א סְתָם נְדָרִים לְהַחֲמִיר. כֵּיצַד, אָמַר: פֵּרוֹת אֵלּוּ כִּבְשַׂר מָלִיחַ אוֹ: כְּיַיִן נֶסֶךְ, שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוֹ מָלִיחַ שֶׁל קָדָשִׁים אוֹ יַיִן נֶסֶךְ לַשָּׁמַיִם שֶׁהוּא נֶדֶר, שֶׁהֲרֵי הוּא מַתְפִּיס בְּדָבָר הַנָּדוּר, וְיֵשׁ עוֹד בְּמַשְׁמָע בְּשַׂר מָלִיחַ וְיַיִן נֶסֶךְ לְעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים שֶׁאֵינוֹ נֶדֶר, שֶׁהֲרֵי הוּא מַתְפִּיס בְּדָבָר הָאָסוּר, אָנוּ תּוֹלִין אוֹתוֹ לְהַחֲמִיר. וְאִם הוּא אוֹמֵר שֶׁדַּעְתּוֹ כִּבְשַׂר מָלִיחַ וְיַיִן נֶסֶךְ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, נֶאֱמָן וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה, וַאֲפִלּוּ הוּא עַם הָאָרֶץ. וְאִם רֹב אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם קוֹרִים לִבְשַׂר מָלִיחַ שֶׁל קָדָשִׁים בְּשַׂר מָלִיחַ סְתָם, וּלְיַיִן נֶסֶךְ לַשָּׁמַיִם יַיִן נֶסֶךְ סְתָם, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
ב נָדַר בְּחֵרֶם וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם (פי' רֶשֶׁת שֶׁצָדִין בָּהּ דָּגִים בְּיָם) ; בְּקָרְבָּן, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקָרְבְּנוֹת מְלָכִים; הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ; קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא מֵאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, אִם הוּא תַּלְמִיד חָכַם נֶאֱמָן וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה; וְאִם הוּא עַם הָאָרֶץ, צָרִיךְ שְׁאֵלָה, שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. וּמִיהוּ בַּחֲרָטָה סָגֵי, וְאֵין צָרִיךְ לִפְתֹּחַ לוֹ פֶּתַח. וְאִם עָבַר עַל הַנֶּדֶר, אֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁעָבַר עַל הַנֶּדֶר וְנָהַג בָּהֶם הֶתֵּר; אֲבָל הַנּוֹדֵר נֶדֶר גָּמוּר דְּאוֹרַיְתָא וְעָבַר עָלָיו בְּמֵזִיד, קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁעָבַר עָלָיו וְנָהַג בּוֹ הֶתֵּר. וְאִם יֵשׁ מִכְשׁוֹל בַּדָּבָר, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִזָּהֵר בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָסַר עָלָיו כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם חוּץ מִדָּגָן, וְעָבַר עָלָיו, מַתִּירִין לוֹ מִיָּד, וְאֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁעָבַר עָלָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחְמִיר עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַתִּירוֹ בַּחֲרָטָה אֶלָּא בְּפֶתַח; וּמִזֶּה נִלְמַד לְמִי שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ בָּשָׂר וְיַיִן אִם יַעֲבֹר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית, וְעָבַר עָלֶיהָ וְלֹא נִזְהַר מִבָּשָׂר וְיַיִן וּבָא לְהַתִּיר נִדְרוֹ, שֶׁמַּתִּירִין לוֹ מִיָּד, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם הֶתֵּר, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ מִכְשׁוֹל בַּדָּבָר. הַגָּה: מִיהוּ אִם נִרְאָה לֶחָכָם שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד עַל עַצְמוֹ וְלֹא יַעֲבֹר עוֹד, אֵין מַתִּירִים לוֹ עַד שֶׁיִּנְהֹג אִסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר (מָרְדְּכַי רֵישׁ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם וּבִתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סִימָן רנ"ה).
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם הֶתֵּר, בְּיָמִים מוּעָטִים; אֲבָל בַּמְּרֻבִּים, דַּיּוֹ ל' יוֹם.
ד מִי שֶׁעָבַר עַל נִדּוּי אֵין צָרִיךְ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם הֶתֵּר, מִפְּנֵי שֶׁנִּדּוּי הוּא דְּרַבָּנָן.
