א מִצְוַת עֲשֵׂה עַל הָרַב לָמוּל עֲבָדָיו. עָבַר הָרַב וְלֹא מָלוֹ, מִצְוָה עַל בֵּית דִּין לְמוּלוֹ. אֶחָד עֶבֶד שֶׁנּוֹלַד בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, וְאֶחָד שֶׁקְּנָאוֹ מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, חַיָּב לְמוּלוֹ. וְאֵינָם נִמּוֹלִים אֶלָּא בַּיּוֹם. וִילִיד בַּיִת נִמּוֹל לְח', וּמִקְנַת כֶּסֶף נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנִּלְקַח, אֲפִלּוּ לְקָחוֹ בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, נִמּוֹל בְּיוֹמוֹ. לָקַח אֶחָד הַשִּׁפְחָה, וְאֶחָד לָקַח הָעֻבָּר, נִמּוֹל לְאֶחָד (טוּר). כָּל שֶׁכֵּן קָנָה שִׁפְחָה וּוְלָדָהּ עִמָּהּ, שֶׁנִּמּוֹל לְאֶחָד (בֵּית יוֹסֵף). וְיֵשׁ מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לְח', וְיֵשׁ יְלִיד בַּיִת שֶׁנִּמּוֹל לְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁנּוֹלַד. כֵּיצַד, לָקַח שִׁפְחָה וְעֻבָּרָהּ עִמָּהּ, וְיָלְדָה, הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח הָעֻבָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וַהֲרֵי הָעֻבָּר מִקְנַת כֶּסֶף, הוֹאִיל וְלָקַח אִמּוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד, נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. לָקַח שִׁפְחָה לְעֻבָּרֶיהָ, אוֹ שֶׁלָּקַח שִׁפְחָה עַל מְנַת שֶׁלֹּא לְהַטְבִּילָהּ לְשֵׁם עַבְדוּת, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בִּרְשׁוּתוֹ וְנִתְעַבְּרָה בְּבֵיתוֹ (טוּר), נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, שֶׁהֲרֵי הַנּוֹלָד הַזֶּה כְּאִלּוּ הוּא מִקְנַת כֶּסֶף לְבַדּוֹ, וּכְאִלּוּ הַיּוֹם קְנָאוֹ, שֶׁאֵין אִמּוֹ בִּכְלַל שִׁפְחוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּן יְלִיד בַּיִת. וְאִם טָבְלָה אִמּוֹ אַחַר שֶׁיָּלְדָה, הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה.
ב כְּשֵׁם שֶׁמִּילַת הַבָּנִים דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, כָּךְ מִילַת הָעֲבָדִים שֶׁהֵם נִמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, חוּץ מִיְלִיד בַּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף שֶׁלֹּא טָבְלָה אִמּוֹ עַד שֶׁיָּלְדָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה אֵינָם דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת.
ג הָעֶבֶד הַנִּלְקָח מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹמְרִים לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁתִּכָּנֵס לִכְלַל עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְתִהְיֶה מֵהַכְּשֵׁרִים, אוֹ לֹא. אִם רָצָה, מוֹדִיעִין לוֹ עִקָּרֵי הַדָּת, וּמִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן, כְּמוֹ שֶׁמּוֹדִיעִין אֶת הַגֵּר, וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ כְּגֵר וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא בַּמַּיִם. וְהָעֶבֶד מְבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה וְלֹא הָאָדוֹן (נ"י פֶּרֶק הַחוֹלֵץ וּבְמַגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י"ג מֵאִסוּרֵי בִּיאָה).
ד לָקַח עֶבֶד גָּדוֹל מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְלֹא רָצָה הָעֶבֶד לִמֹּל, מְגַלְגֵּל עִמּוֹ כָּל י"ב חֹדֶשׁ. יֶתֶר עַל כֵּן, אָסוּר לְקַיְּמוֹ כְּשֶׁהוּא עָרֵל, אֶלָּא חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁקְּנָאוֹ כְּדֵי לְגַיְּרוֹ לְעֶבֶד, אֲבָל אִם הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא לְמוּלוֹ (טוּר וּמָרְדְּכַי ס"פ הַחוֹלֵץ וְרַמְבַּ"ם בְּפֶרֶק א' מהל' מִילָה ופי"ד מהא"ב וְרַאֲבָ"ד שָׁם), וְכֵן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאָסוּר לְגַיֵּר שׁוּם גּוֹי, הֲוָה כְּאִלּוּ הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא לְמוּלוֹ וּמֻתָּר לְקַיְּמוֹ עָרֵל כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה (ג"ז בְּמָרְדְּכַי שָׁם וְר' יְרוּחָם), וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג פָּשׁוּט.
ה אִם מָל אֶת עַבְדּוֹ וְהִטְבִּילוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לְשֵׁם עַבְדוּת, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. מִיהוּ אִם עָשָׂה מֵרְצוֹנוֹ וְנָהַג בְּמִצְוֹת שֶׁל עֶבֶד, יָכוֹל לְשַׁחְרְרוֹ אַחַר כָּךְ בע"כ (טוּר).
ו עֶבֶד קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה, מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעַת בֵּית דִּין.
ז כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד צָרִיךְ טְבִילָה אַחַר כָּךְ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִצְוֹת וּלְהוֹדִיעוֹ עִקָּרֵי הַדָּת, שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּהוּ כְּשֶׁטָּבַל לְשֵׁם עַבְדוּת.
ח עֶבֶד (עוֹבֵד כּוֹכָבִים) שֶׁמָּלוֹ רַבּוֹ וְחָזַר לְגֵיוּתוֹ וּמְכָרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְחָזַר יִשְׂרָאֵל וּקְנָאוֹ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מוּמָר וְאֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה אֶלָּא מַלְקוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה חוֹזְרִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ לְמָעַלָה בְּעָלְמָא (נ"י פ' הַחוֹלֵץ).
ט הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין הַגּוּף קָנוּי לוֹ עַד שֶׁיַּטְבִּילֶנּוּ לְשֵׁם עַבְדוּת. הִלְכָּךְ אִם קָדַם וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְרַבּוֹ דָּמָיו שֶׁנָּתַן בַּעֲדוֹ (נ"י פ' הַחוֹלֵץ וּבמ"מ פי"ג דא"ב וּבְשֵׁם רַבּוֹ שֶׁל ריטב"א וְר' יְרוּחָם וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיִּןִ בֵּית יוֹסֵף). וְאִם טְבָלוֹ בֵּית דִּין אוֹ אַחֵר לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ, אִם יָדַע שֶׁהוּא עַבְדּוֹ שֶׁל זֶה (שָׁם בב"י). אֲבָל אִם לֹא טְבָלוֹ, אֶלָּא שֶׁהִשִּׂיא עֵצָה לָעֶבֶד לִטְבֹּל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, פָּטוּר. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְלֹא כַּבֵּית יוֹסֵף שֶׁכָּתַב שֶׁחוֹלֵק אָרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְעַיִּןִ בַּיִת חָדָשׁ). לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַטִּיל עָלָיו שׁוּם עֲבוֹדָה בְּעוֹדוֹ בַּמַּיִם, שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּעֶבֶד, שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְיֹאמַר: אֲנִי טוֹבֵל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ לְיִשְׂרָאֵל, קוֹנֶה גּוּפוֹ מִיָּד וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְדִּים לִטְבֹּל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין.
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכְּשֶׁלָּקַח עֶבֶד מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין הַגּוּף קָנוּי לוֹ, כְּשֶׁאוֹתוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָנָה אוֹתוֹ עֶבֶד עַל יְדֵי שֶׁנִּמְכַּר לוֹ הוּא עַצְמוֹ. אֲבָל אִם קְנָאוֹ בְּדִינָא דְּמַלְכוּתָא, דְּקָנֵי לֵיהּ גּוּפֵיהּ, וּלְקָחוֹ מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל, אִם קָדַם וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין לֹא קָנָה עַצְמוֹ בּוֹ חוֹרִין.
יא מִי שֶּׁיֵּשׁ לוֹ שִׁפְחָה וַעֲדַיִן לֹא טָבְלָה לְשֵׁם עַבְדוּת, אָסוּר לְאַחֵר לְהַטְבִּילָהּ בְּלֹא רְשׁוּת הָאָדוֹן. הַגָּה: דְּשֶׁמָּא הָאָדוֹן אֵינוֹ רוֹצֶה לְטָבְלָהּ לְשֵׁם עַבְדוּת, דַּעֲדִיפָא לֵיהּ שֶׁהִיא עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים דִּיכוֹלָה לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו בְּשַׁבָּת, גַּם יוּכַל לְמָכְרָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּטְבָלָהּ, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָאָדוֹן הֶזֵּקוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב י"ג).
יב הַמָּל אֶת הָעֲבָדִים, מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים. (וְאִם מָל עֶבֶד שֶׁל אֲחֵרִים, מְבָרֵךְ עַל מִילַת הָעֲבָדִים) וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ: אקב"ו לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית וְכו' בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית.
יג צָרִיךְ לְכַסוֹת עֶרְוָתוֹ בִּשְׁעַת בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא גָּדוֹל.
יד אֵין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. וְהָנֵי מִלֵּי לְמִקְנְיֵהּ גּוּפֵיהּ לִשְׁאָר דִּינֵי עֶבֶד עִבְרִי, אֲבָל הֵיכָא דְּקַנְיֵהּ שַׁבַּאי לְמַעֲשֶׂה יָדָיו בְּדִינָא דְּמַלְכוּתָא, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבָּה בְּמִלְחָמָה שֶׁמְּכָרוּהוּ גּוֹבֵי הַמַּס, הָדָר מָצֵי לְזַבּוּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעֲשֵׂה יָדָיו, וּמָצֵי הַאי עֶבֶד לְמֵיהַב לְרַבֵּיהּ יִשְׂרָאֵל דְּמֵי מִקְנָתוֹ אוֹ דְּמֵי שָׁוְיוֹ, וְנָפִיק, וְיַד הָאָדוֹן עַל הַתַּחְתּוֹנָה לִקַּח הַפָּחוֹת.
טו אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה, מֻתָּר לִרְדוֹתָן בְּחָזְקָה וּלְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶם.
טז מֶלֶךְ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ יִשְׁתַּעְבֵּד לָזֶה שֶׁנָּתַן הַמַּס עַל יָדוֹ, הֲרֵי זוֹ מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, אֲבָל לֹא כְּעֶבֶד. וְאִם אֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּעֶבֶד.
יז הַקּוֹנֶה עֶבֶד עוֹבֵד כּוֹכָבִים מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ לְיִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁמָּכַר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הֲרֵי הוּא כְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי, אֶלָּא שֶׁאוֹתוֹ שֶׁלּוֹקֵחַ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין גּוּפוֹ קָנוּי אֶלָּא לְמַעֲשֵׂה יָדָיו, אֶלָּא אִם כֵּן קְנָאוֹ בְּדִינָא דְּמַלְכוּתָא (מִמַּשְׁמָעוּת הַתּוֹסָפוֹת וד"ע לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם וְעַיֵּן בֵּית יוֹסֵף). וּבְכֻלָּם, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִטְבִּילוֹ לְשֵׁם עַבְדוּת, דִּינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דָּבָר. וּלְאַחַר שֶׁיַּטְבִּילֶנּוּ לְשֵׁם עַבְדוּת, הוּא עֶבֶד וְחַיָּב בְּמִצְוֹת שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהֶן, וּבְעֶבֶד זֶה מֻתָּר לַעֲבֹד בְּפָרֶךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדִּין כָּךְ, מִמִּדַּת חֲסִידוּת וְדַרְכֵי הַחָכְמָה שֶׁיְּהֵא אָדָם רַחֲמָן וְלֹא יַכְבִּיד עֻלּוֹ עַל עַבְדּוֹ וְלֹא יָצֵר לוֹ, וְיַאֲכִילֵהוּ וְיַשְׁקֵהוּ מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה, וְלֹא יְבַזֶּהוּ לֹא בַּיָּד וְלֹא בִּדְבָרִים וְלֹא יַרְבֶּה עָלָיו צְעָקוֹת וְכַעַס, אֶלָּא יְדַבֵּר עִמּוֹ בְּנַחַת וְיִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו.
יח מֶלֶךְ עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה מִלְחָמָה וְהֵבִיא שְׁבוּיִים וּמְכָרָם, וְכֵן אִם הִרְשָׁה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה שֶׁיֵּלֵךְ וְיִגְנֹב מֵאֻמָּה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה יָבִיא וְיִמְכֹּר לְעַצְמוֹ, וְכֵן אִם הָיוּ דִּינָיו דְּכָל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס יִמָּכֵר אוֹ מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה, כָּךְ וְכָךְ אוֹ לֹא יַעֲשֶׂה, יִמָּכֵר, הֲרֵי דִּינָיו דִּין וְעֶבֶד הַנִּלְקָח בְּדִינִים אֵלּוּ הֲרֵי הוּא כְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי לְכָל דָּבָר.
יט הָאִשָּׁה קוֹנָה שְׁפָחוֹת אֲבָל אֵינָהּ קוֹנָה עֲבָדִים, אֲפִלּוּ קְטַנִּים, מִפָּנָי הַחֲשָׁד.
כ יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לְעַבְדּוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ. אֲבָל עַבְדֵי נִכְסֵי מְלוֹג, (פֵּרוּשׁ נִכְסֵי מְלוֹג כְּעִנְיַן מְלִיגַת הָרֹאשׁ שֶׁתּוֹלְשִׁין הַשֵּׂעָר וְעוֹזְבִין הָרֹאשׁ, כָּךְ הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת וּמַנִּיחַ הַקֶרֶן וְאֵין לוֹ רְשׁוּת בְּזוֹ) חַיָּב לְזוּנָם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּיָכוֹל לוֹמַר אֵינִי זָנְךָ, הַיְנוּ כְּשֶׁהַשָּׁנִים כְּתִקּוּנָן אֲבָל בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת שֶׁאֵין מְרַחֲמִים עָלָיו, לֹא. אֲבָל יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: צֵא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ בִּמְזוֹנוֹתֶיךָ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַסְפִּיקִין (טוּר וְהַתּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וְרַשְׁבָּ"א).
כא הַקּוֹטֵעַ יַד עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל חֲבֵרוֹ, נוֹתֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים לָאָדוֹן וְהָעֶבֶד נִזּוֹן מֵהַצְדָּקָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדוֹן לוֹקֵחַ הַשֶּׁבֶת, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי, וְאֵינִי זָנְךָ. וְהָרִפּוּי, נוֹתֵן לִרְפוּאָתוֹ. וְאִם אֲמָדוּהוּ לְהִתְרַפְּאוֹת בְּה' יָמִים, וְעָשׂוּ לוֹ סַמִּים חֲזָקִים שֶׁמִּהֵר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּג' יָמִים, הָאָדוֹן לוֹקֵחַ הַיִּתְרוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶבֶד נִצְטַעֵר בַּסַמִּים הַחֲזָקִים. וְכָל שֶׁכֵּן אִם חִבֵּל בּוֹ הָאָדוֹן, דְּפָטוּר (מֵישָׁרִים ני"ג ועי' ס"ק ל"ז).
כב כָּל מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד, קָנָה רַבּוֹ. בֵּין שֶׁמָּצָא מְצִיאָה אוֹ נָתְנוּ לוֹ מַתָּנָה, בֵּין שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ הָאָדוֹן אוֹ אַחֵר, לֹא זָכָה בָּהּ אֶלָּא הַכֹּל לָאָדוֹן, בֵּין גּוּף בֵּין פֵּרוֹת. אֲפִלּוּ אָמַר לֵיהּ: עַל מְנַת שֶׁאֵין לְרַבָּךְ רְשׁוּת בּוֹ אֲנִי נוֹתֵן לְךָ, אֵינוֹ כְּלוּם אֶלָּא אִם כֵּן יֹאמַר: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ עַל מְנַת שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְחֵרוּת. וְלָכֵן אֵין יָכוֹל לְקַבֵּל מַתָּנָה מֵרַבּוֹ, אֲבָל מְקַבֵּל מַתָּנָה מֵאַחֵר לְרַבּוֹ וּמֵרַבּוֹ לְאַחֵר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ה' מֵהִלְכוֹת עֲבָדִים וּבִסְמַ"ג סִימָן פ"ו מ"ע).
כג עֶבֶד כְּנַעֲנִי, בֵּין קְנָאוֹ בְּעוֹדוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין קְנָאוֹ אַחַר שֶׁהִטְבִּילוֹ רַבּוֹ, נִקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּחָזְקָה, בֵּין קְנָאוֹ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין קְנָאוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וַחֲזָקָה הוּא שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁיַּתִּיר לוֹ מִנְעָלוֹ אוֹ, יַנְעִילֶנּוּ אוֹ שֶׁהוֹלִיךְ כֵּלָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אוֹ הִלְבִּישׁוֹ אוֹ הִפְשִׁיטוֹ, הִרְחִיצוֹ, סָכוֹ אוֹ גֵּרְדוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא אֵלּוּ, שֶׁהֵם שִׁמּוּשׁ לְגוּפוֹ, אֲבָל עָשָׂה לוֹ שְׁאָר מְלָאכָה, כְּגוֹן שֶׁתָּפַר בְּגָדָיו, לֹא (טוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיֵּן בֵּית יוֹסֵף).
כד הִגְבִּיהַּ הָעֶבֶד לָרַב לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁ, קְנָאוֹ. הִגְבִּיהַּ הָרַב לָעֶבֶד, לֹא קְנָאוֹ.
כה נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין (פֵּרוּשׁ בַּחֲלִיפִין בְּקִנְיָן, וְהוּא עִנְיַן חִלּוּף, שֶׁמַּחֲלִיף לוֹ הַדָּבָר שֶׁמַּקְנֶה לוֹ בִּכְנַף בִּגְדּוֹ). וְכֵן נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה, שֶׁתְּקָפוֹ וּמְשָׁכוֹ אֵלָיו. אֲבָל אִם קְרָאוֹ וְהוּא בָּא אֵלָיו, לֹא קְנָאוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הוּא קָטָן.
כו הָעֶבֶד קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים אוֹ בִּשְׁטָר. כֵּיצַד קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶחָד לְרַבּוֹ מָעוֹת וְאָמַר לֵיהּ: עַל מְנַת שֶׁיֵּצֵא עַבְדְּךָ בָּהֶם לְחֵרוּת, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל הָרַב הַכֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה כֶּסֶף יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת וְאֵין צָרִיךְ דַּעַת הָעֶבֶד. וְכֵן אִם נָתַן אֶחָד לָעֶבֶד מָעוֹת וְאָמַר: עַל מְנַת שֶׁתֵּצֵא בָּהֶם לְחֵרוּת, אִם רָצָה הָאָדוֹן לְקַבֵּל הַמָּעוֹת יָצָא הָעֶבֶד לַחֵרוּת, וְאִם לֹא רָצָה, לֹא קָנָה הָעֶבֶד הַמָּעוֹת (רַמְבַּ"ם פ"ה מה"ע ד"ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף קוֹנֶה עַצְמוֹ בַּחֲלִיפִין, אִם יֵשׁ לוֹ כְּלִי לַעֲשׂוֹת בּוֹ חֲלִיפִין, כְּגוֹן שֶׁנָּתְנוּ לוֹ לָצֵאת בּוֹ לְחֵרוּת (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְכ"ד רַאֲבָ"ד בְּהַשָּׂגוֹת וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).
