א פָּרָשָׁה פְּתוּחָה שֶׁעֲשָׂאָהּ סְתוּמָה, אוֹ סְתוּמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ פְּתוּחָה, יִגָּנֵז. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְתַקְּנוֹ, כְּמוֹ בִּשְׁאָר טָעֻיּוֹת (הָרֹא"שׁ וְהָרַשְׁבָּ"א וריב"ש). וְכֵן נָהֲגוּ הַסּוֹפְרִים לְתַקְּנוֹ, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לִמְחֹק שֶׁלֹּא יִפְגַּע בַּשֵּׁם, כִּי אֵין לוֹ לַחְתֹּךְ הַשֵּׁם וְלַעֲשׂוֹת נְקָבִים בַּיְּרִיעָה (הָרֹא"שׁ כְּלָל ג').
ב בְּצוּרַת פְּתוּחָה וְצוּרַת סְתוּמָה יֵשׁ מַחֲלֹקֶת בֵּין הָרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ, וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם וְיַעֲשֶׂה בְּעִנְיָן שֶׁבְּפָרָשָׁה פְּתוּחָה יְסַיֵּם פָּרָשָׁה שֶׁלְּפָנֶיהָ בְּאֶמְצַע שִׁיטָה, וְיִשְׁתַּיֵּר בְּסוֹפָהּ חָלָק כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת, וְיַתְחִיל לִכְתֹּב בְּרֹאשׁ שִׁיטָה שֶׁתַּחְתֶּיהָ. וּבְפָרָשָׁה סְתוּמָה, תָּמִיד יְסַיֵּם פָּרָשָׁה שֶׁלְּפָנֶיהָ בִּתְחִלַּת שִׁיטָה וְיַנִּיחַ חָלָק כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת, וְיַתְחִיל לִכְתֹּב בְּסוֹף אוֹתָהּ שִׁיטָה עַצְמָהּ, וְלֹא יְשַׁנֶּה לַעֲשׂוֹת צוּרָה אַחֶרֶת לֹא לִפְתוּחָה וְלֹא לִסְתוּמָה, וּבְהָכֵי הָוֵי כָּשֵׁר בֵּין לְהָרַמְבַּ"ם בֵּין לְהָרֹא"שׁ. הַגָּה: וְאִם לֹא יוּכַל לְכַוֵּן בְּכָךְ, לֹא יָסוּר מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם בָּזֶה, כִּי עָלָיו סָמְכוּ הָאַחֲרוֹנִים וְכָתְבוּ שֶׁדְּבָרָיו הֵם עִקָּר (מ"כ בְּשֵׁם חָכָם א'). וּמִכָּל מָקוֹם אִם נִמְצָא סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ כְּתוּבָה לְפִי דְּבָרָיו, אֵין לְפָסְלָהּ, כִּי יֵשׁ גְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סְבָרוֹת אֲחֵרוֹת בָּזֶה (ר"י מִינְץ סִימָן ח').
ג כָּתַב הַשִּׁירָה כִּשְׁאָר הַכְּתָב, אוֹ שֶׁכָּתַב שְׁאָר הַכְּתָב כַּשִּׁירָה, פָּסוּל. וְדַוְקָא שֶׁכָּתַב הַשִּׁירָה כִּשְׁאָר הַכְּתָב בְּלֹא פִּזּוּר, אֲבָל אִם שִׁנָּה בְּפִזּוּר מִמַּה שֶּׁנָּהֲגוּ, לֹא פָּסַל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אָרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה.
ד שִׁירַת הַיָּם כּוֹתְבִים אוֹתָהּ בִּשְׁלֹשִׁים שִׁיטוֹת. שִׁיטָה רִאשׁוֹנָה, כְּדַרְכָּהּ, וּשְׁאָר שִׁיטוֹת, אַחַת מַנִּיחִין בְּאֶמְצַע רֶוַח אֶחָד, וְאַחַת מַנִּיחִין הָרֶוַח בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת בָּאֶמְצַע, עַד שֶׁתִּמָּצֵא הַשִּׁיטָה חֲלוּקָה לְשָׁלֹשׁ, וְנִמְצָא רֶוַח כְּנֶגֶד הַכְּתָב, וּכְתָב כְּנֶגֶד הָרֶוַח.
ה צוּרַת שִׁירַת הַאֲזִינוּ, כָּל שִׁיטָה יֵשׁ בָּאֶמְצַע רֶוַח אֶחָד, וְנִמְצֵאת כָּל שִׁיטָה חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם, וְכוֹתְבִים אוֹתָהּ בְּשִׁבְעִים שִׁיטוֹת.
ו כָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר, אוֹ הֶחָסֵר מָלֵא, אוֹ שֶׁכָּתַב מִלָּה שֶׁהִיא קְרִי וּכְתִיב בִּקְרִיאָתָהּ, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב: יִשְׁכָּבֶנָּה, בִּמְקוֹם ישגלנה (דְּבָרִים כח, ל). אוֹ וּבַטְּחוֹרִים, בִּמְקוֹם ובעפולים (דְּבָרִים כח, כז). וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, פָּסוּל. הַגָּה: וְיֵשׁ עוֹד דְּבָרִים שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶן הַסּוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ, כְּמוֹ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת וְהַנְּקֻדּוֹת וְהַמְּשׁוּכוֹת. וְעוֹד נָהֲגוּ בְּמִנְיַן הַשִּׁיטִין לַעֲשׂוֹתָם לֹא פָּחוֹת ממ"ח, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מ"ב, וְלֹא יוֹתֵר מִס'. וְעוֹד נָהֲגוּ בְּרָאשֵׁי הַשִּׁיטִין לְמַעְלָה מִשִּׁירַת הַיָּם ה' שִׁיטִין, וְזֶה הַתְחָלָתָן: הַבָּאִים (שְׁמוֹת יד, כח), בַּיַּבָּשָׁה (שְׁמוֹת יד, כט), ה' (שְׁמוֹת יד, ל), מֵת (שְׁמוֹת יד, ל). בְּמִצְרַיִם (שְׁמוֹת יד, לא) וְכֵן לְמַטָּה מֵהַשִּׁירָה ה' שִׁיטִין, וְהַתְחָלָתָן: וַתִּקַּח (שְׁמוֹת טו, כ), (אַחֲרֶיהָ) (שְׁמוֹת טו, כ), סוּס (שְׁמוֹת טו, כא), וַיֵּצְאוּ (שְׁמוֹת טו, כב), וַיָּבֹאוּ (שְׁמוֹת טו, כג). (וְיִהְיוּ) לְמַעְלָה מִשִּׁירַת הַאֲזִינוּ שִׁשָּׁה שִׁיטִין, וְהַתְחָלָתָן: וְאָעִידָה (דְּבָרִים לא, כח), אַחֲרֵי (דְּבָרִים לא, כט), הַדֶּרֶךְ (דְּבָרִים לא, כט), בְּאַחֲרִית (דְּבָרִים לא, כט), לְהַכְעִיסוֹ (דְּבָרִים לא כט), קְהַל (דְּבָרִים לא, ל) וּלְמַטָּה ה' שִׁיטִין, וְהַתְחָלָתָן: וַיָּבֹא (דְּבָרִים לב, מד), וַיְדַבֵּר (דְּבָרִים לב, מה), (דִּבְרֵי) אֲשֶׁר (דְּבָרִים לב, מו), הַזֹּאת (דְּבָרִים לב, מז), (אֲשֶׁר) (דְּבָרִים לב, מז). וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְמִצְוָה, וְאִם שִׁנָּה לֹא פָּסַל (הַכֹּל מִלְּשׁוֹן הַטּוּר).