ה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה תּוֹךְ ג' שָׁנִים, וְעָבַר וְנָשָׂא, אִם אָמַר לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה נִשּׂוּאִין עִמָּהּ, הֲוָה לֵיהּ כְּנִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר וַאֲכָלָהּ, דְּנִשְׁאַל וּמַתִּירִין לוֹ; אֲבָל אִם אָמַר לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ, אֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִדְרוֹ וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּבִשְׁלֹשִׁים יוֹם סָגֵי (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן וריב"ש לְעִנְיַן הִלְכְתָא).
א סָעִיף א סתם נדרים להחמיר כו'. היינו כשלא פי' מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשי' לחומרא ע"ל סי' רל"ו ס"ק א' הרא"ש וכן דעת הרמב"ם פ"ב מה"נ דין ז' וכן ר' ירוחם ני"ד ח"ג אחר שהביא דברי הרא"ש כתב וכן כ' הרמב"ם כו' ותימה על מ"ש בית יוסף שדעת הרמב"ם פרק ב' מה"נ אינו כן: בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רנ"ו דף קי"ח ע"ג מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרי דנדר ודשבועה וכ"ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק וע"ש:
ב סָעִיף א ואפי' הוא ע"ה. כ' הב"ח ויש לתמוה דז"א אלא לדעת הרא"ש וטור אבל לדעת הרמב"ם דפסק המחבר לעיל ר"ס ר"ה כוותיה דצריך שאלה בע"ה במתפיס בדבר האסור ה"ה הכא וצ"ע מיהו יש להחמיר כהרמב"ם וכאן נמי צריך שאלה בע"ה עכ"ל ול"נ דדעת המחבר דהכא גם הרמב"ם מודה דע"כ לא מחמיר התם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל כאן יודע שהמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי"נ ויש במשמעותו של עבודת כוכבים או של מזבח וכל כמה דלא פריש דבוריה הולכין להחמיר אבל כל שפירש ואמר דעתי היה על יי"נ של עבודת כוכבים שלא יהא נדר נאמן ולא בא לכאן אלא לאשמועי' דאין צריך שאלה משום דבר הנדור ודו"ק:
ג סָעִיף א ואם רוב כו'. משמע דוקא רוב אבל בתר מיעוט לא אזלינן והקשה ב"י דלקמן סי' רי"ז סי"ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא ותירץ דשאני התם כיון שמסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקן מאחד ולא נהירא דהא התם טעמא הוא משום ספק נדרים להחמיר ועוד דלקמן סי' רי"ז סעיף ג' כתבו הרמב"ם והמחבר היו מקצת בני אדם קורין לו כך ומקצת כך אין הולכין אחר הרוב כו' אלא נראה עיקר כמ"ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליין נסך נתכוונתי מ"ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע"ל סי' ר"כ סעיף י"ד:
ד סָעִיף א לבשר מליח שלקדשים כו'.וה"ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עבודת כוכבי' בשר מליח סתם וכן ליי"נ של עבודת כוכבי' יי"נ סתם הולכין להקל וכן ברמב"ם פ"ב:
ה סָעִיף א אינו נאמן. כתוב בהגהת פרישה דהיינו דוקא ע"ה אבל ת"ח נאמן בקל וחומר מלקמן סעיף ב' ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא לקמן הת"ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב' לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר ולכך ע"ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי"נ אם כן אין משמעו אלא לשון א' שהוא ל' נדר ודוק:
ו סָעִיף ב בחרמו של ים. פי' ברשתות של ים:
ז סָעִיף ב הרי עצמי קרבן. דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד כו':
ח סָעִיף ב ואם הוא ע"ה כו'. וכבר נתבאר לעיל סי' ר"ה דבזמן הזה כולי עלמא דיינינן להו כע"ה:
ט סָעִיף ב ומיהו בחרטה סגי. והב"ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סי' ר"ה סעיף א':
י סָעִיף ב אין קונסין כו'. כיון שאין צריך שאלה אלא מדרבנן:
יא סָעִיף ב חוץ מדגן. אבל אם לא פרט חוץ מדגן הוי נדר שוא ואינו נדר כלל כדלקמן סי' רל"ב סעיף ה':
יב סָעִיף ב ועבר עליה כו'. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י"א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר כדלקמן סי' רכ"ח סעיף ט"ו ס"ק כ"ז:
יג סָעִיף ג בימים מועטים. כלומר שנהג היתר בימים מועטים אבל במרובים כלומר שנהג היתר ימים מרובים דיו ל' יום מיהו היינו למ"ש בב"י ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דשרי בל' יום אבל לא שת לבו לעיין בתוס' ספ"ב דנדרים ובהרא"ש שם ורבינו ירוחם ני"ד ח"ז שפסקו דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור ככל הימים שנהג היתר וכן נראה דעת הטור שכתב סתם צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ולא חילק דלא כהגהת דרישה שפירש דבריו בימים מועטים ואם כן כיון דכל הני רבוותא אוסרין וכן הראב"ד והריב"ש וכמבואר בב"י אין להקל:
יד סָעִיף ד מי שעבר על נידוי כו'. תימה דלקמן סי' של"ד סכ"ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו עכ"ל והב"ח שם תירץ דהכא מיירי כשעבר במזיד מפני שא"א לו לקיים נדרו כגון שנדר מן הדגן שא"א לו להיו' בלא דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת כמו אנוס אבל בדבר שאפשר לו לקיים אלא שמזלזל בנדויו שאומר איני חושש לנדוי ולחרם החמירו בו שצריך לנהוג איסור עכ"ל ואי אפשר לומר כן דהא מדכתב בסעיף ב' בסיפא ואם יש מכשול בדבר כו' שאינו יכול ליזהר כו' וגם מדיהיב טעמא מפני שנידוי דרבנן מכלל דמיירי בדבר שאפשר לו לקיים דאם לא כן אפי' בנדר דאורייתא אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים הראשונים אלא נ"ל לתרץ שהרי דין זה לקוח מהריב"ש שבבית יוסף וז"ל שאין צריך שינהוג נידוי כלל אפי' שעה אחת דקי"ל דבנדרים דרבנן אין קונסין וה"נ שהדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן לאו מדאורייתא הן אבל להתיר לו דבר שנשבע עליו ושנשבע עליו בנידוי וחרם דבר ברור הוא שאין מתירים עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהן היתר עכ"ל ור"ל דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא אם כן הוא מדאורייתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאורייתא הוא והלכך אין מתירין אותו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בו היתר ואם כן בסימן של"ד סכ"ח מיירי כהך סיפא דהריב"ש דהיינו שזלזל בנדוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת:
טו סָעִיף ה נשבע שלא ישא כו' והשבועה חלה בכה"ג אף על גב דמתבטל ממצות פריה ורביה כדלקמן סי' רל"ט סעיף ח' בהג"ה וע"ש שכתבתי בשם א"ז דאין השבועה חלה ולפי זה אפשר להקל כאן שאין צריך לגרשה:
טז סָעִיף ה דנשאל ומתירין כו'. ונפטר מידי שבועתו כדלקמן סי' רל"ח ס"ך:
א סָעִיף א ואם רוב אנשי כו'. הקשה בית יוסף ממה שכתוב סי' רי"ז הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע"פ שרוב סיפוקם מאחד מהם ותירץ דהתם כולם מסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהם הלכך כיון שכולם מסתפקין משניהם אסור בשניהם עכ"ל ודבריו תמוהים דאם אנו משגיחין ברוב גם בזה נשגיח ברוב דמיעוט סיפוק של בני אדם לא ניזול בתריה ובאמת יש להקשות עוד על הך דהכא דאזלינן בתר רוב וכן בסי' ר"ך סעיף י"ד ואם המקום שנדר בו הוא קציר שעורים הולכין אחריו והיינו אפילו לקולא ובסי' רי"ז סעיף ג' כתב לענין ספק מה