א אֵין הַנֶּדֶר חָל עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. לְפִיכָךְ הָיָה בְּלִבּוֹ מִפַּת חִטִּים, וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו פַּת שְׂעוֹרִים, מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם. אֲבָל אִם הָיָה בְּלִבּוֹ פַּת חִטִּים אוֹ פַּת שְׂעוֹרִים, וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו פַּת סְתָם, אָסוּר בְּשֶׁל חִטִּים לְבַד אוֹ (בְּשֶׁל) שְׂעוֹרִים לְבַד (דְּכֵן מַשְׁמָע בסי' רי"ז ס"ט). וְאִם נָדַר עַל דַּעַת אֲחֵרִים, אֵינוֹ תָּלוּי בְּלִבּוֹ אֶלָּא כְּפִי מַה שֶׁיֹּאמְרוּ אֲחֵרִים שֶׁהוּא דַּעְתָּם, כָּךְ יָחוּל הַנֶּדֶר.
ב הַנּוֹדֵר בַּחֲלוֹם, אֵינוֹ כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ עֲשָׂרָה דְּיָדְעֵי לְמִקְרֵי וְיַתִּירוּ לוֹ בַּחֲרָטָה כְּאִלּוּ נָדַר בְּהָקִיץ (תְּשׁוּבַת הַגְּאוֹנִים), וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם. מִיהוּ אִי לֵית לֵיהּ בְּקַלּוּת עֲשָׂרָה דְּיָדְעֵי לְמִקְרֵי, יַתִּירֶנּוּ בִּשְׁלֹשָׁה כִּשְׁאָר נֶדֶר (רשב"א סִימָן תרס"ח).
ג הַנּוֹדֵר וְחוֹזֵר בּוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אוֹ שֶׁמִּיחוּ בּוֹ אֲחֵרִים תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל דִּבְרֵיהֶם תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר לְנִדְרוֹ (סְבָרַת הָרַב, וּבָזֶה יִשֵּׁב הַשָּׂגַת הָרַאֲבַ"ד עַל הַרַמְבַּ"ם וּדְלֹא כְּבֵית יוֹסֵף), לֹא הָוֵי נֶדֶר; וְהוּא שֶׁאוֹמֵר כָּךְ בְּפִיו, אֲבָל אִם אָמַר חָזַרְתִּי בְּלִבּוֹ, אֵינוֹ כְּלוּם.
א סָעִיף א מותר בשניהם. בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ובשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים:
ב סָעִיף א אסור בשל חטים לבד. כשהיה בלבו פת חטים או בשל שעורים כשהיה בלבו פת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם כדלקמן סימן רי"ז סי"ט וכתב הב"ח דהיינו דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים כן משמע מכל הפוסקים וכן הוא דעת המרדכי בשם ראבי"ה ודלא כב"י עכ"ד וע"ש וע"ל סימן רל"ב ס"ק ל"ד:
ג סָעִיף א ואם נדר על דעת אחרים כו'. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבו שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבן של אחרים שוים שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו הם עכ"ל רמב"ם:
ד סָעִיף ב שיתירו לו עשרה כו'. כדלקמן סימן של"ד סל"ה בנידוהו בחלום ונראה דלסברא זו אפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום כמו התם גבי נידוי דא"א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים:
ה סָעִיף ב ויש לחוש לדבריהם. והכי נהוג ונראה דה"ה באשה שנדרה בחלום שצריכה י' כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ"ל ב"ח וכן נוהגין:
ו סָעִיף ג תוך כ"ד. היינו שלום עליך רבי. פרישה:
ז סָעִיף ג תוך כ"ד לנדרו. אבל לא תוך כ"ד למחאתן ולא אמרינן מאחר שחזר תוך כדי דבור למחאתן והם מיחו בו תוך כ"ד לנדרו דזה יחשב תכ"ד וכה"ג אמרינן בפרק שבועות העדות לענין חזרה וכפירת עדים שכאן אין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה כמ"ש הראב"ד ודלא כב"י שלא ידע כוונתו ונראה דגם הרמב"ם והטור מודים לזה כ"כ בד"מ ומביאו הדרישה וכ"כ הב"ח וכן מסיק בכסף משנה גופיה סוף פ"ב מהל' שבועות:
