א הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח, אֵינָהּ חַלָּה, וְגֶזֶל בְּיַד כֹּהֵן, וּשְׁאָר הָעִסָה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. וְאוֹתוֹ הַקֶּמַח שֶׁהִפְרִישׁ לְשֵׁם חַלָּה, אִם יֵשׁ בּוֹ עֹמֶר וְעָשָׂהוּ עִסָה, הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנָּהּ חַלָּה. וְדַוְקָא בְּאוֹמֵר שֶׁיָּחוּל עָלֶיהָ שֵׁם חַלָּה בְּעוֹדוֹ קֶמַח, אֲבָל הַמַּפְרִישׁ קֶמַח וְאוֹמֵר: כְּשֶׁתֵּעָשָׂה עִסָה יָחוּל עָלֶיהָ שֵׁם חַלָּה, דְּבָרָיו קַיָּמִים.
ב אֵימָתַי מַפְרִישִׁין חַלָּה, כְּשֶׁיִּתֵּן הַמַּיִם וִיעָרֵב הַקֶּמַח בַּמַּיִם. וְהוּא שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שָׁם בָּעֲרֵבָה קֶמַח שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בַּמַּיִם שִׁעוּר עֹמֶר. וְאִם אָמַר: הֲרֵי זוֹ חַלָּה עַל הָעִסָה וְעַל הַשְּׂאוֹר וְעַל הַקֶּמַח שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר, וְלִכְשֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ עִסָה אַחַת תִּתְקַדֵּשׁ זוֹ שֶׁבְּיָדִי לְשֵׁם חַלָּה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם מַתְנֶה שֶׁתָּחוּל הַחַלָּה אַף עַל הַקֶּמַח שֶׁיִּתְעָרֵב אַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת עֲרִיכָה. וְטוֹב לְלַמֵּד לַנָּשִׁים לְהַתְנוֹת כֵּן אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּתְעָרְבוּ שִׁעוּר חַלָּה אַחַר כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ג). וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׂרֹף הַחַלָּה עַד אַחַר כָּל הָעֲרִיכָה.
ג הָאִדָּנָא טוֹב לְהַמְתִּין מִלְּהַפְרִישׁ חַלָּה עַד אַחֵר גְּמַר לִישָׁה, שֶׁתֵּעָשָׂה כָּל הָעִסָה גּוּף אֶחָד.
ד אוֹכְלִים עֲרַאי מִן הָעִסָה עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל בַּחִטִּים, וְיִתְעָרֵב הַקֶּמַח בַּמַּיִם, וְתִטַּמְטֵם בַּשְּׂעוֹרִים וְתֵעָשֶׂה כָּל הָעִסָה גּוּף אֶחָד.
ה אִם לֹא הִפְרִישׁ הַחַלָּה בָּצֵק, אֶלָּא אָפָה הַכֹּל, הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַפַּת.
