א סָפֵק בְּכוֹר, אֵין הַבְּעָלִים צְרִיכִים לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן, אֶלָּא יַשְׁהֶנּוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיֹאכְלֶנּוּ. וְאָסוּר בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה. וְאִם תְּקָפוֹ כֹּהֵן, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הַכֹּהֵן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ) וְכֵן הִלְכְתָא. וַאֲפִלּוּ אִם נְתָנוֹ לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל בַּטָּעוּת, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁצָּרִיךְ לִתְּנוֹ לוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ, צָרִיךְ הַכֹּהֵן לְהַחֲזִיר לוֹ (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קס"ו).
ב יוֹצֵא דֹּפֶן וְשֶׁנּוֹלַד אַחֲרָיו דֶּרֶךְ רֶחֶם, שְׁנֵיהֶם אֵינָם בְּכוֹר; אֲפִלּוּ יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה דֶּרֶךְ דֹּפֶן, וְזָכָר אַחֲרֶיהָ דֶּרֶךְ רֶחֶם, כֵּיוָן שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר. בְּכוֹר שֶׁהוּא טֻמְטוּם, הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. וְדַוְקָא בְּמֵטִיל מַיִם בִּמְקוֹם נַקְבוּת, אֲבָל אִם מֵטִיל מַיִם בִּמְקוֹם זַכְרוּת, בְּכוֹר וַדַּאי הוּא וְצָרִיךְ לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְלֹא כְּרַמְבַּ"ם).
ג אַנְדְּרוֹגִינוּס הוּא סָפֵק בְּכוֹר, וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים.
ד מְבַכֶּרֶת שֶׁיָּצְאָה מְלֵאָה וְחָזְרָה רֵיקָנִית, הַבָּא אַחֲרֶיהָ בְּכוֹר, מִסָפֵק, שֶׁמָּא הִפִּילָה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹטֵר מֵהַבְּכוֹרָה.
ה רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז, אוֹ עֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר (וַיִּקְרָא כז, כו) עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר. וְאִם הָיָה בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי אִמּוֹ, הֲרֵי זֶה בְּכוֹר וְהוּא בַּעַל מוּם קָבוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִשִּׁנּוּי בְּרִיָּתוֹ (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ם פ"ה מהל' בְּכוֹרוֹת ד"ו).
ו פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וְיֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי פָּרָה, הֲרֵי זֶה בְּכוֹר לַכֹּהֵן, הוֹאִיל וּמִין הַחֲמוֹר יֵשׁ בּוֹ דִּין בְּכוֹר. אֲבָל אִם יָלְדָה מִין סוּס אוֹ גָּמָל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי פָּרָה, הֲרֵי הוּא סְפֵק בְּכוֹר; לְפִיכָךְ יֵאָכֵל לִבְעָלָיו, וְאִם תְּפָסוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְהוּא הַדִּין לַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, וְיֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי חֲמוֹר, הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר. וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּנָקְטִינַן דְּאִם תְּקָפוֹ כֹּהֵן מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
ז בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁטִּנְּפָה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּמּוֹחַ הָעֻבָּר וְיָצָא הַמִּחוּי, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה. וְצָרִיךְ לְהַרְאוֹתוֹ לְרוֹעֶה חָכָם שֶׁיִּרְאֶה אִם הוּא מִחוּי וָלָד. וּבְהֵמָה גַּסָה שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה; וְהַשִּׁלְיָא עַצְמָהּ אֵין בָּהּ קְדֻשָּׁה, וּמֻתָּר לְהַאֲכִילָהּ לִכְלָבִים. שָׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה. וְהַחֲרָרָה תִּקָּבֵר, לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה.