א סָעִיף א שיוציא בשפתיו. שנאמר לבטא בשפתים:
ב סָעִיף א מותר בשניהם. בפת חטים מותר דהא לא הוציא בשפתיו ובשעורין מותר דהא לא גמר בלבו ואנן בעינן פיו ולבו שוין:
ג סָעִיף א והוציא בשפתיו פת סתם. כתב הרא"ש והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין (לקמן סימן רל"ב סעיף י"ד) דדבריו שבלב הוי דבריו לגבי אנס משמע דבלאו אנס לא אזלינן בתר דברים שבלב תירץ בשם הרמב"ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו יאסרו פירות לעולם אלא שמחשב בלבו באמת דוקא היום הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים אבל הכא שהוצאת פיו הוא בטעות דבלבו היה לומר פת חטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום דמן הדין גם מחשבתו תיבטל כיון שלא הוציא מחשבתו אלא דרבינן מפסוק לכל אשר יבטא דאזלינן בתר מחשבתו כל שפיו אינו מכחיש דפת חטין נמי פת שמיה עכ"ל וכן נראה פירוש דברי הטור שכתב והוציא בשפתיו פת סתם דהיינו שלא במתכוין להוציא פת סתם דהא גמר בלבו בפת חטין ולמה יגמור בלבו לומר בפיו סתם דוקא אלא פשוט דשכח לגמור תיבת חטין והתוספות הקשו כן קושיא בפרק ג' דשבועות (דכ"ז) ותירצו בחד תירוצא דההיא דנודרין להרגין מיירי בעם הארץ והכא בתלמיד חכם וזהו שכתב הטור כאן וי"א דהיינו דוקא ת"ח אבל א"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ עכ"ל והיינו כמ"ש בשם הרמב"ן שזכרנו גם במרדכי בשם ראבי"ה כתב כן והביאו ב"י אלא שכתב דפשט הגמרא אינו נראה כן ותימה עליו דא"כ היאך יתורץ קושיות התוספות והרא"ש שזכרנו וכך כתב רש"ל דוקא אם טעה במה שאמר פת סתם אבל אם אומר בכוונה פת סתם אזלינן בתר פיו ואסור גם בשעורין ודבריו שבלב אינם דברים:
ד סָעִיף ב ואינו צריך שאלה. כ"כ הרא"ש דדוקא בנידוהו בחלום אמרו בגמרא דצריך התרה בעשרה בני אדם כיון שהרחיקוהו מן השמים צריך קירוב אבל בנשבע אפילו בהקיץ בעינן פיו ולבו שוין כ"ש בחלום שאין כאן לא פה ולא לב והיש אומרים הוא הרשב"א כתב דלחשש בעלמא יש להחמיר אפי' בשבועה בחלום ונראה לע"ד דאם אשה נשבעת בעינוי נפש שבטלה מפיר לה ביום שמעו תוך מעת לעת דלא תהא שבועה זו דהיא חומרא בעלמא עדיפא משבועה בהקיץ ואף על גב דלענין דצריך עשרה לכתחלה החמירו יותר מבהקיץ דסגי בשלשה מ"מ אין ללמוד מחומרא אלא שמו"ח ז"ל כתב דאין הבעל יכול להפר כיון דמן השמים השביעוה ומצאתי למהר"ל מפראג שהשיב בתשוב' הלכה למעשה כהרא"ש דאין צריך התרה כלל:
ה סָעִיף ג תוך כדי דיבור לנדרו. פירוש שמחאת אחרים וקבלתו את דבריהם הכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו דאי יש בהמחאת אחרים יותר מכדי דיבור מחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר בשלמא אי הוה להמחאת אחרים שייכות להנודר לא מקרי הפסקה אבל באמת אין אחרים מזדקקין לנדרו וזה הקשה הראב"ד ועל כן תירץ רמ"א דהכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו ולא כבית יוסף:
א סָעִיף א לבד. דהיינו כשהיה בלבו פת חטים ואם היה בלבו של שעורים אסור בפת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם וכתב הב"ח דהיינו דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים עכ"ל וכ"כ מהרש"ל:
ב סָעִיף א אחרים. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע (אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי) רמב"ם:
ג סָעִיף ב שיתירו. כתב הש"ך דלסברא זו נראה דאפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום דא"א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים וע"ל סי' של"ד סל"ה וכתב הב"ח דה"ה אשה שנדרה בחלום צריכה י' כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ"ל וכן נוהגין והט"ז כתב שמצא בתשובה למהר"ל מפראג שהשיב הלכה למעשה כדעת הראשונה בש"ע דא"צ התרה כלל:
ד סָעִיף ג דיבור. היינו שלום עליך רבי. פרישה:
ה סָעִיף ג לנדרו. אבל לא תוך כ"ד למחאתן שאין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה ומחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר ט"ז. וש"ך:
א סָעִיף א לבד. עבה"ט בשם ב"ח ועיין בתשו' חות יאיר סי' ט"ו שפקפק בזה ודעתו דאפי' אם כוון להוציא פת סתם מותר בשל שעורים אלא דמסתפי לחלוק על כמה גדולים קמאי ובתראי שדעתם כדברי הב"ח. וכתב עוד דאם היה מחשבתו לסתם פת והוציא בפיו פת חטים בין בטעות בין בכוונה פשיטא דמותר בשל שעורים ואפשר דאפילו מוכח כוונת הנודר לא מהני אפילו להחמיר מה שאין במשמעות לשון הנודר כלל ואע"ג דלקמן בסימן רי"ח בנודר צמר ופשתים עולים עלי בטעון והזיע מותר ללבוש ואסור לטעון אע"פ דלהרא"ש יש במשמעו ללבוש שאני התם דמ"מ דרך ב"א לומר בהזיע לשון זה עיין שם עוד:
ב סָעִיף ב הנודר בחלום. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סי' ה' שהאריך בזה [ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן צ"ט באחד שחלם לו שנשבע לפרוע חובו ביום פלוני והשיב דהכא אפילו הרא"ש מודה כיון דפריעת ב"ח מצוה א"כ משמים הראו לו לזרוזי נפשיה למצוה וע"כ יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"ש ומשמע מדבריו דלזה לא מהני היתר נדרים דלאו מטעם נדר אתינן עלה אלא משמים הטילו עליו לזרוזי נפשיה ועיין בס"ק שאח"ז]:
ג סָעִיף ב שיתירו. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת פרח שושן חיו"ד כלל ג' סימן ט' לענין מי שנדר בחלום ותכ"ד חזר בו אי נימא דהחזרה הויא חזרה או לא וכתב דלפי דברי ש"ך שרוצה ללמוד מנידוי לנדר דאף שהתירו לו בחלום צריך התרה ה"ה בנ"ד דחזרה תכ"ד לא מהני כיון דחיישינן שהחזרה הוא דברים בטלים אך באמת נראה דאין ללמוד מנידוי לנדר דדוקא גבי נידוי שמן השמים הרחיקוהו הוא דהחמירו בו כ"כ משא"כ גבי נדר דאיכא מ"ד שאין צריך התרה כלל והבו דלא לוסיף עלה כו' ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ"ב במי שחלם לו שנדר שלא לאכול מצה מבושלת בפסח הזה עד"ר ונסתפק השואל בג' דברים. א' אי פסח זה דוקא אי נימא אין חלום בלא דברים בטלים ונאסר בכל פסח לעולם. ב' אי בכלל מצה מבושלת הוא אפילו בכלי שני כדמחמירין לענין שבת. ג' אם יש לו היתר כיון דהוא ע"ד רבים והשיב לענין ספק הא' ודאי דאין אסור אלא בפסח הראשון שלפנינו וא"ל דהזה הוא דבר בטל דא"כ נימא בפסח דבר בטל ויהיה אסור בכל יום. וכן