א מִצְוַת עֲשֵׂה עַל הָאִישׁ לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה. וְאִם לֹא לִמְּדוֹ אָבִיו, חַיָּב לִלְמֹד לְעַצְמוֹ. וְע"ל סי' רמ"ו סָעִיף ו'.
ב הָיָה הוּא צָרִיךְ לִלְמֹד, וְיֵשׁ לוֹ בֶּן לְלַמֵּד, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְהַסְפִּיק לִשְׁנֵיהֶם, אִם שְׁנֵיהֶם שָׁוִים הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. וְאִם בְּנוֹ נָבוֹן וּמַשְׂכִּיל מַה שֶּׁיִּלְמַד יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִבָּטֵל הוּא.
ג כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ, כָּךְ מִצְוָה לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (דְּבָרִים ד, ט). וְלֹא לְבֶן בְּנוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא מִצְוָה עַל כָּל חָכָם מִיִּשְׂרָאֵל לְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים, שֶׁגַּם הֵם נִקְרָאִים בָּנִים, אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ, וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵרוֹ.
ד חַיָּב לְהַשְׂכִּיר מְלַמֵּד לִבְנוֹ, לְלַמְּדוֹ. אֲבָל לְבֶן חֲבֵרוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לְהַשְׂכִּיר. הַגָּה: וְהָיוּ כּוֹפִין לֵיהּ לִשְׂכֹּר לִבְנוֹ מְלַמֵּד. וְאִם אֵינוֹ בָּעִיר, וְיֵשׁ לוֹ נְכָסִים, אִם אֶפְשָׁר לְאוֹדוֹעֵי לֵיהּ מוֹדִיעִים לֵיהּ; וְאִם לָאו, יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וְשׂוֹכְרִים מְלַמֵּד לִבְנוֹ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' דְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשֵׁם הר"מ).
ה מֵאֵימָתַי מַתְחִיל לְלַמֵּד לִבְנוֹ, מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר מַתְחִיל לְלַמְּדוֹ: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ וגו' (דְּבָרִים לג, ד), וּפָסוּק רִאשׁוֹן מִפָּרָשַׁת שְׁמַע (דְּבָרִים ו, ד), וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיְּהֵא כְּבֶן שִׁשָּׁה אוֹ כְּבֶן שִׁבְעָה, וְאָז מוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת.
ו הָיָה מִנְהָג בָּעִיר שֶׁלּוֹקֵחַ מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שָׂכָר, חַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. וְאֵינוֹ חַיָּב לְלַמְּדוֹ, בְּשָׂכָר, מִשְׁנָה וּגְמָרָא. וְהָנֵי מִלֵּי דְּלֹא אֶפְשָׁר, דִּדְחִיקָא לֵיהּ שַׁעְתָּא, אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לֵיהּ, מִצְוָה לְאַגְמוּרֵיהּ מִשְׁנָה וּגְמָרָא, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת.
ז מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל עִיר וְעִיר. וְכָל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, מַחֲרִימִין אַנְשֵׁי הָעִיר עַד שֶׁיּוֹשִׁיבוּ מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. וְאִם לֹא הוֹשִׁיבוּ, מַחֲרִיבִין הָעִיר, שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סי' קס"ג סָעִיף ג'.
ח מַכְנִיסִים הַתִּינוֹקוֹת לְהִתְלַמֵּד, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים שְׁלֵמוֹת, וּבְפָחוֹת מִכָּאן אֵין מַכְנִיסִין אוֹתָן. וְאִם הוּא כָּחוּשׁ, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בֶּן ו' שָׁנִים שְׁלֵמוֹת. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם מִיָּד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ג' שָׁנִים שְׁלֵמוֹת מְלַמְּדִין אוֹתוֹ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. (הָרַב אַבַּרְבַּנֵאל בְּפֵרוּשׁ לְאָבוֹת).
ט אֲפִלּוּ תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ מֵבִין לִקְרוֹת, לֹא יְסַלְּקוּהוּ מִשָּׁם אֶלָּא יֵשֵׁב עִם הָאֲחֵרִים, אוּלַי יָבִין.
י לֹא יַכֶּה אוֹתוֹ הַמְלַמֵּד מַכַּת אוֹיֵב, מוּסָר אַכְזָרִי, לֹא בְּשׁוֹטִים וְלֹא בְּמַקֵּל, אֶלָּא בִּרְצוּעָה קְטַנָּה.
יא יוֹשֵׁב וּמְלַמְּדָם כָּל הַיּוֹם וּקְצָת מֵהַלַּיְלָה, כְּדֵי לְחַנְּכָם לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה.
יב לֹא יְבַטְּלוּ הַתִּינוֹקוֹת כְּלָל, חוּץ מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְעֶרֶב יוֹם טוֹב בְּסוֹף הַיּוֹם.
