א יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב. שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּדִינֵיהֶם תּוֹבֵעַ הֶעָרֵב תְּחִלָּה, נִמְצָא הֶעָרֵב תּוֹבֵעַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית שֶׁהֶעָרֵב חַיָּב בָּהּ לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. לְפִיכָךְ, אִם קִבֵּל עָלָיו הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. הַגָּה: וְהָאִדָּנָא מִסְּתָמָא הָוֵי כְּאִלּוּ קִבֵּל עָלָיו הָכִי, דִּסְתָם עַרְבוּת כָּךְ הוּא. (טוּר). וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁהַמִּנְהָג כָּךְ שֶׁתּוֹבְעִין הַלֹּוֶה תְּחִלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּעָרֵב שְׁלוֹף דּוֹץ (פֵּרוּשׁ עָרֵב שֶׁמְּנַקֶה אֶת הַלֹּוֶה מִדִּין הַמַּלְוֶה, כִּשְׁלוֹף דּוֹץ שֶׁהוּא מִין עֵשֶׂב שֶׁמְּיַבְּשִׁין אוֹתוֹ וְרוֹחֲצִין בּוֹ אֶת הַיָּדַיִם לְהַעֲבִיר הַזֻּהֲמָא), דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין דִּין הַמַּלְוֶה עִם הַלֹּוֶה כְּלָל, שֶׁהוּא יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ אֵצֶל הֶעָרֵב. הַגָּה: וְאִם עָבַר וְנַעֲשָׂה עָרֵב בַּעֲדוֹ, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם כָּל הֶפְסֵד הַמַּגִּיעַ לוֹ עַל יָדוֹ אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לָתֵת הָרִבִּית שֶׁנּוֹתֵן בִּשְׁבִילוֹ, דְּאֵין אוֹמְרִים לִתֵּן רִבִּית (טוּר). וְאִי כְּבַר פָּרַע לוֹ הָרִבִּית, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ דְּלֹא גָּרַע מֵאֲבַק רִבִּית. (סְבָרַת הָרַב).
ב וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלָּוָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב. הַגָּה: אֶלָּא אִם הִתְנָה עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִפְרֹעַ לֹא יִדְחֶנּוּ אֵצֶל הֶעָרֵב, אָז שָׁרֵי לְקַבֵּל הַקֶּרֶן וְהָרִבִּית מִיִּשְׂרָאֵל אִם לֹא יִפְרַע הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. (טוּר). וְאִם הַיִּשְׂרָאֵל עָרֵב לוֹ בְּעַד הַקֶּרֶן וְלֹא בְּעַד הָרִבִּית, אֶלָּא יֵשׁ לוֹ לִקַּח הָרִבִּית מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ לְהֶפֶךְ, שֶׁעָרֵב לוֹ בְּעַד הָרִבִּית וְלֹא בְּעַד הַקֶּרֶן, מֻתָּר. וְדַוְקָא שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לוֹקֵחַ הַמָּעוֹת מִיַּד הַמַּלְוֶה, אֲבָל אִם יִשְׂרָאֵל עָרֵב וּלְקָחָן מִיָּדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר. (ת"ה סי' ש"א). וְדַוְקָא בְּלֹא מַשְׁכּוֹן, אֲבָל אִם נוֹתֵן לוֹ מַשְׁכּוֹן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּעַד הַקֶּרֶן, יָכוֹל לְעָרֵב לוֹ בְּעַד הָרִבִּית, דְּעִקַּר הַלְוָאָה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, אַף עַל גַּב דְּהוּא נְטָלָן מִיַּד יִשְׂרָאֵל הַמַּלְוֶה, וּכְאִלּוּ הִלְוָה לְיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּמִי. (סְבָרַת הָרַב). וְאִם הָיָה לְיִשְׂרָאֵל מַשְׁכּוֹן מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ עָרֵב עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּבָא יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ לַמַּלְוֶה שֶׁיַּחֲזֹר לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַשְׁכּוֹן שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁיִּפְטֹר עָרֵב הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהוּא עָרֵב לוֹ, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל הַקֶּרֶן וְהָרִבִּית שֶׁעָלָה עָלָיו עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם, אֲבָל לֹא הָרִבִּית שֶׁיַּעֲלֶה עָלָיו מִכָּאן וָאֵילָךְ (מָרְדְּכַי פ' א"נ בְּשֵׁם ראבי"ה), אִם לֹא שֶׁהַמַּשְׁכּוֹן הָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר דְּאָז צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ רִבִּית עַד כְּדֵי דָּמָיו שֶׁל הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ לְהַחֲזִיר לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ. (בֵּית יוֹסֵף וב"ז סִימָן שע"ד) וְאִם זָקַף הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַקֶּרֶן עִם הָרִבִּית, אָז אֲפִלּוּ מַה שֶּׁיַּעֲלֶה עָלָיו אַחַר כָּךְ הָוֵי כְּקֶרֶן וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ הַכֹּל (מָרְדְּכַי וּלְדַעַת ת"ה אַף הָרֹא"שׁ סוֹבֵר כָּךְ ומהרי"ק שֹׁרֶשׁ קל"ו) אֲפִלּוּ לֹא הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן כְּלָל אֶלָּא פָּטַר עָרֵב עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה לוֹ.
א סָעִיף א ה"ז מותר. ל"מ הלוהו ק' בק"נ אלא אפילו התנה עמו לתת לו כך וכך רבית לחודש. ב"י בשם בה"ת ומביאו ד"מ:
