א דִּין הַשְּׁבוּעָה כְּדִין הַנֶּדֶר לְכָל דָּבָר, בֵּין לְעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בֵּין לְעִנְיָן שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר פַּת חִטִּים וְאָמַר פַּת שְׂעוֹרִים אוֹ פַּת סְתָם, בֵּין שֶׁהוֹלְכִין בָּהּ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, בֵּין לְעִנְיַן הֲקָמָתָהּ וּבִטּוּלָהּ, בֵּין לְעִנְיַן תְּנַאי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי זֵרוּזִין וַהֲבַאי וָאֳנָסִים וּשְׁגָגוֹת מֻתָּרִים, הוּא הַדִּין לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, וְהוּא שֶׁכְּשֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֲבַאי לֹא יְהֵא מַעֲמִיד דְּבָרָיו לוֹמַר שֶׁוַּדַּאי רָאָה בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, דְּאִם כֵּן אָסוּר הוּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁבוּעוֹת הֲבַאי בְּכָל גַּוְנָא אֲסוּרוֹת. וּמִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם נִרְאֶה דִּשְׁבוּעוֹת זֵרוּזִין אֲסוּרוֹת. וְגַם בִּשְׁאָר שְׁבוּעוֹת נִרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִקָּרְבָּן, אִסוּרָא מִיהָא אִכָּא. הַגָּה: יְהוּדִי שֶׁגָּנַב לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְחִיְּבוּהוּ לִשָּׁבַע בְּמַעֲמַד שְׁאָר הַיְּהוּדִים, וְיוֹדְעִים שֶׁנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר, יְכוּפוּהוּ שֶׁיִּתְפַּשֵּׁר עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְלֹא יִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר, אֲפִלּוּ אִם הָיָה אָנוּס עַל הַשְּׁבוּעָה, הוֹאִיל וְיֵשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם בִּשְׁבוּעָתוֹ (תְּשׁוּבַת מהר"מ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י רֵישׁ פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת). וְאִם הָיָה אָנוּס וְלֵיכָּא חִלּוּל הַשֵּׁם בַּדָּבָר, מְבַטֵּל הַשְּׁבוּעָה בְּלִבּוֹ, הוֹאִיל וְהוּא אָנוּס בִּשְׁבוּעָה, כְּדִלְעֵיל סי' רל"ב (ד"ע).
ב תְּקִיעַת כַּף, דִּינָהּ כְּדִין שְׁאָר שְׁבוּעוֹת וְיֵשׁ לָהּ הַתָּרָה. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַתִּירָהּ רַק בְּמָקוֹם שֶׁמַּתִּירִין שְׁבוּעָה, (טוּר וְהַתּוֹסָפוֹת בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם מַחְמִירִים בת"כ יוֹתֵר מִשְּׁבוּעוֹת) וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן ר"ג ור"ל. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהִיא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה, אֲבָל כְּשֶׁהִיא כְּדֶרֶךְ הַסוֹחֲרִים שֶׁתּוֹקְעִים כַּפָּם זֶה לָזֶה לְקַיֵּם הַמִּקָּח, אֵין לָהּ דִּין שְׁבוּעָה כְּלָל. הַגָּה: הִגְבִּיהַּ יָדוֹ וְאָמַר: אֲנִי תּוֹקֵעַ כַּפַּי לַשָּׁמַיִם אוֹ לְצוּרִי, צָרִיךְ הַתָּרָה (בְּמָרְדְּכַי פ"ג דִּשְׁבוּעוֹת וּתְשׁוּבַת ר"י וּתְשׁוּבַת מיימ'). הַנּוֹתֵן תְּקִיעַת כַּף לַחֲבֵרוֹ, וְתָלָה בְּדַעְתּוֹ, יָכוֹל לִמְחֹל לוֹ. וְאִם לֹא תָּלָה בְּדַעְתּוֹ, רַק עֲשָׂאוֹ דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה, לֹא יוּכַל לִמְחֹל לוֹ וּבָעֵי הַתָּרָה (גַּם זֶה שָׁם).
ג שְׁבוּעָה חָלָה עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן אוֹ שֶׁלֹּא יְדַבֵּר. הַגָּה: נִדּוּי יֵשׁ לוֹ דִּין שְׁבוּעָה (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן ר"ו בְּשֵׁם יְלַמְּדֵנוּ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדָנִין לְחֻמְרָא, שֶׁחָל עַל כָּל דָּבָר שֶׁחָל עָלָיו הַשְּׁבוּעָה וְעַל כָּל דָּבָר שֶׁחָל עָלָיו הַנֶּדֶר (שָׁם בְּשֵׁם רשב"ץ).
ד שְׁבוּעָה אֵינָהּ חָלָה עַל דְּבַר מִצְוָה, בֵּין שֶׁהוֹצִיאָהּ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה שֶׁאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵשֵׁב בַּסֻכָּה, בֵּין שֶׁהוֹצִיאָהּ בְּלָשׁוֹן נֶדֶר שֶׁאָמַר: יְשִׁיבַת סֻכָּה עָלַי בִּשְׁבוּעָה. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּנִשְׁבַּע עַל הַמִּצְוָה לְחוּד, אֲבָל אִם נִשְׁבַּע עָלֶיהָ בְּכוֹלֵל, חַלָּה גַּם כֵּן עַל דְּבַר מִצְוָה, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רל"ו וְסִימָן רל"ח.
ה מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁאִם לֹא יִפְרְעוּהוּ תּוֹךְ ו' שָׁבוּעוֹת יְבַטֵּל הַיְּלָדִים מִלִּמּוּדָם עַד שֶׁיִּפְרְעוּהוּ, הַשְּׁבוּעָה חָלָה, דְּמִצְוָה לָאו עֲלֵיהּ רַמְיָא אֶלָּא עַל אֲבוֹת הַנְּעָרִים.
ו הַנִּשְׁבָּע עַל דְּבַר מִצְוָה דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה אוֹ שֶׁלֹּא לִקְרֹא הַמְּגִלָּה, הַשְּׁבוּעָה חָלָה. וְכֵן אִם נִשְׁבָּע לְקַיֵּם מִצְוָה דְּרַבָּנָן, חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעָה אִם מְבַטְּלָהּ. וְהוּא הַדִּין לְדָבָר שֶׁהוּא מִדְרַשׁ חֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּנִשְׁבָּע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מִצְוָה דְּרַבָּנָן, אוֹ לַעֲשׂוֹת, אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לַעֲבֹר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ הִיא דְּרַבָּנָן, לֹא חָלָה עָלָיו שְׁבוּעָה.
ז הַנִּשְׁבָּע לַחֲלֹץ לִיבִמְתּוֹ אֵין זֶה נִשְׁבָּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, דִּבְדִידֵיהּ תָּלָה רַחֲמָנָא אִי נִיחָא לֵיהּ לְיַבֵּם אִי נִיחָא לֵיהּ לַחֲלֹץ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁיַּצִּילֶנּוּ מִן הַהֶפְסֵד הֲוָה נִשְׁבָּע לְבַטֵּל מִצְוָה וְאֵינוֹ חָל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ כְּלָל י"א). וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לִי דְּיֵשׁ לְהַתִּירָהּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יְגַלֶּה לוֹ, דְּלֹא עָדִיף מִמַּה שֶּׁהוּא מִדְרַשׁ חֲכָמִים. קְרִיאַת הַתּוֹרָה בְּצִבּוּר אֵינוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּשְׁבוּעָה אוֹ נֶדֶר חָל עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב"ץ).
ח אִם נִשְׁבַּע לָדוּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ הוּא מִתְבַּטֵּל מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, לֹא הָוֵי נִשְׁבָּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ אִשָּׁה עַד שֶׁיִּשָּׁבַע כֵּן. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָשָׂא אִשָּׁה זְקֵנָה וְנִשְׁבַּע לָהּ שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִיֵּם פִּרְיָה וּרְבִיָּה, דְּחָלָה הַשְּׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי כָּלַל בָּזֶה דְּבָרִים שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה בָּהֶם, עַל נָשִׁים שֶׁלֹּא יוּכַל לְקַיֵּם מִצְוַת פִּרְיָה וּרְבִיָּה, וְהָוֵי כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת חֲבֵרוֹ (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רכ"ח וְרל"ב וְריב"ש וְרשב"ץ) וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן רכ"ח דִּינוֹ.
ט מַתְפִּיס בַּשְּׁבוּעָה, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל כִּכָּר זֶה, וְאָמַר עַל אַחֵר: יְהֵא כָּמוֹהוּ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִמַּלְקוֹת וּמִקָּרְבָּן עַל הַכִּכָּר הַמֻּתְפָּס, אִסוּרָא מִיהָא אִכָּא.
י שָׁמַע חֲבֵרוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע, וְאָמַר: אֲנִי כְּמוֹתְךָ, הֲרֵי הוּא אָסוּר.
יא שְׁבוּעָה שֶׁהוֹצִיאָהּ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: אֲכִילַת כִּכָּר זֶה עָלַי שְׁבוּעָה, אָסוּר.
יב אָמַר: הֲרֵינִי נָזִיר הֲרֵינִי נָזִיר, חָלוּ שְׁנֵיהֶם וְצָרֶיךָ לִנְהֹג שְׁתֵּי נְזִירוּת.
יג אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה, שֶׁאִם אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, אֵין הַשְּׁנִיָּה חָלָה. אֲבָל אִם נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה, חָלָה הַשְּׁנִיָּה.