כז כֵּיצַד בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים, עֶבֶד שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת, אִם סִמֵּא אֲדוֹנָיו אֶת עֵינוֹ, אוֹ הִפִּיל שִׁנּוֹ, אוֹ חִסְרוֹ אֶחָד מֵרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אוֹ רָאשֵׁי אָזְנָיו, אוֹ רֹאשׁ הַחֹטֶם, אוֹ רֹאשׁ הַגְּוִיָּה, אוֹ רָאשֵׁי הַדַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה, יוֹצֵא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. וְכוֹפִין רַבּוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם) אֲבָל חָתַךְ לְשׁוֹנוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
כח סֵרְסוֹ בַּבֵּיצִים וְנִתְּקָן מֵהַכִּיס לְגַמְרֵי, יוֹצֵא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם כְּרָתָם וַעֲדַיִן תְּלוּיִים בַּכִּיס, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
כט הָיְתָה לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וַחֲתָכָהּ, אִם עוֹמֶדֶת בְּסֵדֶר הָאֶצְבָּעוֹת יוֹצֵא לְחֵרוּת.
ל תָּלַשׁ בִּזְקָנוֹ וְדִלְדֵל בּוֹ עֶצֶם מֵהַלֶּחִי, יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לא הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וּצְמָתָהּ וְסוֹפָהּ לַחֲזֹר, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לב הִפִּיל שִׁנּוֹ שֶׁל קָטָן שֶׁעָתִיד לְהַחֲלִיפָהּ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לג הָיְתָה עֵינוֹ כֵּהָה קְצָת וְהִכָּהוּ בָּהּ וְסִמְּאָהּ, אִם מִתְּחִלָּה הָיָה יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קְצָת, יוֹצֵא בּוֹ לְחֵרוּת. אֲבָל אִם חִטְּטָהּ, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּלָל, יוֹצֵא לַחֵרוּת שֶׁהֲרֵי חִסְרוֹ אֵבֶר. וְהוּא הַדִּין בְּאֶחָד מֵרָאשֵׁי אֲבָרִים שֶׁהָיָה בָּטֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה, אִם חֲתָכוֹ יוֹצֵא בּוֹ לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי חִסְרוֹ אֵבֶר.
לד הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְחִסֵר מֵאוֹרָהּ, עַל שִׁנּוֹ וְנִדְּדָהּ, אִם יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לה הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְסִמְּאָהּ, עַל אָזְנוֹ וְחֵרְשָׁהּ, יוֹצֵא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם הִכָּה בַּכֹּתֶל כְּנֶגֶד עֵינוֹ אוֹ כְּנֶגֶד אָזְנוֹ וְנִבְעַת עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לו בְּכָל אֵלּוּ אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדוֹן בְּכַוָּנָה. לְפִיכָךְ אִם כִּוֵּן לִזְרֹק אֶבֶן בִּבְהֵמָה, וְנָפְלָה בָּעֶבֶד, וְחָתְכָה אֶצְבָּעוֹ אוֹ הִפִּיל שִׁנּוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת. וְכֵן אִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי שִׁפְחָתוֹ, וְסִמֵּא עֵין עֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע דָּבָר שֶׁיִּתְכַּוֵּן לוֹ. אֲבָל אִם הָיָה רַבּוֹ רוֹפֵא וְאָמַר לֵיהּ: כְּחֹל עֵינַי, וְסִמְּאָהּ, יוֹצֵא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי כִּוֵּן לָאֵבֶר.
לז מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, אוֹ עֶבֶד שֶׁל ב' שֻׁתָּפִין, אֵין יוֹצְאִין בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים, מִשּׁוּם דְּאָמַר קְרָא: עַבְדּוֹ (שְׁמוֹת כא, כ, כו, כז). הַמְיֻחָד לוֹ.
לח עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל (פֵּרוּשׁ צֹאן בַּרְזֶל, כָּל נְדוּנְיָא שֶׁאִשָּׁה מַכְנֶסֶת לְבַעְלָהּ וְשָׁמָה אוֹתוֹ עָלָיו בְּדָמִים וְקִבֵּל אַחֲרָיוּתָן, וַאֲפִלּוּ כָּלָה חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּעִנְיַן צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהֵן הַצֹאן שֶׁקִבֵּל עָלָיו הָרוֹעֶה אַחֲרָיוּתָן וּמְחַלֵּק הַוְּלָדוֹת וְהַצֶמֶר וְהֶחָלָב עִם הַבְּעָלִים) יוֹצְאִים בְּרָאשֵׁי אֲבָרִים לְאִישׁ, אֲבָל לֹא לְאִשָּׁה. וְשֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג, אֵין יוֹצְאִין לֹא לְאִישׁ וְלֹא לְאִשָּׁה.
לט הִפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְסִמֵּא עֵינוֹ, יוֹצֵא בְּשִׁנּוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי עֵינוֹ. וְאִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאִם כָּתַב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר בֵּין הִפִּיל שִׁנּוֹ לְסִמֵּא עֵינוֹ, חַיָּב לִתֵּן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ.
מ יְצִיאַת הָעֶבֶד בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קְנָס, נוֹהֵג בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים בַּדָּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב שֶׁמְּשַׁמְּתִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר. וְהוּא הַדִּין אִם הוֹדָה הָאָדוֹן מֵעַצְמוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ).
מא כֵּיצַד בִּשְׁטָר, כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס: הֲרֵי אַתָּה בֶּן חוֹרִין, אוֹ הֲרֵי אַתָּה לְעַצְמְךָ, אוֹ אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ, וּמוֹסְרוֹ לְיָדוֹ אוֹ לְאַחֵר בִּשְׁבִילוֹ, אֲפִלּוּ בְּלֹא יְדִיעַת הָעֶבֶד, שֶׁזְּכוּת הוּא לוֹ שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יַד רַבּוֹ לְחֵרוּת, וְאִם מוֹחֶה בְּיָדוֹ מִלְּקַבְּלוֹ, לֹא יָצָא בּוֹ לְחֵרוּת.
מב אָמַר לוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַלְּשׁוֹנוֹת עַל פֶּה, אֵינוֹ כְּלוּם.
מג הַכּוֹתֵב לְשִׁפְחָתוֹ: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, אֵין זֶה לְשׁוֹן שִׁחְרוּר.
מד מָסַר לוֹ הַשְּׁטָר בִּפְנֵי עֵדִים, אוֹ שֶׁהָיוּ הָעֵדִים חֲתוּמִין בּוֹ וּמָסְרוּ לוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, יָצָא בּוֹ לְחֵרוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. וְאִם אָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ חָתוּם אֵין צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ לְפָנֵינוּ עֵדֵי מְסִירָה שֶׁאָנוּ תּוֹלִים שֶׁבַּדִּין נִמְסַר.
מה בְּשִׁשָּׁה דְּבָרִים שָׁוִים שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים לְגִטֵּי נָשִׁים, וּבִשְׁאָר הַדְּבָרִים הֲרֵי הֵם כִּשְׁאָר כָּל הַשְּׁטָרוֹת. וְאֵלּוּ הֵם הַשִּׁשָּׁה: פְּסוּלִים בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וּכְשֵׁרִים בְּעֵד כּוּתִי, וּצְרִיכִים כְּתִיבָה לְשֵׁם הַמִּשְׁתַּחְרֵר עַצְמוֹ, וְאֵין נִכְתָּבִים בִּמְחֻבָּר, וְאֵין חוֹתְמִים עֵדֵיהֶם אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְאֶחָד שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים שָׁוִים בְּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא.
מו כֵּיצַד, כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כְּשֵׁרִים בַּתְּנָאִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים.
מז כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד כּוּתִי, פָּסוּל, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים בְּעֵד אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְעַד אֶחָד כּוּתִי, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כּוּתִי חָבֵר. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהַכּוּתִים כְּגוֹיִים לְכָל דִּבְרֵיהֶם, אָנוּ לְמֵדִים מֵהֶם לַצְּדוֹקִים, שֶׁהַצְּדוֹקִים בַּזְּמַן הַזֶּה כְּמוֹ כּוּתִים בְּאוֹתוֹ זְמַן, קֹדֶם שֶׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ כְּגוֹיִים.
מח בְּגֵט אִשָּׁה הוּא אוֹמֵר: וְכָתַב לָהּ (דְּבָרִים כד, א ג) לִשְׁמָהּ. וּבְגֵט שִׁחְרוּר הוּא אוֹמֵר: אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ (וַיִּקְרָא יט, כ), עַד שֶׁיִּכְתֹּב לִשְׁמָהּ.
מט בְּגֵט אִשָּׁה הוּא אוֹמֵר: וְכָתַב וְנָתַן (דְּבָרִים כד, א ג), מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָר אֶלָּא נְתִינָה, יָצָא הַכּוֹתֵב בִּמְחֻבָּר וְאַחַר כָּךְ קָצַץ, שֶׁהֲרֵי מְחֻסָר קְצִיצָה וּנְתִינָה. וּבְגֵט שִׁחְרוּר הוּא אוֹמֵר: נִתַּן לָהּ (וַיִּקְרָא יט, כ), לֹא יְהֵא מְחֻסָר אֶלָּא נְתִינָה.
נ אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים אֵינָם חוֹתְמִים אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה.
נא כֵּיצַד שָׁוִין בְּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא, שֶׁהַמֵּבִיא גֵּט שִׁחְרוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: בִּפְנֵי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ אִם אֵין עֵדִים מְצוּיִים לְקַיְּמוֹ וְאָמַר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבִפְנֵי נֶחְתַּם, זֶה קִיּוּמוֹ, וְאִם בָּא הָאָדוֹן וְעִרְעֵר אַחַר כָּךְ, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ.
נב כְּשֵׁם שֶׁהָאִשָּׁה מְבִיאָה גִּטָּהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ, הוֹאִיל וְהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, כָּךְ הָעֶבֶד שֶׁשְּׁטָר שִׁחְרוּר יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַיְּמוֹ.
נג וּכְשֵׁם שֶׁהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אִם הִתְנָה עָלֶיהָ, כֵּן הָעֶבֶד.
נד כָּל הַכָּשֵׁר לְהָבִיא גֵּט הָאִשָּׁה כָּשֵׁר לְהָבִיא גֵּט הָעֶבֶד.
נה הָעֶבֶד מְקַבֵּל לַחֲבֵרוֹ גֵּט מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֲבָל לֹא מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל עַצְמוֹ.
נו הַמּוֹסֵר גֵּט שִׁחְרוּר לְעֶבֶד עַל מְנַת שֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר בְּבֵית דִּין, לֹא שְׁנָא אִם כָּתוּב בּוֹ: עַצְמְךָ וּנְכָסַי קְנוּיִים לְךָ, לֹא שְׁנָא אִם כָּתוּב בּוֹ: כָּל נְכָסַי קְנוּיִים לְךָ, עַצְמוֹ קָנָה עַל פִּי דִּבּוּרוֹ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם; נְכָסִים לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו.
נז הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת, שֶׁהוּא בִּכְלַל הַנְּכָסִים וְקוֹנֶה עַצְמוֹ בִּכְלַל הַנְּכָסִים. אֲבָל אִם שִׁיֵּר מִקְצָת הַנְּכָסִים, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, בֵּין פֵּרֵשׁ הַשִּׁיּוּר בֵּין לֹא פֵּרְשׁוֹ, בֵּין הָיוּ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים חוּץ מֵאֵלּוּ שֶׁשִּׁיֵּר בֵּין לֹא הָיוּ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ כָּתַב לוֹ: עַצְמְךָ וְכָל נְכָסַי קְנוּיִים לְךָ חוּץ מִדָּבָר פְּלוֹנִי, לֹא יָצָא לְחֵרוּת וְלֹא קָנָה הַנְּכָסִים.
נח הַכּוֹתֵב שְׁטָר אֵרוּסִין לְשִׁפְחָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהּ: צְאִי בּוֹ לְחֵרוּת וְהִתְקַדְּשִׁי בּוֹ, אֵין זֶה לְשׁוֹן שִׁחְרוּר וְאֵינָהּ לֹא מְקֻדֶּשֶׁת וְלֹא מְשֻׁחְרֶרֶת. (שָׁם ספ"ו מב"ע) אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי, גְּרֵידָא, אַמְרִינָן וַדַּאי שִׁחְרְרָהּ מֵעִקָּרָא וְחָלוּ הַקִּדּוּשִׁין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְכֵן מַשְׁמָע בַּגְּמָרָא פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ).
נט הַמְשַׁחְרֵר שְׁנֵי עֲבָדִים בִּשְׁטָר אֶחָד, לֹא קָנוּ עַצְמָם. לְפִיכָךְ הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי עֲבָדָיו בִּשְׁטָר אֶחָד, אַף עַצְמָם לֹא קָנוּ. וְאִם כָּתַב בִּשְׁתֵּי שְׁטָרוֹת, קָנוּ וּמְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁכָּתַב בְּכָל שְׁטָר מִשְּׁנֵיהֶם: כָּל נְכָסַי נְתוּנִים לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֲבָדַי וְנָתַן לְאָדָם אֶחָד ב' הַשְּׁטָרוֹת בְּיַחַד (טוּר), אֲבָל אִם כָּתַב: חֲצִי נְכָסַי לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, וַחֲצִי נְכָסַי לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, אַף בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת לֹא קָנוּ כְּלוּם.
ס הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ, בִּשְׁטָר, לֹא קָנָה הָעֶבֶד אֶת חֶצְיוֹ וְנִשְׁאַר עֶבֶד כְּמוֹ שֶׁהָיָה. אֲבָל אִם שִׁחְרֵר חֶצְיוֹ בְּכֶסֶף, שֶׁנָּתַן לוֹ דְּמֵי חֶצְיוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחְרֵר, קָנָה, וְהוּא חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשִׁחְרֵר חֶצְיוֹ בִּשְׁטָר וְנִשְׁאַר בּוֹ חֵצִי הָאַחֵר, אֲבָל אִם מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְאַחֵר, בֵּין שֶׁהָיָה הַשִּׁחְרוּר וְהַמְּכִירָה אוֹ הַנְּתִינָה כְּאֶחָד, בֵּין שֶׁקָּדַם הַמְּכִירָה אוֹ הַנְּתִינָה לַשִּׁחְרוּר, קָנָה הָעֶבֶד אֶת חֶצְיוֹ, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹ הַמְקַבֵּל חֵצִי הָאַחֵר. וְכֵן עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִים שֶׁשִּׁחְרֵר אֶחָד מֵהֶם אֶת חֶלְקוֹ, אֲפִלּוּ בִּשְׁטָר, קָנָה, וְהוּא חֲצִי בֶּן חוֹרִין.
סא הַכּוֹתֵב לְשִׁפְחָתוֹ מְעֻבֶּרֶת: הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין וּוְלָדֵךְ עֶבֶד, דְּבָרָיו קַיָּמִים. אַתְּ שִׁפְחָה וּוְלָדֵךְ בֶּן חוֹרִין, לֹא אָמַר כְּלוּם.
סב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא לֹא שִׁפְחָה וְלֹא בַּת חוֹרִין, לְפִיכָךְ כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לְשַׁחְרְרוֹ, וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. וּבְעוֹד שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, מַעֲשֵׂה יָדָיו לְעַצְמוֹ, וְאִם הֵמִיתוֹ שׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לֹא קְנָס וְלֹא כֹּפֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּעֶבֶד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה; אֲבָל שִׁפְחָה, תִּשָּׁאֵר כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה וְעוֹבֶדֶת אֶת עַצְמָהּ יוֹם אֶחָד, וְאֶת רַבָּהּ יוֹם אֶחָד, וְאִם הִכָּה אָדָם עַל יָדָהּ וּצְמָתָהּ וְסוֹפָהּ לַחֲזֹר, אִם הִכָּה בְּיוֹם שֶׁעוֹבֶדֶת אֶת רַבָּהּ, הַנֵּזֶק לְרַבָּהּ. וְאִם בְּיוֹמָהּ, הַנֵּזֶק לְעַצְמָהּ. אֲבָל אִם נִקְטְעָה יָדָהּ, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לַחֲזֹר, חוֹלְקִין הַנֵּזֶק הִיא וְהָאָדוֹן. וְאִם הֱמִיתָהּ, נוֹתֵן חֲצִי הַקְּנָס לָאָדוֹן וּפָטוּר מֵחֲצִי הַכֹּפֶר.
סג עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁשִּׁחְרֵר אֶחָד מֵהֶם חֶלְקוֹ, כּוֹפִין אֶת הַשֵּׁנִי שֶׁיְּשַׁחְרֵר גַּם הוּא חֶלְקוֹ. וְאִם יָדַע מֵחֲבֵרוֹ שֶׁרָצָה לְשַׁחְרֵר חֶלְקוֹ, וְהִקְנָה חֶלְקוֹ לִבְנוֹ קָטָן וְאַחַר כָּךְ שִׁחְרֵר חֲבֵרוֹ, אֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לָכֹף לַקָּטָן לְשַׁחְרֵר, אֲבָל מַעֲמִידִים לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְשָׁם אֶת הָעֶבֶד בְּדָמִים, וְנוֹתֵן קְצָת מֵהַדָּמִים לַקָּטָן, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצֶּה בְּשִׁחְרוּרוֹ וִישַׁחְרְרֶנּוּ הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס בַּדָּמִים שֶׁקִּבֵּל הַקָּטָן, וְיִכְתֹּב לוֹ הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שְׁטָר שִׁחְרוּר עַל שְׁמוֹ. וְדַוְקָא כְּהַאי גַּוְנָא, שֶׁכִּוֵּן לְהַפְקִיעַ תַּקָּנַת חֲכָמִים, אֲבָל אִם מֵת וְהִנִּיחַ בֶּן קָטָן וְאַחַר כָּךְ שִׁחְרֵר הַשֻּׁתָּף חֶלְקוֹ, אֵין מַעֲמִידִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַקָּטָן לְשַׁחְרְרוֹ, אֶלָּא עוֹבֵד אֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת הַקָּטָן יוֹם אֶחָד, עַד שֶׁיַּגְדִּיל.
סד הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁשִּׁחְרְרוֹ, הַיּוֹרֵשׁ כּוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר.
