א שְׁנַיִם שֶׁהֵם שֻׁתָּפִים בְּחָצֵר וְנָדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אִם יֵשׁ בּוֹ דִּין חֲלוּקָהּ חָל הַנֶּדֶר, וַאֲסוּרִין לִכָּנֵס בּוֹ עַד שֶׁיַּחְלְקוּ וְיִכָּנֵס כָּל אֶחָד בְּשֶׁלּוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֶחָד מֵהֶם הִדִּיר לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק מִנְּכָסָיו, שֶׁאָסוּר לִכָּנֵס בּוֹ (ד"ע וּמַשְׁמָעוּת ר' יְרוּחָם). וְאִם אֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָהּ, לֹא חָל הַנֵּדֶר, וּמֻתָּרִין לִכָּנֵס בּוֹ, בֵּין אִם הִדִּירוּ זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁהִדִּיר אֶחָד מֵהֶם לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק מִנְּכָסָיו. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹתוֹ מִן הַשּׁוּק שֶׁהוּא מֻדָּר נִכְנַס לְצֹרֶךְ הַשֻּׁתָּף, בֵּין שֶׁהוּא צָרִיךְ לַשֻּׁתָּף בֵּין שֶׁהַשֻּׁתָּף צָרִיךְ לוֹ, אֲבָל לִכָּנֵס בּוֹ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשֻּׁתָּף, אָסוּר. הַגָּה: וְכֵן הַדִּין בִּשְׁנַיִם שֶׁהָיָה לָהֶם יַחַד מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: חֶלְקֵי יְהֵא לְ ךָ הֶקְדֵּשׁ, דְּמֵאַחַר דְּקָאָמַר לְ ךָ הֶקְדֵּשׁ, וַדַּאי כַּוָּנָתוֹ לְאָסְרוֹ עָלָיו. אֲבָל אִם אָמַר: יְהֵא הֶקְדֵּשׁ, וְלֹא אָמַר: לְ ךָ, לֹא כִּוֵּן אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה הֶקְדֵּשׁ לָעֲנִיִּים, וּמֻתָּר חֲבֵרוֹ לֵהָנוֹת וְלֵישֵׁב עָלֶיהָ (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רכ"א בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א). וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן אִם הָיוּ שֻׁתָּפִין בְּדָבָר הַמִּטַּלְטֵל, אִם יֵשׁ בּוֹ דִּין חֲלוּקָה אֲסוּרִים בּוֹ. וְאִם אֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָה, מֻתָּרִין בּוֹ (טח"מ סִימָן ק"פ).
ב כְּשֶׁהִדִּירוּ שְׁנֵיהֶם זֶה אֶת זֶה, אֲסוּרִין לְהַעֲמִיד בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵיחַיִם וְתַרְנְגוֹלִים. הָיָה אֶחָד מֵהֶם מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, הוּא אָסוּר בְּהַעֲמָדַת תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵיחַיִם וְתַרְנְגוֹלִים, וְאָסוּר לִכָּנֵס בּוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ דִּין חֲלוּקָה, וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר בַּכֹּל. וְהָיוּ כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר חֶלְקוֹ אִם נֶאֱסַר בִּלְשׁוֹן חֲצֵרִי, שֶׁמֻּתָּר בּוֹ לְאַחַר שֶׁיִּמָּכֵר.
ג בַּעַל שֶׁאוֹסֵר הֲנָאָתוֹ עַל אֲחֵרִים, אֲסוּרִים לִכָּנֵס בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְשֻׁתָּף שֶׁהִדִּיר אֶת אֶחָד מִן הַשּׁוּק.