יג אֵין מְבַטְּלִין הַתִּינוֹקוֹת, אֲפִלּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
יד אֵין קוֹרִין לַתִּינוֹקוֹת בְּשַׁבָּת מִתְּחִלָּה, מַה שֶּׁלֹּא לָמְדוּ, מִשּׁוּם טֹרַח שַׁבָּת. אֲבָל מַה שֶּׁקָּרְאוּ פַּעַם אַחַת, שׁוֹנִים אוֹתוֹ לָהֶם בְּשַׁבָּת.
טו כ"ה תִּינוֹקוֹת, מַסְפִּיק לָהֶם מְלַמֵּד אֶחָד. הָיוּ יוֹתֵר עַל כ"ה, עַד מ', מוֹשִׁיבִין אַחֵר לְסַיְּעוֹ בְּלִמּוּדָם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ שָׂכְרוּ הַקָּהָל מְלַמֵּד לְכָל תִּינוֹקוֹת סְתָם, הוּא מוֹשִׁיב אַחֵר לְסַיֵּעַ בַּעֲדוֹ, וְהֵם יִתְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ. (נ"י פ' לֹא יַחְפֹּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵין בָּעִיר כ"ה תִּינוֹקוֹת, אֵין בְּנֵי הָעִיר חַיָּבִים לִשְׂכֹּר לָהֶם מְלַמֵּד. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ב דְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְתוס' וְר' יְרוּחָם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בְּפָחוֹת מִזֶּה, חַיָּבִים. (שָׁם בנ"י). הָיוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים, מַעֲמִידִים שְׁנַיִם.
טז מוֹלִיכִים הַקָּטָן מִמְּלַמֵּד לִמְלַמֵּד אַחֵר שֶׁהוּא מָהִיר מִמֶּנּוּ, בֵּין בְּמִקְרָא בֵּין בְּדִקְדּוּק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּעִיר אַחַת וְאֵין נָהָר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם. אֲבָל מֵעִיר לְעִיר, אוֹ מִצַּד הַנָּהָר לְצִדּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר, אֵין מוֹלִיכִים אוֹתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה גֶּשֶׁר בִּנְיָן בָּרִיא, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִפֹּל מְהֵרָה.
יז מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁמַּנִּיחַ הַתִּינוֹקוֹת וְיוֹצֵא, אוֹ שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה אַחֶרֶת עִמָּהֶם, אוֹ שֶׁמִּתְרַשֵּׁל בְּתַלְמוּדוֹ, הֲרֵי זֶה בִּכְלָל: אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה (יִרְמִיָּה מח, י) לְפִיכָךְ אֵין לְהוֹשִׁיב מְלַמֵּד, אֶלָּא בַּעַל יִרְאָה, מָהִיר לִקְרֹא וּלְדַקְדֵּק. הַגָּה: וְאֵין לִמְלַמֵּד לִנְעֹר בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָצֵל בְּיוֹם לְלַמֵּד. וְכֵן לֹא יִתְעַנֶּה, אוֹ לַעֲצֹר בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, אוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת יוֹתֵר מִדַּאי, כִּי כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים גּוֹרְמִים שֶׁלֹּא יוּכַל לְלַמֵּד הֵיטֵב. וְכָל הַמְשַׁנֶּה, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה וּמְסַלְּקִין לֵיהּ. (מָרְדְּכַי פ' הָאֻמָּנִין מֵהַיְּרוּשַׁלְמִי). וּשְׁאָר דִּינֵי מְלַמֵּד, עַיִּןִ בחו"ה סִימָן של"ד וְשל"ה.
יח אִם יֵשׁ כָּאן מְלַמֵּד שֶׁמְּלַמֵּד לְתִינוֹקוֹת, וּבָא אַחֵר טוֹב מִמֶּנּוּ, מְסַלְּקִין הָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי הַשֵּׁנִי.
יט אִם יֵשׁ כָּאן שְׁנֵי מְלַמְּדִים, הָאֶחָד קוֹרֵא הַרְבֵּה וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק עִמָּהֶם לַהֲבִינָם עַל נָכוֹן, וְאֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא כָּל כָּךְ, אֶלָּא שֶׁמְּדַקְדֵּק עִמָּהֶם לַהֲבִינָם, לוֹקְחִין אוֹתוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק יוֹתֵר.
כ מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, לֹא יְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאִמּוֹתֵיהֶם מְבִיאוֹת בְּנֵיהֶם. וְאֵין הַמְלַמֵּד צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ שְׁרוּיָה עִמּוֹ בְּבֵית הַסֵפֶר, אֶלָּא הִיא בְּבֵיתָהּ וְהוּא מְלַמֵּד בִּמְקוֹמוֹ.
