א הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שֶׁאָמַר: (קוּנָם) תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי, יְקַיֵּם אוֹתָהּ שִׁבְעָה יָמִים, בֵּין שֶׁהִדִּירָהּ בְּפֵרוּשׁ לְשִׁבְעָה יָמִים אוֹ יוֹתֵר אוֹ שֶׁהִדִּירָהּ סְתָם, וּלְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ.
ב הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ חָל, שֶׁהֲרֵי הוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ. וְאִם אָמַר לָהּ: צְאִי (מַעֲשֵׂה) יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ, וְהִיא מְסַפֶּקֶת בָּהֶם לִדְבָרִים גְּדוֹלִים, וְאֵינָהּ מְסַפֶּקֶת לִדְבָרִים קְטַנִּים, אִם כָּל מִשְׁפַּחְתָּהּ רְגִילִין בְּאוֹתָם דְּבָרִים קְטַנִּים, אֵינוֹ חָל שֶׁהֲרֵי הוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ גַּם בָּהֶם; וְאִם אֵין כָּל מִשְׁפַּחְתָּהּ רְגִילִים בָּהֶם, אֶלָּא הָעֲשִׁירִים, וְאָבִיהָ עָשִׁיר וְרָגִיל בָּהֶם, וּבַעֲלָהּ אֵינוֹ עָשִׁיר וְאֵינוֹ רָגִיל בָּהֶם, חָל הַנֶּדֶר שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ חַיָּב לָהּ בָּהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהִדִּירָהּ מִמֶּנּוּ וְהִיא חָזְרָה לבֵית אָבִיהָ, הוּא מִתְחַיֵּב לָהּ עַתָּה בָּהֶם. הִלְכָּךְ עַד ל' יוֹם יְפַרְנְסֶנָּה בְּאֵלוּ הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים עַל יְדֵי פַּרְנָס, שֶׁיֹּאמַר: כָּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד, וְיָזוּן אוֹתָהּ אַחֵר וְיִקַּח מֵהַבַּעַל, לֹא שְׁנָא הִדִּירָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יוֹתֵר אוֹ שֶׁהִדִּירָהּ סְתָם. אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.
ג הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט אוֹ שֶׁלֹּא תֹּאכַל אֶחָד מֵהַמִּינִים, אֲפִלּוּ הוּא רַע וְלֹא טְעַמְתּוֹ מֵעוֹלָם, וּתְלָאוֹ בְּתַשְׁמִישׁ, שֶׁאָמַר: קוּנָם תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי אִם תִּתְקַשְּׁטִי אוֹ תֹּאכְלִי מִין פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמַר: קוּנָם הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ יוֹתֵר מֵחֹדֶשׁ, אִם הוּא דָּר עִמָּהּ בָּעִיר, אוֹ יוֹתֵר מֵרֶגֶל אִם הוּא דַּר בְּעִיר אַחֶרֶת, יְקַיֵּם ז' יָמִים וְאָז יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הִיא נָדְרָה, שֶׁאָמְרָה: קוּנָם מִין פְּלוֹנִי עָלַי אוֹ קוּנָם שֶׁלֹּא אֶתְקַשֵּׁט בְּקִשּׁוּט פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמְרָה: יֵאָסֵר תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֹכַל מִין פְּלוֹנִי אוֹ אֶתְקַשֵּׁט בְּקִשּׁוּט פְּלוֹנִי אוֹ אִם אֵלֵךְ לְבֵית אָבִי, וְהוּא שָׁמַע וְלֹא הֵפֵר לָהּ, יוֹצִיא מִיָּד וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּלְהָרַמְבַּ"ם בְּנָדְרָהּ הִיא וְקִיֵּם לָהּ הוּא, אִם רוֹצֶה לֵישֵׁב וְלֹא תֹּאכַל מֵאוֹתוֹ הַמִּין, תֵּשֵׁב. וְאִם הוּא אוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, שֶׁאָמְרָה: קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֵלֵךְ לְבֵית אָבִי, וְשָׁמַע הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר, וְכֵן אִם אָמְרָה: קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֵלֵךְ לְבֵית הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְשָׁמַע וְלֹא הֵפֵר לָהּ, [וְהוּא הַדִּין אִם אָמְרָה קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֶעֱשֶׂה שׁוּם מְלָאכָה, וְשָׁמַע וְלֹא הֵפֵר לָהּ], וְהוּא הַדִּין אִם אָמְרָה: קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֶשְׁאַל מִשְּׁכֵנַי כְּלוּם אוֹ אִם אַשְׁאִיל כֵּלַי, וְשָׁמַע וְלֹא הֵפֵר.
ד נָדְרָה נֶדֶר מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ וְהֵפֵר לָהּ, עַל מְנַת שֶׁתֹּאמַר לִפְלוֹנִי דָּבָר שֶׁל קָלוֹן, אוֹ שֶׁתְּהֵא מִתְהַפֶּכֶת אַחַר הַתַּשְׁמִישׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר, אוֹ שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה עֲשָׂרָה כַּדֵּי מַיִם וְתִשְׁפְּכֵם לָאַשְׁפָּה, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה לַעֲשׂוֹת אֶחָד מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים וְנִתְקַיֵּם הַנֶּדֶר, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.
