א מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּנוֹ, שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית, בְּה' סְלָעִים שֶׁהֵם ק"כ מָעִים שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים דֶּרְהַמִּים כֶּסֶף מְזֻקָּק. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רצ"ד כַּמָּה הִיא הַמָעָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁה' סְלָעִים הֵם בְּעֵרֶךְ שְׁנֵי זְהוּבִים רייני"ש, שֶׁהֵם ב' זְהוּבִים פולני"ש (פִּסְקֵי מהרא"י סי' מ"ח).
ב אֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ (ל' רַמְבַּ"ם פ' י"א מֵהִלְכוֹת בְּכוֹרִים ד"ב).
ג אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה סְלָעִים נוֹתְנָן לַכֹּהֵן בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף מִכָּל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה, חוּץ מִקַּרְקָעוֹת וַעֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת; וְאִם פָּדָהוּ בָּהֶם, אֵינוֹ פָּדוּי.
ד כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים בִּשְׁבִיל פִּדְיוֹן בְּנוֹ, חַיָּב לִתְּנָם לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי (טוּר בְּשֵׁם ה"ג). אָמַר לַכֹּהֵן שֶׁנּוֹתֵן לוֹ לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ, אָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ. מִיהוּ אִם חָזַר, הָוֵי חֲזָרָה (מָרְדְּכַי ס"פ כָּל הַגֵּט) וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רס"ה.
ה נָתַן לוֹ כְּלִי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּשּׁוּק חֲמִשָּׁה סְלָעִים, וְקִבְּלוֹ הַכֹּהֵן בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים, הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי; (רַמְבַּ"ם שָׁם) וְהוּא שֶׁיִּשְׁוֶה חֲמִשָּׁה סְלָעִים לְשׁוּם אָדָם.
ו נָתַן לוֹ כְּלִי בְּפִדְיוֹן בְּנוֹ, סְתָם, אִם הוּא שָׁוֶה ה' סְלָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמוּ אוֹתוֹ בִּתְחִלָּה, בְּנוֹ פָּדוּי. הַגָּה: וְאִם אֵינוֹ שָׁוֶה, אֵין בְּנוֹ פָּדוּי (טוּר). וְאִם הַכֹּהֵן רוֹצֶה לְהַחֲזִיק בַּכְּלִי, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ, וְהוּא יַשְׁלִים לוֹ עַד ה' סְלָעִים (מהרי"ל).
ז נָתַן ה' סְלָעִים, אֲפִלּוּ לַעֲשָׂרָה כֹּהֲנִים, בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה, בְּנוֹ פָּדוּי.
ח אִם רָצָה הַכֹּהֵן לְהַחֲזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן, רַשַּׁאי (ל' רַמְבַּ"ם שָׁם ד"ח) ; אֲבָל לֹא יִתֵּן הוּא לַכֹּהֵן עַל מְנַת שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ, וְאִם עָשָׂה כֵן וְהֶחֱזִיר לוֹ וְדַעַת הַכֹּהֵן הָיְתָה מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְקַבְּלָהּ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר (כָּךְ מַשְׁמָע בְּבֵית יוֹסֵף), אֵין בְּנוֹ פָּדוּי עַד שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה, וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן אַחַר כָּךְ לְהַחֲזִיר יַחֲזִיר. וְלֹא יְהֵא הַכֹּהֵן רָגִיל לְהַחֲזִיר לַכֹּל, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד לִשְׁאָר כֹּהֲנִים, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ לֹא יִתְּנוּ הַכֹּל פִּדְיוֹנֵי בְּכוֹרֵיהֶם אֶלָּא לוֹ. אֲבָל לַעֲנִיִּים רַשַּׁאי לְהַחֲזִיר בְּכָל פַּעַם. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמִּזֶּה הַטַּעַם לֹא יְקַבְּלֵם עַל מְנַת לְהַחֲזִיר; וּמִכָּל מָקוֹם אִם עָבַר וְקִבְּלָם, וּפֵרֵשׁ שֶׁנּוֹתֵן לוֹ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, הַבֵּן פָּדוּי, דְּמַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה. וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, אֲבָל אִי אָמַר: הֵא לְךָ ה' סְלָעִים וְתַחֲזִירֵם לִי, לֹא הָוֵי מַתָּנָה וְאֵין בְּנוֹ פָּדוּי (רַשְׁבָּ"א סי' קצ"ח ותשנ"ט).
ט הִפְרִישׁ חֲמִשָּׁה סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנוֹ, וְנֶאֶבְדוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לְיַד כֹּהֵן.
י בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתֵן הַפִּדְיוֹן לַכֹּהֵן מְבָרֵךְ: אקב"ו עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ: שֶׁהֶחֱיָנוּ, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן הַפִּדְיוֹן לַכֹּהֵן, וְאִם פּוֹדֶה עַצְמוֹ, מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִפְדּוֹת הַבְּכוֹר, וּמְבָרֵךְ: שֶׁהֶחֱיָנוּ (רַמְבַּ"ם שָׁם ד"ה). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף הַפּוֹדֶה עַצְמוֹ מְבָרֵךְ: עַל פִּדְיוֹן הַבְּכוֹר, וְכֵן נוֹהֲגִין (טוּר וריב"ש סי' קל"א). וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רס"ה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַיְיתֵי לֵיהּ לִבְכוֹר קָמֵיה כֹּהֵן וּמוֹדִיעַ לֵיהּ שֶׁהוּא בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, וְהַכֹּהֵן שׁוֹאֵל אוֹתוֹ: בְּמַאי בָּעֵית טְפֵי, בְּבִנְךָ בְּכוֹרְךָ אוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים דְּמִחְיַּבְתְּ לִפְדּוֹת בָּהֶן, וְהָאָב אוֹמֵר: בִּבְנִי בְּכוֹרִי וְהֵילָךְ חֲמִשָּׁה סְלָעִים בְּפִדְיוֹנוֹ, וּבַהֲדֵי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הַמָּעוֹת מְבָרֵךְ בְּרָכוֹת הַנִּזְכָּרוֹת (טוּר ורא"ש בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים) וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, אִם הָאָב אֵצֶל הַבֵּן. אֲבָל אִם אֵינוֹ אֶצְלוֹ, פּוֹדֶה אוֹתוֹ בְּלָאו הָכֵי, אֶלָּא אוֹמֵר לַכֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּכוֹר לִפְדּוֹתוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: בְּמַאי בָּעֵית טְפֵי וְכו' (כֵּן הוּא בְּהַגָּהַת מָרְדְּכַי ס"פ הָאִשָּׁה וְכֵן כָּתַב הבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק). וְאִם הָאָב הָיָה רוֹצֶה לְהַנִּיחַ הַבֵּן לַכֹּהֵן, אֵינוֹ יוֹצֵא, רַק צָרִיךְ לִפְדּוֹתוֹ (פִּסְקֵי מהרא"י סי' קל"ה). וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה בִּשְׁעַת הַפִּדְיוֹן (שָׁם בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט). וְאִם יַיִן בָּעִיר, מְבָרֵךְ הַכֹּהֵן עַל הַיַּיִן מִיָּד אַחַר הַפִּדְיוֹן (מהרי"ל). וְכֵן נוֹהֲגִין עַכְשָׁו כְּדֵי לְפִרְסוּמֵי מִלְּתָא. וְאֵין נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ (אַבּוּדַרְהַם). וְאֵין הָאָב יָכוֹל לִפְדּוֹת עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. וְגַם אֵין בֵּית דִּין פּוֹדִין אוֹתוֹ בְּלֹא הָאָב (ריב"ש סי' קל"א).
יא אֵין הַבְּכוֹר רָאוּי לְפִדְיוֹן עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשִׁים יוֹם; וְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם יִפְדֶּנּוּ מִיָּד, שֶׁלּא יַשְׁהֶה הַמִּצְוָה. וְאִם חָל יוֹם ל" א לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא יַמְתִּין עַד יוֹם א'. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן הַבֵּן בְּחֹל הַמּוֹעֵד (במהרי"ו בְּשֵׁם סֵפֶר הַמִּצְוֹת מִצְוָה ר" ךָ), וְיֵשׁ מַתִּירִין. (תּוֹסָפוֹת פ"ק דמ"ק), וְכֵן עִקָּר.
יב מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, וְאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, וְכֵן אִם נַעֲשָׂה טְרֵפָה קֹדֶם שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ חַיָּב בְּפִדְיוֹן; וַאֲפִלּוּ הִקְדִּים וְנָתַן לַכֹּהֵן הַפִּדְיוֹן, יַחֲזִירֶנּוּ לוֹ. מֵת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, חַיָּב לִפְדּוֹתוֹ (טוּר) וּלְבָרֵךְ עַל הַפִּדְיוֹן, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ (ד"ע וְכֵן הוּא במהרי"ק סוֹף שֹׁרֶשׁ מ"ט).
יג מִי שֶׁפָּדָה בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם אָמַר לֵיהּ: מֵעַכְשָׁו, אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. וְאִם אָמַר לֵיהּ: לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּנוֹ פָּדוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמָּעוֹת קַיָּמִים לְאַחַר ל' יוֹם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵין הַמָּעוֹת קַיָּמִים אוֹ שֶׁהֶחֱזִירָן לְאָב תּוֹךְ ל', אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אֵין בְּנוֹ פָּדוּי (מהרא"י בת"ה סִימָן רס"ד וּבִכְתָבָיו סִימָן רל"ד) ; וְטוֹב לְהַחְמִיר לַחֲזֹר לִפְדּוֹתוֹ. מִי שֶׁהוּא סָפֵק אִם הוּא חַיָּב בְּפִדְיוֹן, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
יד מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, הֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁפְּדָאוֹ אָבִיו. וְאִם מֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה וְאָמַר שֶׁלֹּא נִפְדָּה.
טו עָבַר הָאָב וְלֹא פָּדָה אֶת בְּנוֹ, כְּשֶׁיַּגְדִּיל, חַיָּב לִפְדּוֹת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּכוֹתְבִין לוֹ עַל טָס שֶׁל כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ נִפְדֶּה וְתוֹלִין לוֹ בְּצַוָּארוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע לִפְדּוֹת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּגְדִּיל (מהרי"ל). הָיָה הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת, יִפְדֶּה עַצְמוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יִפְדֶּה אֶת בְּנוֹ. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹן אֶחָד, יִפְדֶּה עַצְמוֹ.
טז אִם אֵין לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין כְּדֵי פִּדְיוֹן, אֵין הַכֹּהֵן גּוֹבֶה מֵהַמְשֻׁעְבָּדִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּדַם חוֹב הַפִּדְיוֹן לְחוֹב הַבַּעַל חוֹב.
יז אֵין פִּדְיוֹן הַבְּכוֹר תָּלוּי אֶלָּא בְּפֶטֶר רֶחֶם, שֶׁאִם אֵינוֹ בְּכוֹר לְאֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאָב אֵינוֹ חַיָּב בְּפִדְיוֹן. וְאִם יֵשׁ לוֹ כַּמָּה נָשִׁים, וְיֵשׁ לוֹ בְּכוֹר מִכָּל אַחַת וְאַחַת, חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת כֻּלָּם.
יח כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִים מִפִּדְיוֹן הַבֵּן. וַאֲפִלּוּ כֹּהֶנֶת וּלְוִיָּה נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, אֵין הַבֵּן חַיָּב בְּפִדְיוֹן, שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בָּאָב אֶלָּא בָּאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר ג, יב) וְאִם נִתְעַבְּרָה מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, בֶּן הַלְוִיָּה פָּטוּר מִפִּדְיוֹן, וּבֶן הַכֹּהֶנֶת חַיָּב בְּפִדְיוֹן, שֶׁהֲרֵי נִתְחַלְּלָה אִמּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה בִּבְעִילַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. הַגָּה: וְאִם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל נִתְעַבְּרָה, וְהַיִּשְׂרָאֵל מַכְחִישָׁהּ וְאוֹמֵר שֶׁמֵּעוֹבֵד כּוֹכָבִים נִתְעַבְּרָה, הַבֵּן פָּטוּר מִן הַפִּדְיוֹן (ת"ה סִימָן רס"ד).
יט כֹּהֵן שֶׁנוֹלַד לוֹ בֵּן חָלָל, מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם חַיָּב הַבֵּן לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ. וְאִם מֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּבַר זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ וִיְרָשׁוֹ בְּנוֹ מִמֶּנּוּ, הִלְכָּךְ יַפְרִישׁ הַפִּדְיוֹן וִיעַכְּבֶנּוּ לְעַצְמוֹ.
כ הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְכוּתִית שֶׁנִּתְגַיְּרָה כְּשֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת, וְיָלְדוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה, הוֹאִיל וְנוֹלַד בִּקְדֻשָּׁה חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר ג, יב) וַהֲרֵי פָּטְרוּ רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. אֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁנִּתְגַיְּרָה אוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַיְּרָה, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
כא הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים וְהַשִּׁפְחָה שֶׁיָּלְדוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרָה וְנִשְׁתַּחְרְרוּ, וְיָלְדוּ אַחַר כָּךְ, פָּטוּר, שֶׁאֵין זֶה פֶּטֶר רֶחֶם.
כב בֶּן ח' חֳדָשִׁים שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהוּא חַי, וְהֶחֱזִירוֹ וָמֵת, אוֹ בֶּן ט' שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ, אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁמֵּת, וְהֻחְזַר וְאַחַר כָּךְ יָצָא אָחִיו וְיָלְדָה וְלַד קַיָּמָא, אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם, שֶׁהֲרֵי נִפְטַר בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, וּמִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ פּוֹטֵר הַבָּא אַחֲרָיו. וְכֵן הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף שֶׁחֲצִי פַּרְצוּף פְּנֵיהֶם דּוֹמֶה לְצוּרַת אָדָם, אוֹ סַנְדָּל אוֹ שִׁלְיָא אוֹ שָׁפִיר מְרֻקָּם (פי' חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר כְּצוּרַת סַנְדָּל וּפי' שִׁלְיָא, הַכִּיס שֶׁהָעֻבָּר מוּנָח בְּתוֹכוֹ וּפי' שַׁפִּיר מְרֻקָם, חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר וְיֵשׁ בָּהּ צוּרַת אָדָם, עָרוּךְ) אוֹ שֶׁיָּצָא הַוָּלָד מְחֻתָּךְ אֵיבָרִים אֵיבָרִים, הַנּוֹלָד אַחַר כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם (לְשׁוֹן טוּר).
כג בֶּן ח' חֳדָשִׁים שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ מֵת, וְהַמַּפֶּלֶת שַׁפִּיר מָלֵא דָּם אוֹ מָלֵא מַיִם אוֹ מָלֵא גְּוָנִים, וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וְהַמַּפֶּלֶת לְיוֹם אַרְבָּעִים, הַנּוֹלָד אַחַר כָּל אֵלּוּ בְּכוֹר לְפִדְיוֹן. וְכָל זְמַן שֶׁאֵין אֵיבָרָיו מְרֻקָּמִים, אֵין פּוֹטֵר הַבָּא אַחֲרָיו, וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה סוֹמְכִין עַל זֶה (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קמ"ג).
כד יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַנּוֹלָד אַחֲרָיו כְּדַרְכּוֹ, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. הָרִאשׁוֹן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָצָא מֵהָרֶחֶם; וְהַשֵּׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר.
כה מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם יָצָא רִאשׁוֹן, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם הַבְּכוֹר, נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ ל' יוֹם, פָּטוּר, דְּשֶׁמָּא הַבְּכוֹר מֵת וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
כו מֵת הָאָב קֹדֶם שֶׁפְּדָאָן, בֵּין מֵת תּוֹךְ ל' בֵּין מֵת לְאַחַר ל', וְהַבָּנִים קַיָּמִים, נוֹתְנִין בֵּין שְׁנֵיהֶם ה' סְלָעִים, אֲפִלּוּ חָלְקוּ כְּבַר הַנְּכָסִים.
כז שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ ל' יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, יַחֲזִיר לוֹ ה' סְלָעִים; וְאִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתַן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶם, שֶׁהֲרֵי לֹא עִיֵּן פִּדְיוֹן זֶה עַל בֵּן זֶה, וְכָל אֶחָד יֹאמַר: אֲנִי תּוֹפֵס בִּשְׁבִיל הַחַי. יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן ה' סְלָעִים לַכֹּהֵן. וְאִם מֵת אֶחָד מֵהַזְּכָרִים תּוֹךְ ל' יוֹם, אֵינוֹ נוֹתֵן לַכֹּהֵן כְּלוּם. יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה נוֹלַד רִאשׁוֹן, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: נְקֵבָה נוֹלְדָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר (לְשׁוֹן טוּר).