א סָעִיף א שעשאה סתומה כו'. וכן אם הפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה פסולה. רמב"ם פ"ח מהל' ס"ת והב"ח כ' דדעת הטור דאם הניח פנוי במקום שאין צריך אינה פסולה בדיעבד דדוקא פתוחה שעשאה סתומה וסתומה שעשאה פתוחה פסולה ואין דבריו מוכרחים:
ב סָעִיף א וי"א דמותר לתקנו כו'. ובלבד שלא ימעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה כדאיתא בטור בשם הרא"ש מיהו דיעבד אינו מעכב אם מחק לפניו או לאחריו ומיעט הכתב עיין ב"ח וע"ל ס"ס רע"ט:
ג סָעִיף א כי אין לו לחתוך את השם ולעשות נקבים ביריעה. לכאורה נראה שמטעם שאסור לעשות נקבים ביריעה אסור וכן משמע בעט"ז וא"א לומר כן דא"כ מאי איריא כשפוגע בשם אפילו תיבות אחרות ה"ל לאסור מטעם שגנאי הוא לעשות נקבים ביריעה ועוד דלשון הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' ז' שכתב וח"ו לקדור את האזכרות כו' משמע דמטעם כבוד השם הוא דאסור וכ"כ בתשו' מהר"ל ן' חביב סימן ב' וז"ל ובודאי שלא אסר הרא"ש מטעם שנשאר פסול בס"ת אח"כ ואף כי השואל חשש אליו כנראה מלשונו שם שכ' לעשות נקבים ביריעות עם כל זה הרא"ש בודאי לא חשש אליו כנראה מלשונו כו' ולדעתי שמשום כבוד השם הקדוש אסר הרא"ש עכ"ל וגם דוחק לפרשו דהא דכתב הרב ולעשות נקבים ביריעה אתא לאפוקי אם מסיר הקליפה הדקה העליונה דהא כיון שהרא"ש אסר משום כבוד השם וכן הרב כ"ש שאסור להסיר הקליפה הדקה מהקלף כי אז נראה יותר בזיון וקרוב למחיקה וכ"כ מהר"ל ן' חביב שם לכן נראה שהרב כתב ולעשות נקבים ביריעה לאפוקי שאם היה השם כתוב מתחילה על מטלית שהיה דבוקה בנקב שאז מותר להסיר המטלית עם השם דדוקא כשחותך השם מהיריעה בענין שעושה נקב אז אסור דבזיון הוא לקדור השם אבל כשהוא כותב על המטלית שרי להסיר לצורך תיקון וכן צריך לפרש דברי הר"י בן הרא"ש שהביא הב"י ס"ס רע"ו וז"ל יריעה שהיו בה ב' אזכרות והא' מיותרת וקדרוה בענין שנשאר נקוב שם מוטב היה לסלקו מלקדור את האזכרות וכ"כ א"א ז"ל עכ"ל דלאיזה צורך כתב בענין שנשאר נקוב אם לא כדפרישית ודו"ק:
ד סָעִיף ב ט' אותיות. ג"פ אשר כ"כ הרמב"ם וכב"י אפשר דלא פסול כששייר פחות מאשר אשר אשר ומ"מ יהיה כשיעור ט' אותיות קטנות אבל כשאין בו ט' אותיות אפי' קטנות אפשר דפסול נמי הוי דכל בציר שיור מט' אותיות קבלו דלא הוי שיור עכ"ל ומיהו יש פוסקים דסגי בריוח ג' אותיות ועיין דרישה מ"ש בזה:
ה סָעִיף ב לא יסור מדברי הרמב"ם בזה כו'. וז"ל הרמב"ם רפ"ח מהל' ס"ת פרשה פתוחה יש לה שתי צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהי' פתוחה מתחלת השיטה השניה בד"א שנשאר מן השטה ריוח כשיעור ט' אותיות אבל אם לא נשאר אלא מעט או אם גמר בסוף השטה מניח השטה שניה בלא כתב ומתחיל בפרשה הפתוחה מתחלת השטה השלישית. פרשה סתומה יש לה שלש צורות אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השטה תיבה א' מתחלת הפרשה שהיא סתומה עד שיצא הריוח באמצע ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה א' יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מהאמצע השטה שניה ואם גמר בסוף השטה מניח מתחלת שטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השטה נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם. ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם עכ"ל: וכ' העט"ז ובצורה ב' שכ' הרמב"ם בפתוחה בד"א שנשאר מן השטה ריוח כו' נ"ל) דה"ה אם נזדמן לו כן בשיטה התחתונה שבסוף הדף שלא נשאר אלא מעט או שגמר בסוף השטה מניח שטה העליונה של ראש הדף שאחריו חלק ויתחיל לכתוב בב' שנמצא פנוי ביניהם שטה נ"ל ע"כ ולדעת הרא"ש זו היא סתומה ועיין עוד בטור וב"י דעת הרא"ש וש"פ מהו פתוחה או סתומה לדעתם ועיין ברמב"ם פ"ח מהס"ת שהאריך לבאר הפרשיות הסתומות והפתוחות. ועוד יש בטור וש"פ ענין אחר מפ' סדורה לא ראיתי להאריך בהם כי כבר ידוע המנהג אצל הסופרים והם יודעים ולומדים כדת מה לעשות ועי' בת' מהרש"ל סל"ז:
ו סָעִיף ב ומ"מ כו' כי יש גדולים כו'. בין שנמצא שינוי בצורות הפתוחות או הסתומות או שנמצא שינוי במה שמנה הרמב"ם שצ"ל פתוחה או סתומה ואינה פרשה כלל בכל ענין אין לפסול בדיעבד כיון שבקצת מקומות יש לגדולים סברות אחרות בזה א"כ אפילו במקום שאין נמצא חולק על הרמב"ם י"ל שאותה ס"ת היתה כתובה ע"פ איזה גדול שחולק על הרמב"ם וכן משמע בעט"ז שכתב וז"ל ומ"מ אם נמצאת ס"ת שאינה נכתבה כדברי הרמב"ם אין לפסלה כי כמה גדולי הפוסקים שיש להם דעות אחרות בפי' פרשיות סתומות או פתוחות ומחזקינן לאותו סופר שכתב על פי אחד מגדולי הפוסקים כו' עכ"ל וכן משמע בתשובת מהר"י מינ"ץ סי' ח' שכתב שם דכיון דמצינו מחלוקת באחד מהן איכא למימר ה"ה באחריני ע"כ נ"ל שאין לפסול שום ס"ת אם שינה בה סדר הרמב"ם כו' עכ"ל ומ"מ משמע דהיינו דוקא כשנמצאת ס"ת שאינה כתובה לפי דברי הרמב"ם דיש לתלות ולומר שנכתבה ע"פ איזה גדול אחר אבל אם ידוע שהוא טעות סופר שטעה ושינה מסדר הרמב"ם במקום שאין שום פוסק חולק עליו