א הָאוֹמֵר: אֲנִי נִשְׁבָּע שֶׁאֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂנּוּ, הֲרֵי זֶה שְׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לֹא שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק אִם הוֹצִיא הַשְּׁבוּעָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיֹּאמְרֶנָּה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתמ"ב וּבְמָרְדְּכַי פ' שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם וּבָרַמְבַּ"ם פי"ב מֵהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת).
ב הִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר, שֶׁאָמַר לוֹ: אֲנִי מַשְׁבִּיעֲךָ שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂנּוּ, וְעָנָה: אָמֵן, אוֹ דָּבָר שֶׁנִּשְׁמָע מִמֶּנּוּ שֶׁמְּקַבֵּל שְׁבוּעָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: הֵן, אוֹ: קִבַּלְתִּי דְּבָרֶיךָ, הָוֵי כְּאִלּוּ נִשְׁבַּע בְּעַצְמוֹ. וַאֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ קָטָן.
ג אָמַר: אֱהֵא בְּאָלָה אוֹ בְּאָרוּר אִם לֹא אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַחַר כֵּן, וְקִבֵּל דְּבָרָיו, הָוֵי כִּשְׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לֹא שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי.
ד הָאוֹמֵר: מִבְטָא שֶׁאֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂנּוּ, הָוֵי כְּאִלּוּ אוֹמֵר: שְׁבוּעָה.
ה הָאוֹמֵר פַּעֲמַיִם עַל דָּבָר אֶחָד אֶעֱשֶׂנּוּ, אוֹ לֹא אֶעֱשֶׂנּוּ, הָוֵי שְׁבוּעָה. וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְשֵׁם שְׁבוּעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֲמָרָם זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא הֶפְסֵק, אֲבָל אִם מְבַקְּשִׁים אוֹתוֹ עָלָיו, וְהוּא אָמַר: לֹא אֶעֱשֶׂנּוּ וּבִקְּשׁוּהוּ עוֹד, וְאָמַר: לֹא אֶעֱשֶׂנּוּ, לֹא הָוֵי שְׁבוּעָה.
ו מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבַשֶּׁמֶשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁבְּרָאָם, אֵינָהּ שְׁבוּעָה. וְהוּא הַדִּין לְנִשְׁבַּע בְּנָבִיא מֵהַנְּבִיאִים, אוֹ בִּשְׁאָר כְּתָב מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, (הָרַמְבָּ"ם), אוֹ בְּשֻׁלְחַן הַמִּקְדָּשׁ אוֹ בְּאֶחָד מִכְּלֵי הַקֹּדֶשׁ. וְאַף עַל פִּי כֵן מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן וּמַרְאִין לָהֶם שֶׁזּוֹ שְׁבוּעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת, וּמַתִּירִים לָהֶם. הַגָּה: וְכָל זֶה שֶׁלֹּא נָטַל בְּיָדוֹ, אֲבָל אִם נָטַל בְּיָדוֹ כְּתָב אַשּׁוּרִית, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רַק חָכְמָה חִיצוֹנִית אוֹ אָלֶ"ף בֵּי"ת שֶׁאֵין בּוֹ רַק אוֹתִיּוֹת, אִם נִשְׁבַּע בָּהֶן וְהֵן בְּיָדוֹ, הָוֵי שְׁבוּעָה (סְבָרַת הַבֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רי"ב. וְהוּא הַדִּין אִם לֹא אֲחָזָן בְּיָדוֹ, וְהָיוּ מֻנָּחִים לְפָנָיו, וְאָמַר: בַּמֶּה שֶּׁכָּתוּב בָּהֶן.
ז הַנִּשְׁבָּע בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שְׁבוּעָה גְּמוּרָה הִיא וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רי"ב.
