א הָאוֹמֵר: סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה, אוֹ שֶׁאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה, וְהִפְרִישׁוֹ, עַד שֶׁלֹּא בָּא לְיַד הַגַּבַּאי יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ, בֵּין לִלְווֹתוֹ לְעַצְמוֹ בֵּין לְהַלְווֹתוֹ לַחֲבֵרוֹ, וְיִפְרַע אַחֵר תַּחְתָּיו. הַגָּה: וְכֵן אִם הִקְדִּישׁ כֵּלִים, יָכוֹל לְמָכְרָם לִפְנֵי ג' בְּקִיאִים בְּשׁוּמָא, וְנוֹתֵן דְּמֵיהֶם לִצְדָקָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת). מִשֶּׁבָּא לְיַד גַּבַּאי, אָסוּר לִלְווֹתוֹ, בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר בֵּין לַגַּבַּאי. וְאִם הָיָה הֲנָאָה לַעֲנִיִּים בְּעִכּוּב הַמָּעוֹת בְּיַד הַגַּבַּאי, כְּדֵי לְעַשׂוֹת לַאֲחֵרִים לִתֵּן, הֲרֵי הַגַּבַּאי מֻתָּר לִלְווֹתָם וּלְפָרְעָם. הַגָּה: דְּאֵין הַצְּדָקָה כְּהֶקְדֵּשׁ, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּהּ. (טוּר). וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בִּצְדָקָה הָעוֹמֶדֶת לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים, כִּי אִם כֶּסֶף בְּכֶסֶף וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁמָּא יָבֹאוּ עֲנִיִּים וְלא יִהְיֶה לָהֶם מָעוֹת לְחַלֵּק. אֲבָל צְדָקָה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לְחַלֵּק, רַק הַקֶּרֶן יְהֵא קַיָּם וְיֹאכְלוּ הַפֵּרוֹת, שָׁרֵי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סה"ת שַׁעַר מ"ו ח"ד ס"ח וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). וְכֵן נוֹהֲגִין.
ב צְדָקוֹת שֶׁהִתְנַדְּבוּ לְצֹרֶךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְצֹרֶךְ בֵּית עָלְמִין, יְכוֹלִים בְּנֵי הָעִיר לְשַׁנּוֹתָם לְצֹרֶךְ בֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה, אֲפִלּוּ אִם הַבְּעָלִים מְעַכְּבִים, אֲבָל לֹא מִתַּלְמוּד תּוֹרָה לְצֹרֶךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: וְדַוְקָא בִּדְאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם סִפּוּק לְתַלְמוּד תּוֹרָה, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי הָעִיר מְסַפְּקִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְאִם יוֹצִיאוּ אֵלּוּ הַמָּעוֹת לְצֹרֶךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת יִתְּנוּ מָעוֹת אֲחֵרִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּשֶׁיִּצְטָרְכוּ, מֻתָּר. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קכ"ח). וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְשַׁנּוֹת, אִם אֵינָן צְרִיכִים לַדָּבָר שֶׁנָּדַר, כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁ קַרְקַע לִבְנוֹת עָלֶיהָ בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְאֵינָן יְכוֹלִין לִבְנוֹת מִיָּד, אֵין הַמִּתְנַדֵּב יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אֶלָּא יִהְיֶה עוֹמֵד כָּךְ עַד שֶׁיִּבְנוּ עָלֶיהָ. (מָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר). וְכָל זֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג יָדוּעַ בָּעִיר, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁהַגַּבַּאי אוֹ בְּנֵי הָעִיר מְשַׁנִּים לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁאָדָם מֵשִׂים אֵיזֶה דָּבָר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּגוֹן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ כְּלֵי כֶּסֶף וְכַדּוֹמֶה, וּכְשֶׁיִּרְצֶה חוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ, וּכְשֶׁיּוֹרֵד מִנְּכָסָיו מוֹכְרוֹ לַאֲחֵרִים, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג. דְּכָל מַקְדִּישׁ אַדַּעְתָּא דְּמִנְהָג הוּא מַקְדִּישׁ, וְלֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עַל זֶה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה מִנְהָג קָבוּעַ. (כֵּן מַשְׁמָע מֵהַבֵּית יוֹסֵף וממהרי"ק שֹׁרֶשׁ קס"א). וּמִכָּל מָקוֹם אִם הִתְנָה הַמַּקְדִּישׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ הֶקְדְּשׁוֹ וְלֹא יְהֵא כֹּחַ בָּזֶה, פְּשִׁיטָא שֶׁאָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ"ו סָעִיף ד'.
ג יִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְנַדֵּב נֵר אוֹ מְנוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אִם נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, יְכוֹלִים הַצִּבּוּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲפִלּוּ אִם גַּם הַמִּתְנַדֵּב מוֹחֶה (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קכ"ג קכ"ד וּבְשֵׁם רַשְׁבָּ"א וּתְשׁוּבַת רא"ש). וְאִם לֹא נִשְׁתַּקַּע שָׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ, אֵין יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹתוֹ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹתוֹ. וְאִם הָיָה הַמִּתְנַדֵּב גּוֹי, אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ. וְכָל זְמַן שֶׁשֵּׁם בְּעָלִים חָקוּק עַל הַכֵּלִים שֶׁנָּתַן, לֹא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ. (יְרוּשַׁלְמִי פ' בְּנֵי הָעִיר).
ד גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ דָּבָר אַחֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר: בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּי אוֹתָהּ. וְאִם לֹא אָמַר כֵּן, טָעוּן גְּנִיזָה. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ"ד.
ה מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מָעוֹת וְהוּא מְסֻפָּק אִם הֵם שֶׁל צְדָקָה, חַיָּב לִתֵּן אוֹתָם לִצְדָקָה. הַגָּה: אֲבָל מִי שֶׁהִקְדִּישׁ דָּבָר בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּסֻפָּקִים בּוֹ, וּמֵת, שֶׁאֵין לֵידַע כַּוָנָתוֹ, נִקְרְאוּ הַיּוֹרְשִׁים מֻחְזָקִים וְהַהֶקְדֵּשׁ שֶׁבָּא לְהוֹצִיא (מֵהֶם) עָלָיו הָרְאָיָה, וְכָל זְמַן שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת הַיּוֹרְשִׁים. (רַשְׁבָּ"א סִי' תרנ"ו וּפִסְקֵי מהרא"י סי' ע"ג) וְעַיִּןִ בח"ה סִי' ר"ן (סעי' ג').