כח שְׁתֵּי נָשָׁיו, אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ, נוֹתֵן ה' סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְאִם מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ ל', אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְאִם מֵת הָאָב, נוֹתְנִים בֵּין שְׁנֵיהֶם ה' סְלָעִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
כט שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ, זֶה נוֹתֵן ה' סְלָעִים וְזֶה נוֹתֵן ה' סְלָעִים. נָתְנוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מֵהַבָּנִים בְּתוֹךְ ל' יוֹם, אִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתְנוּ, אֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִיָּדָן. וְאִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ, כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶם הַרְשָׁאָה לַחֲבֵרוֹ, וְיֵלֵךְ זֶה בַּהַרְשָׁאָה וְיוֹצִיא מֵהַכֹּהֵן ה' סְלָעִים. וְאִם יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ יָלְדָה זָכָר וְאֵיזוֹ יָלְדָה נְקֵבָה, אוֹ שֶׁיָּלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, הָאָבוֹת פְּטוּרִים וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ.
ל וְכֵן מְבַכֶּרֶת שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָהּ ג' חֳדָשִׁים, וְנִשְּׂאָה וְיָלְדָה זָכָר, סָפֵק בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן ז' לָאַחֲרוֹן, הָאָבוֹת פְּטוּרִים, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְאִם יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שֵׁנִי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
לא שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן ה' סְלָעִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
א סָעִיף א ב' זהובים כו'. כתוב בהגהת דרישה דאינו פחות מא' רייכ"ש טאלי"ר וב' שלישי רייכ"ש טאלי"ר כפי שהיה בזמניהם הרייכ"ש טאלי"ר בל"ו גדו' פו' ע"כ והיינו עכשיו ה' זהובי' פולני"ש ובסמ"ע סי' פ"ח כתב וק"ק דשמינית מפעני"ק יחשב ממון לקידושין לדיינים ואפשר לומר שבימיהם היו הפירות והקנינים בזול ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות ולכך היה הפרוטה חשוב כממון ולפ"ז בזמנינו דאין יכולים לקנות בפרוטה כי אם מעט מזער אין קידושי אשה סגי בפרוטה ולא בפדיון הבן בשני זהובים עכ"ל ותמהני נהי דהל"ל דאין קדושי אשה סגי בפרוטה מ"מ אמאי לא תיסגי פדיון הבן בשני זהובים דהא ממון חשוב הוא מיהו בספר מע"מ דף רס"ח ע"א האריך בזה דבעינן ג' רייכ"ש טאלי"ר וכ' שאף לדברי הרב אינו עכשיו פחות משני ר"ט ע"ש ולכתחלה טוב לצאת ידי כולם:
ב סָעִיף ג ושטרות. היינו שטר חוב שיש לו על אחרים שאם נתן אותן ש"ח אין בנו פדוי כיון דאין גופן ממון:
ג סָעִיף ד ובנו אין פדוי. משום גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות:
ד סָעִיף ד וע"ל סי' דצ"ד. ט"ס הוא כי לא נזכר שם דבר מזה אלא צ"ל רס"ד כי שם ס"א בהג"ה נתבארו דינים אלו גבי מילה:
ה סָעִיף ה נתן כו' עד פדוי. הוא לשון הרמב"ם ומ"ש והוא שישוה הוא לשון המחבר ע"פ מה שהביא בב"י דבריו אבל באמת דבריו דחוקים מאד גם מה שתי' הב"ק דחוק מאד גם דברי רבינו ירוחם בזה הם דחוקים אלא צ"ל דדעת המחבר כדעת הלכות גדולות דף קל"ט ע"ב דגריס אמר רבא לעולם דלא שוי ורישא דאמר אבי הבן וסיפא דקבליה כהן כי הא דרב כהנא פריק בסודרא אמר לדידי שוה ה' סלעים אמר רב אשי ולא אמרן אלא גברא רבא כרב כהנא דידע למחולי אבל כ"ע לא ש"מ כל היכא דקבליה כהן בנו פדוי וכן הלכה עכ"ל והשתא אתי שפיר הא דקתני בבריית' סתמא עגל זה בה' סלעים לפדיון בני דאלו לדעת הב"י וסייעתו ה"ל לפרושי דמיירי במה שדרכו להתייקר וזה ברור ודוק:
ו סָעִיף ח אבל לא יתן הוא לכהן על מנת שיחזיר כו'. כלומר שאינו מפרש דבריו שנותן לו ע"מ להחזיר דבכה"ג כיון דשעה א' גמר בלבו שיהא לשם מתנה יצא ידי נתינה וכמ"ש המחבר בסוף הסעיף אלא מיירי שאינו גומר בדעתו כלל ליתנו לו לשם מתנה אלא מיד דעתו שנותנו לו על מנת להחזיר בכה"ג לא יצא וכן מחלק המרדכי פ"ק דקדושין בשם ראבי"ה ומביאו ד"מ וכה"ג חלק בתשובת רשב"א סי' קצ"ח וכך היא דעת הרמב"ם פ' י"א מהל' בכורים דין ח' וגם העט"ז נראה שהבין כן ע"כ כתב במקום מ"ש הרב ודעת הכהן היתה מתחלה כו' אע"פ שדעת הכהן כו' וכן נראה מהדרישה שדעת הרב כן אבל אין נ"ל דעת הרב כן אלא נראה שהוא מפרש דעת המחבר דברישא כיון שלא פירש דבריו שנותן ע"מ להחזיר א"כ דעת הכהן היה לקבלם במתנה גמורה ולא ע"מ להחזיר והאב היה דעתו שיחזירם לו הלכך אינו פדוי אבל בסיפא כיון שפירש דבריו ואמר שנותן לו ע"מ להחזיר א"כ כיון שגם דעת הכהן כן יצא וכן פירש הב"ח דעת התוס' והרא"ש כן וגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן וכן משמע ממה שנרשם בש"ע אמ"ש הרב ודעת הכהן כו' כן משמע בב"י ובב"י לא נזכר כלום רק הביא דברי התוס' והרא"ש הנ"ל מיהו אינו מוכרח דעת התוספות והרא"ש כן דמ"ש וי"ל דר' חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה ר"ל שהיה עושה כן כדי שיתנו לו הכל במתנה גמורה אבל בדיעבד פדוי בכל ענין וכן הבין ר' ירוחם נתיב א' סוף ח"ג דבריהם ומה דקאמר בש"ס הלכך אין בנך פדוי היינו שר' חנינא א"ל כן כדי שיתנו במתנה גמורה מ"מ דעת הרב נ"ל ברור כדפי' ודעת המחבר נ"ל ברור כדפי' דס"ל כראבי"ה וכתשובת הרשב"א ודוק:
ז סָעִיף ח והחזיר לו כו'. הוא לשון הרמב"ם והוא על פי לשון א' ברש"י אבל בלשון ב' פירש"י אפי' לא החזיר אין בנו פדוי וכן משמע מתשובת רשב"א שהבאתי בס"ק שאח"ז וכ"כ הרא"ש ומ"ה מוכח לכאורה שדעת הרא"ש כמ"ש הב"ח ודוק:
ח סָעִיף ח ודוקא שאמר כו'. דבכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומה שאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ אבל כשאומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירהו לי וכיוצא בזה שלא בע"מ אין בנו פדוי ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם הכהן כולן או מקצתן ולולי זה לא היה נותנן לכהן אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי דגרסינן בבכורות פרק יש בכור רב כהנא הוה רגיל כו' כ"כ בתשובת רשב"א ור"ל כיון דלא גמר בלבו שעה אחת לשם מתנה אין בנו פדוי ועיין בא"א סי' תרנ"ח סעיף ד' וה':
ט סָעִיף י בשעה שנותן כו'. כלומר בשעה שהאב מחזיק בידו חמשה סלעים והושיטן לכהן קודם שיוציא מידו ליד כהן מברך ואח"כ נותנן לו כדי שיברך עובר לעשייתן כ"כ ב"י והאחרונים וכן משמע מדברי הטור והרב לקמן שכתבו בהדיא שנותן לו המעות כו':
י סָעִיף י ומברך שהחיינו כו'. משמע דמברך שהחיינו לעולם ועיין לעיל סי' רס"ה סעיף ו':
יא סָעִיף י ואין האב יכול לפדות ע"י שליח כו'. זה תמוה דהא קי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכן מבואר בדברי הר"ן פ' כל שעה דיכול לפדות ע"י שליח וגם בספר מע"מ סוף דף רס"ו תמה ע"ז שהאריך וכתב דיכול לפדות ע"י שליח וכן בספר צדה לדרך שחבר מהר"ר יששכר בער על פירש"י בחומש האריך שם בתשובה אחת שהסכימו עמו כמה גדולי הדור דיכול לפדות על ידי שליח וכתב דאף הריב"ש לא קאמר אלא דלא מצינו שום חיוב מה"ת על אדם אחר שיעשה עצמו שליח במקום האב לפדותו אם אין האב רוצה לפדותו או אם מת האב ואפי' ב"ד אינם מחויבים מה"ת לעשות עצמם שלוחים במקום האב לפדותו אבל ודאי שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו בלא האב אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה וכל שכן שאבי אביו יכול לפדותו בכה"ג עכ"ד וע"ש שהאריך וכ"פ מהרש"ל בשם מהר"מ מ"ץ והובא בדרישה סעיף י"ד דיכול לפדותו ע"י שליח. ובספר מע"מ כתב שם דאין הב"ד יכולים לפדותו כשמת האב כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא כו' ואין דבריו מוכרחים וע"ל ס"ק כ':
יב סָעִיף יא אין פודין אותו בשבת. משום דהוי כמקח וממכר ומטעם זה גם בי"ט אין פודין אותו וכן הוא בתשובת הריב"ש סי' קנ"ז. נראה דפודין נמי בלילה וכן משמע בפ"ק דקדושין דף כ"ט סוף ע"א וברש"י ותוספות שם מיהו נוהגין לפדות ביום מיהו היכא דחל יום ל"א ביום תענית צבור יש לראות אם הגיע הבן לכ"ט י"ב תשצ"ג קודם יום התענית שהוא יום ל' יש לפדותו ביום ל' אחר כ"ט י"ב תשצ"ג כדלקמן סוף ס"ק י"ט (ואפשר לומר דמשום סעודה לחוד לא מקדמינן לפדות ביום ל') ואם לאו אז יש לפדותו בליל ל"א של יום התענית אבל אין לפדותו ביום התענית ולעשות סעודה בליל שאחר התענית דליכא פרסומי כה"ג וכמו שכתב מהרא"י בת"ה סי' רס"ט גבי חל יום ל"א בשבת דאם יפדוהו בערב שבת שלא יחול הפדיון עד לאחר שלשים דהיאך יעשו עם הסעודה לפרסם המצוה בעוד שאין בנו פדוי ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר הוא פדוי מאן נימא לן דאיכא פרסומא כה"ג שאין רואים הפדיון בשעת הסעודה ע"כ מיהו שמעתי שנוהגין לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה שאחר תענית ויש לחלק בהך דמהרא"י) וק"ל: בתשובת ר' אליה ן' חיים סי' ע"ט על תינוק בכור (שמל) [שחלה] ולא נתרפא עד יום ל"א נראה דאע"ג דמצות פדיון הבן לעשות בעיקר זמנה יש להקדים מצות המילה משום דהמילה היא אות ההכנסת ברית ואלמלא קבלת הברית אין חיוב למצות פדיון כלל ונותן לכהן ה' סלעים בתוך ל' שיהא פדוי לאחר ל' יום ולענין הברכה לא יברך קודם ל' כדכתב מהרא"י בכתביו סי' ר"ל בדין דהגיע יום ל"א בשבת וז"ל ותו דקורא אני תגר על הברכה דיברך אבי הבן בע"ש דאכתי לאמטא זמן חיובא כו' עכ"ד ולא נהירא דא"כ איך יברך לאחר ל' כיון דמיד בהכנסת יום ל"א ממילא הבן פדוי וכבר נעשה מצותו וכן כתב מהרא"י גופיה בת"ה סי' רס"ט אהך דין דהגיע יום ל"א בשבת דבע"ש לא יברך כיון דאכתי לא מטי זמן חיובא ובשבת אין ראוי לברך דלאו מידי קא עביד השתא וממילא הבן פדוי בכניסת שבת שהוא יום ל"א עכ"ל ואע"ג די"ל דהכא כיון דמצוה עיקר זמנה ראוי לעשות כן מ"מ נ"ל דאין לחלק דכיון דכבר נעשה מצותו א"כ אין לברך אח"כ כמו שהעליתי לעיל סי' י"ט ס"ק ג' דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ואם לא בירך קודם לכן לא יברך אח"כ וגם לא מסתבר כן ליתן המעות קודם ל' מכמה טעמים הלכך יש למולו בתחלה ביום ל"א ואח"כ לפדותו ולברך:
יג סָעִיף יא דאין לעשות כו'. משום דאין מערבין שמחה בשמחה:
יד סָעִיף יא ויש מתירין כו'. וכן כתב המחבר בא"ח סי' תקמ"ו סעיף ד':
טו סָעִיף יא וכן עיקר. וכן נוהגין דהא אין מברכין שהשמחה במעונו כן כתב העט"ז ואין זה ראיה דהא סעודת אירוסין אסור לעשות בחולו של מועד כמו שכתב הט"ו בא"ח ר"ס תקמ"ו אע"ג דאין מברכין שהשמחה במעונו אלא הטעם מבואר בדברי התוס' שם דלא אסור לערב שמחה בשמחה אלא בשמחת נשואין לבד ול"ד שמחת נשואין קאמרי אלא ה"ה סעודת אירוסין נמי דשייך בה נשואין:
טז סָעִיף יב אם נעשה טרפה. נראה דהיינו בודאי טריפות ובכה"ג אפי' חי אח"כ זמן ארוך פטור מפדיון ולא אמרי' טרפה אינה חיה (אלא) בודאי טרפה אבל בספק טרפה פטור מפדיון דהמע"ה מיהו אם חי אחר כן יב"ח חייב דיצא מידי ספק טרפה כיון דחי יב"ח וכדלעיל סי' נ"ה ס"ק מ"ח כנ"ל:
יז סָעִיף יב אבל לא יברך שהחיינו. ולא דמי למה שנתבאר בא"ח סי' רכ"ג ס"ב דאע"ג דמת אביו מברך שהחיינו על הירושה דשאני התם כיון דזוכה לירושה משא"כ הכא:
יח סָעִיף יג אין בנו פדוי. אפי' המעות עדיין בעין כיון דנפדה בתוך ל':