ח יָמִין, שְׁבוּעָה. וְכֵן שְׂמֹאל, דִּכְתִּיב נִשְׁבַּע יְיָ' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ (יְשַׁעְיָהוּ סב, ח) וְהוּא שֶׁיְּכַוֵּן גַּם כֵּן לְיָמִין וּשְׂמֹאל שֶׁאָמַר הַקַּבָּ"ה. (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד).
ט יְדוֹת שְׁבוּעָה, כִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד יָדוֹת, אָמַר: כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זֶה.
י כִּנּוּי שְׁבוּעָה, כִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד, שְׁבוּתָה (אוֹ) (שְׁבוּקָה) שְׁקוּקָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זֶה, אוֹ מוֹמֵי, אוֹמֵי. אֲבָל אָמַר בְּאוֹמָתָא אוֹ בְּאוֹמֵי, בְּבֵי"ת, אֵינוֹ כְּלוּם. וְאֵלּוּ הַכִּנּוּיִים הֵם כְּפִי זְמַנָּם לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא הָיָה בְּקִיאִים בְּטִיב לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהַכֹּל לְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם לְהוֹסִיף בְּכִנּוּיִם אֵלּוּ אוֹ לִגְרֹעַ מֵהֶם (ד"ע בְּבֵית יוֹסֵף). הַגָּה: אוֹתָן שֶׁרְגִילִין לוֹמַר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: אֱמוּנָה, אֶעֱשֶׂה אוֹ לֹא אֶעֱשֶׂה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּנִדְרֵי זֵרוּזִין מִכָּל מָקוֹם בָּעֵי הַתָּרָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד דִּנְדָרִים בְּשֵׁם מהר"מ).
יא אָמַר לַחֲבֵרוֹ: שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אוֹ: הַשְּׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ, אוֹ: לִשְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ, אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ.
יב אָמַר: הַשְּׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לְךָ, נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין הִפְצִיר בּוֹ תְּחִלָּה שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ, אוֹ לֹא הִפְצִיר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הִפְצִיר בּוֹ תְּחִלָּה שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ, וְאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לְךָ, אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ.
א סָעִיף א ה"ז שבועה. להיש פוסקים איסורא איכא וליש פוסקים מלקות נמי איכא דלא גרע מידות שבועה:
ב סָעִיף א או בכל לשון כו'. כתוב בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' ו' בשם ריב"א דאם הזכיר השם בל' לעז כגון דיא"ו (או גאט) אפילו לא הזכיר בתחלת דבריו לשם שבועה מועיל מטעם יד וע"ש בארוכה:
ג סָעִיף ב וענה אמן כו'. ע"ל סימן ר"ט:
ד סָעִיף ג אם לא אעשה דבר פלוני. או אם אעשה דבר פלוני:
ה סָעִיף ד מבטא כו'. דכתיב כי יבטא בשפתים:
ו סָעִיף ה האומר פעמים כו'. דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וגו' ולא יהיה עוד המים למבול וגו' וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מדלאו לאו שבוע' הן הן נמי שבועה:
ז סָעִיף ה והוא שיתכוון כו'. משמע ואע"פ שלא הזכיר שבועה קודם לכן ותמיהני על מ"ש הר"ף בהגהת תשב"ץ סימן ת"א דהיינו דוקא שהזכיר שבועה קודם שאמר לאו לאו או הן הן כו' דא"כ אפילו אמר פעם אחת לאו או הן הוי שבועה דלא גרע מידות ואפשר מיירי שהזכיר מקודם לזה שבועה ואח"כ הפסיק בנתיים בענין דלא הוי יד:
ח סָעִיף ו וה"ה לנשבע בנביא כו'. אף על פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה:
ט סָעִיף ו או בשאר כתב מכתבי הקודש. אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה כדכתב הרב לעיל סי' רי"ב:
י סָעִיף ו או בשלחן כו'. ע"ל סימן ר"ד ס"ב בהג"ה:
יא סָעִיף ו אבל אם נטל בידו כו'. וכתוב בתשובת מהר"מ מינץ סימן ע"ו דאם הניח ידו עליהן דינו כנטלם בידו דא"צ הגבהה אלא אחיזה בעלמא וע"ש שהאריך:
יב סָעִיף ו ואמר במה שכתוב בהן. כתוב בתשובת מהר"מ מינ"ץ שם דאם פתחן ונשבע בהן הוי כאומר במה שכתוב בהן ואע"ג דמיירי שם בעשרת הדברות נראה דה"ה לכל ספרי הקדש דחד טעמא אית להו:
יג סָעִיף ז הנשבע בעשרת הדברות כו'. משמע דאם אמר רק אני נשבע בי' דברות אע"פ שאינו אוחזן בידו שבועה גמורה היא ובתשובת מהר"מ מינ"ץ סימן מ"ו כתב דבעינן אוחזן בידו מיהו נראה דהיינו מדינא דגם בנשבע בתורה בעינן נקיט ליה בידים מדינא אבל לפי מ"ש הב"י והרב לעיל סימן רי"ב דבנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה כיון שיש גאונים מחמירים דאפילו התרה אינו מועיל א"כ גם בי' דברות מחמירים התם הנך גאונים א"כ בכל ענין צריך התרה וכן משמע בתשובת מהר"מ מינ"ץ שם ע"ש:
יד סָעִיף ח והוא שיכוין כו'. כלומר שכוונתו לישבע בימין ושמאל של הקב"ה וכן משמע בל' הראב"ד שבטור וז"ל אם נתכוין לימין ושמאל הבורא הוי שבועה עד כאן וכ"כ העט"ז והוא שיכוין לימין ושמאל שאמר הקב"ה דהיינו ימינו ושמאלו יתברך ע"כ וכן משמע בפרישה אבל הב"ח נראה שלא הבין כן לכן כתב תימה כי נתכוין לימין שאמר הבורא מאי הוי כיון דאיכא מידי אחרינא דמקרי ימין ושמאל ומ"ש מהנשבע בשמים ובארץ ועוד דלא עדיף משאמר בפירוש שבועה דלדעת הרמב"ם צריך שיזכור שם או כינוי בפירוש לענין קרבן הלכך נ"ל עיקר דאף בימין ושמחל צריך שיזכור השם והכינוי ואעפ"כ צריך לכוין לימין ושמאל שאמר הקב"ה דאל"כ לא הוי שבועה לענין קרבן ולמלקות וכדין לאו לאו עכ"ל גם מ"ש דאף בימין ושמאל צריך שיזכיר השם והכנוי ואעפ"כ צריך שיכוין לימין ושמאל כו' לא עמדתי על סוף דעתו דכיון דמזכיר השם והכינוי למה לימין ושמאל אין לך שבועה גדולה מזה אלא ודאי שאין מזכיר לא שם ולא כינוי ואפ"ה הוי שבועה ול"ד לנשבע בשמים ובארץ דשמים וארץ לאו כינויים הן אבל ימין ושמאל כינויים הן והוי כאילו נשבע בהקב"ה עצמו שהרי הקב"ה נשבע בימינו ובזרוע עוזו והלכך כשנתכוין לימין ושמאל הבורא הוי שבועה גמורה:
טו סָעִיף ט כנדר רשעים כו'. דכיון דרשעים רגילין לישבע הוי כמוציא שבועה מפיו וע"ל סימן ר"ו ס"ד:
טז סָעִיף י כינוי כו'. ע"ל סימן ר"ז:
יז סָעִיף י אותן שרגילים לומר בין ליהודים בין לעובדי כוכבים בלשון אמונה שלא אעשה כו'. כן הוא בהגהת מיי' שם ואינו שם מלשון הקדש וכן הוא בד"מ ר"ס רל"ב.