ה אָסְרָה כְּלֵי שְׁכֵנֶיהָ עָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל מֵהֶם, אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא לֶאֱרֹג בְּגָדִים נָאִים לִבְנָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר וַאֲסוּרָה לִשְׁאֹל מִשְּׁכֵנֶיהָ וְלֶאֱרֹג בְּגָדִים, הִלְכָּךְ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה, שֶׁמַּשִּׂיאוֹ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנָיו.
ו בַּעַל שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: אוֹסֵר אֲנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיךְ אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ קוּנָם עָלַיךְ בֵּית אָבִיךְ, אֵינוֹ כְּלוּם וְעַיֵּן חִלוּקֵי דִּינִים שֶׁבְּסִימָן זוֹ באה"ע סִימָן ע"ד.
א סָעִיף א שאמר תשמישך עלי. אבל אמר הנאת תשמישי עליך אינו חל כלל כיון דמשועבד לה כדלעיל סי' רל"ד סעיף ס"ז. כתוב בתשובת הרשב"א סי' תשל"ד כתב רב האי גאון ז"ל בתשובה שאפילו נשבע שיוציאנה לאשתו אינה שבועה כאילו נשבע שלא יפרע לבעל חוב שאין בדבריו כלום עד כאן ונראה לי דבתשובת מהר"מ דפוס פראג ובמרדכי פרק שבועות שתים מביא תשובת רב האי גאון דאפילו התרה אינו מועיל לשבועתו וצריך לגרשה ונהי דבהא לא קיימא לן הכי אלא מתירין כל שבועות כדלעיל סי' ר"ל מ"מ מבואר מדבריו דשבועה היא וכ"מ להדיא מדברי הרמב"ם פרק ו' מה"ש דין י"א ושאר פוסקים גבי נשבע שיגרש את אשתו שפותחים לו בכבוד בניו ע"ש וכ"נ להדיא מתשובת מהר"מ מינץ סי' י"ח שאלה ב' ובפסקי מהרא"י סי' נ"ח ושאר תשובות האחרונים:
ב סָעִיף א יקיים אותה ז' ימים. שכן דרך אשה נדה להיות ז' ימים בלא תשמיש:
ג סָעִיף א או יותר או שהדירה סתם כו'. ולא יוציא מיד שמא ימצא בתוך כך פתח לנדרו ומשמע דבכל הני לא מיירי אלא כשעומדים בנדרן אבל ודאי יכולים להתיר ע"י חכם כדלעיל סי' רל"ד סעיף כ"ג וסמ"ט:
ד סָעִיף א ולאחר ז' ימים יוציא כו'. היינו כשהדירה בסתם או כשהדירה בפירוש ליותר מז' ימים אבל לא הדירה רק לשבעה ימים יקיים:
ה סָעִיף ב והיא מספקת כו'. דאל"כ פשיטא דלא חל הנדר כיון שמשועבד לה:
ו סָעִיף ב ואינה מספקת כו'. משמע אבל אם היא מספקת גם לדברים קטנים חל הנדר ולא יוציא ובהגהת אשיר"י ר"פ המדיר כ' דצ"ע:
ז סָעִיף ב ומ"מ כיון שהדירה כו'. כלומר כיון שהדירה ואינה אוכלת עמו מחייב בהן מיד ואסור לפרנסה בעצמו כיון שהדירה הלכך יעמיד פרנס ועיין בא"ע סי' ע':
ח סָעִיף ב כל הזן אינו מפסיד. כתב הפרישה וצריך אח"כ לשלם לפרנס וכן לעיל סי' רכ"א ס"ח באומר כל הזן אינו מפסיד צריך אח"כ לשלם לו ודוקא בהולך אצל חנוני הרגיל אצלו אינו מחויב לפרעו אא"כ ירצה דנראה כשלוחו ודלא כהעט"ז שכתב גם בכאן שאינו מחויב לפרעו וכ"נ דעת הב"ח שחייב לשלם לו ע"ש וע"ל סימן רכ"א ס"ח:
ט סָעִיף ב אחר ל' יום יוציא כו'. היינו כשהדירה בסתם או ליותר משלשים יום אבל הדירה בפירוש לשלשים יום יקיים:
י סָעִיף ב יוציא כו'. משום דעד ל' יום אינה מקפדת להתפרנס ע"י פרנס טפי זילא לה מלתא בפני הבריות והלכך יוציא ויתן כתובה:
יא סָעִיף ג ותלאו בתשמיש. דאל"כ אינו יכול להדירה:
יב סָעִיף ג או יותר מרגל. היינו ברדופה אבל באינה רדופה לילך לביתו ג' רגלים סתם יוציא ב' יקיים. טור ועיין בבדק הבית:
יג סָעִיף ג ואם היא נדרה כו'. באסרה עליה פירות וקישוט ולא תלאו בתשמיש צ"ל דהדירה בפירוש כל זמן שהיא תחתיו ומש"ה דוקא יוציא מיד דלאחר שיוציאנה תהיה מותרת בפירות וקישוט והא דצריך להוציאנה מיד לא מטעם מסנא סני לה דטעם זה לא שייך כ"א כשתלתה נדרה בתשמיש אלא היינו טעמא כיון שא"א לה להיות אפילו יום אחד בלא פירות וקישוט והוא לא הפר לה נתן אצבע בין שיניה ולכן הדין נותן שצריך להוציאה מיד וליתן לה כתובה אבל כשהדירה נפשה מפירות וקישוט ותלאו בתשמיש אלא שלא פירשה דבריה שנודרת כל זמן שהיא תחתיו מ"מ צריך להפר מיד מטעם מסנא סני. פרישה. וע"ש שהאריך ובא"ע סימן ע"ד נתבארו דינים אלו כי שם ביתם:
יד סָעִיף ג אם אלך לבית אבי. ע"ד שנחבאת חדש א' כשהוא בעיר ורגל כשהוא בעיר אחרת:
טו סָעִיף ג קונם תשמישך עלי אם אלך לבית האבל כו'. הוא מדברי הטור ומשמע הטעם דכל שלא תלתה בתשמיש לא יוציא ויתן כתובה דאין בידו להפר דאין זה נדר עינוי נפש מה שלא תלך לבה"א או לב"המ וכ"כ הב"ח וצ"ע דנעיל סי' רל"ד סעיף ס"ב פסק המחבר דהוי עינוי נפש וצ"ל דכאן אגב גררא נקט ל' הטור וכן צ"ל בא"ע סי' ע"ד סעיף ה':
טז סָעִיף ד או שתהא ממלאה עשרה כו'. מפרש בש"ס הטעם משום שנראית כשוטה וכ"כ בא"ע סי' ע"ז סי"ב ע"מ שתעשי מעשה שוטים כגון שתמלאי כדים כו' ומשמע הא כל שאומר לה דבר שהוא ראוי לעשות לא יתן כתובתה:
יז סָעִיף ו אינו כלום. דאין אדם אוסר דבר של חבירו על חבירו ודוקא בהתולה בדבר שבידו עליו לאסור כגון לעיל סעיף ג' קונם הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך או קונם שאת נהנית לי אם תלכי לבית אביך לעיל סי' ר"ך סכ"ב:
א סָעִיף א יקיים אותה ז' ימים. פי' כשהדירה לז' ימים בפירוש אין צריך להוציא כלל אבל אם הדירה סתם או יותר מז' ימים בפירוש אז חייב לתת לה גט אם לא יתיר הנדר אלא שנתנו לו זמן ז' ימים כיון דבלאו הכי מצינו שהאשה שוהה בימי נדותה ז' ימים בלא תשמיש ומ"ש כאן לאחר שבעה ימים יוציא כו' קאי דוקא אנודר סתם או יותר מז' בפירוש ולא אנודר על ז' בפירוש וכן מבואר ברש"י במתני' פ' אע"פ (כתובות דף סא) במתניתין המדיר את אשתו מתשמיש לב"ש אם הדירה ב' שבתות ימתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה עכ"ל מבואר דבנודר ב' שבתות וכן לב"ה שבת אחת אין כאן שום חיוב להוציא כלל וכן כתוב בהגהות אשר"י פ' המדיר דבאשה שנדרה ותלתה בתשמיש שבת א' לא יוציא ואביאנו בסעיף ג' וכן לקמן לענין תלך לבית אביה חודש אחד כמ"ש בסעיף ג':
ב סָעִיף ב שהרי הוא משועבד לה. בתוס' ריש פ' המדיר דבור המתחיל ה"נ כו' הקשו הא מצינו דאין משועבד לה בלאו אומר צאי מעשה ידיך כו' כגון שתלה בתשמיש שאמר יאסר תשמישך אם אזונך וי"ל דא"כ לא הל"ל יתר מל' יום יוציא אלא לאחר שלשים תהנה ותיאסר פירוש ולא יצטרך להוציא עד אחר ז' ימים לאחר ל' וליכא למימר נמי דאמר יאסור תשמישך עלי מעכשיו אם תהנה ממני דאז אסורה ליהנות כההיא דקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דלא מזדהר אינש בתנאי כמ"ש לעיל סימן רי"ג ס"ג ולקמן סעיף ג' יתבאר דמה שכתבו התוספות בתולה בתשמיש שימתין ל"ז היינו דוקא בזה שעד שלשים יום יש אפשרות להדירה מהנאה בלא תליה בתשמיש כיון שאפשר לזונה ע"י פרנס אלא שכיון שלאחר ל' יום א"א לו כן ע"כ לא חל הנדר אח"כ כלל אלא כיון שתלאו בתשמיש חל איסור תשמיש עליו והוה כנודר מתשמיש לחוד וימתין אז ז' ימים ויוציא וזה לא דמי למ"ש כאן אח"כ בסעיף זה הלכך עד ל' יום כו' דמשמע דחל הנדר אח"כ בלא תליה בתשמיש וע"כ יוציא דהתם הנדר חל לגמרי לענין הדברים הקטנים בלא תליה בתשמיש שאין עליו חיוב בהם כל זמן שהיא אצלו אלא שאחר שחל הנדר הוצרכה ללכת לאביה ואז נולד חיוב דברים ההם בזה נתנו זמן שלשים יום שאפשר ע"י פרנס בדברים קטנים לאחר ל' יוציא תכף משא"כ כאן שהחיוב הוא מעתה לפרנסה ע"י עצמו ולא ע"י פרנס אלא שתוך ל' יום היא מוחלת על זה א"כ לא חל אחר ל' יום אם לא שתלאו בתשמיש ממילא צריכה עוד ז' ימים אחר הל' כדין נודר מתשמיש:
ג סָעִיף ב עד שלשים יום כו'. דטפי משלשים שמעי בה אינשי וזילי בה מילתא אבל עד שלשים יום אפשר לה בצינעה על כן המתינה לה שמא תוך שיעור זה ימצא פתח לנדרו וכן בכל מקום שאפשר לשהות בסימן זה משהינן לה מטעם זה:
ד סָעִיף ב ויקח מהבעל. פירוש אם ירצה ישלם לו ואסור להיות דרך חיוב וכבר כתבתי מזה סי' רכ"א סעיף ח' דלא כמ"ש כאן ובפרישה שם:
ה סָעִיף ג ותלאו בתשמיש. דאם לא כן אין בידו להדירה על זה ומן הראוי היה להוציא מיד דאי אפשר לאשה להיות אסורה בזה וכן בלא קישוט אפילו שעה אחת כמ"ש התוס' ריש פרק המדיר מכל מקום כיון שתלאו בתשמיש דינו כנודר מתשמיש לחוד שאפשר לה ז' ימים בלא תשמיש כמ"ש סעיף א':
ו סָעִיף ג יותר מחודש. דאלו זכר בפירוש חודש אחד אין כאן חיוב להוציא כלל כמו הנודר על ז' בתשמיש סעיף א' אלא דכאן שנודר בפירוש על יותר מחודש וזה אי אפשר לה וכיון שתלאו בתשמיש דינו כנודר מתשמיש לחוד כדלעיל ודבר זה ברור הוא דגם בנודר סתם שלא תלך לבית אביה ותלאו בתשמיש דדינו הכי דכל סתם הוה כמפרש לעולם עיקר הנדר הוא איסור תשמיש שאסור עליו כיון שתלאו בדבר שאי אפשר לה לעשות וכן כתב הטור בהדיא בסמוך קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית האבל יוציא לאחר ז' וכן בכל דבר שמדירה ואי אפשר לו להדירה בלי תלית איסור תשמיש הוה כנודר מתשמיש לחוד וכן אם תלה הנדר הליכה לאביה באיסור הנאה ממנו הוה כאלו נדר הנאה לחוד כמבואר דינו בסעיף ב' דזהו עיקר הנדר ובזה מתורץ דלא דמי למ"ש בסעיף ב' בשם התוס' באוסר הנאתה ממנו ותלאו בתשמיש דנותנין לו שלשים ושבעה יום דשאני התם שיכול לעשות נדר הנאתה עד שלשים יום בלא תליה בתשמיש כיון שאפשר על ידי פרנס על כן לא מתחיל נדר התשמיש רק אחר הזמן שאפשר בפרנס ואז תהנה ממנו ותאסר בתשמיש ז' יום ושם גם כן אין חילוק בין אומר סתם שלא תהנה ותלאו בתשמיש או מפרש יותר משלשים יום ותלאו בתשמיש בשניהם נותנין לו שלשים ושבעה יום זה נראה ברור אחר העיון ומו"ח ז"ל כתב על דין זה דקונם תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחודש וז"ל מיהו ודאי היכא דלא הדירה אלא לחודש א' ימתין חודש אחד ואחר כך תאסר ז' ימים מתשמיש ויוציא ויתן כתובה כמו שכתבו התוספות דבור המתחיל הכי נמי עכ"ל והיינו התוס' שזכרתי בסעיף ב' וטעות נזדקר בקולמוסו בזה דבנודר בחודש אחד ודאי נדר גמור הוא וקיים והיא לא תלך חודש אחד לאביה ולא תאסר בתשמיש לעולם ולא יוציא כלל ודברי התוס' אינם ענין לזה אלא התם מיירי בנודר סתם שלא תהנה או מפרש יותר משלשים יום ודינו בשלשים ושבעה מטעם שכתבתי ובפרישה פירש גם כן כמו שחילקתי אלא שכתב דמשום הכי חל הנדר בשלא תהנה אף בלא תשמיש כיון שבידו לאסור את שלו על כל אדם אף שמשועבד לה מכל מקום חל הנדר מקרי והוא נגד הסוגיא בגמ' לגמרי והתימה שהרי טעם מרווח יש כאן שהרי שלשים יום מותר ע"י פרנס ופשיטא שהנדר חל בזה על שלשים יום אלא שאח"כ לא חל אלא מטעם תליה בתשמיש ועל כן ימתין אח"כ ז' יום:
ז סָעִיף ג ואם היא נדרה כו'. הטעם בזה בגמרא (דף ע"א) דהיכא דנדר עליה הבעל סברה מרתח רתח עילואי והשתא מיתב דעתיה על כן נותנין לו זמן שמא ימצא פתח לנדרו אבל נדרה איהי ושתק לה סברה מדאשתיק ולא הפר מסנא הוא דסני לה ואינה יכולה לגור אצלו כלל אפי' עד שתאסר וטעם זה הוא שייך לכל מה שכתב כאן הן אם תלאו באיסור תשמיש [הן אם לא תלאה בתשמיש] נמצא שאסור עליה אותו דבר לעולם אף אחר שתתגרש מה תרויח בגירושין דהא אין הבעל השני לא יוכל להפר לה מה שנדרה כבר י"ל אפ"ה יכולה למימר לא בעינא גברא דמקיים לי נדרי וכ"כ הר"ן בהדיא בזה ואע"פ שהתוס' פ' המדיר (כתובות דף ע"א) כתבו בזה דלא תלאה בתשמיש את נדרה שלא תטעום אחד מהפירות דצ"ל היינו כל זמן שהיא תחתיו דאם נדרה לעולם מה תרויח בזה שיוציא כו' היינו קודם דאסיקנא התירץ של מסנא סני לי שהעתקתי בסמוך אבל אחר המסקנא שייך לומר כן אף בלא תלאו בתשמיש בפרישה האריך כאן לומר דדין זה דבלא תלאה בתשמיש מיירי גם כן באמרה בעודה תחתיו דוקא וכתב עוד דטעם זה דמסנא סני לי שבגמ' לא שייך אלא בנדרה מתשמיש והוכחתו מדלא זכרו התוס' טעם זה דסני לי וכל זה לא נייח לי דאין שום הוכחה מן התוס' דהתוס' דברו מזה קודם המסקנא וכמו שכתבתי והדברים כפשוטן:
ח סָעִיף ג ולא הפר לה יוציא מיד כו'. הטעם דהוא נתן אצבע בין שיני' להשיכה על כן הוא חייב בדבר ואין נותנין לו זמן אפילו שבעה יום כיון דסברה מסנא סני לי כמו שהעתקתי בסמוך והרמב"ם לא סבירא ליה כאותו תנא דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה אלא כתנא דס"ל דהיא נתנה אצבע בין שיני' ואיהו לא חייב מידי:
ט סָעִיף ג אם אלך לבית אבי. דכיון שאמרה סתם פירושו לעולם והוה כמפרש לעולם ואילו עביד איהו כן היינו נותנין לו שבעה יום כדלעיל אבל כיון שנדרה היא ושתק הוא סברה מסנא סני לי כדלעיל על כן יוציא מיד ופשוט הוא דאם נדרה בפירוש שלא תלך חודש אחד דנדרה קיים ומותרת בתשמיש ולא תלך כדלעיל ולא הוצרך לכתבו ובטור כתבו ובאמת גבי דידה דנדרה חודש אחד יקיים שנים או סתם יוציא מיד כו' ומו"ח ז"ל כתב להקשות מאי שנא מנדרה שלא תטעום אחד מכל המינים ותלאו בתשמיש דלא אמרינן כשלא הפר דימתין וכאן בנדרה שלא תלך אמרינן שימתין ותירץ דשם מיירי בנדרה סתם דלעולם משמע וה"ה בנדרה שלא תלך סתם אבל הכא מיירי שנדרה בפירוש על חודש אחד כו' ולפי זה גבי אמרה הנאת תשמישך עלי אם אוכל פירות פלוני או אם אתקשט וקיים לה אם פירשה שאוסרה עליו הנאת תשמישו שבת אחת לא יוציא מיד אפילו קיים לה איהו אלא ימתין שבעה ימים ואחר כך יוציא וכן כתב בהגהות אשר"י פרק המדיר עכ"ל כבודו במקומו מונח ושגגה יש בדבריו אלא דודאי כאן אם נדרה על חודש אחד בפירוש אין כאן שייכות גט דהא אפשר לה לקיימה נדרה ולא תאסר כמ"ש אלא דהטור מיירי באם נדרה על יותר מחודש או סתם אז יוציא מיד ולא מצינו בנדרה היא ושתיק הוא שום אופן שימתין איזה שיעור ואח"כ יוציא אלא אם הוא באפשר לקיימו יקיימו ולא תאסר ואם אי אפשר לקיימו יוציא מיד ויתן כתובה וכן איתא שם בהגהת אשר"י וז"ל ואם פירשה תשמיש המטה שבת אחת לא יוציא אפי' קיים לה איהו ומיהו ממין אחד שבפירות אינה יכולה לסבול אפילו פירשה פחות משבת אחת וקיים לה איהו יוציא עכ"ל הרי לפניך דבתשמיש שבת אחת לא יוציא כלל וכן כוונת הטור והש"ע במה שכתבו חודש אחד יקיים דלא יוציא אותה כלל דלמה יוציא כיון שאפשר להתקיים בלי שום איסור עליו או עליה מאי שאי אפשר ולא כמו שעלה על דעת מו"ח ז"ל דהאי יתקיים פירושו ואחר כך יוציא:
י סָעִיף ג ושמע הבעל ולא הפר. דכיון שתלאה בתשמיש היה יכול להפר מה שאין כן אם לא תלתה בתשמיש ודבר פשוט שכל מה שכתב בסעיף זה בנדרה היא ולא הפר הוא שחייב להוציא הוא דלא כרמב"ם שזכר כאן הש"ע:
יא סָעִיף ג אם אלך לבית האבל. נדר זה יוכל הבעל להפר בלא תלתה בתשמיש כמ"ש בש"ע בסי' רל"ד סעיף ס"ב אלא דנקט כאן תלתה בתשמיש דאפי' הכי חייב להוציא מיד ואין נותנין שבעה ימים בנדר תשמיש כיון שהיא נדרה והוא קיים מפני דסברה סני הוא לי כדלעיל אבל נדר הוא שלא תלך לבית האבל או משתה ותלה בתשמיש דיוציא אחר שבעה יום וכ"כ הטור והטעם דנועל דלת בפניה שאם תצטרך למחר לזה לא תבוא שום אשה אליה:
יב סָעִיף ג שום מלאכה. לפי שהבטלה מביאה לידי שעמום וע"כ במלאכה כל דהו סגי לביטול זה:
יג סָעִיף ג אם אשאל משכני. דנדר זה רע הוא לה והוא לא הפר לה אע"פ שתלתה בתשמיש על כן יוציא מיד וכן אם נדר הוא אותה בזה ותלה בתשמיש ימתין ז' ימים ויוציא:
יד סָעִיף ה אינו יכול להפר. כיון שלא תלתה בתשמיש:
טו סָעִיף ו אינו כלום. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו ולא מצינו נדרים כאלו דחיילי עליה אלא אם כן תלאן בתשמיש:
א סָעִיף א שבעה. שכן דרך אשה נדה להיות ז' ימים בלא תשמיש וכתב הש"ך דכ"ז לא מיירי אלא כשעומד בנדרו אבל ודאי יכול להתיר ע"י חכם כדלעיל סי' רל"ד סכ"ג ומ"ט והא דלא יוציא מיד משום דשמא ימצא בתוך כך פתח לנדרו וכתב בתשו' הרשב"א בשם רב האי גאון שאפילו נשבע שיוציא לאשתו אינה שבועה כאילו נשבע שלא יפרע לב"ח שאין בדבריו כלום ואין כן דעת הש"ך אלא דשבוע' מעלייתא היא רק שמתירין לו ע"ש שמביא ראיות לדבריו:
ב סָעִיף ב ויקח. כתב הש"ך וצריך הבעל לשלם לו אח"כ וכן לעיל סי' רכ"א ס"ח באומר כל הזן וכו' ודוקא בהלך אצל חנוני הרגיל אצלו אינו מחויב לפרעו אא"כ ירצה דנראה כשלוחו וכ"כ הב"ח אבל אין כן דעת הט"ז דפסק גם כאן אין חיוב עליו לשלם וכמ"ש שם בסי' רכ"ח ע"ש:
ג סָעִיף ב סתם. היינו כשהדירה בסתם או ליותר מל' יום אבל הדירה בפירוש לל' יום יקיים ש"ך והטעם דשיעור ל' יום שאז אינה מקפדת להתפרנס ע"י פרנס טפי זילא לה מילתא בפני הבריות:
ד סָעִיף ג מחדש. וכתב הט"ז דבנודר מחדש א' ודאי נדר גמור הוא ויקיים כשהוא בעיר עמה ואם הדירה בסתם דינו כיותר מחדש והא דאם דר בעיר אחרת שהשיעור יותר מרגל כתב הטור היינו ברדופה אבל באינה רדופה לילך לביתו אז כשהדיר בסתם או ג' רגלים יוציא. ב' יקיים:
ה סָעִיף ג מיד. דסברה מדאשתיק ולא הפר מסנא הוא דסני לה ואינה יכולה לגור אצלו כלל וזה הטעם שייך בין תלאו בתשמיש או לא כ"כ הט"ז והפרישה כתב דזה הטעם לא שייך כ"א כשתלתה נדרה בתשמיש אבל באסרה עליה פירות וקישוט ולא תלתה בתשמיש צ"ל דהדירה בפירוש כל זמן שהיא תחתיו ומש"ה יוציא מיד דלאחר שיוציאנה תהיה מותרת בפירות וקישוט וכשהדירה נפשה מפירות וקישוט ותלתה בתשמיש אלא שלא פי' דבריה שנודרת כ"ז שהיא תחתיו מ"מ צריך להפר מיד מטעם מסני סני וע"ש שהאריך:
ו סָעִיף ג ושמע. כתב הש"ך ומשמע דכל שלא תלת' בתשמיש לא יוציא ויתן כתוב' דאין בידו להפר דאין זה נדר עינוי נפש מה שלא תלך לבית האבל או לבה"מ וכ"כ הב"ח וצ"ע דלעיל סי' רל"ד סעיף ס"ב פסק המחבר דהוי עינוי נפש ונ"ל דכאן אגב גררא נקט לשון הטור וכן צ"ל בא"ע סי' ע"ד ס"ה והט"ז כתב דבאמת כאן מיירי אף בלא תלתה בתשמיש אלא דנקט בתלתה בתשמיש דאפ"ה חייב להוציא מידו ואין נותנין ז' ימים כיון שהיא נדרה והוא קיים:
ז סָעִיף ד לאשפה. משום שנראית כשוטה. ש"ס. וכ"כ בא"ע סי' ע"ו סי"ב:
ח סָעִיף ו כלום. דאין אדם אוסר דבר של חבירו על חבירו ולא מצינו נדרים כאלו דחייל עליה אלא א"כ תלתן בתשמיש עכ"ל הט"ז:
א סָעִיף א קונם תשמישך עלי. עיין בשער המלך סוף פ"ג מהלכות איסורי ביאה שנסתפק במי שאסר על עצמו הנאת תשמישי אשתו אי מחייב עלה בהעראה גרידא מי נימא דכיון דקיימו עלה בבל יחל הרי אשה זו נאסרה עליו כשאר חייבי לאוין בעלמא דמחייב אהעראה או דלמא בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ושוב כתב להוכיח דבהעראה גרידא קאי בבל יחל כשאר חייבי לאוין ע"ש:
ב סָעִיף ב שלא תהנה ממנו. עיין תשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' ס"ט טעם למה השמיטו הפוסקים תירוץ הש"ס בר"פ המדיר שהדירה כשהיא ארוסה ע"ש:
ג סָעִיף ב ויקח מהבעל. עבה"ט ועיין בשער המלך סוף פ"ג מהל' גירושין בהגהת טעם המלך שם שכתב על דברי הש"ך דזה ליתא ונעלם מרבינו הש"ך דברי הר"ן בנדרים דף ל' ע"ב בסוף ד"ה הכי נמי דכתב בפירוש דאינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל וכן העלה הרב שיטה מקובצת על כתובות בשם גדולי ראשונים ע"ש: [וכן נראה דעת הש"ך עצמו בח"מ סי' קכ"ט סק"ו ועיין בתומים ובנה"מ שם דכן עיקר דפטור ע"ש]:
ד סָעִיף ג ושמע ולא הפר. עיין בספר בני אהובה פרק י"ג מהלכות אישות הלכה י' בד"ה והנה בטור שכתב דמכאן קשה להש"ך לעיל סימן רל"ד ס"ק פ"ד שכתב דדעת הטור כדעת הרי"ו דהיכא דתלתה נדרה בדבר שצריך מעשה ואינו מדברים שיש בהם עינוי נפש או דברים שבינו לבינה אינו יכול להפר עד שיחול הנדר וא"כ איך יכול הבעל להפר תליה דתשמיש כיון דעדיין לא השאילה הכלים ועדיין לא חל הנדר דתשמיש וצריכין לדחוק ולומר דמיירי דכבר ביום שמעו השאילה את הכלים ואם כן חל איסור תשמיש כו' ע"ש:
א סָעִיף א שאמר כו'. נדרים ט"ו ב' וכמש"ל סי' רל"ד סעיף ס"ז וכ"כ רש"י במתני' שם:
ב סָעִיף א בין כו'. ד"ל אז א"צ להוציא כלל אבל יותר או סתם ימתין ולאחר ז' כו' כמש"ו וכ"ה שם בגמ':
ג סָעִיף א ולאחר כו'. ערש"י במתני' שם ד"ה בש"א כו' וכ"מ בגמ' שם מ"ט דב"ש כו' וב"ה כו':
ד סָעִיף א ויתן כתובה. שם פרק המדיר:
ה סָעִיף ב אם כל משפחתה כו' ואם כו'. הרא"ש שם וכתי' השני בתוס' שם ד"ה והאידנא ושיטה אחרת יש כאן להרמב"ם ע"ש:
ו סָעִיף ב ל"ש כו'. שם ע"א א' וכמ"ש בס"א:
ז סָעִיף ג הדירה כו' או כו'. מתני' שם וכת"ק. טור. ור"ח ורמב"ם ורשב"א פסקו כר' יוסי מדשקלו וטרו אמוראי אליביה שם ע"א ב' וכתב הרשב"א וכתב ר"ח ז"ל דהלכתא כר' יוחנן ואיכא מ"ד הלכתא כרב חסדא וזה נראה יותר ועברא"ש פ"ג דב"ק ובח"מ סי' תי"ג ס"א. והרמב"ם פסק כשמואל משום דהוא מילתא מציעתא ועברי"ף ורא"ש פכ"ב דשבת (וע"ל סי' שט"ז ס"ק ט') ועבש"ע א"ע ר"ס ע"ד אבל מדברי הרי"ף ורא"ש כאן משמע כדברי הטור שהשמיטו כל השקלא וטריא דגמ' ועמ"מ (ובר"נ):