יט סָעִיף יג וי"א דאם כו'. ולא דמי לקידושין שנתבאר באה"ע ר"ס מ' דמקודשת אפי' נתאכלו המעות דהתם בידו לקדשה מעכשיו אבל הכא אין בידו לפדותו מעכשיו ש"ס דבכורות דף מ"ט ע"א ובתשובת מהרש"ל סי' ז' האריך להוכיח מתוך הסמ"ג עשין קמ"ד דליכא מאן דפליג דאם התנה שלא יהא פדוי רק אחר ל' יום דפדוי אפי' נתאכלו המעות ומה שכתבו התוספות פרק מרובה (בבא קמא דף ע') סוף ע"א ובא"ז דקי"ל כשמואל דאם נתאכלו המעות אינו פדוי היינו כשפדה סתם תוך ל' יום דאז יש חילוק בין נתאכלו המעות או לא ודלא כת"ה סי' רס"ט שכ' שהתוס' והא"ז חולקים עכ"ד והם דחוקים מאד כמובן לכל מעיין שם ועוד דא"כ הא דפסק סמ"ג מעיקרא דאינו פדוי הוי ליה לפרושי דבנתאכלו מיירי ועוד דדוחק גדול לחלק בסתם בין נתאכלו או לא דהא כי נימא דסתם הוי כאומר שלא יהא פדוי אלא לאחר ל' יום דמסתמא מכוין לפדות כדין תורה א"כ אפי' נתאכלו נמי הוי פדוי אלא נראה דהסמ"ג לא גריס בש"ס דהלכתא כשמואל בדיני וכ"כ מהרי"ק שורש צ"ו ועל השנות הפסק כו' חוששני קצת לט"ס כו' ע"ש וס"ל דוקא לקמן בהך תנא דתני קמיה דרב יודא פסיק ש"ס הלכתא כשמואל מדמשבש ר' יודא להאי תנא לאוקמא כשמואל וס"ל כיון דהאי תנא הוי תנא סתמא קמיה דרב יודא ורב יודא משבש ליה ומאי משבש ליה הא איהו קאמר בסתם וסתם כלאחר ל' דמי אלא ודאי קים ליה לרב יודא דבהא נמי פליגי רב ושמואל דהפודה בנו סתם אי דעתו מעכשיו ואין בנו פדוי אפי' לא נתאכלו המעות ואי דעתו כלאחר ל' ופדוי למר בלא נתאכלו ולמר אפי' בנתאכלו ולכך פסק הסמ"ג מתחלה סתם הפודה בנו תוך ל' יום אין בנו פדוי ולא חילק בין נתאכלו או לא משום דסתמא דעתיה שיהא פדוי מעכשיו וכרב יודא אליבא דשמואל ופסק ש"ס הלכתא הכי ואח"כ בפירש שלא יהא פדוי אלא לאחר ל' בפלוגתא דרב ושמואל בנתאכלו פסק כרב באיסורא כיון דלא פסק ש"ס הלכתא הכי ומעתה מ"ש הת"ה סי' רס"ט שהטור והא"ז חולקים יפה כוון דלא מוכח מהסמ"ג מידי והשתא ליכא למימר דהתוס' בסתם מיירי כיון דבסתם אינו פדוי כשנתאכלו אלא כשלא נתאכלו משום דדינו כאלו פירש שלא יהא פדוי אלא לאחר ל' יום וכשמואל לשיטת הסמ"ג א"כ גם באומר שלא יהא פדוי עד לאחר ל' יום אינו פדוי כשנתאכלו וזה ברור ודוק ואפשר דכל הפוסקים מודים בזה לענין דינא דהפודה בסתם דעתיה במעכשיו דהסברא מכרעת לזה אלא שהם לא דברו מזה ומ"ש רא"ש פרק יש בכור ומ"ש בה"ג בסתם מי שפדה את בנו בתוך ל' יום אין בנו פדוי צריך להעמיד דבריו בדא"ל מעכשיו עכ"ל ולא משני דמיירי בשפדה בסתם תוך ל' אה"נ אלא לפי דלא אסיק אדעתיה דרב יודא מיירי בסתם וכדפי' לדעת הסמ"ג אלא מפרש שם דברי רב יודא כדקאמר בש"ס מעיקרא ע"ש לכך כתב דמיירי במעכשיו דלא כמהרש"ל שכתב שם בריש התשובה ומדמוקי לה"ג בא"ל מעכשיו ולא ניחא ליה לאוקמא בסתם שלא אמר ליה מידי לא מעכשיו ולא לאחר ל' יום בפרט מאחר שכתב לשם בסתם אלמא דס"ל להרא"ש שאין חילוק בין סתם לפירש דודאי אמדינן דעתיה שלא היה אלא שיהא פדוי לאחר ל' יום אף דלאו כ"ע דיני גמירי מ"מ דעתו היה שיהא פדוי כראוי באיזה יום שראוי לפדות עכ"ל דמ"ש הרא"ש ומ"ש בה"ג בסתם כו' אין ר"ל שכתב בה"ג לשם בסתם אלא בבה"ג לא כתב אלא סתמא הפודה בנו תוך ל' יום אינו פדוי ולא פירש אי מיירי שפדה תוך ל' יום שלא יהא נפדה עד אחר ל' ופסק כשמואל או מיירי דאמר מעכשיו וכרב אבל אה"נ דאפשר דבסתם הוי כמעכשיו ולכך נקט בה"ג סתמא דאינו פדוי ולא פירש דאמר מעכשיו משום דסתמא מעכשיו קאמר והרא"ש לא קאמר דצ"ל דמיירי באמר מעכשיו אלא לאפוקי אמר שלא יהא פדוי עד אחר ל' ומעתה לפ"ז מ"ש מהרש"ל דהיכא דחל יום פדיון ביום שבת יש לפדות ביום ו' ולהתנות שלא יהא פדוי עד אחר ל' דאז אפי' נתאכלו פדוי לכ"ע ליתא וכמו שנתבאר דלדעת התוס' והא"ז אינו פדוי בנתאכלו ויש לחוש שמא יתאכלו וכמ"ש בת"ה שם וכן בכל נוסחאות הש"ס שבידינו היום פסק ש"ס הלכתא כשמואל דבנתאכלו אינו פדוי (וכן הוא בספר יראים סי' שנ"ג) וגם הב"ח כתב ודלא כמ"ש מהרש"ל בתשו' סי' ז' שכתב דפודין אותו ביום ו' שהוא יום ל' שלו עכ"ל ולא ביאר טעם השגתו ואולי כוון למ"ש: כתב הב"ח דיש לחלק בין הגיע הבן ביום ו' בהשכמה (לאו דוקא דה"ה כל יום ו') לבן חדש שהוא כ"ט י"ב תשצ"ג אז יפדהו ביום ו' לאחר שכבר הוא מבן חדש ולמעלה ואם לא הגיע מבן חדש ומעלה עד הגיע השבת אז פודין אותו ביום א' והארכתי בתשו' בס"ד בראיות ברורות שכן פסק בספר יראים ע"כ ודבריו נכונים שכן מבואר בספר יראים סי' שנ"ג וממאי דאיתא בש"ס ופוסקים סתם ל' יום אין ראיה דהכי אשכחן טובי בש"ס ופוסקים ל' יום שהוא חדש כדלעיל סי' קפ"ט ס"ק ל' וגם מדברי מהרא"י והמחבר יש לפרש כן אלא שאין נוהגין לפדות עד יום ל"א והיינו היכא דאפשר אבל היכא דכלו כ"ט י"ב תשצ"ג קודם השבת יש לפדותו ביום ו' ומהרא"י והמחבר דקאמרי אם חל יום ל"א בשבת היינו סוף כ"ט י"ב תשצ"ג ודו"ק:
כ סָעִיף טו ויש מי שכתב כו'. הל' מגומגם די"ל גם המחבר מודה בהא מיהו לפי מ"ש לעיל ס"ק י"א א"צ לטס של כסף וגם לרוב פעמים הטס של כסף בא לידי איבוד ע"כ טוב יותר לפדותו הב"ד כשהוא קטן:
כא סָעִיף טז אע"פ שקדם כו'. דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ועי' בח"מ סי' ק"ד סי"ג:
כב סָעִיף יח ובן הכהנת חייב בפדיון. לכשיגדיל דהכהנת אינה חייבת בפדיונו דאין האשה חייבת לפדות את בנה כדלעיל סעיף ב' והישראל בעל הכהנת פשיטא דאינו חייב בפדיונו שהרי אינו אביו שנתעברה מן העובד כוכבים ולפ"ז אם לא נתעברה מן העובד כוכבים רק שנתחללה בביאת עובד כוכבים ואח"כ נתעברה מישראל חייב בפדיונו:
כג סָעִיף יח הבן פטור מן הפדיון. אף לכשיגדל דשמא היא מכזבת והישראל אומר אמת וה"ל הכהן המוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל העט"ז וטעות הוא דאדרבה כשהישראל אומר אמת הבן חייב לפי שנתחללה בביאת עובד כוכבים וצ"ל דשמא הוא מכזב והיא אומרת אמת ומ"מ משמע לכאורה לפי טעם זה דאפילו באשתו נשואה או ארוסה דינא הכי אבל בתרומת הדשן דממנו מקור דין זה לא משמע הכי שכתב דלא שדינן לה אבתריה בשום מלתא כלל אבל מ"מ אף לדידיה לא מהמנינן אלא להך מלתא דלאו דידיה הוא אבל להאמין לכל דבריו ולומר מעובד כוכבים מיעברה כדקאמר לה איהו ודאי לא אמרינן ומשום דרבי יודא דנאמן על בן בין הבנים לומר ממזר הוא נמי לא מהימן דנראה דההוא מהימנותא ליתא אלא בבנו שנולד מאשתו בהא האמינתו תורה שיכירנו לאחרים הואיל ומאשתו ומארוסתו נולד ומסתמא דמלתא דלשדייה בתריה וכשהוא אומר דלא מיניה הוא וממזר הוא מהימן אבל הכא דלית ליה בה לא נשואין ולא קדושין היאך תיסק אדעתין דליהוי מהימן במידי על בן הנולד ממנה עכ"ל ומדלא מחלק דשאני בהך דר' יודא דאינה מכחישתו נראה דמשמע ליה דכיון דנאמן לומר על בנו בין הבנים ממזר הוא נחמן בכל ענין וא"כ אפי' מכחישתו כיון דנאמן לומר דלאו דידיה הוא ממילא ממזר הוא דהרי היא אשת איש ואף על גב דמסיים שם בסוף בתשובה וכל שכן לענין ה' סלעים דאית להאי ברא חזקת ממונא כו' מכל מקום משמע מדבריו דהאי וכ"ש כו' אינו אלא סניף לפטרו מפדיון אבל לא שיחלק אפי' באשתו בין מכחישתו או לא ולפי זה באשתו כיון דנאמן לומר דלאו דידיה הוא אפי' מכחישתו ממילא ממזר הוא ונתחללה בביאת הבועלה והבן חייב בפדיון לכשיגדל ועדיין צ"ע לדינא:
כד סָעִיף יט בן חלל. עיין בא"ע סי' ו' ז' איזו נקרא חלל:
כה סָעִיף כב ומשתצא פדחתו כו'. עיין לעיל סי' י"ד ס"ק א' בזה:
כו סָעִיף כה אין כאן לכהן כלום. דהמע"ה:
כז סָעִיף כה נותן ה' סלעים לכהן. דהא ממה נפשך אחד מהם בכור:
כח סָעִיף כה בתוך ל'. דאלו לאחר ל' כבר נתחייב ואע"פ שמת צריך לפדותו כדלעיל סעיף י"ב:
כט סָעִיף כה פטור. מלפדות גם השני החי:
ל סָעִיף כו בין מת כו'. ודעת הטור דאם מת תוך ל' יום אפי' לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' אפי' לאחר שחלקו חייבים (כלומר ליתן ה' סלעים בין שניהם) וכן דעת הרמב"ם גופיה בפי' המשנה ותימה שהרב השמיט סברא זו ובפרט שכ"נ עיקר בש"ס וכ"פ הב"ח דבתוך ל' פטורים אפי' לא חלקו דהמע"ה:
לא סָעִיף כז ילדו זכר ונקבה. דהיינו שאחת ילדה זכר ואחת נקבה ונתערבו שלא נודע איזה מהן ילדה זכר הרי מ"מ חייב ה' סלעים לכהן דהא שניהם לידה הראשונה היא להן וכן כשילדו ב' זכרים ונקבה אחת ונתערבו אין חייב אלא ה' סלעים דהא נוכל לומר זו ילדה ב' זכרים וזאת ילדה נקבה ואין כאן אלא בכור א' אע"ג דיכול להיות ג"כ שזו ילדה זכר וזו ילדה ג"כ זכר תחלה ואח"כ נקבה והרי כאן ב' בכורים מ"מ המע"ה הלכך כשמת א' מהזכרים תוך ל' אינו נותן לכהן כלום שיכול האב לומר הבכור מת:
לב סָעִיף כח נותן ה' סלעים לכהן. דהא ודאי א' מהן בכור:
לג סָעִיף כח נותנים בין שניהם כו'. סתם כדבריו לעיל סעיף כ"ו אבל לפמ"ש שם אם מת האב תוך ל' פטורים אלא כשמת אחר ל' נותנין בין שניהם ה' סלעים וכ"כ ב"י והאחרונים:
לד סָעִיף כט אינם יכולים להוציא כו'. שכל אחד יאמר של חי קבלתי והמוציא מחבירו עליו הראיה:
לה סָעִיף כט כותב הרשאה כו'. ה"ה בלא כתיבת הרשאה כששניהם באים לפנינו ומצוים לתת לאחד וא"צ הרשאה אלא אם ירצה הא' להוציא מידו בפני עצמו) וכתב בספר מעדני מלך סוף דף רס"ה דסברא מעליתא היא:
א סָעִיף א שני זהובים רייני"ש כו'. בפרישה הביא בשם רש"ל וז"ל וצריך לתת לכהן כסף צרוף מזוקק משקל אלף ט' מאות ועשרים שעורים ואני שקלתי פעמים בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היה בהם ה' לו"ט וקווינ"ט. מה"ר מנחם מ"ץ. עוד שמעתי שיש בחידושי מהר"ם מריזבור"ק שיעור פדיון חמשה לו"ט ורביעית לו"ט עכ"ל. ובכתבי מהרא"י כתב שיש קבלה בידינו שהוא שני זהובים רייני"ש כו' וקרובים דבריהם להיות שוים שהם חמשה אוקיאות כסף צרוף כמו שכתבו הגאונים עכ"ל. ומ"ש רמ"א שהם שני זהובים פולניש היינו לפי זמנו שהיו זהובי' פולניש כמו רייני"ש אבל לא עכשיו וזה פשוט וכל הרוצה לעשות על צד המובחר יתן שוה משקל ה' לו"ט וקווינ"ט במשקל של מדינות קיסר ולא במשקל פולין שלפי מה ששקלנו במשקל קיסר השעורים סך הנ"ל הוא מכוון לשיעור ה' לו"ט וקווינ"ט וקצת אפי' יותר ואלו בלו"ט של פולין יהיה שיעור גדול כי זקוק של מדינות קיסר שהיא ט"ז לו"ט הם גדולים הרבה משל פולין באופן שי"א לו"ט וקווינ"ט של קיסר הם זקוק במדינות פולין:
ב סָעִיף ג ושטרות. פי' שלא יתן לכהן שט"ח שיש לו על אחר וזה אתמעט מקרא בגמרא:
ג סָעִיף ד חייב ליתנם לו. דמן התורה פדוי במה שמחייב עצמו בשטר לכהן בשביל הפדיון אלא דחכמים אמרו שלא יהא פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות שיתן לכהן שט"ח על האחרים:
ד סָעִיף ד וע"ל סי' רס"ד. כן צ"ל דגבי מילה כתב ג"כ דינים אלו:
ה סָעִיף ה נתן לו כלי כו'. סעיף זה הוא ל' הרמב"ם עד בנו פדוי והש"ע הוסיף וכתב והוא שישוה כו' לתרץ קושית הר"ן על הרמב"ם הביאם ב"י מסוגיא דפ"ק דקדושין (דף ח') דתניא עגל זה לפדיון בני עד להתייקר בו אם לאו עכ"ל וכתב ב"י דנראה לו דסבר הרמב"ם דכל השוה ה' סלעים לשום אדם אע"פ שלכהן הזה אינו שוה ה' סלעים יכול לקבלו בה' סלעים והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא כו' היינו לומר דאי לשום אדם אין שוה ה' סלעים לא מהני מאי דאמר רב כהנא לדידי שוה לי ה' סלעים והכי פירושו לא אמרן אלא כגון סודרא דלרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים ה' סלעים אע"פ שלכל אדם אינו שוה כל כך יכול רב כהנא לומר לדידיה שוה ה' סלעים אבל כ"ע כלומר מלתא דלכ"ע אינו שוה ה' סלעים לאו כל כמיניה וזה שכתב הרמב"ם כל שאינו שוה בשוק כלומר אבל לקצת בני אדם שוה ה' סלעים וקבלו הכהן בה' עכ"ל וזהו שכתב כאן דאין שוה ה' סלעים לשום אדם ותמהתי על פה קדוש דמאור עינינו יאמר כן וכ"ש לקבוע הלכה כן דלפי פירושו קשה למה ליה לתלמודא לומר דהכהן קבלה עלויה הא אפי' בשותק סגי כיון דעל כל פנים שוה לשום אדם ואין לומר דהגמ' מוכיח דצריכה אמירה כן מדאמר רב כהנא לדידי שוה ה' סלעים הא ע"כ רב כהנא לא על עצמו אמר כן לפי פירושו של הב"י דהא אין צריכין שיהא שוה לו ה' סלעים אלא אפי' אם אין שוה לו רק לאחרים סגי אלא ע"כ דה"ק לפי פירושו לדידי וכיוצא בו דהיינו גברא רבא שוה ה' סלעים א"כ כל שידוע לנו שהוא שוה לשאר אדם בחוץ אין צריכין אמירה כלל ושום קבלה ואין ראיה מדרב כהנא שהוא לא בא אלא לגלות שדבר זה הוא לשאר אדם כמוהו ומלבד הלחץ הגדול זו הדחק שלפי פירושו במ"ש בגמ' אבל כ"ע דהיינו אבל אם לכ"ע אינו שוה כו' זו דרך דרש ודחוקה היא מדרך הפשוטי הסלולה לכל ומי הכניסו לרמב"ם לפרש כן הפשט ולזוז מן הפשוטי שיהיה שוה לו דוקא והיותר קשה לפי פירושו תירץ דברי הרמב"ם דהיינו במה שכתב הרמב"ם שאינו שוה בשוק נתכוין אבל שלא בשוק שוה לשום אדם ומה נעשה בדברי רבינו הטור שלא כתב כן אלא כתב ואם נתן לו חפץ בה' סלעים והכהן קבלו בכך בנו פדוי אפי' אינו שוה כל כך עכ"ל משמע לשום אדם אינו שוה כ"כ. ומו"ח ז"ל פי' דברי הרמב"ם וטור דסבירא להו דכשהאב אומר הילך חפץ זה כו' וע"ש ודרכו יותר דחוקה מדרך הבית יוסף דא"כ לא היה כל משא ומתן הגמ' בזה לצורך כלל אלא דעל מה שהקשה המקשן אם אינו שוה ה' סלעים אמאי בנו פדוי כשאומר עגל זה בחמשה סלעים היה לו לומר דמש"ה פדוי כיון שאמר האב בהדיא חמשה סלעים ולרב כהנא לא דמי שהוא היה צריך לומר לדידי שוה לי כיון שהאב לא אמר כלום משא"כ אם האב אומר בפירוש ותו דלפי דבריו יש חילוק בין הך דעגל בחמשה סלעים ובין דרב כהנא ואנו רואין שהגמ' מייתי עלה ההיא דרב כהנא גם החילוק שבין סודר לשאר חפצים שכתב לא ניתן להכתב לפענ"ד. ונלע"ד דהרמב"ם וטור הוקשה להם על מ"ש בגמ' וכגון שקבלה הכהן היה לו לומר וחזי ליה לדידיה חמשה סלעים דהא עיקר התירוץ הוא מחמת זה כדמסיק מזה דרב כהנא וכיון שרוצה התרצן לנקוט ההיתר היה לו לנקוט כמות שהוא אלא ע"כ דה"ק שקבלה הכהן בה' סלעים אע"פ שלא שוה כן מ"מ אמר שהוא מקבלו בה' סלעים ומייתי ראיה מדרב כהנא שאמר לדידי חזי ה' סלעים וזה גרע מאומר שמקבלו אפי' אינו שוה כיון שאומר שמקבלו בשביל ששוה בעיניו על כן צריך שיהיה ודאי שוה כן לדידיה כדאמר רב אשי והא דמייתי ראיה מדרב כהנא כי היכי דהתם אע"פ שאינו שוה ה' סלעים מ"מ פדוי כיון ששוה לו כן ה"נ בקבלו בפירוש אע"פ שאינו שוה דמועיל כן נ"ל בדעתם:
ו סָעִיף ח אבל לא יתן הוא לכהן על מנת כו'. פי' שלא יהיה בדעתו כן ואינו אומרו בפירוש דכל שאומרו בפירוש מבואר בסיפא דמהני אבל כאן אמר שלא יהיה במחשבתו כן דאם יחשוב כן והכהן חושב שלא להחזיר נמצא אין הדעות שוות בשעת נתינה ואין כאן פדיון אם יחזיר לו אח"כ וכשלא יחזיר לו הוי פדוי אח"כ בשעה שמעכב לעצמו דאז הדעות שוות בין הנותן והכהן משא"כ כשמחזיר לו אין פדיון לא בשעת נתינה ולא אח"כ אבל אם היה גם הכהן חושב שיחזיר לו אז דעותיהם שוות לחזרה והוה פדוי אף אם יחזיר לו אח"כ והוה כאומר בפירוש על מנת שתחזיר לי וכן המנהג בכל יום שהאב מניח דמי הפדיון בסך הרבה והוא חושב שיחזיר לו והכהן נמי חושב כן ומחזיר לו אח"כ לפעמים הכל או מחזיק לעצמו איזה סך קטן ובזה נתבארו ג"כ דברי רמ"א בסעיף זה שכתב ודעת הכהן היתה כו' ובפרישה כתוב וז"ל דעת המחבר היא דאם נראה מה נותן כו' עד על דעת כן פדוי עכ"ל ודבריו תמוהים מאד לעיני הרואה במה שתלה הדבר היאך חושב הכהן להחזיר אם בדרך על מנת או בדרך אחר ובאמת אין חילוק כלל בזה אלא בכל גווני שדעת שניהם שוה הוי פדוי אבל אם האב חושב שיחזיר והכהן חושב שלא יחזיר כלל לא הוי פדוי אם יחזיר וכמ"ש בסמוך:
ז סָעִיף ח חמשה סלעים ותחזירם לי כו'. דבלשון זה משמע שיש כאן חזרה דמתחלה אומר הא לך חמשה סלעים משמע מתנה גמורה לעולם ואח"כ אומר ותחזירם לי נמצא שחוזר מדבריו הראשונים ומבטלם וכהאי גוונא מצינו בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ב) בפירוש רש"י במתני' באומר מהיום ולאחר מיתה משא"כ באומר ע"מ שתחזיר אין כאן חזרה אלא מפרש דבריו דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי נמצא דהמתנה מעכשיו אינה חלה אלא בתנאי זה מה שאין כן באומר ותחזירהו לא הוה מעכשיו וביטל האחרון את הראשון דאמרי' תפוס לשון אחרון כדאיתא סוף פ' השואל כנ"ל טעם דבר זה ובפרישה כתב הטעם דאם אמר ליה ותחזיר משמע מיד תחזיר ולא הוה מתנה משא"כ כשנותנו על מנת דהוה כא"ל שיהיו קנוים לך מעכשיו אלא שתחזירם לי לאחר זמן עכ"ל ואין דבריו מובנים לי דלמה נאמר שכשאומר ותחזירם דהכוונה שתיכף יחזיר יותר מאומר על מנת איפכא מסתברא וכמו שכתבתי הדבר ברור:
ח סָעִיף י על פדיון. הטעם שברכה זו בעל לפי שאינה דומה לאותן מצות שהן בלמ"ד שהרי אפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל ואז אי אפשר לעשותו אלא ע"י עצמו. ב"י בשם ריב"ש:
ט סָעִיף י ובהדי שנותן לו המעות מברך כו'. פי' ולא אחר כך דבעינן ברכה עובר לעשיית המצוה ולא כמו שקצת נוהגים שכבר הניח לפני הכהן המעות ואח"כ מברך:
י סָעִיף י ואם יין בעיר כו'. ובעיר שאין בה יין מברכין על שכר שהכל ונראה דבאותן מקומות שאין יין צריך לעשות הפדיון קודם ברכת המוציא על הסעודה דאלו בתוך הסעודה אין מברכין על השכר משא"כ במקום שיש יין עושין אחר ברכת המוציא:
יא סָעִיף י ואין האב יכול לפדות ע"י שליח. וגם ב"ד אין פודין אותו בלא האב זו מדברי שאלה שנשאל ריב"ש סי' קל"א דהיינו שהשואל שאלו וזה לשונו למה כתב הרמב"ם בנוסח פדיון הבן על פדיון כו' כיון דמצות פדיון עיקרה על האב רמיא אלא דמדיוקא פדה תפדה ילפינן פודה את עצמו אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן עכ"ל ובתשובה שהשיב ריב"ש על זה לא הוזכר שום דבר מזה רק שהשיב לו תירוץ אחר על נוסח על ולא לפדות בלמ"ד ולמד רמ"א מזה דכיון דלא סתר הריב"ש דבר זה ש"מ דניחא ליה בכך ובאמת הוא תמוה דהא מצינו בפ' השואל ובנדרים (דף ע"ב) מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו ובמה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן לו ממון לזה מה שמגיע לכהן והנה כבר התעורר על זה בספר א' נדפס מחדש ושמו צדה לדרך וכתוב בו בפרשת בא איך שהוא ז"ל תמה על זה שאוסר כאן ע"י שליח מכח קושיא זאת ומתוך כך נחית לפסוק שם הלכה למעשה בכור שמת אביו קודם ל' יום דיש כח ביד אבי אביו או ביד הב"ד לפדותו והאריך שם בראיות וכתב לבסוף שהעידו שכן פסק מהר"ר ליב מפראג ז"ל והנה כי נכון הדבר לכל מורה לחפש בדעתו בגמ' ופוסקים אחר עיקרא דמלתא ע"כ אמרתי בזה אשר לא אשא פני איש והנלע"ד אחר העיון אזכיר בזה דמה שפסק שיכול האב לפדות ע"י שליח יפה כתב שכ"כ הר"ן בפ"ק דפסחים וז"ל ויש מצוה אחרת שאע"פ שמוטלת עליו אפשר להפטר ממנה ע"י אחר כביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן עכ"ל הביאו בספר הנ"ל וכתב עוד בשם רש"ל בשם ספר מעיל צדק וז"ל אם האב אינו בעיר נראה דגם אדם אחר יכול לפדות הבכור דשלוחו של אדם כמותו וגם יכול לזכות ע"י אחר לכהן דזכין לאדם שלא בפניו וכתב רש"ל עצמו על זה דנראה לו שכל זמן שהאב בעיר אין אדם אחר יכול לפדות בלא ידיעת האב כו' ע"ש ועל זה אשית ידי בעזרת הש"י בסוף ותחלה אומר מה שפסק שב"ד יכולים לפדות הבכור כשמת אביו ולזכות להכהן הממון של הפדיון לא נ"ל ומה שהביא הספר הנ"ל ראיה משם נ"ל איפכא דהיינו מסוגיא דנדרים פ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרי' כיון דזכות הוא לו (פי' הר"ן דזכין לו לאדם שלא בפניו מסתמא הוה כשלוחו) או דלמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדה הלכך צריך להודיעו ולא איפשטא ופסק בי"ד וכן הרמב"ם דתרומתו תרומה וא"צ להודיעו ומזה הביא ראיה בעל הספר הנ"ל דה"נ גבי פדיון הבן יכול אחר לזכות ממונו דזכות הוא לקטן ולא נראה כלל אלא אדרבה מוכח להיפך דהרי התוס' פ"ק דכתובות (דף י"א) בפשט דגר קטן מטבילין אותו דיש שליחות לקטן בשיש קצת חובו ע"ש כתבו מדנקטו חובה קצת ולא נקטו סתם חובה משמע דכוונתם דכיון שלא מצינו שליחות לקטן רק בהך מלת' דמטבילין את גר קטן על כן דוקא בהך גווני דאיתא גבי גר שאין שום חוב בעולם אבל אם יש אפי' קצת חוב דלגבי גדול לא חשבינן ליה כיון דיש יותר צד לזכות מ"מ גבי קטן לא אמרי' דיכול לעשות שליח אלא בזכות גמור בלי שום קצת חוב מזה מבואר דמה שכתב בנדרים דתורם משלו על של חבירו דמהני לא מיירי מקטן דהא מסקי התוס' כל שיש צד חובה לא הוי שליחות לקטן כלל וזה קאי אתורם משל הקטן על פירות הקטן ונקטו משום שמא הקטן רוצה להעדיף דהיינו שיהיה חפץ ליתן טפי ממה שנותן אותו אחר משל הקטן בשבילו שהמצוה חביבה עליו טפי ומש"ה אין במעשה האחר כלום ממילא כשעושה הא' תרומה משלו על הקטן דיש ג"כ קצת חוב זה לקטן שהרי לקח ממנו המצוה דאלו היה ממתין עד שיגדיל היה מקיים המצוה בגופו ובממונו אלא פשוט דלא מהני באמת תורם משלו על של חבירו אלא בגדול ואז לא איכפת לן בהאי מלתא שלוקח ממנו זכות המצוה דאינו אלא חוב קצת אבל בקטן שאפי' חוב קצת פוסל כמו שכתבו התוס' לא הוי שלוחו מכח זכין שלא בפניו דקטן אפי' בפניו הוה כמו שלא בפניו א"כ הוא הדין ממש בהך פדיון בכור יש לומר כך דלא הוה זה האחר הפודה אותו כמו שלוחו כיון שבזה יש חובה קצת והרב בעל הספר הנ"ל ראה דברי תוס' ולא היה אלא כמציץ מן החרכים ולא דקדק יפה ללמוד מה לנדון דידן שיש בו קצת חובה שזכרנו והוא מפרש או דלמא כו' אע"ג דלגבי גדול אזלינן בתר צד הראשון וזכות יחשב לו מ"מ לא יפטור מלקרוא צד חובה קצת ועוד כתוב בספר הנ"ל הרבה ראיות מהגמ' מפ"ק דקידושין והמעיין שם בגמ' יראה שיש להוכיח להיפך וע"ש ועל כן נ"ל דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח לפדותו משלו במקומו ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו ודברי השואל בתשובת ריב"ש אינם הלכה ולאו מפיו אנו חיים והריב"ש לא חש להשיב עליהם וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור דהוה כשלוחו וכמו שכתבתי בתורם משלו על של חבירו אבל אם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכן איתא במהרי"ל עיין שם:
יב סָעִיף יג מעכשיו אין בנו פדוי. דמתנה בעלמא היא דהא בתוך ל' לא שייך פדייה. כך כתב רש"י:
יג סָעִיף יג ואם אמר ליה לאחר ל' יום כו'. א"ל א"כ אמאי כתב בסעיף י"א דימתין עד יום א' אמאי לא יפדה ביום ו' ויאמר יהא בני פדוי לאחר ל' תירץ בת"ה סי' קס"ט דא"א לעשות אז הסעודה וברכת פדיון ורש"ל בתשובה סי' י"ז כתב דבאמת דיפדה ביום ו' ויאמר הילך פדיונו ויחול לאחר ל' יום ונוהגין העולם כדברי ת"ה וכמו שכתב כאן בפרט שבמהרי"ל כתב שבמרדכי גדול נמצא כך:
יד סָעִיף יג ואע"פ שאין המעות כו'. ואם לא אמר כלום לא מעכשיו ולא לאחר ל' יום פסק רש"ל בתשובה דלעיל דאם המעות עדיין בעין ביד הכהן הוא פדוי ואם ליתנהו אינו פדוי ומדברי מהרא"י בפסקיו סי' רל"ד משמע דאף בסתם הוה כאומר לאחר ל' יום ותלוי בפלוגתא דרב ושמואל כמ"ש כאן רמ"א על הש"ע דהיינו דרב ושמואל פליגי בפרק יש בכור (בכורות דף מ"ט) באומר לאחר ל' יום והמעות אינם בעין ביד הכהן דרב ס"ל בנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה שהמקדש אשה לאחר ל' יום היא מקודשת ושמואל ס"ל אינו פדוי דשאני אשה דאי בעי מקדש אותה עכשיו ואיתא בקצת גמרות דהלכתא כשמואל והרא"ש לא גרס לה ופסק כרב דהוה פדוי וזהו דעת הטור ותימה רבה על הב"י שכתב דהטור פוסק כשמואל דאיפסקא הלכתא כוותיה וכמדומה שלא עיין אז בגמרא ויותר תימא על מו"ח ז"ל שכתב ג"כ כב"י ולא דק בדבר זה:
טו סָעִיף יג וטוב להחמיר כו'. נ"ל דהיינו בלא ברכה דודאי ספק ברכות להקל והוא הדין אם אמר סתם בשעת הפדיון שפדה ביום ל' מחמת שהיה סבור שפודין ביום ל' או שטעה במספר הימים והמעות אינם בעין ביד הכהן דיפדה בלא ברכה אח"כ דלפי דעת מהרא"י שזכרתי גם בהא פליגי רב ושמואל:
טז סָעִיף טז אין הכהן גובה כו'. דלא אמרי' מלוה הכתובה בתורה כמו שטר דמי אלא כמלוה על פה שאינו גובה מן הלקוחות:
יז סָעִיף יט כבר זכה האב כו'. דהוה כאלו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהם את בנו ועכבם לעצמו שהרי הוא כהן אותו הזכות עצמו יורש הבן:
יח סָעִיף כא שאין זה פטר רחם. לאפוקי מר' יוסי שאמר גם בזה פטר רחם בישראל עד שיפטו' רחם ישראל ולא חשבינן לההיא פטירה הראשונה לכלום קמ"ל דלא:
יט סָעִיף כב וכן המפלת כמין בהמה כו' שחצי פרצוף כו'. הב"י לא כתב מראה מקום לזה והוא בפרק המפלת (נדה דף כ"ג):