א סָעִיף א ויאכלנו. מיהו חייב במתנות כהונה ממ"נ ודוקא בספק בכור אבל כשנסתפק בשנים איזהו מהן בכור והוצרך ליתן א' מהן לכהן השני פטור מן המתנות כיון דחליפיו ביד כהן עשו שאינו זוכה כזוכה כמו שנתבאר כל זה לעיל סי' ס"א ס"ק (י') [י"א]:
ב סָעִיף א אין מוציאין. דהשתא ה"ל הישראל המוציא ועליו להביא ראיה:
ג סָעִיף א וי"א דמוציאין כו'. שכיון שהישראל יש לו עכ"פ חזקה דטובת הנאה ליתנן למי שירצה בכל מקום שהוא הוא בחזקתו והכהן לעולם מוציא ועליו להביא ראיה:
ד סָעִיף א וכן הלכתא. ולעיל סי' ס"א סעיף כ"ג לא כתב הרב דהכי הלכתא וע"ש ס"ק (י"ב) [י"ג] מה שכתבתי בזה:
ה סָעִיף א ואפי' אם נתנו כו'. כלומר לא מבעיא תקפו בע"כ דמוציאין מידו אלא אפילו נתנן מעצמו צריך להחזיר לו דהוה נתינה בטעות:
ו סָעִיף ב שניהם אינם בכור. זה מפני שלא קדש ברחם וזה אינו בכור לכל בניה:
ז סָעִיף ב הרי זה ספק. שהרי הוא ספק זכר ספק נקבה:
ח סָעִיף ב ויאכל במומו כו'. וזה שהוא טומטום לא הוי מום מפני שדרכו לקרוע:
ט סָעִיף ג אנדרוגינוס. אע"ג דבעלמא קי"ל דבריה בפ"ע הוא ואינו לא בכלל זכר ולא בכלל נקבה ולפ"ז לא הוי בכור כלל מכל מקום כיון דפליגי ביה הפוסקים יש פוסקים שהוא בכלל נקבה () הכא גבי בכור אזלינן לחומרא ואמרינן שהוא בספק בכור ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא כשיולד בו מום אחר שהוא קבוע וזה שהוא אנדרוגינוס לא הוי מום ועיין לעיל סי' קצ"ד סעיף ח':
י סָעִיף ז פטורה. אח"כ מהבכורה דהולד שהיה במיחוי זה פטור:
יא סָעִיף ז ובהמה גסה כו'. פטורה אח"כ מהבכורה שאין שליא בלא ולד וכן חררת דם:
יב סָעִיף ז והחררה תקבר. אבל בשליא א"צ לקברה שהכל יודעים שאין שליא בלא ולד:
א סָעִיף א וי"א דמוציאין. פי' הואיל שמתחלה לא בא לידו בהיתר לא מיקרי תפיסה הואיל והוא עצמו היה לו ספק בשעת תפיסה ועיין מ"ש מזה בסי' ס"א סעיף כ"א:
ב סָעִיף ה כמין רחל. פירש"י לאו רחל ממש דהא נקבה לא נתקדשה בבכורה אלא מין רחל:
ג סָעִיף ו לפיכך יאכל לבעליו. שאין לך מום גדול משינוי ברייתא ע"כ אין צריכין מום אחר כ"כ ב"י:
ד סָעִיף ז לפרסמה. אבל בשליא א"נ פרסום דכ"ע ידעי דשליא חשוב כולד לפי שאין שליא בלא ולד:
א סָעִיף א ויאכלנו. מיהו חייב במתנות כהונה ממ"נ וע"ל סי' ס"א ס"ב:
ב סָעִיף א מידו. דהשתא ה"ל הישראל המע"ה וי"א דמוציאין דכיון שהישראל יש לו עכ"פ חזקה דטובת הנאה ליתנו למי שירצה הרי הוא בחזקתו והכהן לעולם נקרא המוציא. ש"ך. והט"ז כ' דהטעם הוא הואיל ומתחלה לא בא ליד הכהן בהיתר והוא עצמו היה לו ספק בשעת תפיסה לכך מוציאין מידו וע"ל סי' ס"א סכ"ג:
ג סָעִיף ז שליא. שאין שליא בלא ולד וכן חררת דם והחררה תקבר אבל השליא א"צ לקברה שהכל יודעים שאין שליא בלא ולד לכך אין צריך פרסום. ט"ז וש"ך:
א סָעִיף ה רחל שילדה. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן כ"ח שתמה למה לא הביאו דין רחל בח רחל בת עז דס"ל לחכמים דזיל בתר אימא דאמו והאי נדמה הוא ופסק הרא"ש כחכמים וכמו כן ברחל בת עז בת רחל דר"מ ס"ל חזר שיות למקומו וחכמים ס"ל לא חזר ופסק הרא"ש כחכמים וגם על הרמב"ם יש לתמוה שהשמיט דין זה ואף שהב"י נתן טעם בדבר טעמו ליתא ועכ"פ היה לו להמחבר להביא דעת הרא"ש בשהי"א והניח בצ"ע ע"ש:
א סָעִיף א ספק כו'. מתני' י"ט ב':
ב סָעִיף א (ליקוט) ואם תקפו כהן כו'. כ"ה דעת הרמב"ם ורוב הפוסקים חולקים עליו וכ"פ בהג"ה דמוציאין מידו וכ"מ פשטא דסוגיא דפ"ק דב"מ ו' ב' דרבה כן ס"ל ורב חנניא סייעיה וכן מסיק אביי שם וכ"כ תוס' שם ד"ה פוטר וכ"ה מסקנא כו' וכ"פ הרא"ש שם וש"פ אבל הרמב"ם ס"ל כמ"ש הרשב"א בסי' שי"א דסייעתא דשם ל"ד [וי"מ דהתם לפי ס"ד דבספק בכור מיירי] למסקנא דגמ' דמיירי בספק פטר חמור משום דשם אתחזק ביד ישראל דבפטר חמור לא זכה כהן ובשה כבר אתחזק בה הבעלים משא"כ בבכור [ושאר ספיקות] ומ"ש אביי לאו מילתא לסתור הדחייה שלו אבל סייעתא דרב חנניא ממילא אידחיה וכתב הרשב"א שם ראיה להרמב"ם מדאמרינן שם המע"ה ואם איתא מאי פסקא וכמו דפריך בכתובות ע"ז ב' ורבה אמר לעולם כו' בדרך דחייה אמר וז"ש לעולם כו' ר"ל אפי' תימא מוציאין מ"מ אין ראיה וכן ס"ל לרמב"ם בכל ספיקא בין ספיקא מחמת טענות כי הך דמסותא או ספיקא הנולד מעצמו כגון ספק בכור או ספיקא דדינא דאמרינן המע"ה כמ"ש במוגרמת בפ"ט דב"ק (צ"ט ב') בכולן ס"ל דאם תפס מוציאין מידו וראיה ממ"ש בב"ק ל"ה במתני' המע"ה ושם מ"ו זה כלל גדול בדין המע"ה כו' וכן בכמה מקומות ומשמע דמאן דתפס על חבירו להביא ראיה כנ"ל ובכתובות כ' א' אלא אר"נ אוקי תרי כו' וערש"י שם ד"ה ואוקי כו' ובבכורות מ"ט א' רע"א אם נתן כו' ואמרינן בגמ' שם ר"ע מספקא ליה כו' ובב"מ ע"ט א' ת"ר השוכר את הספינה כו' אם נתן לא יטול ואם לא כו' ושם ק"ב ב' ושמואל אמר בבא כו' התם טעמא מאי משום דתפיס ה"נ קא תפיס ור"נ ל"פ עליה אלא משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. ושם ק"ג א' פרדיסי רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה כו' והקשו תוס' ממ"ש בפ' המוכר את הבית ארעתא תרתי משמע דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ותירצו דכאן מוחזק ידו על העליונה. וכן בב"ב ק"ה ב' והתם טעמא מאי כו' ושם ל"ד זה אומר כו' כל דאלים גבר ובגטין ס' ב' השתא דלא אתמר הלכתא כו' כל דאלים גבר ובכתובות ס"ד א' השתא דלא אתמר כו' תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ושם פ"ד ב' א"ל ר' יוחנן עשית כשל תורה לימא בהא קמיפלגי כו' ואב"א דכ"ע חבירו הוה כו' אלמא אפי' לר' יוחנן אין הלכה בבירור