ו אֵין לְקָהָל לִתְבֹּעַ מִסִים וְאַרְנוֹנִיּוֹת מִמְּעוֹת צְדָקָה. הַגָּה: מִי שֶׁמָּצָא כִּיס מָלֵא מָעוֹת בְּתֵבָתוֹ, וְכָתוּב עָלָיו: צְדָקָה, סָמְכִינַן אַכְּתִיבָה וַהֲרֵי הֵן צְדָקָה. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ק דב"ב). וְכֵן אִם אָמַר אֶחָד לְבָנָיו: מָעוֹת אֵלּוּ צְדָקָה הֵם, אִם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁעָשָׂה זֶה כְּמוֹסֵר דְּבָרָיו בִּלְשׁוֹן צַוָּאָה, דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם עָשָׂה זֶה שֶׁלֹּא יִקְּחוּ כְּלוּם, אוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְעָשִׁיר, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם. (שָׁם). וְכֵן אִם אָמְרוּ בַּחֲלוֹם: אֵלּוּ הַמָּעוֹת שֶׁהִטְמִין אָבִיךָ, שֶׁל צְדָקָה הֵם, אֵינוֹ כְּלוּם, דְּדִבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, (שָׁם). אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם כֵּן אַחֵר, אִם הֵם בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לִטֹּל אֵלּוּ הַמָּעוֹת וְלִתְּנָם לִצְדָקָה, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה נוֹתְנָם לִצְדָקָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ נֶאֱמָן. (מָרְדְּכַי פ' זֶה בּוֹרֵר בְּשֵׁם אז"ק). הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתֵבָה מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ וְחֻלִּין זֶה אַחַר זֶה, וּמָצָא אַחַר כָּךְ מָעוֹת, אַזְלִינָן בָּתַר בַּתְרָא. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דב"ב). וְאִם הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַת אַחַת בִּשְׁתֵּיהֶן, אַזְלִינָן בָּתָר רֻבָּא. וְאִם מְצָאָן בְּגוּמָא, דְּאִכָּא לְמֵימַר שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים שָׁם זְמַן אָרֹךְ וְלֹא רָאָה, אֲפִלּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה אַזְלִינָן בָּתַר רֻבָּא (שָׁם).
א סָעִיף א משבא ליד גבאי כו'. אבל לדבר מצוה יכול הגבאי לשנות כן דעת הרא"ש וטור וכ"כ התוספות ונראה מדברי מהרי"ק שורש ה' שכן עיקר:
ב סָעִיף ב יכולין בני העיר לשנותה. ואם קרובי נותני הצדקות קראו תגר על השנוי לא חיישינן להו. שם:
ג סָעִיף ב לצורך ב"ה כו'. דאשתני למעליותא דקדושת בית המדרש היא יותר מקדושת בית הכנסת ויכול לעשות מבהכ"נ בית המדרש כמו שנתבאר בא"ח סי' קנ"ג ועיין בתשובת מהר"מ גאלנטי סי' ע"ו:
ד סָעִיף ב או ת"ת. ובתשו' הרא"ש עצמו כלל י"ג סי' י"ד מסיים ומשום הזמנה אין לאסור דאפילו מ"ד הזמנה מילתא היא ה"מ באורג בגד למת אבל האי כטוי לאריג דמי דלכ"ע לאו מלתא היא עכ"ל וצ"ע דאפי' הוי הזמנה מעליותא מ"מ הא מקדושה קלה לקדושה חמורה שרי דהא מותר לעשות מבהכ"נ גופיה בית המדרש כדאיתא בש"ס ונתבאר בא"ח סי' קנ"ג ועוד דהא ודאי בכה"ג שהכינו המעות הוה ליה הקדש מעליותא דאל"כ אפי' לקדושה קלה שרי וכדמשמע בא"ח סי' קנ"ג וכ"כ בתשו' הרא"ש סי' נ"ג דף ע"ז ע"ג וז"ל וא"ת כשגבו מעות לבנות ב"ה או בה"מ או לקנות ס"ת אמאי אין משנין אותו [אלא] מקדושה קלה לחמורה והרי עדיין לא השתמש בהן הקדש וכן הא דאמרינן משהגיע ליד גבאי אסור לשנותה הרי אין שם אלא הזמנה לבד י"ל דגביית המעות לכנסת או למדרש מעשה ממש הוא ולא הזמנה כו' עכ"ל וע"ש וכ"כ הב"ח בא"ח סי' קנ"ג ס"ג ובאמת הטור וב"י לא הביאו סיום דברי תשו' הרא"ש אלו וצ"ע:
ה סָעִיף ב אבל לא מת"ת לצורך ב"ה. ואע"ג דלעיל סי' רנ"ו ס"ק ז' כתבו הרא"ש וטור דיכולין לשנות בני העיר אפי' לדבר הרשות היינו כשיחזרו ויגבו פעם אחרת אבל הכא לא יפרעו שוב וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"א סי' ט"ו דף ק"ח ע"א דאם רוצה לשנות למצוה אחרת עד שיגבו לאותה מצוה אחרת ויפרעו לצדקה הראשונה לכ"ע מותר כו' וע"ש:
ו סָעִיף ב וכל זה במקום שאין מנהג ידוע כו'. ואז אפילו טוען המקדיש טענת ברי שלא הקדישו לאוכל כמיניה לאפוקי מחזקת הקדש אלא א"כ התנה ברבים או בפני עדים בשעה שהקדיש כ"כ מהרש"ל בתשובות סי' ט"ו ומביאו הב"ח וכתבו שם כן גם בס"ת ולמדו כן מדברי מהרי"ק שורש קס"א גבי כלי כסף של הקדש ע"ש אבל בתשובת מהר"י כהן מקראקא סי' כ"א כתב שחלוקים הם כי ס"ת שדרך ומנהג העולם להניח בב"ה וידוע דשם האב נקרא על הס"ת א"כ מי יוציאה מחזקת האב כי מה שהניח הס"ת לשם אין ראיה שהיא של הק"ק כי בזמנים אלו עיקר כתיבת ס"ת להניח לקרות בס"ת ברבים וגם קדושתה גדול ואין ראוי בכל מקום להניח ס"ת ולכן אין ראיה כי אף שהניחו הוא לשם בב"ה אין ראיה שהקדישו אבל הכלי כסף אין המנהג להניחם בב"ה ובאם לא הקדישוהו לא היו מניחים אותם בב"ה רק היו משתמשים בב"ה בשעת הצורך ואחר כך היו לוקחים לביתו וכתב מהרי"ק בשורש קס"א שכלי כסף הנ"ל שהניחהו שם הם בחזקת הק"ק וגם בס"ת כתב בשורש ע' שהוא בחזקת הבעל ששמו נקרא עליו ר"ל על מי שאומרים זה ס"ת של פלוני מטעם הנ"ל והאריך שם בענין מי ראוי להעיד כי בני העיר נוגעין בעדות אם לא יסתלקו וגם שיהא שם גם כן ס"ת אחרת וכן כתב הטור סי' ל"ו שכולן נוגעים בעדות וסברותיו נכונים מתיישבים על הלב וגם במה שחלק בין כסף לס"ת סברא נכונה היא כי קשה להוציא דבר מחזקת בעליו אם לא בהוכחה מבוררת הארכתי בדין ס"ת כי שמעתי שרב אחד פסק גם בס"ת שהיא של הקדש לכן הוצרכתי להביא ראיה ולהאריך בראיות וטעמים דלא כוותיה ע"כ:
ז סָעִיף ב אבל במקום שנוהגין כו'. כתב הב"ח ונראה דלפי מנהג אותם מקומות גם ב"ח גובה חובו מס"ת שבהיכל דכיון דבידו למכרו בשעת דחקו אף ב"ח יכול לגבות ממנו ודבריו צ"ע דלקמן סי' רע"ד סוף ס"ב פסק דאינו גובה חובו מס"ת כיון דרשאי להתפרנס מן הצדקה וא"צ למכור ס"ת א"כ גם ב"ח אינו גובה ממנה דלא עדיף ב"ח מחייו עכ"ל הרי דבריו סותרים זא"ז ולענין דינא נראין דבריו שבכאן עיקר וכ"כ הטח"מ סי' צ"ז בשם הר"י ברצלונ' וכ"פ בש"ע סוף סכ"ג דב"ח גובו חובו מס"ת וכן כתוב בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קל"ח דף ס"ו ע"ד מי שהיה חייב לחבירו בשטר וה"ל ס"ת מונח בב"ה כמנהג ולא מצא ב"ח מקום לגבות מן הלוה יכול ליקח ס"ת כו' ע"ש:
ח סָעִיף ב הולכים אחר המנהג דכל המקדיש כו'. צ"ע דהוא ממהרי"ק ובמהרי"ק שם משמע דמגמגם בזה ונוטה לאסור שכתב ואשר כתבת שמעשים בכל יום באותן הגלילות כו' ומאחר דפשיטא שחלה קדושה על הכלים מכח דיני הש"ס ואתה באתה להפקיע מכח המנהג הלא ידעת שאין מנהג מבטל הלכה אלא א"כ הוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום ולא ע"פ המון בעלי בתים כמ"ש המרדכי בשם א"ז בר"פ הפועלים וגם כתב שם וצריך שיהא המנהג קבוע קודם שיבטל דין הש"ס ועוד כתב ר"פ הפועלים דבעינן שיהא מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת ככמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כו' וגם לפי דעתי שאינו מנהג קבוע כלל עכ"ל וצריך לומר דמשמע ליה להרב מדמסיים וגם לפי דעתי שאינו מנהג קבוע כלל משמע דהעיקר תלוי שיהא מנהג קבוע וגם הב"ח נמשך אחר דברו הרב וצ"ע:
ט סָעִיף ג יכולים הצבור כו'. דוקא צבור אבל גבאי לא וכבר נתבאר זה בסי' רנ"ו סק"ח:
י סָעִיף ג אין יכולים לשנותו כו'. כתב המרדכי פ"ק דב"ב בשם מהר"מ דצ"ל שכבר נשתמש בהן והדליקו בב"ה דאי לא הדליקו בב"ה אפי' לדבר הרשות מותר לדידן דקי"ל הזמנה לאו מלתא ונהי דהנודר אינו יכול לחזור בו ולעכבו לעצמו משהקנהו להדליק בו בב"ה דנעשה נדר מכל מקום הציבור רשאין לשנות אפי' לדבר הרשות עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ וצ"ע בזה כי שאר פוסקים לא חילקו בכך ואדרבה מדחילקו בין נשתקע משמע דבלא נשתקע בכל גווני אסור לשנות ואפשר לזה השמיטו המחבר והרב האי דינא ונראה דהמרדכי מיירי כשהבעלים מסכימים בדבר וקמ"ל דמדקתני אסור לשנות משמע דאיסורא איכא במלתא אפי' הבעלים מסכימים והיינו דוקא בנשתמש בהן דאל"כ הזמנה לאו מלתא היא ודוק:
יא סָעִיף ג אבל לדבר מצוה יכולין לשנות. כתב המרדכי בשם מהר"ם אפילו לדבר מצוה דפחותה מיניה דדוקא גבי תשמיש קדושה אמרי' מעלין בקודש ולא מורידין ולא לגבי תשמישי מצוה. ובד"מ כ' ע"ז וז"ל ונ"ל דהרא"ש (והט"ו ס"ב) פליגי אזו דהא כ' שאסור לשנות מעות ת"ת לצורך ב"ה וכ"כ מהרי"ק בשורש קכ"ח בשם הרשב"א עכ"ל ומביאו בהגהת דרישה סכ"ו אבל באמת דמהרי"ק שם כתב ז"ל לפי הנלע"ד לא יוכל שום פוסק לחלוק על זה שכתב המרדכי כו' דאי לא תימא הכי לפלוג וליתני בדידה כולה לדבר מצוה ולימא לא שנו אלא לדבר מצוה דחשיב כמותה אבל לדבר מצוה דגרע מיניה לא כו' ואע"ג שנשאל הרשב"א אם מעות של צדקה מותר לשנות לב"ה והשיב וז"ל מותר לשנות לעילוי כגון לבנות בית הכנסת או לקנות ספר תורה כו' משמע דוקא לעילוי וכן בטור י"ד כתב וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל כו' עד אבל לא מת"ת לצורך ב"ה נראה לע"ד דהתם בדלא ספקי אנשי הקהל לתרווייהו ואם יתנו המעות לצורך ב"ה יתבטל ת"ת וכן לעיל בהא שהשיב הרשב"א אבל היכא שאין המצוה האחרת בטל כו' פשוט שהוא מותר לכ"ע כו' עכ"ל וכן בפרישה העתיק דברי המרדכי אדברי הטור משמע דלא פליגי ומדברי הב"ח נראה דמחלק דהך דהרא"ש תשמישי קדושה הוא שכתב אדברי הרא"ש וז"ל ומיהו גבי נר ומנורה שהתנדבו לבהכ"נ אפילו נשתמשו בה מותר לשנותה לדבר מצוה אפילו למצוה דפחותה מינה דדוקא גבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין בקודש ואין מורידין אבל לא גבי תשמישי מצוה כ"כ המרדכי פ"ק דבתרא בשם מהר"מ וקרי לנר ומנורה תשמישי מצוה משום דלא נתנו בבית הכנסת אלא כדי להאיר למתפללים בתוך הסידור התפלות והמחזורים ואין זה אלא תשמיש מצוה לאדם עצמו וכה"ג כתב מהרא"י בכתביו דהפחים שעל הספר תורה אינן תשמישי קדושה כיון שלא נעשו אלא לסימנים בעלמא לצורך בני אדם שלא יטעו להוציא ספר תורה שלא הוזמנה לקריאה לחובת היום וה"נ כדי שלא יטעו בתפלה כשאין מאור בבהכ"נ עכ"ל ואין נראה כן דעת מהרי"ק ונראה דס"ל דמעות שהתנדב לצורך בית הכנסת עדיף מתשמישי מצוה כיון שאין שם קדושה על המעות: בית יוסף בשם מהרי"ק שורש קכ"ח שכתב בשם תשו' הרשב"א דהא דאמרינן ישראל שהתנדב נר או מנורה כו' היינו דוקא בשיש מנורות ונרות כדי הצורך לבית הכנסת אבל אם אין סיפוק אין הציבור רשאין לשנות עכ"ל ועיין במהרי"ק שם סוף השורש ההוא דמביא תשובה אחרת להרשב"א שסותרת תשובה זו וכתב דצ"ל שהראשונה אינה תשובת הרשב"א וע"ש דמסיק שאף אם המאור מתרבה ומדליק בריוח יותר מפני נדבתו של זה הנודב מכל מקום אם לא יחסר המזג מכדי הספוק אף בלא נדבתו של זה נראה לע"ד דיכולים נמי לשנותה אך אם אין קבע למאור אלא על פי יד הנודר ולפעמים לא יספיקו הקהל שמן למאור די הסיפוק הראוי בזה נראה שאין כח לשנותה ע"כ:
יב סָעִיף ג ואם היה המתנדב עובד כוכבים כו'. משום דעובד כובבים מיפעי פעי ויאמר הקדשתי דבר לב"ה של יהודים ומכרוהו אותו וכתוב בתשובת הרא"ש אבל ישראל אפילו הוא לא ציית לדברי חז"ל ופעי על תקנתם לא חיישינן לפעייתו דליכא חילול השם בזה ומביאו בית יוסף וד"מ ועי' בתשובת מהר"א מזרחי סי' נ"ג מזה ועוד שאר דיני הקדש ע"ש:
יג סָעִיף ג כל זמן שלא נשתקע שם בעליה. משמע אבל נשתקע שם בעליה מותר לשנות אפילו לדבר הרשות ואע"ג דהתוס' כתבו בערכין (דף ו' ע"א) אילימא לדבר הרשות מאי אריא עובד כוכבים אפילו ישראל נמי ה"מ למימר מאי אריא נשתקע אפי' לא נשתקע נמי עכ"ל ובע"כ ט"ס הוא למעיין שם בכמה הוכחות וצ"ל מאי אריא לא נשתקע אפי' נשתקע נמי ומשמע להו הכא מדקתני התם בברייתא סתמא אסור לשנות משמע אפי' נשתקע והיינו לדבר הרשות כדמוקי לה התם בש"ס אם כן משמע מדברי התוס' דאפי' נשתקע אסור לדבר הרשות אין מדבריהם ראיה דאינהו סבירא להו דאפילו בישראל אסור לדבר הרשות אפילו בנשתקע דהא הך ברייתא דמשמע להו דבכל גווני אפילו בישראל מיירי והפוסקים וט"ו לא ס"ל הכי אלא ס"ל דבנשתקע אפי' לדבר הרשות שרי א"כ גם בעובד כוכבים שרי דאין לחלק בזה בין עובד כוכבים לישראל לומר דעובד כוכבים מיפעי פעי כיון דנשתקע שם בעליו מעליו ובהכי מתיישב קושית התוס' שם שכתבו דה"נ ה"מ למימר מאי אריא נשתקע כו' דלא המ"ל הכי משום דבנשתקע שרי אפילו לדבר הרשות בין בעובד כוכבים בין בישראל וכן עיקר:
יד סָעִיף ה אבל מי כו'. צריך עיון דנראה דהרב משווה דברי תשו' הרשב"א להגמ"ר פ"ק דב"ב בשם א"ז קצר ומחלק בין מת שנקראו היורשים מוחזקים ולא שייך ספק איסורא לחומרא גבי יורשים אבל לא משמע כן מתשובת הרשב"א ס"ס תרנ"ו שכתב שם וז"ל ואם נסתפק אם היה דעתו לחזור או לא מסתבר שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו והיורשים כבעלים דממילא הם יורשים וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאמרו שנתקיים התנאי עליהם להביא ראייה וודאי זה כאותו ששנינו בבריי' דפרק מי שמת הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה ואף על פי שזה ספק הקדש אין אומרים בו ספיקא דאיסורא ולחומרא חדא דהקדש עניים ממון בעלמא הוא ואמרינן להו אייתי ראיה ושקולו וכאותו כאמרו בפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט) גבי מתנות של כלאים כו' ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש בית הכנסת אינו הקדש כל שהוא ספק בתחלתו אם חל אם לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה דאמרינן בפרק מי שמת בענין ש"מ שעמד שחוזר במתנתו אבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק נכסיו לעניים מהו תיקו ותיקו דהתם לקולא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואפילו לדברי מי שפוסק שם לחומרא מסתבר דהכא לקולא דהתם הוא שההקדש הקדש בודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם חוזר בו אם לאו אבל כאן דמסופק אם חל ההקדש כלל מספק אין מוציאין מיד בעליו עכ"ל ואם איתא מאי ראיה מייתי ממתנות כהונה וכן מעמד חוזר דהתם לאו יורשים הוא אלא אין חילוק ולעולם ה"ל ספק ממון לקולא וגם מדברי מהרא"י בפסקיו ס"ס ע"ג משמע להדיא שאין חילוק אלא בכל ענין ה"ל ספק ממונא לקולא שכתב שם גבי הקדש באסמכתא וז"ל אבל אין לחייב מטעם דניזל לחומרא בפלוגתא דרבוותא במידי דצדקה דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח ע"ב) בעי ש"ס הקדיש נכסיו הפקיר נכסיו חלק נכסיו לעניים מהו ופסק בא"ז התם (כדאיתא בהג"א שם) דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו ואשר"י דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר וכדמוכח התם עכ"ל וגם בתשו' הריב"ש סי' ק"ע מבואר להדיא שאין לחלק בהכי ע"ש. וגם דברי הגמ"ר צריך עיון שהביא מברייתא דת"כ וירושלמי גבי לקט ושכחה ופאה דספק לחומרא לצדקה והך ברייתא הא מייתי לה בש"ס דידן פ' הזרוע והלחיים (חולין דף קל"ד ע"א) ומפרש רבא התם טעמא משום דקמה בחזקת חיוב קיימא משמע הא לא"ה ה"ל ספק ממונא לקולא וכן מדפריך התם אביי והרי עיסה הנעשה עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב א"ל ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא אלמא ספק עניים ספק ממונא הוא ולא ספק איסור דאל"כ לא ה"ל לרבא לשנויי מעיקרו טעמא דקמה בחזקת חיוב קיימא תיפוק ליה דהוי ספק איסורא ולחומרא שוב מצאתי בר"ן רפ"ק דנדרים (דף ז' ע"א) גבי הא דבעי ש"ס יש