יד אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל בָּשָׂר עֶשְׂרִים יוֹם, וְחָזַר וְאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל בָּשָׂר כ"ב יוֹם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר בְּבָשָׂר שְׁנַיִם וְאַרְבָּעִים יוֹם. וְאֵינוֹ נִרְאֶה לִי, אֶלָּא אֵינוֹ אָסוּר בְּבָשָׂר אֶלָּא כ"ב יוֹם. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּמוֹסִיף בְּנֶדֶר שֵׁנִי עַל נֶדֶר רִאשׁוֹן, אֲבָל אִם אָמַר ב' פְּעָמִים: עֶשְׂרִים יוֹם, וַדַּאי לֹא כִּוֵּן לַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, דְּאִם כֵּן נִדְרוֹ לָמָּה לִי, וְאָסוּר בְּבָשָׂר מ' יוֹם (כֵּן דִּקְדֵּק מִסֻגְיַת הַגְּמָרָא פ"ב דִּנְדָרִים). וַאֲפִלּוּ אִם מוֹסִיף עַל נִדְרוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין עוֹלִים לוֹ יָמִים הָרִאשׁוֹנִים רַק אִם נָדַר ב' הַנְּדָרִים בְּיוֹם אֶחָד (סְבָרַת הַתּוֹסָפוֹת פ' הֲרֵינִי נָזִיר וּמָרְדְּכַי סוֹף הל' אֲבֵלוּת), אֲבָל אִם כְּבַר הִתְחִיל לִמְנוֹת עֶשְׂרִים יוֹם הָרִאשׁוֹנִים וְאַחַר כָּךְ נָדַר כ"ב יוֹם, אֵין מִנְיָן הָרִאשׁוֹן עוֹלֶה לוֹ כְּלָל וְאָסוּר בְּבָשָׂר מ"ב יוֹם, וְרָאוּי לָחוּשׁ לְזֶה. וְעַיִּןִ לְעֵיל סוֹף סִימָן רי"ז עוֹד מִזֶּה.
טו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם אָמַר: קוּנָם כִּכָּר זוֹ עָלַי, וְחָזַר וְאָמַר: קוּנָם כִּכָּר זוֹ עָלַי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.
טז כֵּיוָן שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מֻתָּרִים, אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ אִם פְּלוֹנִי אָמַר דָּבָר זֶה, וְנִמְצָא שֶׁאֲמָרוֹ, מֻתָּר בַּכִּכָּר. וְכֵן אִם תָּלָה כִּכָּר בְּאַחֵר, שֶׁאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ אִם אֹכַל זוֹ, וְשָׁכַח וַאֲכָלָהּ, לֹא חָלָה עָלָיו הַשְּׁבוּעָה וְיָכוֹל לֶאֱכֹל שֶׁל תְּנַאי תְּחִלָּה, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁיִּשְׁכַּח וְיֹאכַל הָאִסוּר אַחַר כָּךְ. אֲבָל שֶׁל אִסוּר אָסוּר לֶאֱכֹל, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֹאכַל שֶׁל תְּנַאי. וְאִם אָכַל שֶׁל תְּנַאי תְּחִלָּה, בְּשׁוֹגֵג, מֻתָּר בַּשְּׁנִיָּה. וְאִם אֲכָלָהּ בְּמֵזִיד, חַיָּב עַל הַשְּׁנִיָּה.
יז אִם תְּלָאָן זוֹ בְּזוֹ, שֶׁאָמַר: לֹא אֹכַל זוֹ אִם אֹכַל זוֹ וְלֹא אֹכַל זוֹ אִם אֹכַל זוֹ, אָסוּר לֶאֱכֹל כָּל אַחַת מֵהֶן, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֹאכַל הַשְּׁנִיָּה. וְאִם אָכַל הָאַחַת, אִם נִזְכַּר לִשְׁבוּעָתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאֲכָלָהּ, אָסוּר בַּשְּׁנִיָּה; לֹא נִזְכַּר לִשְׁבוּעָתוֹ, מֻתָּר בַּשְּׁנִיָּה.
א סָעִיף א בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו בין לענין כו'. כדלעיל סימן ר"י:
ב סָעִיף א בין שהולכין כו'. לעיל סימן רי"ז וכן שהולכין אחר כוונת הנודר כדלעיל סימן רי"ח וכן לכל שאר דברים:
ג סָעִיף א בין לענין הקמתה וביטולה. כדלעיל סימן רכ"ד ורל"ד:
ד סָעִיף א בין לענין תנאי. לעיל סימן רי"א.
ה סָעִיף א שכשם שנדרי כו'. כדלעיל סי' רל"ב:
ו סָעִיף א והוא שכשנשבע כו'. גם בנדרים הדין כן כדלעיל סי' רל"ב סעיף ד' בהג"ה ועפ"ר:
ז סָעִיף א לא יהא מעמיד דבריו. כגון שיאמר יאסר ככר זה עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ואומר בפירוש שאינו מתכוין להבאי בדרך הפלגה אלא שודאי ראה אז הככר אסור:
ח סָעִיף א ומדברי הרמב"ם כו'. ולעיל סי' רל"ב כתבו המחבר והרב בסתם שלא כדברי הרמב"ם:
ט סָעִיף א וגם בשאר שבועות. משמע דגם בשבועות אונסים איסורא איכא וצריך התרה אם נשבע לאנס שיאסרו עליו פירות פלוני אם אינן מבית המלך יש להתיר ולא יעבור וכן משמע יותר בעט"ז ולפע"ד לא נראה מדברי הרמב"ם כן ואדרבה מדכתב גבי שבועות אונסים ה"ז מותר ובשבועות הבאי ושגגות פטור עליהם משמע דבאונסים אפילו איסורא ליכא והכי משמע מדתנן בפ"ד דנדרים ובה"א אף' בשבועה ובירושלמי שהבאתי לעיל סי' רל"ב ס"ק כ"ט דשבועות אונסין שרי כמו נדרי אונסין וכן פשוט בכל הפוסקים וט"ו לעיל סי' רל"ב סי"ד והכי הוה סוגיא דעלמא:
י סָעִיף א איסורא מיהא איכא. כלומר וכשנשבע יש להתירה אבל אין ר"ל דאסור לכתחלה לישבע דזה פשיטא דגם בנדרים אסור כדלעיל סימן רל"ב סי"ג:
יא סָעִיף א אפילו אם היה אנוס כו'. פי' שהוא אנוס בשבועה מחמת ערכאותיהם שאם לא ישבע ידונו אותו במיתה כדיניהם מ"מ כיון דיש לו ויוכל להתפשר יעשה פשרה וכן כתב בהג"א שם כפינן ליה לגופו כיון דיש לו שלא יתחלל ש"ש כו' אבל אם אין לו במה להתפשר אנוס גמור הוא ואף בדאיכא חילול השם ישבע ומבטל השבועה בלבו כך כתב הב"ח ואין מחויב להרג ולא לעבור בכה"ג כדלעיל סימן קנ"ז ומיהו נראה שיש לסייעו בכל מה דאפשר גם בשל אחרים כדי שלא יתחלל ש"ש:
יב סָעִיף א ואם היה אנוס וליכא חילול השם כו'. כלומר שהוא אנוס מחמת ערכאותיהם וליכא חילול השם אע"פ שיש לו ויוכל להתפשר מבטל השבועה כו':
יג סָעִיף ב אין לה דין שבועה כלל. כמ"ש בח"מ סימן ר"א:
יד סָעִיף ב ותלה בדעתו כו'. ע"ל סימן רכ"ח סל"ז וסימן רל"א ומ"ש שם:
טו סָעִיף ג שבועה הלה כו'. אע"ג דנדרים אין חלין על דברים שאין בהם ממש אלא מדרבנן כדלעיל סימן רי"ג שבועה חלה מדאורייתא מפני שהשבועה חלה על גוף האדם ומטעם זה אינה חלה על דבר מצוה אף על גב דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט"ו שא"א לו לישבע שלא יעשה המצוה כגון שלא ישב בסוכה וכה"ג שהרי הוא חייב לישב בה:
טז סָעִיף ג נידוי כו'. ומבואר ברשב"ץ שם דשמתא חרם ונידוי הכל אחד הוא ונראה דאין להקל דבריש נדרים קאמר איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה אחפצא אלמא דחרמים דין נדר להם הלכך העיקר דיהבינן ליה חומר שבועות וחומר נדרים:
יז סָעִיף ד בין שהוציאה בלשון נדר כו'. ואע"ג די"א לעיל ס"ס ר"ו דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא מהני מודה בשבועה שהוציא בלשון נדר דמהני אי הוה חל ע"ד מצוה כ"כ האחרונים ועיין ב"ח:
יח סָעִיף ד שאמר ישיבת כו'. והב"ח כתב דיש להחמיר לענין מעשה באומר ישיבת סוכה עלי כפירוש הראשון שבאשר"י ובהסמ"ג עיין שם:
יט סָעִיף ו וה"ה לדבר שהוא כו'. ע"ל סימן רל"ו ס"ק ג':
