א סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס, יִשָּׂרֵף. כְּתָבוֹ כּוּתִי, יִגָּנֵז. נִמְצָא בְּיַד אֶפִּיקוֹרוֹס, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבוֹ, יִגָּנֵז. נִמְצָא בְּיַד כּוּתִי, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁמַּכְשִׁיר וְיֵשׁ אוֹמְרִים יִגָּנֵז. וְחַיָּבִין הַצִּבּוּר לִקְנוֹתוֹ מִמֶּנּוּ בִּכְדֵי דָּמָיו אוֹ יוֹתֵר מְעַט וּלְגָנְזוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְזַלְזֵל בּוֹ. וְאִם רָצָה לְהַעֲלוֹת בְּדָמָיו יוֹתֵר מִכְּדֵי דָּמָיו הַרְבֵּה, מַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּיָדוֹ. וְאִם הֻחְזְקוּ שֶׁבָּזְזוּ כְּנַעֲנִים סִפְרֵי יִשְׂרָאֵל, תּוֹלִים שֶׁאוֹתָם סְפָרִים שֶׁלָּהֶם הָיוּ וְקוֹרִין בָּהֶם.
ב גֵּר שֶׁחָזַר לְסוּרוּ מֵחֲמַת יִרְאָה, כָּשֵׁר לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה.
ג סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מַסוּר, עֶבֶד, אִשָּׁה, קָטָן, כּוּתִי, יִשְׂרָאֵל מוּמָר, פְּסוּלִין.
ד סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מַמְזֵר, יֵשׁ פּוֹסְלִין. וְהוּא הַדִּין גֵּר תּוֹשָׁב (מָרְדְּכַי סה"ק).
ה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָמַר הַסוֹפֵר לְאַחַר שֶׁיָּצָא מִיָּדוֹ: לֹא כָּתַבְתִּי הָאַזְכָּרוֹת לִשְׁמָן, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ. אֲבָל נֶאֱמָן הוּא לְהַפְסִיד כָּל שְׂכָרוֹ. וְלָמָּה אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ, שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַפְסִיד עַל הַלּוֹקֵחַ אוֹ עַל זֶה שֶׁשְּׂכָרוֹ, וְדוֹמֶה שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בַּאֲמִירָה זוֹ אֶלָּא שְׂכַר הָאַזְכָּרוֹת. לְפִיכָךְ אִם אָמַר: סֵפֶר תּוֹרָה זֶה עוֹרוֹת שֶׁלּוֹ אֵינָם מְעֻבָּדִים לִשְׁמָן, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאִם אֵין הָעוֹרוֹת מְעֻבָּדִין לִשְׁמָן אֵין לוֹ שָׂכָר כְּלָל. הַגָּה: מִיהוּ כִּשְׂכַר חֻמָּשׁ בְּעָלְמָא חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ, דְּהָא מִכָּל מָקוֹם לֹא גָּרַע מֵחֻמָּשׁ (מָרְדְּכַי פ' הַנִּזָּקִין).
א סָעִיף א אפיקורוס. הוא מין האדוק בעבודת כוכבים ומסתמא לשם עבודת כוכבים כתבו:
ב סָעִיף א ישרף. ובא"ח סימן ל"ט ס"ד גבי תפילין כתב די"א דיגנזו ועב"ח שם:
ג סָעִיף א כתבו כנעני. אפילו כתבו למכור לישראל. תוספות. ופשוט הוא דלא עדיף מעבד ואשה דלקמן סעיף ג':
ד סָעִיף א יש מי שמכשיר. ובא"ח שם ס"ד גבי תפילין כתב סתם דכשרים וכן כתב הטור ועיין בב"י שם כתב ישוב לזה:
ה סָעִיף א וחייבים הצבור כו'. ומשמע בש"ס דאין לומר לעובד כוכבים שיתן לו בזול יותר מדאי פן יכעוס וישליכה למקום האבוד וכ"כ ב"י ומביאו ד"מ: [ה] ואם הוחזקו שבזזו עובד כוכבים כו'. ונראה לי דה"ה במקומות שאין העובדי כוכבים יודעים לכתוב דאמרינן מסתמא בזזו אותו:
ו סָעִיף ג עבד כו'. והדרישה כתב שמדברי הרי"ף והרא"ש והטור נראה דדוקא גבי תפילין פסולין עבד ואשה וקטן ולא בס"ת וכתב שהאריך בתשובה ואינו מוכרח:
ז סָעִיף ג קטן. נראה דהיינו נמי אפי' קטן שהגיע לחינוך כמ"ש בא"ח שם לענין תפילין דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וה"נ י"ל כן לענין ס"ת וכן משמע בעט"ז להדיא:
ח סָעִיף ד יש פוסלין. במרדכי כתב טעם אחד דכשמגיע לפסוק לא יבא ממזר בקהל ה' נחפז ואינו כותב האזכרה לשמה ואפי' אמר נתכונתי אנן סהדי שלא נתכוון וה"נ בגר תושב כשיבא לכתוב לא תאכל כל נבלה וגו' לגר אשר בשעריך תתננה וגו' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וכ"כ בעט"ז טעם זה אבל באמת טעם זה אינו עיקר דא"כ אמאי כל הס"ת פסולה תפסל אותה יריעה ותו לא ועוד דא"כ ס"ת שכתבו ממזר או גר חוץ מאותן פסוקים תתכשר אבל במרדכי שם כתב עוד טעם אחר ממזר אינו מוציא רבים ידי חובתן וכל שאינו מוציא רבים י"ח פסול לכתוב עוד נ"ל טעם דדמי לעבד ואשה וקטן שאינם חייבים במצות להכי פסולים לכתוב ס"ת וה"נ גר וממזר יש כמה וכמה מצות שאין חייבים בהם י"ל לפ"ז כל הס"ת פסולה בכל ענין וכן נראה מדברי המחבר:
ט סָעִיף ה מתוך שנאמן להפסיד שכרו כו'. משמע אם כתב לו בחנם כגון במתנה וכה"ג אינו נאמן כיון שיצא מתחת ידו ובזה א"ש הא דשאל רבי אבהו להסופר ס"ת ביד מי וכ"כ הב"ח אלא שנדחק ששאלו כדי להוציא מפיו אם בחנם כתב או בשכר וקשה לפ"ז דא"כ לא הל"ל ס"ת ביד מי אלא אם כתבה בחנם או בשכר אלא נ"ל שרבי אבהו חשב שנתנה לו במתנה וכה"ג הלכך שאל ס"ת ביד מי שאם היתה ביד המקבל אינו נאמן וכדקס"ד דמקשה מ"ש מדרבי אמי כו' לכך אמר ס"ת ביד לוקח וזה כפתור ופרח ובין כך ובין כך הדין אמת דבחנם אינו נאמן כשיצא מתחת ידו וכן נתבאר בסי' קכ"ז רס"ב ועיין עוד שם מדינים אלו:
א סָעִיף א ישרף. דמסתמא לשם אליל כתבו אבל בכנעני יש ספק על כן יגנז ובטור הוסיף כאן ואין קורין בו נראה דקמ"ל דאפילו בבית אין קורין בו ביחידות אפילו ביש ספק מי כתבו ויש טוב טעם בזה לפי שהרמב"ם בפ"י מהלכות ספר תורה כתב נמצא למד שך' דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ס"ת ואם נעשה בא' מהן הרי הוא כחומש מן החומשים שמלמדים בהם התינוקות ואין בהן קדושת ס"ת ואין קורין בהן ברבים משמע שביחידות קורא בהם כמו בחומש ואח"כ קא חשיב כל הפוסלים וביניהם מונה שכתבו אפיקורוס או כיוצא בו משאר פסולים וקמ"ל הטור דבזה אפי' ביחידות קורין היינו בשאר פסולים אבל בזה דיש בו חשש שנכתב לשם אליל ודאי אפי' ביחידות