נראה דפסולה היא אף בדיעבד והכי דייק לישנא דהרב והעט"ז שכתבו ומ"מ אם נמצא ס"ת שאינה כתובה ולא כתבו כו' ומ"ה בדיעבד לא נפסל אם שינה מסדר הרמב"ם אלא ודאי כדפי': תשובה אשר השבתי למהר"ר אליעזר יצ"ו על דבר הס"ת שראוי להיות בפ' צו וידבר ה' דכל חלב פתוחה כאשר היא בכל ס"ת ואינה פתוחה ורצית לפסלה הנה ברור הדבר דספרא דוקנא כתבה ע"פ הרמב"ם שמנה כל הפתוחות וסתומות דויקרא וכתב שם וידבר דזה קרבן וידבר דדבר אל אהרן וזאת תורת האשם וזאת תורת זבח וידבר דדבר אל בני ישראל המקריב וידבר דקח את אהרן כולן פתוחות והן ששה עכ"ל ולא מנה הך וידבר דכל חלב ש"מ דלאו פתוחה היא ואע"פ שהגמי"י כתבו שבדקו בכל ספרים הטובים ומצאו שתיהן פתוחות וסבורני שט"ס יש כאן ואע"פ שהחשבון מכוון מכל צד שמא גם הוא נכתב לפי הטעות עכ"ל מ"מ ודאי דלפי האמת אין טעות סופר בדברי הרמב"ם שהרי כתב והן ששה ואם כן הל"ל והן שבעה ועוד שכתב לבסוף מנין כל הפתוחות שנים וחמשים ולדבריו הל"ל שלשה וחמשים וכן כשכתב והסתומות ששה וארבעים סך הכל תשעים ושמונה הל"ל סך הכל צ"ט ודוחק גדול להגיה בכל המקומות וכן הכסף משנה שהיה גדול בדורו ואחרון השיג על הגמי"י בזה וכתב שטעות הוא ואין שם פרשה כלל וכן בספר מע"מ העתיק לשון הרמב"ם כמ"ש וכן בדקתי בכל החומשים הישנים והחדשים ובכולן אין שם פתוחה וכן בתיקונים שנדפסו באמשטרדם הסתומות והפתוחות ע"פ דברי הרמב"ם אין שם פתוחה וכן בחומשים עם המסורת וכן בהרבה ספרים ובאמת בדקתי בהרבה ס"ת ובכולם נמצאו שם פתוחה אבל בלתי ספק שהם נמשכו אחרי הגמי"י והאי ספרא נמשך ע"פ האמת אשר בדברי הרמב"ם ואי איישר חילי והיה יכולת בידי לבטל מנהג הסופרים הייתי מגיה כל הספרי תורות שבהם הפתוחות אבל כיון שכבר נהגו כך הסופרים ותפסו דברי הגמי"י שהעידו גם הם שבדקו מקדם בהרבה ספרי תורות ומצאום פתוחה אין לפסול אבל ודאי ס"ת זו שלכם היא כשרה וישרה וברורה תורת ה' טהורה:
ז סָעִיף ג ובלבד שיהא אריח ע"ג לבינה. כלומר לבינה שיעור הג"ט ואריח הוא חצי לבינה נמצא הלבינה גדולה מהאריח כמו כן יש לכתוב כדמות אריח על גבי לבינה מיהו היינו בשירת הים אבל בשירת האזינו אין כותבין אריח על גבי לבינה אלא כל שיטה חלוקה לשתים כדלקמן סעיף ה':
ח סָעִיף ו ולמטה ה' שיטין והתחלתן ויבא וידבר וכו'. וברמב"ם איתא ויבא לדבר אשר הזאת אשר כו' וכ' בספר מע"מ דף פ"א ע"ד ובטור הועתק זה בשבוש ונפלאתי על רמ"א ורמ"י שהאמינו למדפיסים ולא דקדקו אחריהם והעתיקום כמו שהוא בדפוסי הטורים עכ"ל ותימה אמאי לא קשיא ליה נמי הכי ברישא בשירת הים שכתבו למטה מהשירה חמשה שיטין והתחלתן ותקח סוס ויצאו ויהיו והדבר פשוט שהוא טעו' דאין שם תיבת ויהיו כלל במקרא גם א"א לכוון כך השורות במקרא ע"ש וברמב"ם איתא ותקח אחריהם סוס ויצאו ויבאו ע"ש ועיין עוד ברמב"ם כמה דינים ומנהגים בכתיבת ס"ת:
א סָעִיף א פתוחה שעשאה כו'. פשוט דכ"ש אם הניח ריוח כשיעור פרשה במקום שאין פרשה ועיין מה שכתבתי סעיף ב':
ב סָעִיף א יגנז. הטעם דא"א לתקן שאז צריך למחוק קצת תיבות ולמעט הכתב שיכתוב כתב קטן בשביל זה ואין זה הידור כמ"ש בסי' רע"ג סעיף ב' לא ימעט הכתב כו' וזה דעת רמב"ם אבל היש אומרים שהוא דעת הרשב"א ס"ל דההיא דלא ימעט הכתב אינו אלא לכתחלה שיזהר מזה שלא יבוא לידי כך אבל בדיעבד כשר למעט וכמ"ש שם ברישא דההוא סעיף:
ג סָעִיף א נהגו הסופרים כו'. ויש לסופר לכוין ביותר שאפשר כשחוזר וכותב שיעשה אותיות כאותן שבס"ת דלא להוי כמנומר ובזה נראה שהיתה דעת הרא"ש שכתב הטור משמו שמועיל תיקון ואח"כ כ' שאינו יודע תיקון וכו' אלא כוונתו שאם יכול לכוין שלא ישתנו האותיות מוטב אלא שהוא דבר שאינו מצוי לתקן:
ד סָעִיף ב ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל כו'. זהו דלא כדעת הטור שנתן שיעור ריוח בסתומה כדי ג' אותיות ובפתוחה כדי ט' אותיות ובדרישה הביא דעות שסוברים גם בפתוחה כדי שלש אותיות ולהלכה אין לנו אלא כדברי הש"ע שהוא מוסכם מרוב הפוסקים:
ה סָעִיף ב לא יסור מדברי הרמב"ם. שני פלוגתות יש בין רמב"ם לרא"ש. חדא דאם עושה מקום פנוי בתחילת השיטה כדי ט' אותיות ומתחיל הפרשה באמצע השיטה זהו הוראה שהפרשה ההיא סתומה להרמב"ם אבל להרא"ש הוה פתוחה. שניה אם מסיים בסוף השיטה או שיש מקום פנוי אלא שאין בו כשיעור ט' אותיות ואח"כ מניח שורה אחת כולה פנויה ומתחיל הפרשה בשורה שאחריה בתחילתה זהו להרמב"ם פתוחה אבל להרא"ש סתומה. והכלל לרמב"ם אין פתוחה רק שמתחלת מריש השורה ואין סתומה אלא כשמתחלת באמצע השורה או בסופה ומה שכתב בסעיף א' הוא בין לרמב"ם בין להרא"ש כמ"ש הש"ע: ובטור כתוב וז"ל ועוד יש בתיקון סופרים פרשה סדורה והוא שכתב שיטה עד חציה או עד שלישיתה ומתחיל בשיטה תחתיה כנגד הנחת העליון ונראה שאם שינה בזה לא פסל כיון שאינו מפורש בגמרא עכ"ל. הפי' הברור בזה שיש מקצת פרשיות בתורה שלתלמוד שלנו הויין פתוחות או סתומות ולתיקון סופרים הויין סדורות באופן שזכר הטור וכתב הטור על זה שאם שינה הסופר מתיקון זה ולא עשאן אלא פתוחות