א סָעִיף ב עובד כוכבים או קטן. וראיה מנבוכדנצר שהשביע לצדקיה ויתרו למשה וקטן לא גרע מעובד כוכבים:
ב סָעִיף ד האומר מבטא. הוא לשון הפסוק יבטא בשפתים:
ג סָעִיף ה הוי שבועה. נלמד ממה דכתיב אשר נשבעתי על מי נח ולא מצינו שעשה שבועה רק מה שאמר שני פעמים לא אוסיף ומדלאו לאו הוה שבועה הן הן נמי שבועה:
ד סָעִיף ה לשם שבועה. פי' כשם שהקב"ה כפל לשם שבועה וזהו שכתב הראב"ד להן הן שאמר הבורא שתמה הטור עליו:
ה סָעִיף ו או בשלחן המקדש. עיין מה שכתבתי בסימן ר"ד סעיף ב' מה שיש לתמוה על רמ"א שם מכאן: ומ"ש כנדרי רשעים כיון דרשעים רגילים לישבע הוה כמוציא שבועה מפיו במה שקבל עליו כנדר רשעים: ומ"ש שאיני אוכל לך כן הנוסחא גם במקצת טורים אבל הוא טעות סופר דאם כן פשיטא וצ"ל שאי אוכל לך דהכי אמרינן בגמרא בהדיא בתירוץ רב אשי ופריך פשיטא מהו דתימא מיתקיל לישנא הוא דהיה לו לומר שאוכל לך ונתקל בלשונו לומר שאי קא משמע לן כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במה שאמר שהיה מגמגם כן כתב הרא"ש פרק שני דנדרים:
ו סָעִיף יא לשבועה לא אוכל לך. פי' כמו לא שבועה מה שלא אוכל הא מה שאוכל הוה שבועה ואע"ג דבסי' ר"ז קיי"ל לענין נדרים דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן שבועות שאני כ"כ רש"י פרק שני דנדרים:
ז סָעִיף יב בין הפציר כו'. פי' אפי' אם השיב תחלה לא אוכל והפציר בו ואמר השבועה שאוכל לך אפי' הכי שאוכל משמע:
א סָעִיף א שבועה. ליש פוסקים איסורא איכא וליש פוסקים מלקות נמי איכא דלא גרע מידות שבועה וכתוב בתשובת מהר"מ דאם הזכיר השם בלשון לע"ז כגון דיא"ו או גא"ט אפי' לא הזכיר בתחלת דבריו לשם שבועה מועיל מטעם יד עכ"ל ש"ך:
ב סָעִיף ה שיתכוין. כ' הש"ך משמע אף על פי שלא הזכיר שבועה קודם לכן ותמהני על מ"ש הר"ף ודוקא שהזכיר שבועה קודם שאמר הן הן וכו' דא"כ אפי' אמר פעם א' לאו או הן הוי שבועה דלא גרע מידות ואפשר דמיירי שהזכיר מקודם לזה שבועה ואח"כ הפסיק בינתים בענין דלא הוי יד:
ג סָעִיף ו בשלחן. ע"ל סי' ר"ד ס"ב מה שיש לתמוה על הרמ"א בכאן:
ד סָעִיף ו שכתוב. וכתוב בתשו' מהר"מ מינץ דאם פתחן ונשבע בהן הוי כאומר במה שכתוב בהן ואע"ג דמיירי שם בעשרת הדברות נראה דה"ה לכל ספרי הקדש דחד טעמא אית להו. ש"ך:
ה סָעִיף ז הדברות. כ' הש"ך משמע דאם רק אמר אני נשבע בי' הדברות אע"פ שאינו אוחזן בידו הוי שבועה וצריך התרה:
ו סָעִיף ח שיכוין. כלומר שכונתו לישבע בימין ושמאל של הקב"ה ואז הוי שבועה אע"פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי ודלא כדעת הב"ח. ש"ך:
ז סָעִיף יא לשבועה. כמו לא שבועה מה שלא אוכל הא מה שאוכל הוה שבועה ואע"ג דקי"ל לענין נדרים דלא אמרינן מכלל לאו כו' שאני שבועות כ"כ רש"י:
א סָעִיף ו בשמים ובארץ. עיין בספר חכמת אדם כלל ע"ט שכתב דזה מיירי שלא אמר הריני נשבע אלא אמר בשמים כו' אבל אם אמר הריני נשבע בשמים למה יגרע לשון שבועה בזה כיון דכוונתו למי שבראם ע"ש:
ב סָעִיף ו כתב אשורית. עיין בתשובת חות יאיר סימן ק"ו שכתב דכ"ז מיירי בכתבו ישראל ובכוונה כו' אבל במנסה הקולמוס וכתב א"ב אשורית וכן ספרי אקלודוס ואבן סיני של רפואות וכה"ג בכתב אשורית בדפוס שאין בהם קדושת חומר ולא פועל במחשבתו ולא תכלית לנפש אף כי יש למנוע מלנהג בהם בזיון מ"מ אין בהם קדושת ספרים להצילם מפני הדליקה בשבת והנשבע בהם אינו שבועה:
א סָעִיף א האומר כו'. אע"ג דאמרינן שם ל"ה ב' דבעינן שם ואף רבנן ל"פ אלא דא"צ שם אבל כינוי בעי כמש"ש במתני' וכן שם ל"ח ב' אפ"ת רבנן היינו לחייב קרבן אבל איסור שם לעולם איתא. רמב"ם פ"ב. וראיה ממ"ש בריש נדרים דכינוי שבועות כו' דשם י' א' שבותה שקוקה כו' ושם ע"כ בלא שם כמש"ש כינויין כו' לשון כו' דלמא אמר קרבן לה' ובשבועות ל"ו א' לאו לאו שבועה ואי בשם אפי' בחד זימנא כמ"ש בסוף יומא (פ"ד א') לאלקי ישראל לא מגלינא וברפ"ג דנדרים מארי כולה לא טעימנא וער"נ שם ד"ה ואי נדרת כו' אלא דע"כ לא הוזכר שם וכינוי אלא לקרבן ולמלקות וער"נ בנדרים ב' א' ד"ה ושבועות והרא"ש פ' שבועת העדות סכ"ד. והשיטה המחוורת שבכולן הוא שיטת הרמב"ם וכ"כ הר"נ בשבועות שם:
ב סָעִיף א ואין חילוק כו'. כמ"ש בנדרים שם שבותה כו' נדר במוהי כו' ואמרינן שם רי"א לשון נכרים הן וע"ל ס"ס ר"ז ושם מארי כולא לא טעימנא:
ג סָעִיף ב השביעו כו'. כמ"ש בסי' רל"ו ס"ב ע"ש:
ד סָעִיף ב ואפי' כו'. כמ"ש (סוף ד"ה) בצדקיהו אשר השביעו באלקים וה"ה לקטן. ב"י:
ה סָעִיף ג או שא"ל כו' כנ"ל בס"ב וכמ"ש במשנה תורה ארור אשר כו' ואמר כל כו':
ו סָעִיף ג אע"פ כו'. לענין מלקות וקרבן דוקא בשם או כינוי אלא לענין איסורא. רמב"ם שם וכנ"ל:
ז סָעִיף ה והוא כו'. כגירסת הרא"ש שם תרי לאוין היינו לא אוסיף ולא אוסיף כו' שאמרן השי"ת לשם שבועה אבל הנך לא יכרת ולא יהיה עוד ולא יהיה עוד לא לשם שבועה אמרן אלא סיפור והבטחה דאל"כ מנלן דלמא בעינן ג"פ לאו. הרא"ש שם:
ח סָעִיף ה בד"א כו'. וכן משמע שם כ' א' בברייתא כו' וקאמר לא כו' ואם איתא בלא"ה כבר נשבע:
ט סָעִיף ו מי שנשבע כו'. רמב"ם אבל הראב"ד כתב דמ"ש במתני' פטורין היינו לקרבן ולמלקות דוקא:
י סָעִיף ו אע"פ כו'. דומיא דרישא משביעני כו' בשבועה כו' וסיפא באל"ף דל"ת כו' ואע"ג דבגמ' שם ב' א"ל רבא א"ה כו' הכי השתא כו' היינו שאין משמעות בהרצאת שפתיו:
יא סָעִיף ו וה"ה לנשבע כו'. כמ"ש כנדרים י"ד ב' וער"נ ורא"ש שם ד"ה הנודר וז"ש בהג"ה וכ"ז כו' וה"ה אם לא כו' וכמש"ש ועס"ס רי"ב בהג"ה שהחמיר הרב בנשבע בתורה עצמו וז"ש כאן בהג"ה או בשאר כו' ולא בתורה:
יב סָעִיף ו או בשלחן כו'. דאפילו בתורה לאו כלום כנ"ל. הגמ"ר שם:
יג סָעִיף ו ואעפ"כ מאיימין כו'. כמש"ש בנדרים א' ושם כ' א' בנדר בחרם כו':
יד סָעִיף ו אפי' כו' או א"ב כו'. עברא"ש פ"ג דנדרים ס"ב וששאלתם מי שנטל ספר תחנונים כו' ולא עוד כו' וכ"ה במרדכי וא"כ ה"ה לחכמה חיצונית. ב"י:
טו סָעִיף ז הנשבע כו'. מרדכי בשם ר"ח גאון וכ"כ הר"נ שם כ"ב ב' ד"ה אמר רבא בשמו ע"ש ודוקא דנקיט בידיה וכנ"ל וכמ"ש הרא"ש שם וכל אלו חומרות הן דהא אמרינן לעיל הנשבע בתורה כו' וכ"כ מהר"מ מינץ אלא דלפי מ"ש בס"ס רי"ב להחמיר בתורה ה"ה כאן ועבר"נ שם וברא"ש שם:
טז סָעִיף ח והוא שיכוין כו'. כמ"ש בפ"ב דנדרים (י"ח ב') אם כחרם כו' וכ"ש כאן די"ל ימין של אדם וע' בשבועות ל"ה ב' הכי השתא כו' אלא דכאן שאני כיון שנזכר אצל שבועה ומ"מ צ"ע ושיטת הראב"ד דלעיל ס"ז נכונה דאפי' שם אסור וה"ה כאן ל"ק אלא לאיסורא וכמש"ש בלאו לאו כנ"ל ס"א:
יז סָעִיף ט ידות כו'. מתני' וגמ' נדרים ט' א' וערא"ש ור"נ ד"ה כנדרי כו':
יח סָעִיף ט שלא כו'. גמ' שם:
יט סָעִיף י או כו' אבל כו'. ערא"ש שם ב' ד"ה במוהי כו' ור"נ ד"ה תניא. ואית דגרסי כו' וגירסת הטור באל"ף אומי כו' ואין נ"מ. וצ"ל כאן ובטור אומתא במקום מומי:
כ סָעִיף י אותן כו'. עסי' רל"ב ס"ג בהג"ה: (ליקוט) אותן כו' כיון שנשבע באמונה וע"ל סי' רכ"ח (ע"כ):
כא סָעִיף יא (ליקוט) א"ל שבועה כו'. מתני' דנדרים וכאוקימתא דרב אשי שם וברפ"ג דשבועות ובזה אין חולק וער"נ שם (ע"כ):
כב סָעִיף יא או לשבועה כו'. ער"נ שם במתני' ד"ה שבועה כו' אבל בשבועות רפ"ג כתב דה"ק לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך ע"ש:
כג סָעִיף יב ואין כו'. דרב אשי בתראה:
כד סָעִיף יב ויש כו'. עבה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.