א סָעִיף א וגזל ביד כהן. כלומר שצריך להחזירה אם טעו ונתנו לו:
ב סָעִיף א אם יש בו עומר. כלומר כשיעור חלה:
ג סָעִיף ב ויערב הקמח. היינו דוקא כשיש באותו שמתערב שיעור חלה ומ"מ צריך שלא ישאר שם בעריבה שום קמח שלא נתערב במים כשיעור חלה מפני שאז אין החלה פוטרת מה שיתערב אח"כ אא"כ התנה כדמפרש ואזיל:
ד סָעִיף ב וכן אם מתנה וכו'. כלומר ברישא אינו מקדיש החלה מיד אלא מפרישה מיד ואומר הרי זו מוכנת לחלה ולא תתקדש זו שבידי עד שתעשה כולה עיסה א' ולכך מותר אף שנתערב אחר ההפרשה שיעור חלה דהא אינה מתקדשת אלא לאחר שנעשו כולם עיסה א' וכאן קאמר דה"ה אם מקדישה מעכשיו אלא שמתנה שכשיתערב הקמח אח"כ כשיעור החלה תחול החלה זו אף על הקמח מותר:
ה סָעִיף ב וטוב ללמד לנשים כו'. היינו כשמפרישין החלה מיד כשנותני' מים ומתערב בקמח ובשיש לחוש שיתערבו אח"כ שיעור חלה וכמ"ש הרב אבל עכשיו שנהגו שאין מפרישים עד אחר גמר לישה א"צ ללמדם כן:
ו סָעִיף ג האידנא כו'. כלומר דבזמן הש"ס שהיו עושין עיסתן בטהרה תקנו להם חז"ל לנשים שיפרישו החלה מטהרה מיד שידבק הקמח מעט כי חששו שמא תטמא העיסה ויצטרכו להפריש חלה טמאה ולא תהיה ראויה לכהן אבל האידנא שכל העיסות טמאות טוב להמתין מלהפריש חלה עד אחר גמר לישה שתעשה כל העיסה גוף אחד ויפריש החלה על כולו:
א סָעִיף א וגזל ביד כהן. בגמרא פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ו) מוכח אפי' יודע הנותן שאין מפרישין חלה קמח לא אמרינן דודאי גמר ונתן לשם מתנה דטעמא משום דאתי לידי חורבא זימנין דלא ידע כהן הדין על בוריו כדאיתא בגמ' שם ובזה מתורץ קושיא שם בגמ' למה הוצרך בגמ' לומר טעמא דחורבא ולא מתרץ בקיצור דאין אדם יודע שפיר הטעם בחלה ומוהר"ר מאיר ז"ל מלובלין דחק עצמו לתרץ קושיא זאת בדרך רחוק ולפי מה שכתבתי א"ש דתנא סתמא קתני המפריש חלתו קמח דמשמע אפי' אם הוא ת"ח אפ"ה הוה גזל ביד כהן ואי לאו טעמא דחורבא היה קשה למה לא נימא בזה אדם יודע הדין על בוריו ונתן לשם מתנה אלא ודאי כיון שיש לחוש שיבוא לידי חורבא ויבוא לידי אסור ע"כ לא פלוג רבנן דגזרינן באינו תלמיד חכם שיבוא לידי איסור דוק בגמ' שם ותמצא שכן הוא בלי ספק כן נראה לי:
ב סָעִיף ב עד אחר כל העריכה. דאל"כ אינה חלה על המתגבל אחר כן אע"פ שהתנה:
ג סָעִיף ד ותטמטם בשעורים. פי' דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותם עיסתו מתפרדת ואינו יכול לגלגל יפה ע"כ מטמטמו ביד עד שידבקו קצתם בקצתם עד שיהיו גוף אחד:
א סָעִיף א וגזל. כלומר שצריך להחזירה אם טעו ונתנו לו והט"ז כתב דבש"ס מוכח אפי' יודע הנותן שאין מפרישין חלה מקמח לא אמרינן דודאי גמר ונתן לשם מתנה דגזרינן זמנין דלא ידע כהן הדין על בוריו ויבא לידי איסור:
ב סָעִיף ב ישאר. שאז אין החלה פוטרת מה שיתערב אח"כ אא"כ התנה כדמפ' ואזיל:
ג סָעִיף ב העריכה. דאל"כ אינה חלה על המתגבל אח"כ אע"פ שהתנה. ט"ז:
ד סָעִיף ג להמתין. דדוקא בזמן הש"ש שהיו עושין עיסתן בטהרה חששו שמא תטמאה העיסה ויצטרכו להפריש חלה טמאה ולא תהיה ראויה לכהן אבל האידנא שכל העיסות טמאות טוב להמתין עד אחר גמר הלישה. ש"ך:
ה סָעִיף ד בחטים. פירוש דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותם עיסתו מתפרדת ואינו יכול לגלגל יפה ע"כ מטמטמו ביד עד שידבקו יחד ויעשו גוף אחד עכ"ל הט"ז:
א סָעִיף א ודוקא כו'. עבה"ג וכ"כ בסמ"ג והוא איננו מוסכם לכ"ע דרוב פוסקים פסקו דלא קי"ל כראב"י שהוא שיטה וכמ"ש בכמה מקומות רבו מלספר אלא דבהא אפי' ת"ק מודה וכמ"ש בקדושין שם בעא מיניה ר"א מר"י אמר כו' א"ל כל כו' ת"כ דר"י כו' וה"ה כאן שבידו ללוש וכ"ה בתוספת דנזיר י"ב א' ד"ה באשה. ומשני כי משוי כו' ואר"ת דיש בידה כו' כדאמרינן כו' ומ"מ בהאי טעמא לחודא כו' פי' דמשום ה"ט מה שבידו ללוש שיכול לעשות שליח אלא משום ה"ט כיון שיכול להפריש עתה מעיסה מגולגלת משא"כ ביבמה שא"א לגרש בלא ביאה בשום תקנה ואף שמדברי תוס' משמע דוקא מעיסה מגולגלת תוכל להפריש משלה או משל חבירתה אבל לא מקמה עצמו וכמש"ש פירות ערוגה כו' ולא היא דכן אמר שם ג"כ פירות ערוגה זו מחוברת כו' ול"ד על ערוגה זו תלושה דה"ה על מחוברת אחרת או על עצמה מדפריך שם איתביה האומר כו' מתקיף כו' ואלא כו' אלא לישנא דמתני' נקט וכן תוס' נקטו לישנא דגמ' ועס"ב: (ליקוט) ודוקא כו'. כראב"י בקדושין ועבה"ג וכדעת הרמב"ם וקצת מפרשים שפסקו כראב"י וכמ"ש בא"ע ס"ס מ"ם אבל א"צ לזה דכה"ג אפי' רבנן מודי כמש"ש ואפשר דס"ל דגם רישא ראב"י היא ולכן פ' כראב"י דר' יוחנן ס"ל כוותיה ואע"ג דר"י ס"ל דדשלב"ל לא קנה כמו שפריך עליו ממתני' ס"ל דהאי לאו דשלב"ל הוא כמש"ש רבה ורב יוסף בשחת וכן ר' חנינא ע"ש (ע"כ):
ב סָעִיף ב והוא שלא כו'. כ"ה גירסת הרמב"ם וכ"כ בפירושו שם וכ"כ הר"ש והרא"ש שם שגירסא זו עיקר ושכ"ה בירושלמי ע"ש:
ג סָעִיף ב ואם אמר כו'. ירושלמי והביאו הר"ש ל"ל ובלבד שלא יהא כו' א"ר מתנא מתני' כו' ושם ומפרש בירושלמי מה לימדו כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ:
ד סָעִיף ב וכן אם מתנה כו'. הוא דברי הטור וחידש כאן בש"ע בזה אף קמח שיתערב אח"כ אע"ג שכבר קידש החלה לכשנעשה עיסה ועוד אף שמפריש שלא מן המוקף וכמ"ש הר"ש שם וקצת תימא היאך מפריש כו':
ה סָעִיף ב וטוב כו'. הר"ש והרא"ש:
ו סָעִיף ב אם כו'. שם ושם ור"ל ולא אמרינן דבטיל ברוב וכמ"ש הר"ש שם ולפ"ז צריך ללמד כו' ושמא כו' ומיהו בתוספתא כו':
ז סָעִיף ב וצריך ליזהר כו'. הרא"ש וכ"ה בר"ש שם ואפי' התנאי אינו מועיל כו' וכמ"ש בספ"ג דגטין המניח כו' אם אבדו כו':
ח סָעִיף ג האידנא כו'. ער"ש שם ירושלמי בפ' אלו עוברין כו' תפתר בעיסה כו' בדין היה כו' וכ' הרשב"א וסה"ת לפיכך האידנא כו':
ט סָעִיף ד אוכלים כו' ותיעשה כו'. לשון הרמב"ם ועבפי' שם ד"ה ותיטמטם כו':
י סָעִיף ה אם לא כו'. ספרי הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם ת"ל מלחם הארץ תרימו כו' וכ"ה במתני' וגמ' בכמה מקומות וערי"ף בפ"ג דפסחים:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.