ב סָעִיף א וי"א שאינו כו'. וכתב ב"י דלכתחלה מורים דכל שיכול לתבוע לערב תחלה אסור עד שיקבל עליו שלא לתבעו עד שיתבע הלוה תחלה ולא ימצא לגבות ממנו או שיהא אלם ואין ב"ד יכולים להוציא ממנו או שאינו בא לדין כגון שברח וכה"ג דכל שהוא ערב כעין ערב דעלמא שרי אבל בדיעבד סמכינן אהי"א והיכא דקיימי זוזי שבקינן להו כדין הספיקות שהמע"ה עכ"ד מבואר מדבריו דבערב שלוף דוץ אפי' כבר פרע לו הרבית מוציאין מידו שלא כדעת הרב ובד"מ והב"ח מיקל עוד ופסק כהר"י קרקוז"א דאינו אסור אלא לכתחלה אבל בדיעבד יש לוכל ההפסד כיון דמחמתיה קפסיד ואין בזה משום רבית אפילו בערב שלוף דוץ ודעת כל הפוסקים אינו כן ונלפע"ד דהר"י קרקוז"א גופי' לא הקיל בזה אלא בערב קבלן אבל לא בערב שלוף דוץ ע"ש. ובהכי ניחא מה שהניח בתשובות משאת בנימין ס"ס ס"ז בקושיא על הר"י קורקוז"א והרב דבש"ס משמע דבישראל ערב הוי רבית דאורייתא די"ל דבש"ס מיירי בשלוף דוץ ובלאו הכי נמי לק"מ די"ל דס"ל כמו שכתב בעל העיטור והביאו ב"י דבש"ס מיירי דוקא בעובד כוכבים שלוה מישראל כו' ע"ש:
ג סָעִיף ב אסור לישראל להיות. ע"ק אפי' אינו ערב שלוף דוץ משום דנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואשתכח דישראל מישראל קא שקיל אבל לעיל ס"א בישראל הלוה מן העובד כוכבים אע"פ שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן לית לן בה דהא עובד כוכבים מישראל קא שקיל רבית ושרי לדעת הי"א שאינו אסור אלא בשלוף דוץ ועיין בתשובת מהר"מ גאלנטי סימן כ"ב:
ד סָעִיף ב שיש לו לפרוע. וירצה לשלם לאפוקי אלם או ברח וכה"ג וכמ"ש בס"ק א' בשם הב"י:
ה סָעִיף ב שערב לו בעד הרבית. ובדקנו מידו. ב"ח. ור"ל משום דאל"כ הוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי הרבית כדכתב המרדכי בשם הראב"ן ומביאו ב"י וד"מ מיהו היכא דזקף עובד כוכבים הקרן עם הרבית דכתב הרב לקמן דחשוב הכל כקרן פשיטא דאף לגבי הרבית הוי כמו שעת מתן מעות כמו הקרן וכ"מ בתשובת הר"מ שבמרדכי פרק א"נ בענין המלצר ע"ש:
ו סָעִיף ב אבל אם ישראל ערב ולקחן מידו כו'. כן הוציא בד"מ מת"ה סי' ש"א וע"ש דמדמי לה לאומר תנם לחברך והפטר (לעיל סימן קס"ט ס"א) דאסור אע"פ שהעובד כוכבים המלוה מתנה ברבית עם הישראל השני והישראל השני נותן הרבית רק ליד העובד כוכבים אפ"ה אסור משום דהמעות ניתנים מיד ישראל ליד ישראל הב' ונראה כנותן רבית וה"ה בנ"ד ע"כ ולפ"ז משמע דאפילו לא נעשה ע"ק אסור וגם נראה דאפי' לא נעשה ערב כלל אסור דכיון שאין שליחות לעובד כוכבים א"כ אין הישראל הלוקח המעות אלא לוה וכיון דלוקח המעות מיד ישראל אסור ומ"מ נראה דהא דאסור כשהישראל לוקח המעות אפי' אינו ערב רק בעד הקרן היינו כשישראל נותן אח"כ הרבית אבל אם העובד כוכבים נותן הרבית שרי וכן משמע בת"ה שם ע"ש ודוק. ועוד נ"ל דהא מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה כדלעיל סימן ק"ס סי"ג כל שכן הכא דעדיף טפי ודוק שוב עיינתי בעט"ז משמע בדבריו להדיא כמ"ש ע"ש:
ז סָעִיף ב ודוקא בלא משכון. וי"א דבלא משכון אפי' נטל העובד כוכבים המעות מיד המלוה ואפי' לא ערב הישראל אלא בעד הרבית לבדו אסור לישראל להיות ע"ק בעד העובד כוכבים שכיון שאמר ליה הישראל כ"ז שמעותי ביד עובד כוכבים אתה נותן לי דינר בחודש הרי כ"ז שאין העובד כוכבים פורע הוא חייב ליתן לו רבית נמצא שאחריות הקרן ג"כ עליו עד שיפרענו והרי זה כלוה מעות מישראל וא"ל כ"ז שאני נותן לך דינר רבית לחודש לא יהא לך רשות לכופני לפרוע לך הקרן עכ"ל עט"ז. והב"ח השיג עליו וכתב דדבריו הם מבה"ת והבה"ת מיירי שהישראל לוקח המעות מהמלוה ואין זה השגה דמדתלי טעמא דכיון שאם אין העובד כוכבים פורע הוא חייב ליתן לו רבית נמצא אחריות הקרן עליו כו' משמע דאין חילוק אבל נראה דדברי בה"ת אינם ענין לכאן דהתם מיירי להדיא באומר בהדיא כ"ז שמעותי ביד עובד כוכבים אתה נותן לי דינר בחודש כו' והלכך כיון שאין בידו לכופו לשלם לו כ"ז שנותן לו הרבית כדמסיק וה"ז כלוה כו' לא יהא רשות לכופני כו' א"כ הרי אחריות הקרן עליו והרי הוא ערב בעד הקרן והרבית אבל היכא דאין אחריות הקרן כלל על הישראל שרי כדכתב בד"מ דהוי כהילך זוז והלוה לפלוני דשרי נ"ל ודו"ק:
ח סָעִיף ב אבל אם נותן משכון כו'. ודוקא כשערב לו בעד הרבית אבל כשערב לו בעד הקרן ג"כ אסור וכ"כ הב"ח וכתב עוד ודוקא בסרסור וכה"ג דמביא המשכון מעובד כוכבים לישראל אבל משכונו של עובד כוכבים שהלוה עליו ישראל כבר ואח"כ הביאו לישראל חבירו שילוה עליו דאין כאן צד שליחות אלא מכירה כדכתב ר"ת ודאי אפילו לא ערב לו אלא בעד הרבית אסור משום דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד עכ"ל מיהו היינו דוקא במכרו לו להדיא ובגוונא דלא שרי אלא מטעם מכירה אבל בסתם דכתבתי לעיל בסימן קס"ט דלא שרי מטעם מכירה אלא משום שהוא משכונו של עובד כוכבים ולא נחלט לישראל אפי' הישראל נותן הרבית שרי וכן היכא שמוכרו לו אין איסור אלא להיות ערב אבל היכא שלא נעשה ערב והמלוה מתרצה אח"כ להחזירו לו מותר ליתן לו הרבית וכמו שבארתי כ"ז בסי' קס"ט ס"ק נ"ה ועיין עוד מדינים אלו בסימן קס"ט ס"ק ל"ד ומ"ז ונ"ב וס"ב:
ט סָעִיף ב צריך לשלם לו כל הקרן והרבית. וא"צ לתבוע לא את הלוה ולא הערב עובד כוכבים ובמשכון אפילו לא קנו מידו צריך לשלם כיון דעל פיו החזיר המשכון ה"ל כערב בשעת מתן מעות וכמ"ש הטור בח"מ סי' ק"א ס"ה מיהו בפטר הערב צ"ע אי בעי קנין או לו דאע"ג דכ' המרדכי פרק א"נ והוא בהג"ה בח"מ סימן קכ"ט ס"ג דאם פטר הלוה ע"פ הערב ה"ל כשעת מתן מעות י"ל דדוקא פטר הלוה וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ט' וז"ל פי' שפטר המלוה ללוה מיד ע"פ ערבותו לגמרי שא"ל מעתה לא יהיה לי עסק עמך כ"א עם הערב כו' אבל הכא שפטר רק הערב ועדיין יש לו עסק עם הלוה הרי לא נפטר לגמרי ונ"ל שזהו שכ' בהג"א פרק א"נ בשם ראבי"ה ישראל שנעשה ערב לחבירו כו' הקרן ישלם לו ואפי' לא הקנה לו דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין כו' ואם ישראל פדה לעובד כוכבים משכונו שהיה לו בעד ישראל עבור הקרן ורבית חייב ליתן לו גם הרבית שהרי היה לו משכון על הרבית מן העובד כוכבים ואם פדה את ערב העובד כוכבים שהיה ערב לישראל מן העובד כוכבים ונתערב הישראל במקומו בזה יש להסתפק עכ"ל ונ"ל דנסתפק אי הוי ערב בשעת מתן מעות כמו במשכון או בעי קנין דוקא דלא כב"י שמפרש בע"א. מיהו כ"ז בסתם ערב אבל ע"ק דינו כלוה עצמו והרי הוא כאילו פטר הלוה עצמו וק"ל:
י סָעִיף ב אבל לא הרבית כו'. אפילו קנו מידו. ב"י:
א סָעִיף א שבדיניהם תובע הערב תחילה. ב"י הביא פלוגתא דרש"י ורשב"א ושאר פוסקים דרש"י ס"ל לחומרא דאין היתר לישראל להיות ערב בעד עובד כוכבים אלא דוקא אם קיבל עליו המלוה שלא ליתבע הערב כלל אלא עד שלא ימצא נכסים ללוה אבל אם יש לו רשות לתבוע גם הערב אע"פ שיש נכסים לעובד כוכבים הלוה אסור ורשב"א ושאר פוסקים ס""ל בזה מותר ואין איסור אלא בערב שלוף דוץ דהיינו שהמלוה אין לו כח כלל לתבוע את הלוה ויכול לדחותו אצל הערב אע"פ שיש לו לשלם וכתב ב"י שדברי הטור סתומי' ואין הכרעה כמאן ס"ל רק מדכ' בסוף הסי' בשם הראב"ד דבהיתר הוא שלא ידחנו אצל הערב משמע דבדיניהם היה הערב שלוף דוץ שהלוה יכול לדחות המלוה אצל הערב ש"מ דס"ל כהרשב"א ושאר פוסקים והקשה בד"מ דהא מדכתב ברישא שלא לתבוע הערב תחילה משמע דכרש"י ס"ל דעיקר ההיתר הוא שלא יתבענו אלא אחר שלא ימצא נכסים ללוה אבל אם יש לו רשות לתבוע שניהם אסור והשאיר בצ"ע ויש ליישב דגם ברישא ס"ל כרשב"א וה"ק שקיבל עליו שלא לעשות כדיני עובדי כוכבים שדוחיהו הלוה אצל הערב תחילה אלא יתבע מי שירצה. ולענין הלכה כ' ב"י דלכתחלה מורין כדעת רש"י ודיעבד היכא דקיימי זוזי שבקינן להו כדין הספיקות שהמוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל משמע מדבריו דאם נעשה הערבות בצד האיסור הברור אפי' אם כבר פרע לו מפקינן מיניה אלא דאם נעשה בדרך זה שאמר המלוה ממי שארצה אפרע שזה אסור לרש"י ומותר לרשב"א בזה אי לא פרע לו הלא לא מפקינן מיניה ואי כבר פרע לו לא מפקינן מן המלוה ורמ"א כתב על זה בד"מ וז"ל ול"נ דאף אם לא הוה ספק אין מוציאין ממנו דלא גרע מאבק רבית וכן משמע מדברי הטור שכתב למה נחייבנו לפרוע באיסור משמע אבל אי כבר פרע פשיטא דאין מוציאין ממנו עכ"ל וכן כ' כאן בסמוך בהג"ה ותימא לי על דעת רמ"א דהא איתא בפרק הרבית (דף ע"א) תנו רבנן אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ופרכינן אי בערב דעובד כוכבים כיון דדינא דעובד כוכבים דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא ואי ס"ד כדעת רמ"א דלא הוי אלא אבק רבית מאי פריך הא לא התירה הברייתא להיות ערב אלא מדין תורה שהרי יליף לה מפסוק ואבק רבית אינו אלא מדרבנן וזה קשה גם על הר"י קרקוז"א כמו שיתבאר בסמוך על כן נראה לע"ד ברור דרבית דאורייתא יש כאן כל שיש איסור ברור בהאי ערבות ודברי ב"י נכונים ודברי הטור שהביא רמ"א יתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא דגם הוא ס"ל כן וא"כ מ"ש הש"ע בסמוך י"א דאין אסור אלא בערב שלוף דוץ היינו בדיעבד וכמו שאמרנו אבל לכתחלה אסור אפי' במי שארצה אפרע כדעת רש"י וכבר כתב ב"י שראה חכמי הדור פוסקים כרש"י אלא שהוא מיקל בדיעבד:
ב סָעִיף א ואם עבר ונעשה ערב כו'. ז"ל הטור וכתב הר"י קורקוז"א ונראה היכא דלא קיבל עליה שלא לתבוע לערב תחילה ונעשה לו ערב ופורע בשבילו צריך לשלם לו כל ההפסד דדוקא לכתחלה הוא דאסור אבל דיעבד ישלם לו כל ההפסד כיון דמחמתיה הוא פסיד ע"כ ואינו נראה דכיון דיש בו צד איסור למה נחייבנו לפרוע באיסור ודאי כל ההפסד שיבא לו מכחו כמו שאונסו או כיוצא בזה צריך לשלם אבל לא נאמר לו תן רבית עכ"ל וצריך להבין דעת הר"י קורקוז"א למה הקיל כיון דבגמ' על ברייתא שזכרנו בסמוך אמרו איהו דקא שקיל מיניה רביתא מי יאמר לנו דעל לכתחלה קאי לשון זה. ונ"ל דהאי איסור דערבות אם נעשה באיסור מקרי צד אחד ברבית דבשעה שנעשה הערבות באיסור לא היה האיסור בודאי דאפשר שהלוה בעצמו יפרע להעובד כוכבים ולא יהיה שום איסור מן לוה לערב וכבר הביא ב"י בסימן קע"ב וריש סימן קע"ד דעת פוסקים שיש מהם סוברים דצד אחד ברבית הוא קצוצה כשיבא אותו הצד האיסור ושיש סוברים דלא הוה רבית קצוצה והש"ע פסק להחמיר ריש סימן קע"ד במכר שדה לחבירו כו' דהוה צד אחד ברבית ועל פי זה יתבארו דברי הטור על נכון דהר"י קרקוז"א ס"ל כאותן הפוסקים דצד אחד ברבית לא הוה אלא מדרבנן וע"כ כתב דלא אסרוהו אלא לכתחלה ואע"ג דבכל אבק רבית ודאי לא פסקינן שיתן לו הלוה למלוה הכא שאני דקא פסיד מחמתיה והוה כאלו בעלמא כבר נתן לו האבק רבית דלא מפקינן והכא יתן לו אפי' לכתחלה דהא אין לו הנאה מזה ולא נתרבו ממונו ולפי דברינו מודה הר"י קרקוז"א במי שאומר לחבירו לוה לי מעות מעובד כוכבים שנזכר בסימן קס"ט סעיף י"ז ולא נתן לו משכון דאסור דודאי שם אפי' אם נתן לו הלוה מפקינן מיניה דמלוה כיון דשם הוה רבית קצוצה דהא אין על הלוה שום שייכות פרעון שם להעובד כוכבים דהעובד כוכבים לא הכירו אלא לישראל האחר שמלוה לו ואותו ישראל מלוה לזה וחלילה לומר בזה דהוה אבק רבית וע"כ לא פסק הר"י קרקוז"א דהוה אבק רבית אלא בערב שיש עכ"פ על הלוה שם לוה נגד העובד כוכבים אלא דהערב עושה איסור ואפשר שיפרענו הלוה להעובד כוכבים ולא ידחנו אצל הערב כדרך כל הארץ וע"כ לא הוה רק צד אחד ברבית והוה אבק רבית לדידיה. ומו"ח ז"ל כתב להר"י קרקוז"א דה"נ בההיא דינא שזכרנו בישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מעובד כוכבים כו' דישלם לו הלוה ההפסד ולי נראה כמו שכתבתי. זהו דעת הר"י קרקוז"א אבל הטור דס"ל בכל צד א' ברבית דהוה רבית דאורייתא וכהפוסקים שזכרנו בשם ב"י וכן כתב בר ששת סי' ש"ה דהוה רבית קצוצה ודוקא לאחר שהוברר הדבר שבא לכלל רבית אבל קודם זה אינו אסור אלא מדרבנן שמא לא יבא לכלל רבית עכ"ל וזהו ממש דברי הטור כאן שאמר דכיון שיש בו צד איסור למה נחייבנו כו' דקדק בלשונו ואמר צד איסור ולא אמר כיון שיש בו איסור אלא להורות דלא כדעת הר"י דמיקל כאן מחמת שאין כאן אלא צד אחד ברבית דיש ביה קולא בזה כתב דאינו כן דבשלמא קודם שהוברר האיסור דהיינו קודם שהוכרח הערב לשלם להעובד כוכבים היה הדבר ספק אם יהיה הצד האיסור אבל עכשיו שכבר יש צד האיסור ויש עליו שם רבית קצוצה היאך נפסוק שישלם לו מכח ההפסד דעיקר קולא של הר"י קרקוז"א לא היתה אלא משום הפסד והיינו שהאיסור לא היה לדידיה אלא אבק רבית והוה כאן אפי' להוציא מן לוה כמו בשאר אבק רבית דאין מוציאין מן המלוה אי כבר פרע לו משא"כ לדעת הטור דהוה רבית קצוצה ואה"נ אפילו כבר פרע לו הערב הרבית דמפקינן מיניה ואע"פ שלא זכר הטור אלא ל' לכתחלה לא נחייבנו לפרוע אין מזה דקדוק דקאי על הר"י קרקוז"א שאמר שחייב לפרוע כיון דכאן יש לו הפסד ועל זה מקשה הטור דודאי שהיינו אומרי' כאן אם כבר פרע לא מפקינן מן הערב היה לנו לומר דגם לכתחלה יתן לו כיון דאיכא הפסד כדעת הקרקוז"א אבל באמת יש כאן רבית קצוצה וע"כ לא מהני כאן הפסד וממילא אם כבר פרע לערב [ () יש נוסחאות פרע לו הערב] הרבית דודאי מוציאין ממנו כן נראה לע"ד ברור כשמש דעת הטור והלכה כמותו שכבר הוכחתי קודם לזה בראייה ברורה מן התלמוד דהוה כאן רבית קצוצה מדפריך בגמרא מן הפסוק אל תקח מאתו נשך כו' ומו"ח ז"ל כתב שנראה לו כהר"י קרקוז"א והדברים ברורים לכל מבין כמו שכתבנו מאחר שבסי' קע"ד סעיף א' יש הלכה רווחת דצד אחד ברבית הוה רבית קצוצה והכי נמי כן הוא ויפה פסק רמ"א כאן כדעת הטור שאין צריך ל"ת לו רבית כו' אך מה שכתב דאם כבר פרע אין מוציאין דהוה כאבק רבית אין נראה לסמוך על זה אלא כדעת הב"י שזכרנו קודם לזה ויש הוכחות ברורות שכן הוא אמת ואפי' כבר פרע מוציאין ממנו רק במקום שיש ספק דהיינו בפלוגתא שבין רש"י לרשב"א שזכרנו קודם לזה ששם דוקא אין מוציאין כן נראה לע"ד נכון וברור:
ג סָעִיף א אבל אינו צריך לתת לו רבית. מכאן נ"ל במי שעושה התקשרות עם חבירו באם לא ישלם לו חובו לזמן המוגבל שישלם לו כל הזיקות שלו והמלוה לוה ממקום אחר המעות בהיתר על ריוח שאין הלוה צריך לשלם לו הרווחים שנותן המלוה לאחרים דהא גם הלוה כאן חייב בהיזקות הערב ואפ"ה א"צ ליתן לו רבית אע"פ שערב נותנו בהיתר דהא לעובד כוכבים נותנו כן נ"ל פשוט ואפילו אם התנה עמו בפירוש שיקח מעות על ריוח בהיתר והוא ישלם אותן יש בזה איסור ואפילו אם נתן לו מפקינן מיניה כן נראה לע"ד פשוט. עוד ראיתי להזכיר דבר אחד שרבים מהמון עם נוגעים בו דהיינו בשני שותפים שנוטל אחד מהם מעות מעובד כוכבים ברבית לצורך השותפות ונותן הרבית מהשותפות והריוח חולקין שזהו רבית קצוצה שהעובד כוכבים אינו מכיר אלא אותו שלוה ממנו ואין זה דומה למה שכתב רמ"א לעיל סימן זה לענין נאמני הקהל דהתם מותר מפני שהוא לצורך מצוה ועיין מ"ש עוד שם מה שאין שייך לכאן ואפילו לדעת רמ"א דבערב לא הוה רק אבק רבית כאן שאני דזה הוא עיקר הלוה והשני הוה כלוה מישראל שלקח המעות מן העובד כוכבים אלא צריכים שניהם ללוות מעובד כוכבים דהיינו שיחתמו שניהם על השטר אבל אם לוה האחד מישראל בעיסקא ונותנו לשותפות שפיר יוכל ליתן הריוח מן השותפות דבדרך שהוא מקבלו בעיסקא כך הוא נותנו לשותפות בעיסקא ובנוטל מן העובד כוכבים שזכרתי נראה לחלק דאם שותף אחד העוסק בשותפות הוא נוטל מעות מעובד כוכבים על רבית ומניחו לעסק השותפות יוכל תחילה למלאות הפרעון במה שצריך לתת רבית לעובד כוכבים והמותר יחלוקו כי לא נעשה כאן הלואה מעולם אלא הריוח וההפסד מגיע לאותו סך ממון של ההלואה והרבית שנותן לעובד כוכבים הוא בכלל ההפסד או ממעט חלק בריוח אבל אם אחד מניח לחבירו ממון וחבירו מתעסק בשותפות לחוד וזה המניח הממון נטל ממון מעובד כוכבים על רבית לצורך השותפות אין לו ליטול מהשותפות לפרעון הרבית כיון שהוא אינו מתעסק אלא חבירו לא יוכל לומר שהרבית ממעט חלק בריוח אלא הוי ליה כאילו מניח מכיסו אותו סך לצורך השותפות כן נראה לע"ד: שאלה ראובן נתן שכר לשמעון שיהיה ערב קבלן בעדו נגד לוי שילוה לו מעות אם יש בזה חשש רבית דשמא יצטרך שמעון לשלם הסך שהלוה לוי לראובן ונמצא שיהיה ראובן לוה של שמעון והוה השכר רבית: תשובה נראה דלפי דעת הרשב"א ודעימי' שמביא ב"י בריש סימן ק"ע דבישראל שנעשה ערב לעובד כוכבים בעד ישראל בעד קרן ורבית דאסור היינו דוקא בערב שלוף דוץ דהיינו שאין רשות לעובד כוכבים לתבוע את הלוה כלל אז דוקא אסור ולא ביש רשות לעובד כוכבים המלוה לתבוע את מי שירצה פשיטא דכאן שרי דהא גם כאן יכול המלוה לתבוע את מי שירצה נמצא דאין על שמעון שם מלוה לגבי ראובן אלא שניהם יש עליהם שם לוה נגד לוי ואין לך לומר דאחר שיצטרך שמעון לפרוע ללוי יפול אחר כך עליו שם מלוה זה אינו דא"כ גם בערב לעובד כוכבים שזכרנו דמותר כל שאינו בשלוף דוץ אלא יכול לתבוע את מי שירצה נימא כך דשמא יצטרך הערב לשלם תחילה אלא ע"כ דבתר ההלואה אזלינן דבאותה שעה לא היה הערב מלוה של הלוה ומה שחוזר הערב ומקבל הפרעון אח"כ מן הלוה הוי ליה כאלו הלוה לו באותה שעה אותו סך שפרע לעובד