סה גֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים, וְהָיוּ לוֹ עֲבָדִים גְּדוֹלִים, זָכוּ בְּעַצְמָם וַהֲרֵי הֵם בְּנֵי חוֹרִין. קְטַנִּים, אֵין לָהֶם יָד לִזְכּוֹת בְּעַצְמָם וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה. וְאִם לֹא זָכָה בָּהֶם אָדָם עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ, אֵין לָהֶם תַּקָּנָה (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה).
סו עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּבָרַח, וּבָא אַחַר שֶׁנִּתְיָאֵשׁ רַבּוֹ מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ עוֹד וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר.
סז עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה, אִם נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן, כָּל הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד יִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, הֲרֵי זֶה בֶּן חוֹרִין. וְאִם לֹא נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן, הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד נוֹטֵל פִּדְיוֹנוֹ מֵרַבּוֹ וְחוֹזֵר לְרַבּוֹ, וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, חוֹזֵר לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן בְּלֹא כְּלוּם.
סח עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִּיקֵי (פֵּרוּשׁ אַפֹּה תְּהֵא קָאֵי כְּלוֹמַר לֹא יִהְיֶה לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה) לְבַעַל חוֹבוֹ וְאַחַר כָּךְ שִׁחְרְרוֹ, הִפְקִיעוֹ מִידֵי שִׁעְבּוּד וַהֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְבַעַל חוֹבוֹ, וְכוֹפִין לְבַעַל חוֹבוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר.
סט יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה, אֲפִלּוּ הִיא שִׁפְחָתוֹ, הַוָּלָד עֶבֶד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם בָּא עַל שִׁפְחָתוֹ אוֹ קִדְּשָׁהּ, הַוָּלָד בֶּן חוֹרִין, לְכָל הַדְּבָרִים (רַב נַטְרוֹנַאי גָּאוֹן וְרֹא"שׁ וְעוֹד פּוֹסְקִים). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלִּשְׁאָר דְּבָרִים דִּינוֹ כְּבֶן חוֹרִין, אֵינוֹ מֻתָּר בְּבַת חוֹרִין עַד שֶׁיְּקַבֵּל גֵּט שִׁחְרוּר.
ע עֶבֶד שֶׁהִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ בַּת חוֹרִין, וְכָל שֶׁכֵּן אִם נוֹשֵׂא שִׁפְחָתוֹ (טוּר), אוֹ שֶׁהִנִּיחַ לוֹ רַבּוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ לִקְרוֹת ג' פְּסוּקִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהֶן אֶלָּא בֶּן חוֹרִין, יָצָא לְחֵרוּת, וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, אֲבָל אִם לָוָה מֵעַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תְּפִלִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, אוֹ שֶׁקָּרָא ג' פְּסוּקִים בְּצִבּוּר בִּפְנֵי רַבּוֹ אוֹ שֶׁנָּשָׂא בַּת חוֹרִין לְפָנָיו (טוּר) וְלֹא מִחָה בּוֹ, לֹא יָצָא לְחֵרוּת.
עא אָסוּר לְלַמֵּד אֶת עַבְדּוֹ תּוֹרָה, וְאִם לִמְּדוֹ לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת.
עב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעֶבֶד שֶׁנָּדַר נֶדֶר שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲבֹר עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְכַיּוֹצֵא בוֹ, וְאָמַר לוֹ רַבּוֹ: מוּפָר לְךָ, יֵצֵא לְחֵרוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא כָּפָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִכְפּוֹתוֹ גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ.
עג הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ בְּכָל לָשׁוֹן וְהוֹצִיא מִפִּיו דְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ עָלָיו שִׁעְבּוּד כְּלָל וְשֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְדָבָר זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב גֵּט שִׁחְרוּר.
עד כָּתַב בִּשְׁטָר: אֶעֱשֶׂה פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין, וּמְסָרוֹ לְיָדוֹ, לֹא יָצָא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם כָּתַב: עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין, אוֹ עָשׂוּי הוּא בֶּן חוֹרִין אוֹ הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין, אוֹ יְהֵא בֶּן חוֹרִין, וּמְסָרוֹ לְיָדוֹ, יָצָא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ עַל פֶּה אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, לֹא יָצָא לְחֵרוּת. וְהָנֵי מִלֵּי בְּבָרִיא, אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, יָצָא לְחֵרוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר לְהַתִּירוֹ בְּבַת חוֹרִין, וְכוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁים לְכָתְבוֹ לוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּרִיא, אִם אֲמָרוֹ דֶּרֶךְ הוֹדָאָה, יָצָא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר, וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לְכָתְבוֹ לוֹ.
עה הָאוֹמֵר: עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא עֲשָׂאָנִי, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. אֲבָל אִם אָמַר: כָּתַבְתִּי גֵּט שִׁחְרוּר וְנָתַתִּי לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן, הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים וַהֲרֵי זֶה עֶבֶד. הַגָּה: (וְאִם חָזַר רַבּוֹ וְאָמַר לֹא נְתַתִּיו) לֹא יוּכַל הָעֶבֶד לַחֲזֹר וְלוֹמַר: קִבַּלְתִּיו. וְאִם רַבּוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה).
עו אָמַר לְאַחֵר זְכֵה בְּגֵט שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, יָצָא לְחֵרוּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיַד הָעֶבֶד. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ גֵּט זֶה לְעַבְדִּי, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְלֹא יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר: תְּנוּ גֵּט זֶה לְעַבְדִּי, לֹא יִתֵּן לְאַחַר מִיתָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נָתַן הַגֵּט לְיַד הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: תֵּן לְעַבְדִּי גֵּט זֶה, הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר לוֹ: זְכֵה לוֹ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְרֹא"שׁ וְרַשְׁבָּ"א ור"ן).
עז מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי אַל יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהּ יוֹרְשִׁים, הֲרֵי זוֹ שִׁפְחָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, וְאָסוּר לַיּוֹרְשִׁים לְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהּ. וְאִם אָמַר: עֲשׂוּ לָהּ קוֹרַת רוּחַ, כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין, וְאֵין מִשְׁתַּעְבְּדִין בָּהּ אֶלָּא בִּמְלָאכָה שֶׁהִיא רוֹצָה בָּהּ. וְאֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִים לְמָכְרָהּ לְאַחֵר בֵּין שֶׁאָמַר: אַל יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהּ יוֹרְשָׁיו, בֵּין שֶׁאָמַר: עֲשׂוּ לָהּ קוֹרַת רוּחַ (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה) וְאִם צִוָּה וְאָמַר: שַׁחְרְרוּהָ, כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁים לְשַׁחְרֵר אוֹתָהּ.
עח שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, וְעָמַד, חוֹזֵר בַּנְּכָסִים וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד, שֶׁהֲרֵי כְּבַר יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חוֹרִין.
עט הַמְשַׁחְרֵר אֶת עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה דִּלְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (וַיִּקְרָא כה, מו), וּמֻתָּר לְשַׁחְרְרוֹ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ הִיא מִדִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת י' הֲרֵי זֶה מְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ וּמַשְׁלִים בּוֹ מִנְיַן י', וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהּ הָעָם מִנְהַג הֶפְקֵר, כּוֹפִין אֶת רַבָּהּ וּמְשַׁחְרְרָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְיָסוּר הַמִּכְשׁוֹל (ל' רַמְבַּ"ם פ"ט מה"ע דִּין ו').
פ הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ לְגֵר תּוֹשָׁב, יֵצֵא לְחֵרוּת, שֶׁאִם בָּרַח מֵהַגּוֹי אֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ עוֹד. וְאִם לֹא בָּרַח, קוֹנְסִים אֶת הָאָדוֹן לִפְדּוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְלִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר לְהַתִּירוֹ בְּבַת חוֹרִין. וּקְנָס זֶה אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ וְדָנִין בּוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִים. וְאִם מֵת הַמּוֹכֵר, אֵין קוֹנְסִין הַיּוֹרֵשׁ לְהַחֲזִיר הָעֶבֶד לְשִּׁחְרוּר (שָׁם רפ"ח מה"ע). הַגָּה: לָוָה עָלָיו מָעוֹת לִזְמַן, שֶׁאִם לֹא יִפְרְעֶנּוּ לַזְּמַן יְהֵא הָעֶבֶד שֶׁלּוֹ, אִם מְסָרוֹ לְיַד גּוֹי מִיָּד, יָצָא לְחֵרוּת מִיָּד, וְאִם לֹא מְסָרוֹ לְיַד גּוֹי מִיָּד, כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פָּרַע לוֹ, יוֹצֵא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם גְּבָאוֹ הַגּוֹי בְּחוֹבוֹ, אוֹ שֶׁקָּם עָלָיו אַנָּס וּפָדָה עַצְמוֹ בּוֹ, לֹא יָצָא לְחֵרוּת. מְכָרוֹ לְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁרְגִילִין לִקַּח עֲבָדִים וּבְהֵמוֹת מֵאֲשֶׁר יִמְצְאוּן, וְנוֹתְנִין דְּמֵיהֶם לַבְּעָלִים, יוֹצֵא לְחֵרוּת. מְכָרוֹ עַל תְּנַאי שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ לְאַחַר זְמַן אוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ אוֹ חוּץ מֵהַמִּצְוֹת, אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לִצְדוֹקִי וּלְמוּמָר, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יוֹצֵא לְחֵרוּת, וְאַזְלִינָן לְקֻלָּא, דְּאִסּוּרָא דְּרַבָּנָן הוּא וְלֹא יָצָא (הַכֹּל בַּטּוּר וְהוּא מִן הַשַּׁ"ס). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְהָנֵי בֵּיהּ תְּפִיסָה, דְּאִם תָּפַס מִשֶּׁל רַבּוֹ כְּדֵי דָּמָיו לָצֵאת בּוֹ לְחֵרוּת מִיַּד הַגּוֹי, אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ (שָׁם בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם דִּין ה').
פא עֶבֶד שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְהִפִּיל עַצְמוֹ לְיַד גּוֹי, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ, אוֹ שֶׁנִּשְׁבָּה וְאֵין רוֹצִים לִתְּנוֹ לְפִדְיוֹן, מֻתָּר לִטֹּל מֵהֶם דָּמָיו וְיָכוֹל לִכְתֹּב לָהֶם שְׁטָר מְכִירָה עָלָיו.
פב הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ לְסוּרְיָא אוֹ לְעַכּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וּמַפְסִיד הַדָּמִים. וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר: אֵינִי רוֹצֶה לְהוֹצִיאוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֶשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְדִין זֶה נוֹהֵג אֲפִלּוּ הָאִדָּנָא (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם דִּין ט').
פג עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא וּמְכָרוֹ שָׁם, אִבֵּד זְכוּתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁיָּצָא רַבּוֹ עַל מְנַת שֶׁלֹּא לַחֲזֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחֲזֹר וְיָצָא אַחֲרָיו וּמְכָרוֹ שָׁם, יָצָא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת הַלּוֹקֵחַ לְשַׁחְרְרוֹ (ל' רַמְבַּ"ם שָׁם דִּין ח').
פד עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלֶהוּ שָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לְאֶרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן, אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד גּוֹיִים.
פה עֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְעַבְדוּת, וְעָלָיו נֶאֱמַר: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו (דְּבָרִים כג, טז), וְאוֹמְרִים לְרַבּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וְיִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר חוֹב בְּדָמָיו עַד שֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ וְיִתֵּן לוֹ. וְאִם לֹא רָצָה הָאָדוֹן לְשַׁחְרְרוֹ, מַפְקִיעִים בֵּית דִּין שִׁעְבּוּדוֹ מֵעָלָיו וְיֵלֵךְ לוֹ.
א סָעִיף א ואינם נימולין אלא ביום. אפילו אותן הנימולים ליום א' אינן נימולים אלא ביום כן משמע מהרמב"ם. ב"ח. וכתב עוד צריך עיון אי בעינן ג' במילת עבדים או בטבילת עבדים והאריך בדבר ומסיק דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בג' בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור כדברי הרמב"ם וכן מילה בג' כדברי הטור דגם במילה בעינן משפט:
ב סָעִיף א לקח אחד כו' נמול לא'. אע"פ שטבלה קודם שתלד. טור. וכתב הב"ח דה"ה אפי' טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה דישראל כיון דהטעם הוא דלאו דומיא דלכם הוא ואין לו חלק באם:
ג סָעִיף א כיצד לקח שפחה כו'. משמע אע"פ שלא טבלה נמול לח' כיון שילדה בביתו ודמי ליליד בית וכ"כ העט"ז:
ד סָעִיף א לקח שפחה לעובריה. שאין לו בגוף השפחה כלום רק בולדותיה:
ה סָעִיף א ואם טבלה אמו אחר כו'. כתוב בכסף משנה דלא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה ל"ש ילדה ואח"כ הטבילה או הטבילה ואח"כ ילדה נמול ליום א' דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה על מנת שלא להטבילה ע"כ וכן משמע בב"י:
ו סָעִיף ב שלא טבלה אמו כו'. משמע אבל טבלה קודם שילדה דוחה מילתן שנימול לח' את השבת בין ביליד בית בין במקנת כסף וכ"כ הטור אבל בר' ירוחם בסוף נתיב כ"ד כתוב דאין מחללין שבת על מילת עבדים אפי' טבלה אמו ואח"כ ילדה דלא אמרו כל שנמול לח' נמול בשבת אלא בישראל ע"כ ומביאו ד"מ והגהת דרישה:
ז סָעִיף ב אינם דוחין את השבת. אלא נמולין ביום א' שאחר השבת אע"פ שהוא יום ט' וכ"כ בפרישה:
ח סָעִיף ג אומרים לו רצונך כו'. כלומר שאין אומרים לו מה ראית שבאת כדרך שאומרים לגר לקמן סי' רס"ח ס"ב אלא אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל כו' וכן מבואר ברמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה:
