א סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ מֻגָּהּ, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֶלָּא יְתַקֵּן אוֹ יִגְנֹז. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר סְפָרִים (רַשִׁ"י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב נ'). וְאֵין לְהַגִּיהַּ שׁוּם סֵפֶר עַל פִּי הַסְּבָרָא, כִּי אִם בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טָעוּת (הָרַב ר' דָּוִד כֹּהֵן בַּיִת ט"ו וְחֵרֶם קַדְמוֹנִים).
ב קָרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר וְנִמְצָא בּוֹ טָעוּת, מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֶרֶת וּמַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא הַטָּעוּת, וּמַשְׁלִימִין שִׁבְעָה עַל אוֹתָם שֶׁקָּרְאוּ בְּמֻטְעֶה. וְאִם נִמְצָא הַטָּעוּת בְּאֶמְצַע קְרִיאַת הַתּוֹרָה, גּוֹמֵר קְרִיאָתוֹ בַּסֵפֶר הַכָּשֵׁר וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ, כִּי בְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ לְפָנֶיהָ בַּסֵפֶר תּוֹרָה הַפָּסוּל, וְכֵן קְרִיאָה שֶׁקָּרְאוּ בּוֹ, עָלְתָה לָהֶם בְּדִיעֲבַד. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין שֶׁנִּמְצָא הַטָּעוּת בְּסֵפֶר תּוֹרָה רִאשׁוֹנָה בֵּין שֶׁנִּמְצָא הַטָּעוּת בַּשְּׁנִיָּה שֶׁקּוֹרִין בָּהּ חוֹבַת הַיּוֹם לְמַפְטִיר וְעַיֵּן בא"ח סִימָן קמ"ג.
ג סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ טָעֻיּוֹת, אָסוּר לִקְרוֹת בּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיהֶנּוּ, כִּי הוּא מֻחְזָק בְּמֻטְעֶה.
ד סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ג' טָעֻיּוֹת בְּכָל דַּף וְדַף, יְתַקֵּן. וְאִם הָיוּ ד', יִגָּנֵז. וְאִם הָיָה רֹב הַסֵפֶר מֻגָּהּ, וְהַשְּׁאָר יֵשׁ בּוֹ ד' טָעֻיּוֹת בְּכָל דַּף, וְנִשְׁאַר אֲפִלּוּ דַּף אֶחָד מֵאוֹתוֹ הַשְּׁאָר הַמְשֻׁבָּשׁ בְּלֹא ד' טָעֻיּוֹת, הֲרֵי זֶה יְתַקֵּן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר, לְפִי שֶׁהוּא גְּנַאי לִתְלוֹת כָּל כָּךְ בֵּינֵי שִׁיטֵי. אֲבָל אִם כָּתַב הֶחָסֵר מָלֵא, אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּכָל דַּף וְדַף כַּמָּה טָעֻיּוֹת, יְתַקֵּן, לְפִי שֶׁאֵין הַגְּרִידָה גְּנַאי כְּמוֹ הַתְּלִיָּה. הַגָּה: וּכְשֶׁגּוֹרֵד, יַרְחִיב הָאוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁלְּאַחֲרָיו קְצָת, שֶׁלֹּא יְהֵא מָקוֹם הַגֶּרֶד הֶפְסֵק בַּתֵּבָה (ב"י וּמָרְדְּכַי ה"ק).
ה אִם דִּלֵּג שְׁנֵי שִׁיטִין אוֹ ג', לֹא יִמְחֹק שְׁלֹשָׁה שִׁיטִין לִכְתֹּב בִּמְקוֹמָם אַרְבָּעָה אוֹ ה' לְהַכְנִיס מַה שֶּׁדִּלֵּג, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט הַכְּתָב וּמִחְזֵי כִּמְנֻמָּר (פי' כְּעוֹר נָמֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גְּוָנִין הַרְבֵּה). וְטוֹב לְסַלֵּק הַיְרִיעָה. וּמִכָּל מָקוֹם הַסּוֹפְרִים נָהֲגוּ לְתַקֵּן, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל רֵישׁ סי' רע"ה.