כ סָעִיף כד מפני שקדמו אחר. אע"ג דאותו אחר לא פטר רחם מ"מ כיון שזה הנולד אחריו לא הוה בכור לנחלה דהא לאו ראשית אונו הוא לא הוי נמי בכור לכהן דבכור לדבר א' דהיינו לרחם ולא לולדות לא הוה בכור הכי אמרינן בפרק יש בכור (בכורות דף מ"ז:)
כא סָעִיף כו אפי' חלקו כבר הנכסים. ולא אמרי' דהאי מדחי ליה והאי מדחי ליה והיינו כר' יהודה בלישנא קמא בגמ' והטור חולק על זה וס"ל כלישנא בתרא דאפי' לר' יהודה אמרי' דכל א' מדחה את הכהן על חבירו ועי' בסעיף ל' מ"ש בזה:
כב סָעִיף כז ילדו זכר ונקבה. פי' במחבא ילדו ונתערבו וכן בשני זכרים ונקבה ע"כ נותן ה' סלעים לכהן דממ"נ חד הוא בכור אם הראשונה ילדה שני זכרים הראשון בכור ואם הראשונה ילדה זכר ונקבה נמצא החברתה ילדה זכר לבדו והוא בכור ואותו שעם הנקבה פטור שמא נקבה יצאה ראשונה:
כג סָעִיף כט האבות פטורים. דכל חד וחד אומר לכהן הנקבה שלי והבן חייב לפדות עצמו דמ"מ בכור הוא:
כד סָעִיף כו ילדו שתי נקבות כו'. קאי אסעיף כ"ט בשתי נשים של שני אנשים ושניהם לא בכרו וקשה לי למה כתב כאן בשני זכרים וב' נקבות דאז אין כאן בכור ודאי דכל חד יוכל לומר נקבה יצאה קודם ממני לימא רבותא אפי' בשני זכרים ונקבה אחת דאז הוה א' ודאי בכור דהרי שניהם לא בכרו ואפ"ה פטורים הבנים לפדות עצמם דכל חד יבריח וידחה על חבירו לומר כי הוא הבכור ובאמת כתב הטור כן בזה דפטורים ונראה דסעיף זה הוא לשון הרמב"ם ואיהו לטעמיה אזיל דס"ל בסעיף כ"ו דהבנים חייבים במת אביהם תוך ל' יום ולא מצי כל חד לדחות על חבירו ה"נ כן הוא והטור לטעמיה דפוסק גם שם לדחות על חבירו אלא דקשה לי הא ברייתא ערוכה היא כאן דפטור דאמרי' רב הונא תני ב' זכרים ונקבה אין לכהן כלום ותנא דידן כיון דשני אנשים הוא דמשכחת לה ובאיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ופירש"י והיינו בשתי נשים של ב' אנשים ותנא דידן דלא תנא פטור זה אלא בב' נקבות וזכר או ב' נקבות וב' זכרים משום דהך פטור דב' זכרים לא משכחת אלא בשני אנשים אבל באיש א' ושתי נשים לא משכחת לה דשם כיון דאיכא חד בכור יהיב האב חייב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה הרי בהדיא דמדינא פטורים בשתי נשים של שני אנשים אפי' בשני זכרים ונקבה אחת ולמה לא פסקו הרמב"ם והש"ע ואם תרצה לומר דהך סוגיא אתיא כלישנא בתרא דלעיל דסבר ליה דמצי למימר כל חד לדחות על חבירו ואיהו פסיק כלישנא קמא כ"ש יש תפיסה על הרמב"ם כיון דסתמא דתלמודא וברייתא דר"ה ס"ל כלישנא בתרא היה לו לפסוק כן:
כה סָעִיף לא או שני זכרים ונקבה אין לכהן כלום. הטור הביא דעת הרמב"ם שכתב בזה דאם ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן כיון שאינו נפטר אלא בשני ספיקות כו' וכתב הטור ואיני מבין דבריו כו' והב"י הקשה עוד מאי שנא משתיהן נשיו ואחת בכרה כו' דפטור מספק ונ"ל לתרץ שני הקושיות בדרך אחד דבשני אנשים אמרי' לכל א' מהם בפני עצמו הרי לפניך ג' ילדים שני זכרים ואחת נקבה ואזלינן בתר רובא ואנו אומרים לך ודאי זכר הולדת הלכך אותו שלא בכרה אשתו הוה ג"כ כודאי הוליד זכר רק שבאת לומר שמא הולדתי גם נקבה על זה אנו אומרים אפי' לדבריך אין לך פטור ודאי דשמא יצאה הנקבה אחרונה משא"כ לחיוב אין כאן מטעם ס"ס דהזכר הוה כמו ודאי לפי זה ובזה לק"מ קושיות הב"י ג"כ דבשתיהן של איש אחד אין לומר לו ודאי הולדת זכר מטעם רוב דהרי זה הוליד בודאי מאחת תאומים ומאחת ולד אח' כך לנו לומר שנולדו לו תאומים מאותה שבכרה ואותה שלא בכרה ילדה נקבה כמו איפכא ואין כאן רוב גבי איש הזה כן נ"ל ליישב דעת הרמב"ם מחמת קושיות דלעיל והוא נכון מאד אבל עדיין קשה מהא ברייתא דרב הונא דאמרה אפי' בשני זכרים ונקבה אחת פטורין ובכ"מ בשם הר"י קרקוס כתב דהרמב"ם יש לו גירסא אחרת בגמ' ולדידיה קאי הך דרב הונא ארישא דמתני' דהיינו בשתי נשים של איש א' והוא תמוה מאד דהא קודם ההיא דרב הונא מפרש תלמודא התם סיפא דמתני' שתי נשים של שני אנשים והיאך יפרש התלמוד סיפא קודם לרישא. ונ"ל דהרמב"ם מפרש דהך ברייתא דרב הונא ס"ל כר"מ דאמר כל אחד מצי מדחה על חבירו והיינו כלישנא קמא דלעיל מיניה ואנן לא קי"ל אלא כר' יהודה דלא מצי מדחה ע"כ כנ"ל:
א סָעִיף א בערך. כתב הש"ך דבספר מע"מ האריך בזה דבעינן ג' רייכ"ש טאלי"ר וכתב שאף לדברי הרב אינו עכשיו פחות משני ר"ט ע"ש ולכתחלה טוב לצאת ידי כולם עכ"ל והט"ז כתב שכל הרוצה לעשות ע"צ המובחר יתן שוה משקל ה' לו"ט וקווינ"ט במשקל של מדינות קיסר ולא במשקל פולין כי זקוק של מדינות קיסר שהוא של ט"ז לו"ט הם גדולים הרבה משל פולין באופן אלא שי"א לו"ט וקווינ"ט של קיסר הם זקוק במדינת פולין:
ב סָעִיף ג ושטרות. היינו שט"ח שיש לו על אחרים שאם נתן אותו שט"ח אין בנו פדוי כיון דאין גופו ממון:
ג סָעִיף ד אינו. גזירה שמא יאמרו שפודין בשטרות:
ד סָעִיף ה שישוה. ודעת הט"ז והש"ך משמע שאפי' אינו שוה לשום אדם כיון שהכהן מקבלו בפירוש בעד ה' סלעים ה"ז פדוי ע"ש:
ה סָעִיף ח שיחזיר. פי' שאינו גומר בדעתו כלל ליתנו לו לשם מתנה אלא מיד דעתו שנותנו לו עמ"ל בכה"ג לא יצא. ש"ך:
ו סָעִיף ח והחזיר. זה לשון הרמב"ם ע"פ לשון א' ברש"י אבל בלשון ב' פירש"י אפי' לא החזיר אין בנו פדוי וכ"מ מהרשב"א והרא"ש עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז דאם היה הכהן ג"כ חושב שיחזיר לו אז דעותיהם שוות לחזרה והוה פדוי אף אם יחזיר לו אח"כ דהוי כאומר בפירוש ע"מ שתחזיר לי וכן המנהג בכל יום שהאב מניח דמי הפדיון בסך הרבה והוא חושב שיחזיר לו והכהן נמי חושב כן ומחזיר לו אח"כ לפעמים הכל או מחזיק לעצמו איזהו סך קטן. עכ"ל:
ז סָעִיף ח ודוקא. דבכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומה שאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ. ש"ך:
ח סָעִיף י שנותן. כלומר בשעה שהאב מחזיק בידו החמש סלעים ומושיטן לכהן קודם שיוצא מידו ליד כהן מברך ואח"כ נותנן לו כדי שיברך עובר לעשייחן כ"כ ב"י והאחרונים ודלא כמו שקצת נוהגים שכבר הניח המעות לפני הכהן ואח"כ מברך. ט"ז:
ט סָעִיף י שהחיינו. משמע דמברך שהחיינו לעולם וע"ל סי' רס"ה ס"ו:
י סָעִיף י יין. כתב הט"ז ובעיר שאין בה יין מברכין על שכר שהכל ונראה דבאותן מקומות שאין יין צריך לעשות הפדיון קודם ברכת המוציא על הסעודה דאלו בתוך הסעודה אין מברכין על השכר משא"כ במקום שיש יין פודין אחר ברכת המוציא:
יא סָעִיף י שליח. והש"ך כתב בשם כמה גדולי הפוסקים שפסקו להלכה שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה ובט"ז כתב ונ"ל דכל זמן שהאב חי יוכל לעשות שליח לפדות משלו במקומו ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור דהוה כשלוחו אבל אם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכן איתא במהרי"ל עכ"ל (ובנה"כ השיג באריכות על דבריו ומסקנתו דאם מת יכולין הב"ד לפדותו וע"ש):
יב סָעִיף יא בשבת. משום דהוי כמקח וממכר ומזה הטעם גם ביו"ט אין פודין אותו ונראה דפודין נמי בלילה מיהו נוהגין לפדות ביום ואם חל יום ל"א בתענית צבור יש לראות אם הגיע הבן לכ"ט י"ב תשצ"ג קודם יום התענית שהוא יום ל' יש לפדותו ביום ל' אחר כ"ט י"ב תשצ"ג (ואפשר לומר דמשום סעודה לחוד לא מקדמינן לפדות ביום ל') ואם לאו אז יש לפדותו בליל ל"א של יום התענית אבל אין לפדותו ביום התענית ולעשות סעודה בליל שאחר התענית דליכא פרסומא כה"ג מיהו שמעתי שנוהגין לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בליל שאחר התענית. עכ"ל:
יג סָעִיף יא המועד. משום דאין מערבין שמחה בשמחה והיש מתירין סבירא להו דלא שייך זה אלא בשמחת אירוסין ונשואין בלבד:
יד סָעִיף יב טרפה. כתב הש"ך נראה דהיינו בודאי טרפות וכה"ג אפי' חי אח"כ זמן ארוך פטור מפדיון דלא אמרי' טרפה אינה חיה בודאי טרפה. ובספק טרפה פטור מפדיון דהמע"ה מיהו אם חי אח"כ י"ב חדש חייב דיצא מידי ספק טרפה כיון דחי יב"ח וע"ל סי' נ"ה:
טו סָעִיף יג מעכשיו. דמתנה בעלמא היא דהא בתוך שלשים יום לא שייך פדייה כ"כ רש"י ואפילו המעות עדיין בעין. ש"ך:
טז סָעִיף יא פדוי. כתב הט"ז וא"ל א"כ אמאי כתב בסי"א דאם חל בשבת ימתין עד יום א' אמאי לא יפדה ביום ו' ויאמר יהא בני פדוי לאחר ל' תירץ בת"ה סי' קס"ט דא"א לעשות אז הסעודה וברכת פדיון ומהרש"ל בתשו' סי"ז כתב באמת דיפדה ביום ו' ויאמר הילך פדיונו ויחול לאחר ל' יום ונוהגים העולם כדברי ת"ה עכ"ל:
יז סָעִיף יג לפדותו. כ' הט"ז ונ"ל דהיינו בלא ברכה דודאי ספק ברכות להקל וה"ה אם אמר סתם בשעת הפדיון שפדה ביום ל' או שטעה במספר הימים והמעות אינם בעין ביד הכהן דיפדם בלא ברכה אח"כ ואם פדה ביום הל' סתם ולא אמר לו מעכשיו ולא לאחר ל' יום פסק רש"ל בתשו' דאם המעות עדיין בעין ביד הכהן הוא פדוי ואם ליתנהו אינו פדוי ומדברי מהרא"י בפסקיו משמע דאף בסתם הוה כאומר לאחר ל' יום עכ"ל וגם הש"ך השיג על מהרש"ל בזה ע"ש באורך:
יח סָעִיף טו טס. וכ' הש"ך ולפי מ"ש לעיל דהב"ד יכולים לפדותו א"צ לטס של כסף וגם לרוב פעמים הטס של כסף יבא לאיבוד ע"כ טוב יותר שיפדוהו הב"ד (כשהוא קטן):
יט סָעִיף יח חייב. לכשיגדיל דהכהנת אינה חייבת לפדות את בנה כמו אשה דעלמא כמ"ש בס"ב והישראל בעל הכהנת פשיטא דאינו חייב שהרי אינו אביו שנתעברה מהעובד כוכבים ולפ"ז אם לא נתעברה מהעובד כוכבים רק שנתחללה בביאת העובד כוכבים ואח"כ נתעברה מישראל חייב בפדיונו עכ"ל הש"ך:
כ סָעִיף יח פטור. אף לכשיגדיל דשמא הוא מכזב והיא אומרת אמת ולפ"ז באשתו גמורה כיון דנאמן לומר דלאו בנו הוא אפי' מכחישתו ממילא ממזר הוא ונתחללה בביאת הבועל חייב הבן בפדיון לכשיגדיל ועדיין צ"ע לדינא. עכ"ל הש"ך:
כא סָעִיף כו חלקו. ודעת הטור דאם מת תוך ל' יום אפי' לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' אפי' לאחר שחלקו חייבים ליתן ה' סלעים בין שניהם וכן דעת הרמב"ם גופיה בפי' המשנה ותימא שהרב השמיט סברא זו ובפרט שכ"נ עיקר בש"ס וכ"פ הב"ח דבתוך ל' פטורים אפי' לא חלקו דהמע"ה. עכ"ל הש"ך:
כב סָעִיף כז ונקבה. כ' הש"ך דהיינו שאחת ילדה זכר ואחת נקבה ונתערבו שלא נודע איזה מהן ילדה זכר הרי מ"מ חייב ה' סלעים לכהן דהא שניהם לידה הראשונה היא להן וכן כשילדו ב' זכרים ונקבה אחת ונתערבו אינו חייב אלא ה' סלעים דהא נוכל לומר זו ילדה ב' זכרים וזו נקבה ואין כאן אלא בכור א' אע"ג דיכול להיות ג"כ שזו ילדה זכר וזו ילדה זכר תחלה ואח"כ נקבה והרי כאן ב' בכורים מ"מ המע"ה הלכך כשמת א' מהם תוך ל' אינו נותן לכהן כלום שיכול האב לומר בכור מת. עכ"ל:
כג סָעִיף כח האב. היינו כשמת אחר ל' אבל אם מת האב תוך ל' פטורים כ"כ ב"י והאחרונים:
כד סָעִיף כט והבן. שהרי בכור ודאי הוא:
כה סָעִיף כו ילדו. כ' הט"ז דזה קאי אסעיף כ"ט בב' נשים של ב' אנשים ושניהם לא בכרו וקשה למה כתב כאן בב' זכרים וב' נקבות דאז אין כאן בכור ודאי דכל חד אומר נקבה יצאה קודם לו לימא רבותא אפי' בשני זכרים ונקבה אחת דאז הוי א' בכור ודאי ואפ"ה פטורים שניהם דכל חד ידחה על חבירו לומר דהוא הבכור ובאמת כתב הטור גם בזה דפטורים ונראה דהמחבר אזיל לטעמיה שכתב בסכ"ו דהבנים חייבים במת אביהם תוך ל' יום ולא מצי כל חד לדחות על חבירו ה"נ כן הוא אלא דקשה הא ברייתא ערוכה היא כאן דאף בכה"ג פטור וכו' ע"ש:
א סָעִיף א לפדות. עיין בתשובת ח"צ סימן ק"ה שכתב דאם האב אינו רוצה לפדות את בנו הבכור כופין אותו דלא כתשובת חוט השני (סימן צ"ב הובא לקמן ס"ק י"ב) שפסק דאין כופין אמנם זה דוקא בבן קטן אבל אם הגדיל הבן ויש לו נכסים אין כופין את האב ע"ש:
ב סָעִיף א הם בערך. עבה"ט ועיין בביאור הגר"א ז"ל שכתב דבזמנינו הוא לערך שלשים זהובים. ובספר חכמת אדם כלל קל"ו כתב דבזה"ז צריך ליתן חמשה רוביל ע"ש ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ע"ח [וע' בתשובת חתם סופר סי' רפ"ט בביאור ענין המטבעות הנהוגים במדינתו כמה עולים לענין פרעון כתובה ופדיון בכור ע"ש]:
ג סָעִיף ב אין האשה חייבת. כתב בר"י אם פדאתו האשה מנכסי בעלה אינו פדוי וכשיבא בעלה אבי הבן יפדנו בלא ברכה דבר משה ח"א י"ד ס"ס ס"ד:
ד סָעִיף ג נותנין לכהן. עיין מ"ש לעיל סימן ס"א ס"ק א' בענין נתינה בע"כ אי שמה נתינה או לא [וע' בת' חתם סופר סי' רנ"ב שנשאל משהגיע יום פדיון בנו ואין כאן כהן גדול כ"א קטן או אחד שעשאו הכהן גדול שליח לקבל עבורו ה' סלעים אם יכול לפדותו ע"י שליח כהן או ע"י כהן קטן והשיב כבר ראו עינינו מ"ש הפר"ח סי' ס"א דיוצא ידי נתינת מתנות כהונה לזכות לכהן ע"י שלוחו בידיעת הכהן ורצונו וראייתו מסעיף י"ד שם ברורה אלא שכתב ע"פ ספרי דבלא ידיעת הכהן לא יזכה ע"י שליח והטעם פשוט כי גם כהן המקבל מת"כ עושה מצוה בקבלתו ומצוה בו יותר מבשלוחו ע"כ לפעמים לא ניחא ליה אבל ברצון הכהן יכול השליח לזכות עבורו והבעלים יוצאים ידי נתינה וה"ה כהן קטן כמבואר ס"פ לולב הגזול ואפי' נימא אין קנין לקטן מה"ת מ"מ במת"כ לא כתיב ונתן בידו שצריך יד לקנות כו' אך מאחר שהגאונים תקנו שיאמר הכהן מאי בעית טפי כו' וכל דבריהם קבלה ותורה ומשמע מזה שגם לכהן עצמו יש כח במעשה הפדיון ולזה אינו יכול לעשות שליח ישראל וכן אין לקטן כח להוציא הבכור מחיובו עפ"ז ע"כ טוב להביא כהן ממקום אחר ע"ש]:
ה סָעִיף ג לכהן. [ע' בת' חתם סופר סימן ש"א בענין אם יכול ליתן פדיון הבן לבעל כהנת כמו מת"כ לעיל סי' ס"א ס"ח והביא דברי התוס' פ"ק דקידושין והרא"ש סוף בכורות ופלפל בדבריהם ומסיק כיון דפשיטא להו להרא"ה (בס' החינוך פ' קרח) והרא"ש והטור לאיסור לא שבקינן פשיטותא דהני מפני ספיקן של בעלי התוס' ומ"מ נראה מי שלאחר כל הטירחות א"א לו להגיע לכהן ביום פדיונו ואינו רוצה להשהות כי מי יודע מה יולד יום. עכ"פ יתן ביומו לכהנת בלי ברכה ויהיה מתנה שאינו מכוין לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן ואם ימצא כהן אח"כ יחזור ויפדה בברכה כראוי כי אז לא יצא י"ח למפרע כי כן אנו מתנין בהנחת תפילין דר"ת כו' ואם קשה עליו ליתן סכום הפדיון שתי פעמים יכול ליתן לכהנת ע"מ להחזיר אפילו לכתחילה ע"ש] ועיין בתשו' חות יאיר סי' ק"י במי שהחזיק א"ע לכהן כמה שנים ואח"כ בא אורח א' מבני מדינתו ואמר שמכיר כל אבותיו והוא זר ונשבע שבועה חמורה ע"ז ואמר כי תוך שנה יברר ע"י כתבים שכן הוא ומתוך כך הודה זה שאינו כהן אם נאמן לחלל קדושתו להבא ליטמא למתים ולישא גרושה. גם בענין בכורים שנפדו על ידו. וכתב שאם היה מכחיש להאורח ודאי דאין מורידין אותו ע"י עד אחד ואפילו בשבועה אינו נאמן ואף שזה רוצה לברר אמרינן לכשיברר רק מאחר שהודה ודאי דנחוש לו להחמיר להרחיקו מכל מעלות כהונה אבל לא להקל ואסור בנשים שכהן אסור בהם ואינו מטמא למתים כהא דתנן נותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים. וכל הבנים שנפדו על ידו צריך לפדות שנית והוא צריך להחזיר כל ה' שקלים של בכורים ואם היה מכחיש להעד צריך לישבע שבועה דאורייתא ע"ש וע' בתשובת יד אליהו סי' ל"ז על כיוצא בזה באחד שהחזיק עצמו בכהן ונפדו על ידו כמה תינוקות ואח"כ נתברר בעדים שהוא ישראל ופסק דזה פשוט שהבנים הידועים שנפדו על ידו צריכים לחזור ולפדות והמעות ה' סלעים צריך להחזיר אך מה שחזר ונתן כבר כנהוג זה ינכה דמסתמא לא שביק אינש היתרא ובודאי כשהחזיר לא כוון ליתן מתנה והוא יאכל גזל אלא החזיר בתורת השבת גזל והילדים שהם בספק אם נפדו על ידו א"צ לפדות מחדש אכן אם לא היה זר גמור רק שנתברר שהוא בן גרושה צ"ע אם צריכים לחזור ולפדות ולכן א"צ הכהן לחזור הדמים. וע"ש עוד שהשיג על תשובת חו"י הנ"ל שכתב שם דהשאלה הנזכר תלוי בפלוגתא במכות דף י"א אי מתה כהונה או בטלה כהונה והשיג עליו דהתם הוא בנמצא חלל אבל לא בנמצא זר ע"ש:
ו סָעִיף ג חוץ מקרקעות. ע' בשער המלך פ"ג מהלכות אישות סוף הלכה ג' בענין אי פודין בתלוש ולבסוף חברו אי חשוב לענין זה כתלוש או לא ע"ש:
ז סָעִיף ג ועבדים ושטרות. עבה"ט וע' בתשובת חתם סופר סימן קל"ד שם האריך לבאר דהני באנקינאט"ע אין להם דין שטרות ולא מיבעיא לענין רבית דכבר העלה ט"ז בסימן קס"א סס"ק א' דגם בשטרות איכא רבית דאורייתא לכ"ע אלא אפילו לשאר מילי מיקרי גופן ממון ולכן משביעים על טענת באנקינאט"ע ונותנים להם דין שומרים והמה כסף גמור אפילו לקדש בו אשה ופודין בו הקדשות וע"ש [ אך לא בכל באנקינאט"ע הדין כן רק באותם שמוכרחים ליקח אותם בתשלומין ע"פ דינח דמלכותא ויבואר אי"ה בפ"ת לח"מ סי' צ"ה ס"א בד"ה ושטרות] אך לענין פדיון בכור צ"ע דאפשר לחלק דוקא בדבר שבין אדם לחבירו אפי' פדיון הקדש שאינו אלא קונה מגזבר וממלא חסרונם י"ל כל טבעא דסגי בעלמא ע"פ גזרת המלכות על הקונים והמוכרים פודים בו ונקרא מטבע לענין שבועה ושומרים משא"כ פדיון שפודין מהקב"ה וקצב פדיונו ה' סלעים שיש בהם ה' לו"ט וקווינ"ט כסף מזוקק כו' ע"ש]:
ח סָעִיף ד אמר לכהן. [עיין בת' חתם סופר ס"ס רצ"ז כתב שם דמתנות כהונה כיון שאמר אפילו שלא בפניו שרוצה ליתן לכהן פלוני אינו יכול לחזור בו דהוי מתנה מועטת (ויש בו משום מחוסר אמנה כמבואר בח"מ סי' ר"ד וסימן רמ"ט) כיון שאין לו בו אלא טובת הנאה שוב ממילא א"י לחזור בו ע"ש]:
ט סָעִיף ה נתן לו כלי. כ' בר"י בשם הרב בני יעקב ומהר"י אלפאנדרי דאם נתן לכהן משכון על ה' סלעים דהיינו שהוא להבטחה ואחר זמן נותן לו ה' סלעים ליקח המשכון אין בנו פדוי דמשכון אינו פרעון אלא הבטחה בעלמא ובפדיון נתינה אלימתא בעינן אמנם היכא שנותן לו כלי כסף שיקח הכלי עצמו או שעשה שומא לכלי ואמר לו שיפרע ממנו בכה"ג בנו פדוי והביא דברי תשובת שבו"י ח"ב סימן ק"ז (הובא ג"כ בבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל סק"ה) שכתב דאם אירע שפדה בשבת ע"י משכון בנו פדוי כו' דמוכח מיניה דבמשכון בעלמא בנו פדוי וכתב דצ"ל דמיירי בכה"ג ע"ש:
י סָעִיף ז בנו פדוי. עיין בחכמת אדם כלל ק"נ דין ב' שכתב דאף דמלשון הגמרא והפוסקים שכתבו יצא משמע דלכתחלה לא יעשה כן נראה דלאו דוקא הוא דלא יהא אלא שאר מתנות כהונה [לעיל סימן ס"א סעיף ט'] וכתב עוד שדעת הפרישה בשם רש"ל דלכהן אחד צריך ליתן בבת אחת ע"ש [וע' בת' חתם סופר ס"ס רצ"ז שכתב וז"ל ונ"ל דאין יכול לכתחלה לחלק ה' סלעים לב' כהנים דכל שנתנה בו תורה שיעור אם מחלקו הו"ל חצי שיעור אע"ג דבדיעבד יוצא ע"י צרוף מ"מ מצוה מן המובחר לאכול השיעור בב"א או ליתן שיעור נתינתו בב"א עכ"ל ולא ידעתי מה יענה בהא דסי' ס"א הנ"ל דמבואר דאין קפידא רק בכדי נתינה ולא בהשיעור]:
יא סָעִיף ח והחזיר לו. [עבה"ט ועי' בת' חתם סופר סימן ר"צ ורצ"א מ"ש בזה]:
יב סָעִיף ח רגיל להחזיר. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה שכתב דהאידנא אישתני דינא דמה שאמרו שלא יהא הכהן רגיל בכך הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא אע"ג דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו משום דלא אפשר באחריני מיהא להקל לא דהיינו להוציא ממון האב מספק וכמעט שי"ל דמדינא הם צריכים להחזיר ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן ומשום ה"ט נראה דשפיר אית למיעבד עובדא האידנא לפדות בעל מנת להחזיר לכתחלה. גם נראה שלצאת ידי כל ספק האפשרי יש ג"כ על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא דלמא מתרמי ליה כהן מיוחס ודאי ומה"ט נמי בן הכהנת והלויה יש לפדותו עכשיו מספק דמ"ש מכל ספיקא דאורייתא דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן ע"ש [ובת' חתם סופר ס"ס רצ"א כ' בקיצור שדברי תשו' שאלת יעב"ץ בזה אין נראים לו] ועמש"ל סימן שכ"ב ס"ק ג' מזה:
יג סָעִיף ח ע"מ להחזיר הבן פדוי. עיין באה"ע סי' כ"ט בב"ש סק"א ובספר בני אהובה פ"ה מהלכות אישות הלכה כ"ד בענין אם צריך כאן תנאי כפול או לא:
יד סָעִיף ח דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן נ"ה ונ"ו ונ"ז דדוקא ע"מ להחזיר אותו הדבר בעצמו שמה מתנה דעכ"פ תוך אותו זמן שנותן לו הוי שלו ופטור מאונסין משא"כ ע"מ להחזיר מעות אחרים לא שמה מתנה רק הלואה גמורה ומש"ה אם נותן לו ה' סלעים ע"מ להחזיר לו ה' סלעים אחרים אין בנו פדוי עי' שם שהאריך בזה:
טו סָעִיף י בעית טפי. ע' בת' חוט השני סימן צ"ב שכתב דאין הפירוש שנותן לו הברירה שהרי אם רצה האב להניח הבן לכהן אינו יוצא בזה כמ"ש הרמ"א בסמוך אלא כדי לחבב הפדיון על אביו אומר כן לעשות לו חשק לפדותו דאולי לבו מהסס לפדותו בממון כולי האי כאילו נאנס לכך ע"פ הדבור ואז אין בנו פדוי כדא"ר חנינא לההוא גברא (בבכורות דף נ"א ע"ב) לא גמרת דיהבת מידעם ביש עבדת הילכך אין בנו פדוי לכן כדי שיתן ברצון א"ל הכהן במאי בעית טפי משום שנאמר כי לי כל בכור ואם יחפוץ האב שלא לפדותו יש לו לחוש שמא יחזור הקב"ה ויקחנו ממנו כו' ע"ש (ולע"ד צ"ע מ"ש דאם האב נותן המעות כאילו נאנס ע"פ הדבור אין בנו פדוי חידוש זה לא שמענו וע"ל סימן ס"א סכ"ד שם איתא שמנדין אותו כו' ויש לחלק. ומה שהביא ראיה מר' חנינא לא הבנתי דשם דעת האב היה ע"מ להחזיר ור' חנינא לא רצה לזכות אלא במתנה גמורה כמ"ש בתוס' ובאשר"י שם הילכך אין בנו פדוי משא"כ הכא) וכתב עוד שם בפשיטות דאין כופין את האב לפדות בנו דכיון דגמרינן מדכתיב תפדה תפדה דאם לא פרקיה אבוה חייב לפדות עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה שיכול לסלק מצות פה"ב מעליו ולהניחו לבן עצמו ודומה כלאו הניתק לעשה עכ"ד וכבר השיג עליו בתשובת ח"צ הובא לעיל סק"א. ופשוט דאם הגדיל הבן ודאי גם לדעת חוה"ש כופין את הבן לפדות עצמו:
טז סָעִיף י ע"י שליח. עבה"ט שהאחרונים חלקו ע"ז וכתבו דיוכל לפדות ע"י שליח (וכן העלה בספר שער המלך סוף פ"ו מהלכות אישות והכריח זאת מדאיתא בתנאי כדאיתא בפ"ק דקדושין ולעיל ס"ח דאל"כ התנאי בטל משום דבעינן תנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח ע"ש ועמש"ל סימן רל"ד ס"ק ב' ובסימן רל"ו ס"ק א') [ועיין בת' חתם סופר סימן רצ"ג ורצ"ד מבואר שם דמ"מ אין רגילים לעשות ע"י שליח דראוי לעשות זכר לבכורי מצרים דכתיב אני ולא השליח ה"נ יש לפדות בעצמו טפי מבשארי מצות שמצוה ג"כ יותר בו מבשלוחו ע"ש. ושם בסי' רנ"ז כתב דענין השליחות שנחלקו בו היינו שהשליח נותן ממון של עצמו ואינו מזכה ממונו להאב אלא רוצה לפדות בנו של פלוני בממון עצמו בשליחות פלוני ויהיה האב יוצא י"ח פדיון מטעם שלוחו כמותו וכמי שמפריש מתבואת עצמו על כריו של פלוני ובהא פשיטא להשואל שבריב"ש דאינו נפדה ע"י שליח אבל ממון שלוח מבעלים לכהן אין זה פדיון ע"י שליח אלא הגעת ממון ע"י שליח ולכ"ע אין בכך כלום והרבה שגו בזה ע"ש עוד וכיוצא בזה כתב ג"כ הגאון מליסא ז"ל בתשו' חמדת שלמה סימן ל"ב ודעתו דהעיקר כרמ"א ז"ל ע"ש] ועיין בדגמ"ר שכתב דכל זה כשממנה השליח אחר שלשים אבל למנות שליח תוך למ"ד שיפדנו בזמנו אינו נכון כו' ואעפ"כ אני אומר שהאב יעשה שליח אם רוצה לילך לדרכו ושוב השליח יכול לפדותו אפילו אם נימא שהשליחות לא חל אז מ"מ נעשה עתה שלוחו מטעם זכין לאדם שלא בפניו דהא חזינן דניחא ליה כו' עכ"ד [ע"ש ועיין מש"ל ס"ק י"ח] ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ד שכתב דכהן (או לוי ואפשר דה"ה בעל כהנת ולויה עי' בסעיף י"ח מיהו יש לחלק) אינו יכול להיות שליח לכתחילה במקום האב לפדות את בנו דכיון שהוא עצמו פטור מפה"ב אינו ראוי להיות שליח דבמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני אך בדיעבד אם כבר נפדה הבכור ע"י שליח כהן אפשר שא"צ לחזור ולפדות עצמו כשיגדיל ע"ש [ועיין בת' חתם סופר סימן רצ"ו כתב מתחלה דאפשר יפסול לוים לשליחות זו ואמנם כהן פשוט דכשר לשליחות משום שהוא הוא שפודין עמו וה"ל כאיש ואשה ששניהם כשרין לשליחות הגט בין להולכה בין לקבלה אע"פ שהאיש אינו מתגרש והאשה אינה מגרשת מ"מ תרוייהו מקרו איתא בגירושין רק מטעם אחר