ט סָעִיף ד אסור לקיימו. כתבו התוס' דנראה לר"י דמדאורייתא אסור דלא כריב"ן שפירש דלא אסור אלא מדרבנן. ב"ח:
י סָעִיף ד וכן במדינות אלו כו'. פי' אע"פ שאירע שלוקח עבד מותר לקיימו ערל אבל מה ששוכרים עבדים בלאו הכי מותר כיון שאינו קנוי לו וכן משמע ממ"ש רש"י ור' ירוחם גבי היכא דפסקה למלתיה כו' דהוי גביה כשכיר בעלמא כו' ע"ש ולפ"ז לא יתכן מ"ש הרב וכן המנהג פשוט דהא אינו מצוי שקונין עבדים במדינות אלו ודבר שאינו מצוי אין בו מנהג וצ"ל שנמשך אחר מ"ש המרדכי ורבינו ירוחם שכן נתפשט המנהג בימיהם:
יא סָעִיף ה לא עשה ולא כלום. ויש פוסקים דהוי טבילה והבאתיו לעיל סי' קכ"ד ס"ק ו' ע"ש:
יב סָעִיף ה ונהג במצות של עבד. כגון שקנאו רבו מישראל או שקנאו מעובד כוכבים והטבילו לשם עבדות והיה עבד בביתו. טור:
יג סָעִיף ו על דעת בית דין. ע"ל סימן רס"ח סעיף ו':
יד סָעִיף ח עבד שמלו רבו כו'. ואין צריך טבילה כיון שנימול ונטבל לשם עבדות פעם ראשונה והכניסו תחת כנפי שכינה. טור בשם גאון. וכ"ש נטבל לשם גרות שא"צ טבילה אחרת דה"ל ישראל מומר גמור:
טו סָעִיף ח ויש אומרים כו'. ע"ל בסוף סימן רס"ח דגם במומר מחמירין לטבול מדרבנן:
טז סָעִיף ט הלוקח עבד מן עובד כוכבים. אף ע"פ שקנאו בדרכים שהעבד נקנה בהן:
יז סָעִיף ט אין הגוף קנוי לו. אלא למעשה ידיו בעלמא קנוי לו וע"ל סעיף י"ז:
יח סָעִיף ט עד שיטבילנו לשום עבדות. ואין גופו קנוי לו ושוב לא יוכל לעשות עצמו בן חורין. ומ"ש וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין וא"צ גט שחרור וה"ה אם א"ל קודם טבילה זיל לא צריך גט שחרור כיון שאין לו קנין הגוף כ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן ורבותינו הצרפתים ומביאו ב"י וד"מ:
יט סָעִיף ט הרי הוא בן חורין. ואין חילוק בין טבל בפני רבו או שלא בפני רבו כן משמע בטור והוא על פי גירסת רש"י והרא"ש ולדבריהם בגר שקדמו עבדיו וטבלו לפניו יש חילוק דאם טבלו קודם שטבל רבם גר אפי' בסתם קנו עצמם בני חורין אבל אם טבל רבם גר תחלה ואח"כ טבלו הם אם פירשו שטובלים לשם חירות קנו עצמם בני חורין אבל אם טבלו סתם לא אבל הרי"ף והרמב"ם מחלקים אף בעבד של ישראל דלא קנו עצמן בני חורין אלא כשאמר בשעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות ואם טבל בפני רבו א"צ לפרש אלא כיון שטבל סתם נשתחרר וכ"כ הסמ"ג לאוין קי"ז וכן דעת הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בסוף דף שי"א:
כ סָעִיף י אבל אם קנאו כו'. וכתב נ"י דאם לקח אותו עובד כוכבים במלחמה נמי גופיה קני ליה וכתב ב"י לקמן דף שי"ב ע"ג דהיינו דוקא במלחמה דדינא דמלכותא מיהו כתב בשם תשו' רשב"א דאפי' קנאו בדינא דמלכותא אין גופו קנוי לו והב"ח האריך בזה בסעיף י"ג ומסיק דהעיקר דאפי' נשבה בשעת שלוה ואצ"ל במלחמה מדינא דמלכות' נקנה לו גופו וע"ש:
כא סָעִיף יא צריך לשלם. ואם השיא לו עצה פטור כדלעיל סעיף ט':
כב סָעִיף יב ואח"כ מברך כו'. וכתב הפרישה בשם מהרש"ל דברכה זו טעונה כוס כדלעיל ר"ס רס"ה גבי מילה וכ"כ הב"ח וכ' עוד דכיון שהיא במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו רבו של עבד יברך אותה אבל הפרישה כ' דמדכתב הטור סתם המברך אומר כו' ר"ל המברך על הכוס יהיה מי שיהיה וע"ש:
כג סָעִיף יב ולהטיף מהם דם ברית. שאלמלא דם ברית חקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית כך היא נוסחת הברכה והב"ח כתב דמדלא כתב הרא"ש חתימת הברכה בא"י כורת הברית משמע דלא גריס ליה ולענין מעשה נראה בפלוגתא דרבוותא אין לחתום בא"י כורת הברית עכ"ל אבל הפרישה כ' דמשום דפשוט הוא לא הוצרך לכותבו ובזה נתיישב מה שתמה הב"ח על המחבר שלא כתב לקמן סי' רס"ח סעיף ה' חתימה זו משום דפשוט הוא:
כד סָעִיף יג כיון שהוא גדול. אבל קטן שאינו ראוי לביאה אין צריך כדלעיל סי' רס"ה ס"ח:
כה סָעִיף יד כגון שנשבה במלחמה. אבל נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים. טור בשם הרמ"ה:
כו סָעִיף יד ומצי האי עבד כו'. ובין דיהיב ליה בתחלת ממכרו או בתר הכי מצי מהדר ונפיק אבל כל כמה דלא יהיב ליה מקנתו או דמי שווייה מעשה ידיו לרביה ישראל ואפילו מעשה ידיו שוים טפי מדמי מקנתו או שויה:
כז סָעִיף יד דמי מקנתו. ואינו יוצא בגרעון כסף כיון שאין ע"ע נוהג בזמן הזה ואין זמן לעבדות. ב"ח וכ"כ בפרישה:
כח סָעִיף טו אנשים. ישראלים:
כט סָעִיף טז אבל לא כעבד. ואין צריך ג"כ גט שחרור לפי שאין גופו קנוי לו כיון שהוא ישראל אבל אם הוא עובד כוכבים ונמכר בעד המס הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר כדלקמן סעיף י"ח:
ל סָעִיף יז אין גופו כו'. ונ"מ דאם קדם וטבל עצמו לשם בן חורין נעשה בן חורין כדלעיל סעיף ט':
לא סָעִיף יט אבל אינה קונה עבדים כו'. ומבואר בש"ס דכ"ש דע"ע אסור לה לקנות משום דצנוע בעיניה שאם יקלקלו יחד לא יתפאר לגלות הדבר וכתב הב"ח ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזמן הזה יש ללמוד משם שאסור לה לשכור משרת יהודי לזמן מפני החשד ומשמע דאף אשה שיש לה בעל אסרו חכמים דסתם אשה קאמר כי היכי דאסרו בכל אשה ללמד תינוקות כדלעיל סי' רמ"ה סכ"א ה"ה הכא:
לב סָעִיף יט אפילו קטנים כו'. מדלא חילק המחבר משמע דס"ל כהטור דאפילו פחות מבן ט' שאינו ראוי לביאה אסור משום שמא תשהנו אף לכשיגדיל ודלא כהרמב"ם וכן כתב הב"ח:
לג סָעִיף כ לעבדו כו'. ואמרי' בכתובות פרק אע"פ דהיינו דוקא בעבד כנעני אבל לא בע"ע ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזמן הזה מכל מקום נ"מ בגווני דקנוי ליה למעשה ידיו וכדלעיל סעיף י"ד דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך:
לד סָעִיף כ ואיני זנך. אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה שישראל מצווים להחיות עניים שביניהם:
לה סָעִיף כ אבל עבדי נכסי מלוג. שהכניסה לו אשתו חייב במזונותיהן שע"מ כן הכניסה אותן שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותן עכ"ל הרמב"ם והראב"ד כתב שם ע"ז לא נתברר לי דבר זה שאם אמר הבעל איני נעבד ואיני זן יכול הוא לומר לו ע"כ והב"ח כתב תימה דודאי מודה הרמב"ם באומר איני נעבד ואיני זן בפירוש דאפשר שלא יברחו ויוציאו מעשה ידיהן למזונותיהן ולא אמר הרמב"ם אלא באומר עשה עמי ואיני זנך התם הוא דגורם שיברחו עכ"ל וכבר קדמו הכסף משנה ע"ש:
לו סָעִיף כא נותן ה' דברים. נזק וצער ריפוי שבת ובושת וע' בח"מ סי' ת"ך נתבאר דיניהם ובח"מ סי' ע' נתבאר איזה מהן גובה בזמן הזה ע"ש:
לז סָעִיף כא וכ"ש אם חבל כו'. וזה פשוט במשנה פרק החובל (בבא קמא דף פ"ז ע"א) וכתבו הרמב"ם פ"ד מהלכות חובל והט"ו בח"מ סימן תכ"ד סעיף ג' ולא ידעתי למה כתבו בד"מ ע"ש רבינו ירוחם לבד ומבואר במשנה ורמב"ם שם דאם חבל הע"ע שלו חייב בכולן חוץ מן השבת:
לח סָעִיף כב ע"מ שתצא בו לחירות. וכשנותנו לרבו יצא בו לחירות טור ונתבאר לקמן סעיף כ"ו:
לט סָעִיף כב שתצא בו לחירות. דאז אפילו לדידיה נמי לא מקני ליה דהא לא א"ל אלא ע"מ שתצא בו לחירות לאפוקי כשאומר ע"מ שאין לרבך רשות בו כיון דאקני ליה תחלה ואמר ליה על מנת שאין לרבך כו' משמע ישהה גביה ותו לא מהני ע"מ שאין לרבך רשות בו וכאילו לא דבר כלום דכיון דידע דיד עבד כיד רבו ודאי לשם מתנה איכוין ונראה דמה"ט הה"נ אם נתנו אחרים מעות לעבד ע"מ שלא יהא לאדון רשות בהן אלא שיהא הוא אוכל ולובש בהן נמי לא זכה האדון וכדלעיל סימן רכ"ב במי שנותן מעות לבתו ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן ע"ש ולהרמב"ם שפסק שם דאם אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בו ומה שתרצי תעשי בהן דמהני ה"נ אם אמר לעבד ע"מ שאין לרבך רשות בו ומה שתרצה תעשה בו דמהני דהא לעבד ג"כ לא נתנו מיד כ"א לאותו עת שהוא רוצה לעשות בו וכמבואר שם ובא"ע ע"ש פרישה:
מ סָעִיף כב ומרבו לאחר. כתב הב"ח בקונטרס אחרון תימה הלא כיון דיד עבד כיד רבו לא יצא מיד רבו כשנתן מתנה לאחר על ידי עבדו ולא זכה המקבל וכך מפורש בח"מ בש"ע סימן רמ"ג סעיף י"ד והוא משנה שלימה ס"פ חלון דאינו מזכה בשתופי מבואות ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו ולא זכייה היא וצ"ל דט"ס הוא בהג"ה וכצ"ל אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומאחר לאחר וכך מפורש בסמ"ג ריש עשין פ"ז ע"ש הירושלמי וכ"כ בהגמ"י פ"ה מה"ע וגם לשם איכא ט"ס וצ"ל מאחר לאחר ומאחר לרבו ע"ש ע"כ:
מא סָעִיף כג הוא שישתמש בו כו'. משמע דוקא שמוש בגופו וכמו שכתב בהג"ה ובח"מ סימן קצ"ו ס"ד כתב עשה לו מלאכה שאינו בשמוש גופו כגון שתפר לו בגד וכיוצא בזה קנאו רבו וי"א שלא קנאו ע"כ הרי שכתב מתחלה בסתם שקנאו ועיין בלבוש שם וצ"ע:
מב סָעִיף כד הגביה הרב לעבד לא קנאו. ובח"מ סי' קצ"ו ס"ג כ' די"א שקנאו גם בזה:
מג סָעִיף כו וא"צ דעת העבד כו'. ויצא לחירות אפילו הוא בע"כ של עבד טור ושאר פוסקים והר"ן כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם דוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא ובשטר לכ"ע בע"כ לא כדלקמן סעיף מ"א:
מד סָעִיף כו ויש אומרים דאף קונה. והתוס' והרשב"א כתבו בשם ר"ח והרמב"ם שאינו נקנה בחליפין אלא בתורת דמים וכן כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל דחליפין לא מהני אלא לאפקועי שעבודא אבל לא לאפקועי איסורא ודוקא דלית ביה ש"פ אבל אי אית ביה ש"פ מהני אף לאפקועי איסורא וה"מ בחליפין הניתנים בתורת דמים אבל בסתם חליפין מספקא לן אי כשוה כסף דמי ומהני לאפקועי איסורא דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה או לא כשוה כסף דמי מידי דהוה אקידושי אשה דמהני בה כסף ושוה כסף ולא מהני חליפין ע"מ להחזיר (כמו שנתבאר בא"ע סי' כ"ט) אע"ג דאית בה שוה כסף ה"ה נמי הכא ואי סבירא לן דלאו כשוה כסף דמי ולא מהני אלא לאפקועי שעבודא עבדינן לחומרא דאיסורא הוא ודינא הוא דכפינן ליה לאדון או ליורשיו אם מת הוא למיכתב גט שחרור מידי דהוה אמפקיר עבדו עכ"ל ועיין בח"מ סי' ר"ב ור"ג מדין קניית חליפין:
מה סָעִיף כז אבל חתך לשונו אינו יוצא לחירות. דאינו יוצא לחירות אלא באברים שבגלוי:
מו סָעִיף לו עד שיעשה האדון בכוונה. ודעת התוס' ס"פ כיצד הרגל ובפ"ק דקדושין (דף כ"ד ע"ב) דא"צ כוונה וכן נראה דעת הרא"ש וכן מסקנת הטור עב"י וב"ח:
מז סָעִיף לז שני שותפים כו'. אפילו יש לכל אחד חלק בגוף העבד לעולם אינו יוצא כן כתב הב"ח ודלא כנראה מב"י (ודרישה) בשם התוס' ע"ש:
מח סָעִיף לח עבדי צאן ברזל כו'. דבעינן עבדו המיוחד לו הלכך בנ"מ דאין לבעל אלא פירות ולאשה אין לה בפירות כלום ולאו עבדו המיוחד הוא אבל נכסי צאן ברזל יוצאים לאיש ולא לאשה דמיוחדים לאיש הן ולאו דאשה הן כלל וכתב הב"ח דמסוגיא דר"פ האשה שנפלו נראה עוד דעבדי מלוג אף בנפלו לה קודם שנתארסה נמי אין יוצאין לאשה משנישאת אבל קודם שנישאת יוצאים לאשה ולא לאיש ע"ש:
מט סָעִיף לט הפיל כו'. הב"ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאין נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו כו' וע"ש שהאריך:
נ סָעִיף מ אע"פ שהוא קנס. ודיני קנסות אין נוהגין בזמן הזה דבעינן דוקא ב"ד מומחים כמו שנתבאר בח"מ סי' א' מכל מקום דין העבד שיצא לחירות נוהג בזמן הזה משום דכבר נתבאר שם אי תפס לא מפקינן מיניה אף בזמן הזה ועבד הוא תופס עצמו שהרי גופו אצלו:
נא סָעִיף מ שאם באו עדים בדבר כו'. מדלא חילק משמע אע"פ שהודה קודם שבאו עדים לא אמרי' מודה בקנס פטור דכיון דבעינן ב"ד מומחין אין הודאתו שבב"ד של עכשיו כלום והב"ח האריך בזה ומסיק דלא כייפינן ליה לרבו למכתב גט שחרור דדילמא ה"ל כמודה חוץ לב"ד וכהרמב"ן ומסקנת הרא"ש ומיהו לא כייפינן ליה לרביה למיכתב גט שחרור דדלמא ה"ל כמודה בפני ב"ד וכהראב"ד וה"ל מודה בקנס ופטור וכדפי' שזאת היא דעת הרמב"ם ג"כ ע"ש ובמ"ש לקמן מה שנראה לי בדעת הרמב"ם בזה:
נב סָעִיף מא וה"ה אם הודה אדון מעצמו כו'. לכאורה משמע דאפי' אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דהעבד יוצא לחירות דאע"ג דאין ב"ד מומחין בזמן הזה מ"מ הודאתו הודאה דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ומיהו לא מיפטר משום מודה בקנס פטור כיון שאין ב"ד בזמן הזה וכ"כ בעט"ז בהדיא וכן נראה מדברי הב"ח והסמ"ע סי' א' סוף ס"ק י"ח אבל תימה דבש"ס פ' מרובה ריש (בבא קמא דף ע"ה) משמע להדיא דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש גבי הא דקאמר התם שלא בב"ד הוה ובמאי דקאמר התם האי תנא דאמר שכבר אין לך עדים סבר חוץ לב"ד הוה כו' וכן מוכח בהרא"ש ספ"ק דב"ק והרמב"ן שם שהקשו אהראב"ד אהא דאמרינן חוץ לב"ד הוה והאידנא ליכא ב"ד וה"ל כמודה חוץ לב"ד כו' אלמא דחוץ לב"ד הוי כהאידנא דליכא ב"ד ובחוץ לב"ד אמרינן התם דפטור אע"ג דאודי כיון דליכא עדים וכן משמע ברמב"ם פ"ג מהלכות גניבה שכ' וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים אם הודה בתחלה לפני ב"ד ובב"ד פטור אבל אם הודה חוץ לב"ד או שהודה בפני ב' בלבד ואח"כ באו עדים ה"ז משלם קנס על פיהן עכ"ל אלמא דוקא טעמא דבאו עדים אחר כך אבל משום הודאתו לא מחייב דכיון דלא הוי הודאתו לפטור ה"ה לחיוב וכ"כ הב"י (ועיין בח"מ סי' פ"ו סעיף כ"ו) ואע"ג דודאי קי"ל דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אפילו לחיוב אפילו בזמן הזה וכמו שנתבאר בח"מ סימן ע"ט ופ' וכמה דוכתי היינו דוקא במילי דממונא אבל במילי דקנסא כיון דאין דנין דיני קנסות בזמן הזה ולא מהני הודאתו לפטור א"כ הודאתו לחיוב נמי לאו הודאה היא וזה שכ' הרמב"ם בסוף פ"ה מהלכות עבדים יציאת העבד בראשי אברים נוהג בכ"מ ובכל זמן ואין דנין בו אלא ב"ד סמוכין מפני שהוא קנס לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שני וסמית את עיני והאדון אומר לו לא עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו בלא עדים שהמודה בקנס פטור כמו שביארנו בהל' גניבה עכ"ל כלומר לפיכך כיון שהוא קנס העבד שאמר כו' פטור שאם יודה מעצמו פטור אף בזמן הזה מפני שמודה בקנס פטור אף בזמן הזה היכא דליכא עדים ונהי דהיכא דאיכא עדים לא מהני הודאתו לפטור היכא דתפס ועבד כתפוס דמי מכל מקום היכא דליכא עדים כלל ודאי דמודה בקנס פטור אף בזמן הזה דאין הודאתו הודאה כן נ"ל ודלא כהבית יוסף וב"ח שנדחקו בדבריו ומכל מקום נתבאר דהיכא דליכא עדים כלל אינו יוצא לחירות משום הודאת האדון וכן משמע בב"ח וצ"ל דמ"ש הרב וה"ה אם הודה האדון מעצמו ה"ק ה"ה אם הודה מעצמו קודם שבאו עדים דלא תימא דאיירי שלא הודה כלל ודלא כהעט"ז וסייעתו דלעיל וכן עיקר. שוב מצאתי אין לי בביאורי טוח"מ סי' א' שחבר מוהר"ר יוסף כהן מקראקא בסוף תשובות שארית יוסף כתב בהדיא דכל היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש:
נג סָעִיף מא על הנייר או על החרס כו'. עיין בד"מ ר"ס קצ"א וקצ"ו ובא"ע סי' קכ"ד:
נד סָעִיף מא ואם מוחה בו העבד לא יצא בו לחירות. ולא דמי לכסף דלעיל סכ"ו די"א דיצא לחירות אפי' בע"כ של עבד דרבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקנהו מדעתו מה שאין כן בשטר אי נמי שכשם שנקנה כך יוצא בכסף דטיבעא מיהא חדא הוא אבל שטר זה לשון קנין הוא וזה לשון שחרור הוא:
נה סָעִיף מב אינו כלום. דעבד גופיה קנוי לו והרב שמחל גרעונו אין גרעונו מחול.