מיקרי כבוש דאין הולכין בנדרים אחר הרוב אלא אמרינן להחמיר. ומו"ח ז"ל כתב בסי' ר"ך לתרץ ההיא דסי' ר"ח גבי מליח דקדשים דהולכין אחר הרוב היינו משום דהרוב קורין לו מליח סתם וכן בסי' ר"ך לענין קציר דהולכין אחר הרוב דהרוב קורין לקציר חטים ולשעורים קציר סתם אבל גבי שמן בסימן רי"ז דאין הולכין אחר הרוב מיירי שקורין לשניהם שמן סתם אלא שהרוב הם מסתפקין מאחד מהם ואישתמיטתיה ההיא דסי' רי"ז סעיף ג' גבי כבוש דאמרינן שם היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר אלמא שזהו עיקר החומרא שאין הולכין בתר קריאת הרוב. והדרא קושיא לדוכתה ונראה לע"ד דהכל ניחא דודאי כל שיש ספק בגוף הנאסר אזלינן לחומרא ולא אזלינן בתר הרוב והיינו חומרא דנדרים כל שאפשר שנכנס באיסור אסור אפילו הוא מיעוט בשם ההוא אלא דאם הספק אינו בגוף הנאסר אלא נקטו לסימן אז ודאי אנו מפרשים ההוא סי' בתר לישנא דרובא דעלמא וכיון שבא לתת סימן ולפרש דבריו ודאי נתכוין בדבר ברור דלא מחית אינש נפשיה לספיקא מ"ה בההיא דסי' רי"ז גבי שמן וגם גבי כבוש שהוא גוף הנאסר אזלינן לחומרא אפילו בתר מיעוטא משא"כ כאן שתולה פירות אלו בבשר מליח וכן בסי' ר"ך לענין קציר שאומר דבר זה יהא אסור עלי עד הקציר הרי הספק במה שתלה בו גוף הנאסר ובא לבררו במה שתלה בו אז אמרינן דלדבר ברור נתכוין והיינו הרוב וראיה ברורה לזה מקדושין פרק האומר (דף ס"ד) מי שיש לו ב' כיתי בנות ואמר קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות כו' ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וקיימא לן כוותיה ומפרשינן טעמא שם דלא מחית אינש נפשי' לספיקא פרש"י שיהא צריך לשאול איזה היא ואמרינן שם דגבי נדרים נמי הכי הוא הרי לפניך דכל שבא לתת סימן לדבריו דהיינו שאומר הגדולה אז אמרינן דלא מחית אינש לספיקא ואילו לא אמר רק בתי מקודשת סתם הויין כולן בספיקא ולא אמרינן דודאי נתכוין לגדולה כיון דרוב העולם משיאין הגדולה תחילה ואף על גב דכתב הרא"ש בפרק האיש מקדש וז"ל ועוד אומר ר"ת דאפשר להיות דלא אמרינן שאין מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך אבל בתך מקודשת לי משמע דוקא לגדולה ולא להלכה למעשה אמר כן עכ"ל משמע להלכה בלא מעשה היה סובר אפילו בבתך מקודשת לי נתכוין על הגדולה שאני התם דאלים לר"ת הך סברא דאין אדם משיא הקטנה לפני הגדולה כיון דקרא כתיב לא יעשה כן במקומנו וגו' והוה כאומר בפירוש הגדולה וכדכתב שם הרא"ש לעיל מיניה בשמו דאם היא משודכת לו ודאי נתכוין לה אבל בשאר דוכתי דאין סברא חזקה לפנינו לאיזה נתכוין ודאי אזלינן לחומרא אפילו בתר מיעוט אלא דאם בא לברר דבריו ונקטיה לסימן אז אנו הולכין אחר הרוב וה"נ הך דהכא ממש כן נראה לע"ד נכון וברור וראיתי בזה לאחרים דברים דחוקים במאד ומה שכתבתי הוא ברור בסייעתא דשמיא:
ב סָעִיף ב ואין צריך לפתוח לו פתח. ענין פתח וחרטה יתבארו בסי' רכ"ח:
ג סָעִיף ב ואין קונסין אותו לנהוג כו'. כן כתב הטור בכל מידי דרבנן וכן הביא ב"י בשם ריב"ש דבנידוי שהוא דרבנן אין צריך לנהוג איסור כימים שזלזל באיסור בהנידוי וכ"כ בש"ע כאן סעיף ד' ותימה על הש"ע בסי' של"ד סעיף כ"ח שפסק אפי' בזלזל בנידוי צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ופסקיו סותרים אהדדי ומו"ח ז"ל בסי' של"ד הרגיש בזה ג"כ וכתב דכאן מיירי שעבר בענין שא"א לו לקיים נדרו כגון שנדר מהדגן שא"א לו לחיות בלי דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת אונס אבל לקמן מיירי שאפשר לקיים אלא שמזלזל בו ע"כ. ותמוהין דבריו דאם הוא אנוס אפי' בנדר דאורייתא אין צריך לנהוג איסור כמ"ש כאן בהדיא שיבוא לידי מכשול:
ד סָעִיף ד מפני שהנידוי הוא דרבנן. אבל אם היה שם שבועה צריך לנהוג איסור כימים כו' ועמ"ש מזה בסעיף ב':
א סָעִיף א להחמיר. היינו כשלא פי' מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא כ"כ הרא"ש וכ"ד הרמב"ם וכתב בתשובת מבי"ט מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרא דנדר ודשבועה וכ"ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק:
ב סָעִיף א עם הארץ. והב"ח כתב דיש להחמיר להצריך שאלה בעם הארץ כמו בר"ס ר"ה אבל הש"ך כתב דנראה עיקר דעת המחבר כאן דע"כ לא מחמרינן שם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל הכא יודע שמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי"נ ויש במשמעותו ב' דברים הלכך כשפירש א"צ שאלה עכ"ל:
ג סָעִיף א אינו. כתב בהגהת פרישה דהיינו דוקא עם הארץ אבל ת"ח נאמן בק"ו מלקמן ס"ב ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא שם הת"ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב' לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר לכך ע"ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי"נ סתם א"כ אין משמעו אלא לשון א' שהוא נדר וה"ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עובד כוכבים בשר מליח סתם וכן ליי"נ של עובד כוכבים יי"נ סתם הולכין להקל. והב"י הקשה דהא בסי' רי"ז סי"ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא ונראה עיקר כמ"ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליי"נ של עובד כוכבים נתכוונתי מש"ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע"ל סי' ר"כ ס"ד עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ב שאלה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר"ה דבזה"ז כ"ע דיינינן להו כע"ה. ש"ך:
ה סָעִיף ב בחרטה. והב"ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סימן ר"ה ס"א:
ו סָעִיף ב קונסין. כ"כ הטור בכל מידי דרבנן אין קונסין אותו:
ז סָעִיף ב יעבור. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י"א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר וע"ל סי' רכ"ח סט"ו עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ג במרובים. ודעת הש"ך נוטה לפסוק כהתוס' ושאר פוסקים דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר:
ט סָעִיף ד שנידוי. כתב הש"ך תימה דלקמן סימן של"ד סכ"ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו ונ"ל לתרץ דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן אבל אם קבל עליו דבר בנידוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא הוי מדאורייתא שהרי נידוי וחרם נופיה דאורייתא הוא וא"כ בסי' של"ד מיירי שזלזל בנידוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת עכ"ל:
י סָעִיף ה שיגרשנה. כתב הש"ך ולפי מ"ש בסימן רל"ט ס"ח בשם א"ז דאין השבועה חלה משום דמתבטל ממצות פריה ורביה אפשר להקל כאן שא"צ לגרשה גם מ"ש רמ"א דסגי בל' יום כבר כתבתי בס"ק ח' דאין כן דעת הש"ך ע"ש:
א סָעִיף א סתם. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם מהריב"ל מי שנשבע שלא ישא אשה אחרת כו' ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן קכ"ו במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה אבל אם תשהה עשר שנים ולא תלד יהיה פטור משבועתו וילדה בתוך הזמן ולד של קיימא ומת ושהתה אחר מיתת הולד עשר שנים ולא ילדה אם הוא פטור משבועתו או לא ע"ש:
ב סָעִיף א אינו נאמן. כתב בהגהת פרישה דוקא ע"ה אבל ת"ח נאמן בק"ו מלקמן סעיף ב' וש"ך חולק עליו ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו שנראה לו עיקר כהגהת פרישה ולא כש"ך ע"ש:
ג סָעִיף ב שלא ינהגו קלות ראש. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו שכתב דבפירוש הרא"ש ורוב הפוסקים משמע הטעם משום נאמנות דע"ה אינו נאמן ולפי דבריהם אפשר לומר דאם לבו יודע שהאמת אתו אין איסור אם יעבור בסתר עיין שם בהשמטות:
ד סָעִיף ד מפני שנידוי. עיין באר היטב מה שכתב שהרי נידוי וחרם גופיה הוא דאורייתא ועיין בתשובת נו"ב חלק אבן העזר סוף סי' ע"ז שהוכיח ג"כ מדברי הר"ן שהחרם הוא דאורייתא ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קמ"ו שכתב דשוב נתן אל לבו דהחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש רק הוא מדברי קבלה ולענין ספיקא נראה לי דספיקו לקולא ושוב הוכיח כן מדברי הרמב"ן ע"ש וכ"כ עוד בחלק אה"ע סימן ח' ע"ש:
ה סָעִיף ה הוי לו כנשבע. עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ב' שהוכיח מזה דאם הטילו הקהל חרם שלא לקבל שום רב בעירם אשר יש לו קרובים שם ועברו וקיבלו רב אחד שיש לו קרובים בעירם דמותרים להחזיקו אצלם דכיון שלא החרימו שלא להחזיק אצלם שום רב שיש לו קרובים בעיר רק שלא לקבלו ועכשיו שכבר קבלוהו מה שעבר עבר ומותרים להחזיקו אצלם. וע"ש עוד לענין אם מחוייבים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר ועיין בשו"ת זכרון יוסף חלק ח"מ סימן ב' שהוכיח ג"כ מזה אודות הש"ס דפוס זולצבאך שנדפסו במשך החרם דמותר ללמוד מתוכם דכיון שלא גזרו רק שלא ידפיס איש אחר זולת המדפיסים באמשטרדם את הש"ס אין בכלל זה אלא מה שבפרט דהיינו ההדפסה אסור משא"כ אם עבר אחד והדפיסו מותר ללמוד מתוכו והביא עוד ראיה מהא דהשביע יהושע שלא יבנה יריחו ואחד עבר על החרם ובנאה ואפ"ה היו ישראל דרים בה לאחר שבנאה כמבואר בש"ס בכמה דוכתי ע"ש:
א סָעִיף א וא"צ שאלה כו'. מדקתני בסיפא ואם נשאלו כו' ול"ק כאן אלא דוקא שם משום דמשמעותו להחמיר טפי מלהקל כמ"ש הר"נ שם ועתוס' ד"ה סתם כו' ולדעת הרמב"ם דאף במתפיס בדבר האסור להדיא צריך שאלה לע"ה כמש"ל סי' ר"ה א"צ למתני כאן דבלא"ה צריך שאלה ודברי ש"ע צ"ע ועש"ך שדחק בזה:
ב סָעִיף א ואם רוב כו'. דאז הוי כמו נדר בחרם כו' כיון דמשמעותו יותר לאסור כנ"ל וכמ"ש במתני' ס"ב ב' הכל לפי כו' ושם מ"ט א' מר כי כו' ושם נ"ב ב' נ"ג א' ועש"ך:
ג סָעִיף ב ומיהו כו' ואם כו'. כפי' הרא"ש שם דחכמים פליגי אתרווייהו דלא עונשין ולא מחמירין וכ"כ תוס' ד"ה וחכ"א כו' ע"ש והביאו ראיה מירושלמי וצ"ע הא דלעיל סי' ד"ה ס"א:
ד סָעִיף ג בד"א כו'. כר' יוסי דהלכה כוותיה נגד ר"י כמ"ש כפ"ד דעירובין (מ"ו מ"ז) וכ"פ הרמב"ם ואע"ג דיש לחלק דדוקא בנזירות דסתם נזירות ל' יום משא"כ בסתם נדרים דל"ל קיצותא כמש"ש ד' ב' ושם ט"ו א' ושם כ"ח א' ואפשר דמודה ר"י מ"מ בתוספתא ספ"א דנדרים תני פלוגתייהו בנדרים. תוס' ד"ה מי וכ"כ ש"פ דלא כריב"ש אבל הטור פסק כר' יהודה ונ"ל דדעתו לפסוק כר' יהודה לגמרי כמ"ש תוס' שם דאע"ג דלכאורה נראה דהלכה כר' יוסי מ"מ כיון דבנזיר ל"ב א' הביא דר' יהודה סתם וקרי ליה רבנן הלכתא כוותיה וכ"פ בסי' של"ד סכ"ח ואע"ג דסתם נידוי ל' יום כמו בנזירות כמ"ש בפ"ג דמ"ק (ט"ז א'):
ה סָעִיף ד מי שעבר כו'. כמ"ש בנדר בחרם בס"ב כיון שהוא מדרבנן אבל בסי' של"ד שם לא פסק כן כנ"ל משום דל"ד למתני' דמתני' אינו אלא חומרא בעלמא:
ו סָעִיף ה אם אמר כו'. דשבועה אינה אלא על רגע הנישואין משא"כ בסיפא:
ז סָעִיף ה כנשבע על כו'. פ"ג דשבועות (כ"ח א'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.