או סתומות כשר כיון שאין מוזכר בגמרא סדורות. כתבתי זה לפי שראיתי למו"ח ז"ל שהבין שלפי תיקון סופרים עושין פרשיות במקום שלדידן אין שם פרשה כלל ויצא לו מזה כיון שכתב הטור שאם שינה לא פסל אלמא אם עשה הסופר ריוח כשיעור פרשה במקום שאין שם פרשה אין כאן פסול ואין פסול אלא במקום שיש פרשה והיתה פתוחה או סתומה והוא עשה בהיפך אבל אם הניח ריוח במקום שאין לו להניח אין פסול לדעת הטור וחולק על הרמב"ם שכ' שפסול בעשה פתוחה סתומה או להיפך או שהניח ריוח במקום שלא היה לו להניח ואני אומר דלא דק דזה פסול היותר פשוט וא"צ לכתבו כלל וברייתא דפ' הבונה שאמרה פתוחה לא יעשה סתומה וכן להיפך לא הוצרכה לומר שאם עשה פרשה במקום שאין שם פרשה דזהו ק"ו דפסול וזה ק"ו מוכח ברמב"ם שהרי בפרק י' חשיב ביחד כל הפסולים וכתב שאם שינה צורות הפרשיות ולא חשיב אם הניח ריוח כשיעור ויפסול לדידיה אלא פשוט דכ"ש הוא וכ"כ הרא"ש בהדיא הביאו ב"י בסוף סימן רע"ד וז"ל וכיון שאין האויר כשיעור פרשה אין לפוסלו מחמת אויר כו' וכל שאינו כשיעור פרשה אין לחוש לו עכ"ל ש"מ כל שיש כשיעור פשיטא דפסול וחס ליה לשום מורה להקל בזה וכך נראה פשוט כוונת ב"י שכתב לפי דעת הטור שאם שינה בסדורות לפי תיקון סופרים ועשאן פתוקות או סתומות דלא פסל ואי ס"ד דתיקון סופרים עשו פרשיות חדשות היה לו לומר שאם שינה ולא עשה שם פרשה כלל אלא פשוט דתיקון סופרים אפרשיות שלנו קאי וכמ"ש:
ו סָעִיף ג אריח. פי' בת ג' טפחים) ולבינה היא טפח ומחצה ור"ל האריח הוא הכתב והלבינה היא מקום פנוי כמ"ש בסעיף שאח"ז. ומ"ש הטור ונמצא השיטה חלקה לשלשה קאי אשורה שנכתבת בג' מקומות ויש לה שני מקומות פנוי:
ז סָעִיף ד שיטה ראשונה כדרכה כו'. כזה:
ח סָעִיף ו לא פחות ממ"ח. בפרישה כתוב שמצא כתוב בשם מהר"מ מ"ח הוא נגד מ"ח מסעות של ישראל שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ומנין ס' הוא נגד ס' רבוא של ישראל והקשה על זה משמיה דנפשיה ומשום רש"ל דמשמע מדברי הטור לא פחות ממ"ח כו' דממ"ח עד ס' שפיר דמי וא"כ אין כאן רמז ואמאי גרע יותר מס' מיותר ממ"ח והשאיר בצ"ע ול"נ דהכוונה היא דהתחלת הקדושה היא מן מ"ח וגמר היא כשיעור ס' אם כן ממ"ח עד ס' הכל בכלל הקדושה ולא פחות ולא יותר:
ט סָעִיף ו וי"א מ"ב. וסי' ה' ב"ם סיני בקודש:
י סָעִיף ו ותקח סוס. כן הוא בטור ג"כ ותימה היאך שורה גדולה כ"כ לפי ערך השורות האחרות בזה עיין בחומש ומצאתי מוגה ותקח אחריה סוס וזהו נכון ואמת וכן צריך להיות גם כאן:
א סָעִיף א סתומה. וכן אם הפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה פסולה כ"כ הרמב"ם וכתב הב"ח דדעת הטור דאם הניח פנוי במקום שא"צ אינה פסולה בדיעבד ואין דבריו מוכרחים עכ"ל הש"ך וכן דעת הט"ז כהש"ך:
ב סָעִיף א לתקנו. ובלבד שלא ימעט הכתב בשביל ריוח בבין פרשה לפרשה מיהו דיעבד אינו מעכב אם מחק לפניו או לאחריו ומיעט הכתב ש"ך וע"ל ס"ס רע"ט והט"ז כ' דלדעת הרשב"א ההיא דלא ימעט הכתב אינו אלא לכתחלה שיזהר מזה שלא יבוא לידי כך אבל בדיעבד כשר למעט (ולפ"ז אם כבר טעה ועשה מפתוחה סתומה או להיפך מקרי זה דיעבד ומותר לתקנו על ידי שימעט הכתב וק"ל):
ג סָעִיף א נקבים. כתב הש"ך משמע דמשום כבוד השם הוא דאסור אבל לא בשאר תיבות ודלא כדמשמע מהלבוש שהטעם הוא מפני שעושה נקבים ביריעה ולפ"ז אפילו בשאר תיבה אסור וז"א דבשאר תיבה לא אסרו כלל ומ"ש הרב ולעשות נקבים ביריעה לאו לאפוקי אם מסיר הקליפה הדקה העליונה כי זה נראה כ"ש דאסור דהוא יותר בזיון וקרוב למחיקה אלא שבא למעוטי שאם היה השם כתוב מתחלה על מטלית שהיה דבוקה בנקב שאז מותר להסיר המטלית עם השם דדוקא לחתוך ולקדור השם הוא דאסור אבל במטלית שרי להסיר לצורך תקון עכ"ל:
ד סָעִיף ב תשעה. כב"י כשאין בו שיעור ט' אותיות קטנות אפשר דפסול נמי הוי ומיהו יש פוסקים דבדיעבד סגי בריוח ג' אותיות עכ"ל הש"ך אבל הט"ז כתב דלהלכה אין לנו אלא כדברי הש"ע שהוא מוסכם מרוב הפוסקים:
ה סָעִיף ב אותיות. דהיינו ג"פ אשר:
ו סָעִיף ב הרמב"ם. וכתב הט"ז דשני פלוגתות יש בין הרמב"ם להרא"ש חדא דאם עושה מקום פנוי בתחלת השטה כדי ט' אותיות ומתחיל הפרשה באמצע השטה זהו סתומה להרמב"ם ופתוחה להרא"ש שנית אם מסיים בסוף שטה או שיש מקום פנוי אלא שאין בו כשיעור ט' אותיות אח"כ מניח שורה א' כולה פנויה ומתחיל הפרשה בשורה שאחריה בתחלתה זהו להרמב"ם פתוחה ולהרא"ש הוי סתומה והכלל להרמב"ם אינה פתוחה רק המתחלת בראש השיטה ואין סתומה רק המתחלת באמצע השיטה או בסופה עכ"ל וכתב הלבוש דלדעת הרמב"ם נ"ל דה"ה אם נזדמנה לו כן בשטה התחתונה שבסוף הדף שלא נשאר אלא מעט או שגמר בסוף השטה מניח שטה העליונה שבראש הדף שאחריו חלק ויתחיל לכתוב בשניה נמצא שמניח פנוי ביניהם שטה ועיין בתשו' מהרש"ל ס' ל"ז וברמב"ם פ"ח מהס"ת שהאריך לבאר הפרשיות סתומות ופתוחות:
ז סָעִיף ב כתובה. כ' הש"ך ומ"מ משמע דהיינו דוקא כשנמצאת ס"ת שאינה כתובה לפי דברי הרמב"ם דיש לתלות ולומר שנכתב' ע"פ איזה גדול אחד אבל אם ידוע שהוא טעות סופר שטעה ושינה מסדר הרמב"ם במקום שאין שום פוסק חולק עליו נראה דפסולה היא אף בדיעבד וכ' עוד שנשאל ע"ד הס"ת שראוי להיות בפ' צו וידבר ה' דכל חלב פחוחה כאשר היא בכל ס"ת ואינה פתוחה ורצו לפסלה והשיב דברור הדבר דספרא דוקנא כתבה ע"פ הרמב"ם שלא מנה זאת הפתוחה כלל במנינו של כל הפתוחות בתורה בודאי שס"ת זו היא כשרה וישרה וברורה תורת ה' טהורה עכ"ל:
ח סָעִיף ג אריח. פירש הט"ז (*) דאריח בת ג' טפחים ולבינה היא טפח ומחצה ור"ל האריח הוא הכתב והלבינה היא מקום פנוי והש"ך פירש איפכא דהלבינה ג' טפחים ואריח טפח ומחצה:
ט סָעִיף ד ושאר. דהיינו כצורה הזאת וכן כולם זה אחר זה עד גמירא ועיין ברמב"ם עוד כמה דינים ומנהגים בכתיבת ס"ת:
א סָעִיף א סתומה. עבה"ט מ"ש וכן אם הפסיק כו' ועיין בזה בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן י"ג ובתשובת משאת משה חי"ד סימן כ"ב ובתשובת מים רבים חי"ד סימן נ"ד ונ"ה ובתשובת שמש צדקה חי"ד סימן נ"ג ובמ"ש לעיל סימן רע"ג סק"ד. ועיין בס' בני יונה שכתב דאפשר להקל אם הניח חלק באמצע אם המקום ההוא אינו ראוי לכתיבה כגון שיש שם תפר או קרע ואפילו יש מטלית תחתיו למי שאינו כותב על מטלית שניכר שלא הניח המקום חלק בכוונה לעשותו פרשה אפשר דיש להקל ע"ש וצ"ע לפ"ז היכא שצריך להיות פרשה והניח חלק אלא שיש שם קרע וכה"ג אפשר דיש לפסול כיון שאינו ניכר דמה שהפסיק הוא לסימן פרשה. [וע' בת' חתם סופר סימן ר"ס בס"ת שסיים העמוד בוידבר ה' והניח ב' שיטין פנוי והתחיל עמוד שלאחריו אל משה לאמר זאת אשר ללוים וכתב דפשוט דה"ל הניח פרשה במקום שאין פרשה שפסול בלא תיקון ומיהו כבר נהגו כל ספרי דווקנא בזמנינו לתקן וכאשר העיד בס' בני יונה ובפרשה זו אין בה שום שם ויתוקן בנקל. ושם בסימן רס"א שאלה כיוצא בה בס"ת שכל יריעה בת חמשים שיטין ובדף א' שכח ולא כתב רק מ"ט שיטין והניח שיטה א' בסוף העמוד מפסקת באמצע פסוק וכתב דלכאורה אין תקנה כלל לאותה היריעה כיון דאיכא פלוגתא בזה דלדעת רוב הפוסקים אם הפסיק בפרשה שלא במקום פרשה פסול ולדעת הב"ח אליבא דרוב ראשונים כשרה ודבריו לא מודחים בגילי דחיטתא א"כ איך לעשות בנ"ד אם למחוק לפניו ולאחריו ולהמשיך האותיות עד שתתמלא השיטה לא נכון להב"ח דגם השתא בלא תיקון כשר הס"ת וא"כ גם הרא"ש ורשב"א מודים לרמב"ם שאסור למחוק ולכתוב על המחק ודוקא בפתוחה שעשאה סתומה ובהיפוך שהספר פסול ס"ל שפיר דהוי העלאה בקודש אבל בפרשה במקום שאין פרשה דלהב"ח הספר כשר אסור לגרוד ולכתוב על אותו המחק אותיות אחרות ואם לקרות בהספר בלא תיקון הוא נגד רוב הפוסקים הפוסלים ע"כ אין תקנה אלא לגנוז אותה היריעה ולכתוב אחרת במקומה אך כ"ז אם הוא בין פסוק לפסוק אבל כפי הנראה מהשאלה היה הפסק באמצע הפסוק וכל פסוק דלא פסקיה משה כו' ואפי' אי נימא דלכתחלה הוא דלא פסקינן מ"מ כשמתקן אותו הרי מעלה בקודש בודאי ומותר לתקן היריעה אפי' להב"ח ע"ש. ומזה נראה דגם בת' הקודמת שהובא לעיל שכ' דאפשר לתקן הוא ג"כ מטעם שהיה ההפסק באמצע פסוק אבל אם היה בין פסוק לפסוק ס"ל דלא מהני תיקון]. ועיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכ' בשם שב יעקב בס"ת שנמצא סתומה בפ' יתרו בפסוק לא תחמד בית רעך דכשר ע"ש ועיין בזה בתשובת הראנ"ח ח"ב סימן ע"ח ובתשובת נו"ב חי"ד סימן ע"ט ובתשובת שמן רוקח ח"א סימן מ"ו. ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן צ' בדבר ס"ת שנמצא בפ' פנחס אחר פסוק אשר אין להם רועה בין פסוק ויאמר פתוחה אם צריכה תיקון וכתב דאף דבתשו' פנים מאירות סי' י"ג רוצה לקיים ספרים אלו אין לסמוך עליו בזה ואין להביא ראיה מחומשים שנדפסו בטעות זה אחר זה וכן הוא באור תורה ע"ש עוד. [ועיין בט"ז וש"ך סק"ה מ"ש בענין פרשה סדורה שהוזכר בטור וש"פ. ובתשובת מנחם עזריה סימן ק"ו כתב שלא עלה ע"ד תיקון קדמונים לחדש פ' סדורה אלא בהיפוך שהם הזכירו פרשה סדורה לומר שצורה זו פסולה שאינו לא פתוחה ולא סתומה ע"ש ועיין בת' חתם סופר ס"ס רס"א הביא בשם מורו הגאון מוה' נתן אדלר ז"ל שהשיג עליו כי ראה תנ"כ כ"י שנת נ"ד ומצוינים שם פתוחות וסתומות ובכמה מקומות מצויין סדורה ש"מ שמלפנים היו נוהגים בה אך המנהג שלנו מיוסד ע"פ הש"ס ורמב"ם שלא הזכיר שם סדורה. עוד כתב שם בענין הפתוחות וסתומות הגם דבש"ע (ס"ב) כ' דיעשה אליבא דכ"ע מ"מ הסכמתי למנהג סופרי ספרדים כסדר הרמב"ם כמ"ש בכתבי האר"י וכן הסכים בת' רמ"ע שם ע"ש עוד]:
ב סָעִיף א סתומה שעשאה פתוחה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ק"ע בס"ת שנמצא בפ' דברים בפרשה סתומה שבין ונסב את הר שעיר ימים רבים ובין ויאמר ה' שסיים הסופר ימים רבים באמצע שיטה תחתונה וכתב מלת ויאמר בראש הדף ונמצא שעשאה פתוחה מה דינה והביא דברי אא"ז בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן כ"ד שהורה למחוק מלת ויאמר שבראש השיטה ולכתוב אותה בסוף שיטה תחתונה ותהיה פרשה סתומה ואף שישאר חלק בראש שיטה לית לן בה כיון שאינו שיעור ט' אותיות וכתב דיפה פסק אך אם היה מלת ויאמר רחב יותר מדאי באופן שאחר הגרירה ישאר חלק כדי שלש תיבות יין א"א לעשות כן רק יעשו תיקון אחר שיגרר המ"ם סתומה של מלת רבים ולמשכה עד שישאר ריוח פחות קצת מט' אותיות ויגרר מלת ויאמר ולחזור ולכתבו באותו ראש השיטה אלא שיניח מעט ריוח בראש השיטה כדי לכתוב ג' אותיות בצמצום ע"ש:
ג סָעִיף א שלא יפגע בשם. כתב בס' בני יונה דנהגו הסופרים בעת תיקון טעות אם אפשר שיוקח השם הנכתב למעלה בפסוק הקודם להנכתב אח"כ עושין כן וצ"ע בזה אם הוא כשר עכ"ד וכמדומה שראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שמצדד להכשיר בזה:
ד סָעִיף א נקבים. עבה"ט בשם ש"ך דבא למעוטי שאם היה השם כתוב על מטלית כו' ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ג שחולק עליו ודעתו לאסור אף במטלית דהמטלית נחשב כיריעה עצמה ע"ש. [ועיין בת' חמדת שלמה סי' כ"ת בס"ת שטעה הסופר בפ' משפטים אצל אלהים לא תקלל שצריך להיות סתומה וטעה וכ' באותה שיטה רק הג' תיבות כי חנון אני והתחיל תיבת אלהים בשיטה שלאחריה ועשאה פתוחה ויש ספק אולי קידשו הסופר ובפרט שמנהג פשוט הוא לקדשו (ע"ל סימן רע"ו סק"א) וא"כ א"א למחקו וגם לקדור השם קשה הדבר והמציא תקנה באם אפשר לגרר איזה שורות אחר שורה הזאת שכתוב בה אלהים לא תקלל ותחת אותה שורה יניח מטלית ויקדור מקודם התיבות שלאחר אלהים לא תקלל שהמה עומדים בסוף השורה וכשיהיה מונח המטלית יחתוך אלו התיבות אלהים לא תקלל ויזיז אותם ג' תיבות לסוף השיטה וזה י"ל שאינו בכלל קדירה עדיף ממ"ש הש"ך להתיר באם היה כתוב על המטלית בפרט בצירוף הספק אולי לא קידש והסופר צריך להיות אומן וזריז שיעשה הדבק קודם פרידת תיבת אלהים מהיריעה שתיכף כשיזיז אותו לשם יהיה נדבק וא"צ להגביהו מהעמוד כלל גם הקלף באותו מקום צריך שיהיה דק מאוד שלא יהיה הדיבוק נראה להדיא גם בתיקון התיבות ישגיח היטב שלא ישנם משאר תיבות ע"ש]. ועיין בתפארת למשה שכתב דאם השם כתוב בשיטה עליונה מותר לחתוך כל השיטה עם הגליון שלמעלה (וה"ה בשיטה התחתונה כה"ג דחד טעמא הוא) ולדבק מטלית אחר במקומו כי אין זה בזיון כיון שאינו חותך השם כנקב דנראה כקודר אזכרות וכן הורה הלכה למעשה ע"ש. עוד כ' שם דמה שאסור לחתוך השם היינו כשהשם הוא כתקונו וא"צ תיקון אלא שס"ת צריכה תיקון משום פתוחות וסתומות או שכתובים ב' אזכרות וא' מיותר אבל אם השם בעצמו אינו כתיקונו וצריך תיקון ועי"ז תפסול היריעה מותר לחתוך כיון דנפסל אין בו קדושת השם כל כך כההיא דסי' רע"ו סי"א ע"ש עכ"ד וע"ש עוד. ולע"ד אפשר דלא התיר בזה אלא אם השם אינו כתקונו מתחלת כתיבתו שאז לא חיילא עליו קדושת השם כלל אבל אם מתחלה נכתב כהוגן אלא שאח"כ נפסל כגון שנפסק הה"א וכיוצא אסור לחתוך דלא פקעה קדושתו. מיהו מדברי התפל"מ שם משמע דאף בזה מותר לחתוך ע"ש במ"ש ועל הטעמים הנ"ל סמכתי כו' ומ"מ צ"ע בזה ואי"ה לקמן יבואר עוד. וכתב בתשובת הרשב"ש סי' קס"ד בס"ת שנמצא בו תוספת שני שמות שא"נ. א"א הרב ז"ל (הוא הרשב"ץ) כתב בתשובה (עיין בזה בתשב"ץ ח"א סי' קמ"ט וח"ב סי' ק"ט) שיכול לקלוף את השם בסכין חדה ואני רע עלי המעשה ליכנס בספק שמא יחתוך השם לשנים וטוב בעיני לקדור את השם ולגנזו בצלוחית של כלי חרס ע"ש וכ"כ בתשובת מעיל צדקה סי' כ"ט דשמות המיותרים נהגו במקומו ע"פ פסק מורו הגאון מהר"א ברודא ז"ל לקדור אותן עם עוד איזה תיבות מן הפסוק עמו שלא יהא נראה כקודר השמות ומכשירין היריעה הנשארת ע"ש. [וכן העלה בת' חתם סופר סימן ער"ב בס"ת שנמצא תיבת אלהיך מיותר בפסוק כי לא ינקה ה' את אשר ישא ומסיק הלכה למעשה לקדור ד' תיבות דהיינו אלהיך את אשר ישא ולגנזם ולהטיל מטלית במקומו ולכתוב קצת באותיות משוכות תיבות את אשר ישא כדי שלא ישאר ריוח ג' אותיות ואז שפיר דמי. וכ' שם דבת' הרא"ש שאוסר קדירת השם מיירי להדיא שלא היה שום פסול בהשמות אלא שהפתוחות וסתומות לא נכתבו כראוי והיינו כיון שהשמות אינם גורמים הפסול לא נכון לקדרם אבל בשם יתר דהשם גורם פסול לכמה שמות שבס"ת זהו כבודו וגם בת' הר"י בן הרא"ש שאוסר להדיא אפילו בשם יותר שלא לקדרו איהו נמי לא אסר אלא להשאיר מקומו נקוב שיהיה ניכר גנאי לעולם אבל למלאות הנקב במטלית מודה דשפיר דמי ע"ש בסימן רס"ד שם האריך יותר בזה ושם מבואר דאפילו אין השם מיותר וגם נכתב בכשרות רק שנפסל אח"כ כגון שנמחק קצת מ"מ כיון שעי"ז גורם לכמה שמות קדושות שבהיריעה להביאם לגניזה רשאים לקדרו ולהטיל מטלית ולכתוב שם שם אחר וטוב יותר שיקדרו עוד איזה תיבות עמו ואם אפשר לקדור ע"י גרמא בלי מעשה בפועל עדיף ע"ש]. ועיין עוד בשאילת יעב"ץ שם שהעלה דרך הנכון שיש לנהוג בקדירת האזכרות לצורך. זהו באזכרה יתירה סמכינן אהרבה פוסקים דפשיטא להו דשרי לקדור לכתחלה ולית דחש לדר"י בן הרא"ש בהא ואף שישאר הנקב כמו שהוא ואם אפשר לטלותו במטלית כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן וה"ה לכל צורך תיקון השם בדלא סגי בלא"ה. ושרי לקדור עד ארבעה. אבל אם נזדמנו ארבעה שמות שצריכין תיקון א"א לקדרם