א סָעִיף ב מוציאין ספר תורה אחרת כו'. היינו דוקא כשנמצא טעות גמור כמו שנתבאר בא"ח סי' קמ"ג סעיף ד' בהג"ה:
ב סָעִיף ב גומר קריאתו בס' הכשר כו'. והב"ח סמך אהראבי"ה שבמרדכי פ"ב דמגילה והאריך להוכיח כן בראיות דאין להוציא אחרת אלא יקרא הטעות בע"פ ע"ש וכל דבריו אינם מוכרחים דמה שהביא ראיה מיומא דצריך ברכה אחרת לפניה בספר תורה אחרת אע"פ שראיה זו כתובה בדברי ראבי"ה מ"מ אינה מוכרחת דיש לומר דשאר פוסקים סוברים דר"ה פליג אר"ל אי נמי דוקא התם שלא היה דעתו על פרשה זו ולא על ספר תורה זו ובזה נדחו ג"כ שאר ראיות שהביא שם ע"ש גם מ"ש דהוי הפסק בשהייה לאו מלתא היא דכיון שהוא מענין הקריאה לאו הפסק הוא כדלעיל סימן י"ט וסי' רס"ה ס"ה והדבר ברור שלא נעלם מעיני המחבר והרב דברי ראבי"ה אלו שבמרדכי שהרי הביאו בבית יוסף וד"מ ואעפ"כ לא ראו דבריו באשר כי כבר נתפשט המנהג כהר"י בי רב וגם העט"ז הסכים לדברי המחבר ע"ש:
ג סָעִיף ב בספר הכשר. היינו כשלא קרא ג' פסוקים אבל קרא ג' פסוקים ויכול להפסיק שם מברכים לאחריה ומשלימין המנין בספר תורה האחרת כמו שנתבאר בא"ח לשם:
ד סָעִיף ד ואם היה רוב הספר כו'. כלומר שרוב אותיות של הספר מוגה והשאר יש בו בכל הספר ד' טעיות בכל הדף ונשאר בו רק דף א' שאין בו ד' טעיות יתקן:
ה סָעִיף ד שלא יהיה מקום הגרד הפסק בתיבה. דבכה"ג פסול כיון שהרחיק התיבה עד שהיא נראית כשתים כדלעיל סי' רע"ג ס"ד:
א סָעִיף ב ומתחיל ממקום שטעה. דבדיעבד הוה קריאה מה שקרא בספר שהוא פסול כקצת דעות בב"י:
ב סָעִיף ב ומברך לאחריה כו'. במרדכי פ"ב דמגילה כתוב דיש ללמוד דס"ת דחסרין בה אותיות או תיבות או פסוק דאין להפסיק לקורא להביא ספר תורה אחרת אלא קורא אותו בע"פ ותו יש לחוש להביא ס"ת אחרת כדאמרינן במסכת יומא (פ' בא לו דף ע') גבי כ"ג דקורא פרשת אחרי מות בס"ת ובעשור לחדש שבחומש הפקודים קורא בע"פ ופריך ונייתי ס"ת אחרת ונקרי ומשני ר"י מפני פגמו של ראשון דחד גברא יקרא בב' ס"ת ר"ל אמר מפני ברכה שאינה צריכה פרש"י שאם מביא ס"ת אחרת היה הקורא צריך לברך לפניה ולאחריה הלכך קורא בע"פ דבחד ברכה נפיק ואע"ג דליכא כאן פגמו של ראשון שהרי פגומה היא וחסירה היא מיהו משום דר"ל יש לחוש משום ברכה שאינה צריכה דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והא דפסקינן דלכתחלה קורא ע"פ פסוקים החסרים ה"מ אם עדיין לא קרא ג' פסוקים או שהוא רביעי בר"ח או בח"ה שצריך לגמור הפרשה שאין מוסיפין עליהם או שהחסרון בסמוך לפרשה ב' פסוקים דאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים דהוה דומיא דכ"ג דמוטל עליו לקרות הכל אבל אם כבר קרא ג' פסוקים ורחוק מהפרשה שאפשר לו לסיים ולברך יברך אשר נתן ויביאו ס"ת אחרת עכ"ל. והבית יוסף בא"ח סי' קמ"ג כתב על דברי המרדכי שאין נוהגין כן אלא כמו שכתב כאן והוא דעת רבו מהר"י בי רב ע"ש דברי רמב"ם ואיני כדאי להכריע אבל נ"ל שמה