ח סָעִיף ג ותלאו כו' או כו'. ע"ש הסוגיא ע"א א' ב' תנן המדיר כו' עד הוא דסני לי וע' תוס' שם ד"ה בשלמא וד"ה שנדרה כו' והר"נ ביאר יותר דקושית הגמ' תנן כו' דע"כ א"א לומר שהדירה סתם שלא תטעום כו' דלאו כל כמיניה כמש"ש נ"ט א' וש"מ אלא ע"כ שהדירה מנכסיו אם תטעום כו' וא"כ תטעום ותמתין ל' יום נהי דבטעימת פירות א"א כלל להמתין אבל מליהנות לו תמתין ל' יום כמו ברישא וכן איתא בירושלמי המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם מדיר את אשתו באומר לה אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה מנכסי ותאכל מאותו חפץ ותהא אסורה מנכסיו בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא הפר וכתי' גמ' שלנו ותוס' ד"ה בשלמא פי' דתלנהו בתשמיש וקפריך תאכל ותמתין ז' ימים ואין נ"מ בזה אלא דתוס' מפרשים כעין סוגין דמפרש לקמן אלא דתלנהו כו' והר"נ מפרש כסוגין דירושלמי ומשני גמ' הב"ע כגון שנדרה כו' ולא תלנהו כלל דא"א להמתין כלל כנ"ל וא"ת מה תרויח בגט וי"ל דאפ"ה י"ל לא בעינא גברא דמקיים לי נדרי ותוס' ד"ה שנדרה פי' דנדרה כ"ז שהיא תחתיו ומיהו במסקנא אמרינן אלא הב"ע כגון דתלנהו כו' אבל הכא דנדרה כו' אפי' תלנהו בתשמיש או ליהנות מנכסיו אפ"ה יוציא מיד ואף שזה התי' הוא לר' יוסי דוקא ואליבא דר"ה ועתוס' שם ה"ג רי"א כו' ואנן לא קי"ל כן כמ"ש בסי' רל"ד סנ"ט מ"מ צריכין להאי שינוייא אף לרבנן דהא סיפא ע"מ שתאמרי לפלוני כו' לאו עינוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה וצ"ל ע"כ כה"ג והטור כתב דכן כל המתני' דשם שלא תלך לבית אביה ולבית האבל והמשתה כולם לאו ע"ג ולאו דשבל"ב וא"י להפר ועבא"ע שם סד"ה. נמצא הכלל דבהדיר הוא כגון דתלנהו בתשמיש תמתין ז' ימים אבל בנדרה איהי ושתק הוא או קיים בין דתלנהי בתשמיש או לא יוציא מיד דקי"ל כר"י ור"י דהוא נתן כו' וכסתם מתני' דידן וע"פ זה נתבאר כל הסימן:
ט סָעִיף ג יותר מרגל. רמב"ם וכתי' דאביי ודלא כר"י. אבל הטור פסק כתי' דרבה בר עולא. והרי"ף והרא"ש השמיטו כ"ז:
י סָעִיף ג ואם היא כו'. כאן השמיט הליכת בית אביה כנ"ל שא"י להפר ועבא"ע שם ס"ד:
יא סָעִיף ג ולהרמב"ם כו'. ר"ל דהרמב"ם חולק בזה עם ש"פ דלהרמב"ם א"צ להוציא אלא דקמ"ל שאינה יוצאת בלא כתובה כמו למ"ד היא נתנה כו' וכ"מ שם ואם אמר אי אפשי כו' אבל הר"נ פי' דה"ק אי אפשי ולהכי לא הפרתי יוציא ויתן כתובה:
יב סָעִיף ג וה"ה כו'. הרמב"ם לא כתב אלא בשלא תטעום א' מכל הפירות כתב המדיר כו' ממתינין לו עד ל' יום כו' נדרה היא כו' אם רצה כו' ור"ל המדיר שהדירה מנכסיו וכמ"ש בירושלמי והשמיט מסקנא דגמ' דתלנהו כו' משום דההיא אליבא דר"ה אליבא דר' יוסי כנ"ל אבל בכל הבבי דסיפא לא כתב אלא המדיר כלישנא דמתני' וכדרכו ופי' המ"מ דהאי המדיר ה"נ שהדירה מנכסיו כנ"ל ותמתין ל' יום אלא דסמיך על מ"ש ברישא בלא תטעום וכן לא כתב דין דנדרה היא בכולם אלא שלמד המחבר מהנ"ל:
יג סָעִיף ג וכן כו'. במתני' שם:
יד סָעִיף ג וה"ה כו'. מתני' שם נ"ט ב':
טו סָעִיף ג וה"ה כו'. שם ע"ב א' ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה המדיר דהכא שתלנהו בתשמיש וסיפא דלא תלנהו בתשמיש שא"י להפר לכן תצא בלא כתובה שרישא הוא נותן כו' וסיפא היא נותנת ובכל אלו הבבות לבד מרישא הכל בתלנהו בתשמיש כשיטת הטור דלאו ע"ג ולא דבר שבל"ב ועבסי' רל"ד סעיף ס"ב:
טז סָעִיף ד נדרה כו'. אלו ב' סעיפים לשון הטור וכנ"ל ואע"פ שאפשר לפרש גם כאן דנדרה ותלנהי בתשמיש וכמ"ש הר"נ מ"מ מדל"ק המדיר ואמר א"ל ע"מ כו' משמע כפי' הטור:
יז סָעִיף ה אסרה כו'. שם נדרה כו' והיינו שאסרה כו' דנדרים הוא מיתסר חפצא כמ"ש בריש נדרים:
יח סָעִיף ו בעל כו'. כנ"ל בס"ג ועתוס' שם ד"ה המדיר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.