כוכבים בשבילו דהוה לוה וחייב להחזיר לו מה שפרע בשבילו כיון דמעיקרא נעשה בהיתר וה"נ כאן לא חשבינן כלל מה שנתן לו תחילה שכר דבשעת נתינת השכר לא היה מלוה שלו אלא שניהם לוין של המלוה ועכשיו נעשה לוה מחדש לוה של הערב ופנים חדשות באו לכאן. ואין לך לומר דכאן גרע טפי דבשלמא גבי ערב לעובד כוכבים שזכרנו אין שם קבלת רבית להערב מן הלוה כלל דהרי אין הערב מקבל מן הלוה טפי ממה שנתן לעובד כוכבים בשבילו ע"כ אין איסור בהלואה חדשה שנעשית ביניהם מה שאין כן בזה דנותן לו שכר תחילה אימא לך דהשכר הוה בשביל זה תחלה שבאם יצטרך לשלם בעדו יהיה הוא לוה שלו ועל זה ודאי יש חשש שהשכר נחשב לרבית ודומה לרבית מוקדמת דהיינו שמקדים לו שכר באם יצטרך אחר כך להיות לוה שלו. זה אינו דאם כן היה אסור לקבל שכר להיות אפילו סתם ערב בעדו דשמא יבוא הדבר שיצטרך לשלם למלוה ויהיה הלוה לוה של הערב וכי תימא ה"נ הא ודאי ליתא שהרי בהדיא כתב הרא"ש בתשובה הביאו ב"י סוף סימן קכ"ט בח"מ דמי שהבטיח לחבירו שכר שיהיה ערב בעדו צריך דוקא קנין שמע מיניה דהיתר גמור הוא בקבלת שכר להיות ערב וע"כ לומר דהשכירות הזה אינו שייך להלואה אלא בעד שזה הערב עושה שיתן המלוה המעות ללוה ומקבל עליו הערב אחריות המעות באופן שיהיה המלוה בטוח יותר ולא עלה על דעת הערב כלל תחילה שיצטרך הוא לשלם דאם היה חושב כן ודאי לא היה ערב בעדו וא"כ אין שייך לומר שהשכירות יהיה רבית בשביל שיהיה מלוה שלו וזה דומה למ"ש בסוף סי' קע"ג מי שהבטיח מאה ליטרין כו' כפי מה שפירשתי שם ע"ש. ועפ"ז ס"ל דגם לרש"י דכתב ב"י ריש סימן ק"ע כאן בשמו גבי ערב לעובד כוכבים בעד ישראל דאין היתר אלא א"כ מקבל עליו שלא יתבע הערב כלל תחילה אלא אחר שיתבע ללוה ולא יהיה לו לשלם אבל אם יש רשות ביד העובד כוכבים לתבוע תחילה מי שירצה אסור מ"מ כאן בקבלת שכירות בעד הערבות לישראל מודה דשרי דאין השכירות שייך לרבית בעד ההלואה שתבוא אח"כ כמו שכתבנו אבל ודאי מי שנותן שכירות להערב שיתן הערב לבדו שטר עליו להמלוה בזה ודאי אסור דהא תכף נעשה לוה שלו ולא של המלוה. ובנותן שכירות לחבירו שיתן שטר עליו למי שרוצה לקנות סחורה ממוכר אחד ואין רוצה להאמינו לזה הלוקח וע"כ הוא מבקש מזה שיתן שטר עליו להמוכר ונותן לו שכירות על זה בזה יש תקנה שיאמר הערב להמוכר אני נותן לך שטר על הממון ואני הוא הקונה ונמצא שאח"כ הוא נותן להלוקח בתורת מקח ממנו מחדש וזה פשוט דמותר גמור כן נראה לע"ד בזה:
ד סָעִיף ב וכן עובד כוכבים שהלוה כו'. כי בדיניהם הלוה דוחה את המלוה על הערב שממנו יתבע החוב ואם כן הוה כאלו הלוה (עובד כוכבים) [ישראל] לערב והערב מלוה ללוה:
ה סָעִיף ב ואם הישראל ערב לו בעד הקרן כו'. צ"ע דעת רמ"א בזה דמשמע אפילו באיסור כגון שלוף דוץ ולפי הנראה שזה אסור. ונעתיק לשון ת"ה סימן ש"א ראובן יש לו כתב חוב על העובד כוכבים בעשרי' זהובים ברבית ואמר לשמעון קח ממני חצי החוב ומעתה יעלה לך רבית כל יום על חלקך כמו לי ואם תדאג שהחוב אינו בטוח הנני ערב לך עבור הקרן שלך חשיב כהאי גוונא קרוב לשכר ורחוק מהפסד או לא. תשובה. יראה דיש להחמיר דחשיב קרוב לשכר וכו' וא"ת דכהאי גוונא לא אסור הואיל והשכר והרבית אינו בא לידו מישראל אלא מן העובד כוכבים ולא דמי לשאר קרוב לשכר כו' כמקבל בעיסקא מחבירו דהריוח בא מישראל לישראל אבל כאי אין בא כלום אלא מן העובד כוכבים וכה"ג י"ל דשרי דהא איתא פרק הרבית בתוספות בהדיא דיכול ישראל להלות לעובד כוכבים ברבית וישראל חבירו ערב לו עבור קרן ורבית משום דישראל המלוה לא בתר ערבא אזיל אלא בתר עובד כוכבים הלוה ואפי' לפי הג"ה באשר"י שם בשם ראבי"ה דכה"ג אסור ליקח הרבית מ"מ מודה בקרן דמועיל הערבות ורבית נמי אי יהיב ליה עובד כוכבים שרי כו' מ"מ נראה דאין להתיר בנדון דידן דהתם דוקא שהישראל מלוה מעותיו לעובד כוכבים עצמו וישראל נעשה ערב כה"ג לא מחזי כלל למלוה ברבית אבל בנדון דידן נותן מעותיו לישראל על סמך העובד כוכבים ואסור כיון שהוא קרוב לשכר כו' ומחזי כרבית עכ"ל. והנה רמ"א למד היתר ואיסור מכאן. להיתר למד כמו הקושיא של ת"ה דמותר להיות ערב בעד עובד כוכבים באם עובד כוכבים מקבל המעות. ולאיסור למד באם יסראל מקבל מישראל. ותמוה לי היאך למד להיתר באם ישראל ערב בעד הקרן לחוד אי מן התוס' שמביא בת"ה שזכרתי הא ודאי ליתא דלא קיימא לן כוותייהו אלא אסור בזה כמ"ש הטור והש"ע כדעת הראב"ד ואי מן הגה' אשר"י ודאי אין ראיה משם דזה לשון הג"א שם מכאן כתב ראבי"ה ישראל שנעשה ערב לישראל עבור העובד כוכבים עבור הקרן והרבית שקצב עמו הקרן ישלם לו ואפי' לא הקנה לו דבשעת מתן מעות לא בעי קנין והרבית לא יפרע עד שיפרע העובד כוכבים ואפי' הקנה דכיון דדינא דעובד כוכבים בתר ערבא אזיל כו' עכ"ל. הנה ודאי הגה' אשר"י זאת לא מיירי אלא ממי שעשה איסור ונעשה ערב דהא נעשה ערב בעד הקרן והרבית וזה איסור בודאי ובאמת כל עיקר כונת ראבי"ה בזה ללמדנו שיש בזה איסור להיות ערב אפי' בעד עובד כוכבים דלא כדעת התוספות שזכרנו וע"כ קמ"ל דאם נעשה זה הדבר בדיעבד שנתערב בעד עובד כוכבים בעד קרן ורבית על כרחך הקרן ישלם הערב עכ"פ כיון שעל ידו נתן המעות והוא ערב שלוף דוץ וכמו הלוה ממש ואע"פ שעושה איסור בזה מצד הרבית אלא דהרבית לא יקבל אלא מן העובד כוכבים וא"כ אין לך ללמוד מכאן שום היתר להיות ערב בעד העובד כוכבים בעד הקרן דבזה אסור משום קרוב לשכר כו' כמו שפסק בעל ת"ה במקבל מישראל ולא כתב היתר במקבל מעובד כוכבים אלא מכח ראיה דתוספ' להגה' אשר"י וכיון שאין משם ראיה כמו