שהקשה המרדכי מכח ברכה שאינה צריכה אם יוציאו ס"ת אחרת לא קשה מידי דתחלה נדקדק שיש לתמוה הרבה למה צריך ברכה אחרת בס"ת אחרת גבי כ"ג ולא סגי במה שבירך תחלה וכוון גם על השניה והלא בשאר דוכתי לא אמרי' הכי כגון המברך על פירות ואכל ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין אין צריך לחזור ולברך כמ"ש בא"ח סי' ר"ו ותו מביא שם בב"י בשם הירושלמי באמת המים שאדם מברך עליהם ואותן מים שהיו לפניו הלכו ובאים אחרים בשעה ששותה שלכך נתכוין מתחילה והטעם מבואר שם בא"ח דלכך נתכוין מתחלה מה שאין כן בתורמוס שנפל מידו ונוטל אחר צריך לחזור ולברך לפי שלא היה דעתו עליו תחלה כדאיתא שם בא"ח בשם הירושלמי לחלק בזה וכן בשוחט שמברך על מה שיביאו לו לשחוט אע"פ שלא היו כולן לפניו בשעה שמתחיל לשחוט אין צריך לחזור ולברך כמ"ש בסי' י"ט ואם כן הכי נמי נימא בס"ת שלכך נתכוין תחלה גם על השניה ואם כן יקרא גם פרשה של ובעשור לחדש בס"ת אחרת ונ"ל ברור דשאני ס"ת של כ"ג דיש שתי מצות לפניו תחלה ובתחלה יודע שצריך לעשות שתי מצות ואין לאחת שייכות פטור בחברתה דוגמא לדבר באין שם בבית הכנסת לוי שהכהן קורא גם במקום לוי וחוזר ומברך אע"פ שבשעת הברכה שבירך תחילה היה יודע שיקרא פעם שנית במקום לוי אפ"ה כיון שזו מצוה אחרת לא יוכל לפטור אותה תחלה בברכה אחת הכי נמי כן הוא כיון שבשעת הברכה שבירך כ"ג תחלה היה יודע שיצטרך להוציא אח"כ ס"ת אחרת לקריאה אחרת ע"כ יצטרך לברך שנית וממילא אין זה דומה לאמת המים אע"ג דהתם ג"כ ידע מתחלה שיבואו מים אחרים מכל מקום לא חשיב לשתות דוקא ב' פעמים או יותר משא"כ בכ"ג שהיה לו ודאי שיקרא ב' קריאות בשני ספרי תורה א"כ יהיו ב' מצות לפניו שיש לו חיוב על שניהם ואינו דומה ג"כ לשוחט שזכרנו דהתם אין לו הכרח תחלה לשחוט עוד אחרים ע"כ יוכל לכלול את הכל בברכה אחת וכמו באכילה שא"צ לברך על כל כזית בפני עצמו מפני שהרשות בידו לאכול מה שירצה וכל מה שעלה בדעתו לאכול פוטר בברכה אחת וכזה תמצא הרבה פעמים ע"כ קאמר בגמ' שכ"ג יקרא פרשת ובעשור לחדש בעל פה שא"צ ברכה אחרת אלא במה שיקרא בס"ת אחרת אבל על הקריאה בעל פה לא תקנו ברכה ואחר שמוכח כן אין כאן שום קושיא בנמצא פסול בס"ת שיצטרך לברך שנית דכאן אין שני חיובים אלא שהשניה באה אחר שנפסלה הראשונה ובזה אמרינן דבשעת הברכה נתכוין אם תהיה ס"ת זו פסולה תהיה הברכה נמשכת על השניה מה שאין כן בתורמוס שנפל מידו בשוגג שלא חשב על זה תחלה שיאכל אכילה אחרת מן הנשאר כמ"ש רמ"א בא"ח סי' הנ"ל ע"כ ודאי א"צ לברך שנית על ס"ת שיוציאו שנית כל שלא קרא ג' פסוקים דאלו קרא ג"פ כ"ע מודים דמברך ברכה אחרונה אחר קריאת הפסולה כמו שכתב רמ"א בא"ח סי' קמ"ג אלא ודאי דלא קרא עדיין ג"פ נמצא שלא קיים עדיין שום מקצת קריאה אלא ע"י השניה ואין כאן מצוה אחרת אלא תקון שהיא משלמת החסרון של הראשונה כדי שיהא יוצא מה שבירך על הפסולה ע"כ א"צ לחזור ולברך והוה ככל מילי דעלמא שזכרנו בסמוך וא"כ דרכו של הש"ע בזה על פי רבו הוא נכון ולא קשה מהוכחה שזכר המרדכי ועוד כ' המרדכי ראיה לדבריו ממ"ש במגילה פ' ב' ל"ק הא בכולה הא במקצתה פירוש דאם כולה מטושטשת או מקורעת אין יוצאין במה שקורין בעל פה הא במקצתה יוצאין במה שקורא על פה ומזה למד לספר תורה שחסר כו' שיקרא בעל פה והוא תמוה מי דמי מגילה לס"ת דהא בס"ת אפי' מקורעת מקצתה פסולה ואיני יודע שום מעלה בזה בדרכו של המרדכי מדרכו של מהרר"י בי רב ואחריו הש"ע דאדרבה ק"ו הוא אם תוכל לומר שבשעת ברכתו היה מכוין ג"כ אם יהיה פסול שיקרא בעל פה ק"ו שתוכל לומר שיקרא בס"ת אחרת כיון שהכל מצוה אחת: אלא אי קשיא לי הא קשיא לי ממה דפריך במס' יומא שם גבי כ"ג דקורא פרשת ובעשור בעל פה אמאי נגלול ונקרי ומשני מפני כבוד ציבור ופירש"י שיהיו מצפים ודומים לכך והדר פריך וניתי ס"ת אחריתא ונקרי פירש"י שהיה נגלל לפרשת ובעשור כו' ומשני משום פגמו של כו' כמו שהבאתי לעיל וא"כ קשה לדרכו של מהרר"י בי רב וש"ע דגם הכא ניחוש לכבוד הצבור ולא נוציא אחרת דכשנוציא אחרת יצטרך לגלול בה דהא דמהני התם אחריתא הוא משום שכבר הכינו לזה וגללו אותה למקומה מה שאין כן בכאן בדין הטעות איכא טפי טירחא מגלילה דגבי כ"ג דכאן יהיה תרתי הוצאת ספר תורה אחרת וגלילתה וכי תימא דעכשיו אין חוששין לכבוד ציבור זה אינו דמסיק ב"י בא"ח סי' קמ"ד דאין חילוק בין זמן לזמן בזה. ע"כ יש לתרץ דשאני הכא דע"כ צריך שתוציא אחר כך אחרת כשיגמור זה קריאתו ויעמוד אחר תחתיו א"כ אמאי לא נוציא תיכף אחרת ויקרא גם הראשון בספר כשר ע"כ נראה לע"ד נכון שודאי אף שאין לשנות ממה שכתב וקבע הלכה בשו"ע כאן ובא"ח מכל מקום אם נמצא טעות באותו שהוא קורא אחרון ואין אחריו עוד קורא שאז ינהוג כדרך המרדכי אבל לא מטעמים שזכרנו לעיל אלא מטעם כבוד ציבור שהוא תלמוד ערוך ואף ע"ג דיקרא אחר כך למפטיר מכל מקום אין שייך כאן כבוד הציבור דהא בלא"ה מפסיקין קצת באמירת קדיש ואם נמצא הטעות בקריאת המפטיר ג"כ לא יוציא אחרת אלא יאמר בע"פ כדברי המרדכי ואע"ג דבא"ח סי' קמ"ד כתב בית יוסף בשם אורחת חיים יום שמוציאין שני ספרי תורה שאין שם ספר תורה אחרת מוטב שידחה כבוד הציבור ויגללו הספר תורה ויקראו במקום האחר ולא אמרינן שיקראנה בעל פה שאני התם דודאי אין לומר שיעשה ברכה על קריאה השניה מה שיקרא כל הפרשה בעל פה מה שאין כן כאן שעושה ברכה על הקריאה בתורה אלא שאח"כ נמצא טעות אמאי לא יקרא בעל פה כמו כהן גדול ולא יטריח הציבור. ואף שמדברי רמ"א במה שכתב כאן ואין חילוק בזה כו' משמע שאף בקריאת הקורא האחרון יש לנהוג כדרך הש"ע מ"מ תלמוד ערוך שזכרתי דוחקני בזה לנהוג כדברי מרדכי אם נמצא הטעות בקריאת האחרון שיאמר הטעות בעל פה ויגמור בספר ההוא כל הקריאה הצריכה ולא יוציא אז אחרת אבל בקריאת הקודמים לו יש לנהוג כדברי הש"ע על פי רבו והוא נכון. ומו"ח ז"ל חולק על דברי בי רב וכתב להקשות על הש"ע מקושיית המרדכי ולפי מה שכתבנו נתיישב היטב בסייעתא דשמיא. ומה שהקשה מו"ח ז"ל על הש"ע דגלילה של ראשונה הוצאה אחרת היא והוה הפסקה אין זה קושיא דא"כ תקשה לך גם בההיא דכהן גדול דפריך תלמודא ונגלול ס"ת ולא משני שיהיה הפסקה. והכל נכון לפי ענ"ד:
א סָעִיף ב הכשר. כתב הש"ך היינו כשלא קרא ג' פסוקים אבל קרא ג' פסוקים ויכול להפסיק שם מברך לאחריה ומשלימין המנין בס"ת האחרת כמ"ש בא"ח בסימן קמ"ג ס"ד:
ב סָעִיף ב הטעות. והט"ז פסק דאם נמצא הטעות בקריאת האחרון ינהוג כדברי המרדכי לקרות הטעות בעל פה ויגמר בספר ההוא כל הקריאה הצריכה ולא יוציא אחרת מטעם כבוד הצבור ואע"ג דיקרא אח"כ למפטיר מ"מ אין שייך כאן כבוד הצבור דהא בלא"ה מפסיקין קצת באמירת קדיש ואם נמצא הטעות בקריאת מפטיר ג"כ לא יוציא אחרת אלא יאמר בע"פ עכ"ל:
ג סָעִיף ד הפסק. דבכה"ג פסול כיון שהרחיק התיבה עד שנראית כשתים כדלעיל סי' רע"ג ס"ד עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א שאינו מוגה. עיין בתשובת יד אליהו סי' פ"ח בס"ת שנמצא בו טעות אחד ונתערבה הס"ת באחרות וא"א למצוא הטעות בטילה ברוב ומותר לקרות בכל א' ולא אמרינן דהוי דבר חשוב כו' ובפרט שרבו המתירין בנמצא טעות אלא דאנן לא נהיגין כן וכן יש ספק דלמא הטעות בחומש האחר שאין קורים בו עתה דבשעת הדחק שרי יש להתיר כאן שלא בשעת הדחק אמנם משום אל תשכן באהליך עולה צריכים להיות זריזים לחפש בכל מאמצי כחם עד שימצאו הטעות ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רע"ז שנשאל ע"ד ס"ת שנמצא בו טעות והוצג בהיכל מן הצד ובא לידי שכחה ושוב השאילו לאנשי ישוב ספר תורה אחד מההיכל ואח"כ החזירוהו ואמרו שנמצא בו טעות ועתה בני הקהלה שכחו ולא ידעו אם זהו אותו הס"ת המוטעה מכבר או ס"ת אחר והשתא כל הספרים מעורבים זולת זה שנמצא בו הטעות עכשיו. והאריך בזה והביא דברי תשובת יד אליהו הנ"ל וגם דברי הס' בל"י שכתב בסימן זה ס"ת שנמצא בו טעות ונתערב לכתחלה צריך לחפש חיפוש אחר חיפוש עד שימצא הטעות. פשפש ולא מצא יש להתיר משום ס"ס שמא אין זה ס"ת פסול ואת"ל שהוא הוא דילמא איננו באותו חומש שאנו קורין בו היום ואפילו לא נתערב אלא חד בחד מותר ג"כ משום ס"ס ע"ש והוא ז"ל פלפל בדבריהם וכתב שדברי יד אליהו הנ"ל (דאתי עלה מכח ביטול ברוב) תמוהים דמה דמדמה לה לדבר הנאסר מחמת הבלוע ז"א דזה דמי לחתיכה הראויה להתכבד שבלע טיפת חלב שהחתיכה עצמה נאסרה ועוד דכאן לא שייך ביטול דכל היכא דאיכא לברורי ולהכיר האיסור אפילו במקום דקשה לברר ל"ש ביטול בשום אופן כדמוכח בבכורות ד' כ"ה ע"ב ומהתם למדנו עוד דלא שייך בנ"ד לומר זה שאבד זה שנמצא (ר"ל לענין שלא יצטרך לחפש אח"כ ולהגיה הס"ת אבל הא ודאי אם הגיה הס"ת ולא נמצא טעות יותר ודאי אמרינן דזהו טעות דמכבר דהא אפי' רשב"ג אמר תבדק כל השדה כולה עיין בסוגיא שם ודוק) דטעות בס"ת