א מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה לֵישֵׁב עַל מַצָּעוֹת שֶׁל כִּלְאַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ (וַיִּקְרָא יט, יט) אֲבָל אַתָּה מַצִּיעוֹ תַּחְתֶּיךָ. הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לְהַעֲלוֹתָם עָלָיו שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ חִמּוּם, כְּגוֹן לִפְרֹס עָלָיו אֹהֶל שֶׁל כִּלְאַיִם (טוּר). וְכֵן לִפְרֹס בֶּגֶד כִּלְאַיִם עַל גִּיגִית שֶׁרוֹחֵץ בָּהּ, כְּדֵי לְהַעֲמִיד הַחֹם (מָרְדְּכַי פ"ק דְּבֵיצָה וּבְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי שָׁם), דְּאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא דֶּרֶךְ לְבִישָׁה אוֹ לְהַעֲלוֹתָם עָלָיו דֶּרֶךְ חִמּוּם. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְהַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּהֶם כִּלְאַיִם, אָסוּר לֵישֵׁב עַל הָעֶלְיוֹן, שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּרַכִּין, כְּגוֹן יְרִיעוֹת וּשְׂמָלוֹת אֲבָל כָּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁהֵם קָשִׁים וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ נִימָא עָלָיו, מֻתָּר לִישַׁן עֲלֵיהֶם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהֵם רֵיקָנִים וּנְתוּנִים עַל גַּבֵּי אִצְטַבָּא שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל אֶבֶן, אֲבָל אִם הֵם מְלֵאִים, אוֹ אֲפִלּוּ רֵיקָנִים אִם הֵם נְתוּנִים עַל גַּבֵּי מִטָּה אוֹ עַל גַּבֵּי תֶּבֶן, אָסוּר, לְפִי שֶׁנִּכְפָּף תַּחְתָּיו וְנִכְרָךְ עַל בְּשָׂרוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה מַיְרֵי בְּכִלְאַיִם דְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל בְּכִלְאַיִם דְּרַבָּנָן וְהֵם קָשִׁים, מֻתָּר לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם בְּכָל עִנְיָן, דְּהוֹאִיל וּכְשֶׁרַכִּים הֵם אֵינוֹ רַק דְּרַבָּנָן, בְּקָשִׁים לֹא גָּזְרוּ (רַשְׁבָּ"א סי' תשס"ב). וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִילָה לֹא יַעֲשֶׂה שֶׁל כִּלְאַיִם, (כָּל בּוֹ).
ב הָנֵי קאפאנאג"ש דִּידָן, אִם הֵם תְּפוּרִין בְּפִשְׁתָּן, יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהַעֲלוֹתָם עָלָיו וַאֲפִלּוּ מִלְּהַצִּיעָן תַּחְתָּיו, עַד שֶׁיִּתְפְּרֵם בְּמֶשִׁי אוֹ בְּקַנַּבּוֹס. הַגָּה: כָּל בְּגָדִים הַקָּשִׁים מֻתָּרִים בְּהַצָּעָה מִתַּחְתָּיו, וְאָסוּר לְלָבְשָׁן. וְהַלְּבַדִּים הַקָּשִׁים, מֻתָּרִים אֲפִלּוּ בִּלְבִישָׁה, הוֹאִיל וַאֲפִלּוּ רַכִּים אֵינָם אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן (טוּר). וְיֵשׁ מַחְמִירִין בִּלְבִישַׁת הַלְּבַדִּים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
ג בֶּגֶד גָּדוֹל וְכִלְאַיִם מִצַּד אֶחָד, אָסוּר לְלָבְשׁוֹ אֲפִלּוּ מִצִּדּוֹ הַב', אַף עַל פִּי שֶׁהַצַּד שֶׁבּוֹ הַכִּלְאַיִם נִגְרָר עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע.
ד אָסוּר לִלְבֹּשׁ כִּלְאַיִם אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ עֲרַאי, כְּגוֹן טַלִּית שֶׁל קָטָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַגָּדוֹל יוֹצֵא בָּהּ עֲרַאי.
ה לֹא יִלְבַּשׁ אָדָם כִּלְאַיִם עֲרַאי, וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי עֲשָׂרָה בְּגָדִים שֶׁאֵינוֹ מְהַנֵּהוּ כְּלוּם; וַאֲפִלּוּ לִגְנֹב אֶת הַמֶּכֶס.
ו תּוֹפְרֵי כְּסוּת, תּוֹפְרִים כְּדַרְכָּם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִין, תּוֹפְרִין בָּאָרֶץ. וְכֵן מוֹכְרֵי כְּסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִים מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לִלְבֹּשׁ כִּלְאַיִם, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם לְהַעֲבִיר בּוֹ הַמֶּכֶס אוֹ שֶׁלּוֹבְשָׁן כְּדֵי לְהַרְאוֹת מִדָּתָן אִם רוֹצֶה לְמָכְרָן וְכַדּוֹמֶה. (טוּר וְהָרֹא"שׁ וְהַסְמַ"ג).
ז תַּכְרִיכֵי הַמֵּת מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן מִכִּלְאַיִם, אֲפִלּוּ לְקָבְרוֹ בָּהֶם.
ח מַרְדַּעַת הַחֲמוֹר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ מִכִּלְאַיִם וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. וְלֹא יַנִּיחַ מַרְדַּעַת זוֹ עַל כְּתֵפוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עָלֶיהָ אֶת הַזֶּבֶל. וְדַוְקָא שֶׁכִּלְאַיִם נִכָּרִים וִידוּעִים בַּבֶּגֶד, אֲבָל בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם וְאֵין מְקוֹמוֹ נִכָּר, אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין מְקוֹמוֹ נִכָּר שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִקַּח מִמֶּנּוּ טְלַאי לְתָפְרוֹ עַל גַּבֵּי בִּגְדּוֹ. וְלֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֶנּוּ לְיִשְׂרָאֵל.
ט מִטְפָּחוֹת שֶׁמְּקַנְּחִים בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם, וּמִטְפָּחוֹת שֶׁמִּסְתַּפְּגִים בָּהֶם הַכֵּלִים וְהַקַּרְקָעוֹת, וְשֶׁמִּסְתַּפְּגִים בָּהֶם אַחַר הָרְחִיצָה, וּמִטְפְּחוֹת סְפָרִים, אֲסוּרִים מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, שֶׁהֲרֵי הַיָּדַיִם נוֹגְעוֹת בָּהֶם וְהֵם נִכְרָכִים עַל הַיָּד תָּמִיד וּמִתְחַמְּמִין. הַגָּה: וְכֵן אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִטְפָּחוֹת שֶׁפּוֹרְסִים עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו (הָרֹא"שׁ כְּלָל ו' וְחִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה סוֹף בֵּיצָה) אוֹ שֶׁקּוֹרִין עָלָיו בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִכִּלְאַיִם (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ' בְּנֵי הָעִיר), מִפְּנֵי שֶׁלִּפְעָמִים מְקַנֵּחַ בָּהֶם יָדָיו וּמִתְחַמֵּם בָּהֶם.