שזכרתי נשאר גם זה באיסור מכח קרוב לשכר כו' ומזה לא מיירי הגה' אשר"י שיהא בזה היתר אלא כל עיקר כוונתו שם דיש איסור לקבל הרבית מישראל באם נעשה לו ערב באיסור ובאמת יש איסור גם בערב בעד הקרן לחוד אלא דלא מיירי מזה אלא באם נעשה באיסור גדול שערב בעד הקרן ורבית קמ"ל שני רבותות האחת דהקרן יגבה עכ"פ ממנו והשני דרבית לא יגבה ממנו ויותר מזה אני תמה דבזה יש איסור רבית גמור דהא כתב בסי' ק"ס סעיף י"ג דאסור בלוה מחבירו ומתנה עמו שפלוני יתן לו רבית עבורו וה"נ כאן בעובד כוכבים וה"נ ממש כן הוא דכיון דהישראל ערב שלוף דוץ ה"ל הוא הלוה ע"מ שיתן העובד כוכבים הרבית ואין בזה חילוק אם נותן עובד כוכבים רבית עבורו או ישראל דמ"מ המלוה עושה איסור שממונו מתרבה ע"י ישראל הלוה דהא מש"ה אוסר בעל ת"ה כאן במקבל ישראל מטעם קרוב לשכר כו' ע"כ צ"ע דעת רמ"א למה פסק כאן להיתר להיות ערב לכתחלה כמשמעות לשונו דקמ"ל היתר היפוכו דרישא דכ' שם שיש איסור להיות ערב ותו דאם רמ"א מיירי כאן בדיעבד קשה דה"ל לכתוב רבותא טפי דאפילו עשה איסור גדול שנעשה ערב בעד קרן ורבית חייב לשלם הקרן כמ"ש הגה' אשר"י ע"כ צ"ע אם לעשות מעשה כהיתר זה של רמ"א:
ו סָעִיף ב או להיפך שערב לו רק בעד הרבית כו'. בלבוש כתב על זה וי"א דבלא משכון אפילו נטל העובד כוכבים המעות מיד המלוה ואפילו לא ערב הישראל רק בעד הרבית אסור להיות ערב קבלן בעד העובד כוכבים שכיון שאומר לו הישראל כל זמן שמעותך ביד העובד כוכבים אני נותן לך דינר בחודש הרי כל זמן שאין העובד כוכבים פורע הוא חייב ליתן הרבית נמצא אחריות הקרן עליו ג"כ עד שיפרענו והרי זה כלוה מעות מישראל וא"ל כל זמן שאני נותן לך דינר לחדש לא תוכל לכופני ליתן לך הקרן עכ"ל ודיעה זו לא נמצאת כאן בב"י ולא בד"מ אך לעיל סימן קס"ט בב"י ד"ה עובד כוכבים שאמר לישראל לוה לי כו' כ' בשם בה"ת כן וז"ל אבל אם א"ל כל זמן שמעותי ביד עובד כוכבים אתה נותן לי דינר לחודש אסור דכיון שאין העובד כוכבים פורע חייב ליתן לו הרבית נמצא אחריות הקרן עליו עד שיפרענו כו' ובאמת קושיא היא על הרב רמ"א היאך כ' כאן מסברא דנפשיה נגד בה"ת שהוא פוסק קדמון ומכ"ש שלא הביאו כלל ואע"פ שלעיל מיירי בישראל שלוה מישראל לצורך עובד כוכבים וכאן לוה העובד כוכבים מישראל וישראל נעשה ערב אין חילוק בזה לענין סברא זו דכל שאתה אומר שבערב בעד הרבית נעשה גם ערב בעד הקרן מה לי הכא מה לי התם דהלא דין פשוט שאם הישראל ערב בעד קרן ורבית שאסור אע"פ שהעובד כוכבים מקבל הממון. ומו"ח ז"ל כתב על הלבוש בזה ושארי ליה מריה דלא דק כי יש חילוק דלעיל קיבל הישראל הממון וכמו שזכרנו ולא נודע במה הכהו כי דברי הלבוש נכונים דודאי לבעל התרומות אסור כאן בערבות בעד הרבית כיון שבזה ערב בעד הכל:
ז סָעִיף ב אבל אם נותן לו משכון של עובד כוכבים בעד הקרן וכו'. בד"מ כתב שנראה לו כן דמה שמלוה על המשכון של עובד כוכבים לא הוה הלואה שייכא לישראל רק סומך על המשכון כמו שנתבאר סימן קס"ט עכ"ל וכתב עוד דזה הוה כאומר הילך זוז והלוה לפלוני דשרי עכ"ל ולפי הסברא שנזכר בלבוש הבאתיה בסמוך דקבלת הרבית היה ג"כ קבלת הקרן יש איסור גם בדין זה דהיה כאן אחריות על הישראל ועל המשכון של עובד כוכבים דהא גם רמ"א מודה דאם נעשה בפירוש ערב גם בעד הקרן דאסור דהרי לא התיר אלא בערב בעד הרבית ובאמת הוה הכל א' והוה ממש כההוא דבעה"ת שזכרנו למעלה בסמוך כנלע"ד. ומו"ח ז"ל כתב על דברי רמ"א אלו דאם יש בידו משכון של עובד כוכבים שהלוה עליו כבר ורוצה שחבירו ילוה לו עליו ורוצה להיות ערב אפי' בעד רבית לחוד אסור דהוה קרוב לשכר ורחוק מהפסד אבל רמ"א מיירי דאם הוא סרסור ומביא משכון של עובד כוכבים שישראל ילוה עליו אז מותר להיות ערב בעד רבית ולא בעד הקרן והנה הוא סותר דברי עצמו שכ' לעיל בדברי בעה"ת כל שהישראל נוטל המעות מיד הישראל בשביל עובד כוכבים והוא ערב בעד הרבית הוה כערב בעד הקרן ומה מועיל המשכון דהכא דהא גם שם סומך בקרן על העובד כוכבים לחוד ואפ"ה אסור וכן עיקר לענ"ד:
ח סָעִיף ב אם לא שהמשכון היה שוה כו'. אבל מצד הערבות אין שום חיוב עליו במה שעלה אח"כ אע"פ שאותו ערב שהיה לו תחלה היה צריך לשלם לו גם הרבית שיעלה אח"כ מ"מ זה שאמר שיפטור הערב ונעשה במקומו לא חל עליו חיוב זה דמכאן ואילך דהא באותה שעה לא הוה עדיין מתן מעות וסברא זאת כתב ב"י בשם המרדכי דלראב"ן פטור מהרבית משום דהוה ערב שלא בשעת מתן מעות ולפ"ז אם היה עושה זה הישראל קנין על זה היה חייב לשלם הכל דערב שלא בשעת מתן מעות מתחייב בקנין כדאיתא בח"מ סי' קכ"ט כנלע"ד:
א סָעִיף א יתבע. כתב ב"י ל"מ הלוהו ק' בק"ן אלא אפילו התנה עמו לתת לו כך וכך רבית לחדש מותר:
ב סָעִיף א לדחותו. כתב הש"ך מבואר בב"י דבערב שלוף דוץ אפילו כבר פרע לו הרבית מוציאין מידו שלא כדעת הרב והב"ח מקיל עוד ופסק דאינו אסור אלא לכתחלה אבל בדיעבד יש לו כל ההפסד ואין בזה משום רבית אפילו בערב שלוף דוץ ודעת כל הפוסקים אינו כן ונ"ל דהר"י קורקסא גופא לא הקיל בזה אלא בערב קבלן אבל לא בערב שלוף דוץ ובהכי ניחא מה שהניח בתשו' מ"ב ס"ס ס"ז בקושיא על הר"י הנ"ל והרב (וגם הט"ז הניח דבריהם בצ"ע) דבש"ס משמע דבישראל ערב הוי רבית דאורייתא די"ל דבש"ס מיירי בשלוף דוץ ובלא"ה לק"מ כמ"ש בעל העיטור דבש"ס מיירי דוקא בעובד כוכבים שלוה מישראל כו' ע"ש עכ"ל:
ג סָעִיף א לתת. כתב הט"ז מכאן נ"ל במי שעשה התקשרות עם חבירו באם לא ישלם לו חובו לזמן המוגבל שישלם לו כל היזקות שלו והמלוה לוה ממקום אחר המעות בהיתר על ריוח שאין הלוה צריך לשלם לו הרווחים שנותן המלוה לאחרים דהא גם כאן הלוה חייב בהיזקות הערב ואפ"ה א"צ ליתן לו רבית אע"פ שערב נותנו בהיתר דהא לעובד כוכבים נותנו ואפילו התנה עמו בפירוש שיקח מעות על ריוח בהיתר והוא ישלם אותן יש בזה איסור רבית ואפילו אם נתן לו מפקינן מיניה (מה שכתב הט"ז מפקינן מיניה הלך לשיטתו דכתב דהיא רבית קצוצה אבל לסברת רמ"א דהוי א"ר לא מפקינן וק"ל) עוד ראיתי להזכיר דבר אחד בשני שותפים שנוטל אחד מהם מעות מעובד כוכבים ברבית לצורך השותפות ונותן רבית מהשותפות והרויח חולקין שזהו ר"ק שהעובד כוכבים אינו מכיר אלא אותו שלוה ממנו ואין זה דומה לנאמני הקהל דהתם מותר מפני שהוא לצורך מצוה משא"כ כאן אלא צריכין שניהם להלוות מעובד כוכבים דהיינו שיחתמו שניהם על השטר אבל אם לוה אחד מישראל בעיסקא ונותנו להשותפות שפיר יוכל ליתן הריוח מהשותפות דבדרך שהוא מקבלו בעיסקא כך הוא נותנו לשותפות בעיסקא ובנוטל מהעובד כוכבים שזכרתי נראה לחלק דאם שותף א' העוסק בשותפות הוא נוטל מעות מעובד כוכבים ברבית ומניחו לעסק השותפות יוכל תחלה למלאות הפרעון במה שצריך לתת רבית לעובד כוכבים והמותר יחלוקו כי הרבית שנותן לעובד כוכבים הוא בכלל ההפסד או ממעט חלק בריוח אבל אם אחד מניח לחבירו ממון וחבירו מתעסק בשותפות לחוד וזה המניח הממון נטל ממון מעובד כוכבים ברבית לצורך השותפות אין לו ליטול מהשותפות לפרעון הרבית כיון שהוא אינו מתעסק אלא חבירו ה"ל כאלו מניח מכיסו אותו סך לצורך השותפות עכ"ל (ועי' לעיל סי' קס"ט ס"ק כ"ז מ"ש בשם ספר הזכרונות:
ד סָעִיף א כבר. הנה כתבתי לעיל ס"ק ב' דהט"ז חולק על רמ"א בזה ופסק דאפי' אם כבר פרע הרבית מוציאין מידו אבל אין כן דעת הש"ך וגם החזיק דבריו בנה"כ לחלוק על הט"ז וכ' עוד הט"ז שנשאל על ראובן שנתן שכר לשמעון שהיה ערב קבלן בעדו נגד לוי שילוה לו מעות אם יש חשש רבית בזה דשמא יצטרך שמעון לשלם הסך שהלוה לוי לראובן ונמצא שיהיה ראובן לוה של שמעון והוי השכר רבית והשיב דזה היתר גמור הוא דשכירות הזה אינו שייך להלואה דלא עלה על דעת הערב בתחלה כלל שיצטרך הוא לשלם אבל ודאי מי שנותן שכירות להערב שיתן הערב לבדו שטר עליו להמלוה בזה ודאי אסור דהא תיכף נעשה לוה שלו ולא של המלוה (ובנה"כ כ' ואני חוכך בזה דמ"מ השכר לאו שכר הלואה הוא אלא שכר מה שמתחייב עצמו בעד חבירו וכדומה שכן נוהגין היתר עכ"ל) ובנותן שכירות לחבירו שיתן שטר עליו למי שרוצה לקנות סחורה מאחד ואינו רוצה להאמינו לזה הלוקח וע"כ הוא מבקש מזה שיתן שטר עליו להמוכר ונותן לו שכירות ע"ז בזה יש תקנה שיאמר הערב להמוכר אני נותן לך שטר על הממון ואני הוא הקונה ונמצא שאח"כ הוא נותן להלוקח בתורת מקח ממנו מחדש וזה פשוט והיתר גמור עכ"ל (ועי' חוות יאיר סי' ק"צ):
ה סָעִיף ב ערב. כי בדיניהם הלוה דוחה את המלוה על הערב שממנו יתבע החוב וא"כ הוי כאלו העובד כוכבי' הלוה לערב והערב הלוה ללוה ואפי' אינו ערב שלוף דוץ אסור משום דנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואשתכח דישראל מישראל קא שקיל רבית אבל לעיל ס"א בישראל הלוה מעובד כוכבים אע"פ שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן לית לן בה דהא העובד כוכבים קא שקיל הרבית ושרי לדעת הי"א שאינו אסור אלא בשלוף דוץ. ש"ך:
ו סָעִיף ב הקרן. כ' הט"ז דצ"ע דעת רמ"א בזה דמשמע אפי' באיסור כגון שלוף דוץ ולפי הנראה שזה אסור והאריך בראיות והוכחות ע"ש. (ובנה"כ השיג עליו וכתב דמה איסור יש לישראל להיות ערב בעד הרבית אפילו בשלוף דוץ ודאי ליכא איסורא כלל דאטו אסור לומר אני אתן לך רבית כו' רק דאסור לקיים הערבות שלו דהיינו שישלם הרבית אבל בערבות גרידא ליכא איסורא כלל וא"כ פשיטא דהיכא דערב לו בעד הקרן לחוד דמותר לקיים הערבות שלו ואפילו אם הוא ערב על הקרן וגם על הרבית מותר כשישלם רק הקרן ולא הרבית דבערבות גרידא ליכא איסורא עכ"ל):
ז סָעִיף ב מידו. כתב הש"ך דבזה אפילו לא נעשה ערב כלל אסור דכיון שאין שליחות לעובד כוכבים א"כ אין הישראל הלוקח המעות אלא לוה וכיון דלוקח המעות מיד ישראל אסור ומ"מ נראה הא דאסור כשלוקח ישראל המעות אפילו אינו ערב רק בעד הקרן היינו כשנותן הישראל אח"כ הרבית אבל אם העובד כוכבים נותן הרבית שרי:
ח סָעִיף ב משכון. כתב הלבוש וי"א דבלא משכון אפילו נטל העובד כוכבים המעות מיד המלוה ואפי' לא ערב הישראל אלא בעד הרבית לבדו אסור לישראל להיות ע"ק בעד העובד כוכבים שכיון שא"ל הישראל כל זמן שמעותי ביד עובד כוכבים אתה נותן לי דינר בחדש הרי כ"ז שאין העובד כוכבים פורע הוא חייב ליתן לו הרבית נמצא שאחריות הקרן ג"כ עליו עד שיפרענו והרי זה כלוה מעות מישראל וא"ל כ"ז שאני נותן לך דינר רבית לחדש לא יהא לך רשות לכופני לפרוע לך הקרן עכ"ל והב"ח השיג עליו דדבריו הם מבעה"ת והוא מיירי שהישראל לוקח המעות מהמלוה וכ' הש"ך דאין זו השגה דמדתלי טעמא דכיון שאם אין העובד כוכבים פורע הוא חייב לשלם נמצא אחריות הקרן עליו כו' משמע דאין חילוק אבל נראה דדברי בעה"ת אינם ענין לכאן דהתם מיירי באומר בהדיא כ"ז שמעותי ביד עובד כוכבים אתה נותן לי דינר בחדש כו' והלכך כיון שאין בידו לכופו לשלם לו כ"ז שנותן לו הרבית א"כ הרי אחריות הקרן עליו והרי הוא ערב בעד הקרן והרבית אבל היכא דאין אחריות הקרן כלל על ישראל שרי כמ"ש בד"מ דהוי כהילך זוז והלוה לפלוני דשרי עכ"ל הש"ך וכ' הב"ח דאם יש בידו משכון של עובד כוכבים שהלוה עליו כבר ורוצה שחבירו ילוה לו עליו ורוצה להיות ערב אפילו בעד רבית לחוד אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל רמ"א מיירי דאם הוא סרסור ומביא משכון של עובד כוכבים שישראל ילוה עליו אז מותר להיות ערב בעד רבית ולא בעד הקרן והשיג עליו הט"ז וכתב דהוא סותר דברי עצמו מה שהביא מבעה"ת דכל שהישראל נוטל המעות מיד הישראל בשביל העובד כוכבים והוא ערב בעד הרבית הוי כערב בעד הקרן ומה מועיל המשכון הכא דהא גם שם סומך בקרן על העובד כוכבים לחוד ואפ"ה אסור (ולפי מ"ש בשם הש"ך דבעה"ת לא מיירי מנדון כזה כנ"ל א"כ לק"מ וכ"כ בנה"כ שכן המנהג פשוט שישראל נותן משכון של עובד כוכבים בעד הקרן וערב בעד הרבית) וכ' הש"ך על דברי ב"ח אלו שאם הלוה ישראל על המשכון כבר וכו' והיינו דוקא במכרו להדיא ובגונא דלא שרי אלא מטעם מכירה אבל בסתם דכתבתי לעיל בסי' קס"ט דלא שרי מטעם מכירה אלא משום שהוא משכונו של עובד כוכבים ולא נחלט לישראל אפילו ישראל נותן הרבית שרי וכן היכא שמוכרו לו אין איסור אלא להיות ערב אבל היכא שלא נעשה ערב והמלוה מתרצה אח"כ להחזירו לו מותר ליתן לו הרבית וע"ל בסי' קס"ט סי"ח בהג"ה מדינים אלו:
ט סָעִיף ב לשלם. כ' הש"ך וא"צ לתבוע לא את הלוה ולא הערב עובד כוכבים ובמשכון אפילו לא קנה מידו צריך לשלם כיון דעל פיו החזיר המשכון ה"ל כערב בשעת מתן מעות כמ"ש בח"מ סי' ק"א ס"ה מיהו בפטר הערב צ"ע אי בעי קנין או לא דאע"ג דכתב בח"מ סי' קכ"ט ס"ג דאם פטר הלוה ע"פ הערב הו"ל כשעת מתן מעות י"ל דדוקא פטר הלוה ולא נשאר לו עוד שום עסק עמו רק עם הערב לבדו אבל הכא שפטר רק הערב ועדיין יש לו עסק עם הלוה הרי לא נפטר לגמרי מיהו כ"ז בסתם ערב אבל בע"ק דינו כלוה עצמו והרי הוא כאילו פטר הלוה עצמו:
י סָעִיף ב ואילך. כתב הט"ז דאם היה עושה זה הישראל קנין על זה היה חייב לשלם הכל אף הרבית שיעלה מכאן ואילך דערב שלא בשעת מתן מעות מתחייב בקנין אבל הש"ך כתב בשם ב"י דבזה אפילו קנו מידו פטור מלשלם הרבית מכאן ואילך:
א סָעִיף א אחר להיות לו ערב. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קל"ו אודות ישראל הלוה ברבית מעובד כוכבים זוקף מיד הרבית על הקרן היינו שלוה עשר ומחייב עצמו מיד בשנים עשר אי שרי לישראל חבירו להיות ערב בעדו. וכתב דהן הן דברי המרדכי פא"נ סי' של"ד בעובדא דהמלצר ורמז עליו הש"ך בסק"ה והעלה שם כיון שזקף הקרן עם הרבית נעשה הכל קרן כו' והגע עצמך למאי דקיי"ל כרבי יוחנן ר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר חייב מה"ת אע"פ שאינו חייב לו כלום וכמ"ש בח"מ סי' מ' ס"א וא"כ בשלמא הלוה מישראל חבירו מנה ומחייב עצמו במאתים הזקיפה גופיה רבית הוא ואסור מה"ת אך בלוה מעובד כוכבים מיד שמודה שחייב לו מאתים הרי חייב לו באמת והוי קרן גמור ושוב נכנס ישראל ערב בעד קרן ולא בעד רבית וכבר העיד בש"ג פא"נ בשם ריא"ז שכן נוהגים רובא דעלמא ע"ש]:
ב סָעִיף א כבר פרע. עבה"ט שהט"ז חולק ועיין בזה בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן ע"א:
ג סָעִיף ב שערב לו בעד הרבית. הלבוש והט"ז אוסרים בזה ועש"ך סק"ז ועיין בתשובת נו"ב חלק חו"מ סימן למ"ד אות כ"א שכתב דדברי הש"ך סתומים לדידי נראה דלא התיר הרמ"א אלא לזמן ידוע שלוה העובד כוכבים מישראל לשנה או לשנתים בסך רבית ידוע אבל אם אין קצבה לדבר וכל זמן שלא יפרע העובד כוכבים יתחייב הערב זה אסור ובזה מסולק השגת הלבוש והט"ז וזהו עצמו כוונת הש"ך עכ"ד ועי' בנו"ב תנינא חלק חו"מ סי' מ"ו:
א סָעִיף א והאידנא כו'. כ"כ הרא"ש שם:
ב סָעִיף א וי"א כו'. כן פי' מש"ש והא כיון כו' כה"ג וכן משמע הלשון בתר ערבא אזיל אחריו לבד:
ג סָעִיף א ואם עבר כו'. משום שערב גם בעד הרבית לא הפסיד הקרן כמש"ש שטר שיש כו' וקי"ל כחכמים דגובה את הקרן:
ד סָעִיף א אבל א"צ כו'. טור דלא כר"י קרקוזא שאמר דאינו אסור אלא לכתחלה ותמה הטור עליו דהיאך נאמר לו ליתן רבית:
ה סָעִיף א ואי כבר כו'. כ"כ בסה"ת דף ס"ו ע"ג וערב אפילו היה חשש בדבר אינו אלא אבק רבית שהוא אינו בא מלוה למלוה אבל צ"ע דא"כ מאי פריך והא כיון כו' ונראה שזהו טעמו של הרשב"א שכתב דוקא בערב שלוף דוץ דאל"כ לא היתה רבית קצוצה כיון שאינו בא מלוה למלוה וערב שלוף דוץ הוא לוה באמת ונראה שט"ס שם בסה"ת ותיבת וערב מיותר:
ו סָעִיף ב וכן עובד כוכבים כו'. כ"ש הוא מישראל מעובד כוכבים וגי' הגאונים בגמ' אלא ערב דעובד כוכבים ור"ל כה"ג ודעת בע"ה דבס"א בכל ענין מותר ודעת תוס' שם סד"ה כגון דכאן מותר אבל הראב"ד וש"פ חולקים עליהם וכתבו מדכללינהו בתוספתא וירושלמי יחד ש"מ דחד דינא להו וערא"ש:
ז סָעִיף ב אלא אם כו'. בתוספתא וירושלמי ישראל הלוה מן העובד כוכבים ועובד כוכבים מישראל ישראל אחר נעשה לו ערב ואינו חושש:
ח סָעִיף ב ואם הישראל כו'. כיון דאינו נותן רבית אע"ג דהוא הלוה מ"מ אינו נותן העובד כוכבים בשבילו וע"ל סי' ק"ס סי"ג:
ט סָעִיף ב או להיפך כו'. כמש"ש שמותר לומר הילך כו':
י סָעִיף ב ודוקא כו' אבל כו'. כנ"ל סי' קס"ט ס"א ואפילו העמידו כו' וא"ל העובד כוכבים כו' וכמ"ש תוס' שם:
יא סָעִיף ב ודוקא בלא כו'. כנ"ל סי' קס"ט סי"ג עובד כוכבים כו' מותר כו':
יב סָעִיף ב ואם היה כו'. עה"מ סי' קכ"ט ס"ג:
יג סָעִיף ב צריך כו'. דכל מה שעלה ע"ג הוא קרן עתה וז"ש אבל לא כו':
יד סָעִיף ב ואם זקף כו'. ממש"ש ע"ב א' אם עד שלא כו' ופי' מהר"מ והרא"ש שם דכל הרבית קאמר אפילו מה שעלה אחר שנתגייר דמשעת זקיפה חשיב כקרן אבל הרמב"ם ורמ"ה ורשב"א חולקים ע"ז וכמ"ש בסי' קע"א כל מעות הרבית כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.