שכיח טפי טובא מתורי דנגחי אהדדי. ומוכח נמי דל"ש הכא לומר פלוגתא דתנאי דבדק ולא מצא דהכא לא שייך עורב אתא ונטלו וא"כ טעות להיכן אזיל וע"כ לא בדק שפיר ולא שייך כאן ביטול ברוב אפילו הגיה בחיפוש אחר חיפוש ולא אשכח אך דברי הבל"י יש להם מקום כו' ובנידון השאלה יש להגיה חומש א' שנדע בבירור שאין בחומש זה טעות. ומ"מ נראה דאם א"א לבדוק בזמן מועט אפילו חומש א' אין לבטל קריאת התורה וברכות בשביל זה כדמשמע ממג"א סי' ח' דבכה"ג הוי כמו שא"א לברר ועוד יש קצת סניף מלעיל סימן ק"י ס"ז והכי נמי האי ס"ת שנמצא בו הטעות נהי דלא אמרינן זה שאבד כו' מ"מ שוב אין אנו דנין עליו ונימא גם הטעות הראשון היה בזה הספר ושרי אחריני כו' עכ"ד ע"ש היטב]:
ב סָעִיף א יתכן. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ס"ו ובתשובת גבעת שאול סימן נ"ז:
ג סָעִיף א ואין להגיה. עיין בתשובת יד אליהו סימן כ"ז הביא בשם הרמב"ן פרק יש נוחלין דראוי לגעור על זה וכתב דהיינו כשרוצה למחוק הנוסחא הישנה ולהעמיד נוסחא אחרת ע"פ הסברא זו אין נכון אבל להעמיד שניהם ולכתוב בצדו סברתו אינו בכלל זה:
ד סָעִיף ב אחרת. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם מעיל צדקה וע"ש שחולק על הצמח צדק סי' קי"ט הביאו המג"א בסימן קמ"ג ס"ק ו' דאם נמצא במקום מגרשיהן מגרשיהם א"צ להוציא אחרת והוא ז"ל כתב שצריך להוציא אחרת כיון שהטעות נרגש במבטא. ועיין שם עוד בסי' צ"ד שכתב בס"ת שנמצא בפסוק לכה ואקחך אל מקום אחר היה כתוב לך בלא ה"א וכ"ף פשוטה שא"צ להוציא אחרת. עוד בסימן נ"ה בפסוק לא תנסו את ה' אלהיכם היה כתוב אלהיך ע"ש אופן תיקונו ועמ"ש לעיל סי' ער"ה ס"ק ו' עוד משמו בענין ויהי כל ימי נח שנמצא כתוב ויהיו אין להוציא אחרת והקורא יקרא ויהי ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קע"ח בס"ת שנמצא בפסוק הן עשו אחי איש שעיר ביו"ד וראוי להיות שער חסר יו"ד יש להוציא אחרת. וכתב עוד ס"ת שנמצא בפ' שמות בפסוק כי מן המים משיתהו כתב משתיהו א"צ להוציא אחרת ע"ש. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן נ"א בענין שנמצא בסדר שמיני ונטמתם בם היה כתוב ונטמאתם עם אלף אם צריך להוציא ס"ת אחרת וצידד לכאן ולכאן ודעתו נוטה יותר שלא להוציא אחרת ע"ש. ועיין בשו"ת אבן שהם סימן מ"א. וכתב בשו"ת חינוך ב"י סימן ה' וז"ל דעיקר הדבר אינו תלוי בוי"ו או ביו"ד אלא בשינוי הענין בשביל האות הנוסף דוגמא כבש כשב דלא נשתנה הענין או במקום עלה אי כתוב עלי לא מפקינן אחריתא וגם בזה לא נשתנה הענין דהא מצינו עלי באר שהוא לשון עליה עכ"ל ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן י"ג שחלק עליו דעלי במקום עלה או איפכא הוי שינוי לשון ממש דעלי לשון נקבה ועלה לשון זכר וצריך להוציא אחרת ע"ש וכן השיג עליו בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"ח ע"ש ועיין עוד בתשובת