לי עליו כך וכך ומהיום והלאה תקבל הרבית שיעלה עליו מותר עכ"ל:
כט סָעִיף יט ולא יטול רבית כלל. ובטור מסיים שהוא רבית קצוצה וכן הוא בהדיא במקצת ספרי תשובת הרא"ש:
ל סָעִיף כ משכונו של ישראל כו' מותר להלוות כו'. זה דעת הרא"ש ואע"ג דלעיל סי' זה סעיף ז' כתב דוקא שהמלוה לא ידע שבשביל ישראל כו' והוא ג"כ דעת הרא"ש הכא שאני שידוע שהעובד כוכבים לצורך עצמו לוה:
לא סָעִיף כא באחריות העובד כוכבים. פי' לענין שאם יאבדו החובות יפרעם הוא לישראל כדין כל לוה אבל לא סגי שיקבל עליו אחריות כשומרין אפי' כשואל הואיל ולא נעשה עליהם לוה מעתה ב"י בשם ספר התרומות:
לב סָעִיף כא באחריות ישראל אסור. וכתב ריב"ש סי' ש"ה דהוי רבית קצוצה כ"כ ד"מ:
לג סָעִיף כב אם הם באחריות ישראל. גם כאן צריך להיות האחריות בדרך דלעיל שאם יאבד החוב הוא יפרענו ואם אין האחריות אלא בדרך שומרים מותר וכ' ב"י בשם ס' התרומות דאם אמר לעובד כוכבים אלוה המעות לישראל פלוני ואם לא תמצא לו נכסים אני אפרע לך מותר כדין ערב עכ"ל:
לד סָעִיף כד אפוטרופוס על נכסיו. פירוש על כל נכסיו אמרינן מסתמא שגם המעות שמלוה הוא של עובד כוכבים ואין כאן משום מראית עין:
לה סָעִיף כה נאמן בלא שבועה. דלא שביק אינש היתירא ועביד איסורא כדאמרי' לענין פרוזבול בח"מ סי' ס"ז סעיף ל"ג נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד:
לו סָעִיף כה ואם משיב איני יודע כו'. וכ' ב"י דה"ה בטענות לא היו דברים מעולם ועל פי זה מיושב מ"ש בח"מ סי' פ"ב סעיף י"ב בטוען חוב זה רבית הוא שצריך לישבע היסת על זה דהיינו שטוען להד"מ ומ"מ צריך להבין למה חייב באמת שבועה בטענות אלו טפי מטענת בהיתר לקחתי דהא אין ביניהם אלא הלקיחה לחוד ואין חיוב מחמת זה כיון דאילו הודה שלקח ממנו היה עדיין לו טענה לפטור דבהיתר לקח והרי מצינו בח"מ סי' צ"ג סעיף ט' שאין משביעין היסת אלא בטענת שאם יודה בה חייב ממון כו' ק"ו כאן שאפי' אם יודה אפשר להפטר שיאמר בהיתר לקחתי ונראה דלא סגי שיאמר בהיתר לקחתי סתם אלא צריך שיפרוט ההיתר היאך היה דשמא לא ידע לעשו' היתר דוגמא לדבר מה שמצינו בח"מ סי' ס"ז שכ' בשם הרא"ש שמעולם לא זכה אדם לפניו בטענה זו פרוזבול היה לי ואבד לפי שלא היו יודעים ענין פרוזבול כלל וראיה עוד לדבר זה דבתשובת הרא"ש כלל ק"ח סימן ז' בראובן לוה משמעון מאה דינרין גאקשי"ש כו' ותלה הענין שם אם היו לו אותן הגאקשי"ש או לאו וטען המלוה שהיו לו ללוה הגאקשי"ש ופסק דלא אמרינן בזה לא שביק היתירא ואכיל איסורא דלא סליק אדעתיה שיוקירו הגאקשי"ש ול"ד לפרוזבול וכו' עכ"ל. הנה נמי בכל היתירים שאפשר שהיה חושב שיהיה בענין שלא יצטרך היתר וע"י זה נמשך שנעשה באיסור וע"כ אם אומר בפירוש שנעשה בהיתר כפי מה שהוא אנו נוכל לחקור אותו אם הוא בענין שאין חשש שלא עלה על לבו שיצטרך לבוא לידי היתר וע"כ אם אמר להד"מ או איני יודע יש חשש זה וע"כ ישבע שאינו יודע או להד"מ ובזה מתורץ מה שהקשה ב"י ניהמניה בטענת להד"מ במגו דע"י עובד כוכבים לקחתי ותירץ דלא אמרינן מגו לפטור משבועה וזה אינו דבהדיא איתא בח"מ סי' צ"ג בשם הרא"ש דאמרינן מגו בזה ולפי מ"ש ניחא דאפשר דלא בריר ליה אותו ההיתר ועל פי דרך זה נראה לי מ"ש רמ"א אחר כך וכן בשאר טענות כו' וזה טוען שהלוה לו בהיתר כו' היינו שמפרש ההיתר היאך היה ולא בסתם והרי אף בפרוזבול אמרו דוקא שצריך שיאמר כן ולא סגי שיאמר בהיתר אני תובע אותו ואף למי שלא רוצה לפרש הדברים כן ויאמר דגם בסתם סגי שיאמר בהיתר לקחתי מ"מ נראה דהלכה למעשה צריך לנהוג כן עכשיו דאנו רואים שרבים פורצים באיסור רבית ולא נחשב בעיניהם למאומה עד שכמעט לא שייך לומר לא שביק היתירא כו' דאינו חושש לעשות בהיתר כלל ודבר זה אנו למדין מדשינה הרא"ש הדין לענין שמיטה ולא נתן נאמנות לאנשי דורו באומר פרוזבול היה לי אע"פ שבימי חכמי התלמוד היה דין זה מפורש וה"ה באיסור רבית שבנדון דידן שצריך לכל הפחות לחקור אותו היאך נעשה בהיתר ואם יראה הדיין שאינו ברור ישביענו כן נראה לע"ד:
לז סָעִיף כה ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל. בדברי המרדכי שמביא ב"י כתוב בזה שנוטל בלא שבועה אלא שרמ"א הכריע שעכ"פ אינו מוחזק מכח השטר כמו מי שמוחזק במשכון בנוטל בלא שבועה ונראה דכן מוכח מדאי' פרק הרבית (דף ס"ב) דכ"ע שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אלא שעכ"פ מועיל השטר שיהא הוא נשבע ונוטל ורמ"א למדו מההיא דחושן משפט סי' פ"ב סעיף י' שזכרנו:
א סָעִיף א לו. כתב הטור וכ"ש אם אמר אעלה לך והטעם דבשליחותו הוא נותן להעובד כוכבים ודומה לאומר לחבירו אני אלוה לך ע"מ שתתן הרבית לעובד כוכבים דפשיטא דאסור ואפילו אין המלוה חייב להעובד כוכבים כלום כיון דבשכר הלואה נותן להעובד כוכבים הרבית ע"פ המלוה הוי רבית קצוצה ע"כ:
ב סָעִיף א בלא. כיון דבשעה שנתן המעות לחבירו היה אחריות המעות עליו הוי לגמרי כאלו הלוה לו מעותיו. שם בטור:
ג סָעִיף א אסור. דכיון דקבל מיד ישראל נראה כנותן רבית להעובד כוכבים בשליחותו והעיקר בזה דאין שליחות לעובד כוכבים הן עובד כוכבים לישראל הן להיפך. ט"ז. וכתב הש"ך ומשמע דבכה"ג לא הוי ר"ק ודוקא ביצאו מידו דרך הלואה אבל דרך פקדון שרי כדלקמן ס"ג בהג"ה:
ד סָעִיף ב הראשון. כתב הט"ז ואפילו אם אחר שקבל העובד כוכבים מישראל הא' ונתן להב' ואמר לישראל הא' תהיה במקומי לקבל מעותי קרן ורבית מישראל הב' וכן עשה הישראל הראשון מותר וכתב הטור ואפילו לא פירש העובד כוכבים שפטר הראשון דמסתמא פטר ונתחייב לו השני ומותר:
ה סָעִיף ג הניחם. כתב הש"ך דצ"ל ג"כ והפטר דאל"כ הא קי"ל בח"מ סי' ק"כ דאפי' אמר ליה זרוק לי חובי הרי הוא באחריות הלוה עד שיאמר והפטר ודלא כהב"ח אבל הט"ז מחלק דאם עומד שם הראשון עדיין אז צ"ל והפטר דאל"ה יכול להיות שהראשון יחזור ויקחם אבל אם הלך משם ונסתלק אז אפילו לא אמר העובד כוכבים והפטר שרי:
ו סָעִיף ג מותר. והב"ח השיג על הרב בזה וכתב דאינו שרי אלא כשנסתלק הישראל הראשון מהעובד כוכבים ולקחו הב' אז יש היתר אפילו נותן הרבית להראשון אבל בכה"ג שכתב רמ"א איסור גמור הוא והסכים עמו הש"ך גם הט"ז כתב דהך הג"ה לאו הלכתא היא:
ז סָעִיף ה דמחזי. ואפ"ה לא אסור אלא כשהלוה בשליחות ישראל הא' דאל"כ לא מחזי כרבית שהעובד כוכבים לצורך עצמו לוה מתחלה. ש"ך:
ח סָעִיף ה משכון. על הקרן והרבית ובתשובת הרשב"א משמע דהיכא שנעשה בכונה לתלות מעותיו ביד עובד כוכבים בהערמה כדי להלותן לישראל בכל ענין אסור ועיין בב"י:
ט סָעִיף ו ומדעת. הרי העובד כוכבים שלוחו של ישראל לחומרא ואסור מדרבנן והיש מקילין ס"ל אפילו לחומרא לא אמרינן יש שליחות לעובד כוכבים ואפילו בחוב בלא משכון אבל הטור הביא הגהמי"י שחולקים וס"ל אפילו לדעת המקילין אינו מותר בזה אלא במשכון עכ"ל הט"ז וכתב הטור דאף לדעה זו אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלה אסור דשליח של ישראל הוא וכתב הב"ח דהיינו דוקא שישראל הראשון שויה שליח דאל"כ אין לומר דשליחו הוא שלא מדעתו והסכים לזה הש"ך ודלא כב"י ע"ש:
י סָעִיף ז מותר. ליקח אח"כ הרבית והיש מקילין ס"ל אפי' ידעה מלוה שבשביל ישראל הוא כמ"ש רמ"א בס"ט אפי' הם ספרים וכו'. ט"ז:
יא סָעִיף ח מישראל ברבית מותר. אפילו למלוה אף אם ידע שלצורך ישראל דכיון דשני שליחותי' תו לא הוי שלוחיה ודלא כבית יוסף. ד"מ:
יב סָעִיף ט יאמינו. ומותר לו ליקח קרן ורבית מהישראל הואיל ולא ידע המלוה תחלה ואף שנודע לו עתה שהמשכון היה של ישראל אמרינן מסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא ואקני המשכון לעובד כוכבים ועובד כוכבים קנייה במשיכה וכל מה שנותן עתה לישראל בשביל העובד כוכבים הוא נותן. טור. אבל אם יודע המלוה מזה יש לחוש שמא לא הקנה המשכון לעובד כוכבים לכך אסור. ש"ך:
יג סָעִיף ט ומפקידם. שישתמש בהן הלוה או ימכרם אך הלוה יתחייב להחזיר למלוה אותן או דמיהן. טור:
יד סָעִיף ט הרשות. כתב הש"ך דוקא בכה"ג שהישראל נתנו מתחלה להשכינו אבל אם ישראל השאיל כליו לעובד כוכבים או אפילו להשכינם לפי שעה ויחזירם לו א"כ העובד כוכבים שהשכינם לישראל לזמן גזלן הוא וצריך ישראל השני להחזירם לראשון ועי' בח"מ סי' שס"ט:
טו סָעִיף י ליקח. מיהו לדעת המקילין דלעיל מותר. ש"ך:
טז סָעִיף י ידע. שהרי אין כאן צד שליחות:
יז סָעִיף י לקבל. כתב הט"ז זה פשוט אם כבר חייב לעובד כוכבים קרן ורבית יכול הישראל לקבל עליו וליקח מהישראל גם אותו הרבית אלא דמיירי שישראל היה חייב לעובד כוכבים הקרן אבל הרבית עדיין לא חל באותה שעה שהקנה עובד כוכבים לישראל אחר וצריך שתדע דאם הקנה במכר גמור לישראל אחר פשיטא שאיסור גמור הוא אפילו ליקח מעובד כוכבים אלא מיירי שהקנהו לו בתורת בטחון ואינו אלא כמו משכון והיה לנו להתיר ליקח הרבית אפילו מיד הישראל אלא משום חומר רבית יש לאסרו (ובנה"כ כתב דלעולם מיירי שהקנה העובד כוכבים לישראל בקנין גמור ואפ"ה אין כאן איסור רבית דמיירי שאין הישראל הב' יכול לתבוע לראשון שהקנה לו העובד כוכבים בדיניהם ולא בדינינו ומ"מ אין העובד כוכבים יכול לחזור מישראל הראשון ודוק עכ"ל):
יח סָעִיף יא מותר. אפילו ידע המלוה דשל ישראל הוא דהא הקנהו לעובד כוכבים וקנייה במשיכה. ש"ך:
יט סָעִיף יא לזכות. כתב הש"ך אבל אם עובד כוכבים השואל אומר לישראל המשאיל תנהו לפלוני עובד כוכבים שילוה לי עליו מישראל ברבית וכשתמסרנו בידו מיד אני חייב לך להחזיר המשכון מותר והב"י הביא בשם מרדכי בלשון זה אם א"ל העובד כוכבים לראובן תשים משכון במקומי ולקח הישראל משכונו ואמר לשמעון זה המשכון של עובד כוכבים או שא"ל אני מזכה לך תחתיו ונתרצה שמעון מותר לו לקבל הרבית מישראל הממשכן שהוא שלוחו של שמעון להלוות לעובד כוכבים וכן כשיזכה לו משכון ואם כופר ראובן ישבע שמעון שהוא כדבריו ויפטור עכ"ל וכתב ב"י על מ"ש זהו משכנו של עובד כוכבים ההיתר הוא אע"פ שהמשכון של ישראל משום דמשכון יש לו דין ערב דהא אין מוכרו אא"כ יתבענו תחלה שיפרענו כו' וכתב הט"ז תמהתי על פה קדוש יאמר כן דודאי עיקר סמיכת המלוה הוא על המשכון ומה מועיל בזה שיתבע תחלה שיפרענו מ"מ בא הפרעון מיד הישראל ואין זה דומה לישראל הערב ביד העובד כוכבים דשם אם יתבע העובד כוכבים תחלה לא יבא הפרעון מהישראל משא"כ כאן והאריך בזה לפרש המרדכי בענין אחר וחולק על הב"י והב"ח ע"ש (ובנה"כ כתב דלק"מ דכיון שהודה שהמשכון הוא של עובד כוכבים הודאתו כק' עדים דמי וזכה העובד כוכבים בהודאתו ודמי לדלקמן סעיף י"ג ע"ש):
כ סָעִיף יא אינו. והב"ח כתב דאפילו אינו אנס כיון שהשאילו לפי שעה להשיבו לא הוי גזלן וצריך להחזירו לו:
כא סָעִיף יא אנס. כתב הט"ז אבל אם הוא אינו אנס אלא שלא יוכל לכופו לפדות המשכון אבל אם בא לפדותו היה צריך ליתן לו גם הרבית אע"פ שהוא אנס נגד זה מ"מ כשבא לפדותו חייב ליתן לו גם הרבית וא"ל כיון שהוא גזלן של ישראל הא' היאך יקח הישראל הב' רבית מן הראשון והלא אין על העובד כוכבים שם מלוה כלל לק"מ דבשעה שהלוה ישראל על המשכון לא היה עליו שם גזלן אלא שעתה נתקלקל ע"כ חייב לשלם לישראל הב' שנתחייב לו העובד כוכבים עד עכשיו הן קרן הן רבית ומאותה שעה שנעשה גזלן ואילך אם נשתהה אח"כ ביד הישראל הב' אסור ליקח מישראל הא' שום רבית ובלבוש התיר ג"כ בנדון זה ליקח הרבית אפילו אחר שנעשה גזלן לגבי המשאיל לפי שאומר לו לדידך הוי גזלן ולא לדידי ולא נהירא דמ"מ הוא גזלן דידיה וצריך להחזיר לו כ"ז שהוא בעין גם מ"ש רמ"א דאם העובד כוכבים אנס ואלו בא לפדותו כו' נראה דמיירי דגם מעיקרא היה בחזקת אנס אבל אם הורע חזקתו אחר ההלואה ישלם לו הרבית עד ההיא שעתא וכמ"ש בסמוך עכ"ל:
כב סָעִיף יא ורבית. כתב בהגה' אשר"י אפילו שהה הישראל לפדות צריך לתת לו כל הרבית לפי שעד שעה שמקבל המלוה מעותיו הוי כמכורה לו:
כג סָעִיף יב יכוף. כתב הט"ז ונראה שאפילו אותו המשכון לא היה שוה גם הרבית שעולה אחר המכירה ול"ד לסי' ק"ע דכתב רמ"א אבל לא הרבית מה שיעלה עליו מכאן ואילך דשם הישראל משלם לו הרבית בעד העובד כוכבים והכא העובד כוכבים משלם אלא שתמוה לי שזה סותר מ"ש רמ"א בס"ה דאם ישראל כופה לעובד כוכבים ליתן רבית ויודע שהעובד כוכבים יכוף לישראל הב' וכו' וק"ו הוא דכאן עכ"פ הישראל יש לו בסוף עסק עם המלוה שנוטל המשכון ומכרו ומעכב המעות אפ"ה שרי מכ"ש שם שאין לישראל שום עסק עמו אפילו לבסוף ולמה אוסר שם ונראה עיקר להלכה כמו שפסק כאן עכ"ל (ובנה"כ כתב דלק"מ דבס"ה מיירי שהלוה העובד כוכבים לישראל הב' בשליחותו של הראשון עכ"ל):