אין קורין בהם על כן כתב הטור כאן שאין קורין בהם סתם דמשמע אפי' ביחידות זה נ"ל ברור בדעת הטור ולא כמו שפירש בדחוקים וכיון שראינו שכללו של הרמב"ם בזה לאו דוקא דיש מהם שאסור בקריאה אפי' ביחידות אף אנו נאמר שיש עוד חילוק בין השאר דהיינו כל פסול שהוא נראה לכל שהוא פסול ודאי קורין בו ביחידות ואין חשש שיקראו בציבור אבל בפיסול שאינו מוכח כגון שאינו מעובד לשמה יש לאסור לקרות בו אפי' ביחידות שמא יקרא בו אף בציבור כמו שמצינו בסי' נ"ז לענין ספק טריפה שלא ישהה אדם בתוך ביתו שמא יארע תקלה על ידי זה. ובסמוך נכתוב הוכחה לזה בס"ד:
ב סָעִיף א ואם רצה להעלות כו'. בטור כתוב ואע"פ שאין קורין בו חייבים לקנותו ומיהו אם רוצה להעלותו הרבה אין קונים ממנו אלא בכדי דמיו ומעט יותר ואם רצה להעלותו הרבה מניחין אותו בידו עכ"ל וקשה כפל לשונו ונראה דקמ"ל דלא תימא כל שהכנענים רוצה הרבה תכף אין חיוב על הישראל כלל ויניחנו בידו אלא תחלה כשרוצה הרבה אע"פ שאין עושה קנין עמו מ"מ צריך לעסוק ולדבר עמו בדברי רצוי אולי יהיה מושוה בכדי דמיו ומעט יותר ואם אחר כך עומד בדעתו אז מניחין בידו וילך לו ולא קודם לזה. וכתב ב"י דמשמע בגמרא שאין לומר לעובד כוכבים שיתנם בזול יותר מדאי פן יכעוס וישליך למקום האיבוד כדאשכחן בעובדא דההיא טייעתא:
ג סָעִיף ג עבד אשה כו'. דדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה:
ד סָעִיף ד יש פוסלין. הטעם בב"י דכשמגיע לשם הכתוב בתורה מה שמתנגד נגדו הוא כותב שלא לשם קדושה:
ה סָעִיף ה מיהו כשכר חומש כו'. פשוט שזה קאי גם אחלוקה הראשונה שלא כתב האזכרות לשמה ויש לי בזה מקום עיון דקשה לי א"כ דיש לו עכ"פ שכירות מאי שנא מרישא דאנו אומרים שמא לא נתכוין אלא להפסיד על הלוקח כו' ה"נ נימא כן כיון שיש לו על כל פנים שכר חומש ובדוחק י"ל דהכא מפסיד השכירות של ס"ת במה שהוא יותר על החומש והוא הפסד גדול ובזה אמרינן כיון שהוא מפסיד הפסד גדול ודאי נאמן להפסיד גם הס"ת וזה אינו חדא דמה הפסד גדול יש בין כותב ס"ת לחומשים כיון ששניהם בסגנון אחד על הגוילים בדרך גלילה רק שזה מעובד לשמה וזה אינו מעובד לשמה וזה פחות מהפרש שיש בין אזכרות שנכתבו לשמה בין שלא לשמה ותו דבגמרא אמרינן בהדיא אבל הכא מפסיד כולו אגריה משמע שאין לו שום שכר ולפי מה שכתבתי בסמוך דכל שיש פסול בדרך שאינו ניכר אסור לקרות בו אפי' ביחידות אתי שפיר כאן דודאי אין צריך ליתן לו שום שכר דכיון שאסור לקרות בו אפי' ביחידות דאתי למיקרי ביה בציבור כיון שאין הפסול מוכח מתוכו בזה ודאי ניחא דא"צ לשלם לו שכר:
א סָעִיף א יגנז. אפילו כתבו למכור לישראל. תוספות. ש"ך. וכתב הט"ז דבטור הוסיף ואין קורין בו נראה דקמ"ל דאפילו בבית אין קורין בו ביחידות אפילו ביש ספק מי כתבו ונ"ל דיש עוד חילוק בין זה לשאר הפסולין דהיינו כל פסול שנראה לכל פסולו ודאי קורין בו ביחידות ואין חשש שיקראו בו בציבור אבל בפיסול שאינו מוכח כגון שאינו מעובד לשמה יש לאסור לקרות בו אפילו ביחידות שמא יקראו בו בציבור כמו שמצינו לענין ספק טריפה בסי' נ"ז שלא ישהנו מפני התקלה עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו בזה וכ' דל"ד לספק טריפות ע"ש) ועיין בא"ח סימן ל"ט:
ב סָעִיף א יזלזל. ומשמע בש"ס דאין לומר לעובד כוכבים שיתן לו בזול יותר מדאי פן יכעוס וישליכה למקום האבוד וכתב הט"ז כשהעובד כוכבים רוצה הרבה יותר מכדי דמיו לא יסלק וימשוך ידו ממנו תיכף אלא צריך לעסוק עמו בדברי ריצוי אולי ימכרנו בכדי דמיו ומעט יותר ואם אח"כ עומד בדעתו אז מניחין בידו וילך לו ולא קודם לזה עכ"ל:
ג סָעִיף א שבזזו. וכתב הש"ך ונ"ל דה"ה במקומות שאין העובדי כוכבים יודעים לכתוב דאמרינן מסתמא בזזו אותם:
ד סָעִיף ג עבד. והדרישה כ' שמדברי הרי"ף והרא"ש והטור נראה דדוקא גבי תפילין פסולין עבד ואשה וקטן ולא בס"ת אבל הש"ך כ' שאינו מוכרח ונראה דבקטן אפילו הגיע לחינוך פסול כמו גבי תפילין וכן משמע בלבוש להדיא עכ"ל:
ה סָעִיף ה שכרו. כ' הש"ך משמע אם כתב לו בחנם כגון במתנה וכה"ג אינו נאמן כיון שיצא מתחת ידו:
ו סָעִיף ה מיהו. כ' הט"ז פשוט שזה קאי גם אחלוקה ראשונה שלא כתב האזכרות לשמה וקשה לי אם כן דיש לו עכ"פ איזה שכירות מאי שנא רישא דאנו אומרים שמא לא נתכוין אלא להפסיד על הלוקח ה"נ נימא כן ולפי מ"ש בסמוך דכל שיש פסול בדרך שאינו ניכר אסור לקרות בו אפילו ביחידות אתי שפיר כאן דודאי א"צ ליתן לו שום שכר כיון שאסור לקרות בו אפי' ביחידות דאתי למיקרי ביה בצבור כיון שאין הפסול מוכח מתוכו בזה ודאי ניחא דא"צ ליתן לו שום שכר (ובנה"כ כ' שלא ראה דברי המרדכי פ' הנזקין ששם מבואר קושיתו והוא מתרצה בענין אחר ע"ש):
א סָעִיף א שכתבו. עיין בספר בני חיי מחלוקת החכמים לענין אם מותר לקרות בחומשים מודפסים ובסידורי תפלות הנדפסים ע"י עובד כוכבים ע"ש באריכות:
ב סָעִיף א ישרף. ברמב"ם פ"ו מהלכות יסוה"ת מבואר דמצוה לשרפו. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ק"י בס"ת שכתבו אחד כשהיה נחשד מאוד שהוא מכת המאמינים בשבתי צבי שבור שחיק טמיא ואחר זמן נתברר הדבר שכן הוא שהוא מכת הרשעה וכתב דמצוה לשרפו אף שבעת שכתב הס"ת לא היה אלא נחשד אך בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שם בסימן קי"ב אות ג' מבואר דאם לא היה בעת הכתיבה רק נחשד אין לשרפו רק טעון גניזה ע"ש. וכתב בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תשע"ד בספר תורה שכתבו אחד מהקראים אף שהרמב"ם ז"ל מונה אותם בכלל המינין אפ"ה לא ישרף דלא נקראו מינין לענין זה כלל ומי ששורף אותה עובר משום לא תעשון כן אלא טעון גניזה ואסור לקרות בו בצבור ע"ש.