מבושלת דבר בטל ויהיה אסור בכל מצה אבל באמת דוקא ענין בפ"ע שאינם צריכים זה לזה אמרינן א' בטל אבל בכאן הזה הוא ביאור לפסח שאמר. ובענין הספק ב' פשיטא דאסור אפילו בכלי שני ואפי' שרויה בצונן י"ל דאסור. ולענין הספק ג' הנה בתשובת הרשב"א דמייתי הרש"י מבואר אפילו עד"ר יש התרה. ואף דמתשובת הרדב"ז (שהובא בס"ק הקודם) משמע בנ"ד דמצוה הוא ופרישות שלא לאכול מצה שרויה בפסח לא מהני היתר אפילו בלא עד"ר נ"ל דהרדב"ז לא אמר זה אלא במצוה גמורה כגון פריעת ב"ח אבל בנדרים שהם כעין חסידות לא דבאמת גם הגאונים שחשו לנדר בחלום לא מיירי אלא בנדר מצוה ומטעם דאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי יומא וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה ואנו מחמירין להתיר הסכמה בלב לדבר מצוה (לא הבנתי ל"ז אמאי מחמירים להתיר בעשרה ולא סגי בג') ואפ"ה כתב הרשב"א מדינא לא בעי היתר אלא דיש לחוש לדברי הגאונים ש"מ דעכ"פ בהתירא סגי וע"כ צריכים לחלק כהנ"ל וע"כ בב"ד אם אין החולה חפץ בקיומו יתיר לו בפני עשרה אנשים ע"ש]:
א סָעִיף א מותר בשניהם. כמ"ש בפ"ג דתרומות המתכוין לומר כו'. הרא"ש וער"ש שם וכ"כ הרמב"ם המתכוין לנדור בנזיר ונדר בקרבן בקרבן ונדר בנזיר בשבועה ונדר בנדר ונשבע תאנים ואמר ענבים מותר בשניהם ואין כאן נדר והוא תוספתא פ"ה דנדרים:
ב סָעִיף א או פת שעורים. דהא נמי בכלל כמ"ש בסי' רי"ז סי"ט. ד"מ:
ג סָעִיף א ואם נדר כו'. כוונתו לתרץ קושית המפרשים ממ"ש בנדרים כ"ה א' ואע"ג דקיי"ל כו' וכן אמרינן שם (כ"ה א') א"ל כי משתבע אדעתא כו' ואנן כו' אלא דשם אמרינן משמע מצות ציצית כו' ודוקא דבר שרחוק ממשמעות א"י לומר אבל באומר בפי' על דעתו אז אפי' כ"ד שבמשמעות א"י לומר ע"ש ובשבועות כ"ט א' ובכה"ג מיירי הרמב"ם וז"ל בפ"ב מה"ש מי שנשבע ואמר כו' ועל דעתכם אני נשבע אין זה י"ל כך וכך היה בלבי וכ"כ תוס' שם כ"ו ב' ד"ה גמר. ואי הוה אמרינן כו'. אבל בסתם י"ל תנאי וכמ"ש במסכתא כלה היה ר"ע נשבע בשפתיו ומבטל בלבו וכ"ש בנודר ע"י עצמו שי"ל תנאי היה בלבי כמ"ש בפ"ו דתוספתא דטהרות נאמן ע"י עצמו כיצד א"ל נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו וכ"ה בת"כ (פ' ויקרא) א"ל נזיר אתה כו' (וע"ל סי' רל"ב ס"ק ל"ה):
ד סָעִיף ב הנודר כו'. דאפי' בהקיץ בעינן פיו ולבו שוין כ"ש כאן דאין כאן לא פה ולא לב:
ה סָעִיף ב וי"א כו'. כמ"ש פ"ק דנדרים (ח' א') נידוהו בחלום כו' וכגירסת הרמב"ם אלא דל"ג רק עד י' דידעי למקרי. וסברא הראשונה ס"ל דלא דמי לשם דשם סי' קללה הוא משמים וצריך קירוב:
ו סָעִיף ב מיהו כו'. כ"כ הרשב"א דלא כהגאונים וראייתו ממ"ש בפ' הרואה (נ"ה ב') הרואה חלום כו' יטיבנו בפני שלשה. וכ"ש לגירסת הרמב"ם דאף בנידוהו סגי בהכי כמש"ל סי' של"ד סל"ה:
ז סָעִיף ג הנודר כו'. עבה"ג וע"ל סי' רי"א ס"ב וי"א שאין כו' וכ"כ הרמב"ם בפירושו שם וע"ש:
ח סָעִיף ג תוך כ"ד לנדרו. כן פי' בד"מ קושית הראב"ד ור"ל דאע"ג דבשבועות ל"ב א' אמרינן א"ל כ"א וא' כו' שם שייך א' לחבירו משא"כ כאן דהמחאת אחרים אינן כלום:
ט סָעִיף ג והוא כו'. ע"ל סי' רי"א ס"ב שם ודוקא שהתנה בתחלה אז מהני חזרתו אח"כ בלב תכ"ד אבל בלא"ה לא מהני ועבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.