כ סָעִיף ו אבל אם נשבע לעבור על מצות דרבנן כו'. תמיה לי דלעיל סימן רל"ח ס"ד פסק כרמב"ם דבנשבע לאכול פחות מכזית נבלה חייב בשבועה אף על גב דחצי שיעור אסור מן התורה כיון שאין לוקין עליו מה"ת וכאן פסק דאפילו באיסור דרבנן לא חלה השבועה ואפשר ר"ל דאין השבועה חלה שיעבור עליה אלא יש להתירה וכן בסימן רל"ח ר"ל חייב על השבועה לענין שצריך התרה עוד יש לומר כמ"ש בתשובת מהר"ל ן' חביב סימן ק"ג לדעת הר"ן דדבר דרבנן חמיר טפי מחצי שיעור שאסור מן התורה דכשהוא אסור מן התורה הוי מרבוי' דכל דוקא וליכא לאו מיוחד לאיסורו וכל שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה (כמו דבר שהוא מה"ת שאינו אלא מדרש חכמים ואינו מפורש בתורה) מה שאין כן כשהוא אסור מדרבנן דאיכא לאו דלא תסור ועוד דדבר שהוא מדרבנן איכא למימר העמידו דבריהם כשל תורה עכ"ד ולענין דינא בתשובת ן' חביב שם האריך וכן בתשו' מבי"ט ח"ב סימן נ"א ומהרש"ל והב"ח פסקו דבנשבע לעבור עבירה דרבנן דאף על גב די"א דהשבועה חלה לענין קרבן ומלקות מכל מקום כופין אותו שישאל על שבועתו ולא יעבור וכ"כ העט"ז ומשמע דאפילו נשבע בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים לא יעבור אלא יתיר שבועתו וכן מבואר בתשו' הר"ן גבי כלל הקרן והרבית ועמ"ש מהרש"ל על דברי הטור בשם הרא"ש וז"ל ואין שאר רבותינו מסכימים לזה אלא כופין אותו שישאל על נדרו וכן עיקר עכ"ל ומביאו הב"ח במסקנתו נראה מבואר דאפילו בנשבע לבטל מצוה דרבנן כופין אותו ואע"פ שלא ידעתי מאן רבותינו גם מפשט דברי כל הפוסקים וכן לעיל סימן רט"ו לא נראה כן מ"מ יש להחמיר ועי"ל דהא לא מיירי אלא מעיקר הדין אבל ודאי דראוי לכופו שישאל על נדרו:
כא סָעִיף ז הנשבע לחלוץ כו'. ואם נשבע הגדול שלא לייבם ושלא לחלוץ עיין בא"ע סימן קס"א ס"ד בהג"ה:
כב סָעִיף ח וכ"ש כו'. קשה מאי ענין זה לזה ונראה דדעת הרב דבנשבע לדור במקום אשה השבועה חלה משני טעמים חדא כיון שלא היו נותנין לו אשה עד שישבע כן א"כ מוכרח הוא לישבע לישא אשה ומצות כבוד נדחית מפניה כדלקמן סימן ר"מ ועוד דכיון שלא היו נותנים לו אשה א"כ אין כונתו בשבועה אלא בשביל האשה ולא לעקור מצות כבוד והוי נשבע בכולל וכ"ש אם נשא אשה זקנה כו' דהוי כולל וכן משמע בעט"ז:
כג סָעִיף ח שהרי כלל בזה כו'. צ"ע בתשובת א"ז קטן שהביא הב"ח ס"ס רכ"ח דכתב שם דלא חלה השבועה אפי' קיים כבר פריה ורביה ומשמע שם דלא הוי כולל דכיון שנשבע שלא לישא אשה א"כ נשבע לבטל המצוה שהוא מצוה לישא אשה אלא דמסיק שם ולרווחא דמלתא יתירו לו ע"ש ובתשובת מהר"ר אהרן ששון סי' ס"ד מביא ג"כ רק תשובת ריב"ש בסתם וע"ש:
כד סָעִיף ח שלא יוכל לקיים כו'. כגון זקנה קטנה ואיילונית:
כה סָעִיף ח וע"ל סי' רכ"ח. ס"כ מה דינו של הנשבע לדעת חבירו:
כו סָעִיף ט אע"פ שפטור כו'. ולא דמי למתפיס בנדר דלעיל סימן רכ"ט סעיף ג' דנדר חל על הגוף החפץ משא"כ שבועה:
כז סָעִיף יא שבועה שהוציאה כו'. ע"ל ס"ק ט"ז:
כח סָעִיף יב אמר הריני כו'. פי' אף שאומר הריני נזיר היום צריך לנהוג ב' נזירות דהיינו ב"פ ל' יום משום דקי"ל אפילו אמר הריני נזיר רק ליום א' צריך לנהוג נזירות שלשים הלכך כיון דקי"ל שהנזירות חל על הנזירות צריך לנהוג ב"פ ל' יום זה אחר זה ודע דנזירות נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בין בארץ בין בח"ל כדמוכח בספ"ג דנזיר אלא שהרמב"ם כתב בספ"ב דנזיר דמי שנדר בזמן הזה בח"ל כופין אותו לעלות לא"י ולהיות נוהג שם נזירות וכל זמן שהוא בח"ל ה"ז אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שאין ימים אלו עולים עכ"ל וכ"כ הסמ"ג לאוין רמ"ג דף ע"ד ריש ע"ג והראב"ד שם השיג על הרמב"ם בזה דאין כופין אותו לעלות לא"י דאין טומאה וטהרה בינינו והלא כולנו טמאי מתים ואין כאן הפרש בין א"י לח"ל עכ"ל ועיין בכסף משנה שם ובתוס' י"ט ספ"ג דנזיר שהאריכו בזה ומ"מ פשוט שהנזירות חל בכל מקום ובכל זמן וכן משמע ממ"ש המחבר דין נזירות כאן ולעיל ס"ס ר"ג וס"ס ר"ו וסי' רט"ו ס"ה וס"ס רכ"ט וסי' רל"ד סכ"ד והא דלא כתב שאר דיני נזירות משום שהטור ושאר פוסקים ג"כ לא כתבו אותם ועיין ברמב"ם ובסמ"ג חילוקי הדינים וגם תלמוד מהם כמה דינים לנדרים ובמקום שאמרו ספק נזירות להקל קי"ל ספק נדרים להחמיר ומ"מ נראה שהרמב"ם והסמ"ג לא קאמרי דכופין אותו לעלות אלא בנזיר סתם משום טומאת ארץ העמים וכדמשמע בכסף משנה שם אבל נדר בנזירות שמשון כיון דמותר בטומאה רק דאסור ביין ובתגלחת נוהג נזירות בח"ל ולכך לא כתבו הרמב"ם וסמ"ג שם דין זה רק קודם דין דנזירות שמשון מיהו מהני שאלה בנזירות כמו בנדרים כמ"ש המחבר לעיל ס"ס רכ"ט וכ"כ הרמב"ם רפ"ב מהל' נזיר מי שנדר בנזיר ונחם על נדרו ה"ז נשאל לחכם ומתירין לו נזירתו כדרך שמתירים שאר נדרים עכ"ל ובכ"מ שם לא כתב מאין הוציא כן והוא ש"ס פ"ב דנדרים דף י"ז י"ח כ' ופ' בתרא דנדרים דף צ' ופ"ה דנזיר דף ל' ל"א ובדוכתי טובי ואולי לרוב פשיטתו לא הוצרך הכ"מ לכתבו מיהו המקבל עליו נזירות שמשון לא מהני שאלה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' נזיר דין י"ד והוא ש"ס פ"ב דנזיר דף י"ד ומכות דף כ"ב ופשוט הוא וגם האב ובעל מפירים נזירות בתו ואשתו נמי כנדרים וכמ"ש המחבר לעיל סימן רל"ד סכ"ד וכ"כ הרמב"ם סוף הל' נדרים ופ"ט מהל' נזיר והוא מן הש"ס כמבואר בכ"מ שם מיהו בנזירות שמשון כתוב בתשובת מבי"ט ח"ב סימן מ"ה דף כ"ב ע"ד תשובת ר"י בי רב שאין הבעל יכול להפר ועיין בתשובת האחרונים כמה תשובות מדיני נזירות ומנזירות שמשון:
כט סָעִיף יג אין שבועה כו'. כתב בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' קפ"א אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט ואם כן בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא י"ל הותר הראשון הותרו כולם כיון שאינם יכולין לחול עד שיחול הראשון תחלה וצ"ע ריב"א עכ"ל וכתוב בתשובת מהר"ם מינ"ץ דהכי מספקא ליה דאי כשם שמי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אינו חייב אלא א' דאין שבועה חלה על שבועה ואם הותרה הראשונה חלה שבועה שניה וה"נ כיון דאמר בכל פעם שיעשה דבר כו' הוי כאלו נשבע כמה שבועות ואין שניה חלה עד שהותרה הראשונה וא"כ בכל פעם צריך שאלה או שמא י"ל כו' פי' שאמר הכל בשבועה אחת הוי הכל חד שבועה ול"ד להא דנשבע שבועה על שבועה לכך אמרינן הותר הראשון הותר כולם וכן דוק בלישנא בשאילה דנקט אדם שנדר אדנקט ל' נדר משמע דעשה נדר גמור ואמר הרי עלי שלא אעשה דבר זה ואם אעשה דבר זה אתן גם פשוט ולא ניתק הנדר ובטל האיסור בל יחל בנתינת הפשוט ולכך לא מתחיל חיוב הפשוט עד אחר שעבר הנדר (כלומר ול"ד לרכיבה דלעיל סימן רכ"ח ס"ק ל"א ע"ש ודוק) ודומה להא (דלעיל ס"ס רכ"ט) דנשבע שלא ידבר עם פלוני ואח"כ נשבע שאם ישאל על השבועה יהא אסור בבשר וניחם הרי זה נשאל על השבועה ראשונה שאין מתירין שבועה ב' שעדיין לא חלה ה"נ לא חייב הפשוט עד אחר שעבר וע"ז מסופק בעל השאלה כיון דלא מצי להתיר הפשוט עד אחר שעבר הנדר אם כן בכל פעם צריך שאילה לחכם או שמא כו' ע"כ:
ל סָעִיף יד ודוקא כו' אבל אם אמר שתי פעמים כו'. כן דקדק הרב בד"מ מסוגית הש"ס פ"ב דנדרים דף י"ז דקי"ל כשמואל דאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום צריך לנהוג ב' נזירות וה"ה לנדרים ושבועות אלא שהמרדכי כתב סוף הל' אבילות והתוס' פרק הריני נזיר דאין נזירות חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום אחד דזהו ודאי דעתיה על ב' דאם לא כן נדר ב' למהלי ומשמע אבל נדר נזירות שלשים יום ואח"כ נדר נזירות ארבעים יום שלשים יום הראשונים עולים למנין כו' מאחר דמוסיף בנדר השני נזירות וא"כ ה"ה בנדר אם הוסיף בנדר הב' דעולין לו לימי נדר הראשון למנין שני ודוקא בנדר הב' נדרים ביום א' אבל אם מנה מקצת נדר הראשון תחלה ואחר כך נדר השני אינו עולה לו כך משמע התם בתוס' ומרדכי ע"ש עד כאן לשון ד"מ אבל לפענ"ד אין ראיה דדוקא בנזירות הוא דקי"ל כשמואל וכדמשמע במתני' דקתני יש נדר בתוך נדר כיצד אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום כו' ולא נקט הכי בנדר גופא (והא דפתח בנדר וסיים בנזירות היינו משום דנזיר נמי נדר מקרי כמ"ש התוס' שם) אלא דוקא בנזירות דינא הכי וכדכתב הר"ן שם דנפקא לן מקרא בש"ס מנזיר להזיר דנזירות חל על נזירות וקרי להאי גוונא נדר בתוך נדר לפי שהנזירות שניה חלה בתוך זמן הראשונה אלא שא"א לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה דאם איתא דלא חיילה בשעת נדר היאך תחול לאחר מכן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילה השתא לא חיילה נמי בתר זימנא אלא ודאי מהשתא הוא דחיילה עד כאן לשונו. אבל בנדרים ליכא למימר הכי. א"נ כמ"ש התוס' שם וז"ל ק' אמאי שבק סתם נדר דפתח ביה וי"ל משום דבנדרים לא משכח נדר בתוך נדר כו' דבשלמא התם בנזירות כו' י"ל דשאני נזירות הואיל ואית ליה קיצותא ל' יום כו' וזה נראה דעת הב"י במה שהשיג על הטור וז"ל משמע לי דבכ"ב יום סגי דע"כ לא אמרו באומר הריני נזיר הריני נזיר דמונה ב' נזירות אלא משום דאין נזירות פחות מל' יום כו' כלומר אבל בעלמא אין נדר בתוך נדר ודלא כהרב בד"מ שכתב ודבריו צ"ע מה בכך דאין נזירות פחות מל' יום מ"מ למה לא יעלה מנין הא' לב' נזירות ואפשר דדעתם דאין נזירות חלים זה על זה רק במוסיף יום א' כגון שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר והוא דעת רב הונא בש"ס אבל הוא דלא כהלכתא דהא שמואל פליג התם וכוותיה פסק שם האשר"י עכ"ל והדבר פשוט שאין דעת הב"י כן מכמה טעמים ואין להאריך אלא כוונת הבית יוסף כמ"ש והוא נכון גם בעט"ז השמיט מ"ש הרב דאם אמר שתי פעמים עשרים יום אסור בבשר מ' יום ואדרבה כתב שגם הטור סבירא ליה דדוקא כשהוסיף ימים בשניה על הראשונה אומרים כן אבל אם אינו מוסיף דהוי ממש דומיא דנזירות זהו מה שמעטיה רחמנא בנזיר להזיר דדוקא בנדר (כלומר בנזירות) אמרי' כן ולא בשבועה (או נדר שאינו של נזירות) עכ"ל ואפילו אם נפשך לומר דדוקא באומר הריני נזיר היום או הריני נזיר ל' יום וחזר ואמר הריני נזיר שלשים יום אלו הוא דמחלקים התוס' שם בין נדר לנזיר כדמשמע פשט לשונם שם אבל באומר הריני נודר מבשר כ' יום וחזר ואמר הריני נודר מבשר כ' יום יש לפרש דעתו דאכ' יום אחרים קאמר ולפי זה נצטרך לדחוק ולומר דבכה"ג לא קשה להו להתוס' אמאי שבקא סתם נדר דפתח ביה משום דהכא לא מטעם יש נדר בתוך נדר אסור במ' יום אלא דהוי כאומר הריני אסור בבשר מ' יום ודוק מכל מקום היינו מטעם כוונתו דודאי אם כוון לאסור ארבעים יום דאזלינן בכל דוכתי בתר כוונת הנודר אבל אם נדר סתם כמו שפירשו חכמים או שכוונתו שיחול הנדר השני על הראשון ויהא עליו שני נדרים ודאי אינו אסור אלא עשרים יום כמו באומר הריני נודר מבשר עשרים יום וחזר ואמר הריני נודר מבשר כ' יום אלו דאינו אסור אלא עשרים יום דדוקא בנזירות כשאומר הריני נזיר שלשים יום וחזר ואמר הריני נזיר שלשים יום אלו חייב שני נזירות וכמ"ש התוספות שם וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן תרט"ו מה שאין כן בנדרים ומכל מקום אין דברי הרב מוכרחים וכמ"ש:
לא סָעִיף יד רק אם נדר ב' הנדרים ביום א' כו'. כתב הב"ח ולא נהירא אלא הכא דמי למי שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום דלשמואל מונה ב' נזירות ויש לחוש לאסור מ"ב יום גם כשב' הנדרים ביום אחד כו' כדפי' עד כאן לשונו ותימה דהרי במרדכי ותוס' שם משמע כהרב וכמ"ש בד"מ גם מה שנראה מדבריו דדין נדרים ונזיר אחד הוא נמשך אחר דברי הרב אבל כבר כתבתי בסמוך שאינו כן:
לב סָעִיף טו יש מי כו'. לפי שבבית יוסף לא הביא רק הר"ן שכתב כן לכך כתב בלשון יש מי שאומר אבל באמת כן הוכיחו גם התוס' פרק ב' דנדרים (דף י"ז) וכן משמע מפירוש רש"י והרא"ש מדפירשו יש נדר בתוך נדר לענין שני נזירות ולא לענין מלקות וכן הוכיח הרשב"א בתשובה סימן תרט"ו:
לג סָעִיף טז אם נשבע שלא אוכל כו'. כתב הדרישה סי"ג ק"ק דאם כן היאך מצינו שבועת ביטוי דהא כתב הטור (והמחבר) לעיל ר"ס רל"ו דבין נשבע על דבר שעבר או להבא חייב קרבן ויש לומר דודאי אם נשבע על דבר שזה כן והוא לא בודאי חייב קרבן שהרי נשבע לשקר כגון שאמר שבועה שאכלתי היום והוא לא אכל אף על גב ששכח מכל מקום הרי הוא שוגג וחייב קרבן אבל כאן לא נשבע על דבר שהוא כן אלא נשבע על תנאי אם אמר פלוני דבר זה ונמצא שאמרו הרי זה שגגה ומותר לאכלו שאין השבועה חלה כלל כיון שעל תנאי כן נשבע וכן בתולה ככר זה בחבירו עכ"ל ותימה דאשתמיטתיה ש"ס ערוך שהוא להדיא נגד דבריו דגרסינן בפרק שבועות שתים (שבועות דף כ"ו ריש ע"ב) בעא מיניה רבא מרב נחמן איזה שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אונס הוא אמר ליה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן או לאו וכ"כ הרמב"ם פרק ג' מה"ש כיצד שבועות שגגות כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל כו' אם כן איזה שבועות שגגות ביטוי שחייבים עליה קרבן לשעבר כגון שנשבע שלא אכל והוא יודע שאכל וששבועה שקר זו שנשבע אסורה אבל לא ידע שחייבים עליה קרבן זו היא השגגה שחייבין עליה קרבן בשבועות ביטוי לשעבר עד כאן ומכל מקום נראה לענין איסור בתלה בתנאי ולא הוי שבועות שגגות אלא כשבשעת השבועה היה ברור לו שכדבריו כן הוא כגון כשנשבע שלא אוכל ככר זה אם אמר פלוני דבר זה היה ברור בדעתו שלא אמרו וכן משמע בש"ס גבי את לבך אנסך אבל אם לא היה ברור לו אלא שהיה מסתפק בדבר או שאינו יודע כלל הן או לאו ונשבע אם אמר פלוני דבר זה לא אוכל ככר זה אין זה שבועות שגגות ואסור בככר ודוק:
לד סָעִיף טז ולא חיישינן שישכח כו'. דבאיסורא מזדהר אינש אבל בתנאי לא מזדהר כדלעיל ס"ס רי"ג ור"כ ועיין שם:
לה סָעִיף טז אבל של איסור אסור כו'. ואם אכל האיסור תחלה אפילו בשוגג אסור לאכול אחר כך אחר התנאי כן כתב העט"ז ועיין בס"ק כ':
לו סָעִיף יז אסור לאכול כל אחד כו'. דהא כל אחד ואחד של איסור נמי מיקרי והוי ליה כאכל האיסור דלא מזדהר תו בתנאי':
לז סָעִיף יז לא נזכר כו'. והעט"ז תמה בזה דאפילו לא נזכר בשבועתו מכל מקום איסורא איכא בשניה והאריך בזה ע"ש גם הב"ח תמה בזה וכתב דלר"י אסור לאכול השניה ובפ"ד כתב דמיירי דכשתלאן זו בזו היה דעתו דהראשונה שיאכל יהא תנאי דכך הוא סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והב' היא איסורא ולא היה בדעתו שכל אחד מהן יהיה איסור ותנאי ודאי קודם שאכל אחד מהן כל אחד מהן יש עליה שם איסור ותנאי הואיל שבידו לאכול תחילה איזה שירצה ומיד שאכל אחד מהן דעתו שהוא התנאי וממילא לא נשאר אלא האיסור ולכן אף אם יאכלנו במזיד אין כאן שוב חיוב שבועה אפי' לר"י דדוקא אם אוכל התנאי במזיד חלה השבועה וע"ש שהאריך:
א סָעִיף א וי"א דשבועת הבאי כו'. דכתיב בשבועה לא ינקה:
ב סָעִיף א מבטל השבועה בלבו. עמ"ש סי' רל"ב סעיף י"ד מה שיש לתמוה על זה:
ג סָעִיף ג שבועה חלה. שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש אבל הנדר חל על החפץ וזה הטעם נמי בחילוק לענין דבר מצוה בסעיף ד' דאין על החפץ חיוב לקיים המצות:
ד סָעִיף ד ישיבת סוכה עלי. אין להקשות הא הוה ישיבת סוכה דבר שאין בו ממש תירצו התוס' דלא מקרי אין בו ממש אלא כשאינו מזכיר החפץ שאינו מדבר ממש אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפי זה לעיל בסי' רל"ד סעיף א' באומרת יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומרת אלא נעשה כאומרת קאמרי' כיון שהזכירה הידים כ"כ הר"ן:
ה סָעִיף ד עלי בשבועה. כתב רש"ל מכאן משמע דמהני לשון שבועה כשאומרו בלשון נדר והוה מהני אי הוה חל על דבר מצוה עכ"ל ורצונו לומר אע"ג דבסוף סימן ר"ו איכא פלוגתא בזה והטור בשם הרא"ש כתב שם דלא מהני נדר בלשון שבועה שאומר אני נודר שלא אוכל מכל מקום כאן בשבועה בלשון נדר מהני וכ"פ בסמוך סעיף י"א:
ו סָעִיף ו על דבר מצוה דרבנן. עיין מ"ש בסי' רכ"ח סל"ג:
ז סָעִיף ו שלא להדליק כו'. כתב רש"ל ואין שאר רבותינו מסכימים לזה אלא כופין שישאל על נדרו וכן עיקר עיין לקמן בסימן רמ"ו עכ"ל:
ח סָעִיף ז שלא לגלות כו'. עיין מה שכתבתי על זה בסימן רכ"ח סעיף ל"ג:
ט סָעִיף ט אף ע"פ שפטור ממלקות. דכיון דבשבועה אוסר עצמו על החפץ כדלעיל נמצא דאין איסור על החפץ על כן אין איסור במתפיס בו דבר אחר מה שאין כן בנדר שהחפץ נאסר עליו ע"כ שייך בו התפסה:
י סָעִיף יב שתי נזירות. פירוש בזה אחר זה:
יא סָעִיף יג אין שבועה. דין זה כפול לעיל סימן רל"ח סעיף כ"א:
יב סָעִיף יד שאסור בבשר שנים וארבעים יום. הוא דעת הטור והבית יוסף הקשה עליו דמאי שנא מאומר שלא אוכל תשעה אלו כו' בסימן רל"ח סעיף י"ב דאם אכל עוד אחד עבר על השבועה על כן סיים גם כאן ואינו נ"ל כו'. ולע"ד נראה דדברי הטור אתיין שפיר דהא באמת יש שני פירושים לשבועה השנים דהיינו שאפשר שעל אותן עשרים יום שנשבע כבר חזר ונשבע עליהם בכולל עכשיו עם שני ימים הנוספים ואפשר שעל אחרים לגמרי קאמר ועל כן אמרינן דעל שניהם נתכוין בכל גווני דיש לומר כל כך יום יהיה אסור בהם וכן לעיל בכל גוונא שיהיה עשר לא אוכל דהא קיימא לן בסימן ר"ח סתם נדרים להחמיר על כן חייב לעיל באוכל עשר וכאן בארבעים ושנים יום אמנם נראה פשוט דאם אומר בפירוש כוונתו היאך היתה אין כאן מחלוקת דהכל מודים דאזלינן בתר פירושו ולענין הלכה יש להחמיר כדעת הטור ואסור מ"ב יום:
יג סָעִיף יז אם תלאן זו בזו כו'. נמצא דעל כל אחד הוי שם איסור ושם תנאי וע"כ אם לא נזכר בשבועתו מותר בשניה ואפילו לדעת ר"י בטור דבתנאי תליא מילתא שאז צריך שיהיה נזכר לשבועתו הרי גם כאן יש שם תנאי על מה שאכל לכתחלה אסור לאכול שתיהן אע"ג דיש שם איסור על הנשארת אם יאכל אחד מהן ובאיסור זהירי אינשי מכל מקום הרי גם שם תנאי עליו:
א סָעִיף א שודאי. כגון שאומר בפי' שאינו מתכוין להבאי בדרך הפלגה אלא שודאי ראה אז הככר אסור. ש"ך:
ב סָעִיף א איכא. כלומר וכשנשבע יש להתירה אבל אין רצה לומר דאסור לכתחלה לישבע דזה פשיטא דגם בנדרים אסור כדלעיל סימן רל"ב סעיף י"ב ומשמע מלשון המחבר דגם בשבועות אונסים איסורא איכא וצריך התרה אבל לא נראה כן מהרמב"ם כלל ואדרבה משמע מדבריו דבאונסין אפילו איסורא ליכא ואין חילוק בין נדרי אונסין לשבועת אונסין והכי הוא סוגיא דעלמא עד כאן לשון הש"ך:
ג סָעִיף א אנוס. פי' שאם לא ישבע ידונו אותו במיתה כדיניהם מכל מקום כיון דיש לו ויוכל להתפשר יעשה פשרה אבל אם אין לו במה להתפשר אנוס גמור הוא ואף בדאיכא חילול השם ישבע ומבטל השבועה בלבו ומיהו נראה שיש לסייע בכל מה דאפשר גם בשל אחרים כדי שלא יתחלל ש"ש עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף א מבטל. אפי' אם יש לו ויוכל להתפשר אפ"ה נשבע ומבטל וכו' ש"ך:
ה סָעִיף ג ממש. מפני שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש אבל הנדר חל על החפץ וזה הטעם נמי בחילוק לענין דבר מצוה דאין על החפץ חיוב לקיים המצות (ומשום הכי חל הנדר על המצוה) ט"ז:
ו סָעִיף ג לחומרא. כתב הש"ך דשמתא וחרם ונידוי יהבינן להו חומר שבועות וחומר נדרים:
ז סָעִיף ד נדר. ואף ע"ג די"א לעיל ס"ס ר"ו דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא מהני מודה בשבועה שהוציא בלשון נדר דמהני כ"כ הש"ך בשם האחרונים וכ' הב"ח דיש להחמיר לענין מעשה באומר ישיבת סוכה עלי:
ח סָעִיף ו חלה. ומ"מ מחייבין אותו שישאל על שבועתו ולא יעבור מהרש"ל וב"ח וכן דעת הלבוש והש"ך:
ט סָעִיף ו לא תעשה. כתב הש"ך תמיה לי דלעיל סי' רל"ח ס"ד פסק דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה חייב בשבועה אע"ג דחצי שיעור אסור מן התורה כיון שאין לוקין עליו מן התורה וכאן פסק דאפי' באיסור דרבנן לא חלה השבועה ואפשר ר"ל דאין השבועה חלה שיעבור עליה אלא יש להתירה ומשמע דאפי' נשבע בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים לא יעבור אלא יתיר שבועתו:
י סָעִיף ז לחלוץ. ואם נשבע הגדול שלא לייבם ולא לחלוץ עיין בא"ע סי' קס"א ס"ד בהג"ה:
יא סָעִיף ח לקיים. כגון זקנה קטנה איילונית וכ' הש"ך דצ"ע דבתשו' א"ז קטן שהביא הב"ח ס"ס רכ"ח כתב שם דלא חלה השבועה אפי' כבר קיים פריה ורביה ומשמע שם דלא הוה כולל דכיון שנשבע שלא לישא אשה א"כ נשבע לבטל המצוה שהוא מצווה לישא אשה ולרווחא דמלתא יתירו לו עכ"ל:
יב סָעִיף ט ממלקות. דכיון דבשבועה אוסר עצמו על החפץ נמצא דאין איסור על החפץ ע"כ פטור ממלקות וקרבן במתפיס בו ד"א משא"כ בנדר שהחפץ נאסר עליו ע"כ שייך בו התפסה. ט"ז:
יג סָעִיף יב נזירות. כתב הש"ך ודע דנזירות נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בין בארץ בין בח"ל כן מוכח בש"ס נזיר אלא שהרמב"ם כ' דמי שנדר בזה"ז בח"ל כופין אותו לעלות לא"י ולהיות נוהג שם נזירות וכל זמן שהוא בח"ל ה"ז אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שאין ימים אלו עולים והראב"ד השיגו דאין כופין אותו לעלות לא"י דאין טומאה וטהרה בינינו וממ"ש המחבר דיני נזירות כאן משמע פשוט שהנזירות נוהג בכל מקום ובכל זמן ומ"מ נראה דאף הרמב"ם לא קאמר שכופין לעלות לארץ ישראל אלא דוקא בנזיר סתם משום טומאת ארץ העמים אבל בנדר נזירות שמשון כיון דמותר בטומאה רק דאסור ביין ובתגלחת נוהג נזירות בח"ל מיהו יש חילוק דנזירות סתם מהני שאלה כמו בנדרים אבל נזירות שמשון ליתי' בשאלה וגם האב והבעל מפירים נזירות סתם של בתו ואשתו ובנזירות שמשון כתב המבי"ט בשם ר"י בי רב שאין הבעל יכול להפר עכ"ל:
יד סָעִיף יג השניה. כתוב בתשו' מהר"ם אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט וא"כ בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא י"ל הותר הראשון הותרו כולם דכיון שאמר הכל בפעם אחת הוי הכל שבועה חדא:
טו סָעִיף יד כ"ב. והט"ז כתב דלענין הלכה יש להחמיר כדעה הראשונה והיא דעת הטור שאסור מ"ב יום וק"ל סתס נדרים להחמיר אמנם נראה פשוט דאם אומר בפירוש כוונתו איך היה הכל מודים דאזלינן בתר פירושו:
טז סָעִיף יד ב' פעמים. והש"ך כתב שאין דברי הרב מוכרחים שהוא למד זה מדין נזיר אבל אינו ענין לשם דדוקא בנזירות נפקא לן בש"ס מקרא דנזיר להזיר אבל בנדרים לא שייך זה וע"ש באריכות:
יז סָעִיף טז מותר. וכתב הש"ך ונראה לענין איסור בתלה בתנאי לא הוי שבועת שגגתו אלא אם בשעת השבועה היה ברור לו שכדבריו כן הוא כגון כשנשבע שלא אוכל ככר זה אם אמר פלוני דבר זה היה ברור בדעתו שלא אמרו וכן משמע בש"ס גבי את לבך אנסך אבל אם לא היה ברור לו אלא שהיה מסתפק בדבר או שאינו יודע כלל הן או לאו ונשבע אם אמר פלוני דבר זה לא אוכל ככר זה אין זה שבועת שגגות ואסור בככר עכ"ל:
יח סָעִיף טז תנאי. דבאיסורא מזדהר איניש אבל בתנאי לא מזדהר כדלעיל ס"ס רי"ג ור"כ וע"ש ש"ך:
יט סָעִיף טז בשוגנ. ואם אכל האיסור תחלה אפי' בשוגג אסור לאכול אח"כ את התנאי כ"כ הלבוש:
כ סָעִיף יז תלאן. נמצא דעל כל א' הוי שם איסור ושם תנאי וע"כ אם לא נזכר לשבועתו מותר בשניה אבל הלבוש והב"ח חולקים ע"ז וס"ל דאף אם לא נזכר בשבועתו מ"מ איסורא איכא בשניה:
א סָעִיף יג דבר מצוה. עיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן ל"ד במי שנשבע שלא ישבע שלא יאכל בשר ועבר ע"ז ונשבע שלא יאכל בשר אם השבועה שניה חלה עליו ואסור לאכול בשר או לאו משום דכל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ לא חלה כלל השבועה שניה ע"ש מ"ש בזה. ועיין בשער המלך פי"ז מהלכות א"ב סוף דין ת' שנסתפק בנשבע שלא יאכל פירות אלו וכיוצא והיו פירות אלו של הקדש או של נטע רבעי דקיי"ל דאין שבועה חלה עליהם משום דמושבע ועומד מה"ס הוא. לכשיפדה אותם מיד גזבר מי אמרינן דחלה שבועה עליהם דכיון דטעמא דאין שבועה חלה ע"ד מצוה הוא משום דאין אחע"א א"כ פקע מיניה איסור הקדש אתי איסור שבועה וחייל וכההיא דאחות אשה דפ' ד' אחין או דלמא שאני התם כו' וכן לא דמי להא דאמרינן (לעיל סימן רל"א סעיף כ"א ולקמן סעיף י"ג) שבועה שלא אוכל ישאל על הראשונה חלה השניה דלכי משכחת רווחא חייל דשאני התם כיון דחכם עוקר הנדר מעוקרו נמצא דלמפרע משעה שהוציא שבועה שניה מפיו מצאה מקום לנוח משא"כ בנדון דידן ושוב העלה כי להלכה דאין שבועה חלה עליהם אפילו לאחר שפדאן ע"ש:
ב סָעִיף ו השבועה חלה. עיין באשל אברהם מ"ש וה"ה הנשבע שלא לילך לבהכ"נ כו' וכן כתב בתשובת הרשב"א סימן כ"ד וסימן קכ"ה ע"ש:
ג סָעִיף ו אפי' הוא דרבנן. עש"ך מה שהקשה מלעיל סימן רל"ח סעיף ד' ועיין בתשובת בית אברהם שאלה ה' מ"ש בזה:
ד סָעִיף ו דרבנן. עיין בתשובת רדב"ז ח"ב סימן תשל"ד על אותם שקיבלו עליהם תקנת רגמ"ה שלא יגרש את אשתו שלא מדעתה ונשבע שיגרש מי חלה השבועה וכ' דלכולי עלמא חייל השבועה דלא אלים תקנתא דרגמ"ה כאיסורי דרבנן ע"ש ובשו"ת הר"ן סימן ל"ח כתב להיפך ע"ש:
ה סָעִיף יב חלו שניהם. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ח מ"ש בזה]:
ו סָעִיף יב שתי נזירות. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש בדיני נזירות סתם ונזירות שמשון ועיין מדינים אלו בתשובת מהרי"ט ח"א סי' י"ט וכ' וכ"א וסי' נ"ג וסימן פ"ט וסימן קל"ה ובח"ב מסימן כ' עד סימן כ"ז ובתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ד' סימן כ"ד ובתשובת ר"ל בן חביב סימן נ"ו ובתשובת רדב"ז החדשות סימן מ"ב וסימן קל"ג וקל"ו וקס"א וסימן תק"ו ובתשובת ראש יוסף להגאון מהר"י אשקאפ"א סוף תשובה ה' דף י"ג ע"ב ובתשובת חוות יאיר סימן ט"ו דף כ"ג. ודע דמה שכתוב בנוסח התרת נדרים שאנו נוהגין בגלילות אלו לאמרם בער"ה וכל מיני נזירות שקבלתי עלי ואפילו נזירות שמשון כו' נוסחא מוטעת היא שהרי נזירות שמשון אין לה התרה כלל כמ"ש בבה"ט והוא ש"ס ערוך והלכה פסוקה וכנזכר בש"ך. איתא בש"ס דעירובין דף מ"ג האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות כל ימות החול וכ"כ הרמב"ם פ"ד מהלכות נזירות דין י"א וק"ל דהא בש"ס דר"ה דף י"א אמרו בתשרי עתידין לגאל אתיא שופר שופר ולר' יהושע בניסן עתידין לגאל ע"ש א"כ לר"א לא יהא אסור אלא בתשרי ולר"י אלא בניסן ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן רי"א שהביא דבספר טורי אבן בר"ה שם הקשה זה ולחלק יצא ע"פ מה דארז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה והוא כתב לישב עפמ"ש הרמב"ם פרק י"א מהל' מלכים דביום שב"ד בא אז לא תהיה הגאולה ע"ש:
ז סָעִיף יד אבל אם כבר התחיל. עיין בס' מחנה אפרים סימן י"ט שכתב דדברי הרמ"א בזה אין נראים לו דמה לי אם נדר ב' הנדרים ביום אחד או ביום אחר ולא נמצא שום רמז בתוס' ולא במרדכי מזה ע"ש:
א סָעִיף א דין כו'. ממ"ש כ"ה א' ת"ר חומר כו' משמע אבל בכל שאר דברים הן שוין ובנדרים י"ח א' ומאי חומרא כו' נדר נמי כו' אלא כו' ואמרינן שם ט' א' ידות בשבועות אע"ג דלא כתיב אלא בנדרים ונזירות כמש"ש ג' א' וער"נ פ"ג דשבועות וכן בכמה מקומות קרי לשבועות נדרים. ומביא ראיה משבועות לנדרים בין לקולא בין לחומרא כמ"ש כנדרים ס"ד ב' ס"ה א' וש"מ:
ב סָעִיף א בין כו' בין לענין שנתכוין כו'. עיקרה איתמר לענין שבועות:
ג סָעִיף א וי"א כו'. שגגות בנדרים כ"ה ב' והבאי שם כ"ד ב' וכגירסת הר"ן שם וכ"כ הרא"ש שם שכ"ה בתוספתא וירושלמי וכמ"ש למטה וזרוזין איתא בירושלמי הביאו הר"נ כ"ה ב' ד"ה כשם ואונסין כמ"ש בשבועות כ"ו א' פרט לאנוס ובנדרים כ"ה א' אר"ה תנא בש"א לא כו':
ד סָעִיף א והוא כו'. ירושלמי הביאו הרא"ש פ"ג דנדרים ס"ו:
ה סָעִיף א וגם בשאר כו'. ר"ל דאע"ג דאמרינן בד' נדרים אלו שא"צ היתר חכם מ"מ בשבועות יש לכתחלה להתירם אבל לישבע לכתחלה אף בנדרים אסור כמ"ש בסי' רל"ב סי"ג ומ"מ לא קאי אלא אג' שבועות אבל שבועות אונסין אין חולק כנ"ל ואף לכתחלה מותר לישבע לאנס כמש"ש וכן אמרו בירושלמי בהדיא ג"כ:
ו סָעִיף א יהודי כו' הואיל כו'. ע"ל סי' רל"ב סי"ד בהג"ה וכ"ז לא כו' ולכן כו': (ליקוט) יהודי כו' כמ"ש בגטין מ"ו א' ורבנן התם כו' וע"ל סי' רל"ב סי"ד בהג"ה וכן נתלו ז' בני מלכים ע"ז (ע' ביבמות ע"ט א') (ע"כ):
ז סָעִיף ב ת"כ כו'. דר"ת פסק דהיא כשבועה ממ"ש (יחזקאל י״ז:י״ח) ובזה אלה להפר ברית והנה נתן ידו כו' ונאמר (סוף ד"ה) וגם בנ"נ מרד אשר השביעו כו' וג"כ נאמר (משלי ו׳:א׳) תקעת לזר כפך כו' מ"מ כיון דקי"ל דמתירין שבועות לא עדיף משבועה וז"ש ולכתחלה כו' ועבסי' ר"ל:
ח סָעִיף ב וה"מ כו'. ממ"ש בפ"ה דב"מ (ע"ד א') האי סיטומתא קניא למאי הלכתא כו' ופר"ח דהיינו בכה"ג ואי ס"ד דהויא שבועה תיפוק ליה דצריך לקיים שבועתו כמ"ש בח"מ סי' ר"ז סי"ט אע"ג דיש לדחות כמש"ש בסי' ר"ט ס"ד בהג"ה מ"מ ממש"ש למי שפרע משמע דא"צ לקיים:
ט סָעִיף ב הגביה כו'. שהוא שבועה באמונתו וכנ"ל:
י סָעִיף ב הנותן כו' ואם כו'. עסי' רכ"ח סל"ז:
יא סָעִיף ג נידוי כו'. כמ"ש בפר"א רע"א החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם וכל כו' והביאו ילקוט ביהושע סי' י"ח ושם תדע לך כח החרם כו' שנאמר כי השבועה הגדולה היתה וכי שבועה נשבעו כל ישראל אלא להודיעך שהחרם היא השבועה והביאו ילקוט סוף שופטים סי' ע"ו:
יב סָעִיף ג וי"א כו'. דחומרא דנדרים מבשבועות דחל ע"ד מצוה משום דמתסר חפצא עליה כמ"ש הר"נ וש"פ וכמ"ש בנדרים ט"ז ב' וה"ה לחרמים כמש"ש ב' ב':
יג סָעִיף ד בין כו'. עתוס' דשבועות כ"ה א' ד"ה מה. ור' אלחנן כו' ור"ת כו' והוא בפלוגתא דלעיל ס"ס ר"ו וכ"כ תוס' בר"ה כ"ח א' ד"ה המודר כדעת ר' אלחנן וכ"ה מסקנת הרא"ש בשבועות שם וכ"כ הר"נ שם וכתב דשבועה בלשון נדר אף למ"ד דחל אינו אלא משום יד וכמ"ש בס"ס ר"ו ולא עדיף מינה. ועבר"נ ריש נדרים ב' ב' ד"ה איידי כו':