אינו בדין שיהיה הכהן שליח לפדות ע"י כהן אחר שנראה כמזלזל בכהונת עצמו כמ"ש בש"ץ כהן שלא יקרא אחר (עי' בא"ח סימן קל"ה סי"א) ושוב כתב מ"מ לדינא נ"ל פשוט כיון שכהן ולוי המה במ"ע לפדות בכורי ישראל ואפילו צבור שכולם לויים ויש ביניהם בכורי ישראל מחויבים לפדותו מממון עצמם א"כ נעשים שלוחים ג"כ לפדיון בכורים ע"ש] ועיין בצל"ח בפסחים דף קכ"א ע"ב בד"ה ר' שמלאי שכתב שאם פודה ע"י שליח הא ודאי דברכת שהחיינו לא שייך בה שליח וגם האב אינו יכול לברך ומבוטל ברכת שהחיינו כשפודה ע"י שליח ע"ש וכ"כ בתשובת פני אריה שם דהשליח לא יברך שהחיינו אלא מברך אקב"ו על פדיון הבכור עיין שם [אכן בת' חתם סופר סימן רצ"ח כתב דבפה"ב שאין האב כאן יברך השליח ב' הברכות על פדיון הבן ושהחיינו על מצות עצמו ומ"מ מהיות טוב אם ימצא דבר חדש כגון פרי יניח לפניו לאפוקי נפשו אך העיקר לברך שהחיינו ושוב מצא כן להדיא בהגהת פרישה ע"ש] וע' עוד בתשובת זכרון יוסף חי"ד סוס"י כ"ו ובתשובת תפארת צבי חי"ד סימן מ"ב ועיין בתשובת יד אליהו סי' נ"א ובתשובת בגדי כהונה חי"ד סימן י"א. ומ"ש הבה"ט בשם הט"ז אם מת האב כו' עיין בזה בשו"ת יריעות האהל סימן ט"ו שהאריך וסתר כל דברי הנה"כ והעלה כדעת הט"ז דבמת האב אין הב"ד יכולים לפדותו וכן הורה הלכה למעשה ע"ש [גם בת' חתם סופר סימן רצ"ה פלפל בדברי הנה"כ הנ"ל ומסיק דמהיות טוב יפדנו ב"ד בברכה בלי שם ומלכות בממון של היתום או יזכו לו הממון ויתנו לכהן במתנה ע"מ להחזיר ויתלו לו טס של כסף שחקוק עליו ספק פדוי ולכשיגדיל ויביא ב' שערות יחזור ויפדה עצמו ע"ש. ועיין בת' חמדת שלמה סימן ל"א שהאריך ג"כ בזה ומסיק דקשה מאוד לפדות בקטנות ואין לעשות מעשה בזה ושב ואל תעשה עדיף אך הואיל וכתב הש"ך שרוב פעמים נאבד הטס ובא לידי ביטול מצוה לזאת נראה להמציא תקנה לצאת כל הדעות דהיינו לתלות טס ולכתוב שלא נפדה כמ"ש הרמ"א ולזכות להכהן המעות (במתנה עכ"ל כ"מ שם) על תנאי שאם כשיגדיל הבן לא יודע לו שהוא בכור ולא יפדה עצמו יהיו המעות עתה לשם פדיון ובאם יודע לו שהוא בכור יהיה מחויב לפדות עצמו והמעות עתה יהיו לשם מתנה ע"ש. ובסימן ל"ב שם תשו' הגאון מליסא ז"ל על ענין זה ודעתו דהעיקר דיכולים לפדותו מנכסי קטן מטעם דמעות פה"ב לא דמו לשאר מצות דבשאר מצות ליכא שעבוד נכסי אבל בפה"ב יש שעבוד נכסי והכא לאו מטעם ערבות הוא אלא דבגוף הנכסים יש לכהן חלק בו מדמועיל תפיסה וכיון דמועיל תפיסה שיהיה פדוי מכ"ש שב"ד גובין מנכסי הקטן ואעפ"כ למעשה צ"ע נגד סברת הט"ז ועל התקנה שהמציא הגאון המחבר ז"ל לפדות עכשיו על תנאי כתב הוא ז"ל דממעות הקטן ודאי דא"א להתנות שיהיו מעות מתנה וממעות אחרים אין תקנה כיון שהוא חובת הגוף (עמ"ש ברס"ק זה) אם לא שיזכו המעות לקטן ע"מ לפדות בהן ויכולים להקנות ולזכות על תנאי שאם יפדה עצמו בגדלות יהיה מתנה לכהן ובאם שלא יפדה עצמו בגדלות יהיה מעכשיו מתנה להבן ע"מ שיהיה פדוי בהן. ובזה גם דעתו מסכמת כי כל מה דאפשר לתקוני לקיים מצוה דרחמנא מה טוב עיין שם]:
יז סָעִיף יא שיעברו עליו ל' יום. עיין בספר תיבת גמא פ' ראה שכתב אם נולד ביום השבת חצי שעה קודם מוצאי שבת דהשתא ד' שבועות כ"ח יום בשבת וביום א' כ"ט יום מעל"ע אסור לפדות ביום ב' מיד בבוקר קודם שהשלימו י"ב תשצ"ג בימי הקיץ שהלילות קצרות ועדיין לא השלום הזמן וכ"ש אם פדה בליל ל"א ועדיין לא נשלם כ"ט מעל"ע וי"ב שעות כו' ע"ש:
יח סָעִיף יא יפדנו מיד. עיין מ"ש לעיל סימן רל"ב ס"א בנ"צ שם לענין אם מותר לאכול ולעשות כל המלאכות הנזכרות בא"ח סימן רל"ב קודם שיפדנו:
יט סָעִיף יא להיות בשבת. עיין בתשו' ב"ח סימן קכ"ב לענין בכור שחל יום ל"א ביום א' דר"ה ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קפ"ז מ"ש בזה:
כ סָעִיף יא בשבת. עבה"ט מ"ש ומזה הטעם גם בי"ט כו' ועיין בתשו' גבעת שאול סימן נ"ג דה"ה בי"ט שני של גליות אין פודין ע"ש:
כא סָעִיף יב מת הבן בתוך ל'. [עיין בדגמ"ר בד"ה ואין שכתב דכשרוצה האב לילך לדרכו בתוך ל' יעשה שליח לפדות אבל שיפדהו האב במקום שיהיה שם ביום שלשים (ואחד) לדעתי לא יכול לברך כי אולי מת הבן בביתו ולמיהב להבן חזקת חיים ג"כ יש לפקפק כי כל זמן שלא עברו שלשים יום אין לו חזקת חיים כי אולי נפל הוא ויש לדון בזה ולומר דיועיל מטעם חזקה דאתי מכח רובא דרובא אינם נפלים והדבר צ"ע ולכן המובחר שבדרכים שיעשה כאן שליח עכ"ל] עיין בתשובת בית שמואל אחרון חיו"ד סימן כ"ט באחד שהניח אשתו בעיר אחת והלך למדינה אחרת וכתבו לו שם שאשתו ילדה בכור אם מחויב לפדות את בנו אחר ל' יום מיום לידתו אף דא"י אם הוא חי או לא והעלה דודאי יכול לפדות ולברך ואין חשש שמא מת הולד תוך ל' יום דאוקי אחזקה דחזקה דאתיא מכח רובא הוי חזקה ע"ש שהאריך בזה [גם בתשו' חתם סופר סימן רצ"ד וס"ס רצ"ה השיג על דגמ"ר הנ"ל מספ"ק דערכין והעלה דיותר טוב שיפדנו בעצמו במקום שהוא משיפדנו ע"י שליח וכן ראה מעשה ממורו הגאון מוהר"ר נתן אדליר זצ"ל ע"ש]:
כב סָעִיף יב טריפה. עבה"ט מ"ש בשם הש"ך דבספק טריפה וחי י"ב חודש חייב לפדותו ועיין בתשובת טור האבן סימן י"ב מה שפלפל בדין זה:
כג סָעִיף יב לא יברך שהחיינו. מדברי הש"ך סקי"ז משמע דאם היה האב יורשו דהא בן יום אחד נוחל ומנחיל היה מברך שהחיינו ועיין בספר לוית חן פרשת בא שכתב דלעולם אינו מברך שהחיינו ע"ש. ועי' בש"ך ס"ק י"ב מ"ש בשם תשובת ראב"ח על תינוק בכור שחלה ולא נתרפא עד יום ל"א אע"ג דמצות פדיון הבן נעשית בעיקר זמנה מ"מ יש להקדים המילה כו' ובספר לוית חן שם כתב דדוקא נתרפא יום ל"א אבל אם לא נתרפא לא ימתינו ע"ש [וכ"כ בס' בית לחם יהודה ובת' חתם סופר סי' ש' ע"ש] וכן כתב בתשובת שיבת ציון סי' נ"ד ע"ש היטב ובתשובת צמח צדק סי' קכ"ח:
כד סָעִיף יג אין בנו פדוי. ע' בתשובת יד אליהו ס"ס ע"ח שכתב דאפשר דא"צ הכהן להחזיר המעות כי ברצונו נתן לו ולא דמי לאם מת הולד תוך ל' כו' ע"ש וה"ה ברישא באמר מעכשיו. ועיין בתשובת ש"ב כתר כהונה סימן נ"ב שכתב דאם נתן דמי הפדיון לאחר כ"ט י"ב תשצ"ג ואמר שיחול הפדיון לאחר ל' יום בנו פדוי דהא לדעת הש"ך מהני הפדיון לאחר כ"ט י"ב תשצ"ג ואף שהמג"א חולק עליו בסי' של"ט סק"ח והעיקר כהמג"א מ"מ הכא שאמר שיחול אחר למ"ד יש לצרף דעת המחבר דבנו פדוי אף שאין המעות קיימים ע"ש ועיין בתשובת דת אש סי' י"א:
כה סָעִיף טו כשיגדיל חייב. עיין בת' זכרון יוסף חי"ד סוס"י כ"ו שכתב דהיינו שיהיה בן י"ג שנה דוקא דאע"ג שחייב בכל המצות מדרבנן משהגיע לחינוך היינו דוקא במצות שיכול לקיימן גם אחר שיגדיל משא"כ במצוה זו דפדיון שאם יקיימנה עכשיו לא יכול לקיימה שוב כשיגדיל ע"ש וכעין סברא זו כתב המזרחי סוף פרשה לך לך בטעם הדבר לא מל אאע"ה א"ע קודם שנצטוה ע"ש ועמ"ש לקמן ר"ס שע"ג:
כו סָעִיף טו על טס של כסף. [עבה"ט ועמ"ש מזה לעיל סס"ק י"ג]:
כז סָעִיף יח פטור מן הפדיון. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש דהש"ך הניח דין זה בצ"ע. והמעיין בש"ך יראה דאינו כן אלא שהניח בצ"ע אי גם באשתו נשואה או ארוסה דינא הכי ע"ש וע' בשער המלך פט"ו מהל' איסורי ביאה סוף הלכה י"ז אחר שהביא דעת הרבה מהראשונים דהאומר זה בני ממזר נאמן אפילו במכחישתו וכתב ותמיהני על הש"ך בי"ד סימן ש"ה ס"ק כ"ג דמספקא ליה מלתא אי הא דרבי יהודה דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר הוי אפילו כשהיא מכחישתו והוכיח כן מדברי הרב תה"ד ולבסוף העלה הדבר בצ"ע ואיך אישתמיט מיניה להקת הנביאים שכתבנו דס"ל דאפי' במכחישתו נאמן זולתי לדעת תוספות רי"ד ומ"מ נראה דבנדון שלו פטור מפדיון מאחר שלדעת תוספות רי"ד אמת היא גם לדעת בה"ג ור"ת שכתב מרן הב"י באה"ע סימן ד' דס"ל דדוקא בדאיכא הכרת בכור הוא נאמן לשווייה ממזר אבל בלא"ה אינו נאמן גם לדעת ריא"ז שכתב בשה"ג אמתני' דזה בני ממזר ס"ל דדוקא באומר זה בני וממזר הוא נאמן אבל באומר אינו בני אינו נאמן וא"כ מצי לומר קים לי כהנך רבוות' והמוציא מחברו ע"ה כן נ"ל להלכה עכ"ד:
כח סָעִיף כג ראשו מת. ועיין בדגמ"ר שכתב דהכא ר"ל כשהחזירו ואח"כ יצאו אחיו כגון יולדת תאומים אבל אם נולד כולו פשיטא דפוטר את הנולד אח"כ דלא גרע בן ח' מת משפיר מרוקם שפוטר את הבא אחריו ע"ש וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ז':
כט סָעִיף כג שאין איבריו מרוקמין. עיין במהרי"ק שם שורש קמ"ג דמשמע מדבריו דאפי' אם לא הבחינו לראות אם איבריו מרוקמין אינו פוטר הבא אחריו והוא בכור לכהן דמוקמינן האשה על חזקתה שלא נפטר רחמה עדיין וגם בנפל בחזקת שלא נתרקמו איבריו ע"ש ועיין בתשובת ח"צ סימן ק"ד שחולק ע"ז משום דהרי מוכח בגמרא נדה דף כ"ט דאיכא רוב נגד החזקה ע"ש גם בתשובת שבות יעקב ח"א סימן פ"ג השיג על מהרי"ק בזה ובבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל הביא דבריהם בקצרה ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קפ"ח שהאריך בזה ודחה דבריהם והעלה כדעת מהרי"ק ז"ל (וכן העלה בשאילת יעב"ץ ח"א סימן מ"ט ע"ש. ועיין עוד בספרו תשובת שיבת ציון סי' מ"ו שהאריך מאד בזה) וכתב עוד דאף אם היה עובד כוכבים מסל"ת שהיו אבריו מרוקמין אינו נאמן דאין מסל"ת נאמן בדאורייתא ומכ"ש נגד חזקה ע"ש (ועיין בנ"צ מה שהקשיתי על מהרי"ק בזה) . [ועיין בת' חתם סופר סי' רצ"ט תשובה ארוכה בענין זה והעלה דהעיקר לדינא באם הפילה ובדקוה הנשים והציצו בו שאינו מרוקם חייב מעיקר הדין בפדיון כמהרי"ק וכהכרעת הרמ"א ז"ל. ואם ירצה לחוש לדברי ח"צ (דמבואר בדברי הח"צ שם דפליג גם היכא שראו הנשים שלא היה מרוקם משום שאין אנו בקיאים וזה אינו מחומרת הטור כמו שסבר מהרי"ק אלא גם בימי התלמוד אמרו מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא בנדה כ"ה. וא"כ ה"ל בדיקת הנשים כנפל למים ופטור מפדיון דספק ממון לקולא ע"ש) משום ספק ברכה יאמר בלי שם ומלכות. ואמנם שהחיינו יברך הכהן ויוציא את אבי הבן דהרי שלהי פסחים הוה ס"ד דכהן מברך הואיל ומטי הנאה לידיה ונהי דמסקינן אבי הבן מברך היינו משום דמברך על המצוה עדיף מכהן שאינו אלא ברכת הנהנין וא"כ יברך אבי הבן ויוציא את הכהן בברכתו אבל היכא שלא יכול אבי הבן לברך משום ספיקא עכ"פ יברך הכהן על ההנאה ויוציא את אבי הבן בברכתו אמנם היכא שלא ראו כלל כמו בנדון השאלה בעובדא דידיה אז אם הוחזקה מעוברת פשיטא דאין כאן לכהן כלום אך אם יש ספק בשיעור החזקה מעוברת נהי דאין לכהן מספק מ"מ אם ירצה לצאת י"ח שמים מידי כל הספיקות יתן לכהן ע"מ להחזיר ולא יברך כלל ואפילו הכהן לא יברך שהחיינו שהרי לא מטי הנאה לידיה דנותן לו על מנת להחזיר ע"ש ובסי' ש"ח]:
ל סָעִיף כה שני זכרים. עיין בתשו' שבות יעקב ח"א ס"ס ד':
לא סָעִיף כה והמוציא מחבירו עליו הראיה. עיין בתפל"מ שכתב דאם כבר נתן לכהן אין מוציאין מיד כהן כמו בסעיף כ"ז בנתן לב' כהנים אף דיש לחלק ביניהם מכל מקום כו' ע"ש:
לב סָעִיף לא לכהן כלום. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשובת צ"צ סימן קכ"ה באשה שאינה יודעת אם אביה היה כהן כו' פטור מפדיון ע"ש ועיין בצ"צ שם שכתב הטעם דאף דרובא דעלמא הם ישראלים ולא כהנים ולוים מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
א סָעִיף א מ"ע כו'. מתני' פ"ק דקדושין (כ"ט א'):
ב סָעִיף א שהם ק"כ מעים. בימי משה ק' מעים לבד אלא שאח"כ הוסיפו שתות מלבר וע' בבכורות נ' א' א"ר סלעים כו' בתר דאוסיפו כו' רב אשי כו':
ג סָעִיף א שהם כו'. שמשקל דרהם הוא ס"ד שעורות ומשקל מעה הוא ט"ז שעורות ועברא"ש שם ורי"ף ורא"ש בפ"ק דקדושין וכמש"ל סי' רצ"ד ס"ו ובח"מ סי' פ"ח ס"א:
ד סָעִיף א וי"א כו'. צריך לידע שאין משתנה שיעור הפרוטות וכל המטבעות מימות משה כמ"ש בפ"ק דקדושין (י"ב א') סבר רב יוסף פרוטה כו' רק הסלע שיכול להוסיף כנ"ל ולא לפחות ושיעורה כנ"ל כ"ד מעין ושקלו הגאונים הפרוטה ומצאו ששוקל חצי שעורה כמ"ש הרי"ף ורמב"ם וש"פ נמצא מעה ט"ז שעורות ודינר צ"ו וסלע שפ"ד ושקלו האחרונים ומצאו במשקל קיסר ה' לוט ושליש ואף שט"ז כתב וקוינט שהוא רביע לא דק בדבר מועט וענ"ש וכתבו הגאונים שכ"ז כסף צרוף מזוקק והנה בימות הראשונים היה מטבע שלהם כסף צרוף וגדול והיה בשביל זה כסף בזול מאד עד שהיה זקוק שהוא ט"ז לוט שנקרא בלשונינו מאר"ק בשני זהובים ולכל היותר בשני זהובים וחצי שלכן כתובה שלנו שתקנו האחרונים מאתים זקוקים הם ת' זהובים ובמקום אחר ת"ק זהובים ואח"כ התחילו לזייף המטבעות ולתת נחשת בתוכו ונתייקר הכסף עד שבימי מהרי"ל היה זקוק חמשה זהובים במש"ש בסי' פ' ואחריו בימי מהרי"ו היה זקוק בששה זהובים כמ"ש בתשובותיו בסי' י"ד וכן הוא חשבון של הרב שזקוק ששה זהובים נמצא ה' לוט ושליש שהוא שליש זקוק ב' זהובים וכ"כ בנ"ש אבל עכשיו שנתקלקלו המטבעות ונזדייפו מאד מאד לא שערום אבותינו וכ' ט"ז ונ"ש שכ"ז הוא משקל קיסר שי"א לוט ורביע של קיסר הוא זקוק שלנו נמצא שכל לוט שלהם הוא א' וחצי לוט פחות חלק י"ב עד שה' לוט ושליש הוא ז' לוט וחצי וחלק י"ב וכל זה אם הלוט שלנו שוה לאותו שהיה בימי ט"ז ואפשר שגם זה נתמעט והכלל תדע שלוט של קיסר שוקל ש"ס שעורות ומ"מ הכתובה לא נשתנה אע"פ שכותבים זקוקים מ"מ כל כה"ג אדעתא דמנהגא כמ"ש הרי"ף (ברפ"ז דיבמות) ונשארו אמנהג הראשון שלא נשתעבדו רק ת' או ת"ק זהובים וכ"כ מהרי"ו שם למנהגם ושיעור הכתובה לחשבון הזה לבתולה ב' זהובים וחצי ולאלמנה זהוב ורביע ומ"ש הרב בא"ה סי' ס"ו לבתולה י' זהובים ולאלמנה ה' זהובים היינו לר"ת שכתב שמנה הוא זקוק וכתב מהרי"ל לפ"ז בימיו שזקוק הוא ה' זהובים כמש"ש וזהו ויש כו' שכ' שם וכ"כ האהרונים אבל לעיקר דינא אינו אלא ב' זהובים וחצי בימי מהרי"ו והרב ועכשיו אלו היינו באין לשער בכסף המטבע עצמו והנחשת שבתוכו אף ששוה קצת אין לחשוב כלל כמ"ש בנ"ש כי אינו מספיק להתוך הכסף מתוכו והוצאתו וכ"ה ברמב"ם וש"פ החשבון רק לפי הכסף שבתוכו היה החשבון רב אלא שמ"מ יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף ולכן אינו שוה הפדיון בב' מקומות אף במטבע אחת רק לפי השער של כסף במטבע ההוא שם (ועמ"ש באה"ע סי' ס"ו ס"ו): (ליקוט) עבת"כ פ' בחקותי ספי"א [ובבכורות נ' א'] עשרים גרה יהיה השקל מנין שאם רצה לרבות ירבה ת"ל יהיה ומנין שאם רצה לפחות לא יפחות ת"ל הוא (ע"כ):
ה סָעִיף ג ואם פדהו כו' רש"י שם ועס"ד:
ו סָעִיף ד אמר כו'. ב"מ מ"ט א' אר"פ ומודה כו' ה"ג מסתברא כו':
ז סָעִיף ד מיהו כו'. דל"פ שם אלא אם מותר כו' וכמש"ש יכול פשיטא וערש"י שם ד"ה משום הכי כו':
ח סָעִיף ה נתן לו כו' עד פדוי לשון הרמב"ם ותמה הר"נ עליו למה השמיט מש"ש א"ר אשי כו' ותי' ב"י דל"ד כגון רב כהנא אלא שישוה לשום אדם ודבריו תמוהים ועט"ז ועוד למה סתם הרמב"ם הל"ל ועיקר שגירסתו כגי' בה"ג וכמ"ש ש"ך ע"ש: (ליקוט) נתן כו'. גירסת הרמב"ם אר"א לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא וידע למחולי אבל כ"ע לא כי הא דמר ב"ר אשי כו' ומפרש לענין אונאה דאין בו משום אונאה. אבל שיטת רש"י ותוס' ורא"ש וש"פ דוקא דשוה לדידיה ועברשב"א ור"נ (ע"כ): (ליקוט) נתן כו' עד פדוי לשון הרמב"ם וכ"כ הטור והוא כגי' בה"ג אבל לפי גי' שלנו דוקא ששוה להכהן שדרכו להתייקר בחפץ הזה עד כדי דמים הללו ודוקא לאותו הכהן שדרכו להתייקר בזה החפץ ובאותו הדמים וער"נ בקדושין שם וגי' בה"ג צ"ע (ע"כ): (ליקוט) כתב הרשב"א שם שהרמב"ם סובר מש"ש ל"ש אלא כו' דוקא בטלית שאין דרך להתייקר אלא ת"ח אבל ש"ד כל האדם שוה וכ' וצ"ע (ע"כ): (ליקוט) נתן כו' והוא כו'. כ"מ שם י"ב א' דאמרינן שם קידשה בתמרה כו' חיישינן כו' ומפרש הרמב"ם שהוא ספק דאורייתא כמש"ש והטעם כיון דקיבלה אלמא שוה לדידה ש"פ והוא ג"כ שוה לשום אדם דאית ליה אורחא להתם וער"נ שם בארוכה (ע"כ):
ט סָעִיף ו ואם אינו כו'. שם:
י סָעִיף ח אם רצה כו' אבל כו' עד כו'. גמ' שם:
יא סָעִיף ח ודעת הכהן כו'. תוס' שם ד"ה הלכך כו' מהא דריש קדושין:
יב סָעִיף ח ולא יהא כו' אבל כו'. תוס' שם מהא דקדושין שם: (ליקוט) ולא יהא הכהן כו'. אבל שיטת רש"י ורמב"ם דמש"ש בקדושין ואסור לעשות כן מפני כו' לא קאי אלא אתרומה בלבד (ע"כ):
יג סָעִיף ח וכ"ש כו' ומ"מ כו'. גמ' דקדושין שם:
יד סָעִיף ח ודוקא כו'. דטעם מתנה ע"מ להחזיר דהוי מתנה משום דתנאה הוי כמש"ש ס' א' והוא יתן תנאה הוי כו' וכמש"ש ב' דכל האומר ע"מ כו' וכן במתנה ע"מ להחזיר הוא נותן לו במתנה גמורה לעולם אלא שמתנה עמו תנאי והוי כמתנה על ד"א שיאכל או יעשה דבר או יתן לו דבר אחר אבל אם אינו נותן בתחלה מתנה גמורה רק שיחזיר לו לאו כלום וכ"כ הרא"ש בפ"ד דסוכה דאמרינן שם לא ליקני לוליבא לינוקא כו' ואם איתא ליקני ליה עד שיצא בו לבד ועבא"ח סי' תרנ"ח ס"ה בהג"ה ובזה מתורץ קושית תוס' דבכורות הנ"ל ד"ה הלכך תימא כו'. שם:
טו סָעִיף י לפדות כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים (ז' ב') אבי הבן כו' ה"נ כו' וכמש"ל סי' רס"ה וה"ה כאן אבל בפדיון בנו מפורש בגמ' סוף פסחים דמברך על והטעם עבה"ג וכ"כ ריב"ש לדעתו. אבל רש"י כתב שם דבמסקנא אין חילוק ובזה ניחא הא דסוף פסחים וא"צ לחילוקים זרים דהא למולו ולפדותו הן שוין:
טז סָעִיף י ויש שכ' כו'. ב"ק פ' א' לפרש"י שם וערוך ועתוס' דמ"ק ח' ב' ד"ה מפני כו':
יז סָעִיף י ואין האב כו' וגם כו'. עש"ך: (ליקוט) ואין האב כו' וגם כו'. כ"ז הוא תמוה דלא מיבעיא ע"י שליח דשלוחו של אדם כמותו אלא דאף אחד יכול לפדות אפי' בלא דעתו של אב דלא עדיף ממ"ש שאחר יכול לפדות כמ"ש בפ"ד דמ"ש וכן נטע רבעי כמש"ש בפ"ה וכן הקדש כמ"ש בערכין וכ"ש כאן שאינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה ממשועבדים כמ"ש בבכורות מ"ח א' ב' ושם אישתעבדו ניכסי כו' וע"ש כל הסוגיא ובקדושין כ"ט ב' ובתוס' שם וכי הפורע חובו של אחר אינו נפטר הלוה אלא דלכתחלה יותר מצוה באב וכמו מילה ושארי דברים שהאב חייב וגם בריב"ש ליתא מזה כלום אלא בדברי השואל שם וגם אינו מוכרח דבריו ועט"ז וש"ך (ע"כ):
יח סָעִיף יא אין הבכור כו' ואחר כו'. שם ספ"ק י"ב י"ג ורמינהי אין כו' רב ששת אמר כו' וע' ביבמות מ"ז ב' מיד מ"ט שהויי כו':
יט סָעִיף יא אין פודין כו'. עבא"ח סי' של"ט ס"ד מש"ש:
כ סָעִיף יא אלא ימתין כו'. כמו במילה:
כא סָעִיף יא י"א דאין כו'. כמ"ש בפ"ק דמ"ק (ח' ב') אין מערבין כו':
כב סָעִיף יא ויש כו'. דקי"ל כרב אשי משום בחגך כו' וע"ש בתוס' הנ"ל וכ"פ בש"ע א"ח סי' תקמ"ו ס"ד:
כג סָעִיף יב ואפי' כו' ואפי' כו'. כת"ק שם:
כד סָעִיף יב וכן אב כו'. פ"ק דב"ק (ובמחות ל"ז) וכפי' תוס' שם:
כה סָעִיף יב אבל כו'. תוס' שם ד"ה לאחר והרא"ש נסתפקו בזה וספק ברכות להקל:
כו סָעִיף יג מי שהוא כו'. חולין קל"ד ב':
כז סָעִיף טו היה כו'. שם ומתני' דבכורות שם:
כח סָעִיף טו ואם אין כו'. גמ' שם ושם:
כט סָעִיף טז (ליקוט) אם אין כו'. כ"כ הטור וכתב ב"י ידוע דהלכה כרבנן ולכאורה אין דבריו נכונים אע"ג דרבנן פליגי על ר' יהודה מ"מ הא פליגי בזה רב ושמואל עם ר"י ור"ל בקדושין י"ג כ' ופסק ר"פ שם דשעבודא דאורייתא אלא שהטור כאן הלך בשיטת התוס' שם ד"ה א"ר פפא כו' ואור"ת כו' אבל הרי"ף והרא"ש בסוף ב"ב פי' במלוה ותי' הקושיא שם דמ"ש בב"ב שם שלא תנעול דלת דלהכי אוקמוה אדאורייתא ולפ"ז במלוה הכתובת י"ל דנשאר על דין תורה דמילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לפסידא דלקוחות אבל אחר העיון י"ל דגם לשיטת הרי"ף ר"פ אמר אף במלוה הכתובה בתורה דסתמא אמר וכ"מ בבכורות מ"ט דקאמר ודכ"ע אית להו דר"פ כו' ושם סיוע ג"כ לפי' הרי"ף דלכן צ"ל שם ודכ"ע א"ל דרב אסי כו' ודכ"ע כו' דלפי' תוס' לא היה צ"ל אלא דר"פ דקדושין אלא דר"פ סתם במלוה אמר ואם מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי נכללת ג"כ בדר"פ וכ"כ רש"ל ודלא כש"ך (בח"מ סי' ל"ט ס"ק ב') ומהא דח"מ סי' קי"ט ס"ד אין ראיה דנזקין שאני דקלא אית ליה כמ"ש בפ"ג דב"ק (ל"ג ב') וכ"כ הרשב"א (כב"ק ח' א' ושם י"ד ב' וכ"כ תוס' שם סד"ה ש"מ ודוקא למ"ד ש"ד. וי"ל דמ"ש תוס' שם ח' א' היינו למ"ד שעבודא ל"ד) ומ"מ פי"ט מהלכות מלוה דלא כתוס' שם בקדושין ובבכורות שם שכללו גם לנזקין ולכן הוצרכו לדחוק בב"ק ח' א' בד"ה כולן כו' ובזה צדקו דברי ב"י הנ"ל דדוקא משום דהלכה כת"ק אינו גובה וכמ"ש בבכורות מ"ט (ע"כ):
ל סָעִיף יז אין פדיון כו'. מתני' ר"פ מי שלא היו לו כו'.
לא סָעִיף יז ואם כו'. ברייתא קדושין שם:
לב סָעִיף יח ואפי' כהנת כו'. עתוס' שם מ"ז א' ד"ה מר כו':
לג סָעִיף יח ואם היא אומרת כו'. עש"ך:
לד סָעִיף יט כהן כו'. כר"ח דר"ל ס"ל כוותיה:
לה סָעִיף יט הלכך כו'. רא"ש ועבה"ג וכמש"ש י"א א' ישראל שה"ל פטרי כו' ישראל שה"ל טבלים כו' וה"ה כאן שאינן פטורין מצד עצמן דכהנים ולוים אינן פטורין אלא דקדושתן מפקע כמש"ש בפ"ק (ד' א') משא"כ כאן אלא מצד זכיית האב בהן:
לו סָעִיף כב ומשתצא פדחתו כו'. כמש"ש ארשב"ל פדחת כו' ור' יוחנן כו':
לז סָעִיף כב שחצי פרצוף כו'. כמ"ש בנדה כ"ג ב' ודין א' להם כמ"ש במתני' כאן ושם וכ"כ הרמב"ם כאן כל שאמו טמאה לידה פוטר מן הבכורה:
לח סָעִיף כב מהותך איברים כו'. אמרינן שם כ"ט א' דוקא שלא יצא לא ראשו ולא רובו וערש"י בבכורות מתני' שם ובתוס' ד"ה והיוצא כו' וצ"ע על הרמב"ם וטוש"ע שסתמו:
לט סָעִיף כג בן ח' חדשים כו'. טור וכבודו במקומו מונח ושגגה גדולה היא כי בבן ח' אין חילוק בכ"מ בין חי בין מת [לזה לא חשיב לה שם בסיפא במתני' מ"ז ב' וחשיב שם דברים יותר פשוטים מזה שפיר שאינו מרוקם מלא מים כו' אע"ג דמוכח מרישא דאמר שפיר מרוקם דוקא וכן שארי דברים שם] וז"ש במתני' אע"פ שיצא כו' וודאי ל"ק לרבותא דנחלה כמו שלא אמר בסיפא ובן ט' אע"פ כו' לרבותא דכהן (משום דנחלה הוי דוקא כה"ג ה"נ ברישא אם איתא דלענין כהן הוי דוקא לא הוה נקט אע"פ משום רבותא דנחלה א"ו דלענין כהן אין נ"מ) ושם ב' אמר שמואל אין הראש כו' ואותבוה ולא אוקמו דשמואל בנפל מת דיותר משמע נפלים במת וודאי דוקא ראשו אין פוטר דכולו ל"ל דהא אמרינן שם מ"ז ב' דוקא המפלת ליום ארבעים ובחולין ס"ח א' וסיפא מאי קמ"ל כו' וכ"ת אשמעינן כו' דחשיב פרצוף כו' תנינא שליא כו' אלמא אפי' בשליא הראש פוטר ועתוס' שם ד"ה שליא כו' ובבכורות שם ב' ד"ה תיובתא כו' וא"ת כיון דאיתותב כו' הא אפי' מתים כו' וי"ל כו' ועוד יש כמה ראיות וא"צ להאריך מחמת גודל הפשיטות:
מ סָעִיף כה מי שלא כו'. מתני' מ"ח א':
מא סָעִיף כו בין כו'. רמב"ם ופסק כלישנא קמא דשקלא וטריא אליבא דר"מ אבל לר"י אין חילוק. וטור פסק כלישנא בתרא:
מב סָעִיף כז ואם מת כו'. למד ממ"ש בסעיף כ"ה דשני זכרים ונקבה הוי כא' בכרה וא' לא בכרה:
מג סָעִיף כח ונתערבו כו'. דבלא"ה שלא הוכרו מעולם פטור כמ"ש לענין נחלה שם ובב"ב קכ"ז א' לא הוכרו מעולם כו' דאינו בכור כלל ע"ש הה"נ וצ"ע:
מד סָעִיף כט ואם ילדו זו"נ כו'. מתני' שם ותוספתא הביאה הרא"ש שם:
מה סָעִיף כט או שילדו שני כו'. תוספתא שם וברא"ש:
מו סָעִיף ל וכן מבכרת כו'. שם ושם:
מז סָעִיף ל ואם ילדו כו'. קאי למעלה אסכ"ט אלא הואיל שהתחיל בדינים הנזכרים בתוספתא הזכירן כא':
מח סָעִיף לא או שני זכרים כו'. גמ' שם מ"ט א' תנא ר"ה כו'. והנה שיטת רש"י דקאי אמ"ש בסכ"ט ב' נשים של שני אנשים שלא בכרו וזש"ש ותנא דידן כו' אבל הרא"ש כתב ומציין זו"נ אין כאן לכהן כלום תני ר"ה שני זכרים ונקיבה אין כאן לכהן כלום וכ"כ הרמב"ם והראב"ד אלא שדעת הראב"ד דקאי אסיפא לבד אמ"ש בסל"א כאן וכמש"ש ותנא דידן כיון דבשני כו' והרמב"ם כתב דקאי ארישא לבד אשתי נשים של איש א' א' בכרה וא' לא בכרה דסכ"ח וגירסתו היתה ותנא דידן כיון דבאיש אחד כו' אבל הטור מפרש דקאי אשניהם דאין סברא לחלק ביניהם ולכן כתב כאן ובסכ"ח אבל מש"ש ותנא דידן כו' קשה לדבריו ונמשך אחרי דברי הרא"ש שלא הזכיר מש"ש ותנא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.