א מִצְוָה לְבַקֵּר חוֹלִים. הַקְּרוֹבִים וְהַחֲבֵרִים נִכְנָסִים מִיָּד; וְהָרְחוֹקִים, אַחַר ג' יָמִים. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחֹלִי, אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִכְנָסִים מִיָּד. (טוּר בְּקִצוּר מס' ת"ה לְהָרַמְבַּ"ן).
ב אֲפִלּוּ הַגָּדוֹל יֵלֵךְ לְבַקֵּר הַקָּטָן, וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בַּיּוֹם, וַאֲפִלּוּ בֶּן גִּילוֹ. וְכָל הַמּוֹסִיף הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ לוֹ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּשׂוֹנֵא יָכוֹל לֵילֵךְ לְבַקֵּר חוֹלֶה (מהרי"ל קצ"ז), וְלֹא נִרְאֶה לִי, אֶלָּא לֹא יְבַקֵּר חוֹלֶה, וְלֹא יְנַחֵם הָאָבֵל שֶׁהוּא שׂוֹנְאוֹ, שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב שֶׁשָּׂמֵחַ לְאֵידוֹ, וְאֵינוֹ לוֹ אֶלָּא צַעַר, כֵּן נִרְאֶה לִי (ש"ס פ' כ"ג).
ג הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, לֹא יֵשֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵא, וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל, אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְפָנָיו, שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרַאֲשׁוֹתָיו. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁהַחוֹלֶה שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ, דְּהַיּוֹשֵׁב גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ, אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹכֵב עַל הַמִּטָּה מֻתָּר לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא וְסַפְסָל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן, וְכֵן נוֹהֲגִין).
ד אֵין מְבַקְּרִין הַחוֹלֶה בְּג' שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁכָּל חוֹלֶה, מֵקֵל עָלָיו חָלְיוֹ בַּבֹּקֶר, וְלֹא יָחוּשׁ לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. וְלֹא בְּג' שָׁעוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל יוֹם, שֶׁאָז מַכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ, וְיִתְיָאֵשׁ מִלְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. וְכָל שֶׁבִּקֵּר וְלֹא בִּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, לֹא קִיֵּם הַמִּצְוָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן).
ה כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, אִם מְבַקֵּשׁ לְפָנָיו, יָכוֹל לְבַקֵּשׁ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם מְבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֹא יְבַקֵּשׁ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
ו יִכְלֹל אוֹתוֹ בְּתוֹךְ חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיֹּאמַר: הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ בְּתוֹךְ חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. וּבְשַׁבָּת אוֹמֵר: שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא.
ז אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עַל עִנְיָנָיו, אִם הִלְוָה אוֹ הִפְקִיד אֵצֶל אֲחֵרִים, אוֹ אֲחֵרִים הִלְווּ אוֹ הִפְקִידוּ אֶצְלוֹ, וְאַל יִפְחַד מִפְּנֵי זֶה מֵהַמָּוֶת.
ח אֵין מְבַקְּרִין לֹא לְחֹלִי מֵעַיִם וְלֹא לְחֹלִי הָעַיִן וְלֹא לְחֹלִי הָרֹאשׁ. וְכֵן כָּל חֹלִי דְּתָקִיף לֵיהּ עָלְמָא וְקָשֶׁה לֵיהּ דִּבּוּרָא אֵין מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּפָנָיו, אֶלָּא נִכְנָסִין בַּבַּיִת הַחִיצוֹן וְשׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בּוֹ אִם צְרִיכִין לְכַבֵּד וְלִרְבֹּץ לְפָנָיו, וְכַיּוֹצֵא בוֹ, וְשׁוֹמְעִין צַעֲרוֹ וּמְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים.
ט מְבַקְּרִין חוֹלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
י בְּחוֹלֵי מֵעַיִם אֵין הָאִישׁ מְשַׁמֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה, אֲבָל הָאִשָּׁה מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הָאִישׁ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּבֵיתוֹ, יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם שֶׁבָּעִיר שֶׁיְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים (נ"י פֶּרֶק י"נ), וְכֶן נָהֲגוּ לְבָרֵךְ חוֹלִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, לִקְרֹא לָהֶם שֵׁם חָדָשׁ, כִּי שִׁנּוּי הַשֵּׁם קוֹרֵעַ גְּזַר דִּינוֹ. נִחוּם אֲבֵלִים, קוֹדֵם לְבִקּוּר חוֹלִים (כָּל בּוֹ).