דמיחזי כמנומר אלא מסלק היריעה ובשביל תיקון הפרשיות העיקר כדברי הר"ם שאין לתקנו כלל אפילו לא יפגע בשם ואצ"ל היכא דפוגע אפילו בשם אחד דהא ודאי אית ביה תרתי לאיסורא היינו קדירה שלא לכבוד השם וגם הס"ת משתנה לגריעותא ובעי גניזה. מיהו אם עבר ותיקנו מתוקן בלבד שלא יהא כמנומר ע"ש. ועיין בתשו' שיבת ציון סי' מ"ז בסופר שטעה וכתב בפ' לך לך בפסוק ה' אלהים מה תתן לי שהשם הראשון צריך להיות אדני ושם השני הויה וטעה וכתב שם השני אלהים כקריאתו דהס"ת פסולה כדלקמן ס"ו אם מותר לקדור השם שנכתב בטעות וכתב דאפילו לדעת המקילין לקדור היינו דוקא כגון שכתב ב' שמות במקום שהיה לו לכתוב רק אחד דהוי כמו קדושה בטעות אבל בנ"ד שגם שם השני ראוי לקדושת השם ואף שהיה לו לכתוב שם הויה והוא כתב אלהים מ"מ לא הוי הקדושה כל כך בטעות ויש לומר דלכ"ע אסור לקדור לכן אין תקנה ליריעה זו וצריכה גניזה. וע"ש בסי' מ"ד שכתב דאם קשה להשיג סופר לכתוב יריעה אחרת והצבור צריכים לס"ת יש להתיר לקדור גם בזה. ואם יש אומן ויכול לקלוף השם שלם ולא יגע בו הוא טוב יותר כמו שהביא המג"א בסי' ל"ב ס"ק כ"ו בשם רי"ל וכ' עוד דאפי' לדעת התוס' דאסור לכתוב דבר במקומו בנ"ד יש להתיר אם נקלף שם אלקים לכתוב במקומו שם הויה דעיקר עעם התוס' דמקומו הוא קדוש מעבר לעבר וכל זה לכתוב בו דבר שאין קדושה כ"כ אבל כשכותב שם הויה במקומו אין בזה ירידה מקדושה הראשונה ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רע"ו ס"ק י"ג בשם תשובת פרי תבואה. [ובענין מ"ש בת' שיבת ציון הנ"ל דלקלוף השם טוב יותר עי' בזה בת' חתם סופר סימן רנ"ט ור"ס שהביא ג"כ דברי המג"א הנ"ל דמתיר בפשיטות וגם דברי הש"ך סק"ג שאוסר וכ' דהיתר לקלוף תליא בפלוגתת רש"י ותוס' ב"ב דכ"א ע"ב גבי סופר מתא ומסיק דמי יכניס ראשו לכתחלה להקל בשם הקודש ומ"מ אין בידינו כח למחות בהסופרים הנוהגים כיון דמרא דשמעתא הוא הרשב"ש (שהובא לעיל) והוא בעצמו כתב שלא מיחה ע"ש. ושם בסימן רס"ד הביא דגם הרלב"ח בתשו' סימן ב' כתב להתיר בקליפת השם ממקומו קליפה דקה וכ' עליו דהוא תמוה דממ"נ אם דעתו לקלוף השם ולכתוב במקומו תיבות אחרות זה לא יתכן דהשם קידש כל עובי הגויל כמ"ש תוס' בערכין ו' ואם יניח כך חלק בלא כתב זה אפשר יתכן בשם אל או יה אבל בשם בן ד' אם יניח מקומו חלק הרי הוא פרשה סתומה לדעת הרא"ש וסיעתו ע"כ תיקון הקילוף ישתקע ע"ש וכ"ז בעצם השם אבל לקלוף אותיות הנטפלים עמש"ל סימן רע"ו ס"ק י"ב] (אך בתשובת גו"ר ותשו' אור ישראל ונהר שלום ובארות המים דעתם כהמג"א דקליפה מותר):
ה סָעִיף ב כדי מ' אותיות. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ב דכדי ט' אותיות על ס"ת זו משערינן ע"ש:
ו סָעִיף ב הם עיקר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש לענין נוני"ן הפוכין ועיין בתשו' מעיל צדקה סימן כ"ט שכתב דדעתו דכל שהם יותר משנים הפוכים מן האותיות שבאמצע הפסוקים עצמם הרי זה המוסיף גורע מאותיות התורה כי שנים שמענו וכל שכתוב יותר הרי חסרה התורה אותן האותיות הנהפכין כי נו"ן הפוכה אינו מגדרן של אותיות ע"ש ועיין בשו"ת לחמי תודה מהגאון מהר"י באסאן ז"ל סימן כ"ח שאין דעתו כן ע"ש שכתב סמך ישר להפיכת הכ"ף פשוטה שבפסוק לשמור את דרך עץ החיים והעלה שאין לגרור ולתקן מה שכבר עשאו הסופרים על פי הקבלה איש מפי איש ע"ש באורך. ועיין בתשובת מהרש"ל סימן ע"ג שהאריך מאוד בענין נוני"ן הפוכין וכתב שם שחפש ובדק בס"ת וראה י"ב תמונות בענין הנוני"ן וביאר שם באיזה תמונה הוא עיקר ואיזה בדיעבד כשר ואין צריך לתקן ואיזה פסול אף בדיעבד וצריך למחוק ולתקן ואופן תיקונם ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן ע"ד שחולק על מהרש"ל והעלה שנוני"ן המנוזרים הם סימנים עומדים בפ"ע אחת קודם ויהי בנסוע ואחת אחרי כלות פ' ויהי בנסוע בריוח שבין הפרשיות וכדי שלא ימעט בשיעור ריוח הפרשה יש להניח אחרי כלות מן המחנה שהיא לפני ויהי בנסוע באמצע שיטה ריוח כדי ט' אותיות ואח"כ הנו"ן המנוזרת ואח"כ ריוח ב' או ג' אותיות ויתחיל ויהי בנסוע באותה שיטה כדין סתומה ואחר כלות אלפי ישראל יניח ריוח כמו שתי אותיות ואח"כ נו"ן מנוזר ואח"כ ריוח ט' אותיות באותה שיטה ובראש השיטה הב' יתחיל פ' ויהי העם כו' ובזה יוצא מידי כל החששות וצורת הנוני"ן המנוזרין כמ"ש האור תורה. וע"ש עוד שחולק ג"כ עמ"ש מהרש"ל שם שאם עשה הסופר נו"ן יתרה בין הפרשיות נפסלה הס"ת דאפילו אות אחת יתרה פוסלת דהא ליתא ואין לפסול הספר משום יתר אות היכא שעומד בפ"ע ואינו מקלקל את התיבה ע"ש ועיין בתשובות בית אפרים חי"ד סימן ס"ד שדחה ראייתו ומ"מ העלה שהדין אמת ביתר אות בפ"ע שאין לפסול ומ"מ ודאי שיש לתקן ולמחקו משם אלא שהס"ת לא נפסל בכך אבל ביתר תיבה היא פסולה ואם נמצא באמצע הקריאה מוציאין אחרת ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ש"א יש לפסול אם נכתב ארור שוכב בפ' סתומה ע' בת' מ"צ שם שכתב שאין לפסול בזה וכמו שנמצאת כן תהיה אך מתחלה לא יכתוב הסופר שם סתומה