י מִטְפָּחוֹת שֶׁמִּסְתַּפְּרִין בָּהֶם, אִם יֵשׁ לוֹ בֵּית רֹאשׁ וְלוֹבְשִׁין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ לְבִישָׁה, אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם.
יא וִילוֹן, אִם הוּא רַךְ, אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ מִכִּלְאַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם בּוֹ לִפְעָמִים. וְאִם הָיָה קָשֶׁה, מֻתָּר. הַגָּה: אֲבָל פָּרֹכֶת שֶׁלִּפְנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, אוֹ הַמַּפּוֹת שֶׁפּוֹרְסִין בָּאָרוֹן אוֹ סְבִיב הַתּוֹרָה, מֻתָּר לִהְיוֹת מִכִּלְאַיִם. (שָׁם בְּהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י).
יב לֹא יִקַּח אָדָם בֵּיצָה חַמָּה בְּבֶגֶד כִּלְאַיִם בְּיָדוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא נִצּוֹל מִלִּכָּווֹת בְּחֹם הַבֵּיצָה חֲשִׁיבָה הֲנָאָה כִּמְנִיעַת הַקֹּר.
יג עַרְדִּילָרִין (פֵּרוּשׁ כְּלִי שֶׁלּוֹבְשִׁין אוֹתוֹ תַּחַת הַמִּנְעָל, וְיֵשׁ שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ שֶׁל צֶמֶר כְּנֶגֶד הֶעָקֵב, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דְּקָשִׁין הֵן) (מִפי' רַשִׁ"י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הַגְּאוֹנִים) אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. הַגָּה: מִנְעָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם וְאֵין לוֹ עָקֵב, מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ, שֶׁעוֹר הָרֶגֶל קָשֶׁה וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה כִּשְׁאָר עוֹר הַגּוּף (טוּר).
יד אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא בְּגָדִים שֶׁהֵן דֶּרֶךְ חִמּוּם, כְּגוֹן הַכְּתֹנֶת וְהַמִּצְנֶפֶת וְהַמִּכְנָסַיִם וְהָאַבְנֵט וְהַשִּׂמְלָה וּבְגָדִים שֶׁמְּחַפִּין בָּהֶם הַשּׁוֹקַיִם וְאֶת הַיָּדַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲבָל צִלְצָלִים קְטַנִּים שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָם הָעָם בְּבֵית יָד שֶׁלָּהֶם לִצְרֹר בָּהֶם מָעוֹת אוֹ תַּבְלִין, וּסְמַרְטוּט שֶׁמַּנִּיחִים עָלָיו רְטִיָּה, אוֹ מְלוֹגְמָא אוֹ אִסְפַּלְנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ. צִיץ שֶׁל עוֹר אוֹ מֶשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁתָּלָה בָּהּ חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן מְדֻלְדָּלִים עַל פְּנֵי הָאָדָם כְּדֵי לְהַפְרִיחַ הַזְּבוּבִים, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ.
טו אוֹתוֹת שֶׁעוֹשִׂים הַכּוֹבְסִים וְהַגַּרְדִּים (פי' מַעֲשֵׂה אוֹרֵג (שְׁמוֹת כח, לב, לט, כב כז) ת"י גִּירְדִי) בַּבְּגָדִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מַכִּיר כָּל א' אֶת שֶׁלּוֹ, אִם הָיְתָה אוֹת שֶׁל צֶמֶר בְּפִשְׁתָּן אוֹ פִּשְׁתָּן בְּצֶמֶר הֲרֵי זֶה אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב אֶצְלוֹ.
א סָעִיף א וכן מותר כו'. בכל אלו שהזכיר הרב מותר אפי' מדרבנן מיהו נראה דהיינו שלא יגע בהן:
ב סָעִיף א וי"א כו'. צ"ע מאי וי"א דהא ליכא מאן דפליג בהא כמבואר בב"י וכל הפוסקים דלכ"ע כלאים דרבנן מותר לישב עליהם בקשים ואפי' ללבוש שרי בקשים וכן מוכח מדברי הרב גופיה בסעיף ב' דכתב הלבדים הקשים מותרים בלבישה הואיל ואפי' רכים אינם אלא מדרבנן ואפי' היש מחמירין התם בלבדים היינו משום דס"ל דלבדים אסורים נמי מדאורייתא אבל בכלאים דרבנן שרי לכ"ע ונראה שגם מ"ש הכל בו שלכתחלה לא יעשה מכלאים שמא יבא לכסות בהן מיירי בכלאים דאורייתא וצ"ע:
ג סָעִיף ב אם הם תפורין בפשתן כו'. ואע"ג דאינן שוע וטווי ונוז מ"מ אסורים מדאורייתא להרמב"ם כמו לבדים ואפי' להרא"ש וסייעתו מ"מ מאן לימא לן דהקאפאנאג"ש קשים הם הלכך אסור להציען תחתיו אפי' עשר מצעות זו ע"ג זו והן תחתיהן כמבואר מדברי הב"י:
ד סָעִיף ב כל בגדים הקשים. אע"פ שיש בהם כלאים דאורייתא מותרים בהצעה מתחתיו. והיינו דוקא כשאין בשרו נוגע בהן כדלעיל סעיף א' והרב קיצר בדבריו גם לשונו קשה דכתב ואסור ללבשן וה"ל למימר רבותא דאסור לישב עליהן ממש:
ה סָעִיף ב ויש מחמירין בלבישת הלבדים. וה"ה להציען תחתיו כשבשרו נוגע בהן:
ו סָעִיף ד אע"פ שאין כו'. אם עכשיו לובשו דרך עראי אסור:
ז סָעִיף ה ואפי' לגנוב כו'. ויש מתירין בזה כדלקמן סעיף ו' בהג"ה:
ח סָעִיף ו וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן. שהרי אינו לובשו דרך מלבוש אבל בסעיף ה' לובשו דרך מלבוש כן מחלק ב"י לדעת הרמב"ם וקשה לי על זה מה בכך שלובש ממש מ"מ דבר שאינו מתכוין הוא אלא נראה לי שדעתו דשאני לעיל סעיף ה' דכיון שלובשו בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר ע"י כך מהמכס לפי שאין נותנין מכס ממלבושין א"כ הוי דבר שמתכוין דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש אבל הכא אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו ומתני' מתוקמא שפיר טפי לדעת הרמב"ם דדוחק לומר דתרי מתני' בחד פירקא פליגי אהדדי ע"ש מיהו קשה להיש מתירין בסעיף ו' אפי' בלבישת דבר שאין מתכוין אמאי אסור בסעיף ח' במרדעת להוציא עליה זבל הא דבר שאין מתכוין הוא דהא היש מתירי' אסרי נמי במרדעת להוציא זבל כדאיתא בדברי הרא"ש וטור ורבינו ירוחם להדיא וכן בעט"ז כתב לקמן סעיף ח' אף ע"ג דאינו מתכוין אלא שלא ילכלך בזבל אפ"ה אסור דהא הוי העלאה ממש עכ"ל וא"כ קשיא לסברת היש מתירין אפי' בהעלאה ממש כשאינו מתכוין וגם לפי מה שחילקתי לדעת הרמב"ם קשה כן ונראה דהוצאת זבל לא הוי דבר שאין מתכוין דהא אינו נוטל המרדעת אלא כדי שלא ילכלך בגדיו ומתכוין להציל בגדיו ודמי ללא יקח אדם ביצה חמה בבגד כלאים דלקמן סעיף י"ב ודלא כהעט"ז דחשיב ליה דבר שאינו מתכוין ודו"ק:
ט סָעִיף ח מרדעת החמור מותר כו'. כיון שהוא קשה וכדלעיל סעיף א':
י סָעִיף ח ואין מקומו ניכר כו'. ע"ל ר"ס ש"ב:
יא סָעִיף יא ואם היה קשה מותר. משמע דאין איסור במה שהוא נהנה שפורסו מפני החמה והגשמים והרוח וכן כתב הב"ח וכן כתב מהרש"ל פ"ק דביצה סי' מ"ה דדוקא גבי מלבוש הוא דאסרינן אפי' להגן מפני החמה והגשמים אבל לא בוילון ומ"ש הבית יוסף בכאן ודלא כהתוס' שכתבו שלא אמרו בוילון שהוא טמא אלא שאין בו איסור משום כלאים ואחריו נמשך המע"מ דף רצ"ג סוף ע"א ותמה על הרא"ש וטעות נזדקר לפניהם כמובן לכל מעיין בתוס' שם:
יב סָעִיף יג ערדילרין כו'. ומנעל שאין לו עקב עיין בטור וב"י ושאר אחרונים ביאורן:
א סָעִיף א לפרוס עליו אהל כו'. ואע"פ שמגין עליו מפני החמה או הצנה מ"מ מותר כיון שאין זה דרך לבישה משא"כ בסעיף ו' שאסור במגין מפני החמה כיון שהוא דרך לבישה:
ב סָעִיף א ומדברי סופרים אסור כו'. מדכתב רמ"א וכן בטור התיר עשיית אוהל בהיתר דאורייתא משמע דמדרבנן אסור אפילו באהל דשמא יבוא לפעמים שיתכסה באותו אהל אם הוא קרוב אליו למעלה או לצדדיו אלא דקשה דא"כ גם גבי פריסה על הגיגית היה לו לומר דדוקא מן התורה מותר שהרי בחדא מחתא מחתינהו רמ"א וזה מותר אפילו מדרבנן שהרי כתוב במרדכי פרק קמא דביצה דרבינו יואל התירו אלא על כרחך דהיתר דאוהל ועגלה מותר אפילו דרבנן והטור סמך עצמו כיון שכתב בסיפא איסור דרבנן גבי מצע תחתיו ממילא שאר התירים נשארו כדין תורה כיון דלא שייך שם טעם זה האיסור זה נ"ל ברור וא"כ אין איסור לישב על אותן העגלות שיש להם אהל תפור בגד פשתן בבגד צמר וקורין אותו פאקלי"ט אלא שקשה מ"ש מוילון שעל הפתח שבסעיף י"א שיש בו משום כלאים שהשמש מתחמם בו לפעמים וה"נ צידי זה הפאקלי"ט היושב אצלם הוא מתחמם בהם בזמן הקור והוא איסור גמור ואינו דומה לגיגית ששם אינו נוגע כלל אותו המכסה שמכסה על הגיגית משא"כ כאן בצידי העגלה בפרט כשרבים יושבים שם ונדחה אחד אצל צידי הפאקלי"ט ובאמת שמעתי קצת אנשי מעשה נזהרים לישב באותן עגלות אבל רוב העולם נוהגים בו היתר ונראה דהם סומכים שירחיקו עצמן מליגע באותן הצדדין ואף שדבר קשה מליזהר בזה מ"מ כיון שאין כאן כלאים דאורייתא דהא אינו שוע וטווי ונוז יחדיו ע"כ די בזהירה מליגע בזה ואף אם לפעמים נוגע בו מיקרי דבר שלא מתכוין ומותר אבל עכ"פ אזהרה בעינן בזה כל מאי דאפשר. כן נ"ל:
ג סָעִיף א נתונים ע"ג מטה. פי' של חבלים:
ד סָעִיף א מותר לישב עליהם בכל ענין. פי' אע"ג דנכפף תחתיו והוה כמו לבישה וה"ה לבישה ממש דשרי בלבדים קשים וכמ"ש רמ"א עצמו בסמוך אח"כ וכ"כ באשר"י בהדיא הביאו ב"י וכ' בפרישה ולפי זה בכובע של נשים של סמו"ט שתופרין לבד בין סמו"ט מותר ע"ש. ולפמ"ש רמ"א שלכתחלה לא יעשה אותה כלאים היה ראוי למחות ביד האומנים בזה וכ"ש לפי המחמירין שכ' רמ"א בסעיף ב' דהיינו הרמב"ם דסבירא ליה בשוע לחוד הוה דאורייתא כמ"ש בסימן ש' אלא דכבר כתב הרשב"א הביאו ב"י על כיוצא בזה הנח להם מוטב יהיו שוגגים כו':
ה סָעִיף ד אע"פ שאין הגדול כו'. פי' דכל שגדול אינו מתבייש ורגיל הרבה פעמים לצאת בבגד זה של קטן לשוק פשיטא דאסור דהוה בגד גמור אפילו לענין ציצית אלא דאם אינו רגיל לילך בזה לשוק מ"מ לענין כלאים אסור כל בגד שבעולם ובטור ואשר"י כתב כאן וגדול יוצא בו עראי לשוק וכ' ב"י שהוא ט"ס וצ"ל אע"פ שאין גדול כו') ולא דק בזה דהטור ואשר"י קאי על לבישה דהאידנא דהיינו בגד קטן מאוד ואינו ראוי כלל ללבישה לגדול והוא מתבייש בה לילך לשוק ועכשיו אירע שיוצא בו אסור וראיה לזה שהרי בא"ח סימן ט"ז כ' הטור דין טלית של קטן וזכר בו שהוא מתכסה ראשו ורובו ובגדול כ' שאינו מתבייש לילך בו לשוק וכאן לא זכר כלום מזה אלא פשוט שכאן נתכוין אפילו בגד של קטן שאינו מתכסה ראשו ורובו אסור לגדול לילך בו אפילו לשוק במקום שהוא מתבייש מכל מקום בכל גווני אסרה תורה כלאים:
ו סָעִיף ה לגנוב את המכס. פי' מכס שהוא גזילה אפילו לדינא דמלכותא אבל מה שהוא לפי דינא דמלכותא ודאי אסור לגוזלו כיון ששכרו מן המלך ובטור כתוב כאן להתיר והטעם דהוי ליה דבר שאין מתכוין והא דאסרוה במתניתין היינו לרבי יהודה דס"ל דבר שאין מתכוון אסור אבל אנן קייימא לן כר"ש דס"ל מותר ודומה למוכרי בגדים דבסמוך דמותר ובסי' ש' בסופו הביא הבית יוסף דברי רבינו ירוחם שהקשה על מה שכ' שם הרא"ש דאסור לכרוך כלאים על ידו כשמנהיג הבהמות הא הוה דבר שאין מתכוין כמו כאן וא"ל דמשום הכי אסור שם דהוה פסיק רישיה דאי אפשר שלא יתחמם כשיכרוך דק"ו הכא שלובשו ממש ואפילו הכי מותר להרא"ש וטור ונראה לי לתרץ דאף על גב דמסקינן בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ו) דלר"ש מותר באפשר להבדל מן האיסור ואיהו אינו בודל אלא שאין מתכוין ליהנות ממנו ומייתי ראיה מהאי דמוכרי כסות דהכא דאפשר למיעבד כצנועים שמפשילים כו' ולא עביד ואפ"ה מותר מ"מ היינו דוקא שהאיסור נעשה כבר אלא שזה אין בודל ממנו לפי שעה אבל ודאי לא יעשה איסור כלאים להעלותו תמיד על סמך שלא יתכוין להלבישו רק בשביל הנהגת הבהמות דכיון שהוא עשוי לכך עד עולם זהו עיקר עליה שלו ודרך לבישה מקרי משום הכי בההיא חבלים דבהמות שעשויין מתחילת עשייתן שיכרוך על ידו בשעת הנהגת הבהמות כדרך כל אדם בזה שיהיו עליו בקשר אמיץ ודאי אסור לעשותו מכלאים משא"כ בהנך מוכרי בגדים וכיוצא בהם שמתחלה אין עשויים להיות עליו בשעת מכירתן כי זהו אינו אלא לפי שעה ואין עיקר עשייתן לכך מש"ה מותר שלא במתכוין ודבר זה מוכרח בגמרא שאמרו גבי כלאים דחבלים לעיל ובלבד שלא יכרוך ויקשור דקשה היה לו לתלמוד להקדים הקשירה דהא היא קודמת להכריכה אלא על כרחך דנקטינן להורות שהקשירה צורך הכריכה היא ועל כן הקדים לה הכריכה שהיא התכלית של הקשירה שכל הקושר החבלים של בהמה דעתו שאחר כך תמיד יכרוך אותם על ידיו בעת ההנהגה זהו הנראה לו נכון מאד מצד הסברא ומצד הראיה ורבים נלאו למצוא תירוץ על קושיא זאת והנראה לע"ד ברור כתבתי לדעת הטור:
ז סָעִיף ו תופרין כדרכן. פי' אע"פ שבשעת התפירה יש הבגד על ארכבותם כדרך התופרים והטעם דדבר שאין מתכוין מותר. וזהו סותר מה שפסק בסמוך דלגנוב את המכס אסור בכלאים והא הוה דבר שאין מתכוין כדאמרינן בהדיא בזה ריש פרק הגוזל בתרא דרבי עקיבא בשם ר"ש שרי להבריח בו המכס מטעם דבר שאין מתכוין ודינים אלו הם דברי הרמב"ם ופירש ב"י לדעתו דדוקא שם שלובש דרך לבישה אסור אפילו שלא במתכוין מה שאין כן כאן וכן במוכרי כסות אין לובש ממש עליו אלא נושא על כתיפו ולא הבנתי החילוק הזה דהא מן התורה אסור אפילו במקצת לבישה דהיינו שכורך על ידו ולמה יהיה חמור בזה שיהיה לוקה ד"ת כשלובש לגנוב המכס כמפורש ברמב"ם מהך דיש לבישה במקצת הגוף ועוד קשה שהרי הטור כ' להיתר במוכרי כסות אפילו אם לובשים אותו כדי להראות מדתו והבית יוסף כ' שהרמב"ם חולק על זה ויש לתמוה במאי קמפלגי בזה ומו"ח ז"ל כ' דלהרמב"ם אסור במכס דהוה פסיק רישיה דמודה רבי שמעון דאסור ואשתמיטתיה סוגיא דהגוזל בתרא שזכרנו דאמרינן בהדיא דלרבי שמעון מותר במכס דהכי שמעינן ליה בברייתא ונראה לע"ד דהרמב"ם הוכיח מדשנה התנא בפרק א' דינים אלו דהיינו איסור בכלאים להבריח המכס ואח"כ היתר במוכרי כסות אין לומר דפליגי אהדדי כמו שכ' הר"ש דלא ניחא לרמב"ם בכך אלא על כרחך דסביר' ליה לתנא דיש חילוק בדבר דבמכס יש לו הנאה מן הלבישה דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס נמצא דהלבישה היא לו הכרח והוה הנאה זאת כמו הנאת שאר לובש מלבוש כלאים שאסרה תורה ודומה למ"ש בסעי"ב בביצה חמה דחשיב הנאה מה שניצול מן חמימות הביצה משא"כ במוכרי כסות שאין המכירה תלויה בזה אלא שהוא עושה כן להקל במשאו כשהוא עליו או להראות מדתו והיה אפשר לעשות בדרך אחר ע"כ אין הלבישה הכרחית לו וכיון שאין מתכוין להנאתו מותר. כן נראה לי לדעת הרמב"ם:
ח סָעִיף ו ובגשמים מפני הגשמים כו'. ברמב"ם כתוב ברישא גבי תופרי כסות כמו שהעתיק כאן וגבי מוכרי כסות בסיפא כ' בלשון זה ובלבד שלא יתכוין בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתיפן מן החמה ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו עכ"ל. ויש לתמוה למה לא כ' ברישא כמו בסיפא ותו בסיפא גופיה למה שינה בין חמה לגשמים היה לו לומר גם בסיפא שינצל מן הגשמים ונראה דאורחא דמילתא נקט דודאי לענין דינא גם במציל עצמו מן הגשמים אסור אלא דבסיפא במוכר כסות ונשאו על כתיפו איך שייך לומר שמציל עצמו מן הגשם במה שיניח הבגד על כתיפו ונמצא שכל גופו יהיה מלוכלך בגשם וכתיפו ינצל לחוד בשלמא לענין שינצל מחמה שפיר דמגביה שם הבגד נגד השמש ויהיה לצל על כל גופו אבל באמת אין חילוק בין עושה להנצל מחמה או מגשמים בכל דבר שיתכוין בשבילו ועל כן לא זכר הטור והש"ע כלום מזה אע"פ שהשלחן ערוך העתיק כאן לשון הרמב"ם לא העתיק דבר זה גבי מוכרי כסות דאין בו נפקותא לדינא כתבתי זאת לפי שבפרישה הביא דברי רמב"ם שכ' להתחמם בהם כ' וצריך