כד סָעִיף יג משכוני. כתב ב"י דמדברי הר"ן נראה דאפילו בלא משכון נמי שרי כשאין אחריות המלוה על השליח כגון שהודיעו שהעובד כוכבים פלוני הוא שלוה ממנו או שהעמידו אצל העובד כוכבים ונפטר השליח בכך וה"ה כשיאמר לו כמה תקח מהעובד כוכבים תן לי מותר ואם אינו מאמינו נשבע שלא נתן העובד כוכבים יותר ויפטור אבל אם א"ל כ"ז שמעותי ביד עובד כוכבים אתה נותן לי דינר בחדש אסור והא דמותר למלוה ליקח הרבית מיד ישראל אע"ג שאין שליחות לעובד כוכבים דנעשה שלוחו של המלוה להוליך מעותיו לעובד כוכבים ולהביא לו משכונו ואפילו אם פדאו השליח במעותיו ונתן למלוה קרן ורבית מותר שלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה וזה לאו לוה הוא אלא שליח בעלמא. טור:
כה סָעִיף יג שיאמר. כתב הש"ך לכאורה משמע דכל שלא עשה כן אסור ליקח הרבית אבל הב"ח כתב דהיינו דוקא לכתחלה כדי לצאת מידי ספק איסור דאורייתא אבל ודאי אם לא עשה כן לא הוי רבית מן הסתם שהרי אין כאן אלא ספק שמא נעשה שלוחו של עובד כוכבי' וסתמא דעתו להיתרא ואמרי' דנעשה שלוחו של ישראל השני ויכול ליטול הרבית אם נותן לו מדעתו או כשהמשכון עדיין בידו ולכך אפילו במניח לו משכונו ואומר זה המשכון של עובד כוכבים או שא"ל אני מזכהו לך תחת העובד כוכבים נמי שרי ולאו דוקא זכיה שהרי אין זכיה לעובד כוכבים אלא כגון שהוא מודה שהוא של עובד כוכבים שבדרך זה זוכה בו העובד כוכבים ואם הישראל כופר שלא זכהו לו ישבע המלוה שכדבריו ויפטר להחזיר לו המשכון כל זמן שלא יפרע לו הרבית:
כו סָעִיף יג נתן. כלומר דוקא היכא שהמלוה מסר המעות להשליח להלוות לעובד כוכבי' וליטול ממנו המשכון דנעשה שלוחו של המלוה מיד צריך המלוה לקבל אחריות המשכון אבל היכא שעדיין לא נעשה שלוחו של ישראל כגון שהעובד כוכבים נותן משכון לישראל שילוה לו מעות מישראל והישראל הביא המשכון תחלה מהעובד כוכבים בלא שליחות המלוה א"צ לחזור ולהביאו לעובד כוכבים כדי שיקבל המלוה אחריות עליו כ"כ הד"מ וב"ח:
כז סָעִיף יג מאמינך. ואפילו שבועה אינו צריך. ש"ך:
כח סָעִיף יג לישבע. כתב ב"י בשם תשובה אשכנזית דוקא אם כשהלוהו מסר המשכון לידו דקנה כי תפיס ליה כו' ומ"ש ואפילו עדים וכו' חולק ע"ז מהרש"ל וס"ל היכא דמברר בעדים שהוא שלו אסור וכ' עוד דהיכא שאשתו השכינה המשכנות אע"פ שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית בכל הענינים ואומרת שהוא של עובד כוכבים צריך להחזיר לו המשכנות אם מברר שהם שלו לכ"ע וכן אם אינו יכול לברר וטוען שהוא בעצמו יודע שהמשכנות שלו צריך לישבע שאינו יודע ע"ש:
כט סָעִיף יג נודע. כלומר אם נודע למלוה בבירור שכן האמת אע"פ שמן הדין אין ביד ב"ד לכופו שלא יקח רבית שאומר איני מאמין לשום אדם רק לדברי הלוה מ"מ אסור לו ליקח הרבית כיון שידוע לו שהוא של ישראל. ש"ך:
ל סָעִיף יג והמערים. ללוות בשם עובד כוכבים ואומר שלי הוא כן הוא ברשב"א:
לא סָעִיף יג המשכון. וה"ה בלא משכון אם ידוע שהלוה לעובד כוכבים ואם אינו ידוע אלא שהמלוה טוען ברי שהוא יודע שהלוה אותם לעובד כוכבים ברבית ישבע המקבל שבועת היסת ופטור. ש"ך:
לב סָעִיף יג רשע. והש"ך כתב בשם הרשב"א דלא נקרא רשע אלא שיצא מכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ואע"ג דלעיל כתב רמ"א אצל והמערים כו' דנקרא רשע התם אמר בתחלה בפירוש שמלוה לעובד כוכבים עכ"ל:
לג סָעִיף יד יפרע. ואם חושדו שקבל יותר מעובד כוכבים יחרים עליו כיון שאינו טוענו ודאי. כ"כ הב"י וב"ח:
לד סָעִיף יד ויש. והב"ח כתב דאין כאן מחלוקת דדוקא כשהעובד כוכבים פדה כבר המשכנות ולא נתן לו הרבית כמו שקצב השליח התם הוא דאין להוציא מיד השליח מאחר שלא נעשה ערב בפירוש בעד הרבית אבל כשאין העובד כוכבים פודה אלא מהשליח והשליח פודה מהמלוה ואומר שהעובד כוכבים אלם ולא נתן הרבית כמו שקצב בהא אין המלוה מחויב להחזיר המשכון אא"כ נותן לו מה שקצב עמו כי יוכל לומר אין לי עסק עם העובד כוכבים רק עמך ודוקא בסתם אבל אם אמר הישראל בפירוש אתה תהיה שלוחי צריך ליתן המשכון בלא רבית רק שלא יהא לו הפסד בקרן ע"כ ומבואר בדבריו דכל היכא דפירש לו בפירוש על הרבית פשיטא דצריך לשלם לו דגוף הלואה הויא על המשכון ומיהו כשהזכיר לו שם העובד כוכבים והכירו שהוא אלם לא יטול הרבית ממנו אף מהמשכון דידע ומחיל וצריך להחזיר המשכון בלא רבית עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז ונ"ל אם לא היה השליח יודע שזה העובד כוכבים אנס הוא ונודע לו אח"כ אין עליו שום חיוב וחייב המשלח לתת לו המשכון בלא רבית דלמה יפסיד כיון שלא פשע במידי אבל אם היה יודע השליח שהעובד כוכבי' אלם חייב מדיני דגרמי שהיה לו להודיע למלוה שזה העובד כוכבים אלם ובלבוש כתב וז"ל ונ"ל דוקא בכה"ג שהביא השליח המשכון עמו בשעת הלואה דאל"ה אלא ששלח העובד כוכבים להביא המעות ואח"כ יתן לו המשכון דאז לא היה אחריות המשכון מעולם על השליח כי לא היה רק שלוחו של ישראל יכול השליח לומר אל תמכרהו כי תזיקני שהעובד כוכבים אלם ואם מכרו ובא השליח להיזק עי"ז חייב המלוה לפצותו וחולק עליו הט"ז וכתב דכל שידע השליח שהעובד כוכבים אלם ולא הודיעו למלוה אינו יכול להוציא המשכון מידו בלא רבית כי איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל וכתב עוד דהרא"ש מיירי בהדיא ששלחו להביא לו משכון מהעובד כוכבים על אחריותו של המלוה ואפ"ה פסק כן (ובנה"כ הסכים עם הלבוש ע"ש):
לה סָעִיף יד לצורך. כלומר שיאמר שהוא לוה לצורך עובד כוכבים ולא יאמר שהוא יפרע קרן ורבית ואע"ג דמותר לישראל להיות ע"ק בעד עובד כוכבים היכא שיש משכון כדלקמן סי' ק"ע ס"ב שאני התם דתחלת הלואה היתה לעובד כוכבים מיהו ראיתי נוהגין בהרבה מקומות שהישראל אומר בשעת הלואה שהוא יפרע קרן ורבית ונראה דס"ל דדוקא היכא שאין המשכון טוב להלוות עליו סך ההלואה שיהא שוה קרן ורבית שיגיע עליו אפי' יעמוד זמן ארוך שאז נראה שסמיכת המלוה על הישראל בכה"ג אסור לומר כן ובכה"ג באמת ראיתי נוהגין שהישראל נותן למלוה שט"ח עליו ע"ד היתר לבטחון אבל היכא שהמשכון הוא טוב אין דברי הישראל בזה מעלין או מורידין כיון שהמלוה לצורך עובד כוכבים ליכא למיחש להכי ומ"מ יש ליזהר בדבר עכ"ל הש"ך:
לו סָעִיף טו יפסיד. ע"ל ס"ק ל"ד מ"ש שם חילוקי דינים ושייכים לסעיף זה ג"כ:
לז סָעִיף טז אחריות. מבואר בב"י דה"ה אם אומר כל זמן שאין העובד כוכבים פורע הקרן אני נותן לך רבית לא יקבל עליו האחריות דכיון שכל זמן שלא יתן העובד כוכבים קרן חייב זה לפרוע הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו וע"ל סי' ק"ע מה שהקשה הט"ז משם לכאן:
לח סָעִיף יז לשליח. ול"ד לדלעיל ס"א דהתם לוה הישראל מתחלה לצורך עצמו ואח"כ מלוה לישראל הב' ועוד דהכא סומך העובד כוכבים על המשכון לבד ודלא כהגה' דרישה עכ"ל הש"ך:
לט סָעִיף יז היתר. והט"ז כתב דההיתר הוא דהעובד כוכבים שמלוה יודע שההלואה היא לצורך הקהל והבטחתו על הקהל באם לא יהיה מאלו לשלם:
מ סָעִיף יז הרבית. פי' אותו הרבית שהפורעים מרויחים הוא חל על האחרים להשלימו. ט"ז:
מא סָעִיף יח מוכר. כתב הלבוש מטעם זה דהוי כמכר נ"ל שמותר לישראל להשכין משכון של עובד כוכבים אצל ישראל אחר ביותר ממה שהוא ממושכן אצלו והרבית לא יהיה יותר רק ממה שהעובד כוכבים נותן לו דאמרינן מכר כל המשכון להשני ומה שהלוה לו יותר הלוה לו בחנם בלא רבית והט"ז חולק עליו ומביא ראיה מן הש"ס שמוכח דלא כהלבוש וסוף דבריו שנ"ל דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים ואין חולקין כבוד לרב וישתקע היתר זה ולא יעשה כן בישראל (ובנה"כ מסכים לדברי הלבוש וכתב שהוא פשוט להתיר וכן המנהג ע"ש):
מב סָעִיף יג להחזיר. ואם אח"כ יאמר הראשון להב' אינו אמת אלא שלי הוא והחזירהו לי בחנם ישבע השני שכך א"ל הראשון ולא יחזיר לו המשכון לעולם. טור מתשובת הרא"ש וכתב הב"י דוקא הכא שמכחישו שא"ל לא אמרתי לך שהיא של עובד כוכבים צריך לישבע משא"כ לעיל סי"ג:
מג סָעִיף יח המנהג. כלומר כן הוא המנהג פשוט דאפי' משכנו אצלו סתמא שרי שמחזיר לו משכונו ולוקח הרבית מזה אבל אם מחויב להחזירו אין כאן מנהג רק שנוהגין להחזירו כשפודהו ואפשר שאם רצה שלא להחזירו הרשות בידו כפי הדין עכ"ל הש"ך:
מד סָעִיף יח התנו. הנה הט"ז והש"ך מתמיהים על דין זה כיון דהתנו מתחלה שצריך לחזור וליתנו לו וכן היכא שמחויב להחזיר מצד המנהג דהוי כהתנה בפירוש א"כ אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כמ"ש הרב לקמן ר"ס קע"ד וכן משמע בהדיא במרדכי דלא שרי אלא מטעם מכיון שאינו מחויב להחזיר לו המשכון הוי מכר ולכן הט"ז חולק על הג"ה זאת ומביא עוד כמה ראיות לסתור דבריו של רמ"א וסיים ונראה להחמיר וכל בעל נפש יעשה שיהיה מרצון המלוה השני ליתן לחזור לפדותו אם פודה בלא דעת העובד כוכבים עכ"ל (וכ"כ בתשובת פני יהושע סי' ד') והש"ך כתב אבל באמת נ"ל מה שהמנהג פשוט להלוות סתם על משכנות של עובד כוכבים וגם המלוין מחזירין המשכנות לישראל היינו שעושין כן מדעתן דהוי כאלו חזר ומכרו לו מסתמא אבל לא שיהיו מחויבים לעשות כן ואפילו תימא שמחויבים לעשות כן יש לומר דהיינו משום שסמכו אמ"ש הרא"ש דמשכנו של עובד כוכבים ביד ישראל ברבית מותר למשכנו לישראל אחר באותו הרבית אע"פ שלא העמידו אצל העובד כוכבים ולא אמרינן דאשתכח דמישראל הוא דקשקיל רבית דהא לא קנייה ליה אלא היכא דא"ל מעכשיו דאז הוי דעתיה לשקועיה וע"כ מיירי שאינו מוכרו לו והוא בענין שישראל השני מחויב להחזירו לישראל הראשון לפדותו דהיינו שהתנה עמו כך או במקום שהמנהג כן דאי מיירי בשמוכרו לו במכירה גמורה או שהשכינו אצלו סתמא דכמאן דא"ל אני מוכרו לך דמי דמסתמא מכוין להיתירא א"כ אפילו א"ל העובד כוכבים קני מעכשיו נמי שרי דלא יהא אלא של ישראל ממש מותר למכור לישראל ואח"כ יחזור הישראל וימכרנו לו כדלקמן אלא ודאי מיירי שהוא רק דרך משכון ביד ישראל השני ואפ"ה שרי דכיון דלא א"ל העובד כוכבים קני מעכשיו אם לא אפדהו לזמן פלוני כנ"ל עכ"ל:
מה סָעִיף יח ירצו. כתב הש"ך ונ"ל דבזה צ"ל בפירוש אני מוכרו לך במכירה גמורה בכל מקום שהוא לכ"ע דאל"כ אין במשמעות שמכרו לו כיון שהוא ביד הלוה עדיין וכן לפי מ"ש לעיל דאם המשכנות ביד עובד כוכבים דהינו שלא א"ל קני מעכשיו שרי להלות מישראל ברבית צריך הכא ג"כ להקנות לו המשכנות בכ"מ שהן שיהיו של ישראל השני בכ"מ שהן בתורת משכון עכ"ל:
מו סָעִיף יח אשראי. פי' ש"ח שיש לו מעובד כוכבים וה"ה אם חייב לו בע"פ או באיזה חיוב אחר. ש"ך:
מז סָעִיף יח קונה. כתב בתשובת מיימוני דהיינו כשילך הישראל לב"ח העובד כוכבים ויאמר לו החוב שאתה חייב לי תדור לזה חבירי וכשתדור לו תפטור ממני וכתב הש"ך ונ"ל דה"ה כשאינו הולך לו ופוטר מיד העובד כוכבים שלא יוכל לתבוע אותו בשום ענין רק הישראל הב' יוציא ממנו מה שיוכל שרי עכ"ל:
מח סָעִיף יט תחבולות רשעים היא. לעשות היתר מחמת שהמשכון הוא של עובד כוכבים ואינו מועיל כיון שהישראל קצץ לו הרבית וכתב הב"ח דכבר נתבאר אם אמר על המשכנות שהם של עובד כוכבים אע"פ שהוא נותן הרבית מותר ונלע"ד דדוקא כשא"ל משכון זה של עובד כוכבים תלוה עליו כך וכך וכשיבא העובד כוכבים לפדותו תקח רבית כך וכך אמרינן מסתמא נתכוין להיתרא והוא מסתלק מן המשכון אבל אם א"ל הלוני מעות ברבית על אלו משכנות שהם של עובד כוכבים ודאי ר"ק היא שהרי קצץ עמו רבית בין אם יתן העובד כוכבים רבית או לא מה לי אם היה המשכון של עובד כוכבים מאחר שהישראל קצץ לו רבית ופשיטא דבכה"ג לא נהגו להקל ואע"ג דלקמן סי' ק"ע אמרינן דמותר לישראל להיות ערב היכא שיש משכון הכא שמלוה הישראל תחלה לצרכו אסור מיהו כל זה שהמשכון נשתקע לישראל אבל כשהוא ברשות העובד כוכבים שלא א"ל מעכשיו בכל ענין שרי עכ"ל הש"ך וכ' הדרישה דאם ישראל הא' הלוה על המשכון ק' ורוצה להשכינו ביד ישראל הב' בחמשים שאז המשכון עדיין ברשותו והוא חוזר ולוה עליו לצרכו אסור וכ' עליו הט"ז דלא דק בזה דבהדיא כ' בת"ה דאין חילוק בזה ע"ש (ובנה"כ הסכים לדעת הדרישה ע"ש):
מט סָעִיף כ להלוות. כתב הט"ז ואע"ג דבס"ז כתב דוקא שהמלוה לא ידע שבשביל ישראל כו' הכא שאני שידוע שהעובד כוכבים לצורך עצמו לוה:
נ סָעִיף כ מישראל. ול"ד לדלעיל ס"ו דאם ישראל פודהו אסור דהתם מיד שנותן לו הישראל משכון ולוה עליו מיחזי דלוה לצורך ישראל א"נ התם כיון שמשכנו בע"כ ודאי לא הקנהו לו אבל הכא איכא למימר הקנהו לו. ש"ך:
נא סָעִיף כא באחריות. פי' לענין שאם יאבדו המעות יפרעם הוא לישראל אבל לא סגי שיקבל עליו אחריות כשומרין אפילו כשואל הואיל ולא נעשה עליהם לוה מעתה כ"כ הב"י בשם ס' התרומות וכשהם באחריות ישראל הוי ר"ק. הריב"ש:
נב סָעִיף כב אסור. גם כאן צ"ל האחריות בדרך הנ"ל שאם יאבד החוב הוא יפרענו ואם אין האחריות אלא בדרך שומרים מותר וכתב ב"י דאם אמר לעובד כוכבים אלוה המעות לישראל פלוני ברבית ואם לא תמצא לו נכסים אני אפרע לך מותר כדין ערב ואם אמר אלוה אותם לישראל ברבית ואם יפסדו החובות יהיו לעצמך אך אם יארע בהם תקלה בעודם ברשותי קודם שאלוה אותם לישראל הרי הם לעצמי מותר שאין זה נקרא עליהן לוה אלא שומר עכ"ל מיהו כל זה אסור משום מראית עין. ש"ך:
נג סָעִיף כג העין. ויראה שגם בפקדון אסור משום מראית עין אע"פ שאינו באחריות טור וכתב הב"ח שאינו נראה כן משאר פוסקים וכו' ולא ירדתי לסוף דעתו עכ"ל הש"ך ואם מפורסם לרבים היינו שאומנתו בכך מותר הא לא"ה אפילו מודיע ללוה ולעדים שהם של עובד כוכבים אסור. ב"י לדעת הר"ן:
נד סָעִיף כד נכסיו. כתב הב"ח דוקא על כל נכסיו משא"כ כשלא נעשה אפוטרופוס אלא ללות מעותיו ברבית אסור כמו בהילך שכרך וכו' ואפשר דאף הב"ח לא קאמר אלא כשאין הדבר מפורסם וכשישראל נעשה אפוטרופוס לעובד כוכבים הוי ר"ק עכ"ל הש"ך:
נה סָעִיף כה עובד כוכבים. באופן שאין בו איסור על דרך שנתבאר לעיל או ע"י שאר היתר כיוצא בו נאמן בלא שבועה מטעם דלא שביק היתירא וכו' ובודאי בהיתר עשה כל מה שהיה יכול לעשות. ש"ך:
נו סָעִיף כה יודע. כתב הש"ך וה"ה אם אומר להד"מ צריך לישבע היסת כמ"ש המחבר לקמן סי' קע"ז סי"א וכן דעת הב"ח והסמ"ע בח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ד דלא כיש חולקין בהג"ה סי' קע"ז שם והט"ז כתב ומ"מ צריך להבין למה חייב באמת שבועה בטענות אלו טפי מבטענות בהיתר לקחתי דהא כיון דאילו הודה שלקח ממנו היה לו עדיין טענה ליפטר ממנו דבהיתר לקח והרי מצינו בח"מ סי' צ"ג ס"ט שאין משביעין היסת אלא בטענה שאם יודה בה חייב ממון וכו' ונראה דלא סגי שיאמר בהיתר לקחתי סתם אלא צריך שיפרוט ההיתר האיך היה דשמא לא ידע לעשות היתר וע"כ אם אומר בפירוש שנעשה בהיתר כפי שאנו נוכל לחקור אותו אם הוא בענין שאין חשש שעלה על לבו שלא יצטרך לבוא לידי היתר וע"כ אם אמר להד"מ או איני יודע יש חשש זה וע"כ ישבע שאינו יודע או להד"מ עכ"ל:
נז סָעִיף כה בהיתר. כתב הט"ז דגם זה מיירי שמפרש ההיתר היאך היה ולא בסתם ואף למי שלא רצה לפרש הדברים כן ויאמר דגם בסתם סגי שיאמר בהיתר לקחתי מ"מ נראה דהלכה למעשה צריך לנהוג עכשיו כן דאנו רואים שרבים פורצים באיסור רבית ולא נחשב בעיניהם למאומה ואינם חוששים לעשות בהיתר כלל ולכך צריך הדיין עכ"פ לחקור אותו היאך נעשה בהיתר ואם יראה שאינו ברור ישביענו עכ"ל:
נח סָעִיף יח משכון. כתב הש"ך משמע אפילו טוען הלויתני ק' בר' על המשכון בר"ק והלה משיב היתר עשיתי עמך פטור בלא שבועה וכ"ש אם טוען הנחתי לך משכון בעד רבית והלה טוען שנעשה מתחלה בהיתר והא דכתב לעיל סי"ח דבטוען משכנתי לך משכון בר"ק והלה משיב אמרת לי שהוא של עובד כוכבים והוא מכחישו דישבע המלוה כו' יש לחלק דהכא שרי מטעם דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ואמרינן בודאי עשה בהיתר אבל התם הרי לא עשה כלום בהיתר אלא שאומר עליך סמכתי שאמרת שהוא של עובד כוכבים א"כ עיקר ההיתר הוא מכח דבורו של הלוה והרי הלוה מכחישו לכך צריך לישבע. ואם המלוה בא להוציא נשבע הלוה ונפטר זה צ"ע דכאן פסק דהלוה נשבע אע"ג דמשויה נפשיה ונפש המלוה רשיעי ולקמן סי' קע"ז סי"ב כתב אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ והוה נשבע ונפטר אינו נאמן אפילו בשבועה דאין אדם משים עצמו רשע והדברים סותרים זה את זה וצ"ע עכ"ל:
נט סָעִיף כה המלוה. ול"ד לדלעיל ס"ס קס"ב דהתם ליכא למימר לא שביק היתרא וכו' דהכא איכא בודאי איסור אבל התם לא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיה לו חטים בשעת ההלואה וכתב הסמ"ע בח"מ סי' פ"ב ס"ק ל"ג דדוקא הכא שמודה שיש בו רבית אלא שאומר בהיתר נעשה נשבע ונוטל בנק"ח כדין כל נשבע בשטר ונוטל אבל אם המלוה עומד בשטרו ואומר להד"מ שאין בו רבית כלל א"צ לישבע קודם שיתן המעות בנק"ח אלא משלם ואח"כ יתבענו וישבע היסת ועי' בתשובת מ"ב סי' ס"ז מדינים השייכים לכאן עכ"ל הש"ך ובט"ז כתב שהרמ"א הכריע כן מדעתו שבשטר נשבע ונוטל עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו ע"ש):
ס סָעִיף כו מותר. כתב הש"ך נ"ל דמיירי בענין שהעובד כוכבים סומך על המשכון לבד שהוא טוב או שאומר לעובד כוכבים איני משתעבד לך כלל אלא יהא אחריותך על המשכון לבד הא לא"ה לא עדיף מאילו נתן משכון להשכינו אצל עובד כוכבים ברבית דאסור:
א סָעִיף ב הרבית ליד. עט"ז דלאו דוקא דבית אלא ה"ה קרן ועי' בתשובת בית יעקב סימן י"ז מה שכתב בזה:
ב סָעִיף ט דמותר ליתן לכתחלה. עי' בס' תיבת גמא פ' קרח שכתב דללות ברבית ע"י שליח קטן יש לומר ג"כ דאין שליחות לקטן ולא עבר הלוה והמלוה צ"ע ע"ש עוד:
ג סָעִיף יג לדבריך הראשונים אני מאמין. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' ש"ה שכתב דאפילו היה המשכון ספרים וכיוצא בהם שהדבר ברור שהם של ישראל הודאת פיו מחייבתו דאימור ישראל הקנה אותם לעובד כוכבים כדי למשכנם לצורך העובד כוכבים. וכתב עוד דאפילו לא אמר לו תחלה בהדיא שהמשכנות של העובד כוכבים הם אלא אמר לו לצורך העובד כוכבים אני לזה אבל המשכנות נתן לו סתם אימור הקנה אותם לעובד כוכבים כדי שימשכנם אע"פ שהדבר ידוע שהם של ישראל אבל אם פירש לו בהדיא לצורך העובד כוכבים אני לוה אבל המשכנות שלי הם ולא הקניתים לעובד כוכבים בזה אני אומר שלא שעבד אותם אלא לבטחון הקרן אבל אין יכול לעכבם בשביל הרבית ואיהו דאפסיד אנפשיה ונותן לו הקרן ונוטל משכנותיו אחר שישבע שלא לוה אלא לצורך עצמו או שלוה לצורך העובד כוכבים והעובד כוכבים לא נתן לו רבית ע"ש:
ד סָעִיף יז דמנהיגי הקהל. [עט"ז ס"ק כ"ב ועי' בת' חתם סופר סי' קל"ב אודות עיר אחת שהוצרכו הקהל למעות לבנות מקום לינת אורחים עניים וחומת בית עלמין והראש הקהל השכין כספו וזהבו אצל עובד כוכבים אחד והלוה לצורך הקהל סך איזה מאות זהובים על רבית ושילם הרבית מכיסו ואח"ז תבע ראש הקהל מהקהל שישלמו לו מעותיו ופייסוהו לבל יגוש אותם ולעומת זה כל זמן שהוא משלם עבורם רבית הנ"ל יניחו לו מעול הבילעטי"ן המגיעים לחלקו מהכנסת אורחים ובהגיע הדבר להרב דהעיר ההיא פקפק בדבר ונראה לו כרבית קצוצה כיון דהעובד כוכבים אינו סומך אלא על משכונו של ראש הקהל הו"ל הוא הלוה מהעובד כוכבים ומלוה לקהל והפטור מהעול הנ"ל הו"ל ר"ק והשיב כיוצא בזה שמעתי בתשובת ראנ"ח סי' ל"ז דרמז עליו הש"ך ס"ק נ"ד דעובדא הוה שהממונים על הקהל בנו בתים לצורך הקהל להשכירם ולהרויח בהם ולקחו אבנים וקורות בהקפה ואח"ז נגשו עליהם המוכרים ולוו אלו הממונים מעות מעובד כוכבים ברבית לשלם להמוכרים ופסקו בפשיטות דהקהל צריכים להחזיר להממונים הרבית דלא דמי ללוה מעובד כוכבים וחוזר ומלוהו לישראל דאסור ליקח הרבית דהכא שאני כיון שהוציאוהו לבנין והבתים בנוים לפניהם ונוסף על ההוצאות הרבית שמשלם להנושים הו"ל כנושא ונותן באמונה שמעלה על הפירות שכר חמרים וכתפים יע"ש ואני רואה הדברים ק"ו השתא התם שכבר נבנו הבתים באבנים וקורות כו' ותו דהכא עדיף טפי כיון דהבנין הוא בית הלנת העניים ואגר נטר דיליה הוא שלא ינגישו להאכיל העניים כו' והאריך עוד בדבר דאין כאן שום חשש איסור ע"ש]:
ה סָעִיף יח הוי כאלו התנו בכך. עי' בסמ"ע בח"מ סי' ע"ב ס"ק קי"ד שכתב דכל זה כל זמן שהעובד כוכבים חי דאז הישראל ראשון עומד במקום העובד כוכבים לפדותו אבל אם מת העובד כוכבים זכה ישראל השני בהמשכון דכיון דנסתלק ממנו כח העובד כוכבים נסתלק ג"כ מהבא מכחו מיהו אם יש להעובד כוכבים יורשים היודעים מזה ודעתן לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדותו כו' ועי' בתשובת צ"צ סי' ך' שחולק ודעתו דלעולם צריך ישראל שני ליתן לפדות לישראל ראשון משום דלא הוי מכירה אלא לענין היתר רבית ולא לקנות ממש ע"ש:
ו סָעִיף יח ובחובות של אשראי. עש"ך ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' כ"ב וסי' למ"ד:
ז סָעִיף כה נאמן בלא שבועה. עי' באורים ותומים סי' ס"ז ס"ק כ"ט מה שהקשה על זה ועי' בת' רדב"ז ח"א סי' רצ"ז:
א סָעִיף א ואני אעלה לו. וגם נתן כו' וה"ה אם כו'. תוס' שם ד"ה מצאו כו' והרא"ש וש"פ וכנ"ל סי' ק"ס סי"ד:
ב סָעִיף א ואפי' כתב כו' ונתן כו'. תשובת הרא"ש ומהוכחת תוס' הנ"ל מדלא משכח התירא אלא בהעמידו:
ג סָעִיף א וכל מה כו'. דהא אשה מתקדשת בזה ובמכר קנה כנ"ל שם וכמ"ש בסי' ק"ס סי"ד:
ד סָעִיף א וא"ל העובד כוכבים תנם כו'. תוס' שם סד"ה בשלמא והרא"ש וש"פ:
ה סָעִיף ב אפילו אם כו'. תוס' ד"ה מצאו כו' וי"ל כו' והרא"ש וש"פ:
ו סָעִיף ג וכן כו' ע"ג קרקע. והפטר כמ"ש בגמ' דלא כב"י וכמ"ש בח"מ סי' ק"כ וכ"כ ט"ז וש"ך:
ז סָעִיף ג וי"א כו'. קאי אסוף סעיף א' שאם העמידו כו' דה"ל מותר ע"פ הדין כמו שאמרו בתוספתא וירושלמי דכל שבאחריות העובד כוכבים מותר וכמ"ש לקמן אלא שכתבו תוס' שם מ"מ כיון שקבל כו' שהיו עד עתה באחריותו כו' ר"ל דלא דמי לשם דשם בתוספתא וירושלמי לעולם לא היה באחריותו משא"כ כאן דעד שמלוה לישראל הוא באחריותו ואינו נפטר אלא בהלואתו להישראל וז"ש כאן וי"א כו':
ח סָעִיף ג ואם ישראל השני כו'. כ"כ ע"פ הגמ"ר והביאו ב"י ודבריהם תמוהים דאדרבה שם כ' להיפך שפי' ואם העמידו שעשאו לישראל ראשון אפוטרופוס כו' לכן מותר ומ"מ הא אוקמינן בגמ' דוקא בשהניחן ע"ג קרקע כו' כנ"ל וכבר הקשו האחרונים ע"ז ועש"ך:
ט סָעִיף ד עובד כוכבים כו'. הרא"ש שם וכמ"ש בס"ו ואפילו א"ל כו' שבשביל כו':
י סָעִיף ה אם ישראל כו'. זהו מתשובת הרשב"א שהביא ב"י ק"ל ב' ד"ה אם ישראל כו' וכתב ול"ד להא דס"ו עובד כוכבים שלוה כו' מותר דכאן הוא כמערים ועוד דאם העמיד כו' אסור משום שליחות לחומרא כמ"ש בש"ע שם וש"ע לא כתב כאן כה"ג שהוא בהערמה וז"ש בהג"ה ודוקא כו' וכמ"ד כו' ויתבאר מחלקותם בס"ו:
יא סָעִיף ה ואפילו אי כו' אבל כו'. כ"כ הג"מ והביאו ד"מ ס"ק י"ח וע' במרדכי סי' תנ"ו שכתב עובד כוכבים שלוה מעות מישראל כו' אע"פ שהמלוה יודע שהעובד כוכבים לוה לצורך ישראל חבירו גובה קרן ורבית דאין שליחות לעובד כוכבים ע"ש וכתב ומצאתי דברי גדול שפליג על ר"ת וראייתו מדתניא בתוספתא עובד כוכבים שמינהו ישראל סנטר או אפוטרופוס אסור ללוות ממנו ברבית וכ' ול"נ די"ל דסנטר ואפוטרופוס דבר מפורסם הוא שהלואתו הוא לישראל וז"ש כאן משום דמחזי כו' אבל כל הפוסקים פי' משום דבאחריות ישראל הוא וכמש"ש זה הכלל כו' וכמ"ש לקמן סכ"ד: (ליקוט) ואפי' אי כו'. כ"כ הנ"מ משום דהוקשה לו על פסק ר"ת מתוספתא דתניא שם ישראל שאמר לעובד כוכבים צא הלוה מעותי ברבית אסור ומחלק בין במשכון או לא וע"ש סי' ל"ג וע' מרדכי סי' תמ"ז אבל הפוסקים חילקו בין באחריות הישראל או הנכרי (ע"כ):
יב סָעִיף ו ואפילו א"ל כו'. הרא"ש שם מדלא אסרו אלא בהעמידו כנ"ל וכ"ה בתוס' שם סד"ה מצאו:
יג סָעִיף ו ואם העמידו כו'. גמ' שם:
יד סָעִיף ו אע"פ שנתן כו'. שם בשלמא סיפא כו' ועתוס' שם ד"ה כגון כו' וערש"י שם ד"ה אדעתא כו' והסכימו הפוסקים לדעת רש"י וז"ש ויש כו' אבל כו' וראיית ר"ת הוא מתוספתא וירושלמי הביאו תוס' שם ישראל שמנהו עובד כוכבים אפוטרופוס כו' מעותיו של ישראל שמופקדין כו' והטעם בסיפא כיון שהוא באחריות העובד כוכבים מותר משא"כ באפוטרופוס או סנטר וכמש"ש זה הכלל כו' וה"נ אף שהעמידו וכ"ז שלא א"ל הפטר באחריותו הוא ומותר ודחוהו דהעמידו שאני דשם פי' מופקדים וקבל אחריות דוקא שילוה העובד כוכבים ממנו וכדין לוה וכמ"ש בסה"ת ועש"ך ס"ק ס"ח:
טו סָעִיף ז ישראל כו' ויש מקילין כו'. ערא"ש סכ"ה וישראל כו' לפיר"ת כו' ולפירש"י כו' ור"י כו':
טז סָעִיף ח ישראל כו'. ר"ל אפילו לדעת רש"י כיון דשני שליחותיה בטלה שליחותו כמ"ש (רפ"ו דמעילה וש"מ) השליח שעשה שליחותו בע"ה מעל כו'. מרדכי:
יז סָעִיף ט עובר כוכבים שלוה כו'. ערא"ש שם ועוד כ' בתשובה אי יהיב כו' ובסה"ת וטור וש"פ שהרמב"ן חולק על ר"י דלא אמרינן מסתמא הקנהו לו אבל הרא"ש ס"ל דמותר אלא שצריך שלא ידע המלוה שהמשכון הוא של ישראל ולצורך ישראל הוא לוה ואם יאמר ישראל שלי הוא לא יאמינו כו' אבל אם יודע כו' כמ"ש כאן הכל בטור והוא ע"פ דברי ר"י הראשונים בפסקיו סי' נ"ה ור"י כתב בתשובה להתירא דאף את"ל כו' וכמ"ש בתשובה כלל ק"ח סי' י"ח וכ"ז הוא לדעת רש"י כמ"ש בפסקיו ובתשובה שם ושם וז"ש וכ"ז אינו כו':