כא לֹא תְּלַמֵּד אִשָּׁה תִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁמְּבִיאִים בְּנֵיהֶם.
כב אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּקֵּשׁ לֵיעָשׂוֹת מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, אֵין שְׁכֵנָיו יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. וְכֵן מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁבָּא חֲבֵרוֹ וּפָתַח בַּיִת לְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת בְּצִדּוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ תִּינוֹקוֹת אֲחֵרִים אוֹ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁאֵצֶל זֶה לָזֶה, אֵין יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר (יְשַׁעְיָהוּ מב, כא). הַגָּה: רַב הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר וְלוֹמֵד לָרַבִּים, יָכוֹל חָכָם אַחֵר לָבוֹא וּלְלַמֵּד גַּם כֵּן שָׁם, אֲפִלּוּ מְקַפֵּחַ קְצָת פַּרְנָסַת הָרִאשׁוֹן, כְּגוֹן שֶׁהַקָּהָל קִבְּלוּ הָרִאשׁוֹן עֲלֵיהֶם לְרַב וְנוֹטֵל פְּרָס מֵהֶם עַל זֶה, אֲפִלּוּ הָכֵי יָכוֹל הַשֵּׁנִי לָבוֹא לָדוּר שָׁם וּלְהַחֲזִיק רַבָּנוּת בְּכָל דָּבָר, כְּמוֹ הָרִאשׁוֹן, אִם הוּא גָּדוֹל וְרָאוּי לְכָךְ. (מהרי"ו סי' קנ"א ומהרא"י בִּפְסָקָיו סִימָן קנ"ח ע"ש תשו' הַגְּדוֹלִים). אֲבָל אִם בָּא חָכָם אַכְסְנַאי לָעִיר, אֵין לוֹ לְקַפֵּחַ שְׂכַר הָרַב הַדָּר שָׁם לַעֲשׂוֹת חֻפּוֹת וְקִדּוּשִׁין וְלִטֹּל הַשָּׂכָר הַבָּא מֵהֶם, הוֹאִיל וְהוּא פְּרַס הָרַב הַדָּר שָׁם; אֲבָל מֻתָּר לַעֲשׂוֹת הַחֻפָּה וְלָתֵת הַשָּׂכָר לָרַב הַקָּבוּעַ. וְכֵן מֻתָּר לוֹ לָדוּן בֵּין שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין שֶׁבָּעִיר הַבָּאִים לְפָנָיו לָדוּן, דְּדִּלְמָא הָרַב שֶׁבָּעִיר אֵין מְמֻצָּע לָהֶם. אֲבָל אֵין לוֹ לְהוֹרוֹת אִסּוּר וְהֶתֵּר, אוֹ לִדְרֹשׁ לִנְהֹג שְׂרָרָה, בְּאַתְרֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ק"ע ומהר"ד בִּתְשׁוּבָה כ"ב). מִי שֶׁהֻחְזַק לְרַב בָּעִיר, אֲפִלּוּ הֶחֱזִיק בְּעַצְמוֹ בְּאֵיזֶה שְׂרָרָה, אֵין לְהוֹרִידוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לְשָׁם אַחֵר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ (ריב"ש סִימָן רע"א). אֲפִלּוּ בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ לְעוֹלָם קוֹדְמִים לַאֲחֵרִים, כָּל זְמַן שֶׁמְּמַלְּאִים מְקוֹם אֲבוֹתֵיהֶם בְּיִרְאָה וְהֵם חֲכָמִים קְצָת. (רַמְבַּ"ם פֶּרֶק א' מֵהִלְכוֹת מְלָכִים). וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג לְקַבֵּל רַב עַל זְמַן קָצוּב, אוֹ שֶׁמִּנְהָג לִבְחֹר בְּמִי שֶׁיִּרְצוּ, הָרְשׁוּת בְּיָדָם, (כָּל בּוֹ). אֲבָל כָּל שֶׁקִּבְּלוּ הַקָּהָל עֲלֵיהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן אִם עָשׂוּ בִּרְצוֹן הַשְּׂרָרָה, אֵין לְשׁוּם גָּדוֹל בָּעוֹלָם לְהִשְׂתָּרֵר עָלָיו וּלְהוֹרִידוֹ (שָׁם בריב"ש).