א סָעִיף ב ואפי' בן גילו. שנוטל א' מס' בחליו:
ב סָעִיף ב אלא לא יבקר כו'. וכתב הב"ח דללוות את השונא ליכא למיחש לשמח לאידו באשר הוא סוף כל האדם אבל לנחם אבל או לבקר חולה שהוא שונאו יש לחוש לכך ומיהו הכל לפי מה שהוא השנאה ולפי מה שהם השונאים:
ג סָעִיף ה אם מבקש לפניו. הרי מבקש כביכול בפני השכינה עצמה שהרי היא מראשותיו של חולה אבל אם מבקש שלא בפניו אין המלאכי השרת מכירין בכל לשון ועיין בא"ח ס"ס ק"א:
ד סָעִיף ו בתוך חולי ישראל. שמתוך שכוללו עם אחרים תפלתו נשמעת יותר:
ה סָעִיף ו ורפואה קרובה לבא. ובא"ח סי' רפ"ז מסיים המחבר ורחמיו מרובים ושבתו בשלום וכ"פ הב"ח ע"ש:
ו סָעִיף ח לא לחולי מעיים. משום כיסופא:
ז סָעִיף ח ולא כו'. שהדבור קשה להם:
ח סָעִיף ט מבקרין חולי עובדי כוכבים כו'. משמע אפי' חולי עובדי כוכבים לחוד וע"ל סי' קנ"א:
ט סָעִיף י בחולי מעים כו'. דחיישינן כיון שהיא חולה והוא בריא שמא יבא עליה בע"כ אבל האשה משמשת האיש דכיון שהאיש חולה ליכא למיחש שיבא על אשה בריאה בע"כ דכיון שהיא בריאה והוא חולה יכולה היא שתנצל מידו עכ"ל עט"ז והוא מדברי ב"י אבל הד"מ והב"ח והדרישה השיגו על הב"י בזה ופירשו דמדאיתמר דין זה גבי חולי מעים ש"מ דלא שייך אלא גבי חולי מעים דכשנפנית איכא גילוי מלפניה ומאחריה ואיכא חששא דיצרו תקפה עליו כו' ע"ש וע"ל סי' קצ"ה ס"ק י"ט ולקמן סי' שנ"ב ס"ג:
י סָעִיף י וכן נהגו לברך החולים כו'. עיין בא"ח סי' נ"ד ס"ב כתב הרב דיש נוהגין לברך החולה בין ישתבח ליוצר וכתוב בדינים והלכות של מהרי"ו סי' ח' שאין לברך החולים בשבת ויו"ט וכ"כ בתשובה סי' קט"ו. ובא"ח ס"ס רפ"ח כ' הרב דמותר לברך בשבת חולה המסוכן בו ביום:
יא סָעִיף י ניחום אבלים קודם כו'. שניחום אבלים הוא גמילות חסד שעם החיים ועם המתים וכתב הב"ח כשא"א לקיים שניהם מניח את החולה ועוסק בנחמות אבלים אבל כשאפשר לקיים שניהם ביקור חולים קודם כדי לבקש רחמים עליו שיחיה או לרבץ ולכבד לפניו דחשיב כאלו מחייהו וע"ל סי' ר"מ סי"ב (דין מי שאסר הנאתו על חבירו אם יכול לבקרו נתבאר בסי' רכ"א סעיף ד'):
א סָעִיף א הקרובים והחברים נכנסים מיד. פירש מו"ח ז"ל הטעם כי היכי דלא ליתרע מזליה להטיל עליו שם חולה כדאמרינן בנדרים (דף מ') רבא יומא קמא דחליש אמר לא תגלו לאינשי דלא ליתרע מזליה כו' אבל קרובים וחברים שנכנסים תמיד בביתו ליכא הרגשה כ"כ ומ"ה כשקפץ עליו החולי נכנסים גם הרחוקים מיד:
ב סָעִיף ב בן גילו. פי' שנולד בשעתו ונוטל א' מס' מחליו וכן השני ממה ששייר הראשון נוטל חלק ס':
ג סָעִיף ה בכל לשון שירצה. ולא שייך כאן אין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמי דשכינה עם החולה שנאמר ה' סעדנו על ערש דוי וע"כ א"צ אז למלאכים:
ד סָעִיף ה אלא בלשון הקודש. משמע דבכל שאר לשונות אין מלאכים נזקקין חוץ מלשון הקודש דוקא והוא דעת הרי"ף הביאו בא"ח סי' ק"א אלא דכ' שם בשם הרא"ש דדוקא ללשון ארמי אין נזקקין אבל שאר לשונות הוי כמו לשון קודש וא"כ קשה על הטור למה סתם כאן נגד אביו ומצריך דוקא לשון הקודש ונראה דמשום דחולה בעי רחמי טובא על כן כ' כאן שיעשה אליבא דכ"ע:
ה סָעִיף י בחולי מעים כו'. בד"מ נתן טעם דפריצות כשאיש משמש לנקיבה בקינוח ודברים כאלו יותר מאשה לאיש כי יצרו של איש גדול משל אשה ולי נראה הטעם דבחולי מעיים צריך החולה הרבה פעמים להיות לו לסיוע לקום לעשות צרכיו ונמצא שיבא האיש המשמש לאשה חולנית כזאת לידי קושי כיון דמתעסק בגופה תמיד משא"כ בשאר חולי שא"צ להקימה ולסעדה כ"כ אבל אשה לאיש בכל גווני מותר כי אין כח באיש להתקשות בעת ההיא:
א סָעִיף י בחולי מעים. עט"ז סוף ס"ק ה' ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ס"ט:
ב סָעִיף י לברך חולים. עיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם מהרי"ל שאין לברך החולה כשהוא במקום אחר. ועיין בשו"ת נחלת שבעה סימן נ"ט שחולק עליו ועשה מעשה לברך חולה בשבת בבהכ"נ אף על פי שהחולה לא היה שם בעיר רק בישוב שהיה רחוק מהלך שעה ויותר והביא ראיה מגיטין דאפילו הניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים וגדול אחד כתב להעמיד דברי מהרי"ל והוא חזר והשיב לו עיי"ש מסי' ט"ז עד סימן פ"א:
א סָעִיף א מצוה כו'. סוטה י"ד א' ופי"ח דשבת (קכ"ז א) ופ"ט דב"ק (ק' א') ופ"ב דב"מ ופ"ד דנדרים (ל"ט מ'):
ב סָעִיף א הקרובים כו'. מס' שמחות וכמ"ש למטה וירושלמי פ' התקבל והביאו הרא"ש שם סט"ו וספ"ג דפאה והביאו הרא"ש פ"ט דב"ב סי"ח איזהו ש"מ כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד והרחוקים אחר שלשה ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין אצלו מיד דלמא ר"ה ר' פנחס ר' חזקיה סלקון למבקרא לר' יוסי בתר תלתא יומין א"ל בי בעיתון מקיימא מתני' ר"ל שהחברים הן כקרובים:
ג סָעִיף ב וכל המוסיף כו'. שם בנדרים רבא אמר כו':
ד סָעִיף ב ובלבד כו'. שם בסוגיא:
ה סָעִיף ב ולא נראה לי כו'. סנהדרין י"ט א':
ו סָעִיף ג ודוקא כו'. תוס' שם ד"ה לא כו' והר"ן בנדרים מ' א' ר"ה לא כו':
ז סָעִיף ד וכל שביקר כו'. ממש"ש אר"ש בריה דר"א לא ליסעוד כו' וכמ"ש בש"ע ושם כי אתא רד"א כל המבקר כו':
ח סָעִיף ו ובשבת כו'. עמ"ש בא"ח סי' רפ"ז:
ט סָעִיף ז אומרים לו שיתן כו'. תה"א בשם מ"ש ואינה במס' שמחות שלנו וז"ל שם במ"ש דהיא א"ר ת"ר משאדם עולה למטה נכנסין אצלו ואומרים לו לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים שמא הלוית או שמא הלווך אדם שמא הפקדת אצל בני אדם או שמא הפקידו אצלך ואין נכנסין אצלו לא בראשון ולא בשני אלא בשלישי ואם היה מטורף אפי' בראשון והקרובין נכנסין אצלו בכל שעה שביקור חולים אין לה שיעור:
י סָעִיף ח וכן כל כו'. ממש"ש מאי טעמא כדר"י דאר"י דיבורא כו':
יא סָעִיף ח אלא כו' אם צריכין כו' ושומעין כו'. כמש"ש מ' א' מעשה כו' כי אתא רד"א כו':
יב סָעִיף ט מבקרין כו'. גטין ס"א א' ומפרש עם לאו דוקא [ועמ"ש בר"ס שס"ז]:
יג סָעִיף י י"א כו'. ב"ב קט"ז א':
יד סָעִיף י כי שינוי כו'. בפ"ק דר"ה (ט"ז ב'):
טו סָעִיף י ניחום כו'. עמ"ש בסי' ש"ה
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.