יח סָעִיף ט ולכן כ' בשם ר"ת כו'. תוס' ד"ה כגון ובתשובה כו' והג"א סמ"ז ד"ה נראה כו':
יט סָעִיף ט ואפילו אם חוזר כו'. מרדכי והג"א שם:
כ סָעִיף ט ואפילו אם הולך כו'. הג"א שם ורשב"א כ' כו' וכנ"ל ס"ו ואפילו א"ל אני כו' ולר"ת אפילו העמידו כנ"ל:
כא סָעִיף ט מיהו כו'. די"ל לאו בעל דברים דידי את אף שידוע שמשכונו הוא הרי סילק עצמו ממנו כדי שיוכל ללוות ע"צ היתר ונתנו לעובד כוכבים לכך. שם בתשובה:
כב סָעִיף ט ולכן צריך כו'. ר"ל דמ"ש במרדכי שישוה המשכון נגד החוב ויותר כו' לרווחא דמילתא כתב כן שלא יהא לו עסק עם הלוה כלל:
כג סָעִיף י עובד כוכבים שמשכן כו'. כ"כ סמ"ק והטור בשמו שאף לדעת ר"י הנ"ל דאם נתן הישראל משכונו ללוות עליו דמותר דאקנויי מקני לעובד כוכבים אבל כה"ג דבע"כ משכנו ל"ל הכי והוא כדעת בעל העיטור שהביא הרא"ש בפ"ב דפסחים אבל לדעת הרא"ש שחלק עליו מותר וכמש"ל בס"כ וכמ"ש הטור כאן ומדברי א"א הרא"ש ז"ל לקמן יראה שג"ז מותר וכמ"ש הרא"ש בפסחים שהאיסור בלוה ומלוה והוא לא הלוה לישראל כלום אלא לעובד כוכבים ולא שייך כלל לדברי ר"י ורמב"ן הנ"ל דשם שולח הישראל את העובד כוכבים ללוות מישראל וצריך להטעם של אקנויי וכמ"ש הרא"ש כאן אבל שם שהעובד כוכבים לוה לצורך עצמו התיר הרא"ש שם וכן מחלק בסה"ת דף ס"ה ע"ד אלא שדעת הסמ"ק כיון שלקח המשכון מישראל והלך תיכף ומשכן לישראל אחר נראה כלוה לצורך ישראל וכמ"ש ב"י בדף ק"ל ע"ד בד"ה ומדברי א"א כו' משום דאיכא למימר כו' וז"ש וכן אם הישראל כו' דלא שייך כלל שליחות בכה"ג כיון שלא ידע וכן דוקא אם פודהו ישראל בעצמו דוקא דאז נראה דמתחלה שלוחו היה וז"ש אם ישראל כו' משא"כ לקמן ס"כ כתב אפילו ישראל פודהו מותר וסתם כאן כדעת הרא"ש שם אבל מ"ש ב"י בד"ה הנ"ל א"נ התם ישראל כו' דבריו תמוהין דהא טעמו של בע"ה משום דעובד כוכבים לא קנה משכון וא"כ ה"ל להרא"ש לסתור דבריו דבאמת הקנהו והוא הקשה עליו דבמלוה ולוה כו' ועוד וכי ידע ישראל מתחלה שהעובד כוכבים יצטרך ללוות עליו וא"ת שמסתמא דעתו של ישראל להקנות א"כ גבי חמץ נמי וכ"ז הכל לדעת רש"י בס"ו שהסכימו הפוסקים עמו כנ"ל:
כד סָעִיף י ואם אחריות כו'. דאז המשכון אינו אלא כמו הערב דתחילה יבקש מהעובד כוכבים ומותר וכמ"ש בתוספתא וירושלמי הביאו הרא"ש בסנ"ג ישראל שלוה מעובד כוכבים ועובד כוכבים מישראל ישראל נעשה לו ערב כו' וכה"ג שאמרו בגמ' שאינו תובע לערב תחלה וכמ"ש הראב"ד והרא"ש שם וכמש"ל סי' ק"ע ועב"י קל"א א' ד"ה והרמב"ן כו':
כה סָעִיף י ישראל שחייב כו'. עט"ז:
כו סָעִיף יא אם ישראל כו'. כ"כ בה"ת והטור דבכה"ג מודה הרמב"ן לר"י דמותר דקנה העובד כוכבים במשיכה:
כז סָעִיף יא ואפילו הלך כו'. כנ"ל ס"ו:
כח סָעִיף יא אבל כו'. כמש"ש רבינא אמר כו' ולא היא כו' וכ' למ"ד כו' משום דבמרדכי משמע דיכול לזכות לו וכבר הקשה ב"י עליו ועט"ז:
כט סָעִיף יא ואם העובד כוכבים אנס כו'. דאז הוא כגזלן שנטל מזה ונתן לזה דכ"ז שלא נתייאש צריך להחזיר לו וכמש"ש ב"ב א' ת"ש הגנב כו' בשלמא כו' ועתוס' שם ד"ה מה כו'. מרדכי:
ל סָעִיף יא אבל אם כו'. כנ"ל ס"ט בהג"ה:
לא סָעִיף יא ואם העובד כוכבים כו'. דכה"ג אין על העובד כוכבים שם מלוה וכמ"ש בב"ק צ"ז א' ואב"א כו' ועט"ז:
לב סָעִיף יא עובד כוכבים כו'. כמ"ש בב"מ ל"ד א' דמקני ליה כפילא. מרדכי ועסי"ח:
לג סָעִיף יב ישראל כו' ואם העובד כוכבים כו'. כיון שאין לו אלא על העובד כוכבים וכנ"ל ס"ו עובד כוכבים שלוה כו':
לד סָעִיף יג עובד כוכבים כו'. כמ"ש בתוספתא פ"ה ישראל שאמר לעובד כוכבים הא לך שכרך וצא והלוה מעותי ברבית אסור ועובד כוכבים שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין מעות של ישראל מופקדות אצל עובד כוכבים מותר להלוותן ברבית ושל עובד כוכבים מופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית ישראל שנעשה לעובד כוכבים אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות הימנו ברבית ועובד כוכבים שנעשה אפוטרופוס או סנטר לישראל אסור ללוות הימנו ברבית זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור כל שבאחריות עובד כוכבים מותר וכ"ה בירושלמי פי' דרישא הילך שכרך וסיפא דאפוטרופוס וסנטר באחריות המפקיד ומציעתא מעות המופקדות באחריות הנפקד ובסיפא כיון שהוא מפורסם אפילו משום מראית העין אין בו וע"ל סוף סימן זה. וכי היכא דישראל שנעשה אפוטרופוס וסנטר דמותר להלוות לישראל שנעשה שלוחו של ישראל הלוה לעובד כוכבים כיון שאין האחריות עליו ה"ה נעשה שלוהו של ישראל להלוות לעובד כוכבים וז"ש והוא שיאמר כו' וכן כו' וע' מרדכי סי' תמ"ז וסי' תמ"ח וערא"ש בפסקיו סי' נ"ו ונכרי שאמר כו' ותוספתא כו' ובתשובת הרא"ש וטור כ' בשם הרמ"ה דא"צ לקבל אלא אחריות המעות ולא אחריות המשכון אבל הרא"ש חולק ומצריך גם אחריות המשכון ע"ש:
לה סָעִיף יג ואם נתן העובד כוכבים כו'. פשוט שא"צ לקבל אחריות שקודם ההלואה ועד"מ:
לו סָעִיף יג ואם עשה כו' יאמר כו'. ואע"ג דע"א נאמן באיסורין כאן דדבריו מכחישים זא"ז אינו נאמן וגדולה מזו אמרינן בגטין נ"ד ב' רבא אמר כגון דאשכחיה כו' כ"ש כאן שאומר בהיפך. רשב"א ועב"י קל"א ג':
לז סָעִיף יג אבל חושש כו'. דנאמן לחוב לעצמו:
לח סָעִיף יג ואפילו אם כו'. במרדכי וש"פ כ' בשם ריב"א מאחר שהלה תפוס במשכון אינו נאמן בשבועתו להוציא מידו וז"ש בהג"ה וכ"ז לא מיירי כו' אבל לא אתי לפ"ז בש"ע ואפילו עדים מעידים כו' וכ"ש לפי הטעם שכ' שאין אדם משים עצמו רשע וכאן עבר משעת שימה דא"כ פשיטא שעדים נאמנים וכן אפילו בע"פ לא ליהמני אלא כאן הוא מדברי הרא"ש בתשובה שכ' משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונאמן אדם כו' כמ"ש בכריתות י"ב א' וכמ"ש בשבועות מ"א ב' אזל אייתי סהדי כו' כל האומר כו'. ומ"מ אתי שפיר מ"ש בהג"ה וכ"ז כו' משום דהתם י"ל משטה הייתי בך משא"כ במשכון ועח"מ סי' פ"א ס"ד וע"ל ס"ס קע"ז:
לט סָעִיף יג אמנם אם כו'. כמ"ש בקדושין ס"ו א' ורבא אי מהימן לך כו'. שם:
מ סָעִיף יג ואם חשדו כו'. כמו בכל טענת שמא:
מא סָעִיף יג והעושה כו'. ברשב"א לא כתב אלא דעבר על שארית ישראל כו' אבל כאן מיירי שפסק עמו ברבית שעבר משעת שומא וכמ"ש הרשב"א והרא"ש:
מב סָעִיף יד ישראל כו'. ערפ"ו דב"מ:
מג סָעִיף יד אבל כו'. דהא אינו רק שליח ולא ערב:
מד סָעִיף יד וי"א כו'. עט"ז וש"ך:
מה סָעִיף יד ומ"מ לכתחלה כו'. וקרוב בעיני שהיא רבית קצוצה. שם ברשב"א וכנ"ל בתוספתא מעות של עובד כוכבים מופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית לישראל ופי' דהאי מופקדות ר"ל שהן בהלואה אצלו כמ"ש בסה"ת וה"ה להיפך מישראל לעובד כוכבים וכנ"ל:
מו סָעִיף יד אם השליח כו'. כנ"ל ס"ו ואפילו א"ל אני כו' שבשביל כו':
מז סָעִיף טו ישראל כו' אין כו'. כי אין חייב להצילו בממונו ועבה"מ סי' שפ"ח סס"ב מש"ש:
מח סָעִיף טז ישראל כו'. טור בשם הרמ"ה וכנ"ל סי"ג וכמ"ש בסה"ת דמ"ש בתוספתא וירושלמי באחריות היינו כדין לוה אבל בשומר הוי כשליח בלא אחריות וע"ל סכ"א בט"ז וש"ך בשם סה"ת:
מט סָעִיף טז (ליקוט) ואם אין כו' אלא כו'. כמ"ש בסה"ת שם ס"ז דמש"ש זה הכלל כל שהוא באחריות כו' דווקא שנעשה בהלואה אצלו דאל"כ מי גרע מערב כל שקיבל לדון בדיני ישראל מותר משום דתבע לוה תחלה ואינו נעשה לוה תיכף כ"ש כאן שאינו חייב אלא כשנאנסו וז"ש בגמ' ע"א ב' ת"ר מלוה כו' כיצד כו' ול"ק רבותא יותר בהפקיר באחריות אלא דוקא לוה. שם (ע"כ):
נ סָעִיף יז ישראל כו'. הרא"ש בפסקיו סי' נ"ו וכנ"ל סי"ג בתוספתא והביאו הרא"ש שם:
נא סָעִיף יז י"א כו' דהוי כו'. עמ"ש בח"מ סי' ע"ב ס"ה:
נב סָעִיף יז אע"ג דאין כו'. כמ"ש הרשב"א שם דערביך ערבא צריך מי יגיד לנו שהאפטרופוס מותר כה"ג ע"ש והביאו ב"י בסוף הסימן:
נג סָעִיף יח משכונו כו' ובלבד כו'. כמ"ש בכפילא בר"פ המפקיד נעשה כו'. הרא"ש בתשובה ומרדכי וז"ש בהג"ה וי"א כו' כמש"ש נעשה: (ליקוט) משכונו כו'. הרא"ש בב"מ שם ודלא כמ"ש בפ"ב דפסחים בשם בע"ה והסכים עמו דמותר משום דישראל מעובד כוכבים לא קנה משכון כמש"ש ומשמע דא"צ למכור לו (ע"כ):
נד סָעִיף יח ואם בא כו'. גדולה מזו אמרינן בפ"ה דב"ק (מ"ט ב') משכונו של גר כו'. שם ועח"מ סי' ע"ב ס"מ:
נה סָעִיף יח ואם התנו כו'. דכל תנאי שבממון קיים אבל הוא תמוה דא"כ רבית קצוצה היא כמ"ש ר"ס קע"ד וכ"כ בסוף סעיף זה ואסור להתנות כו' וכבר הקשו עליו כל האחרונים:
נו סָעִיף יח ואפשר כו'. כמ"ש ר"ס קע"ד בהג"ה ע"ש:
נז סָעִיף יח ומותר ללוה כו'. כמ"ש סי' קע"ג ס"ד וש"מ:
נח סָעִיף יח או שיוכל כו'. כמ"ש בר"פ המפקיד שם חוץ מגיזותיה כו':
נט סָעִיף יח גם אם כו' ובלבד כו'. כמ"ש בתוספתא הנ"ל זה הכלל כו' ובגמ' ע"ב ב' ת"ר המוליך כו' ברשות כו':
ס סָעִיף יח ואם כו' דהא מתנה כו'. כמ"ש בס"פ הפועלים אבל הוא תמוה דמ"מ משום רבית אסור וכנ"ל: (ליקוט) ואם התנו כו' דהא מתנה כו'. דבריו לקוחים מדברי בעה"ת והביאן בהג"ה סי' קע"ז ס"א וכמ"ש בירושלמי וליתא דא"כ אמאי אמרו ע"ג א' ברשות לוקח אסור וכן שם בחמרין וכמ"ש תוס' שם ובטרשא דרב חמא וכן רב קיבל אונסא דאורחא ושגגה גדולה היא דלא אמרו כן אלא כשאין הנאה למקבל כלל וכלל דשלוחו הוא וכמ"ש בירושלמי שם אבל כל שיש איזה הנאה מזה רבית גמור הוא [ועמ"ש בסי' קע"ז ס"א בהג"ה] וז"ש ג"כ בסי' קס"ז מלוה כו' ויהיו באחריות כו' ואע"ג דאין מגיע לו עתה שום הנאה והוי כשלוחו וכמ"ש בירושלמי בההיא דחבילה מ"מ כיון שעושה כן בשביל הנאתו שיהיה לו לבסוף הוו כלוה וגם צריך לשכר עמלו וכן בעיסקא בחצי שנותן לבעל העיסקא צריך לקבל האחריות וליתן שכר עמלו (ע"כ):
סא סָעִיף יח וי"א כו' דד"ת כו'. כמ"ש בפ"ד (מ"ו ב' מ"ז א"ב מ"ח א') וכר' יוחנן:
סב סָעִיף יח מ"מ כה"ג כו'. ר"ל כמ"ש בסה"ת בח"ד דף ס"ו ע"ג שהקילו בדבר משום חיי דברייאתא כו' ואין לסמוך על זה כמ"ש הרשב"א שיש להחמיר ברבית וכמש"ש בשלמא סיפא לחומרא אע"פ שאין שליחות לעובד כוכבים מד"ת ועוד דכאן מדינא הוי רבית דאורייתא כיון שחכמים הפקיעו קנין מעות וכמ"ש תוס' בעבודת כוכבים ס"ג א' ד"ה והא כו' ע"ש:
סג סָעִיף יח מיהו כו'. גם זה אינו דקי"ל אין זכיה לעובד כוכבים כמש"ש בגמ' (ד"ר צ"ע):
סד סָעִיף יח ונאמן כו'. כנ"ל סי' קס"ב ס"ב בהג"ה וגם זה צ"ע כמ"ש ר"ס קס"ג (בס"ק ס'):
סה סָעִיף יח וכ"ז כו' אבל כו' בין כו'. ע"ל ס"ס ק"ע:
סו סָעִיף יח ואסור כו'. כמ"ש ס"ה ב' וכמש"ל ר"ס קע"ד:
סז סָעִיף יח אלא כו' ואח"כ כו'. כמש"ש לכשיהיה לך מעות כו' מותר וכפי' ר"ח שכ' הג"א שם ד"ה ר"ח כו' (וע"ל סי' קע"ד ס"ק ח'):
סח סָעִיף יח ובחובות של כו'. שחוב בע"פ אינו יכול להקנות אלא במעמד שלשתן כמ"ש בח"מ סי' ר"ג ס"ט ולר"ת חוב של עובד כוכבים אף במעמד שלשתן א"י להקנות כמש"ש בסי' קכ"ו סכ"ב:
סט סָעִיף יח אתה הפטור כו'. כמש"ש בהג"ה ע"ש וכ"ש לענין רבית דמותר ועתוס' ע"א ב' ד"ה בשלמא כו' ואפילו שלא הפקיר ישראל כו':
ע סָעִיף יט ישראל כו' תחבולות כו'. דמשעת שומא עבר כמש"ש ס"ב א':
עא סָעִיף כ ויש אוסרין. ממ"ש בפ"ב דפסחים (ל"א ב') דעובד כוכבים מישראל לא קנה משכון ועמש"ל ס"י:
עב סָעִיף כ קנה מעכשיו. כמ"ש בפסחים שם:
עג סָעִיף כ ואם יש לעובד כוכבים כו' אם אין כו'. ערש"י ס"ז ב' ד"ה באתרא דמסלקי כו' ובגמ' שם:
עד סָעִיף כא ואם הלוה כו'. כן פי' הרשב"א מ"ש ואם היו באחריות העובד כוכבים ר"ל בכה"ג:
עה סָעִיף כב מעותיו כו' אבל אסור כו'. כמ"ש בסכ"ג וכמ"ש בתוספתא:
עו סָעִיף כג או פליגנא כו'. בסיפא עובד כוכבים שאמר לישראל כו' מחלוקת הפוסקים כה"ג דיש אוסרין כיון די"ל חלק בריוח ויש מתירין כיון דגוף המעות הם של עובד כוכבים ואין חייב באחריותם וכמ"ש בספרי את כספך פרט לכסף אחרים. סה"ת וטור. אבל כאן לכ"ע אסור אבל בסיפא השמיט ולא כתב דעת האוסרין אבל בסה"ת הסכים לדעת המתירין וכ"ד הטור:
עז סָעִיף כג מיהו כו'. כמ"ש בסכ"ד וכמש"ל סי"ג ע"ש:
עח סָעִיף כה וכן כו'. כנ"ל:
עט סָעִיף כה ודוקא כו'. עש"ך שחולק ע"ז והניח בצ"ע:
פ סָעִיף כה ואם יש כו'. דבריו תמוהין דשטר שוה למשכון והדין דפרוזבול ע"כ בלא משכון דמשכון בלא"ה אינו משמט:
פא סָעִיף כו משכון כו'. ושהאחריות יהיה על המשכון וכנ"ל סי"ז ועש"ך:
פב סָעִיף כז ראובן כו'. ע"ל סי"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.