יד לצדקה או לא כגון דאמר הדין זוזא לצדקה והדין וז"ל ובפאה וצדקה כתב הרשב"א ז"ל דאזלינן לחומרא כיון דסלקא בתיקו וכ"פ הרמב"ן ז"ל בהלכותיו דקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא כו' ותמהני שהרי סוגיא מפורשת היא בס"פ הזרוע ולחיים שספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע כו' ועוד דאמרי' בפ"ק דיומא (ריש דף ט') כו' עד אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מיקרי ספק דאיסורא כלל אלא ספק דממונא ולקולא ולפיכך איני מתחוור מדבריהם ז"ל עכ"ל וצ"ע שהרי דעת הרשב"א בתשובה הנ"ל ג"כ דה"ל ספיקא דממונא ולקולא גם צ"ע מ"ש מהרא"י ואשר"י דפסק התם דזכו עניים היינו מטעם אחר דמשמע דמודה הרא"ש דספקא דעניים ה"ל ספקא דממונא ולקולא והא ליתא כמ"ש הרא"ש בריש פ"ק דנדרים אהך בעיא דאומר והדין ולא איפשטא ותיקו דאורייתא לחומרא עכ"ל והא דהוצרך הרא"ש פ' מי שמת לטעם אחר נ"ל משום הפקר דפשיט' דלכ"ע הוי ספק ממונא לקולא כמ"ש הר"ן שם וגבי הפקר אין ספק דהו"ל ספקא לקולא ע"כ שוב מצאתי בתשו' רבי בצלאל סימן ט"ו מביא תשו' הר"ן סי' א' ותשובת ריב"ש סי' ק"ס דפסקו דהוי ספק ממונא ולקולא ומשמע התם בפשיטות דהכי קיימא לן וכן פסק המחבר בפשיטות והרב בח"מ סי' ר"ן סעיף ג' גבי הך בעיא דפ' מי שמת בהקדיש נכסיו כו' דאם עמד חוזר (ואפי' תפסו העניים מוציאין מידם והיינו על פי דברי הריב"ש דבתיקו שבש"ס לא מהני תפיסה ועיין בים של שלמה פ"ק דב"ק סי' ה') שוב מצאתי בתשובת מהרי"ו ס"ס קע"ג שכתב וז"ל ואם יש נפשך לומר ולהשיב דכיון שאמרה האשה לתת לצדקה א"כ הוי כמו איסור וספק איסורא לחומרא כדאמר בפ' מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו מהו וסלקא בתיקו וכתב הרא"ש דמספק לא מבטלין ההקדש התם דהקדיש כל נכסיו בסתם איכא לספוקי דדעתו היה בין יחיה בין ימות ומחיים התחיל ההקדש ולא לאחר מיתה אבל הכא בנ"ד דפירשה האשה לאחר מותה בהדיא איכא למימר שלא התחיל הצדקה מעולם דהנכסים בחזקת יורשים ודמי להא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש והכי נמי כשמתה הרי הן ברשות היורשים עד כאן והדברים צ"ע:
טו סָעִיף ו אלו המעות שהטמין אביך כו'. פירוש שאינו יודע היכן המעות שהטמין אביו ומראה לו בעל החלומות המעות ואומר לו אלו המעות שהטמין אביך וכן הוא בסנהדרין (דף ל' ע"א) שבא בעל החלום ואמר ליה כך וכך הן במקום פלוני הן של מעשר שני הן זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והשתא הוי שפיר רבותא:
א סָעִיף א כדי לעשות. פי' לכוף אחרים שיאמר בפניהם שאין מעות בצדקה:
ב סָעִיף א שמא יבואו עניים ולא יהיה להם לחלק. לעיל סי' רנ"ו סעיף ד' כתבתי שאין להקשות מזה על רבי ינאי שלוה מעות צדקה בשביל שנמשך להם טובה וכמו שהביא כאן הש"ע ברישא דאם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות כו' מיירי שהוא בטוח מאד שיוכל לגבות מן הצבור תיכף שיצטרך לעניים לחלק בלי מניעה:
ג סָעִיף ב אבל לא מת"ת לב"ה. דמעלין בקודש ואין מורידין ואף ע"ג דהרא"ש ס"ל כר"ת דיכולין בני העיר לשנות אפי' לדבר הרשות כמ"ש בסי' רנ"ו מ"מ הא כתב שם דדוקא בדבר קבוע אמרי' כן כמו שהעתקתי בסי' רנ"ו סעיף ד' בשם הטור ועיין מ"ש בסעיף ג':
ד סָעִיף ג יכולים הצבור לשנותה. דוקא צבור יכולים לשנות אפי' לדבר הרשות אבל לא גבאי כ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ב ואע"ג דלעיל סי' רנ"ו סעיף ד' כתב רמ"א והוא הדין גבאי הממונה מבני העיר היינו לדבר מצוה דוקא הוה גבאי דבני העיר:
ה סָעִיף ג אין יכולין לשנותה לדבר הרשות. וצ"ל דגם גבי צדקות שהתנדבו לבית עלמין שהוזכר בסעיף ב' הוה לא נשתקע שם הבעלים מינייהו דאל"כ מאי שנא מהכא בנשתקע דיכולים לשנות לדבר הרשו' וא"ל ממ"ש הטור בסי' רנ"ו סעיף ד' העתקתיו שם לחלק בין דבר קבוע לדרך מקרה כו' ואמאי מותר לשנות כאן אם נשתקע הא אין זה דבר קבוע י"ל דדוקא בממון השייך לעניים חילק כן דכשהוא דרך מקרה אמרינן דזכו בו אותן העניים בתוספת ממה שיש להם בלאו הכי ואנן ידי עניים אנן ע"כ אין להפסיד להם משא"כ במקדיש כלי שאין כאן מי שיזכה לאותו דבר ע"כ תלוי הכל בנשתקע או לא נשתקע ואפילו בדרך מקרה כנ"ל. וראיתי במהרי"ק שורש ה' שהרגיש בקושיא זאת ותירוצו שם אינו מתיישב לי כלל ומה שכתבתי הוא ברור לפע"ד והוא מכוון עם דברי מהרי"ו שהבאתי סי' רנ"ו סעיף ד':
ו סָעִיף ג המתנדב עובד כוכבים אסור כו'. דסתם עובד כוכבים מפעי פעי וצועק תמיד שעשו שלא כהוגן ויש חילול השם בדבר אבל בישראל ציית לדברי חכמים ואפי' אם אינו ציית מכל מקום אין כאן חילול השם כ"כ הרא"ש שם בתשובה:
ז סָעִיף ד טעון גניזה. שמא בלבו יחשוב לעבודת כוכבים וב"י הביא בשם רמב"ם הטעם שמא בלבו היה לשמים כלומר להקריב בהם קרבן דוקא מה שלא עלה ע"ד ישראל:
ח סָעִיף ה בלשון שמסופקין בו כו'. בח"מ סימן ר"ן כתבתי שצריך עיון ליישב דעת רמ"א דבסי' רנ"ח סעיף א' פסק גם השני צדקה והוא מידי דתליא בלשון המסופק פסק להחמיר וכאן פסק להקל) ושם בח"מ סעיף ג' פסק ג"כ להחמיר וצ"ע ומהרא"י בכתביו סימן ע"ג פסק דבהקדש ונדרים כל היכא דאיכא למימר הכי או הכי לא אמרינן להחמיר אלא אוקי ממונא בחזקת מריה וה"ה לענין בעל השטר ידו על התחתונה ע"כ ושוב התבוננתי ליישב דעת רמ"א וראיתי שדבריו נכונים דבכל מידי דהוא ספק שא"א להתברר בשום פעם כההיא דסי' רנ"ח שאם נאמר יש יד לצדקה הוה כאלו אמר בפירוש וזה יהיה ג"כ צדקה ונמצא אפילו אם הוא אומר שכוונתו היתה שזה יהיה להוצאה שלי אינו נאמן וכן בהך דהכא שזכר הש"ע שהממון מסופק אם של צדקה הוא בזה ודאי אזלינן לחומרא מה שאין כן בנדון זה ששכיב מרע אמר איזה לשון שאנו מסופקים בכונתו ואלו היה קיים והיה מגלה כונתו היינו מאמינים לו כדאי' בסי' ר"ח סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל על כן מצי לומר אלו היה אבא קיים היה מגלה כוונתו שיהיה שלו ע"כ לא מפקינן מחזקת יורשים. ובלבוש ראיתי שחילק כאן בין רישא לסיפא דברישא לא היה לו שום חזקה להממון שיהיה שלו ואין התחלה לחילוק זה שגם ברישא הוה בחזקתו דהרי מספק לקט ילפינן לה בב"י והוא מונח תוך שדהו וכאשר כתבתי נראה נכון בס"ד:
א סָעִיף א לעשות. פי' לכוף אחרים שיאמר בפניהם שאין מעות בצדקה. ט"ז:
ב סָעִיף ב כסף. ובתשו' שארית יוסף כתב דיש חילוק בין ספר תורה לכלי כסף כי ס"ת דרך ומנהג העולם להניחה בבהכ"נ א"כ מי יוציאה מחזקתו כי מה שהניח הס"ת לשם אין ראיה שהיא של הק"ק כי בזמנים אלו עיקר כתיבת ס"ת להניח לקרות בס"ת ברבים וגם קדושתה גדולה ואין ראוי בכל מקום להניח ס"ת ולכן אין ראיה שאף שהניחו בבהכ"נ אין ראיה שהקדישו אבל הכלי כסף אין המנהג להניחם בבה"כ ובאם לא הקדישוהו לא היו מניחים אותם בבה"כ רק היו משתמשים בהם בבה"כ בשעת הצורך ואח"כ היו לוקחים לבית לכך אם הניחוהו שם הם בחזקת הק"ק עכ"ל וכ' הב"ח נראה דלפי מנהג אותן מקומות גם ב"ח גובה חובו מס"ת שבהיכל כיון שבידו למכרו בעת דחקו (גם ב"ח יכול לגבות חובו) והש"ך הסכים עמו שדבריו בכאן הם עיקר ודלא כמה שסותר דברי עצמו בסוף סי' ע"ד ס"ב דפסק דאין ב"ח גובה מס"ת ועיין בח"מ בסי' צ"ז ס"ס כ"ג:
ג סָעִיף ג הצבור. דוקא צבור אבל לא גבאי כ"כ הרא"ש ואע"ג דבסימן רנ"ו ס"ד כתב רמ"א וה"ה גבאי הממונה מבני העיר היינו לדבר מצוה דוקא אבל לא לדבר הרשות עכ"ל הט"ז:
ד סָעִיף ג הרשות. כ' הש"ך משמע אפי' עדיין לא הדליקו בבה"כ אף דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא מ"מ בלא נשתקע שם בעליה אסור בכל גונא לשנות לדבר הרשות אם לא כשהבעלים מסכימים בדבר אז מותר לשנות כשלא נשתמש בהם ואם נשתמש בהם אף שהבעלים מסכימים אפ"ה אסור לשנות:
ה סָעִיף ג לשנותו. כ' הש"ך ואם יכולים לשנותו למצוה קלה יותר מזו איכא פלוגתא בין הפוסקים ומדברי הב"ח נראה דמחלק דגבי נר ומנורה שהתנדבו לבהכ"נ אפי' נשתמשו בה מותר לשנותה לדבר מצוה אפי' למצוה דפחותה מיניה משום דלא נתנו לבהכ"נ אלא כדי להאיר להמתפללים מתוך הסידור התפלות והמחזורים ואין זה אלא תשמיש מצוה לאדם עצמו ודוקא גבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין בקדש ולא מורידין והרשב"א כ' דכל זה דוקא בשיש מנורות ונרות כדי הצורך לבהכ"נ אבל אם אין סיפוק אין הצבור רשאין לשנות:
ו סָעִיף ג נשתקע. כתב הש"ך משמע אבל אם נשתקע שם בעליה מותר לשנות אפילו לדבר הרשות והטעם דבעובד כוכבים אסור לשנות משום דמפעי פעי ויאמר הקדשתי דבר לבהכ"נ של יהודים ומכרו אותו ויש חילול השם בדבר משא"כ ישראל דציית לדברי חכמים ואפי' אם אינו ציית מ"מ אין כאן חילול השם כ"כ הרא"ש בתשו':
ז סָעִיף ה שמסופקים. כ' הט"ז שצ"ע ליישב דעת רמ"א דבסי' רנ"ח ס"ח פסק דגם השני צדקה והוא מידי דתליא בל' מסופק ופסק להחמיר וכאן פסק להקל ובח"מ סי' ר"ן ס"ג פסק ג"כ להחמיר ונ"ל ליישב דעת הרמ"א שדבריו נכונים דבכל מידי דהוא ספק שא"א להתברר בשום פעם כההיא דסי' רנ"ח שאם נאמר יש יד לצדקה הוי כאלו אמר בפירוש וזה יהיה ג"כ צדקה ונמצא אפילו אם הוא אומר שכונתי היה שזה יהיה להוצאה שלי אינו נאמן ובזה ודאי אזלי' לחומרא משא"כ בנדון זה ששכיב מרע אמר ל' מסופק ואלו היה קיים ומגלה כונתו היינו מאמינים לו ע"כ מצי לומר אילו היה אבא קיים היה מגלה כונתו שהיה שלו הלכך לא מפקינן מחזקת יורשים עכ"ל הט"ז והש"ך הניח הדבר בצ"ע ע"ש שמאריך בזה:
ח סָעִיף ו בחלום. פי' שאינו יודע היכן המעות שהטמין אביו ומראה לו בעל החלום המעות וא"ל אלו המעות שהטמין אביך של צדקה הם אפ"ה אינו כלום והשתא הוי שפיר רבותא עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א יכול לשנות. עיין באשל אברהם מ"ש בשם מהר"ם גלאנטי סי' ע"ו. וע"ש שכתב עוד דאם ח"ו יתחרט הבן ולא ירצה ללמוד חוזר הנדר למקומו ע"ש:
ב סָעִיף א כלים. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם שבו"י ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן נ"ו שנשאל על ענין כיוצא בו במי שהיה חולה וצוה לבני ביתו ליתן בגדיו לפלוני עני קרובו ושוב הבריא ורוצה להחזיק הבגדים וליתן שווים לאותו עני בלא דעת העני ודעתו להחמיר שצריך ליתן גוף החפץ לעני ולא מהני נתינת דמים ע"ש מ"ש על דברי השבו"י הנזכר:
ג סָעִיף א יכול למכרם. עיין בתשובת בית אפרים שם סוף התשובה שכתב דבהגמ"ר מבואר דדוקא לדבר מצוה יכול למכור הבגדים ולחלק הדמים הא לא"ה לא. ותימא על הרמ"א שסתם וכתב דיכול למכרם ולא הזכיר דבעינן דוקא לדבר מצוה ע"ש:
ד סָעִיף א אסור ללוותו. כתב בספר חמודי דניאל כ"י בזמנינו נהגו להקל בזה אפשר כיון שנהגו כן לב ב"ד מתנה עליהן:
ה סָעִיף ב מת"ת לצורך בהכ"נ. עיין בתשובת הר הכרמל חיו"ד סימן כ"ד לענין אם רשאי הגבאי ליקח ממעות ת"ת לעשות מלבוש לנער אחד הגון שאין לו במה להתכסות כדי לילך לבית רבו ללמוד וכתב דרשאי דהלבשה זו עצמה מקרי ת"ת כיון דגורם לה ואם לא הלבשה לא תקיים ת"ת בנער זה ואין כאן שינוי כלל אם לא כשיש כאן עוד נער אחד לפנינו ללמוד וא"צ להלבשה ואם נלביש לזה ע"כ ידחה זה מת"ת בכה"ג שפיר יש להקדים לזה הצריך מיד לת"ת ע"ש. ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן יו"ד שנשאל אודות פרנסי ת"ת שלשעבר כשהיו מלבישים התלמידים ממעות הקופה נהגו להלביש מאותם המעות גם המלמדים אי שפיר עבדי או לא והשיב דאסור לעשות כן דזה הוי הורדת קדושה ולאו שפיר עבדי ע"ש:
ו סָעִיף ב ודוקא בדאיכא. עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן כ' בתשובת הרב מהר"ם חאגיז ע"ש:
ז סָעִיף ב אלא יהיה עומד כך. [עיין בש"ע א"ח סימן קנ"ג סעיף י"ד ובאחרונים שם ועיין בתשו' חתם סופר סי' רמ"ב בעיר שהתנדבו היחידים נדבות לצורך בנין בהכ"נ ומהם אשר הביאו נדבתם ליד הגבאים ומחמת צוק העתים א"א להם לעת כזאת להשלים הבנין ועתה איזה מהיחידים מערערים כי אדעתא דהכי לא נדרו רק חשבו כי ימהרו יחישו מעשה הבנין והאריך בפירוש דברי המרדכי ר"פ בני העיר וסיומא דפיסקא דלא מצי הדרי בהו מאחר שלא נתבטל הבנין לחלוטין אלא שא"א לפי עת להזדרז בזם עד זמן ועידן ע"ש היטב. ובעיקר פירושו בדברי המרדכי הנ"ל צ"ע שלא הזכיר לשון הש"ע א"ח שם ול' הרמ"א כאן דנראה שלא פירשו כן]:
ח סָעִיף ג נשתקע. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תרמ"ד וסימן תשל"ח:
ט סָעִיף ג מצוה יכולים לשנותו. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סי' רמ"ד נדון א' שחלה ומסר כל ספריו לאיש מהימן להביא אותם לבהכ"נ ושם יעמדו לכל הרוצה ללמוד מתוכם ונתעכב הדבר שנים הרבה שלא נתקיים צוואת המת מחשש גניבה ואבידה בבהכ"נ ועתה נדחקו הצבור לבנות מקוה ורוצים למכור הספרים אם אסור לשנות מדעת המצווה. והאריך בכל פרטי דין זה וסיומא דפיסקא העלה שאפילו לדעת המקילין היינו דוקא בנשתקע שם בעליו וגם שלא יתבטל הדבר מצוה לגמרי דבלא"ה נמי יש נרות בבהכ"נ וכדומה אבל אם חסר אחד מאלו אינם רשאים לשנות לדבר מצוה פחותה ומכש"כ לדבר הרשות ממש ומעתה בנ"ד אין לך מצוה רבה מלהמציא ספרים ללומדי תורה ואין כיוצא בזה בקהלה ההיא ואפי' היה מפריש מעותיו לכך אסור לשנות אע"פ דלא שייך נקרא שמו עליו מכ"ש שהפריש ספרים שנקרא שמו עליו ולא נשתקע שמו א"א בשום אופן לשנותו להחליף באר מים חיים בבאר מקוה מים הגם כי צרכי צבור מצוה הוא מ"מ מצוה זוטא הוא לגבי ת"ת ואין שום מקום להתיר ומה שטענו שאין הספרים משומרים בבהכ"נ מפני הגנבים אין זו טענה מכמה טעמים ע"ש]:
י סָעִיף ה אבל מי שהקדיש. עש"ך ס"ק י"ד ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק חו"מ סימן ז' ובתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן נ"ה מה שכתב בזה [ועיין בתשובת חתם סופר סי' ר"מ שהאריך בפרט הזה דספק צדקה אי הוי ספק איסורא או ספק ממונא ומסיק כיון דרמב"ן ורשב"א ורא"ש פ"ק דנדרים ומרדכי בשם מהר"מ. והגמ"ר בשם א"ז מסכימים דספק צדקה ספיקא דאיסורא הוא והכי נקטינן ממילא מחשבינן לעני מוחזק מדכתיב צדק משלך ותן לו ודלא כהר"ן ונ"י נגד כל הני רבוותא. אך כ"ז אי אין הבע"ד טוען ברי אבל אי הבע"ד טוען ברי כמו שכל מקום שעמד לא מבעי בסתם צדקה דממון שאין לו תובעין הוא אלא אפי' בהקדיש דבר מה לחבורה ידועה והגבאים עומדים ותובעים מ"מ אין אחר ברי שלו כלום. ודלא כהרא"ש פרק מי שמת אמנם אם מת ונפל ליד היורשים בזו פליגי המרדכי פ' מי שמת בשם מהר"ם ס"ל אכתי הוי ספק איסורא ולחומרא ובת' רשב"א סי' תרנ"ו ס"ל דלדידהו ליכא אלא ספק ממון וממילא ליכא נמי משום צדק משלך דמצי אמרי קים לן כאידך לישנא דחולין דקמה אקמה קרמית וס"ל להך לישנא כמ"ד בירושלמי דלא שייך צדק משלך אלא במתנות עניים ולא בשאר צדקות והקדשות וכן פסק רמ"א כהרשב"א עש"ב ועי' בספר תפל"מ מ"ש בזה וקרובים דבריו לדברי הגאון הנ"ל]:
יא סָעִיף ו סמכינן אכתיבה וה"ה צדקה. עי' בספר אורים ותומים סימן פ"א מה שהקשה ע"ז דזה סותר למ"ש שם בח"מ אם נמצא כו' אמרינן שלא להשביע עשה כן ע"ש מה שכתב בזה ועיין בתשו' בית אפרים חי"ד סימן נ"ה שתירץ באופן אחר ועיין בתשובת חתם סופר סי' רל"ב שכתב דכאן מיירי שיודע שיש לו כיס צדקה וא"י איזהו. בזה סמכינן אכתיבה כיון דודאי יש לצדקה כיס כאן אבל אי לא ידע כלל שיש לו שום כיס אז לא ברירא אי מוציאין מהמוחזק ע"י כתיבה ותליא בפלוגתא אי ספק צדקה בזה"ז דומה לאיסורא כו' ע"ש:
יב סָעִיף ו אם אמרו בחלום כו'. והא דלא חיישינן שמא החלום הזה הוא אמת כדלעיל סימן ר"י ס"ב בנודר בחלום ולקמן סימן של"ד סעיף ל"ה בנידו בחלום עיין בזה בתשב"ץ ח"ב סימן קכ"ח ובתשובת שיבת ציון סי' נ"ב האריך מאוד בזה ועמש"ל סימן ר"י סק"ג בשם תשובת חתם סופר סימן רכ"ב:
יג סָעִיף ו בתיבה. מ"ש הבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מי שהיו אצלו מעות צדקה ומעות שלו כו' עד ההיזק לפי החשבון כן כתב בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ע"ה ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן קנ"ה שנשאל גבאי צדקה שלח שליח ליקח מעות ממתן בסתר והשליח הביא המעות ועירבם בכיס מעות חולין של הגבאי בלי מנין ומספר והגבאי אינו יכול לברר חשבונו כמה היה מעות חולין שלו מה דינו והשיב כיון שהשליח ודאי לא עשה כהוגן ואדם מועד לעולם וא"כ הגבאי ששלח שליח זה מיחשב שומר שמסר לשומר ומתחייב השומר הראשון בפשיעת השני ולכן חייב הגבאי כדי לצאת י"ש שיעיין בפנקס הצדקה כמה רגיל בחודש להיות הכנסת המתן בסתר ויראה כמה שנים זה אח"ז ויתפוס ערך היותר גבוה ובזה יוצא גם י"ש דלמיחש למידי דלא שכיח כלל ודאי א"צ. וכתב עוד דאם אירע דבר זה בין איש ובין רעהו במעות שלהם שאינו של צדקה כיון שהוא לא פשע כלום א"צ זה שחבירו עירב מעותיו עם מעותיו להחזיר לחבירו רק מי שברי לו שיש בכיס עודף על מעותיו אבל כל כמה שהוא מסופק אולי זהו שלו א"צ להחזיר אפילו לצאת י"ש ע"ש:
א סָעִיף א דאין הצדקה כו'. גמ' שם:
ב סָעִיף א ואין נושאין כו'. פ"ד דשקלים:
ג סָעִיף א שמא כו'. רפי"ג רכתובות (ק"ו ב') וז"ש אבל כו': (ליקוט) ואין נושאין כו' אבל כו'. דאמרינן בב"מ ע' א' א"ל רבה לרב יוסף כו' א"ל מותיבנא כו' ור"ל דמעות יתומים והקדש דין א' להם כמ"ש ברפ"ח דב"ק אנן יד כו' דאר"י א"ש יתומים כו' וכי היכי דאין משתכרין בשל עניים ה"נ בשל יתומים א"ל בדקינן כו' דהוא כסף בכסף אלא אר"א חזינן כו' ור"ל שנותנין לו שיהא הקרן קיים ויאכל מהריוח וה"ה בעניים ועסה"ת שמ"ו (ע"כ):
ד סָעִיף ב צדקות כו'. כמ"ש ברפ"ד דמגילה מבי כנישתא כו' כוותיה דר"פ מסתברא כו' וכ"ש לת"ת כמש"ש ת"ש דארבב"ח כו' דלמא לימוד שאני כו':
ה סָעִיף ב אפי' אם כו'. כמ"ש בס"ג ישראל כו' אבל לדבר כו' ועבא"ח סי' קנ"ג סי"ד:
ו סָעִיף ב אבל לא כו'. כנ"ל בגמ' שם:
ז סָעִיף ב ודוקא בדאיכא כו'. כמ"ש ורשאין בני העיר כו' ולשנותה כו' וכמש"ל סי' רנ"ו ס"ד וכתב הרא"ש וטור שם והביאו ג"כ בש"ך ס"ק ז' והא דתנן בפ"ב דשקלים מותר עני לאותו עני וא"י לשנותה דשם לא יתנו לו דבר אחר אבל בקופה ותמחוי שהוא קבוע אם יחסר להם יגבו פעם אחרת ועש"ך שם ועמהרי"ק:
ח סָעִיף ב ואפי' אם כו'. עמש"ל סי' רנ"ח ס"ו:
ט סָעִיף ב וכ"ז כו' אדעתא דמנהגא. עמש"ל סי' רנ"ח ס"ה בהג"ה:
י סָעִיף ב ולב ב"ד כו'. עבא"ח סי' קנ"ד ס"ח:
יא סָעִיף ב ובלבד כו'. דבלא"ה שמא לא ידע מהמנהג וכמ"ש הרמב"ם (בפט"ז מה' אישות) בכתובה שנגבית ממטלטלין דוקא שידע מהתקנה או שהוא מפורסם ע"ש:
יב סָעִיף ג אם נשתקע כו'. בזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה אילימא כו' וכ"ה בתוספתא פ"ב דמגילה העושה מנורה ונר לבה"כ עד שלא נשתקע שם בעליו מהן רשאי לשנותן לד"א משנשתקע שם הבעלים מהן אסור לשנותן לד"א וע"כ צ"ל דמיירי לשנותן לדבר הרשות דשם בישראל תניא ע"ש וכ"ה בירושלמי פ"ג דמגילה העושה נר ומנורה לבה"כ עד שלא נשתקע שם הבעלים מהן אתה רשאי לשנותה למקום אחר אם משנשתקע כו' ר"ח בר בא בשם ר' יוחנן אם היה שם הבעלים חקוק עליהן כמי שלא נשתקע שם הבעלים מהן:
יג סָעִיף ג ואפילו אם כו'. כנ"ל ס"ב אפי' אם כו':
יד סָעִיף ג ואם היה כו' כ"ז כו'. אבל נשתקע שוה לישראל שמותר אפי' לדבר הרשות כנ"ל שלכן לא פריך מאי אריא כו' כקושית תוס':
טו סָעִיף ה מי שיש כו'. ממתני' ספ"ד דפאה וכמ"ש בירושלמי ות"כ והביאן הר"ש שם ועבה"ג אבל בחולין קל"ד א' מוכח להיפך דאזלינן לקולא וכמו בכל ספק ממונא אא"כ ה"ל חזקת חיוב מקודם וכ"ת בירושלמי דפאה שם שספק לקט כו' אר"י דר"י בן חגרא היא דתני גר שנתגייר וה"ל קמה נקצרת עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ואם ספק פטור ר"י בן חגרא מחייב רשב"ל אמר ד"ה חייב ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב ועובד כוכבים שעיקרו פטור ספיקו פטור והיינו כמ"ש בגמ' הנ"ל ואע"ג דר"י פליג עליה מ"מ סוגיא דידן כר"ל וכ"ש לר' יוחנן דבכ"ע פטור וכ"כ הר"נ בנדרים י' א' מכמה סוגיות שבגמ' וכ"כ הרשב"א בתשובה וכמ"ש בהג"ה והרב מחלק בין יורשים כו' וליתא:
טז סָעִיף ו מי שמצא כו' סמכינן כו'. כמו דסמכינן בפקדון כמ"ש בח"מ סי' ש' ס"א וצ"ע דהא תנן בספ"ד דמ"ש אר"י אפי' מצא כו' ועתוס' דיבמות קט"ו ב' ד"ה אימור כו' ומפקדון הנ"ל אין ראיה ופשוט:
יז סָעִיף ו וכן אם כו' וכן כו' אבל כו'. סנהדרין ל' א':
יח סָעִיף ו המשתמש בתיבה כו' ואם כו' ואם כו'. פסחים ז' א':
יט סָעִיף ו בגומא דאיכא כו'. ר"ל דוקא בגומא שהוא כה"ג ועתוס' דנדה נ"ו ב' ד"ה בגומא כו'. שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.