עיון היכא דלא עביד מחמת חימום כלל אלא שלא יקלקלו הגשמים בגדיו אי שרי או לאו ודוק מ"ו וצריך עיון דלקמן גבי ביצה חמה אמרינן שנהנה מכלאים להינצל מפני החמה ומאי שנא גשמים מחמה ונ"ל לדמות למה שכתוב בסמוך בגדים שמסתפרין בהם דאם אין להם בית קיבול ראש דמותר אף על גב דמגינים שלא יטנפו הבגדים מהשערות והוא הדין בלהציל מגשמים על בגדיו עכ"ל ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפיו דאדרבה מבגדים של מסתפרים מוכח להיפך שהרי כ' שם הרא"ש הביאו בית יוסף בסמוך וז"ל כשבני אדם מסתפרים פורסין עליהם סדין כדי שלא יתלכלכו בגדיהם בירושלמי אמרינן במתכוין לשם מלבוש כו' דהיינו שיש להם בית ראש עכ"ל הרי דכל שיש בו בית קיבול אז אסור אע"פ שאינו עושה אלא להציל מלכלוך ה"נ כאן שהוא בגד גמור ומכסה בו מפני לכלוך הגשם ודאי איסור גמור הוא וכמו שמשמע לשון הטור והשלחן ערוך שזכרנו וזה ברור נראה לי ועיין בסעיף י':
ט סָעִיף ז אפילו לקברו. פי' וכל שכן בבגדים שעושין לו להספד דבבגדים שקוברין אותו הוא עתיד לעמוד בהם והטעם דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי ממצות:
י סָעִיף י אם יש לו בית ראש כו'. הטעם דמטפחת זאת שעיקר עשייתה תחילה הוא שלא לשם בגד אלא להגן מפני לכלוך השערות מפני התגלחות ומשום הכי אם אין לה בית ראש אין עליה שם מלבוש והוא עכשיו אינו מתחמם בה ע"כ מותר מה שאין כן אם יש לה בית קבול דהוה עליה שם מלבוש ונעשה מתחילה לשם מלבוש דהיינו שהוא רך אע"פ שאין נהנה בה אלא משום אצולי לכלוכית אסור והכלל בזה דכל שהוא מלבוש והוא רך יש בו משום כלאים אף שאין מתחמם כההיא דאפילו על י' בגדים לא יעלו עליו דאטו חימום כתיב באורייתא אלא לא יעלה עליך ודרשינן בירושלמי שלא יהיה הנאה לגוף וכל שאינו מלבוש לגוף כהנהו דמטפחות הידים כו' שזכר לפני זה יש בהם איסור מצד שלפעמים יש בהם חימום לידים וכ"ש בבגד גמור שנותנין עליו או על כתיפו להצילו מגשמים פשיטא דאסור מן התורה: בדרישה כתוב בשם רש"ל וז"ל אם קשר כו' עד כאן לשון הר"ח עכ"ל. ותמהתי למה מביאו דהא לא קיימא לן כן דבהדיא התיר בסעיף ג' שלא כדבריו:
יא סָעִיף יא או סביב התורה. כן הוא בהגה' אשר"י פרק בני העיר אבל מפה שפורסין בארון הקודש תחת ספרי תורה או סביב התורה אבל בפירוש המשניות להרמב"ם פרק בתרא דכלאים מפות ספרים היינו מספר תורה שיאחז בהם ספר תורה בשעת קריאתו יש בו משום כלאים. וכן כתוב במיימוני מטפחת ספר תורה כו' וע"כ נראה דודאי אסור לעשות המעיל של ספר תורה שקורין מענטלי' או המפה שכורכין סביב הס"ת עצמה מכלאים דהרי אנו רואין שהשמש אוחזה הרבה פעמים בידו ויש לחוש לחימום בעת הקור ובהגהת אשר"י לא מיירי מזה אלא שעושין בארון הקודש עצמו איזה מפה תחת הס"ת או סביב התורה אבל אין אותם המפות נכנסות ויוצאות עם הס"ת אלא נשארו בארון הקודש לעולם כנלע"ד:
יב סָעִיף יג ערדילרין כו'. בטור כתוב וז"ל ופירשו הגאונים רגילין ללבשן תתת מנעליהן וטולין עליהן עור של תיש מעובד תחת קרקעותיהן וכנגד העקב של רגל יש שעושין אותו של צמר אין בו משום כלאים לפי שהעקב קשה ואינו מתחמם עכ"ל. והקשה בדרישה דהא איתא בסעיף ג' בגד גדול וכלאים מצד אחד אסור אפילו צדו השני כו' ולמה מותר כאן ליהנות שאר הרגל מזה שיש כלאים בעקב והאריך בתירוצים ולע"ד נראה דלא קשה מידי דכל שהוא מלבוש דוקא אמרו כן כמ"ש לעיל סעיף י' דכל מלבוש שהוא רך אסור אע"פ שאינו מתחמם וכל שאינו מלבוש אין אסור אלא דוקא במתחמם מש"ה כאן אין שם מלבוש על זה כיון דלמטה מוטלה בעור רק שכנגד העקב יש צמר ואי היה מחמם היה אסור מכח החימום על כן התירו בזה שאין שם חימום ואינו בגד ובזה מתורץ נמי לשון הרמב"ם שמביא הטור והעתיקו רמ"א כאן מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף עכ"ל והקשו רבים למה כתב ואין לו עקב ולפמ"ש אתי שפיר דלפי הנראה הוא ממש כהמנעלים שלנו שקורין פאנטאפלי"ן דהיינו שסביב העקב של הרגל אין שם עור מנעל כלל ע"כ התירו לתת כלאים תחת העור המנעל ממעל לרגל וכן תחתיו במקום שהרגל עומד עליו והטעם הוא כדלעיל שכאן אין שם בגד על הכלאים שיש במנעל שהרי סביב העקב אין שם כלום דאלו היה שם ג"כ בגד היה אסור מצד שהוא לבוש אבל עכשיו אין איסור אלא מכח חימום וברגל כולו אין שום חימום וכן נהגו לצאת בפאנטאפלי"ן שיש שם בגד מבפנים בכל צדדיו אף שתפרו עובד כוכבים בחוט פשתן והוא מטעם דפרישית אבל אם עשה כן במנעל דהיינו שגם כנגד סביב העקב יש עור המנעל וגם שם תפור בבגד אסור מטעם בגד כלאים דאנו חושבין הבגד שתפור בפנים כאלו הוא בגד בפני עצמו בלא עור המנעל כנ"ל ובדברי מו"ח ז"ל נשמט כאן טעות בקולמסו שכתב וקא משמע לן רבותא דאע"פ שאין לו עקב אסור כו' דאדרבה מותר הוא ואין כאן רבותא וכך הם דברי הב"י שכתב דכל שיש לו עקב דמחזי כמלבוש כו' ולא כתב דהוי מלבוש ממש כיון שהוא מכוסה בעור וכמו שכתבתי:
א סָעִיף א מותר. כתב הש"ך בכל אלו שהזכיר הרב מותר אפילו מדרבנן מיהו נראה דהיינו שלא יגע בהן:
ב סָעִיף א וי"א. כ' הש"ך דצ"ע מאי וי"א דהא ליכא מאן דפליג בהא דלכ"ע כלאים דרבנן מותר לישב עליהם בקשים ואפילו ללבוש שרי בקשים וכתב הט"ז דבפרישה מבואר דכובע של נשים של סמו"ט שתופרין לבד בין הסמו"ט מותר ע"ש ולפי מ"ש הרמ"א שלכתחלה לא יעשה אותה כלאים היה ראוי למחות ביד האומנים בזה וכ"ש לפי המחמירין שכתב הרמ"א בס"ב אלא דכבר כתב הרשב"א על כיוצא בזה הנח להם מוטב שיהיו שוגגים וכו' וגם משמע לדעת הרמ"א דאין איסור לישב על אותן העגלות שיש להם אוהל תפור בגד פשתן בבגד צמר וקורין אותן פאקלי"ט אלא שקשה מ"ש מוילון שעל הפתח בסי"א שיש בו משום כלאים מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים וה"נ צידי זה הפאקלי"ט היושב אצלו הוא מתחמם בזמן הקור והוא איסור גמור ואינו דומה לגיגית ששם אינו נוגע כלל מה שא"כ כאן בצידי העגלה בפרט כשרבים יושבים שם ונדחק א' לצד הנ"ל ובאמת שמעתי שקצת אנשי מעשה נזהרים לישב באותה עגלה אבל רוב העולם נוהגין היתר ונראה שהם סומכים שירחיקו עצמם מליגע באותן הצדדין ואף אם לפעמים נוגע בהן מקרי דבר שאינו מתכוין אבל עכ"פ אזהרה בעינן בזה כל מה דאפשר עכ"ל:
ג סָעִיף ב בלבישת. וה"ה להציען תחתיו כשבשרו נוגע בהן. ש"ך:
ד סָעִיף ד עראי. אם עכשיו לובשו דרך עראי אסור וכ' הט"ז דאפי הוא בגד של קטן שאינו מתכסה ראשו ורובו אפילו הכי אסור לגדול לילך בו אפילו לשוק במקום שהוא מתבייש דבכל גווני אסרה תורה כלאים:
ה סָעִיף ה המכס. היינו מכס שהוא גזל אפי' לדינא דמלכותא אבל מה שהוא לפי דינא דמלכותא ודאי אסור לגוזלו. ט"ז:
ו סָעִיף ו כדרכה. פירש הט"ז אע"פ שבשעת התפירה יש הבגד על ארכובתם כדרך התופרים והטעם דדבר שאינו מתכוין מותר וזה סותר מה שפסק בסמוך דלגנוב המכס אסור בכלאים והא הוי דבר שאינו מתכוין כדאמרינן בהדיא ר"פ הגוזל בתרא וע"כ צ"ל דיש חילוק בדבר דבמכס יש לו הנאה מן הלבישה דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס והוי הנאה הזאת כמו הנאת שאר לובש כלאים משא"כ במוכרי כסות שאין המכירה תלויה בזה אלא שעושה כן כדי להקל משאו או להראות מדתו והיה אפשר לעשות בדרך אחר וכיון שאינו מתכוין להנאתו מותר עכ"ל והנה המדקדק בש"ס בדף קי"ג קשה דהא מ"מ גם גבי מכס מקרי דבר שאינו מתכוין וצ"ל שלא קאמר כן אלא לדעת המקשן אבל לדעת התרצן הוי דבר שמתכוין ואפ"ה מותר להעביר המכס מאחר שהוא מכס שאין לו קצבה וע"ש. ובפרישה כ' וצ"ע היכא דלא עביד מחמת חימום כלל אלא שלא יקלקלו הגשמים את בגדיו אי שרי או לא והט"ז תמה עליו וכתב דפשוט הוא שבודאי איסור גמור הוא ע"ש:
ז סָעִיף ז לקברו. כתב. הט"ז וכ"ש בבגדים שעושין לו להספד דבגדים שקוברין אותו הוא עתיד לעמוד בהם והטעם דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:
ח סָעִיף ו כתפו. כתב הש"ך וא"ל הא בס"ו מתיר הרמ"א אפי' בלבישה דבר שאין מתכוין ואמאי אסור כאן במרדעת להוציא עליה זבל הא דבר שאין מתכוין הוא די"ל דהוצאת זבל שאני דהא אינו נוטל המרדעת אלא כדי שלא ילכלך בגדיו ומתכוין להנאתו להציל בגדיו עכ"ל:
ט סָעִיף י לבישה. כ' הט"ז הכלל בזה דכל שהוא מלבוש והוא רך יש בו משום כלאים אף שאינו מתחמם וכל שאינו מלבוש לגוף כהנהו דמטפחות הידים וכו' יש בהם איסור משום דלפעמים יש בהם חימום לידים וכ"ש בבגד גמור שנותנין עליו או על כתפו להצילו מגשמים פשיטא דאסור מן התורה:
י סָעִיף יא קשה. כ' הש"ך משמע דאין איסור במה שהוא נהנה שפורסו מפני החמה והגשמים והרוח דדוקא גבי מלבוש הוא דאסרינן אפי' להגין מפני החמה והגשמים אבל לא בוילון:
יא סָעִיף יא המפות. וכתב ט"ז ונראה דודאי אסור לעשות המעיל של ס"ת שקורין מענטל"י או המפה שכורכין סביב הס"ת עצמה מכלאים דהרי אנו רואים שהשמש אוחזם הרבה פעמים בידו ויש לחוש לחימום בעת הקור והרמ"א לא מיירי מזה אלא מה שעושין בארון הקדש עצמו איזה מפה תחת הס"ת או סביב התורה אבל אין אותן המפות נכנסות ויוצאות עם הס"ת אלא נשארו באה"ק לעולם עכ"ל:
יב סָעִיף יג כלאים. כתב הט"ז דבדרישה הקשה הא בס"ג כתב בגד גדול וכלאים מצד א' אסור אפי' צדו השני כו' ולמה מותר כאן ליהנות שאר הרגל מזה שיש כלאים בעקב והאריך בתירוצים ול"נ דלק"מ דגבי מלבוש שהוא רך דוקא אמרו כן דאסור אע"פ שאינו מתחמם וכל שאינו מלבוש אינו אסור אלא דוקא במתחמם משא"כ כאן אין שם מלבוש על זה כיון דלמטה מוטלת בעור רק שכנגד העקב יש צמר ואי הוה מחמם היה אסור מכח החימום ע"כ התירו בזה שאין שם חימום ואינו בגד ובזה מתורץ נמי דברי הרמ"א שכתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב וכו' והקשו רבים למה כתב ואין לו עקב ולפי מ"ש אתי שפיר דלפי הנראה הוא ממש כמנעלים שלנו שקורין פאנטאפלי"ן דהיינו שסביב העקב של רגל אין שם עור מנעל כלל ע"כ התירו לתת כלאים תחת העור המנעל ממעל לרגליו וכן תחתיו במקום שהרגל עומד עליו מפני שאין שם בגד על הכלאים שיש במנעל שהרי סביב העקב אין שם כלום דאלו היה שם ג"כ בגד היה אסור מצד שהוא מלבוש אבל עכשיו אין איסור אלא מכח חימום וברגל כולו אין שום חימום וכן נהגו לצאת בפאנטאפלי"ן שיש שם בגד מבפנים בכל צדדיו אף שתפרו העובד כוכבים בחוטי פשתן אבל אם עשה כן במנעל דהיינו שגם נגד העקב סביב יש עור המנעל וגם שם תפור בבגד אסור מטעם בגד כלאים דאנו חושבין הבגד שתפור מבפנים כאלו הוא בגד בפ"ע בלא עור המנעל עכ"ל (זאקי"ן שיש שם חוטי פשתן צריך להוציא החוט קודם לבישה. וילון שקורין פארהאנ"ג שעושין בביתם אסור לעשותן מכלאים. בה"י):