ג סָעִיף א כתבו עובד כוכבים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קפ"א בשם שחצבו אומן עובד כוכבים על אה"ק אם צריך גניזה וכתב דדוקא אם העובד כוכבים כותב לעצמו יש חשש שמא כתבו לשם עבודת כוכבים אבל היכא שכתבו לישראל וגם גוף הדבר הוא של ישראל לא חיישינן שכתבו לשם עבודת כוכבים ועוד דע"כ לא חיישינן אלא כשהעובד כוכבים יודע מה הוא כותב שהוא שם אבל העובד כוכבים ע"פ הרוב א"י בכתב אשורית רק ישראל מרשים לו בצבע והעובד כוכבים לאו עשה אלא מעשה קוף בודאי אין חשש שמא לשם האלילים [כתבו] וא"צ גניזה ע"ש:
ד סָעִיף ג שכתבו. עיין בנ"צ מ"ש בזה בענין אם לא כתבו רק תפרו הס"ת ע"ש:
ה סָעִיף ג מסור. עיין בספר חומות ירושלים סימן רס"ט שכתב דהאי מסור דוקא בהוחזק עיין בחו"מ סימן שפ"ח הא לא"ה כיון שגמר כו' מיהו כשהאומר אלך ואמסור אי כתב אחר זה סת"ם י"א דפסולין אי הלך אח"כ ומסר ע"ש עוד שהאריך מאוד בענין אלו הפסולין לכתיבת סת"ם:
ו סָעִיף ג אשה. עיין בתשובת דברי יוסף סימן י"ב שכתב דס"ת תפילין ומזוזות שכתבם טומטום או אנדרוגינוס יגנזו מספק ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר כשרים משום דאיגלאי מלתא למפרע שמתחלה היה זכר ע"ש ועיין פמ"ג או"ח ריש סימן ל"ט מה שכתב מענין זה:
ז סָעִיף ג קטן. עיין במג"א סימן ל"ט סק"א שכתב גבי תפילין דבעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה (ועיין בס' מה"ש ובפמ"ג שם) ע"ש ומשמע דה"ה לענין ס"ת ועיין בתשובת כתר כהונה סימן א' שהאריך בפלפולו להכשיר ס"ת שהגיה אותה נער בן י"ג שנה ולא נודע לנו אם הביא ב' שערות ונשען קצת על ההיתר שבודאי בדקו אביו וראה שהיה לו ב"ש כיון שנתן לו להגיה ואף אם אביו אומר לאחר שמסר את הס"ת לבעלים שלא בדקו אינו נאמן כיון דאיכא חזקה סתם סופר מגמר גמיר וידע הדין שקודם שהביא ב"ש פסול לכתוב ולהגיה ואף אם אמר דלא ידע הדין נמי אינו נאמן ע"ש שהאריך ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סי' ס"א שהאריך מאד בענין זה אי סמכינן על חזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שנים הביא סימנים והעלה דחזקה זו אלימתא היא והא דלא סמכינן עלה בחליצה לשיטת התוספות (דס"ל דסמכינן עלה אפילו להוציא ממון) הוא מטעם שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר והרי בידינו לבדקו ולשיטת הרא"ש הוא משום שיש כנגדה חזקה אחרת חזקת יבמה לשוק ולפ"ז היכא שא"א לבדקו אם אין נגדו חזקה אחרת ודאי סמכינן עלה והיכא שיש חזקה אחרת הוא מחלוקת תוספות והרא"ש הנ"ל ומשמע מדבריו שדעתו נוטה לדעת התוס' עש"ה והדברים הללו נאמרו ונישנו בקיצור בנו"ב תניינא חא"ח סי' א' ע"ד השאלה שהסופרים מניחין לנערים לכתוב תפילין ואין מדקדקים אם הגיעו לגדלות וכתב דבדיעבד אם כתב ואינו לפנינו ודאי כשרים אבל להניח לכתוב לכתחלה קודם שבדקוהו תליא במה שדברי המג"א סתרי אהדדי בסימן ח' ובסימן תנ"ז (ר"ל דבסי' תל"ז סק"ד כתב המג"א דהא דאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר הוא דוקא אם להוציא מחזקת איסור ולפ"ז הכא גם לכתחלה מותר לכתוב אמנם בסימן ח' סקי"א כתב דהא דצריך לעיין בחוטי הציצית הוא לפי שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר משמע אפילו היכא דליכא חזקת איסור אין