כר' טרפון ולכתחלה כר"ע ואמר שם קריביה דר' יוחנן כו' א"ל שפיר תפסתוה וכן ממ"ש מטין משמע הכי דאם עבד כאידך מ"ד לא מהדרינן עובדא אלא דבשאר מקומות י"ל אם עשה הדיין כמ"ד שאין מוציאין מיד המוחזק לא מהדרינן ואפי' כאן כיון שברשות הדיין עבד אין להחזיר הדין כיון דלא טעה בדבר משנה כמ"ש שם עשית כשל תורה אבל כאן שהם מעצמם תפסו וא"ל שפיר תפסתוה ושם ט"ז ב' זמנין דתפסה מאתים ואמרה כו' ובב"ב שם והלכתא לא תפסינן ואי תפס לא מפקינן כל זה ראיה לדעת הרמב"ם ותוס' בכתובות כ' א' ד"ה ואוקי כתבו דל"ד לספק בכור דהתופס מספקא ליה משא"כ בטוען ברי דמהני תפיסה לכ"ע ועוד תירצו דבתפס קודם שנולד הספק מהני ומ"ש שם ט"ז זמנין דתפסה מאתים כו' כתב נ"י בריש ב"מ שם דמשום דמילתא דעבירא לגלויי לא מפקינן וכמ"ש בב"מ ק"י א' והא קי"ל דהלכתא כוותיה דר"נ כו' הכא מילתא דעבידא לאגלויי כו' ועוד כ' דכל דתפיס ברשות מהני תפיסה וכי האי דב"מ ק"ב ב' ודב"ב ק"ה ב' ודב"מ ע"ט א' וק"נ א' ובכורות מ"ט א' כנ"ל ולכאורה ראיה לסברתם ממ"ש בב"ב ל"ב ההוא דא"ל לחבריה כו' והלכתא כוותיה כו' וכתב הרא"ש בפ"ד דסנהדרין והיכא שנחלקו שני גדולים כו' כדאמרינן בפ' ח"ה כו' אלמא כו' ומדקאמר והלכתא משמע דאפי' תפס בע"ד שכנגדו אבל יש לדחות ומזה יצא המחלוקת הרמב"ם וש"ע עם הרא"ש וב"ה בספיקא דדינא אם מהני תפיסה או לא וכשיטתם והעיקר כהרמב"ם כנ"ל (ע"כ):
ג סָעִיף א וי"א כו'. שכ"ה המסקנא בב"מ שם:
ד סָעִיף א ואפי' אם כו'. דקי"ל מחילה וקנין במעות חוזר. שם:
ה סָעִיף ב בכור שהוא כו'. מ"א ב' אר"ח כו' ואף לר' יוחנן שם מ"ב ב' דס"ל דפליגי חכמים אף בטומטום מ"מ לא ס"ל כחכמים כמש"ש וכן קי"ל בכ"מ דטומטום ספק הוא:
ו סָעִיף ב ויאכל כו'. כנ"ל ס"א:
ז סָעִיף ב ודוקא כו'. הרא"ש וכמש"ש מ"ב ב' לא דכ"ע טומטום כו' ודלא כר"א ור"ל וכמש"ש מתקיף לה רב אושעיא כו' אביי בר אבין כו' לא דכ"ע אמרינן הואיל כו'. והרמב"ם פסק בשניהם ספק ועלח"מ:
ח סָעִיף ג אנדרוגינוס כו'. פלוגתא במתני' שם וביבמות פ"ג א' הלכה כר"י באנדרוגינוס כו' וכתב הרי"ף דהיינו כר"י דברייתא וא"כ הלכה כאן כחכמים בתראי דחולין הוא וכ"פ הרמב"ם כאן אבל רש"י ותוס' שם ד"ה הלכה כתבו כר"י דמתני' א"כ זכר ודאי הוא וא"כ כאן הלכה כת"ק וכתב הרא"ש כיון דפלוגתא דרבוואתא טוב להחמיר והוא ספק:
ט סָעִיף ד מבכרת כו'. נדה כ"ט א':
י סָעִיף ה והוא בעל כו'. ג' ב':
יא סָעִיף ו פרה כו' וה"ה לחמור כו'. שם ת"ש כו' לא אפרה כו' ולא איפשיטא אלא ראשונה. הרא"ש אבל הרמב"ם פסק גם בחמור שילדה כמין סוס שהוא בכור ודאי וכשיטתו לפסוק כאת"ל:
יב סָעִיף ז שפעה חררת כו'. ע"ש כ"ג ב' אר"נ משמיה דרב כו':
יג סָעִיף ז לפרסמה כו'. גמ' כ"ב א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.