א סָעִיף א אם הם מלאים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קי"ב שהאריך בענין זה והעלה דמותר לישב על כרים וכסתות התפורים בכלאים הנתונים בתוך הקאטשי"ן לישב עליהם והא דאסר בש"ע בכרים מלאים היינו כמו כרים שאנו שוכבים עליהם שנכפפים על צידי אדם אבל באותן כרים שנותנים בעגלה שממלאים אותם בשער בדוחק עד שא"א לכוף על הצדדים אף שרך לישב עליו אין חשש וק"ו דמותר לישב על כסאות התפורים בכלאים שהכר נתחבר לעץ ע"י מסמרים וא"א בשום צד לבא על צידי אדם וכן לישב בקאטשי"ן אף שמן הצדדים הוא שעטנז (עבה"ט סק"ב) כיון שאינו בדרך לבישה ולא דרך העלאה מותר ואין להחמיר אלא לישב נגד הווילון של הקאט"ש שהוא כלאים. וה"ה אם קבע בגדי רקמה בכתלים ומחברם למעלה ולמטה ומן הצד במסמרות דמותר לישב בסמוך להם ולסמוך עליהם ואף שכ' המג"א בס"ס תשל"ח דאין לתלות בסוכה שעטנז אא"כ גבוהים מתשמיש אדם התם מיירי בתלויים כדרך הווילון ואינם קבועים בכותל אבל בקבועים אין חשש ע"ש:
ב סָעִיף א גבי מטה. ר"ל מטה של חבלים שנשקע תחתיו וצידי הכר עולים עליו אבל נסרים של עץ קשה ואינו נשקע כ"כ הר"ש בפ' בתרא דכלאים ותוי"ט שם. ולי נראה דה"ה במטה של עץ אם הכר רחב והמטה קצרה וצידי הכר כשמגיע לדפנות המטה נכפף ונשקע שם ועולה עליו. ועמ"ש לעיל סימן ק"ץ ס"ק כ"ו ובסימן קצ"ה ס"ק י"א:
ג סָעִיף ג וכלאים מצד אחד. ע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סוס"י קפ"ו שנסתפק בבגד של צמר גמלים ויש בצד אחד כלאים שנתחבר שם חוט צמר רחלים בחוט פשתן אי אמרינן שכל הבגד נעשה כלאים ואסור להתכסות בצד השני כמו בגד שכולו צמר רחלים ובצד אחד חוט פשתן או שאני התם שצמר ופשתים אוסרים זה את זה אבל צמר גמלים אינו נאסר רק חיבור פשתן וצמר אסור ולא כל הבגד וכתב דלדעת הרמב"ם לעיל סימן רצ"ט ס"ב נראה לאסור אך לדעת הרא"ש שם יש לספק ע"ש:
ד סָעִיף ה לגנוב את המכס. עיין ש"ך סק"ח שכתב דלהכי אסור כאן משום דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש עיין שם. א"כ נראה דאם נותנין מכס גם מבגדים אלא שלובשו כדי שלא יראוהו מותר דהא אינו מכוין שיהא דרך מלבוש ועמ"ש בס"ק שאח"ז:
ה סָעִיף ו וכן מוכרי כסות. עט"ז סק"ז וש"ך סק"ח מ"ש ליישב דלא תקשי עמ"ש בסעיף הקודם דאפילו לגנוב את המכס אסור ועיין בתשובת חות יאיר וסימן קפ"ח מ"ש בזה. ועיין בספר מרכבת המשנה פ"א מהלכות שבת ופ"י מהל' כלאים דין י"ח שהשיג על הט"ז ועל החות יאיר וכ' שגם דברי הש"ך דחוקים וכ' הוא ז"ל דודאי דבר שאין מתכוין מותר אע"ג דעושה האיסור ממש שהרי בנתפזרו מעותיו לפני עבודת כוכבים אין אסור אלא משום מראית עין אע"ג דמשתחוה בפועל ואין לך פסיק רישא גדול מזה רק עיקר הסברא דלא חשיב פסיק רישא הוא כשמתכוין לאיזה דבר היתר וא"א לעשות דבר היתר זה שמתכוין אא"כ עושה דבר איסור כמו בנ"ד שמתכוין ללבוש כדי להבריח המכס שא"א ללבוש שלא יתחמם הלכך מה שמתכוין ללבוש חשוב כאילו מתכוין לחמם וה"ל פ"ר וכן המעלה ע"ג כתפיו מרדעת להוציא עליו משא חשוב פ"ר משא"כ מוכרי ותופרי כסות שאין כוונתם כלל להעלות עליהן כ"א לטעון ולהוליך לא חשיב פ"ר אע"פ שמעלה על כתפו בפועל כיון שכוונתו רק להוליך והרי אפשר להוליך בידו ובמקל שלא יתחמם וכה"ג בנושאי מת ובהמה שאין כוונתם אלא להוליך וה"ה בתופרי כסות שאין כוונתם אלא לתפור ואי אפשר בעולם לתפור שלא יניח על ברכיו הלכך אפי' מניח על ברכיו חשיב דבר שאינו מתכוין דומיא דהיה נתפזרו מעותיו לפני עבודת כוכבים דהיה חשוב דשא"מ להשתחוות הואיל שאפשר ללקט בלא השתחויה אלא דהתם אסור משוס מ"ע משא"כ במוכרי ותופרי כסות דליכא מ"ע דהכל יודעים שעסוק במלאכתו ואינו מתכוין ע"ש באריכות גדול:
ו סָעִיף ו להעביר בו המכס. עבמ"א סי' י"ט ס"ק ב':
ז סָעִיף ז לעשותם מכלאים. עיין בתשו' בית יעקב סימן צ"ב מ"ש בזה:
ח סָעִיף ח ולא ימכרנו. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סימן ע' ובחלק יו"ד סימן קפ"ו מ"ש בזה:
ט סָעִיף יא היה קשה מותר. עיין בספר חומות ירושלים סימן למ"ד שכתב די"ל דאנן לא בקיאין מהו רך או קשה וכן בדינא דבגדים קשים לעיל ס"ב בהג"ה וכמו שכתב התב"ש דלא בקיאין מאי ניהו מטלית עבה לענין לאחוז באמה ה"נ בזה ע"ש:
י סָעִיף יג ואין לו עקב. בתוי"ט פ"ב דכלאים מ"ז הגיה שצ"ל ואין לו אלא עקב והוא מנעל שאין לו אלא עור מתחת ולמעלה על האצבעות וכן קצת מצדדיו ושאר כל כף הרגל אין עליו כלום ומ"ש לפי שעור הרגל קשה פירוש כל תחתית הרגל:
א סָעִיף א וכן מותר כו'. אפי' מדרבנן והוא מירושלמי ס"פ והביאו הר"ש שם אהלים אין בהן משום כלאים:
ב סָעִיף א וכן לפרוס כו'. ממ"ש בספ"ק די"ט אלא בוילון והאמר כו' ואם איתא בלא"ה אסור שמעמיד החום ומגין מפני החמה והגשמים ואע"ג דתנן מוכרי כו' ובלבד כו' תופרי כו' התם משום שהוא דרך לבישה והעלאה. מרדכי וכן מ"ש בסי"ב לא יקח כו' וז"ש דאינו אסור כו':
ג סָעִיף א בד"א כו'. גמ' שם ורפ"ז דיומא:
ד סָעִיף א אבל כרים כו'. מתני' שם: (ליקוט) אבל כרים וכסתות שהן קשין כו'. אבל תוס' ומרדכי והגמ"ר דשבת וש"מ לא כתבו הטעם משום דקשין אלא דבהו לא שייך כריכה וכן במרדעת (ע"כ):
ה סָעִיף א בד"א כשהם כו'. ירושלמי שם והביאו הר"ש שם והרא"ש וש"פ. והרמב"ם השמיטו משום סוגיין דגמ' הנ"ל דקאמר אלא בקשין כו' גמדא כו' ולא חילקו אבל כבר פי' תוס' שם ד"ה אלא דשם בכלאים דרבנן והוכיחו מהא דריש ערכין וכ"כ ברפ"ו דשבת וש"מ וכ"כ הרא"ש וש"פ וכשיטתם דלבדים אינן אסורין רק מדרבנן וכסוגיא דנדה וז"ש וי"א דכ"ז כו' ואינו מדוקדק דלהרמב"ם בכל ענין שרי וז"ש בס"ב כל בגדים כו' וכתב ויש מחמירין כו' ר"ל לדעת הרמב"ם דס"ל לבדין אסור מדאורייתא כמ"ש בר"ס ש' ואף שברמב"ם אינו מוזכר כלל מזה מ"מ מדלא כתב רק לישב עליהן והשמיט הא דגמדא משמע שמפרש כפירש"י [ועסי"א מש"ש] גמדא כו' לישב עליהן וכן פי' תוס' בתחלה ועתוס' שם וביומא:
ו סָעִיף א (ליקוט) ומ"מ כו'. מפני שפעמים מוציא מה שבתוכם ומתכסה בהם. שם ומשמע דמיירי בכלאים דאורייתא (ע"כ):
ז סָעִיף ב הני כו'. לא מיבעיא לדעת הרמב"ם אלא אפי' לדעת תוס' מ"מ מי יודע אם קשים הם כגמדא. ב"י:
ח סָעִיף ג בגד כו'. ירושלמי והביאו הר"ש ר"פ:
ט סָעִיף ו ויש מתירין כו'. ב"ק קי"ג א' וער"ש מתני' ב' ומתני' ה' וע"ל סי' רצ"ז סי"א בהג"ה:
י סָעִיף ח והוא כו'. עבה"ג והרא"ש חולק וכתב מדל"ק ובלבד כו' משמע דאפי' נוגע מותר דכרים וכסתות אינן קשים כמרדעת כמ"ש בזבחים צ"ד ב' הא כרים כו' אבל תוס' בנדה שם סד"ה לא ימכרנו כו' כתבו כדברי הרמב"ם. (ליקוט) והוא שלא כו'. אבל ש"פ כתבו דכאן אפי' בשרו נוגע מותר וכ"מ פשטא דמתני' שלא הזכיר כאן אבל י"ל משום דאין דרך לרכוב ערום (ע"כ):
יא סָעִיף ח ודוקא כו' שמא כו'. עתוס' דפסחים מ' ב' ד"ה לא כו' וש"מ והרא"ש וש"פ:
יב סָעִיף ט אסורים כו'. ירושלמי שם רב אמר הלכה כדברי האוסר ולמה לא אמר כר"א אית תניי תני ומחליף:
יג סָעִיף ט שהרי כו'. בירושלמי שם ואמרו שם עוד טעמי אחריני רב אמר מפני שהוא נותנה תחת אצילי ידיו כו' ע"ש:
יד סָעִיף ט וכן כו'. כנ"ל וכ"ש לדברי רב הנ"ל:
טו סָעִיף י אם יש לו כו'. בירושלמי שם הדא דתימר במתכוין לשם מלבוש כו' והביאו הר"ש והרא"ש שם ושם ופי' הרא"ש שם ושם כה"ג: (ליקוט) אם י"ל כו'. טור והוא קשה להלמו דאם מכוין בלא"ה אסור כמו מטפחות הידים כו' וליקח ביצה חמה במטפחת והרבה כיוצא אפי' אינו עשוי כמין בגד ואם אינו מתכוין לעולם מותר כמ"ש מוכרי כסות כו' וז"ל הרא"ש שם ירושלמי במתכוין ללבישה אבל אינו מכוין לא יש מקומות שמטפחות שלהן י"ל בית ראש ולובשו כמין מלבוש כו' והוא פי' על הירושלמי היאך מתכוין במטפחת לשם מלבוש וצע"ג. אבל הצלת השערות על בגדיו אינה חשובה הנאה דדוקא הצלת גופו מחמה וגשמים חשיבא הנאה ודברי הש"ך סוף ס"ק ה' ג"כ אינן נכונים וכן דברי ט"ז ס"ק ה' ושלא כדין השיג על הפרישה וקושית ש"ך מהוצאת זבל י"ל דכל דבר שלפעמים עושה להנאה אסור לעולם כמ"ש במטפחות הידים וספרים וספוג וכמ"ש בס"ט בהג"ה ואף ת"ק ל"פ אלא משום דלעתים רחוקות הוא וז"ש לא יתן המרדעת כו' אפי' כו' משמע דרישא לא משום הוצאת זבל אלא להנאה וקאמר אף שתחתיו מותר אפי' להנאה ע"ג אסור ולא עוד אלא אפי' להוציא כו' (ע"כ):
טז סָעִיף יא ואם היה כו'. רמב"ם משמע שמפרש מש"ש אלא בקשין קאי אוילון וכן גמדא כו' כה"ג מכח קושית תוס' ולא פי' כפירש"י לישב דקשה לו דה"ל לגמ' להביא מתני' דכרים וכסתות:
יז סָעִיף יב לא יקח כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם:
יח סָעִיף יג מנעל כו'. עבה"ג אבל תי"ט כתב שצ"ל ואין לו אלא עקב והוא נכון וכ"מ בתשובת הגאונים שהביא הרא"ש בנדה שם אבל הוא פי' לערדלין כמש"ש ומ"מ הרמב"ם פי' למנעל של זרב כמ"ש בפי' שם:
יט סָעִיף יד כגון כו' שמחפין כו'. במתני' הברסין כו' וער"מ בפי' שם:
כ סָעִיף יד אבל צלצלים כו'. ספ"ק די"ט וכרב אשי:
כא סָעִיף יד וסמרטוט כו'. תוספתא הביאה הרא"ש אספלנית מלוגמא ורטיה אין בהן משום כלאים שאין זה דרך הימום אבל בירושלמי הנ"ל שכתבתי ס"ס ש' משמע דאסור ואפשר שס"ל לר' ירמיה כר"פ (כ"ה גי' הרא"ש בנדה) בספ"ק די"ט ותוספתא אתיא כרב אשי שם ואנן קי"ל כרב אשי כנ"ל:
כב סָעִיף יד כדי להפריח כו'. גמ' שם כליא פרוחי וכפי' הרי"ף ורא"ש שם:
כג סָעִיף טו אע"פ כו'. ר"ל דמתני' הקמ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.