סומכין) ולכן ראוי להזהיר הסופרים ע"ז עכ"ד ע"ש. שוב אחר זמן רב נדפס תשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצ"ל וראיתי בחלק א"ח סימן ז' שגם הוא נשאל על השאלה הנ"ל ולו דרך אחרת בזה דגם הכא דמי ממש לחליצה דהוי חזקת איסור כיון דמחוייבים להניח תפילין (וכן בס"ת לצאת ידי קריאה פ' זכור דאורייתא דמחוייב שיהיה לו ס"ת מחמת מ"ע לכם דכתבו) ובספק אם יוצא בתפילין אלו שכתבה זה הקטן הוי כמו חזקת חיוב נגד חזקה דרבא וכמו בחליצה (ולפי זה ממילא מיושב הסתירה בדברי המג"א הנ"ל דגם בציצית יש חזקת חיוב כנגדה) וכתב עוד דבענין הבדיקה יש להחמיר דצריך שיהיה ע"י ב' עדים. ואם נמצאו לו ב' שערות יש להכשיר כל התפילין שכתבן קודם הבדיקה מיום שמלאו שנותיו שנעשה בן י"ג שנה. אמנם אם בדקו אותו אחר י"ג שנה ולא היו לו ב"ש ואחר זמן מה בדקו ומצאו לו ב"ש י"ל דלא מחזקינן ליה לגדול למפרע (וכן כתב בפשיטות בתשובות נו"ב חאה"ע סימן הנ"ל בדברי המתחיל ואומר אני קמא) וכל זה בתפילין שכתב אחר שידוע בב' עדים שהוא בן י"ג שנים אבל אם רק עד אחד מעיד שהוא בן יג"ש לא מהני אלא לכתוב משעת הבדיקה ואילך ובזו אף אביו נאמן אבל מה שכתב קודם הבדיקה שכתבנו להכשיר מכח חזקה דרבא מחזיקין לו גדול למפרע זה מהני רק להכשיר למפרע משעה שמעמידים ב' עדים שהוא בן י"ג שנה וצ"ע לדינא עכ"ד ע"ש הרי לפניך מחלוקת הגאונים בזה ומי שדעתו רחבה יכריע ביניהם. ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' ד' שתמה דבכל הש"ס כייל חש"ו בחדא מחתא ולמה בפיסול כתיבת סת"מ נקט בברייתא רק קטן והשמיט חרש ושוטה והביא שגם הגאון בעל תב"ש בסוף הלקוטים למס' גיטין הרגיש בקושיא זו ומדחיק עצמו דלכך השמיטו משום דהוא מלתא דלא שכיחא שחרש יכתוב סת"ם. והגאון בעל פמ"ג (בפתיחה כוללת שלו לאו"ח חלק שני אות ג') רוצה לומר דבאמת דחרש חשיב בר קשירה דדמי לנקטעה ידו ולכן נוטה להקל להכשיר תפילין שכתבן חרש. אך הרב הנ"ל אין דעתו נוחה בזה דגידם הוא בר דעת ומחויב במצות משא"כ חרש דלא חשיב בר דעת ואינו במצות התורה כלל ואיך נימא שהוא בר קשירה ולכן רוצה לומר דהאי דינא דחרש אי הוי בר קשירה תליא בפלוגתא דר"א ורבנן במסכת שבת (דף קנ"ג) גבי תרומת חרש ולכן השמיט האי תנא דברייתא דין חרש שכתב סת"מ דבספיקא לא קמיירי או דס"ל כהאי תנא דחרש אית ליה דעת (לא ידעתי איך יספיק תירוץ זה גם על שוטה) והפוסקים שהשמיטו דין חרש היינו משום דסמכו על מה דפסקינן בתרומת חרש כרבנן דלאו בר דעת הוא. ושוב חזר בו והסכים לדברי הפמ"ג הנ"ל דחרש הוי בר קשירה וחיזק סברתו בטוב טעם והעלה דחרש שכתב ס"ת ותפילין ומזוזות ואחרים עומדים על גביו להזהירו שיכתוב לשמה והפקח כותב שמות הקדושים בקדושת השם אין לפסלן אך לענין מעשה מספקא ליה אם לסמוך על זה עיין שם באריכות:
ח סָעִיף ג ישראל מומר. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ט שנשאל בסופר שנתגלה שזה שנתיים ימים מכר תפילין שהיה מונח בתוך הבתים חתיכות קלף בלא פרשיות ובימים שבינתיים כתב שני ספרי תורות מה דינם וכתב דהסופר הזה נידון כעובר עבירות לתיאבון דעשה כן להרווחת ממון וכשר לכתיבת ס"ת כמ"ש הב"י בא"ח ר"ס ל"ט דדוקא שכופר לכה"ת או להכעיס בדבר אחד והמג"א הוסיף דה"ה בכופר לאותו דבר שאינו להכעיס ולא לתיאבון ואף דהמג"א כתב בסיום דבריו בשם התוספות דאפילו לתיאבון פסול כבר דחו האחרונים דבריו דמהתוספות לא מוכח מידי ולכן בנ"ד הס"ת כשרים ולא חיישינן שמא לא כתב לשמה דזה דמי לאוכל נבלות לתיאבון דבודק סכין וכו' כיון דליכא טירחא לא שביק היתרא ומטעם זה השיג על תשובת שב יעקב חי"ד סימן ס' דדן בפשוט על סופר שמחק שמות הקדושים ביריעות פסולות שכתב עליהן מגילות דהאיך יהיה לו נאמנות שקידש האזכרות כו' דליתא כיון שהיה רק לתיאבון. אמנם שוב פקפק בזה דבשלמא שחיטה אינו מצוי שיתרמי שהייה ודרסה אבל בס"ת חזינן דכשמגיהים ס"ת מוציאים הרבה טעיות יש לחוש דאירע טעות ונכתב חתי"ן במקום ההי"ן ע"י נגיעה וצריך למחוק כל הרגל ואולי לא רצה לטרוח וגרר הנגיעה ופסול משום חק תוכות (ולפמש"ל סימן ב' סק"ב בשם רדב"ז גם כאן יש מקום להקל כיון דליכא טירחא כולי האי וכמו בחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דטרח קצת להחליף) וכתב עוד דיש סניף להכשיר אם הסופר כתב ס"ת אלו לאנשי העיר ששוכן בתוכם למאי דקיי"ל בסימן קי"ט ס"ב דאם חשוד למכור מתארח אצלו ואוכל עמו א"כ בנ"ד דהסופר לא היה חשוד שאינו מניח תפילין רק חשוד להכשיל אחרים והס"ת אלו ששייך לכל בני העיר וגם הוא מכללם וכמה פעמים יקראוהו לעלות לס"ת זו ויברך עליה וגם יוצא ידי קריאה בפ' זכור דאורייתא הוי כמו מתארח אצלו ואוכל עמו. אמנם אין רצונו לסמוך ע"ז מבלי הסכמות גדולי המורים ע"ש:
ט סָעִיף ג פסולין. עיין מה שהקשה שארי בתשובת כתר כהונה סימן ב' ועיין במג"א סימן ל"ט סק"ז ועיין בס' ישועות יעקב בא"ח שם ס"ק ב' מ"ש בזה:
י סָעִיף ד יש פוסלין. עיין בתשובת בשמים ראש סימן שי"ח שכתב דאין לדבר זה טעם וריח ואפשר דמסכת סופרים לא אמרו אלא למנותו סופר הקהל או סופר ב"ד שזה כעין התמנות הוא אבל לפסול ספר שכתבו ממזר לא ידעתי לו מקום ועיין בהגהת כס"ד שם שדחה כל הטעמים שבש"ך על זה ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן קפ"ב [ובתשובת חתם סופר ס"ס רע"א] מ"ש בזה:
יא סָעִיף ה שאמר. כתב בספר חמודי דניאל כ"י סופר שנשבע שלא יכתוב כתבי קודש בעיר הזאת ועבר וכתב ס"ת נראה דפסולה ע"כ ועמש"ל סימן ר"ח ס"ק ה' בשם תשובת זכרון יוסף. וכתב עוד ס"ת שתיקן (וכ"ש שכתב) אדם אחד שאינו יודע שחק תוכות פסול אפילו אם אומר שלא עשה כן פסול דמלתא דלא רמיא לאו אדעתא ע"כ עיין לעיל סי' א' ס"ג:
יב סָעִיף ה מתוך שנאמן להפסיד שכרו. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ע"א מבואר שם דדוקא אם ס"ת עדיין ביד האיש שמכר לו הסופר אבל אם מכרו אותו האיש לאחר אינו נאמן דאם אתה מאמין לסופר אתה מוציא ממון מיד האיש שמכרו ע"פ עד א' והתורה אמרה לא יקום עד א' באיש להוציא ממון על פיו ופירש בזה מה דשאל רבי אבהו ס"ת ביד מי ע"ש (עש"ך ס"ק ט') [ועיין בתשובת חמדת שלמה חלק אה"ע סי' נ"ו מ"ש בזה ישוב נחמד לקושיית הש"ך] ועמש"ל סי' קכ"ז ס"ק ח':
א סָעִיף א ס"ת כו'. עמ"ש בא"ח סי' ל"ט:
ב סָעִיף א או יותר כו'. עתוס' שם ד"ה מעלין כו':
ג סָעִיף ד ס"ת כו' וה"ה כו'. כ"כ בשם מ"ס והוא בפ"א הלכה י"ג ס"ת שכתבו מין או ממזר או גר ופי' בגר תושב ור' שמחה מחקו ממזר דהא אמר בסיפא זה הכלל כו' וע' מרדכי וב"י:
ד סָעִיף ה מיהו כשכר כו'. עט"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.