וכן במלת דכ"ה כמו שנמצא כן יהיה ומתחלה יכתוב בה"א (וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ע"א ע"ש שהאריך בזה) עוד כתב בענין ויהי ימי נח שנמצא כתוב ויהיו אין מוציאין אחרת באותה שבת והקורא יקרא ויהי ובחול יתקנו אך אינו מחליט בתקנת הוי"ו עד יסכימו עמו ע"ש. ועיין בתשו' בית אפרים שם שכתב בענין מלת פצוע דכה שנמצא כתוב באל"ף שאם עדיין אין הס"ת בשלימות רק הטעות נמצא ביריעה או אפילו בס"ת אלא שנמצא בה עוד טעיות אחרות שהיא פסולה ודאי על ידה ואם הוא רוצה לתקן טעות זה למחוק האל"ף ולכתוב ה"א במקומה הרשות בידו ודוקא אם הספר תורה היא כשרה אין להוציאה מכשרותה למחוק ולתקן בשביל זה לבד. וע"ש עוד בענין כי טבת הנה בסוף פ' בראשית צ"ל חסר בלא ווי"ן וכתב שראה בחבור נדפס מחדש שצ"ל מלא וי"ו ולכתבו טובת וכותב שכל הסופרים והספרים בטעות אבל טעה טעות גדול וחלילה לעשות כן ואם נמצא מי שכתב מלא צריך לתקן ולכתוב חסר ע"ש:
ז סָעִיף ב אם נמצא. עיין ש"ך סק"ו ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק א" סימן י"ג:
ח סָעִיף ד בשלשים שיטות. עיין בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ט מ"ש בזה. עוד כ' שם דרש דרש אינו לעכב. אש דת צ"ל מלה אחת וקריין תרין ואם כתובה בב' שיטין אפשר שיש לפסול ע"ש [ועיין בת' חתם סופר סימן ע"א בד"ה דפסיק ליה ספרא בענין כדרלעמר דבחולין ס"ה מבואר דהוא שמא חד וב' תיבות והרמ"ה וכל בעלי מסורת הסכימו דהיא תיבה אחת לגמרי וכן הלכה רווחת במסורה נגד הש"ס ומ"מ מפרישים קצת ביניהם להפיס דעת האומרים שהוא ב' תיבות וכבר תמה ע"ז בספר אור תורה פ' לך והאריכו בזה בת' שב יעקב סימן נ"ו ובב"ש ס"ס קכ"ט ובס' גט פשוט וטיב גיטין והוא ז"ל כ' להסביר דברי הש"ס בביאור נכון באופן שגם בש"ס מבואר דכדרלעמר תיבה אחת ע"ש וגם בסימן רס"ב מזה. עוד שם נדון ס"ת שכתוב בו בעל חנן בשתי שיטין ואין סופר מוכן לתקנו והציבור נדחק לס"ת והביא דברי מנחת שי פ' וישב סימן ל"ט שכתב בשם הרמ"ל ז"ל פוטי פרע ומלכי צדק בעל חנן צפנת פענח כולהון כתובין תרתין מילין וקרי חד שמא כו' וא"כ לא מיכתבי בתרי שיטין וכן מבואר מדבריו בפ' מקץ סימן מ"א אך לפ"ד רמב"ן פ' וישלח י"ל דבעל חנן נכתב בשני שיטין. מ"מ לא שבקינן ודאי של הרמ"ה מפני ספיקא של הרמב"ן וא"כ אם סופר מצוי בודאי יתקננו לכתוב בחד שיטה (עמ"ש בסימן קס"א והובא לעיל סק"א ודוק) ואם אינו מצוי ודחיקא שעתא יש להכשיר עד יבא סופר ויתקן ע"ש בשמו לקמן סימן רע"ו ס"ק י"ד[:
ט סָעִיף ה באמצע ריוח. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קע"ד שכתב בשירת האזינו שאין השורות שוים א"צ לתקן ע"ש:
י סָעִיף ו וקטנות עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ע"ה בענין וי"ו קטיעא בפסוק בריתי שלום אם העיקר כדעת האור תורה שהיא חלוקה בענין שיש צורת י' ולמטה ממנו קו קטן וחולק על רבינו בחיי שכתב דהוא וי"ו זעירא. והאריך בזה לדחות ראית בעל א"ת וכתב דלא מצינו מי שיסבור דהוא מופסק באמצע רק דהריטב"א כתב כן בחידושיו אבל גם זה אינו מוכרח שיהיה כדעת האור תורה דמה שלמעלה יהיה כמו יו"ד ממש אלא דלמעלה יהיה כשיעור וי"ו קטנה ולמטה קו קטן ולכן אין לעשות כדעת הא"ת דיש ערעור גדול ע"ז דילמא אין המכוון בש"ס כזה וא"כ אין כאן צורת וי"ו כלל משא"כ אם עושין כדעת הבחיי אין חשש דאף אם המכוון בש"ס לתמונת אות מ"מ הרי לנו מגדולי רבותינו דאין בזה פסול אם לא עשה ו' קטיעה כלל רק כשאר ווי"ן ולרוחא דמילתא יש לצאת ג"כ לדעת הריטב"א ולכתוב וא"ו זעירא ויניח מעט חלק ולמטה ממנו עוד קו קטן וכן צוה לעשות בספר תורה שלו ע"ש:
יא סָעִיף ו והנקודות. עיין בתשובת אבן שהם סימן כ"א שנשאל על מה מה שנקוד בס"ת וי"ו של ובקומה איזה וי"ו אם הוא וי"ו ראשונה או שבאמצע כי בגמרא בנזיר ובהוריות אמר סתם נקוד על וי"ו של ובקומה והעלה דצריך לנקוד וי"ו שבאמצע תיבה עיין שם:
א סָעִיף א פרשה כו' יגנז. כ"ה במ"ס פ"א הלכה י"ד:
ב סָעִיף א וי"א דמותר כו'. דמ"ש יגנז מפני שאסור למעט את הכתב לכתחלה כמש"ל סי' רע"ג ס"ב: (ליקוט) וי"א כו'. והרמב"ם חולק וכ"ד הריב"ש סי' ז' וע"ש בארוכה וראיות הרשב"א עש"ה (ע"כ):
ג סָעִיף ב בצורת כו'. עמ"ש בא"ח סי' ל"ב סל"ו:
ד סָעִיף ג ודוקא כו'. דלא אמרו אלא או שכתב את השירה כיוצא בה ומ"ש במ"ס פ"א הלכה י' מסורג כו' או כו' היינו שאין כתוב אריח ע"ג לבינה וז"ש ובלבד כו':
ה סָעִיף ד שירת הים כו'. מ"ס פי"ב הלכה י"א:
ו סָעִיף ד ושאר כו' עד כו'. כמ"ש בספ"א דמגילה ובמ"ס שם הלכה י' ר"ז ר"י בשם רב כו':
ז סָעִיף ה צורת כו' וכותבין כו'. כ"כ בשם מ"ס והוא שם במ"ס והוא משובש אצלינו:
ח סָעִיף ו כתב המלא כו'. עבה"ג ועתוס' דמנחות למ"ד א' ד"ה אבל כו': (ליקוט) כתב כו'. מנחות ל"ב ב' כתב האגרת וכפי' תוס' שם ד"ה כתבה כו' וכפירושם דיליף מספר מה ספר כו' וכפי' השני שברש"י ע"ש (ע"כ):
ט סָעִיף ו וכל כו'. ע"ל סי' רע"ג ס"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.