א סָעִיף א אם יש בו דין חלוקה. היינו ד' אמות על ד' אמות לכל אחד כמו שכתוב בחושן משפט סימן קע"א ס"ג:
ב סָעִיף א חל הנדר. ולא שרי מטעם ברירה כיון שיש לתקן בחלוקה:
ג סָעִיף א שאסור ליכנס בו. משמע אפילו לצורך אחד מהשותפין אסור וכן משמע מדנקט בסיפא נכנס לצורך השותף כו' משמע דברישא בכל ענין אסור וכן כתב העט"ז והטור כתב וכ"ש אם אחד מהם הדיר לא' מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרים ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו עכ"ל. ובבית יוסף תמה דכיון דיש בו דין חלוקה כי נכנס לצורך א' מהשותפין מאי הוה כו' וכן נראה מדברי ר' ירוחם עכ"ל והב"ח חלק על הבית יוסף עיין שם שהאריך וכל דבריו תמוהים לי גם מה שכתב לדעת רבינו ירוחם תימה גדולה עליו שעיין בתחלת דברי רבינו ירוחם ולא עיין בסופם עיין שם שדברי רבינו ירוחם ממש כדברי הב"י והכי מוכח דברי הרא"ש וכן דעת מהרש"ל פרק שור שנגח את הפרה סי' ל"ב כהמחבר וע"ש וכן מוכח דעת הרשב"א והר"ן שכתבו במתני' דמתיר רבי אליעזר באחד מן השוק דוקא כשנכנס לצורך השותף אלמא דכשיש בו דין חלוקה אפילו לצורך השותף אסור דהא אמרי' בש"ס דביש בו דין חלוקה אפי' ר"א מודה ע"ש וכל זה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר:
ד סָעִיף א לא חל הנדר. דיש ברירה ופי' הרא"ש והר"ן בשם הרשב"א דכיון דעל כרחך שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את של חבירו והיינו יש ברירה דקאמרינן דכל עידן דעייל בחצר רואים כאלו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה ניקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקרו קנייה היא דהוי כמאן דזכי להיות קנוי לכל אחד בפני עצמו בשעה שידרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו וכן הסכים מהרש"ל שם ובזה יישבו הא דאמרינן בעלמא בכמה דוכתי דבדאורייתא אין ברירה אלא ודאי הך ברירה דהכא ל"ד לברירה דעלמא מטעמא דאמרן ומשמע דה"ה שאר כל תשמיש שאינו כמו תשמיש דרחיים ותנור וגידול תרנגולים מותר באין בו דין חלוקה מה"ט וכן כתב מהרש"ל שם:
ה סָעִיף א בין שהוא צריך לשותף כו'. והב"ח כתב בח"מ סימן ק"פ דמדברי הטור והרא"ש משמע דלא שרי אלא כשנכנס לצורך השותף שהשותף צריך לו וכן משמע מדברי רבינו ירוחם:
ו סָעִיף א מקום בב"ה כו'. היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל כן כתב העט"ז וכן הוא בתשובת הרשב"א שם:
ז סָעִיף א לא כוון אלא כו'. ומ"מ אם פירש עכשיו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית הכל לפי פירושו (וכדלעיל ר"ס ר"ח) רשב"א שם וע"ל ר"ס רנ"ח:
ח סָעִיף ב אסורים להעמיד. אפילו אין בו דין חלוקה וכן כתב העט"ז דאע"ג דקי"ל דשותפין דרכן שאין מקפידין זע"ז מ"מ אי קפדי יכולין למחות (כמו שנתבאר בח"מ סימן קס"א ס"י) והכא גבי מודר הנאה ודאי קפדי ואסורים עכ"ל וכ"כ בהגהת פרישה ולא כוונו יפה דהתוס' והר"ן ס"ל כיון דאי קפדי יכולין למחות א"כ אפי' לא קפדי מהני ליה מחמת שלא עיכב ואסור ע"ש כך מוכח מדבריהם להדיא מיהו התוס' שם כתבו עוד טעם אחר בשם י"א דכשהעמיד רחיים באים רוב עם לשם וממלאים חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר. ולפ"ז משמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון להניח ולשטוח פירות בכל החצר וכה"ג אסור וכ"כ מהרש"ל שם:
ט סָעִיף ב הוא אסור בהעמדת כו'. אפילו באין בו דין חלוקה:
י סָעִיף ב והיו כופין את הנודר כו'. ואפילו באין בו דין חלוקה דאף ע"פ דשרי למודר ליכנס מ"מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של אסור כגון העמדת תנור כו' וכ"כ הרא"ש והר"ן ומביאם ב"י וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ז מה"נ והסמ"ג לאוין רמ"ב מיהו דעת רש"י ותוס' דהיכא דמותר ליכנס בחצר אין כופין ורבי' ירוחם ני"ד ח"ה כתב דאפי' באין בו דין חלוקה כופין וי"א דאין כופין וראשון נראה עיקר ע"כ ונראה דכשרוצים לחלק או כשרוצים בגוד או אגוד באין בו דין חלוקה אין כופין אלא יעשו כמו שירצו וכ"כ הב"ח איש בה דין חלוקה ומינה באין בה דין חלוקה בגוד או אגוד:
יא סָעִיף ב את הנודר כו'. כתב הר"ן דוקא הכא בנודר א' מהם כופין כיון דאיהו אסור וחבירו מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן דכל חד וחד מידכר באיסורי' עכ"ל וכ"כ בעט"ז אבל הרא"ש וטור ח"מ סי' ק"פ כתבו דאם נדרו הנאה זה מזה וא' מהן רגיל כופין את הרגיל למכור וכ"כ רבי' ירוחם (ומפרש בירושלמי דבתרי זימני מקרי רגיל ומביאו הר"ן) ונראה שטעמם הוא דאין כופין כשנדרו הנאה זה מזה משום דכיון דשניהם נדרו מאי אולמיה דהאי מהאי הלכך אין כופין:
יב סָעִיף ב הנודר כו'. מסתימת המחבר משמע שפוסק כהרא"ש והטור דבין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו כופין וכ"כ בעט"ז:
יג סָעִיף ב למכור. כתב הב"ח ונראה דדוקא במוכר לאחר אבל לשותף אסור למכור אע"פ שלא אמר אלא חצירי וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' שנ"ז דלנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו עכ"ל ודבריו תמוהין דלמה לא ימכור לשותף שלא נדר והריב"ש שם לא כתב אלא דבאומר קונם מביתך אסור למכור הבית להנודר ונ"ל שגם הב"ח ה"ק אם אותו השותף שלא נדר רוצה למכור חלקו אסור למכור להנודר:
יד סָעִיף ב בלשון חצרי. אבל אם אמר חצר זה מאי מהני כפייה למכור כיון שאסור גם לאחר שימכור וכדלעיל סי' רט"ז ס"ה ע"ש:
טו סָעִיף ג ואינו דומה לשותף כו'. דשותף טעמא משום ברירה ולא שייך ברירה זו בנכסי מלוג. שם:
א סָעִיף א וכל שכן אם אחד מהם כו'. בטור כתב כאן אם לא לצורך א' מהשותפין בחצר ותמה בית יוסף על זה כיון דיש בו דין חלוקה חל הנדר וכי נכנס לצורך השותפין מאי הוה הא מכל מקום נהנה מדריסת הרגל וכדאמרינן גבי מודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו וצריך עיון עכ"ל מ"ה כתב כאן בשולחן ערוך סתם אסור והיינו אפילו לצורך אחד מהשותפין ובדין שבסיפא שאין בו דין חלוקה כתב הטור