חב"י הנ"ל סימן ד' ה' ו' ועיין במג"א סימן קמ"ג סק"ז שכ' בשם של"ה דגם בכבש כשב מוציאין ועיין תשובת בשמים ראש סימן רפ"ח בהגהת כס"ד שם מה שהקשה ע"ז וכתב דאף אם נחמיר כדבריו אינו אלא אם כתב כשב במקום כבש דלעולם עיקר השם כבש אבל בהיפוך אין מוציאין אחרת ע"ש. ועיין בתשו' אדני פז סימן י"ג שכתב באם נמצא טעות בשביעי וכהאי גוונא באופן שא"צ להוציא ס"ת אחרת אין לומר בעת הגבהה וזאת התורה ע"ש:
ה סָעִיף ב גומר קריאתו בספר הכשר. עש"ך סק"ב מה שחולק על הב"ח שפוסק כדעת ראבי"ה דאין להוציא אחרת אלא יקרא הטעות בע"פ ע"ש גם בתשובת חוט השני סוף סימן ס"ב כתב דאנן לא פסקינן כב"ח בזה ע"ש:
ו סָעִיף ב ואינו מברך לפניה. עיין בתשובת חוט השני סימן ס"ב שכתב דזה דוקא בשכבר התחיל לקרות בזו אפילו לא קרא אלא פסוק א' אבל אם מיד אחר הברכה קודם שקרא פסוק א' מצא הטעות חוזר ומברך שנית על ס"ת אחרת וכתב דאף דמדברי הט"ז באמצע סק"ב במה שחילק בין תורמס לס"ת משמע שאפילו לא קרא כלל בס"ת זו הפסולה א"צ לברך על הכשרה שנית אין דבריו נכונים ע"ש:
ז סָעִיף ג שלש טעיות. עיין פמ"ג לעיל סימן פ"ד בשפ"ד ס"ק ל"ב שהניח בצ"ע אם אין הס"ת כתב יד סופר א' והגיהו הג' טעיות אפשר דמותר לקרות בו ע"ש. ועיין בס' בני יונה שכתב דאם נמצא טעות אחד והגיה וכן שני ושלישי והוגה בנתיים עד שלא היו ג' טעיות יחד א"צ להגיה כולה וכן נוהגין ועיין בספר אליהו רבא בא"ח ס"ס קמ"ג שלא כתב כן אלא דאף אם הגיה קודם שנמצא השלישי צריך להגיה כולה ע"ש (ועיין בנ"צ מ"ש בזה) מיהו אם נמצאו טעיות הרבה עד שנמצאו בה פ"ה טעיות אע"פ שהוגה בינתיים אפשר שנכון להגיה כולו. וכתב עוד שי"א דכל זה דוקא בס"ת שאין ידוע שהוגה פ"א אבל אם נודע שהגיה אותה מגיה מומחה אפילו נמצאו בה אח"כ כמה טעיות א"צ להגיה כולה אלא מתקן מה שנמצא והכי נהוג. כן הוא בקיצור שם אכן בפלפול שם מבואר שאין דעתו כן אלא דאף הוגה ע"י מוחזק אם מצא אחריו ג' טעיות צריכה בדיקה ע"ש:
א סָעִיף א וה"ה כו'. רש"י שם וש"פ ואפי' בגמ' ופוסקים דבכולם שייך אל תשכן כו':
ב סָעִיף א ואין להגיה כו'. וכ"כ בתוס': (ליקוט) ואין להגיה כו'. עתוס' דב"ב קל"ד א' ד"ה כל כו' ולר"י נראה כו' וכ"כ הרמב"ן וכתב שם שרבים מחקו שם גבי אתרוג תיבת לי בשביל שהוקשה להם קושית תוס' הנ"ל וכ' והרי מפורש מן הגמ' וירושלמי שאין זה כלום וכ' והגהת ספרים בסברא עבירה גמורה וראוי לנדות עליה (ע"כ):
ג סָעִיף ב קראו כו'. עבא"ח סי' קמ"ג ס"ד:
ד סָעִיף ג ס"ת כו'. ער"פ בתרא דעירובין (צ"ז א'):
ה סָעִיף ד וכשגורד כו'. כמ"ש בסי' רע"ד ס"ז וע"ל סי' רע"ה ס"א:
ו סָעִיף ה אם דילג כו'. כמש"ש לא ימעט כו' ולכן אמרו פתוחה כו' יגנז וכנ"ל ר"ס ער"ה:
ז סָעִיף ה (ליקוט) ומ"מ כו'. מ"ס פ"ה הלכה ה' גורר אחת וכותב שתים או שתים וכותב שלש ובלבד שלא יגרור אחת ויכתוב שלש. כצ"ל (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.