נו סָעִיף מד שצריך שימסרנו כו'. דעדי מסירה כרתי ועיין בח"מ ס"ס נ"א ובאבן עזר סי' קל"ג:
נז סָעִיף מה בערכאות של עובדי כוכבים. מפרש בסמ"ו ועד כותי מפרש בסעיף מ"ז ולשם המשתחרר בסמ"ח וזה בפני זה בס"נ ומוליך ומביא בסנ"א:
נח סָעִיף מו בהלכות הלואה. בח"מ סימן ס"ח:
נט סָעִיף מז אנו למדים מהם לצדוקים וקראין שבזמן הזה כו'. ובתשו' מוהר"ר בצלאל אשכנזי סי' ג' האריך הרבה בזה ומסיק שהקראים דבזמן הזה קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות וע"ש:
ס סָעִיף מח וכתב לה לשמה. כמו שנתבאר חלוקי דיניו בא"ע סי' קל"א ע"ש:
סא סָעִיף מט יצא הכותב במחובר כו'. כמו שנתבאר חילוקי דיניו בא"ע סי' קכ"ד סעיף ד' ה':
סב סָעִיף נ אלא זה בפני זה. כמו שנתבאר בא"ע סי' ק"ל סי"ג:
סג סָעִיף נא אינו צריך לומר כו'. כמו שנתבאר חילוקי דיניו בא"ע סי' קמ"ב וע"ש דנתבאר דבזמן הזה צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם בכל ענין:
סד סָעִיף נב כשם שהאשה כו'. כתב הב"ח אבל הראב"ד והרשב"א ושאר גאונים חולקים ע"ז וסבירא להו דצריך שיתקיים בחותמיו ואם כן גם בשחרור צריך לקיימו ומ"מ נראה לפע"ד דלענין שיטרוף מהלקוחות ממה שמכר רבו מנכסיו מודה הרמב"ם דצריך דדוקא לענין איסור יש להקל שא"צ לקיימו עיין ברמב"ם הטעם פ"י מהל' גירושין ועיין בח"מ ס"ס פ"ה:
סה סָעִיף נה אבל לא מיד רבו של עצמו. לחבירו כגון ששניהם של רב אחד:
סו סָעִיף נז הכותב כל נכסיו כו'. כ' הר"ן הא דנקט לה באומר כל היינו טעמא דאע"ג דעבד מיקרי נכסי אפ"ה כשהוא נותן לעבדו אין משמע שיהא גטו ומתנה אלא א"כ פירש ואמר כל נכסי:
סז סָעִיף נז בין היו לו נכסים כו'. דאז פשיטא דלא יצא לחרות דאמרינן מדשייר אותו בית או שדה שייר נמי בעבד וכל נכסים דקאמר אשאר נכסים אלא אפי' אין לו אלא אותו בית או שדה ואז ע"כ לא מצי קאי אלא אעבד אפ"ה אינו יוצא לחרות דלא כרות גיטא הוא:
סח סָעִיף נז ואפי' כתב לו עצמך כו' חוץ משדה פלוני כו'. ודעת התוספות והרא"ש דבכה"ג יצא לחרות ועיין בא"ע מבוארים שתי הדעות:
סט סָעִיף נט לא קנו עצמן. דדרש כן חופשה לא ניתן לה שאין שתי שפחות או שני עבדים משוחררי' בגט אחד:
ע סָעִיף נט ונתן לאדם אחד שני השטרות ביחד. שיזכה בשבילם דהשתא זכו שניהן כאחד אבל לא מסר שני השטרות ביחד א"כ הראשון קנה כולם וגם את העבד השני והשני לא קנה כלום שכבר נתן הכל לראשון:
עא סָעִיף נט אף בשני שטרות לא קנו כלום. שהעבד בכלל נכסים הרי שייר בו חציו ואין זה שחרור וכיון שלא נשתחרר לא קנה מן הנכסים כלום:
עב סָעִיף ס לא קנה העבד כו'. דגמרינן לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא:
עג סָעִיף ס אבל אם מכרו או נתנו לאחר. חציו השני:
עד סָעִיף ס בין שהיה כו' קנה כו'. כיון דבשעת השחרור יצא מרשותו לגמרי אבל שחרר תחלה חציו ואח"כ מכר חציו לא קנה:
עה סָעִיף סא דבריו קיימים. וסיפא היינו טעמא משום דאמרי' עובר ירך אמו הוא ולכן הוי העובר כמו חציה דאין שפחה בטלה לגבי העובר ורישא לא הוי כמו חצי דעובר בטל לגבי אמו דהעובר נגרר אחר אמו ואין האם נגררת אחר העובר:
עו סָעִיף סב לא קנס ולא כופר. קנס הוא שלשים שקלים שחייבה התורה ליתן בעל השור לבעל העבד וכופר היינו מה שחייב בעל השור ליתן אם המית ישראל כדכתיב אם כופר יושת עליו וגו' והטעם שאין לו קנס וכופר דכופר אינו נותן מחמת החצי שהוא משוחרר דהא אין לו יורשים ליתן להם וקנס מהחצי עבדות נמי אין לו דהא בעמוד והוצא קאי ולא קרינן ביה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו:
עז סָעִיף סב אבל שפחה. שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין תשאר כמו שהיתה. ואם נהגו בה מנהגי הפקר חייב לשחררה כדלקמן סעיף ע"ט:
עח סָעִיף סב ואם המיתה. שור נותן חצי הקנס מה שמשלם בעל השור לאדון דאינה עומדת בעמוד והוצא כמו עבד שהרי אין כופין רבה ופטור מהחצי כופר שעליו ליתן בשביל צד משוחררת שהרי ג"כ אין לה יורשים כמו עבד:
עט סָעִיף סג והקנה חלקו כו'. לשון הטור וקדם והקנה חלקו וכ"כ הרא"ש והתוס' דאם שחרר מתחלה הראשון אין הקנאה מועיל אחר כך כלום דהא מעשה ידיו לעצמו:
פ סָעִיף סג אין ב"ד יכולים לכוף לקטן. דלאו בר כפיה הוא:
פא סָעִיף סג ויכתוב לו האפוטרופוס כו'. והב"ח פסק דהאב צריך לקנות העבד מן הבן ויתן לו ממעותיו ואחר כך כותב האב גיטא דחירותא ע"ש:
פב סָעִיף סה אין להם תקנה. דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלי נמי בתר הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דליפקע איסורא מינייהו עכ"ל הרמ"ה שבטור ועד"ר:
פג סָעִיף סז ה"ז בן חורין. ויש פוסקים דאם פדאו לשם בן חורין ישתעבד לרבו שני ויש פוסקים דבין פדאו לשם עבד בין פדאו לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון ועיין בב"י מבואר כל זה:
פד סָעִיף סח אפותיקי. אפילו אפותיקי מפורש כגון שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו כ"כ הפוסקים וכבר נתבאר זה בח"מ סי' קי"ז סעיף ו':
פה סָעִיף סח מידי שיעבוד. דקי"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שיעבוד:
פו סָעִיף סח וצריך רבו ראשון לשלם לבעל חובו. דקיימא לן המזיק שיעבודו של חבירו חייב:
פז סָעִיף סח וכופין כו'. שלא יוציא לעז עליו שהוא עדיין עבד:
פח סָעִיף סט אפי' היא שפחתו הולד עבד. היינו בסתם אבל אם משמע ממעשיו שבא עליה לשם אישות הרי הולד בן חורין שודאי היה דעתו לשחררה שאל"כ היה בא עליה לשם איסור. כן משמע בהרב המגיד:
פט סָעִיף סט וי"א כו'. דמסתמא בא עליה לשם אישות שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכוונתו לשחררה דאל"כ לא הוי עביד איסורא:
צ סָעִיף סט ויש מי כו'. טעמא משום דנהי דאזלינן בתר אומדן דעתו לאפקועי ממונא מ"מ גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתו להתיר בלא גט שחרור. כ"כ הטור בשם הרמ"ה:
צא סָעִיף ע שהשיאו רבו כו'. דאי לאו דשחרריה לא הוי מעביד ליה איסורא על ידה ועיין דינים אלו שבסעיף זה בא"ע סי' ד' ס"ב ומ"ש שם:
צב סָעִיף ע וכ"ש אם נושא שפחתו. היינו בגוונא דלא בא עליה לשם זנות כמש"ל מיהו בנושא שפחתו דעת הרא"ש ושאר פוסקים דאפי' גט שחרור א"צ דדוקא בעבד צריך גט שחרור שלא יוציא לעז משא"כ בשפחתו ודעת הרמ"ה דגם בשפחתו צריך גט שחרור מרבו עיין בטור וב"י ועיין בא"ע סי' ט' וסי' קנ"ו ס"ב:
צג סָעִיף עב יצא לחירות כו'. ודעת הראב"ד בהשגות דלא יצא לחירות דאדרבה גילה בדעתו שיש רשות עליו להפר נדרו וכן נראה דעת הברטנורה ר"פ בתרא דנזיר וע"ל סי' רל"ד בטור וב"י מדין נדרי עבד.
צד סָעִיף עד אבל אם כתב. והב"ח כתב נראה דלמעשה אזלינן לחומרא בפלוגתא דרבוותא דאם כתב להני לשונות גרועים בשטר לחוד אין רבו יכול לכופו להשתעבד וגם אין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ואסור בבת ישראלית דלא כמ"ש בש"ע דיצא לחירות:
צה סָעִיף עד אבל שכיב מרע כו'. ז"ל הדרישה כתב ב"י ז"ל ונראה דכשעמד הש"מ מיירי כו' עד אבל קשה דבש"ע כתב הב"י עצמו אבל ש"מ כו' יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו וכופין את היורשין לכתבו לו ע"כ הרי בהדיא דבריו סותרים אהדדי וצ"ע עכ"ל והב"ח כתב וז"ל ואיכא לתמוה אהב"י דמשמע דס"ל דכשמת הש"מ א"צ ג"ש והא ליתא כמו שמפורש בדברי הרמב"ם פ"ט מהל' זכיה שכתב דכופין את היורשי' לשחרר אותו הבאתיו בסמוך וגם הב"י עצמו הביא דברי הרמב"ם בזה כאן בספר בדק הבית כו' עד וכן פסק בש"ע וחזר בו ממה שכתב בבית יוסף ובב"ה ע"כ וע"ל סעיף ע"ח ובח"מ ס"ס רנ"ו:
צו סָעִיף עה חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר. והרי ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור כ"כ הר"ן אבל התוס' והרא"ש מפרשין דהאי חוששין הוי כמו ודאי וכתב הב"ח והטעם דכיון דהאדון טוען ודאי והעבד לא ידע אין ספקו מוציא מידי ודאי ומותר בישראלית פירוש ה"ה ב"א לענין זה דלא בעי גט שחרור כשישא ישראלית אבל ודאי דצריך לטבול לשם שחרור מקמי נישואין כיון דלא אמר עשאני ב"ח הרי הודה שלא טבל עכ"ל:
צז סָעִיף עו אמר לאחר זכה כו'. עיין בח"מ סי' קכ"ה כו' ועיין ב"ח ודרישה סי' זה:
צח סָעִיף עז כופין את היורשין ואין משתעבדין בה כו'. ויש פוסקים שאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין את היורשין לשחררה כדאי' בטור והביא הרב סברתם בחשן משפט ס"ס רכ"ו ע"ש:
צט סָעִיף עז בין שאמר אל ישתעבדו יורשים. וכ"ש אם אמר לא ישתעבדו בה סתמא. טור בשם הרמ"ה:
ק סָעִיף עט וכן שפחה כו'. מלשון זה משמע אפילו סתם שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר חייב לשחרר אבל בטור משמע דוקא חציה שפחה וחציה בת חורין שאינה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין אבל לא בסתם שפחה שראויה לעבד וכן משמע בש"ס פרק השולח (גיטין דף מ"ג ע"ב) הא דקאמר התם א"ר חנא בר קטינא א"ר יצחק מעשה באשה ח' שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין כמאן כר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר פרו ורבו אמר רב נחמן בר יצחק לא מנהג הפקר נהגו בה ע"כ ואם איתא דבנהגו בה מנהג הפקר אפי' בסתם שפחה כופין אם כן רב חנן בר קטינא אמאי נקיט אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכן אמאי לא נקיט שנהגו בה מנהג הפקר והעיקר חסר מן הספר אלא ודאי אשמועינן דדוקא משום שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין כפו את רבה ומה דקי"ל כרבינא דאמר התם (דף ל"ח) דאפילו בסתם שפחה יש לשחררה היינו דיכול לשחררה ואין כופין ורבינו ירוחם במישרים נתיב י"ג כתב כהרמב"ם והמחבר:
קא סָעִיף פ וקנס זה אין גובין כו'. והרא"ש תמה ע"ז דמה ענין זה לקנסות שאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותן בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכין בבבל אבל אם חכמים תקנו קנס לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותה בבבל ומביאו הטור:
קב סָעִיף פ אם מסרו כו'. לדעת רש"י והטור ה"ה אם לא הכניסו לרשות העובד כוכבים ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכנו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע"פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויצא לחירות:
קג סָעִיף פ אבל אם גבאו העובד כוכבים בחובו. בע"כ של אדון או שקם עליו אנס להרגו ושחדו בנתינת העבד לא יצא לחירות דלא שייך כאן לקנסו כיון שנעשה באונס:
קד סָעִיף פ או חוץ ממלאכתו. כלומר שישאר לו מלאכתו:
קה סָעִיף פ או חוץ מהמצות. כלומר שלא יבטלנו משום מצוה:
קו סָעִיף פ לצדוקי. בטור (ורבינו ירוחם) כתב כותי והרב נמשך להר"ן ורמב"ם וב"י שכתבו דהיינו דוקא בזמן הש"ס אבל עכשיו שהכותים כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר ה"ה לענין זה לפיכך כתב הרב צדוקי קודם גזירה אבל הב"ח כ' דדעת הטור (ורבינו ירוחם) דכיון דקנס הוא אפשר דלא קנסי' בכותי אף לאחר גזירה כמו בישראל מומר ואין דבריו מוכרחים ויותר נראה לומר דאף הטור ורבינו ירוחם מיירי מדין הש"ס ולא נקטיה אלא אגב דינים אחרים אבל לקושטא דמלתא סמכו אמ"ש במקומות אחרים בכמה דוכתי שנעשו כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי בפוסקים:
קז סָעִיף פ דאיסורא דרבנן הוא. כלומר הא דיצא לחירות משום מכירה קנסא דרבנן הוא שגזרו על המוכר עבדו שיצא לחירות:
קח סָעִיף פ וי"א דמהני כו'. להכי כתב בלשון י"א משום שהראב"ד חולק ע"ז דאין תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון:
קט סָעִיף פא מותר ליטול כו'. ואין בזה משום מוכר עבדו לעובד כוכבים שהרי הוא כמציל מידם:
קי סָעִיף פב ומפסיד הדמים. ואפי' אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אע"פ שצריך לשחררו טור בשם הרמ"ה וכתב הטעם משום דאמרינן היכא דאיכא איסורא קונסים וכיון שכבר קנאו לוקח איסור בידי' איתא וליה קנסינן דדמים הוא חוב עליו וחייב לשלם:
קיא סָעִיף פב אין שומעין לו. דחיישינן שמא ישדלנו בדברים שיצא אחריו לח"ל ואבעי' לן בש"ס בן חוצה לארץ שנשא אשה בא"י ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים אי הוה כאלו מכרה אותן אי לא ולא איפשטא ולקולא ולא יצאו לחירות וכ"כ הרמב"ם והטור:
קיב סָעִיף פג וכופין הלוקח כו'. נ"ל שבזה לא הפסיד הלוקח דמיו שהרי בח"ל קנאו והמוכר הוא שחייב בדבר שהוליכו לח"ל ומכרו שם. כ' ב"י והפוסקים שכל הדברים האמורים בסי' זה לענין מוכר עבדו לעובד כוכבים או לח"ל בעבד שמל וטבל לשם עבדות הוא וע"ש:
א סָעִיף א ויליד בית כו'. פירוש שנתעברה אמו השפחה בבית ישראל וילדה ברשותו ומקנת כסף הוא שקנה הולד ל"ש שכבר נולד קודם קנינו ל"ש שהוא במעי אמו עדיין בשעת הקנין ואח"כ מבאר הדינים בפרט והענין הוא דהזכירה תורה ב"פ יליד בית ומקנת כסף למילה. באחד כתבה שימולו לח' כישראל ובאחד כתבה סתם דהיינו שימולו תיכף אפי' ביום א' ללידתן ואמרינן דאותן שישנן דומיא דלכם דהיינו שנולדו לאמותם ברשות ישראל נמולים לח' ועל כן במקנת כסף מצינו חילוק בפשיטות דאם קנה שפחה מעוברת וילדה אצלו נימול לח' דהוא דומיא דלכם ואם לקח שפחה וגם ולדה שילדה כבר נימול לא' וביליד בית לא משכחת לה שיהיה נימול לא' דהא ברשות ישראל ילדה בכל גווני אלא משכחת לה שקנה שפחה באופן זה שלא תהיה שלו רק לדבר זה שמה שתתעבר אצלו ותלד יהיה שלו וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי נמצא שאין לו חלק באם ולא הוי דומיא דלכם אי נמי כגון שלקח שפחה ע"מ שלא להטבילה נמצא שאינה חייבת במצות ולא הוי דומיא דלכם באלו נמול לא' זהו דברי רבנן בגמרא ור' חמא פליג ומיקל וס"ל דאע"פ דהוי דומיא דלכם לא סגיא בהא אלא בעינן שיהא אמו טמאה לידה ואז נימול לח' ויליף לה מקרא ומש"ה אף אם נולד ברשות ישראל צריך שתטבול אמו השפחה תחלה קודם הלידה אבל אם קדמה הלידה לטבילה נימול לאחד ואין צריך להמתין עד ח' נמצא דביליד בית דהיינו שנתעברה אצלו וילדה יש חילוק בין טבילה קודם לידה או אחריה ובמקנת כסף אמרינן אם קנה מעוברת וטבלה וילדה [נמול לח'] קנו ב' השפחה מעוברת אחד השפחה ואחד העובר אפילו טבלה קודם לידה נמול לא' כיון דבשעת לידה לא היה לבעל העובר חלק באם ולא הוה דומיא דלכם. ופסקו רמב"ם וטור לחומרא דהיינו כרבנן שלא ימולו יליד בית ומקנת כסף לא' אם נולד ברשות ישראל אף אם טבלה אחר כך אלא דמ"מ אם אירע אותו יום ח' בשבת אמרי' שמא קי"ל כר' חמא דאינו נימול לח' ונמצא דהוי מילה שלא בזמנה וע"כ אינה דוחה שבת ובזה נתבארו דברים אלו בטור וש"ע:
ב סָעִיף א ואע"פ שלקח העובר בפני עצמו. כיון שהוא במעי אמו מיקרי נולד ברשותו שהרי גם האם שלו:
ג סָעִיף א ואם טבלה אמו אחר שילדה כו'. אין זה בטור אלא הרמב"ם כ"כ ונ"ל טעמו דכל שהטבילה נתבטל התנאי שהתנה תחלה שלא להטבילה וה"ל כאלו קנה האם בלא תנאי כנ"ל:
ד סָעִיף ב חוץ מיליד בית כו'. כבר בארתי הטעם דהרמב"ם ס"ל לחומרא בפסק זה מכח ספק שאינו נימול עד שמנה ומספקא לא דחינן שבת:
ה סָעִיף ח כישראל מומר. כתוב בדרישה בשם רש"ל והמנהג היה להטביל המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ"ל:
ו סָעִיף ט אין הגוף קנוי לו. דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ודרז"ל אתם תקנו מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה פי' לגופו רק למעשה ידיו ולכך כשחזר ולקחו הישראל מיד עובד כוכבים לא קנה ממנו אלא זכותו דהיינו מעשה ידיו:
ז סָעִיף יט מפני החשד. פי' שמא יתייחדו עמהם ובעבד עברי אמרי' בב"מ (דף ע"א) דיותר יש חשד מפני שהוא לא יגלה אם תקלקל עמו. לכאורה בכלל זה שלא תשכור ג"כ משרת נער משום האי חשדא וכבר ראינו בכל הקהלות שנשים יקרות יש להם משרתים בפרט אותן שהן בעלת משא ומתן ונראה דאין בזה איסור דלא גזרו כן אלא בעבד שהוא קנוי לה וגם ע"ע הוא כפוף לה מאד ע"כ אסור שמא ישמע לה להתייחד עמה ותו דכל עבד אפי' עברי הוא אינו בחזקת כשרות כ"כ כיון שנמכר משא"כ במשרת בעלמא שאינו משועבד לה והוא בחזקת כשרות לא ישמע לה להתייחד עמה והכל יודעים שהם נזהרים מיחוד כשאר אנשים שיש להם עסק שותפות עם נשים במשא ומתן וזה אפי' בפנויה וכל שכן ביש לה בעל שבעלה משמרתה דלפי הנראה אין חשד כלל באשת איש דבההיא סוגיא בב"מ אמר תני רב יוסף ארמלתא לא תשרי בר בי רב באושפיזא כו' אלמא דדוקא באלמנה חששו:
ח סָעִיף כ אבל עבדי נכסי מלוג. שע"מ כן הכניסה לו ואם לא יזון אותם יברחו או ימותו ואין לו אחריות לשלם אותן לה נמצא שיביא את אשתו להיזק:
ט סָעִיף כא שהאדון לוקח השבת. לא אמר אע"פ שנוטל הנזק לפי ששבת יש יותר רבותא שהוא נהנה עדיין כל שעה מן העבד ובאותה שעה אינו רוצה לזונו:
י סָעִיף כב ע"מ שאין לרבך רשות בו כו'. דכי א"ל תחלה קני קנה רבו ולא מהני תו מ"ש ע"מ שאין לרבך רשות בו דה"ל כאלו נותן מתנה לחבירו וא"ל על מנת שלא יהיה שלך היה לך לומר דקנה דכל תנאי שסותר המעשה לא הוי תנאי כ"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין והא דמהני כשאומר על מנת שתצא לחירות אמרי' בגמ' טעמא דהא גם לדידיה לא אקני ליה אלא א"ל ע"מ שתצא בהם לחירות פירוש שתתננו לו בדמי פדיונך ונ"ל דאע"ג דבסי' רכ"ב אמרינן גם כן דאם נותן לבתו מעות ע"מ שאין לבעלה רשות בהם לא מהני ואפ"ה מהני שם אם אומר מה שאתה נותן לפיך ולרמב"ם מהני גם כן אם יאמר כל מה שתרצי לעשות בהם עשי מ"מ הכא לא מהני הני לישני אלא דוקא אם אומר על מנת שתצא בהם לחירות דשאני עבד דאין לו יד כלל בלא האדון לא בקרן ולא בפירות א"כ תיכף שאמר לעבד הריני נותן לך מתנה הוה כאומר להאדון עצמו וע"כ לא מצי תו הדר ביה מן האדון וכמ"ש בשם הרא"ש וא"כ מה מהני כשאומר מה שאתה נותן לפיך הרי סותר בזה מה שאמר תחלה שיהיה של הרב ואח"כ אומר שיהיה של העבד משא"כ כשאומר על מנת שתצא בהם לחירות בסוף אינו רוצה שיהיה של העבד אלא של הרב רק שבשביל זה יוציאנו לחירות אבל גבי אשה ודאי יש לה יד גם כן דהרי כל הנותן מתנה לאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות כמו שכתוב בא"ע סימן פ"ה וע"כ מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך דנהי דאם אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם לא מהני היינו שכבר זכה הבעל בפירות בשעה שזכתה היא בקרן דיש במשמע שיהיה נושא פירות רק שלא יהנה מהם הבעל וזה לא מהני מה שאין כן כשאומר מה שאתה נותן לפיך שזה פירוש על מה שאמר הרי שלך מעות במתנה דרמז בזה לדבר שלא יעשה פירות אלא היא תהנה בו וכ"ז לא שייך בעבד דאין לו יד כלל מ"ה לא אמרו בגמ' חד לישנא באשה ועבד. ותדע לך עוד שיש חילוק בין אשה לעבד שהרי באשה אין זכות לבעל רק אם אב נותן לבתו מעות אבל לא במזונות כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ח) והבאתיו בסימן רכ"ב מטעם שגם הבעל חייב במזונות אשתו וכן בכסות ע"כ מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך ע"כ הוצרך התנא שם לומר דוקא מעות ואילו בעבד ודאי אין חילוק דהא אין הרב חייב לזון עבדו וא"כ מה מהני כשאומר מה שאתה נותן לפיך דגם מה שהוא נותן לפיו או מתכסה בו יכול הרב ליטלו ממנו ע"כ לא מהני בעבד כל זה אלא דוקא באומר שיצא בו לחירות כפי מ"ש בגמ' גם בתוס' פ' קמא דקדושין (דף כ"ד) חילקו בשם ר"י בין אשה לעבד ואף רבינו תם שאינו מחלק שם ומביא ראיה מאשה לעבד היינו לכל אחד כלשונו דדיני אשה באומר מה שאת נותן לפיך או מה שתירצי תעשה הוה שוה לעבד בלשונות השייכים לגביה כדכתבו התוס' וזה לשונם שמע מינה דלרב ששת מועיל על מנת שתצא לחירות כמו דמועיל במה שאתה נותן לפיך עד כאן לשונם. אבל לא שיועילו לשונות שאמרו גבי אשה גבי עבד ג"כ זה לא עלה על דעת פוסק מעולם כפי מה שראינו אלא שבדרישה כתב מסברא דנפשיה שלשונות שמועילים גבי אשה בסימן רכ"ב מועילין גם גבי עבד ונראה דלא דק בזה:
יא סָעִיף כה לא קנאו. דאדעתיה דנפשיה אזיל אבל קטן אדעתא דמריה אזיל:
יב סָעִיף כו ואין צריך דעת העבד. פירוש אפי' בעל כרחו וא"ל הא אין חבין לאדם שלא מדעתו שאני הכא דקבלת רבו את הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים חבין לו אלא קבלת רב והרב אין נעשה אלא מקבל הכסף לצורך עצמו הכי אמרינן בגמרא:
יג סָעִיף כז חתך לשונו כו'. דמום שבגלוי בעינן:
יד סָעִיף לט ואם תפס אין מוציאין כו'. הטעם דבעיא הוה בגמ' בפ' השולח (גיטין דף מ"ב) במי שמעוכב גט שחרור פירוש שכבר ראוי לצאת בן חורין מכח שחסרו אבר אלא שרבו לא כתב לו עדיין שחרור ובנתיים חבל בו אחר יש לו ליתן קנס והקנס לרבו או לא יתן קנס כלל ופשטינן מהא דהפיל את שינו וסימא את עינו דנותן לו דמי עינו ואי ס"ד דיש לו קנס אי חבלו אחר ונותנו לרבו השתא חבל בו אחר מקבלו הרב ואי חבל בו הרב היאך נאמר שהוא יתן קנס לעבד ודחינן לה דילמא ההיא אתיא כמ"ד דא"צ גט שחרור אם חסרו אבר אבל למאי דקי"ל צריך גט שחרור אימא ה"נ דלא יתן לו דמי עינו ולא נפשטה הבעי' ע"כ פסק הרמב"ם פ"ד דחובל אם תפס העבד לא מפקינן מיניה בדין הפיל שינו וסימא עינו ובפ"ה מהלכות עבדים פסק בהדיא דנותן לו דמי עינו וכבר הקשה זה הראב"ד שם וע"כ כתב הבית יוסף דלאו דוקא אמר כן בהל' עבדים שהב"ד יפסקו כן אלא דאי תפס קאמר וכצ"ל לדעת הטור שכתב כאן נותן לו דמי עינו ובח"מ סי' תכ"ד פסק דספיקא הוי והנה במגדול עוז כתב לתרץ דשאני הכא דבפעם אחת הכה את שינו וסימא את עינו ובזה פשיטא שיתן לו דמי עינו וכי מספקא ליה היינו ביש שהות בנתיים ומו"ח ז"ל קלסי' ואמר שכאן עמד בעל מגדול עוז על העיקר וע"כ חלק על הש"ע דלא חילק בכך ואני אומר שעיקר זה הוא עיקור ופגום לשלחן גבוה דאי יש סברא לומר כן למה הוצרך התלמוד לדחות ההיא דהפיל את שינו וסימא עינו דאתיא דלא כהלכתא דא"צ גט שחרור היה לו לומר דשאני התם דעשה שניהם בבת אחת כמו שהוא מפרש לשון רמב"ם דהרי חד לישנא ממש הם אלא שאין בחילוק זה ריח ולא טעם כעיקר וכדברי הב"י וש"ע כן עיקר ויפה עשה הב"י שלא הביא דברי מגדול עוז כלל כי הם בעיניו דברים דחויים וא"צ להשיב עליהם וגם מ"ש ב"י דמ"ש רמב"ם דנותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו כבר גט שחרור לכאורה יש להקשות למה לא אוקי בגמרא כך דזה ודאי א"א דלא היה צריך תנא דמתני' לומר דבר זה דודאי הוה כאחר וב"י לא כתבו אלא דרך ריהטא בדברי רמב"ם וסמך על התירוץ השני:
טו סָעִיף מ שמשמתין אותו כו'. לא נראה כן דעת הטור שכתב קנס הוא וצריך ב"ד מומחין לפיכך אין דנין אותו עתה שהרי אין מקבלין עדות לדונו ואם יודה מעצמו כו' שלכאורה לשונו תמוה ומיותר הוא דמה צריך ליתן טעם שהרי אין מקבלין עדות כו' אחר שכבר כתב שצריך מומחין אלא נ"ל דנתכוין שלא נאמר דמה שהעבד בגופו הוה כשאר תפיסות בדיני קנסות שכתב בריש ח"מ דאי תפס הניזק מקבלין עדות וכן עלה על דעת ב"י שכתב ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו צריכים לקבל עדות לידע אם ישתעבד בו רבו או לא והטור לא סבירא ליה כן דשאני התם דקבלת העדות הוא להחזיר המותר מהנזק כי בזה אין אנו דנין דיני קנסות כמ"ש שם בח"מ בשם הרא"ש וזה אין שייך כאן ועוד יש חילוק בין דיני דיציאת עבד לשאר דיני קנסות דבשאר קנסות כשאין דנין היינו שאין מוציאין ממון מן המזיק לניזק משא"כ כאן שהמזיק בה להוציא מן הניזק דהיינו שהעבד הוא מוחזק בעצמו וזה בא להשתעבד בו מטעם שאין דנין דיני קנסות וזה לא יתכן דהעבד יאמר הרי עדות שלי לפניכם ומראה אותם רק שאינכם רוצים לקבלם לא יכופני להשתעבד בי בחנם וכן להיפך שהעבד אין יכול לכוף רבו שיכתוב לו גט שחרור דגם זה נקרא מוציא מחבירו ע"כ אמרינן כאן דשב ואל תעשה עדיף ואין לאחד כפיה על השני זה לא ישתעבד וזה לא יכתוב לו גט שחרור וזהו מכוון היטב בלשון הטור שכתוב לפיכך אין דנין אותו עתה וכדי שלא נטעה לומר שחייב להשתעבד לו כבתחלה לזה אמר שהרי אין מקבלין עדות לדונו פירוש שאין שומעין העדות לענין לעשות דין תורה להוציא מחבירו במה שהוא מוחזק בו משא"כ כאן אין לאחד שום כח להוציא מחבירו שהעבד יאמר הרי יש לי עדים והרב יאמר לא אקבלם כיון שאין מומחים אלא שאם יודה הרב אז פטור והעבד חייב להשתעבד לו כן ס"ל להראב"ד וע"ז חולק הרמב"ם שם בטור וס"ל דאין הודאה מועלת עכשיו כיון שאין מומחין והביא ראיה ממה שאמר ר' יהושע לר"ג אין דבריך כלום כו' והודאת ר"ג היתה חוץ לב"ד כמו שכתב בית יוסף ותירץ ב"י דודאי גם הראב"ד ידע האי גמרא דר"ג ור' יהושע אלא דאיהו קאמר דהודאה מהני כשיש ב"ד מומחין ולא מהני תפיסה של הניזק כו' ואומר אני דאשתמיט מיניה דהרב בית יוסף דברי נ"י בפ' מרובה שכתב בפירוש בדברי הראב"ד דלא פטור אלא בזה"ז ע"ש. ונ"ל לתרץ קושית הרמב"ן דטעם הראב"ד דמהני הודאה דהא דאמרינן בגמרא דלא מהני הודאה חוץ לב"ד היינו בזמן ר"ג ור' יהושע שהיו מומחין והיו יכולים לחייב בדיני קנסות ואז לא היתה מועלת הודאה שלא בפני ב"ד כיון שהיה יכול להודות לפני מומחין ולא עשה כן מה שאין כן עכשיו הרב פטור שיוכל לומר כיון שאין בעולם מומחין אין לך רשות לצאת ממני בשביל שן ועין כדין תורה כיון שאני פטור גם כן לפי דין תורה שמודה בקנס פטור ומה אעשה לזה שאין מומחין מצדי לא יבצר שאלו היו מומחין הייתי גם כן מודה בפניהם כנ"ל בטעם הראב"ד והוא נכון לע"ד וכיוצא בזה כתבתי בח"מ סי' א' ע"ש:
טז סָעִיף מא ואם מוחה כו'. בזה ל"ד לכסף שכתוב בסעיף כ"ו שאפילו בע"כ של עבד דהתם איכא טעמא כמו שכתבתי שם ואינו שייך כאן בשטר ע"כ אין חבין לו שלא בפניו:
יז סָעִיף מד שאנו תולין כו'. אבל אם ידוע לנו שלא נמסר בפני עדים אע"פ שחתמו עליו עדים לא יצא לחירות:
יח סָעִיף מה ואין נכתבין במחובר. בטור כתוב דין זה בשם רמב"ם והקשה ב"י דהא תלמוד ערוך בפ"ק דגיטין (דף ט') דפרכינן והאיכא מחובר פירוש דשוין גיטי נשים ושחרורי עבדים דפסולין בתלוש ונראה לי ליישב דהטעם שם דפסול מחובר כתוב אצל גיטי נשים דהיינו בקרא וכתב ונתן שלא יהיה מחוסר אלא כתיבה ונתינה ולא קציצה וגבי שחרורי עבדים אין לימוד מפורש בזה אלא דגמרינן ג"ש לה לה מאשה כדפי' רש"י התם והך ג"ש לאו ד"ה היא דבפ"ק דקידושין (דף כ"ג) ס"ל לרשב"א הך ג"ש ור"מ דס"ל בשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרי' ש"מ דלא יליף הך ג"ש דהא באשה הוי גט אפי' על ידי אחרים וכן בפ' השולח (גיטין דף מ"א) אמרינן דלגבי ג"ש דלה לה לא אמרינן כיון דהיקשא סותר אותה וא"כ צ"ל דהא דפריך בפ"ק דגיטין והאיכא מחובר פריך אליבא דתנא דגמר לה לה ויכולין לומר דלאו הלכתא כוותיה ע"כ כתב הטור דין זה בשם רמב"ם כנ"ל:
יט סָעִיף מז עד אחד כותי. הטעם דבגט הדין הוא שאין עדיו של גט חותמים אלא זה בפני זה ואי לאו יודע הישראל שהכותי הוא חבר לא היה חותם עמו משא"כ בשאר שטרות שעדים חותמין זה בלא זה אפשר דהישראל לא ידע מחתימת הכותי והכותי אינו חבר:
כ סָעִיף מח לא ניתן לה עד שיכתוב לשמה. לזה א"צ ג"ש אלא כי היכי דגבי אשה דרשינן לה לשמה ה"נ דרשינן בשחרור:
כא סָעִיף מט ובגט שחרור הוא אומר ניתן לה לא יהא כו'. נראה ברור דלאו ממשמעותא דקרא דגבי שחרור יליף כן דזה אינו דבשלמא גבי גט כתיב וכתב ונתן ודרשינן שלא יהיה חסר אלא כתיבה ונתינה אבל לא מחוסר קציצה וזה אין שייך גבי שחרור דהא לא נכתב שם וכתב אלא נתינה לחוד וא"כ היאך תדרוש שאין מחוסר אלא נתינה לחוד והא מחוסר כתיבה גם כן כשר וא"כ ה"נ נימא לענין קציצה אלא פשוט דמג"ש דלה לה יליף לה מאשה כדפרש"י בהדיא בגמרא פ"ק דגיטין הבאתיו לעיל סעיף מ"ה וברמב"ם פ"ו דהלכות עבדים ראיתי בהדיא דלא מייתי כאן קרא דשחרור כלל רק קרא דגט מייתי ולענין לימוד שלא לשמה מביא קרא גבי גט שחרור כמ"ש גם הש"ע בסעיף מ"ח אלא ע"כ דהתם יליף לה ממשמעות הפסוק וכאן יליף מגזירה שוה כדפרי' וע"כ הדברים נכונים כמ"ש בסעיף מ"ה:
כב סָעִיף נג אם התנה עליה. פירוש שלא תתגרש עד שתגיע לב"ד פלו' כ"כ בטור דאי לאו תנאי זה אין צריך לומר בפני נכתב כו' כיון שהגט בידה כמ"ש בא"ע סי' קמ"ב. ומ"ש מיד רבו של עצמו לפי שידו הוא יד רבו נמצא שלא יצא הגט מיד רבו כלל ואע"ג דמקבל שחרור של עצמו מיד רבו התם אמרינן דידו וגיטו באין כאחד:
כג סָעִיף נו נכסים לא קנה. כי לא תקנו דמהני בפני נכתב כו' במקום קיום ב"ד אלא לענין איסורא כמו בגט אבל לא להוציא ממון דבזה הוה כמו שאר שטרות שצריכים קיום בית דין:
כד סָעִיף נז לא יצא לחירות. כי היכי דנכסים לא קנה הכי נמי עצמו לא קנה לאפוקי מדעת הרא"ש שהביא הטור דכיון דאמר תחלה עצמך ונכסים כו' לא גרע כח עצמו בשביל הנכסים הואיל ולא כללו תחילה עמהם:
כה סָעִיף נט לא קנו עצמם. דכתיב או חפשה לא ניתן לה ולא לה ולחברתה:
כו סָעִיף נט ופלוני עבדי. כצ"ל. ותיבת עבדי קאי על שניהם כאילו אמר עבדיי והך הג"ה שכתב כאן רמ"א ונתן לאדם אחד שני שטרות לכאורה תמוה מאד דאע"פ שהטור כתב כן היינו לפי לשונו שכתב בלשון זה כל נכסי נתונים לפלוני עבדי ולא כתוב שם ופלוני ע"כ צריך שימסור שניהם בבת אחת דאם לא כן הראשון קנה הכל והשני לא כלום אלא הוא משועבד להראשון מה שאין כן כאן בלשון הרמב"ם שכתוב לפלוני ולפלוני עבדי בזה אין צריך למסור שניהם בבת אחת דאפילו בא הא' ליד האחר תחילה הרי לא קנה הכל דיש לו בשטרו ששייך גם להשני אבל באמת ל"ק מידי דודאי צריך שימסרם לאדם אחד דמה שכתוב בכל שטר שנתן לפלוני ופלוני אין להאחר זכות בשטר זה אלא דוקא מי שהשטר נמסר לו דאין עבד זוכה לחבירו מיד רבו שלו נמצא דהוה כאילו החצי עדיין ביד הרב והוה שיורא ע"כ צריך שימסור שני השטרות לאדם אחד שיזכה בשבילם:
כז סָעִיף נט אבל אם כתב חצי כו'. רש"י והרא"ש והטור פירשו הטעם דילמא חד פלגא הוא דכ' לתרווייהו ואיכא שיורא ע"כ לא מהני אפילו מסרם לשניהם כאחד. וכתב הר"ן דלא מחוור דודאי משמע שזכו לכולו בין שניהם והרמב"ן נתן טעם לפי שאין עצמו בכלל חצי נכסים שהנותן חצי נכסים לחבירו אינו נוטל בכל כלי וכלי החצי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין הנכסים ונוטל כחוש הלכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותה חצי וכתב הר"ן על זה ולא ידעתי מנין לו להרב דין זה שהנותן חצי נכסיו לחבירו למה לא יזכה במחצית כל דבר אפשר דסבירא ליה דכשם שידו על התחתון ונוטל הכחוש כך נמי יכול לדחותו ולומר לא תטול החצי בכל דבר ודבר ולי אין צורך לכל זה אלא היינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהיה בו שיור כלל ואע"ג ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכי אמרינן דשחרר חציו ונתן חציו לאחר במתנה קנה היינו שנתן המתנה תחלה אי נמי שכותב בשחרור שנתן החציו לאחר במתנה מזכה השטר לאחר בשביל שניהם וכן נמי היכא שכתב בכל שטר כל נכסי כיון דליכא שיורא קנו ומשחררים זה את זה עכ"ל. הנה לפי דעת הר"ן לא מהני כאן אם כתב בכל שטר שנותן כל נכסיו לפלוני ולפלוני עבדיו דהא כחצי חצי דמי לפי טעם שלו שבכל שטר בפני עצמו לא יהיה שיור ואם כן מ"ש כאן ברישא דמהני בזה והוא מדברי הרמב"ם ע"כ דלא ס"ל כהר"ן אלא כהרמב"ן שזכרתי וכן מוכח עוד ממ"ש בסעיף שאחר זה שאם המכירה או נתינה לאחר כאחד עם השחרור דמהני זה גם כן שלא כדעת הר"ן שזכרתי דלדידיה צריך שתהיה הנתינה לאחר תחילה ותימה על הרב שעשה הסכמה בין הרמב"ם והר"ן ומבואר שאינו:
כח סָעִיף ס לא קנה העבד חציו. דגבי שטר כתיב לה וגמרינן מאשה דאשה ודאי לא מיקניה חציה אבל בכסף אין שום לימוד ע"כ מסברא קני החצי:
כט סָעִיף ס והלוקח או המקבל כו'. דהא נפיק העבד כולו מיניה כמו בגט אשה:
ל סָעִיף סא לא אמר כלום. בהשגת הראב"ד כתוב על זה קשיא רישא אסיפא סיפא אמר דעובר ירך אמו הוא אם כן רישא אמאי דבריו קיימין אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו וסיפא לא אמר כלום או משום דלא בא לעולם או מטעם דאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו עכ"ל והנה בטור נתן טעם בסיפא דלא אמר כלום דהוה כמו משחרר חציה עכ"ל ובזה ודאי קשיא רישא לסיפא דמשמע דסבירא ליה עובר ירך אמו בסיפא. ונראה החילוק שבין רישא לסיפא דברישא אנו מפרשים דבריו על צד היותר מסתבר דהיינו דה"ק את בת חורין כשתלד הולד דודאי כל שהולד בתוכה והוא עבד אין האם בת חורין אלא אחר כך קאמר והוי כאומר הרי את בת חורין לאחר זמן פלוני ומהיום מתחיל השחרור לאותה שעה שיהיה הולד נולד ולא יהיה אז ירך אמו ע"כ דבריו קיימין אבל בסיפא אי אפשר לומר שהולד יהיה בן חורין כשיהיה נולד דהא קי"ל בחשן משפט סי' ר"י המזכה לעובר לא קנה אפי' לכשתלד אלא ע"כ לומר שמזכה לעובר מעכשיו על ידי אמו ומהני להולד אגב האם כיון דגופה הוא אם כן הוא משחרר חצי עבדו. כנ"ל נכון. ובפרישה מחלק בזה דברישא [אין] הולד בטל אגב אמו ומהני השחרור לאמו דאמרי' עובר (לאו) ירך אמו מה שאין כן בסיפא דאין האם בטל אצל הולד אמרינן ירך אמו הוא ולי נראה דאין לחלק בזה ולומר דפעם אחת הוה עובר ירך אמו ופעם אחרת לא אלא כדפרישית:
לא סָעִיף סב לא קנס. היינו ל' שקלים שחייבה תורה לבעל השור שהמית וכופר היינו אם המית בן חורין ששמין דמיו כמה שוה בשוק ובזה פטור בעל השור דאין כאן בן חורין לגמרי ולא עבד לגמרי והרי זה כמשוחרר מכח שן ועין ולא נכתב לו עדיין שטר שחרור:
לב סָעִיף סב אבל שפחה. פירוש שהיתה חציה בת חורין כו' אין כופין לשחררה ואיתא בגמ' דאם נהגו בה מנהג הפקר כופין את רבה לשחררה והביא הטור וש"ע לקמן בסימן זה סעיף ע"ט:
לג סָעִיף סב חציה קנס לאדון. שהרי חציה היא שפחה לו אבל חצי הכופר השייך מחמת בת חורין הוא שייך ליורשיה ואין לה יורשים:
לד סָעִיף סב ושם את העבד בדמים. כי העבד חייב ליתן שטר חוב על עצמו כמ"ש סעיף ס"ב שם: ומ"ש שיתרצה בשחרורו פירוש דבאמת הוא משוחרר מחמת הכסף דכסף גומר בלא שטר וכיון שהאפוטרופוס משחררו ע"י כסף זה הוי כמכירה והאפוטרופוס יכול למכרו והא דצריך ריצוי הקטן הוא מדרבנן כיון שהאב לומד בנו לצוות עליו שהוא עבדו איכא לזות שפתים:
לה סָעִיף סה אין להם תקנה. שבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו שהרי כל הקודם זוכה בהם וכיון שבשעת מיתת הגר לא פקע [לא פקע] כשיגדלו דצריך פקיעת האיסור דוקא בשעת מיתת הגר שהיא הגורמת לזה ובזה נסתלקה קושית הבית יוסף על הרמ"ה:
לו סָעִיף סז הרי זה בן חורין. דלרבו שני לא ישתעבד דהא לשם בן חורין פרקיה ולראשון לא דהא לאחר יאוש הוא וזהו כרשב"ג ולא כחכמים דסבירא להו ישתעבד לראשון שלא יהא כל עבד מפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו אבל אם ברח מודים חכמים דכיון דמוסר נפשו ע"ז לצאת מהם:
לז סָעִיף סח וצריך לשלם. דקי"ל בכל מקום המזיק שעבודו של חבירו ואין לו ממה להשתלם חייב לשלם לו היזקו והכא מיירי באפותיקי מפורש שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו דאל"כ הא לא הזיקו כלל דהרי גם שאר נכסיו משועבדים לו:
לח סָעִיף סח וכופין לבעל חוב כו'. שלא יוצא עליו לעז לומר שהוא עדיין עבד:
לט סָעִיף עב מופר לך כו'. קשה הא לשון הפרה לא שייך אלא בבעל לאשתו ונראה דה"ק הנדר שלך הוא צריך להפרה ואני איני יכול להפר נדרך כי אין לי שעבוד עליך וזה מוכח מדלא כפה אותו לעבור על הנדר בלי שום לשון הפרה ממילא הוה כאן הטעם משום הודאה ששחררו כבר כנ"ל בדברי רמב"ם אלו:
מ סָעִיף סד וכופין את היורשים כו'. בזה חזר כאן ממ"ש בב"י דבמת הש"מ א"צ גט שחרור דמאן כתב ליה דהוא שלא בדקדוק דמאי שנא ממפקיר עבדו ומת דסעיף ס"ד וכן הקשה בד"מ ובודאי מטעם זה חזר בו כאן:
מא סָעִיף עב דרך הודאה. הטור כתב ע"ז וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה עכ"ל והיינו ההיא דסעיף ע"ב כאן בש"ע וכתב בית יוסף ואני אומר דל"ד דשם לאו משום הודאה היא אלא משום דבההוא דיבורא מפקע שעבודא אבל הכא לא מטעם ההוא דיבורא גופי' אתיא אלא משום דאמר בדרך הודאה אתיא לה עכ"ל ולפי מה שכתבתי בסעיף ע"ב מבואר דגם שם דוקא מטעם הודאה הוא דהא אין הלשון שאמר מופר לך מורה על הפקעת שעבוד אלא דמזה אנו רואין שכבר שחררו:
מב סָעִיף עה חוששין שמא זיכה כו'. פי' ואסור בשפחה ולענין בת חורין לדעת הרמ"ה אסור בה דחשיב זה לספק ממילא אזלינן לחומרא אבל הרא"ש ס"ל דהוא ודאי בן חורין:
מג סָעִיף עה הודאת בעל דין כו'. בטור מבואר דאעבד קאי וכ"פ רש"י בהדיא דיוכל הרב לחזור בו ולשעבד בו והתוס' נתנו טעם לזה דלגבי הרב אין אומרים הודאת בע"ד כו' דהוא סובר שהעבד קיבל וזכה בו ובאמת לא קיבל ונראה שזהו כמו שמצינו בפ' הכותב דפרע דייק דמפרע לא דייק וכתב בטור בשם הרמ"ה דבשניהם עומדים בדבורם לא אצטריך לאשמועינן דהא לא תבע חד מחבריה מידי אלא דאם הדרי תרווייהו כו' פירוש דבריו שאם שניהם עומדים בדבורם אין כאן תביעה ופשיטא שהעבד אסור בבת חורין לפי דבריו אלא שאם שניהם חוזרים מהודאתם אמרינן שהוא עבד גמור מטעם שהודאת הרב לא חשיבה הודאה כדפרי' בשם התוס' והב"י כתב דלדעת הרמ"ה קאי הודאת בע"ד כמאה עדים על הרב ועל העבד ומתוך כך כתב שדברי הטור שלא בדקדוק ובחנם כתב כן:
מד סָעִיף עו אע"פ שלא הגיע ליד העבד. נראה ברור דהזכיה בזה היא כשהוא גובה את הגט כדין הגבהה שהוא קונה בכל דוכתי ואין צריך כאן שימסור מיד ליד דוקא וכך הוא מבואר בטור לדעת ר"ת שמסיים באומר תנו ולא מסרו מיד ליד השליח לא הוה כאומר זכה בגט זה לעבדי כיון שלא מסרו ביד השליח משמע דבאומר זכו א"צ מסירה לשליח אלא תכף שהגביה בשבילו או שהוא כבר בידו מהני ויוצא לחירות תכף אלא דבאומר תן לא מהני אלא במוסר מידו לידו וכ"כ להדיא בח"מ סי' קכ"ה בשם הרמ"ה במסקנא באומר זכה דקנה אפילו שלא בפני הנותן ושלא בפני המשלח וכ"פ שם בשלחן ערוך ומו"ח ז"ל כתב דמשמע מדברי הרא"ש דאף בזכה צריך מסירה מיד ליד והוא תמוה דהרא"ש כתב בהדיא בפ"ק דגיטין בסופו ובתוספות וטור דתן לא הוה כזכי אלא במוסר לידו משמע בזכי לא צריך מסר כלל והעיקר כדפרישית דליכא למ"ד באומר זכה דצריך מסר לידו דוקא:
מה סָעִיף עו אינו יכול לחזור. דתן הוה כזכי לענין דבר זה דלא יחזור בו זהו דברי הרמב"ם וכ"כ בחושן משפט סימן קכ"ה משמו דאפילו במתנה הוה תן כזכי:
מו סָעִיף עו ויש אומרים דאם כו'. הוא דעת רבינו תם בטור דס"ל בח"מ סי' קכ"ה דבמתנה לא הוה תן כזכי אלא כהולך ולא קנה מכל מקום כאן קנה במוסר לידו דאז הוה כזכי דמהני אפילו בלא מוסר כן מהני אומר תן במוסר והטעם דשחרור הוה כמו פרעו חוב דאי לאו דעביד ליה טיבותא לא שחררו אף ע"ג דגבי מתנה נמי אמרינן בפרק הנזקין דאי לאו דעביד ליה טובה לא יהיב ליה מתנה מ"מ מצינו ג"כ לפעמים שאדם נותן מתנה לאוהבו בחנם. כ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין:
מז סָעִיף עז ואסור ליורשיו להשתעבד בה. זה לשון הרמב"ם בגמרא איתא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אמר אל ישתעבדו בה כופין היורשים וכותבין לה שחרור אמרו רב אמי ורב אסי רבי אתה אומר כן אי אתה מודה שבניה עבדים שאין זה לשון שחרור אלא א"ר יוחנן מי שאמר יעשו לה קורת רוח כופין ועושין לה קורת רוח ומפרש רמב"ם באומר אל ישתעבדו בה דאין כופין לשחרר ומ"מ אינה עושה מלאכה כלל ובקורת רוח גרע מזה וצריכה לעשות מלאכה אלא שיש לה ברירה איזה מלאכה שתרצה וכן הוא ברי"ף כמו ברמב"ם. אלא שהרא"ש וטור פירשו באומר אל ישתעבדו בה שאין להטריחה במלאכות כבדות ואח"כ מביא הטור ופירש רי"ף מאי קורת רוח שאם אמרה האי עבידא לא מצינא למיעבד לא כייפינן לה ורש"י פי' שאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין לשחררה וכן מסתבר לא"א ז"ל עכ"ל דמשמע שגם הרי"ף מודה ברישא שפטורה ממלאכות כבדות והיינו סיפה לפי דבריו דודאי על כל מלאכה כבדה תאמר שאינה רוצה בכך וע"כ לומר דקורת רוח הוא עדיף טפי לזה שאפילו במלאכה קלה יש לה הברירה איזה מהם שתרצה וזה אינו בדברי הרי"ף שהרי ברישא לא פירש כלום דמשמע לא ישתעבדו בה כלל וכמו שכתב הרמב"ם כאן שהוא נגרר אחר הרי"ף תמיד ותו דבאמת יש יותר יפוי כח לשפחה בלשון אל ישתעבדו בה מלשון קורת רוח אם נפרש לשון קורת רוח גם כן על ברירת המלאכה פשיטא שלשון אל ישתעבדו עדיף בזה שמשמעותו לא יעשו לה שום שעבוד מלאכה אלא שאינה בת חורין לענין ילדיה. על כן נראה דמה שכתב הטור תחלה שלא יעשו בה מלאכות כבדות הוא לשיטת רש"י והרא"ש שמביא אחר כך דלדידהו הוה לשון קורת רוח על ענין שחרור וכ"ש דפטורה מכל מלאכה על כן שפיר מפרש באומר אל ישתעבדו בה שנותן לה יפוי כח לשעבוד לחוד דאין פוטרה אלא ממלאכות כבדות דהממע"ה אבל מכל מקום דוחק הוא לפרש כן דכיון שפוטרה ממלאכה פוטרה לגמרי וכמו שכתב הרמב"ם וכן מבואר בדברי הרמ"ה שמביא הטור שכתב לא מצי כייפי לה למיעבד עבידתא כלל כו' והיינו כדברי רי"ף ורמב"ם שזכרנו אלא שהוסיף שאפילו אם אמר אל ישתעבדו בה היורשים לא אמרינן דמצי לזבוני לאחר כיון שהקפיד על היורשים דוקא הא לא אמרינן:
מח סָעִיף פ אין רבו יכול להשתעבד. דה"א שיכול לשעבד בו אע"ג שמכרו דעובד כוכבים לא קנה הגוף רק למעשה ידיו:
מט סָעִיף פ קונסין אותו. לפי שהפקיעו ממצות במכירתו לעובד כוכבים:
נ סָעִיף פא ואין רבו יכול להוציאו. בטור כתב ואין רבו יכול לפדותו דמשמע לכאורה שיש חיוב לפדותו אם אפשר והוא תמוה דהרי מעצמו הפיל עצמו ליד עובד כוכבים אלא צריכין לומר דאורחא דמלתא נקט וה"ק דאם אין יכול הישראל להרויח בזה וליתן קצת ממון עבורו דאלו כל דמיו ודאי לא יתן דמצי לקנות אחר בשוק אלא ודאי בפחות מכדי דמיו ואז ודאי עושה הישראל מרצון כן בזה אמר דאם אי אפשר לו בכך וע"כ רוצה לקבל דמיו שרי:
א סָעִיף א ביום. כתב הב"ח צ"ע אי בעינן ג' במילת או בטבילת עבדים והאריך בדבר ומסיק דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בג' בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור כדברי הרמב"ם וכן מילה בג' כדברי הטור דגם במילה בעינן משפט עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א העובר. אע"פ שטבלה קודם שתלד נימול לא' טור וכתב הב"ח דה"ה אפילו טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה דישראל:
ג סָעִיף א ולקח. כתב הש"ך משמע אע"פ שלא טבלה נימול לח' כיון שילדה בביתו דמי ליליד בית:
ד סָעִיף א לעובריה. שאין לו בגוף השפחה כלום רק בולדותיה:
ה סָעִיף א טבלה. כתב בכסף משנה דזה לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דשם אין חילוק בין ילדה ואח"כ הטבילה או איפכא אלא דקאי למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע"מ שלא להטבילה עכ"ל וטעמו דכל שהטבילה נתבטל התנאי שהתנה תחלה שלא להטבילה וה"ל כאלו קנה האם בלא תנאי. ט"ז:
ו סָעִיף ב השבת. אלא נמולין ביום א' שאחר השבת אע"פ שהוא יום ט' ומשמע אבל טבלה קודם שילדה דוחה מילתן שנימול לח' את השבת בין יליד בית או מקנת כסף כ"כ הטור אבל רבינו ירוחם כ' דאין מחללין שבת על מילת עבדים אפילו טבלה אמו ואח"כ ילדה דלא אמרו כל שנימול לח' נימול לשבת אלא בישראל עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ג שתכנס. אבל אין אומרים לו מה ראית שבאת כדרך שאומרים לגר כדלקמן סימן רס"ט ס"ב:
ח סָעִיף ד אסור. כתבו התוספות נראה לר"י דמדאורייתא אסור:
ט סָעִיף ד במדינות. כתב הש"ך אבל מה ששוכרים עבדים בלא"ה מותר כיון שאינו קנוי לו:
י סָעִיף ח חוזרין. כתב בדרישה בשם מהרש"ל והמנהג היה להטביל המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ"ל:
יא סָעִיף ט קנוי. אלא למעשה ידיו בעלמא:
יב סָעִיף ט חורין. וא"צ גט שחרור וה"ה אם א"ל קודם טבילה זיל לא צריך גט שחרור כיון שאין לו קנין הגוף כ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן וכתב הש"ך ומשמע בטור דאין חילוק בין טבל בפני רבו או שלא בפניו ולדבריו בגר שקדמו עבדיו וטבלו לפניו יש חילוק דאם טבלו קודם שטבל רבם הגר אפילו בסתם קנו עצמם ב"ח אבל אם טבל רבם הגר תחלה ואח"כ טבלו הם אם פירשו שטובלים לשם חירות קנו עצמם ב"ח אבל אם טבלו סתם לא אבל הרי"ף והרמב"ם מחלקים אף בעבד של ישראל דלא קנו עצמם ב"ח אלא כשאמר בשעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות ואם טבל בפני רבו אין צריך לפרש אלא כיון שטבל סתם נשתחרר עכ"ל:
יג סָעִיף י דמלכותא. הב"ח מאריך בדין זה ומסיק דהעיקר אפילו נשבה בשעת שלום ואצ"ל במלחמה מדינא דמלכותא נקנה לו גופו:
יד סָעִיף יא לשלם. ואם השיא לה עצה פטור כדלעיל ס"ט:
טו סָעִיף יב ברית. שאלמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית כך היא נוסח הברכה וכתב הפרישה בשם מהרש"ל דברכה זו טעונה כוס וכ"כ הב"ח וכתב עוד דכיון שהיא במקום להכניסו בבריתו של א"א רבו של עבד יברך אותו אבל הפרישה כתב שיברך על כוס יהיה מי שיהיה עכ"ל הש"ך:
טז סָעִיף יד במלחמה. אבל אם נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים. טור בשם הרמ"ה:
יז סָעִיף יד למיהב. וכל כמה דלא יהיב ליה מקנתו או דמי שווים מעשה ידיו לרביה ישראל ואפילו מעשה ידיו שוים טפי מדמי מקנתו או שויה ש"ך וכתב הב"ח דאינו יוצא בגרעון כסף כיון שאין ע"ע נוהג בזה"ז ואין זמן לעבדות וכ"כ בפרישה:
יח סָעִיף טז כעבד. ואין צריך ג"כ גט שחרור לפי שאין גופו קנוי לו כיון שהוא ישראל אבל אם הוא עובד כוכבים ונמכר בעד המס הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר ש"ך:
יט סָעִיף יט קטנים. כתב הש"ך מדלא חילק המחבר משמע דאפילו פחות מבן ט' שאינו ראוי לביאה אסור שמא תשהנו עד שיגדיל וכתב הב"ח ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזה"ז יש ללמוד משם שאסור לה לשכור משרת יהודי לזמן מפני החשד ומשמע דאף אשה שיש לה בעל אסרו חכמים כדלעיל סימן רמ"ה סכ"א ה"ה הכא והט"ז מתיר אפילו בפנויה דלא אסר רק דוקא בע"ע (שהוא כפוף לה מאד) אבל לא במשרת (שאינו משועבד לה ולא ישמע לה להתיחד עמה) ע"ש:
כ סָעִיף כ לעבדו. ואמרינן בש"ס כתובות דהיינו דוקא בעבד כנעני אבל לא בע"ע:
כא סָעִיף כ לזונם. אבל יכול הבעל לומר איני נעבד ואיני זן אליבא דכ"ע כ"כ הכ"מ והב"ח:
כב סָעִיף כא חבל. ומבואר במשנה פ' החובל וברמב"ם דאם חבל הע"ע שלו חייב בכולן חוץ מן השבת ועיין בח"מ סימן ת"ך:
כג סָעִיף כב לחירות. כתב הש"ך בשם הפרישה ונראה דה"ה אם נתנו אחרים מעות לעבד ע"מ שלא יהא לאדון רשות בהן אלא שיהא הוא אוכל ולובש בהן נמי לא זכה האדון וכדלעיל סימן רכ"ב במי שנותן מעות לבתו ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן ולהרמב"ם שפסק שם דאם אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו ומה שתרצי תעשי בהן דמהני ה"ה הכא גבי עבד מהני אבל הט"ז כתב דלא דמי דאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות משא"כ העבד דאין לו יד כלל לא בקרן ולא בפירות א"כ תיכף שאומר לעבד הריני נותן לך מתנה הוי כאומר לאדון עצמו ותו לא מצי הדר ביה מהאדון ע"כ לא מהני לשונות אלו גבי עבד רק דוקא כשאומר ע"מ שתצא בהן לחירות. עש"ך:
כד סָעִיף כב ומרבו. כתב הש"ך נ"ל דיש ט"ס בהג"ה זו וכצ"ל אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומאחר לאחר אבל מרבו לאחר כיון שיד עבד כיד רבו לא זכה המקבל עיין שם:
כה סָעִיף כג שישתמש. כתב הש"ך משמע דוקא שמוש בגופו וכמ"ש רמ"א ובח"מ סימן קצ"ו ס"ד כתב עשה לו מלאכה שאינ' בשמוש גופו כגון שתפר לו בגד וכיוצא בו קנאו רבו וי"א שלא קנאו הרי שכתב מתחלה בסתם שקנאו וצ"ע עכ"ל:
כו סָעִיף כד לא. ובח"מ סימן קצ"ו ס"ב כתב די"א שקנאו גם בזה:
כז סָעִיף כו דעת. ויצא לחירות אפילו בע"כ של עבד. טור. וכתב הר"ן שדעת הרי"ף והרמב"ם דוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא ובשטר לכ"ע בע"כ לא כדלקמן סמ"א עכ"ל הש"ך:
כח סָעִיף כו בחליפין. ועיין בח"מ סימן ר"ב ור"ג מדין קניית חליפין:
כט סָעִיף כז לשונו. דאינו יוצא לחירות אלא באברים שבגלוי:
ל סָעִיף לו בכוונה. ודעת התוספות דא"צ כוונה וכן נראה דעת הרא"ש ומסקנת הטור. ש"ך:
לא סָעִיף לז שותפין. אפילו יש לכל א' חלק בגוף העבד לעולם אינו יוצא. כ"כ הב"ח ודלא כנראה מב"י:
לב סָעִיף לח מלוג. וכתב הב"ח דמש"ס פ' האשה שנפלו נראה דעבדי מלוג אף בנפלו לה קודם שנתארסה נמי אין יוצאין לאשה משנישאת אבל קודם שנישאת יוצאין לאשה ולא לאיש:
לג סָעִיף לט ואינו. והב"ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאינו נותן לו דמי עינו אבל אם בפעם א' עשה שניהם חייב ליתן לו דמי עינו ובט"ז השיג עליו וכתב דאין חילוק כלל בזה דאפילו בבת א' אין צריך ליתן לו ע"ש שמאריך בראיות מהש"ס (ובנה"כ דחה השגת הט"ז וכתב שהב"ח עצמו הרגיש בקושייתו ומתרצה ע"ש):
לד סָעִיף מ קנס. והטעם דכבר נתבאר בח"מ סימן א' דאי תפס לא מפקינן מיניה בכל דיני קנסות והעבד הוא תופס את עצמו שהרי גופו אצלו. ש"ך:
לה סָעִיף מ שיכתוב. והב"ח האריך בזה ומסיק דלא כייפינן לרבו למיכתב גט שחרור וכ"פ הט"ז ע"ש:
לו סָעִיף מ מעצמו. כתב הש"ך לכאורה משמע דאפילו אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דאף ע"ג דאין ב"ד מומחין בזה"ז מ"מ הודאתו הודאה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומיהו לא מיפטר משום מודה בקנס כיון שאין ב"ד בזה"ז וכ"כ הלבוש והב"ח אבל תימא דבש"ס פ' מרובה משמע להדיא דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש שמאריך בראיות ומסיק שצ"ל דמ"ש הרב הודה מעצמו ה"ק אם הודה מעצמו קודם שבאו עדים דלא תימא דאיירי שלא הודה כלל וכן עיקר שוב מצאתי בסוף תשובת שארית יוסף בהדיא דכל היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו גם כן וכו' עכ"ל:
לז סָעִיף כו מוחה. ול"ד לכסף לעיל סכ"ו די"א דיצא לחרות אפילו בע"כ של עבד דהתם רבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקנהו מדעתו משא"כ בשטר. ש"ך:
לח סָעִיף מב כלום. דעבד גופו קנוי לו והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול:
לט סָעִיף מד תולים. כתב הט"ז אבל אם ידוע לנו שלא נמסר בפני עדים אע"פ שחתמו עליו עדים לא יצא לחרות ועיין בח"מ ס"ס נ"א ובא"ע סימן קל"ג:
מ סָעִיף מז חבר. הטעם דבגט צריכין העדים לחתום זה בפני זה דוקא ואי לאו דיודע הישראל שהכותי הוא חבר לא היה חותם עמו משא"כ בשאר שטרות שחותמין זה בלא זה אפשר דלא ידע הישראל שהכותי יחתום עמו. ט"ז:
מא סָעִיף מז לצדוקים. והקראים שבזה"ז קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות. ש"ך בשם תשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי:
מב סָעִיף מט לה. פירש הט"ז דבג"ש ילפינן לה לה מאשה ע"ש ועיין בא"ע סימן קכ"ד:
מג סָעִיף נב לקיימו. כתב הב"ח אבל הראב"ד ושאר פוסקים גדולים חולקים ע"ז וס"ל דצריך לקיימו ומ"מ נ"ל דלענין שיטרוף מלקוחות ממה שמכר רבו מנכסיו מודה הרמב"ם דצריך לקיימו דדוקא לענין איסור ס"ל דיש להקל ועיין בח"מ סימן ס"ה עכ"ל הש"ך:
מד סָעִיף נג התנה. פי' שלא תתגרש עד שתגיע לב"ד פלוני כ"כ הטור:
מה סָעִיף נה עצמו. כגון ששניהם של רב א' לפי שידו כיד רבו ואע"ג דמקבל שחרור של עצמו מיד רבו התם אמרינן דידו וגטו באין כאחד. ט"ז:
מו סָעִיף נו שיתקיים. דלהוציא ממון הוה זה כמו שאר שטרות שצריכים קיום ב"ד:
מז סָעִיף נז ואפילו. ודעת התוספות והרא"ש דבכה"ג יצא לחירות ועיין בא"ע מבוארים ב' הדעות. ש"ך:
מח סָעִיף נט ביחד.. (דהשתא זכו שניהם ביחד) כתב הש"ך אבל אם לא מסר ב' השטרות ביחד אם כן הראשון קנה כולם וגם את העבד השני והשני לא קנה כלום שכבר נתן הכל לראשון:
מט סָעִיף נט כלום. דהוי כשיור דהא שייר בו חציו וכיון דלא נשתחרר אף הנכסים לא קנה. ש"ך:
נ סָעִיף סה תקנה. דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלי נמי בתר הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דצריך פקיעת האיסור דוקא בשעת מיתת הגר שהיא הגורמת לזה. ט"ז:
נא סָעִיף סח וכופין. שלא יוציא לעז עליו לומר שהוא עדיין עבד:
נב סָעִיף סט עבד. והיינו בסתם אבל אם משמע ממעשיו שבא עליה לשם אישות הרי הולד בן חורין שבודאי היה דעתו לשחררה שאל"כ היה בא עליה לשם איסור. כ"מ בהרב המגיד. ש"ך:
נג סָעִיף סט שאע"פ. טעמו דנהי דאזלינן בתר אומדן דעתו לאפוקי ממונא מ"מ גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדנא להתיר בלא גט שחרור. כ"כ הטור בשם הרמ"ה:
נד סָעִיף ע נושא. היינו בגוונא דלא בא עליה לשם זנות כמ"ש לעיל מיהו בנושא שפחתו איכא פלוגתא בין הפוסקים אם צריכה גט שחרור או לא ועיין בא"ע סימן ט' וסימן קנ"ו ס"ב עכ"ל הש"ך:
נה סָעִיף עב מופר. פירש הט"ז דה"ק הנדר שלך הוא צריך להפרה ואני איני יכול להפר נדרך כי אין לי שעבוד עליך (דאל"ה קשה הא לשון הפרה לא שייך אלא בבעל לאשתו) עכ"ל ודעת הראב"ד בהשגות דלא יצא לחירות דאדרבה גילה בדעתו שיש רשות עליו להפר נדרו וע"ל סימן רל"ד בטור וב"י מדין נדרי עבד. ש"ך:
נו סָעִיף עד עשיתי. והב"ח כתב נראה דלמעשה אזלינן לחומרא דאם כ' הני לשונות גרועים בשטר אין רבו יכול לכופו להשתעבד וגם אין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ואסור בבת ישראלית עכ"ל:
נז סָעִיף עד היורשים. וכתב הש"ך דבב"י כתב דאם מת השכ"מ א"צ גט שחרור וכתב הב"ח דצ"ל שחזר בו וכן עיקר כמ"ש כאן בש"ע עכ"ל:
נח סָעִיף עה זיכה. והרי ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור וגם אסור בשפחה. כ"כ הר"ן:
נט סָעִיף עה עבד. והתוספות כתבו טעם לזה דלגבי הרב אין אומרים הודאת בע"ד וכו' דהוא סובר שהעבד קיבל וזכה בו ובאמת לא קיבל:
ס סָעִיף עו זכה. כתב הט"ז נראה ברור דהזכיה בזה היא כדין הגבהה שהיא קונה בכל מקום ואין צריך כאן שימסור מיד ליד דוקא ודלא כב"ח ועיין בח"מ סימן קכ"ה:
סא סָעִיף עו תן. אע"ג דבמתנה לא הוי תן כזכי מ"מ כאן קנה במוסר לידו והטעם דשחרור הוה כמו פרעון חוב דאי לאו דעביד ליה טיבותא לא שחררו אף על גב דגבי מתנה נמי אמרינן בש"ס אי לאו דעביד ליה טובה לא יהיב ליה מתנה מ"מ מצינו לפעמים שאדם נותן מתנה לאוהבו בחנם. כ"כ הרא"ש בסוף פ"ק דגיטין:
סב סָעִיף עז ואסור. עיין בח"מ ס"ס רכ"ו מדינים אלו:
סג סָעִיף עט שפחה. כתב הש"ך מלשון זה משמע אפילו סתם שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר חייב לשחרר אבל בטור משמע דוקא חציה שפחה וחציה בת חורין שאינה ראויה לא לעבד ולא לב"ח אבל לא בסתם שפחה שראויה לעבד מיהו רבינו ירוחם כתב כהמחבר:
סד סָעִיף פ מומחים. והרא"ש תמה ע"ז דאין זה ענין לקנסות שחייבה תורה שכל קנס שתקנו חכמים גובין אותו בבבל עכ"ל:
סה סָעִיף פ מסרו. כתב הש"ך דלדעת רש"י והטור ה"ה אם לא הכניסו לרשות העובד כוכבים ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכנו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע"פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויצא לחירות עכ"ל:
סו סָעִיף פ בחובו. בע"כ של אדון או שקם עליו אנס להרגו ושחדו בנתינת העבד לא יצא לחירות דלא שייך לקנסו כיון שנעשה באונס. ש"ך:
סז סָעִיף פ ממלאכתו. כלומר שישאר לו מלאכתו. וחוץ מהמצות פי' שלא יבטלו משום מצוה:
סח סָעִיף פ לצדוקי. כתב הש"ך אבל כותים בזה"ז הרי דינם כעובדי כוכבים גמורים ודלא כב"ח שכ' לדעת הטור כיון דקנס הוא אפשר דלא קנסינן בכותים כמו בישראל מומר וע"ל ס"ק מ"א מ"ש לענין צדוקים בזה"ז ע"ש:
סט סָעִיף פא מותר. שהרי הוא כמציל מידם וכתב הט"ז דודאי אין חיוב על רבו לפדותו מאחר שמעצמו הפיל עצמו ליד עובד כוכבים אלא דאם אין רבו יוכל לפדותו בפחות מכדי דמיו מותר ליקח דמיו מהעובד כוכבים ולכתוב שטר מכירה עליו עכ"ל:
ע סָעִיף פב ומפסיד. ואפילו אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אף על פי שצריך לשחררו. טור בשם הרמ"ה וכב"י הטעם משום היכא דאיכא איסורא קונסין והדמים הם חוב עליו וחייב לשלם וכתב הש"ך דאיבעיא לן בש"ס בן חוצה לארץ שנשא אשה בא"י ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים אי הוי כאלו מכרה אותן או לא ולא איפשטא ולקולא ולא יצאו לחירות עכ"ל:
עא סָעִיף פג הלוקח. וכתב הש"ך נ"ל שבזה לא הפסיד הלוקח דמיו שהרי בח"ל קנאו והמוכר הוא שחייב בדבר שהוליכו לח"ל ומכרו שם וכתב ב"י והפוסקים בכל הדברים האמורים בסימן זה לענין מוכר עבדו לעובדי כוכבים או לח"ל בעבד שמל וטבל לשם עבדות הוא וע"ש עכ"ל:
א סָעִיף ה לא עשה כלום. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן מ"ט שכתב דהיינו דוקא לענין להתחייב במצות אבל בענין בישולי עובדי כוכבים ולענין מגעו ביין שהוא מדרבנן דינו כעבד גמור שאינו אוסר ע"ש:
ב סָעִיף יב למול את כו'. עיין בתשובת רשב"ש סימן פ"ט שכתב בשם בעל המנהיג דבב"ר פרשה י"ז הוא בעל וכן עמא דבר וכבר אמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהג כמותם עכ"ד ע"ש:
ג סָעִיף כב שתצא בו לחירות. עבה"ט בשם ש"ך וט"ז. ובט"ז מסיים בזה דזה לא עלה ע"ד שום פוסק מעולם אלא שבדרישה כתב מסברא דנפשיה שלשונות שמועילים גבי אשה בסי' רכ"ב מועילים ג"כ גבי עבד ולא דק עכ"ל וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן ק"ו שהשיג על הט"ז בזה ובסוף הביא דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות זכיה ומתנה דין י"ד מבואר שם להדיא כדעת הדרישה והש"ך ע"ש ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות עבדים הלכה י"ב שגם הוא ז"ל השיב על הט"ז בזה:
ד סָעִיף כו ואין צריך דעת העבד. [עבה"ט ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ע"ה שכתב דמוכרעים יותר דברי הרי"ף ורמב"ם ע"ש]:
ה סָעִיף כז חתך לשונו. עיין בספר תפארת למשה שכ' דדוקא אם הוא אלם ואינו יכול לדבר בלא"ה אז אינו יוצא בחתיכת לשונו אבל אם היה יכול לדבר קודם לכן וע"י חיתוך לשונו אינו יכול הוי מום שבגלוי ושוב פקפק בזה ע"ש:
ו סָעִיף לה כנגד עינו. עיין בשער המלך פרק ה' מהלכות עבדים הלכה ז' מ"ש בזה:
ז סָעִיף מ הודה האדון מעצמו. עבה"ט בשם ש"ך וע' בשעה"מ פ"ד מהלכות עבדים דין י"ז מ"ש בזה:
ח סָעִיף מה ואין נכתבין במחובר. ע' ט"ז ס"ק י"ח ועיין בשער המלך פרק ו' מהלכות עבדים הלכה י"ז מה שהקשה עליו:
ט סָעִיף מז שיהיה כותי חבר. עיין בספר בני אהובה פ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ט שכתב דמ"ש הרמב"ם והמחבר והוא שיהיה חבר לאו דבעינן שיהא ברור לנו שהוא חבר דא"כ קשה בשאר שטרות נמי כקושיית הגמרא ועוד אפילו שני עדים נמי כיון דמוחזקים בכשרות אלא היינו לאפוקי היכא דמכירין אותו וידעינן בודאי דאינו חבר. וכתב עוד דמה שלא הזכירו הא דאיתא בש"ס דצריך שיהא הישראל חתום בסוף דוקא. היינו משום דס"ל דרב פפא נאיד מאוקימתא קמייתא כו' ע"ש [ובשם גדול אחד שמעתי בזה דבר חכמה דתיבת חבר הכתוב ברמב"ם ובש"ע הוא ראשי תיבות. חתום בראש. וניחא הכל]:
י סָעִיף סא דבריו קיימים. עי' בת' רדב"ז החדשות סי' קפ"ח שכתב דמי ששחרר שפחתו ונמצאת מעוברת אף אם לא ידע שהיא מעוברת הולד כמוה ע"ש עוד:
יא סָעִיף סב כופין את רבו. עיין בספר תפארת למשה שכתב אף אם העבד קטן דעדיין אינו בר פ"ו כופין את רבו מיד ואף אם העבד סריס חמה דאין לו רפואה ולא יכול לקיים פ"ו אפילו הכי כופין משום שבת וצ"ע לדינא עכ"ד ע"ש:
יב סָעִיף עט שפחה שנוהגין. עיין בה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"ט באמצע התשובה שהשיג עליו דמלשון הטור אין הכרח והוכיח מש"ס אדרבה איפכא דאפילו בסתם שפחה כופין למרה ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.