לא חל הנדר בין הדירו זה את זה ובין שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו עכ"ל כתב בית יוסף אפשר שנתחלף לרבינו בין מקום למקום דכאן היה לו לכתוב שמותר דוקא שנכנס לצורך אחד מהשותפין שכן כתב הר"ן בשם הרשב"א ע"כ כתב בסיפא דוקא לצורך השותפין ולי נראין דברי רבינו הטור כמשמען והם נמשכין מדברי אביו הרא"ש שכתב וז"ל ורבינו שמשון כתב בשם ר"י דהלכתא בדאורייתא יש ברירה כדמוכח הכא כו' ולפום הך פיסקא שותפים שהדירו זה את זה מדריסת הרגל מותרין ליכנס לחצר ואם הדיר אחד מן השוק אסור ליכנס לחצר דויתור אסור ומשום ברירה אין להתיר בשותפין בשיש בה דין חלוקה דלא שרי ראב"י משום ברירה כיון שיש תקנה בחלוקה וכל שכן אינש דעלמא דלמה יכנס בחצר והא דשרי ראב"י במתני' לאינש דעלמא נ"ל דמיירי לצורך אחד מבני חצר עכ"ל. מבואר מדבריו דדוקא ביש בה דין חלוקה הצריך שיהיה לאותו הנכנס צורך לאחד מהשותפין שהרי כתבו דוקא אדין זה וממילא באין בה דין חלוקה מותר אפילו לצורך עצמו ומ"ש תחילה ואם הדיר אחד מן השוק אסור כו' זה לא קאי אשותפין אלא אאינש דעלמא ובא לאפוקי מפי' ר"ת שמביא לפני זה שהוי הפיסקא אם הדירו זה את זה מדריסת הרגל אסורים ליכנס בחצר ואם הדיר בעל החצר א' מן השוק מותר ליכנס לחצר דויתור מותר בהנאה ע"כ כ' דשני דברים הם להפך לפסק רבינו שמשון וזה מבואר למעיין שם. וכך הוא ברמזים שחיבר הטור וז"ל השותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרים ליכנס לחצר דקיימא לן יש ברירה ודוקא אם אין בו דין חלוקה אבל יש בו לא וכ"ש אם היה אחד מן השוק מודר מהם שלא לכנוס אלא לצורך אחד מבני החצר עכ"ל הרי שכתב האיסור לאחד מן השוק אחר דין שיש בו דין חלוקה דא"ל דקאי נמי ארישא דהיאך שייך לומר על זה כ"ש דמה ק"ו יש כאן אלא ודאי דאסיפא קאי וכך הם דבריו כאן בטור ונראה טעם לדינים אלו דכל שאין בו דין חלוקה אין כאן נדר לגמרי על חצר זה אפילו הדיר אחד מן השוק דיכול לומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך וכן כתב הרמב"ם בפ"ד דהלכות נדרים והוא דברי ראב"י במתני' והיינו באין בה דין חלוקה ובזה אמרינן יש ברירה אבל ביש דין חלוקה לא יכול לומר לתוך של חבירך אני נכנס כיון שיש מקום לחלוק אין הרשויות מעורבים וזה פשוט אלא דמ"מ כשהוא לצורך אחד מהשותפין יכול ליכנס מטעמא אחרינא שזכר הר"ן וז"ל כתב הרשב"א דוקא כשנכנס לצורך השותף בין שהוא צריך להשותף או שהשותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל א' מהם ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס לתוכו אחד מן השוק לעצמו אסור שאם הקנו זה את זה החצר לדריסת רגליהם ולכל מה שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם עכ"ל. וקצת מדברים אלו הביא גם הרא"ש בשם ר"ש בר אברהם צרפתי והוא הרשב"א מזה מבואר דכל שצריך לחצר אפי' לטובת עצמו על ידי השותף יש היתר שהחצר קנוי לו לזה אם כן אפילו ביש בו דין חלוקה יש היתר זה שיאמר לתוך שלי אני נכנס