יד סָעִיף ה מלמד כו'. כמ"ש בב"ב כ"א א':
טו סָעִיף ו הנשבע כו'. עבה"ג (עיין בתשובת הרשב"א סי' תרי"ד שכתב דההיא דריש נזיר לא מוכחא מידי דה"ק וכי אתיא אורייתא לרבות דבר שהוא מדרבנן. ונראה כוונת הרא"ש מלשון הגמ' וכי מושבע כו' משמע אף לאחר תקנת רבנן חיילא) וגמ' ערוכה היא ביומא ע"ד א' וכ"ת כו' שאני התם כו' (ובשבועות כ"ד א' בשלמא לר"ל כו'):
טז סָעִיף ו וכן כו'. דאל"כ ליתיה בלאו והן (ר"ל אף לדברי הרא"ש שהביא ראיה מההיא דנזיר כמ"ש בה"ג) ועתוס' כ' ב' ד"ה דכי כו' וה"ה כאן:
יז סָעִיף ו וה"ה לדבר כו'. בזה תירץ הר"נ קושית תוס' כ"ג ב' ד"ה דמוקי וא"ת לימא כו' אבל בזה ניחא אע"ג דדריש לה מקרא ביומא ע"ד א' ולר"י לאו אסמכתא היא מ"מ חייל עלה שבועה וכתב הר"נ בחידושיו ולכן פ' הרי"ף והרמב"ם דנשבע להרע לעצמו חייל אע"ג דפ' כסתם מתני' דפ' החובל (צ' ב') דאינו רשאי לחבול בעצמו ויליף שם (צ"א ב') ממ"ש וכפר כו' וער"נ בנדרים ח' א' ד"ה הקמ"ל כו':
יח סָעִיף ו בד"א כו' אבל כו'. דלא אמרינן ליה קום עבור כדי לקיים השבועה כמ"ש ביבמות צ' ב' א"ל בעאי לאותובך ערל כו' ולא שהשבועה אינה חלה דהא כתב הר"נ דאפי' במדרש חכמים חלה כגון נשבע להרע לעצמו ולאכול נבלות וטרפות חצי שיעור ובהדיא אמרינן ביומא ע"ד א' דבדרבנן חיילא בל"ת כנ"ל וע"ל סי' רל"ח ס"ד וכ"כ בהרבה מקומות אלא דצריך להתיר השבועה ולא יקיים השבועה וכ"כ ש"ך ופשוט הוא:
יט סָעִיף ז הנשבע כו' דבדידיה כו'. כמ"ש ביבמות ל"ט ב':
כ סָעִיף ז י"א שהנשבע כו'. ערשב"ם בב"ב נ"ג א' ד"ה האי מבריח כו' וכמ"ש בב"מ ל' א' ראה מים כו' לכל אבידת כו' וז"ש ומ"מ נ"ל כו':
כא סָעִיף ז קריאת כו'. ב"ק פ"ב א' ועתוס' דמגילה י"ז ב' ד"ה כל כו':
כב סָעִיף ח והוי כנשבע כו'. כמ"ש בסי' רכ"ח ס"כ בהג"ה איש ואשה כו':
כג סָעִיף ט מתפיס כו' כרבא ומ"מ מתפיס בנדר כנדר וכמ"ש בר"ס ר"ד וכן אם מסר כו'. רי"ף. אבל רש"י ס"ל דגם מתפיס בנדר לאו כלום לרבא וע"ש ד"ה והוא שנדור כו' וד"ה תריץ כו' אבל מיתפיס כו'. אבל הרי"ף מפרש לה דס"ד דמפרש איסר שהוא מתפיס וכיון דאיסר דקרא מתפיס הוא ע"כ גם בשבועה הוא דהא עיקרה כתיב בשבועה כמ"ש או אסרה איסר על נפשה בשבועה ומשם ילפינן לנדר ותנא בנדר לרבותא וז"ש בשלמא לאביי כו' אלא לרבא קשיא שהוא אמר דאיסר לאו מתפיס וכאן אמר שהוא מתפיס ועוד דא"כ בשבועה נמי כנ"ל ומשני תריץ כו' דלאו באיסור עסקינן אלא ה"ק איזהו דבר שהוא אסור כנדר הרי עלי כו' ר"ל מתפיס בנדר ה"ה כנדר אבל מתפיס בשבועה לא דהתפסה לא גמרינן מאיסר אלא ממ"ש איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כמ"ש בפ"ב דנדרים (י"ד א') דממעטינן דבר האסור וה"נ י"ל דממעטינן ג"כ בדבר הנשבע כ"כ הר"נ בשם הרמב"ן וכ"כ הרא"ש ועתוס' שם ד"ה אלא כו' והר"נ פי' תריץ הכי כו' כפירש"י דאעיקר נדר קאי דאינו עד שתלאו בדבר הנדור ולכן מתפיס ג"כ הוא כנדר כיון דעיקר נדר הוא בהתפסה משא"כ בשבועה ומ"מ מתפיס בנדר הוא כנדר דלא כרש"י וכמו שהוכיחו תוס' והרי"ף מרפ"ד דנזיר מי שאמר כו' ואע"ג דאמרי' שם דוקא תכ"ד ומתפיס הוא אפי' לאחר כ"ד כמש"ש כיום שמת גדליה כו' שאני התם דלא אמר ואני כמוך אלא ואני לחוד ולא משמע לאחר כ"ד וכ"ת דלמא משום דאמר ואני תכ"ד הוי כאלו אמר ואני נזיר ולאו משום מתפיס ז"א דהתני סיפא הותר הראשון כו' ותנן נמי הריני כשמשון כבעל דלילה כו' וכמוהו הרבה. ר"נ:
כד סָעִיף ט איסורא כו'. ממש"ש לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא אמר לאו כלום היא וער"נ:
כה סָעִיף י שמע חבירו כו'. הרי"ף כתב דגם כה"ג לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואפי' איסורא ליכא לפ"ד דכן ס"ל ג"כ בככר אבל הר"נ כתב דנ"ל דכה"ג מתפיס הוא שהקשה שם כיון דילפינן התפסה בנדרים לילף ג"כ לשבועות כי היכי גבי ידות אע"ג דלא כתיב אלא בנדרים אמרינן ג"כ בשבועות ולאביי נמי ילפינן התפסה דנדרים משבועות ועוד הקשה למה לא תנן חומר בנדרים מבשבועות נמי כה"ג אלא דוקא בככר לא מהני התפסה דשאני נדרים דמיתפס חפצא יכול ג"כ להתפיס חפץ אחר משא"כ בשבועה דאדם הוא הנאסר ולכן ליכא למילף מהתם משא"כ בכה"ג דסעיף זה אף בשבועה מהני ולכן לא תני חומר כו' ולכן ג"כ אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ול"ק לאו כלום משום דאיכא גוני דמהני אמר לאו כמוציא כו' דמהני בכ"ע ע"ש:
כו סָעִיף יא שבועה כו'. ע"ל ס"ס ר"ו:
כז סָעִיף יב אמר כו'. כשמואל שם דרבא פליג ג"כ עליה כמש"ש ר"ה לא ס"ל הא דרבא וקי"ל כרבא כמ"ש בסי' רל"ח ס"ו וגם פשטא דסוגין כשמואל וער"נ שם במתני' ד"ה יש נדר כו' ובגמ' שם ד"ה כיון דאמר כו' וברא"ש ד"ה יש נדר כו':
כח סָעִיף יד אמד שבועה כו'. כמ"ש בסי"ב בהריני נזיר וער"נ במתני' שם ד"ה שבועה שלא כו' משא"כ כה"ג דהכל תליא אם יכול לחול השגיח או לא וכן בנדרים וכמ"ש בסט"ו:
כט סָעִיף יד ואינו נ"ל כו'. וז"ל ב"י תימה ע"כ ל"ק אלא בנזירות דסתם נזירות ל' יום אבל בכה"ג לא ודמי לאומר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל י' שאם אכל ט' אלו ועוד א' שעובר על ב' השבועות עכ"ל ודבריו תמוהין מ"ש ע"כ ל"ק אלא בנזירות כו' היינו לד"ה אבל לשמואל אפי' באומר הריני נזיר הריני נזיר צריך ב"פ ומ"ש כאן וכבר תמה בד"מ וכנ"ל סי"ב ומה שהקשה מט' וי' דסי' רל"ח סי"ב לא דמי לשם דשם כשאמר שבועה שלא אוכל עשר אסור בכל עשר שבעולם וחל ג"כ אט' אלו ועוד א' ע"י מיגו וע"י כולל משא"כ כאן ודבריו תמוהין הרבה ופסק הטור נכון מאוד:
ל סָעִיף יד ודוקא כו' ואפי' כו' אבל כו'. דברי הרב ג"כ תמוהין דזה למד מהמרדכי פ"ג דמ"ק בא' שמת לו מת בתוך ז' ימי אבילות ופסק הרמ"מ דאינו עולה לכאן ולכאן והביא המרדכי ראיה ממ"ש בנזיר י"ג ב' במתני' הריני נזיר כו' הריני נזיר כו' ועתוס' שם ד"ה הריני כו' וד"ה הריני כו' וכתב המרדכי ואמר במתני' התחיל דוקא שהתחיל אבל אם נולד קודם שהתחיל עולה לשתיהן ולא דמי להא דנדרים הנ"ל הריני נזיר הריני נזיר דמונה שתים דשאני התם אילו נפטר בא' מהן למאי קיבל שתים אבל כאן לא נתכוין אלא אם יולד בזמן שימשוך נזירות בנו יותר מנזירותו אבל אם יכול להיות מובלע מבליעו ויוצא ידי שניהם וה"ה באבילות כו' ולמר משם הרב לכאן וכתב וכ"ה בתוס' דנזיר שם ודבריו תמוהין דלדברי המרדכי אינו עולה אא"כ יכול להיות כולו מובלע א"כ אדרבה במוסיף א"י להבליע וא"כ דין זה בטל לגמרי במוסיף כנ"ל וב"פ עשרים נמי לא ומ"ש בסיפא שכתב אבל אם כבר התחיל מפני שאינו יכול להבליע א"כ ברישא נמי ובלא"ה א"א ללמוד משם דבנזיר כמש"ש שלא נתכוין אלא אם יולד בזמן שימשך כו' משא"כ כאן וגם קי"ל דבאבילות לעולם עולה לכאן ולכאן כמ"ש בסי' שע"ה ס"י ולא עיין הרב בתוס' דנזיר דמשם משמע איפכא דעל מתני' דשם ט"ו הריני כו' פי' תוס' שם י"ג ב' ד"ה הריני כו' וה"ה לעיל כי אמר כו' דמשם נלמד אם התחילו שניהם בבת אחת שיכול להבליעו עולה לשניהם כמו עד שבעים אבל כתבו תוס' ודוקא כי קביל נזירות דבנו ברישא כו' אכל כו' וראיה לדבריהם ממה שלא דברה המתני' שם אלא בקיבל נזירות דבנו ברישא כו' עד שבעים והטעם הוא כיון שע"כ זקוק להפסיק אם מובלע עולה ואם נשתייר אפי' יום א' כיון דאין נזירות פחות מל' יום צריך למנות נזירות אחרת משא"כ כאן דמי לקבל נזירות שלו ברישא כיון דא"צ להפסיק וע"כ דברי הטור שרירן וקיימין דלעולם מונה מ"ב יום וכן משמע בתוס' דנדרים שם ד"ה יש נדר כו' וי"ל משום כו' י"ל דשאני כו' ור"ל דבנדרים כיון שאמר בשניהם היום ע"כ אותו היום במשמע משא"כ בנזירות דבא להוסיף ל' על ל' אע"ג שאמר היום ע"כ היום ל"ד אלא דלא תיהוי הפסק משא"כ אם לא אמר היום כגון כאן אף בנדרים משכחת לה וה"ה בשבועות כמ"ש הר"נ דטעמא דשבועות משום דא"א לחול. ולכן לא תני לה בחומר בנדרים מבשבועות שיש נדר כו':