א סָעִיף ד חייב כו' לבנו. כתב מהרש"ל דה"ה לבן בנו ומביאו הפרישה ובכ"מ ריש פרק א' מהלכות ת"ת כתב גם כן ז"ל ואפשר דגם לבן בנו חייב להשכיר לו מלמד והוא הדין לבן בן בנו אבל הא מספקא ליה אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לחבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא עכ"ל. ולי נראה דקודם לבן חבירו:
ב סָעִיף ד ואם לאו יורדים כו'. וכמו שנתבאר בח"מ סימן ק"ו לענין ב"ח:
ג סָעִיף ה או כבן שבעה. היינו בכחוש לגמרי אבל בכחוש קצת מכניסין אותו כבן שש שלימות כדלקמן סעיף ח' וכ"כ התוס' ומביאם בית יוסף:
ד סָעִיף ו שכר כו'. ע"ל סימן רמ"ו סעיף ה':
ה סָעִיף ו תורה שבכתב כו'. משמע כל תנ"ך וכ"פ הב"ח וכתב דשלא כדין נוהגין העולם שלא ללמד את בניהם תנ"ך כו' ע"ש ואני אומר מנהגן של ישראל תורה היא שהרי כתבו התוס' ספ"ק דקידושין והסמ"ג עשין י"ב בשם ר"ח וכ"כ הגהמ"יי והר"ף בהגהת סמ"ק סימן ק"ה שאנן סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין ש"ס בבלי שבלול במקרא ומשנה וש"ס אלמא דמשום הכי אינו חייב לשלש את שנותיו במקרא ואינו חייב ללמד עם בנו מקרא כיון שלמדו ש"ס וכ"מ בטור לקמן סימן רמ"ו וכ"מ להדיא ברבינו ירוחם ריש נתיב ב' וכ"מ מדברי הרב לקמן סי' רמ"ו ס"ד:
ו סָעִיף ו ואינו חייב ללמדו בשכר כו' אבל אם אפשר כו'. וכל פרנסותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאות בניו לתלמוד תורה שאם מוסיף מוסיפין לו כדאיתא (בראש השנה) [בביצה] (דף ט"ז):
ז סָעִיף ז ועיין בחשן המשפט סימן קס"ג סעיף ג'. שם בסוף הסעיף כתב הרב שכר מלמד שקבלו הקהל היאך נגבה:
ח סָעִיף ח מכניסים התינוקות. כתב הכל בו סי' ע"ד מתחילין לו מספר ויקרא שכן אמרו רבנן ז"ל מתחילין לתינוקות מספר ויקרא לפי שאמר הקדוש ברוך הוא יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות וכן נהגו עכשיו ועוד כתב שם בכלבו וברוקח סימן רצ"ו מנהגים שנהגו כשמכניסין התינוק ע"ש. ולא נהגו עכשיו באותן מנהגים ובמקום שנהגו אין לשנות כמ"ש ברוקח שם:
ט סָעִיף יב וערב יום טוב. והרמב"ם כתב דגם ביו"ט מבטלין וכן כתב בית יוסף בשמו ומביאו בדרישה:
י סָעִיף טו היו יותר על כ"ה כו'. והרא"ש והטור פירשו דעד ארבעים אין צריך אחר לסייע וממ' עד נ' צריך אחר לסייעו ונ' צריך שני מלמדים וכ"כ רבינו ירוחם נ"ב ח"א ונראה שהולכין בזה אחר המלמד ואחר הנערים ואם הם לומדים מעט או הרבה והכל לפי הענין:
יא סָעִיף טו אין בני העיר חייבים כו'. כלומר אין כופין זה את זה לשכור מלמד:
יב סָעִיף כ מי שאין לו כו'. עיין בא"ע ס"ס כ"ב:
יג סָעִיף כב אין שכניו יכולים כו'. עיין בח"מ סימן קצ"ז ס"ג:
יד סָעִיף כב יכול חכם אחר כו'. אפילו חכם הראשון זקן ממנו כן משמע בפסקי מהרא"י וכן כתב בד"מ:
טו סָעִיף כב אפי' מקפח קצת. כגון בשכר חופות וקידושין וכ"כ בפסקי מהרא"י שם וז"ל ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם עכ"ל ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור אין לו לקפח הפרס ההוא וז"ש הרב מקפח קצת פרנסת כו' מיהו כל זה מדינא אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה:
טז סָעִיף כב אבל אם בא כו'. כלומר דוקא כשהחכם אחר בא לדור שם בקביעות אבל בא דרך עראי אכסנאי אין לו לקפח כו':
א סָעִיף ב לא יבטל הוא. פי' שלא ילמד הכל עם בנו אלא קצת עם עצמו:
ב סָעִיף ו תורה שבכתב כולה. משמע בכלל זה גם נביאים וכתובים ורש"י פירש דוקא החומש ולא נביאים וכתובים גם בסימן רמ"ו כתב שנביאים וכתובים בכלל תורה שבכתב:
ג סָעִיף ח בן ג' שנים שלימות. ורמז לדבר ג' שנים ערלים יהיו וגו':
ד סָעִיף יב ועיו"ט. ב"י כתב שמדברי רמב"ם נראה דגם ביו"ט מבטלין:
ה סָעִיף טו בפחות מזה חייבים. דהא דאמרו בגמ' סך התינוקות כ"ה היינו לענין שלסך הזה אין צריך להושיב אחר לסייע לו:
ו סָעִיף יט שמדקדק יותר. דשבשתא כיון דעל על פירוש ולא יפסוק ממנו:
ז סָעִיף כא שמביאים בניהם. ברמב"ם סיים הטעם בזה ומתייחדי' עמהם ומשמע דלא מהני כאן אם יש לה בעל בעיר אא"כ הוא דר עמה באותו בית דאז אין איסור יחוד ורבים מקשים מאי שנא מאיש דמהני אם יש לו אשה בעיר כמ"ש בסמוך. ונ"ל שהחילוק הוא מטעם זה דבאיש מהני אם יש לו אשה בעיר ויש לו פת בסלו ועל כן אם ילבישנו ההרהור יכול לבוא אצל אשתו כדאשכחן בפ' (מציאות האשה) [אע"פ דף ס"ה] גבי רבא שישב בבית המדרש ובאה חומה אלמנת אביי ונתגלה זרועה והלך רבא לביתו ותבע את אשתו מה שאין כן באשה לא שייך לומר כן דתלך לבית שאישה שם כי אין דרך נשים בכך לתבוע בעליהן לתשמיש ועל כן יש לחוש שמא יזדמן אצלה רווק שיביא בנו ללמוד אצלה נמצא ששניהם אין להם פת בסלם ויבואו לידי יחוד על ידי זה. כן נראה לי טעם נכון:
א סָעִיף ב יבטל. פי' שלא ילמוד הכל עם בנו אלא קצת עם עצמו. ט"ז:
ב סָעִיף ד לבנו. כתב בכסף משנה וז"ל ואפשר דגם לבן בנו חייב להשכיר מלמד וה"ה לבן בן בנו אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לחבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת ליכא למימר הכי עכ"ל ולי נראה דקודם לבן חבירו. ש"ך:
ג סָעִיף ד לנכסיו. וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ו לענין ב"ח:
ד סָעִיף ה שבעה. היינו בכחוש לגמרי אבל בכחוש קצת מכניסין אותו כבן ו' שלימות כדלקמן ס"ח. ש"ך:
ה סָעִיף ו שבכתב. כתב הש"ך משמע כל תנ"ך וכ"כ הב"ח וכ' דשלא כדין נוהגים העולם שלא ללמד את בניהם תנ"ך כו' ע"ש ואני אומר מנהגן של ישראל תורה הוא שהרי כתבו התוס' בקידושין ספ"ק וגם שאר פוסקים שאנן סומכין אהא דאמרינן ש"ס בבלי שבלול במקרא ומשנה וש"ס אלמא דמש"ה אינו חייב לשלש את שנותיו במקרא ואינו חייב ללמד את בנו מקרא כיון שלמדו ש"ס וכ"מ מדברי הטור ומדברי הרב לקמן סי' רמ"ו ס"ד עכ"ל:
ו סָעִיף ו אפשר. וכל פרנסותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת שאם מוסיף מוסיפין לו. ש"ס ביצה:
ז סָעִיף ז בחוה"מ. שם בסוף הסעיף וכתב הרב שכר המלמד היאך נגבה:
ח סָעִיף ח התינוקות. כתב הכל בו מתחילין לתינוקות מספר ויקרא לפי שאמר הקב"ה יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות וכן נהגו עכשיו:
ט סָעִיף טו לסייעו. הרא"ש והטור פירשו דעד מ' א"צ אחר לסייע וממ' עד נ' צריך אחר לסייע ונ' צריך ב' מלמדים ונראה שהולכין בזה אחר המלמד ואחר הנערים ואם הם לומדים מעט או הרבה והכל לפי הענין ש"ך:
י סָעִיף כא אשה. כתב הט"ז ומשמע דלא מהני כאן יש לה בעל בעיר דאין דרך נשים בכך לילך לבעליהן לתבוע לתשמיש כמו דאמרינן גבי איש הלכך צריך דוקא שבעלה ידור עמה באותו בית עכ"ל:
יא סָעִיף כב אחר. אפי' חכם הראשון זקן ממנו. כ"מ בפסקי מהרא"י:
יב סָעִיף כב פרנסת. כגון בשכר חופות וקידושין וכן כתב בפסקי מהרא"י וז"ל ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס מגטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונישואין וכה"ג על קבלת פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולו האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם ע"כ ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור אין לו להאחר לקפח מיהו כל זה מדינא אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף ג ובן בנו לבן חבירו. עש"ך דה"ה בן בתו ועיין בתשובת חכם צבי סוף סי' ע' שכתב בפשיטות דכל הקרוב קרוב קודם כמו שאמרו בענין ממון וקל וחומר הוא:
ב סָעִיף ו משנה וגמרא. עי' בתשו' חו"י סי' קכ"ג סדר הלימוד לבן שיצלח בלימודו והרחקה מלמוד חילוקים ועיין בשל"ה דקפ"א שדיבר ג"כ מרורות על לימוד חילוקים ע"ש סדר הלימוד וע' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א בהקדמתו שהאריך מאד בענין זה בנועם לשונו ע"ש. אמרי' בפרק ע"פ דצריך ללמד את בנו בספר מוגה דשבשתא כיון דעל על:
ג סָעִיף ח התינוקות. עבה"ט ועיין בספר לוית חן פרשה ויקרא טעם אחר למה מתחילין לו מויקרא ע"ש:
ד סָעִיף י מכת אויב. עיין בשו"ת קרית חנה סי' כ"ב בדין מלמד שהכה לתלמידו ושבר את רגלו חייב בחמשה דברים ומנדין אותו עד שיפייס להנחבל ע"ש:
ה סָעִיף יב לא יבטלו. והא דלעיל סימן קע"ט סעיף ב' דנהגו להתחיל ללמוד בר"ח היינו מסכת חדשה:
ו סָעִיף יד שלא למדו. נראה קצת דכ"ש שלא ישנה להם דבר ישן מה שלמדו כבר דהא איתא ביומא דף כ"ט מגמר בעתיקי קשה מחדתא [מיהו יש לחלק]:
ז סָעִיף יד מה שקראו. עיין בריב"ש סי' ק"מ:
ח סָעִיף טו דאפילו בפחות. עיין בתשובת אמונת שמואל סימן כ"ו שהכריע כסברא הראשונה אך כתב דנ"ל דשיעור כ"ה תינוקות לא היה שייך רק בדורות התלמוד משא"כ בדורות הללו שנתמעטו הלבבות וא"א למלמד אחד בסך כ"ה והלואי שיצא ידי חובתו בסך עשרה וכ"ש י"ב פשיטא דהוי בדורותינו ככ"ה בזמן התלמוד ולכן הורה בישוב אחד שהיה בו ששה ב"ב ויש להם כעשרה או י"ב נערים ואינם רוצים לשכור להם מלמד דיכולים לכוף זא"ז ע"ש:
ט סָעִיף יז לא יתענה. עיין בש"ת בא"ח סימן תקע"ה שכתב בשם בר"י דאף למי שמחמיר בת"ח שחטא שיתענה כמ"ש האריז"ל ומהרי"ט ח"א סימן ח' מ"מ אין להחמיר במלמדי תינוקות דחשיבי טובא וגם גוזל את הרבים ע"ש:
י סָעִיף יח מסלקין הראשון. כתב בספר בני חיי נראה לדקדק מכאן שאף שכבר היה מלמד כשבא אחר שלומד טוב ממנו מסלקין הראשון אבל גבי א' קורא הרבה כו' בסעיף שאח"ז דכתב שלוקחין למי שמדקדק יותר משמע דאם כבר לקחוהו לא מסלקין יתיה ע"ש. ועיין היטב בתשובת רדב"ז החדשות סימן רפ"ה:
יא סָעִיף כב מקפח קצת פרנסת הראשון. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סימן ר"ל דאין אלו הדברים נאמרים אלא בימיהם שלא קיבלו הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג בני עירו כו' אבל בזה"ז שמקבלים רב ועוקר דירתו ובא לכאן וקוצבים שכירתו כפועל ובתוך הקצבה היא שכרו מחופות וגטין וכדומה א"כ הוא אינו נוטל פרס שלא כדין כלל אולי הקהלות פעלו און שהטילו פרנסת הרב על אלו היחידים ואין בושה כאן על נטילת פרס זה אם יטלנו בדרך כבוד וכבר זכה זה הרב בכל רווחי דעבידא דאתי בגבולו ואסור לשום אדם לקפח פרנסתו בזה והרי זה כגוזל ממש ע"ש באורך]:
יב סָעִיף כב לעשות התופה ולתת. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן פ"ג שכתב דכבר נהגו הרבנים סלסול בעצמם ומצד המנהג אין אחר יכול לסדר אף שיתנו השכר לרב הקבוע וכל זה אם הרב היה שם אבל כיון שהמתינו עד בא השמש ולא בא אין להשגיח על כבוד הרב בזה במקום שהוא עשה שלא כהוגן שלא בא בזמנו וגם לא שלח אחר בחריקו והרב שרוצה לענוש החכם אכסנאי שסידר קדושין אחר שהמתינו עליו ולא בא ראוי הוא לעונש על שרוצה לענוש שלא כדת ע"ש:
יג סָעִיף כב ברצון השררה עיין בח"מ סימן ס' וע' באורים ותומים שם שצווח ככרוכיא על הרבנים שעושים בלי רשות הצבור ע"ש:
א סָעִיף ב ואם בנו כו'. כר"י דרב אחא ב"י עבד עובדא כוותיה שם.. הרא"ש שם:
ב סָעִיף ב ואעפ"כ כו'. שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמוד עצמו כנ"ל ס"א. רמב"ם:
ג סָעִיף ג כשם כו'. כשמואל וכמש"ש הוא דאמר כו':
ד סָעִיף ג ולא לבן כו'. ספרי ושננתם לבניך אלו תלמידים וכן אתה מוצא בכ"מ שהתלמידים קרויים בנים כו':
ה סָעִיף ג (ליקוט) אלא מצוה כו'. עבה"ג ואמרו (תמורה ט"ז א') עשיר ורש נפגשו עשה כו' ואמרו (סנהדרין צ"א ב') כל המונע הלכה כו' ובתד"א פכ"ז ד"א הלא פרס לרעב לחמך ואין רעב אלא הרעב מן ד"ת ואין להם אלא ד"ת שנאמר הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם כו' מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בד"ת יפרנס מתורתו ג"כ כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה כו' ע"ש בארוכה ושם באותו הפרק כי תראה ערום וכסיתו כיצד אלא אם ראית אדם שאין בו ד"ת הכניסהו לביתך ולמדהו ק"ש ותפלה ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת וזדזיהו במצות לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצות כו' כמ"ש ואת עירום ועריה כו' ובאדר"נ ובגמ' בהרבה מקומות (ע"ב):
ו סָעִיף ג אלא שמצוה כו'. לשון הרמב"ם א"כ למה נצטווה על בנו ועל בן בנו להקדים כו':
ז סָעִיף ד חייב כו'. דמש"ש כ"ט א' במילה והיכא דלא מהליה אבוה מחייבא ב"ד כו' לא אמרו כן אצל ללמדו דהא הכל מצווין כנ"ל אלא בשכר קא מיירי וז"ש שם ל' א' למדו מקרא כו' דמשנה אין מלמדין בשכר כמ"ש בנדרים ל"ז א' וערמב"ם וש"ע ס"ו:
ח סָעִיף ד וכייפינן כו'. כמ"ש בפ' הכותב (פ"ו) בד"א במל"ת כו':
ט סָעִיף ד ואם אינו כו'. כיון שמחויב הוי ככל חוב וכמ"ש בח"מ סי' ק"ו ע"ש:
י סָעִיף ה מאימתי כו'. ספ"ג דסוכה ובספרי לדבר בם מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לה"ק ומלמדו תורה כו' שנאמר ולמדתם אותם את בניכם כו':
יא סָעִיף ה עד שיהא כו'. ב"ב כ"א א' ועס"ח:
יב סָעִיף ו היה מנהג כו'. ר"ל כמש"ו בנדרים ל"ו ל"ז:
יג סָעִיף ו חייב כו'. קדושין ל' א' וכמ"ש בס"ד:
יד סָעִיף ו תורה כו'. דלא כפירש"י שם חומש לבד ומש"ש תורה זו מקרא ר"ל דל"ת מדרש תורה כמ"ש בפ"ב (מ"ט ב') שם:
טו סָעִיף ו וה"מ כו'. כמו שמחוייב עצמו כמ"ש בבכורות כ"ט א':
טז סָעִיף ז שאין העולם כו'. שם:
יז סָעִיף ח מכניסים כו'. בב"ב שם ופי' ב"י בר שית ובר שבע ר"ל התחלת שש ושבע דל"ת ההיא דאבות בן ה' כו' אבל תוס' שם ובכתובות נ' א' כתבו בע"א ע"ש:
יח סָעִיף ח ואם הוא כו'. דז"ש כבר שית כבר כו' וכ"כ תוס' שם וכמ"ש בכתובות שם הא דכחיש כו':
יט סָעִיף ח ומ"מ מיד כו'. איני מבין שיחתו דהא מיד שמתחיל לדבר חייב כנ"ל: (ליקוט) ומ"מ כו'. תנחומא פ' קדושים וערלתם ערלתו וגו' הכתוב מדבר בתינוק שלש שנים יהיה לכם ערלים שא"י לא להשיח ולא לדבר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש שאביו מקדשו לתורה הלולים לה' שמהלל להקב"ה ובשנה החמישית כו' והעיקר כמ"ש בגמ' משעה שמתחיל לדבר כו' (ע"כ):