דהיינו בחלק חבירך יש לי זכות כדאמרינן דע"כ לא מחמרינן ביש דין חלוקה אלא מחמת שאפשר בתקנה אז לא אמרינן יש ברירה וזה דוקא בשותפין עצמן שנדרו זה מזה כיון שבידם לכוף כל אחד את חבירו משא"כ באחד מן השוק הברירה מועלת לו גם בזה כיון שהוא לאו בר חלוקה עם הנודר ממנו וא"כ מה לי יש בו דין חלוקה ומה לי אין בו דין חלוקה וזה ברור לכל מבין והשתא אתי שפיר מה שיש לכאורה להקשות בדברי הרא"ש שהבאתי דפריך והא דשרי ראב"י במתני' כו' דהיה לו לתרץ דראב"י מיירי באין בו דין חלוקה ובזה התיר דוקא לאחד מן השוק כמו ברישא דהשותפין שנדרו מיירי באין דין חלוקה כמו שזכרתי בסי' רכ"ד ובאמת לא קשיא דהרא"ש בא ללמדנו דהך בבא במתני' דהיה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם דראב"י מתיר מיירי בכל חצר אפי' ביש דין חלוקה כל שיש צורך לאחד מהשותפין דבזה הוה אפי' יש דין חלוקה כמו אין דין חלוקה דחד טעמא הוא שאין בידו לחלוק והחצר קנוי לו לזה. נמצאו דברי הטור מכוונים שפיר דביש בו דין חלוקה אסור לאחד מהשוק ליכנס לצורך עצמו שאין החצר קנוי לו לזה ואינו יכול לומר לתוך של חבירך אני נכנס דכשהוא נכנס לצורך עצמו יש לכל אחד מהם כח למחות מצד הדין עליו על כן יש לו גם כן כח לאסור עליו דהרי אין יכול לומר לתוך שלי אני נכנס משא"כ בלצורך אחד מהשותפין אין לו כח למחות על כן אין יכול גם כן לאסור עליו דהוה כאומר לתוך שלי אני נכנס משום הכי בנכנס לצורך אחד מהשותפין ויש בו דין חלוקה הוה דינו כאין בו דין חלוקה ונכנס לצורך עצמו ובתרווייהו אלו שרי דיכול לומר לשל חבירך אני נכנס כמו שאמרנו ונסתלקה קושית בית יוסף מאי שנא מנכנס לבקרו דכאן ההיתר משום דיכול לומר לשל חבירך אני נכנס אבל הרשב"א ודאי סבירא ליה דגם באין דין חלוקה אין היתר רק בצריך לשותפים כמבואר בתשובת הרמב"ן סימן רמ"ב והם דברי הרשב"א כמו שכתב בית יוסף בהקדמת ספרו על כן פסק כאן שפיר בש"ע דבאין בו דין חלוקה מותר דוקא בנכנס לצורך אחד מהשותפין. ועדיין צריכין אנו למודעי בהיתר זה דצריך אחד מן השוק לאחד מן השותפין דנראה ברור דהיינו שצריך לאחד מבני החצר זולת הנודר אבל כל שצריך לנודר ודאי איסור גמור הוא וכן משמעות הלשון של רשב"א שזכרנו שכתב שהוא צריך לשותף ורצה לומר השותף השני והוא מילתא בטעמא דהא עיקר הטעם ברשב"א שהחצר קנוי לכל העולם שצריך להשותף בשבילו וזה לא שייך בנודר דנהי דהיה קנוי לו בשבילו מכל מקום הוא יכול לאסור את שלו על חבירו ומו"ח ז"ל ראיתי שכתב דאם נכנס לצורך המדירו דמותר דודאי מצרכו לא אדריה כו' איני רואה כלל דברים אלו דודאי המדיר חבירו מנכסיו מדירו אפילו מצרכיו באם יצטרך לו כמבואר בסימן רכ"א סעיף ד' חלה בנו אינו נכנס כלל כו' והרי אין לך צורך גדול מזה אלא דוקא מחיותיה של עצמו אמרינן שם דלא הדירו אבל לא משאר צרכיו ובדברי הטור האריך גם כן מו"ח ז"ל לפרש מה שכתב באין בו דין חלוקה שמותר בהדירו לאחד מן השוק היינו גם כן דוקא בצריך לאחד מהשותפין ואין זה במשמעות