לא סָעִיף טו יש כו'. ער"נ י"ח א' ד"ה הב"ע כו' וד"ה הלכך כו' וכ"כ תוס' בד"ה הנ"ל:
לב סָעִיף טז כיון כו'. כ"ה ב' נדרי שגגות כו' ותני כו' ועתוס' שם ד"ה כשם כו':
לג סָעִיף טז וכן אם כו'. שם ועלה קאמר אף אנן נמי תנינא כו' ועמ"ש למטה:
לד סָעִיף טז ויכול כו' אבל כו'. נדרים י"ד ב' וע"ש ט"ו ב' בר"נ ד"ה ולענין כו' וכמ"ש בס"ס רי"ג:
לה סָעִיף טז ואם אכל כו'. ע' בסוגיא שם ושיטת רש"י דהכל תלוי באכילה הראשונה בין שאכל התנאי ראשון בין אכל האיסור ראשון אם אכלה במזיד חלה השבועה ואם בשוגג לא חלה ואף לכתחלה מותר לאכול השניה כמ"ש הר"נ וכמש"ש בגמ' אף אנן נמי תנינא קונם כו' מותר מותר לכתחלה באשתו ותני עלה כו' וכמ"ש למעלה כיון שנדרי כו' מותר בככר וכ"ש שאכל האיסור ראשון שמותר בתנאי כיון שלא חלה השבועה ופי' מ"ש שם ראשונה התנאי קרי ראשונה ואכלה בראשונה ומ"ש ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור ה"ה אם אכל לאיסור תחלה בשוגג ואח"כ התנאי במזיד דפטור ואגב סיפא נקטה כן ובשניהם פטור פטור ומותר כנ"ל וכ"כ הר"נ. ומש"ש ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב דוקא דאכל תנאי ראשונה אבל אכל לאיסור בראשונה במזיד ואח"כ התנאי בשוגג לא מחייב כלום קרבן לא דשגגה באיסור בעינן ומלקות נמי לא כיון שאח"כ אכל התנאי בשוגג ועתוס' שם ד"ה אמר כו' וכאן דוקא קאמר ראשונה במזיד כו' ולכן אמר ג"כ ברישא ראשונה בשוגג כו' כנ"ל ושתיהן בשוגג פטור בין אכל תנאי ראשון ומילתא דפשיטא היא דאפי' שניה במזיד פטור שתיהן במזיד חייב מלקות בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון דקי"ל כר' יוחנן. ושיטת ר"י בתוס' שם דהכל תליא באכילת התנאי אם אכלה במזיד חלה השבועה בין שאכלה תחלה או אח"כ ואם אכלה בשוגג לא חלה ג"כ בין שאכלה בתחלה או בסוף וראשונה היינו התנאי כפירש"י אלא שדוקא קאמר ראשונה כו' פטור ראשונה כו' חייב שהכל תליא באכילת ראשונה אלא של"ד שאם אכל הראשונה שהיא התנאי קודם לשניה שהיא האיסור או אכל השניה קודם נמצא אכל התנאי בשוגג והאיסור במזיד פטור בין אכל התנאי קודם או האיסור קודם וזהו רישא ראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור אכל התנאי במזיר ואיסור בשונג חייב בין אכל תנאי קודם או האיסור קודם ג"כ וזהו סיפא ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב כו' שתיהן בשוגג שתיהן במזיד כנ"ל נמצא החילוק בין רש"י לר"י אם אכל האיסור תחלה בשוגג ואח"כ התנאי במזיד שלר"י חייב ולרש"י פטור וכ"כ הטור שאין חילוק ביניהם רק בזה אבל כתב ואין נפקותא רק לענין קרבן כו' אבל לענין איסורא אין חילוק ביניהם ויכול לאכול כו' אבל של איסור כו' ואם אכל כו' כמ"ש כאן בש"ע ודבריו צ"ע דהרי נ"מ ג"כ לענין איסורא בזה הנ"ל ג"כ שאם אכל האיסור תחלה בשוגג שלרש"י יכול לאכול התנאי אח"כ אף לכתחלה ולר"י אף קרבן חייב כנ"ל. נמצא מ"ש כאן ואם אכל של תנאי תחלה כו' הוא לד"ה אבל אם אכל האיסור תחלה הוא בפלוגתא אבל בסי"ז שם פסק כרש"י ויתבאר שם. ושיטת הראב"ד ג"כ כר"י וכן ג"כ הוא שיטת ר"ח אלא דקרי לאיסור ראשונה ולתנאי שניה וגריס בהיפך בבבא ראשונה חייב ובבבא שניה פטור. ושיטה אחרת להרמב"ם דגריס ג"כ כגי' ר"ח ומפרש כפי' תוס' דהתנאי קרי ראשונה ומפרש חייב היינו מלקות ומפרש דהכל תלוי בשעת אכילת איסור ולא איכפת באכילת התנאי בשוגג או במזיד ועבכ"מ שם ודבריו צ"ע דמייתי סייעתא קונם אם אכלתי ואם שתיתי כו'. ושיטת ר"ת כרש"י אלא שמפרש ראשונה היינו אותה שאוכל תחלה קרי ראשונה בין התנאי או האיסור בין ברישא בין בסיפא ופליג על רש"י בזה דאם אכל האיסור במזיד תחלה ואח"כ אכל התנאי בשוגג חייב ג"כ קרבן דלא בעינן שגגה באכילת איסור אלא בשעה שעובר על השבועה והשתא הסוגיא פשוטה דבין ברישא בין בסיפא אין חילוק בין אכל תנאי ראשון או אסור ולרש"י צריך לחלק ועמ"ש למטה בסי"ז:
לו סָעִיף יז אם תלאן כו'. טור וצ"ע דהא אמרינן בנדרים שם כי לא מזדהר בתנאה כו' וכי משום שניתוסף בככר ג"כ תנאה יהא קל בעיניו וצ"ע:
לז סָעִיף יז ואם אכל כו'. שם בשבועות תלאן כו' וכאן ודאי אין חילוק אם אכל זה ראשון או זה ראשון דשניהם הן תנאים וכן שניהם הן איסורין וכאן אין חילוק בין רש"י לר"י אלא בבבא שניה דברישא אין חילוק בין שיטת רש"י לר"י דלרש"י אם אכל כאן בזדון עצמה ושגגת חבירתה פטור דעל הראשונה לא מחייב אע"ג שאכל בזדון וחלה השבועה מ"מ לא מיחייב לא קרבן ולא מלקות כנ"ל וזה הכריח לרש"י לפרש דלא כר"ת דלר"ת ליחייב על הראשונה ועתוס' שם שדחקו עצמן לר"ת וכתבו ודוחק וגם לא רצה רש"י לפרש כדברי ר"י דראשונה קרי לתנאי לעולם דא"כ בסיפא אמאי קאמר אכליה לתנאיה כו' ולא קאמר ג"כ לראשונה והדר לשניה ואמאי משני הלשון ועתוס' שם ועל השניה ג"כ פטור כיון שאכל לראשונה בשגגתה וכן לר"י פטור על שניהם כיון דבכ"א אכל לתנאה בשוגג ואם אכל כל א' בשגגת עצמה ובזדון חברתה לרש"י אינו חייב רק על השניה אבל על הראשונה לא כיון שאכל בשגגת עצמה לא חל השבועה עליה אבל לר"י חייב על שתיהן כנ"ל שאפילו אכל האיסור בשוגג תחלה ואח"כ התנאי במזיד חייב למפרע שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד חייב על שתיהן כר"י לד"ה פטור על שניהן וחייב על שניהן וכתב בטור גם כאן שאין נ"מ אלא לקרבן אבל לענין איסורא אסור לאכול כ"א מהן כו' ואם אכל האחת כו' אם נזכר כו' כמ"ש בש"ע ודברי תימה הן דזה דוקא לרש"י אבל לר"י אף אם אכל הראשונה בשוגג לגמרי ואכל אח"כ השניה במזיד חייב קרבן על הראשונה והוא אמר שמותר לכתחלה וע' בפרישה שדחק עצמו מאד אבל האמת שזהו לשיטת רש"י ואפשר שסתם כרש"י וכמ"ש הר"נ (בחידושיו) ששיטת רש"י היא המחוורת שלדברי כולן קשה כנ"ל וכן מ"ש בסט"ז וכן אם תלה ככר כו' ושכח ואכלה בין שאכל להתנאי או להאיסור אלא שצ"ע דא"כ אמאי ואם אכל של תנאי תחלה דה"ל רבותא יותר אפי' של האיסור תחלה וכמ"ש כאן בסי"ז [וכן לשון אכלה משמע להתנאי ונמצא בסט"ז סתם כתוס' ובסי"ז סתם כרש"י] וכן מ"ש הטור דאין נ"מ במחלוקתן לענין איסורא וכ"ש מ"ש כאן שאין נ"מ במחלוקתן וכתב לא נזכר כו'. וגירסא אחרת כאן להרמב"ם ועכ"מ. ומ"מ נראה לפע"ד ששיטת ר"י היא המחוורת אף שקשה מ"ש אכליה לתנאיה כו' לא דק כמ"ש תוס' דלרש"י צריך לחלק בין בבא דרישא אכל את הראשונה בשוגג ובין בבא שניה ראשונה במזיד כו' כנ"ל ולר"י א"צ ובסיפא תלאן זו בזו בבבא שניה זו בשגגת עצמה כו' צ"ל דחייב לא קאי אלא על השניה לבד וה"ל לפרש ועוד דלא הוי דומיא דרישא פטור ועוד מדקאמר בסיפא שתיהן במזיד אשניה כו' מכלל דבבבא שניה חייב אשתיהן לד"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.