כ סָעִיף יא יושב ומלמדם כו'. כמ"ש בסוף תענית וב"ב קכ"א ב' דמוסיף כו' ולשון תקבריה אמיה לא שייך אלא בתינוקות:
כא סָעִיף יב לא יבטלו כו'. כמ"ש בסי"ו:
כב סָעִיף יב חוץ כו'. שאז זמן סעודה כמ"ש בריש ברכות:
כג סָעִיף טו כ"ה כו'. מפרש הרמב"ם דמ"ש כ"ה כו' דעד כ"ה סגי במלמד אחד ועד ארבעים סגי בריש דוכנא ועד חמשין סגי בתרי ויותר צריך שלשה וכן פי' נ"י בשם ה"ר יונה. אבל הרא"ש כתב דעד ארבעים סגי במלמד אחד ויותר עד חמשים סגי בריש דוכנא וחמשים צריך שנים:
כד סָעִיף טו ואפי' כו'. ז"ש ומסייעין כו':
כה סָעִיף טו וי"א כו'. תוס' שם ד"ה סך כו' וכשיטתם פי' הרא"ש הנ"ל דמ"ש כ"ה היינו מכאן ואילך עד מ':
כו סָעִיף טו וי"א כו'. נ"י וכשיטתו דמ"ש כ"ה היינו עד כ"ה כנ"ל:
כז סָעִיף יז מלמד כו'. ב"ב ח' ב' דרב כו':
כח סָעִיף יז או שעושה כו' כמ"ש בתוספתא הביאה הרי"ף ורא"ש בפ"ה דב"מ המושיב כו' ועבה"מ סי' קע"ו ס"י וכ"ש במלאכת שמים ועמ"ש למטה:
כט סָעִיף יז או שמתרשל כו'. בב"ב כ"א ועתוס' שם ד"ה פיר"ח כו':
ל סָעִיף יז ואין למלמד כו'. תוספתא דב"מ הביאה הרי"ף והרא"ש פ"ז דב"מ בפועל ועבח"מ סי' של"ז סי"ט וכן בירושלמי פ"ז דדמאי תני לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה ביום לא יעשה בתוך שלו בלילה וישכיר עצמו ביום לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט במלאכתו של בע"ה ר' יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא איינם אמר להו מהו כן אמרו ליה ציים א"ל אסור לך ומה אם מלאכתו של ב"ו אסור מלאכתו של הקב"ה לא כ"ש:
לא סָעִיף יז וכל המשנה כו'. ב"ב שם ב' וב"מ ק"ט:
לב סָעִיף יח אם יש כאן כו'. שם א' וכר"ד דבתראה הוא. רי"ף וש"פ:
לג סָעִיף כ מי שאין כו' ואין כו'. עמ"ש בא"ה ס"ס כ"ב:
לד סָעִיף כב רב כו'. כנ"ל בש"ע:
לה סָעִיף כב אפי' מקפח כו'. עש"ך:
לו סָעִיף כב אבל אין להורות כו'. כמ"ש (עירובין צ"ד ב' חולין נ"ג ב') אתריה דשמואל הוה ולא רצה רב להורות שם וכן כמה עובדי:
לז סָעִיף כב מי שהוחזק כו'. כמ"ש בירושלמי סוף הוריות אילין דבר פזי ודר' הושעיא הוו עאלין ושאלין בשלמא דנשיאה בכל יום והוו אלין דר' הושעיא עלין קדמוי ונפקין קדמוי אזלין אינון דבר פזי ואתחתנון לנשיאה אתון בעון מיעל קדמוי אתון ושאלין לר' אמי א"ל ר' אמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום ואמרו (ב"מ פ"ד פ"ה) ג' ענוותנים כו' בני בתירה כו' אלמא עניוות גדול יחשב להם ובכתובות פי"ב בירושלמי אמר רבי הכל הייתי עושה חוץ מה שעשו בני בתירה לזקני:
לח סָעִיף כב אפי' בנו כו'. כמ"ש בספרי פ' שופטים הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ובתוספתא דשקלים שכל הקודם בנחלה קודם לשררה ובלבד שינהג מקום אבותיו וכן בפי"ב דכתובות (ק"ג ב') שמעון בני חכם גמליאל כו' צריכא למימר כו' וז"ש כ"ז כו':
לט סָעִיף כב אבל כל כו'. כמ"ש בפ"ד דברכות (כ"ח א') מעלין בקדש כו' מאן דלבש מדא כו' ובפ"ק דסנהדרין (ה' ב') משום כבודו דרבה בר חנא אע"ג שרב גדול ממנו כיון שירד וב"ח קודם לו לבבל:
מ סָעִיף כב וכ"ש אם עשו כו'. כמ"ש בסנהדרין שם (א') דהכא שבט כו' ופירש"י שהיה לו הרמנא ממלך פרס לפיכך הוא גדול מהנשיא שבא"י וערש"י בהוריות י"א ב' ד"ה א"ל הרי כו' ועח"מ ספ"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.