הלשון כלל שהרי כתב לא חל הנדר ואם כדבריו הא חל הנדר לענין שאחד מהשוק אסור אם נכנס שלא לצורך אחד מהשותפין ואף ע"ג דכאן בש"ע כתב גם כן לא חל הנדר אין ראייה מזה שהוא נגרר אחר לשון הטור והוסיף אחר כך עליו והנלע"ד ברור בדברי הרא"ש והטור כתבתי ובמה שכתב תחילה ביש בה דין חלוקה בסתם לאיסור ולא מהני צריך לשותפין יש לסמוך להקל בצריך לאחד מהשותפין כיון שהרא"ש והטור כתבו כן בפירוש. ותימה גדולה על הבית יוסף שלא ראה אחרי דברי הרא"ש הללו ואלו ראה אותם לא היה כותב דנתחלף לרבינו בין מקום למקום כן נראה לע"ד וכן פסק מו"ח ז"ל להלכה:
ב סָעִיף א וכן הדין בשנים כו'. סדר הג"ה הזאת אינה מדוקדקת דדין זה הוא מתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף סוף סימן רכ"א ושם כתב דבשותפות מקומות אלו אין בו חלוקה וכיון שכן אינו יכול לאסור כלל על חבירו אלא דבמקום שאדם יכול לאסור על חבירו יש חילוק בין אומר הקדש לך או לאו וכמו שכתב כאן רמ"א ואם כן צריך לומר דרמ"א מיירי כאן במקומות שיש בהם דין חלוקה וכל זמן שלא חלקו ואחד מהם הקדיש הוה חילוק בין לך או לא ואם כן מה לו לתלות חילוק זה בשנים שיש להם בשותפות כו' אלא היה לו לכתוב חילוק זה סתם במי שאוסר מקומו על אחד מן השוק ושותפות מאי בעי הכא:
ג סָעִיף א לא כוון אלא שיהא הקדש לעניים. שם בתשובה דמ"מ אחר פיו אנו הולכין אם אומר מה היה כוונתו דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ולהחמיר עד כאן ונראה דהיינו בלא אומר לך אבל באומר לך לא מועיל מה שמפרש להקל דלשון לך הוי כמפרש להקדש ממש כמבואר שם:
ד סָעִיף ב והיו כופין את הנודר כו'. דחיישינן שמא יכשל חבירו על ידי נדרו ובטור כתב בזה ב' דעות הרמב"ן סבירא ליה דלא חיישינן למכשול חבירו אלא למכשול הנודר ורמב"ם סבירא ליה אדרבה הנודר יזכור שנדר ויזהר משא"כ במודר שלא הוציא נדר מפיו אפשר שישכח לפיכך חייב למכור:
ה סָעִיף ב אם נאסר בלשון חצירי וכו'. עיין מ"ש סי' רי"ו ס"ו:
ו סָעִיף ג ואינו דומה לשותף כו'. דהתם הטעם משום ברירה שהוברר הדבר שנכנס לתוך חלק חבירו וזה אין שייך בנכסי מלוג כ"כ רשב"א הביאו ב"י ס"ס רכ"א:
א סָעִיף א חלוקה. דהיינו ד' אמות על ד' אמות לכל א' כמ"ש בח"מ ס' קע"א ס"ג:
ב סָעִיף א ליכנס. משמע אפילו לצורך א' מהשותפים אסור (מדנקט בסיפא נכנס לצורך כו' מכלל דרישא בכל ענין אסור) ודלא כדעת הטור וזה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר עכ"ל הש"ך ודעת הט"ז דיש לסמוך להקל בצריך לא' מן השותפים ע"ש שמאריך בדין זה:
ג סָעִיף א צריך. והב"ח כתב בח"מ סי' ק"פ דמדברי הרא"ש והטור משמע דלא שרי אלא כשנכנס לצורך השותף שהשוחף צריך לו וכ"מ מדברי ר' ירוחם ש"ך:
ד סָעִיף א מקום. היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל כ"כ הלבוש וכן הוא בתשובת הרשב"א:
ה סָעִיף א כוון. ומ"מ אחר פיו אנו הולכין למה נתכוין אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית שם בתשובה וכתב הט"ז ונראה דהיינו בלא אמר לך אבל באומר לך לא מועיל מה שמפרש להקל דלשון לך הוי כמו מפרש להקדש ממש:
ו סָעִיף ב אסורים. אפי' אין בו דין חלוקה ומשמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון לשטוח פירות בכל החצר וכה"ג אסור וכ"כ מהרש"ל:
ז סָעִיף ב בהעמדת. אפילו אין בו דין חלוקה ש"ך:
ח סָעִיף ב והיו כופין. כ' הש"ך ואפילו אין בו דין חלוקה דאף ע"פ דשרי למודר ליכנס מ"מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של איסור כגון העמדת תנור וכו' ומיהו דעת רש"י ותוספות דהיכא דמותר ליכנס בחצר אין כופין ונראה כשרוצין לחלוק או בגוד וכו' יעשו כמו שירצו וכתב הר"ן דוקא בנודר א' מהן היו כופין אבל אם שניהם נדרו אין כופין דכל חד וחד מידכר באיסוריה אבל הטור ח"מ סי' ק"פ כ' דאם נדרו הנאה זה מזה וא' מהם רגיל היו כופין את הרגיל למכור ומפרש בירושלמי דבתרי זימני מקרי רגיל גם משמע דאין חילוק בין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו לעולם כופין למכור וכתב הב"ח וצריך למכור לאחר דוקא אבל לשותף אסור למכור אע"פ שלא אמר אלא חצירי ודבריו תמוהין וכו' (אבל בנה"כ חזר בו וכ' שדבריו נכונים ע"ש):
א סָעִיף א עד שיחלקו כו'. עיין ר"נ מ"ו ב' ד"ה אבל כו':
ב סָעִיף א בין כו'. דמש"ש הלכה כראב"י אכולה קאי וכן מש"ש מחלוקת כו' אכולה קאי וכ"ה בטור:
ג סָעִיף א הדירו כו'. אע"ג דשם איבעיא להו בנדרו כו' סוניא דב"ק נ"א ב' דאין חילוק וערא"ש שם בפסקיו:
ד סָעִיף א ודוקא כו'. דהא קי"ל בדאורייתא אין ברירה אלא דכאן אמרי' ברירה דע"ד כן קנו החצר תחלה כו' כמ"ש הרא"ש והרשב"א בשם הרשב"א הצרפתי ולכן דוקא בכה"ג וער"ג שם ד"ה היה אחד כו' ועמ"ש בא"ח סי' תי"ג בליקוטים:
ה סָעִיף א וכן הדין כו'. היינו במקום שיש בו דין חלוקה כנ"ל:
ו סָעִיף א ואמר א' כו'. זהו לא תליא בהנ"ל דאף בכולו שלו הדין כן ועט"ז:
ז סָעִיף א אבל אם כו'. דסתם הקדש בזה"ז לעניים וכמש"ש י"ח ב' רי"א כו' בגליל מותרת כו' משא"כ ברישא דודאי דעתו לאסור דאל"כ הא הקדש לעניים מותר ליהנות ומה הועיל וז"ש במתני' הנ"ל הריני עליך חרם אסור לכ"ע ולא חילק בין יהודה לגליל וכתב ואע"ג דאין מעילה במחובר מ"מ איסורא איכא ועוד דאפשר דתליש ולבסוף חיברו ובטלו לענין הקדש כתלוש דמי ועמ"ש בח"מ סי' צ"ה סס"א. ולשון הרב כך הוא וכן הדין כו' ואמר כו' דחילוק בין יש דין חלוקה או לא אבל אם כו' מותר בכ"ע ועב"י ס"ס רכ"א בשם הרשב"א:
ח סָעִיף א וכן אם כו'. עמ"ש בא"ה סי' תרנ"ח ס"ז בהג"ה:
ט סָעִיף ב היה אחד כו'. טור וכמו בשניהם נודרין. ב"י:
י סָעִיף ב ואסור כו'. כנ"ל ס"א:
יא סָעִיף ב וכופין הנודר כו'. סתם כדעת הרא"ש בין בנודר בין במדיר אבל דעת הרמב"ם דוקא במדירו חבירו והרמב"ן והרשב"א והר"נ השיגוהו וכתבו להיפך וכמש"ש בגמ' ה"נ מסתברא כו' אלא שהרמב"ם סמך על הירושלמי כדרכו וער"נ שם ד"ה אי כו' והרא"ש בפסקיו:
יב סָעִיף ג בעל כו'. עבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.