א מִצְוָה גְּדוֹלָה לְהַסְפִּיד עַל הַמֵּת כָּרָאוּי. וּמִצְוָתוֹ שֶׁיָּרִים קוֹלוֹ לוֹמַר עָלָיו דְּבָרִים הַמְּשַׁבְּרִים אֶת הַלֵּב, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּכִיָּה וּלְהַזְכִּיר שִׁבְחוֹ. וְאָסוּר לְהַפְלִיג בְּשִׁבְחוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, אֶלָּא מַזְכִּירִין מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבּוֹ, וּמוֹסִיפִין בָּהֶם קְצָת, רַק שֶׁלֹּא יַפְלִיג. וְאִם לֹא הָיוּ בּוֹ מִדּוֹת טוֹבוֹת כְּלָל, לֹא יַזְכִּיר עָלָיו. וְחָכָם וְחָסִיד, מַזְכִּירִים לָהֶם חָכְמָתָם וַחֲסִידוּתָם. וְכָל הַמַּזְכִּיר עַל מִי שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ כְּלָל, אוֹ שֶׁמּוֹסִיף לְהַפְלִיג יוֹתֵר מִדַּאי עַל מַה שֶּׁהָיָה בּוֹ, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ וְלַמֵּת.
ב כְּשֵׁם שֶׁמַּסְפִּידִין עַל הָאֲנָשִׁים כָּךְ מַסְפִּידִין עַל הַנָּשִׁים כָּרָאוּי לָהֶן, וְנִסְפָּדוֹת בֵּין הָאֲנָשִׁים וַחֲכָמִים (טוּר).
ג בְּמָקוֹם שֶׁרְגִילִין לְהַשְׂכִּיר מְקוֹנְנוֹת לְהַסְפִּיד, חַיָּב לְהַשְׂכִּיר מְקוֹנְנוֹת לְהַסְפִּיד עַל אִשְׁתּוֹ. וְאִם לֹא רָצָה, בָּא אָבִיהָ וּמַשְׂכִּיר, וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ.
ד קָטָן, בֶּן כַּמָּה שָׁנִים יִהְיֶה כְּשֶׁמַּסְפִּידִין עָלָיו, עֲנִיִּים בְּנֵי חֲמִשָּׁה, עֲשִׁירִים בְּנֵי שִׁשָּׁה; בְּנֵי זְקֵנִים כִּבְנֵי עֲנִיִּים. אֲבָל צִדּוּק הַדִּין וְקַדִּישׁ, אוֹמְרִים עַל תִּינוֹק מִשֶּׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשִׁים יוֹם. הַגָּה: וְאֵין נוֹהֲגִים כֵּן, אֶלָּא עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן י"ב חֹדֶשׁ שֶׁיּוֹצֵא בְּמִטָּה, כְּדִלְקַמָּן סִימָן שנ"ג סָעִיף ה'.
ה בְּנֵי עֲשִׁירִים וּבְנֵי חֲכָמִים, מוֹסִיפִין קְצָת עַל שֶׁבַח מַעֲשֵׂיהֶם.
ו תִּינוֹק שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן, מַסְפִּידִין אוֹתוֹ בְּמַעֲשֵׂה עַצְמוֹ; וְאִם אֵין לוֹ מַעֲשִׂים, מַסְפִּידִין אוֹתוֹ בְּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו; וְאִם אֵין לָהֶם מַעֲשִׂים, מַסְפִּידִין לָהֶם בְּמַעֲשֵׂה קְרוֹבָיו.
ז הַכַּלָּה, מַסְפִּידִין אוֹתָהּ בֵּין בְּמַעֲשֵׂה אָבִיהָ בֵּין בְּמַעֲשֵׂה בַּעֲלָהּ.
ח הַמְּחֻתָּךְ וְהַמְסֹרָס וְהַנְּפָלִים, וּבֶן ח', וְכֵן בֶּן ט' מֵת, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהָעֲבָדִים, אֵין מִתְעַסְקִין לְהֶסְפֵּד וּלְלַוּוֹת.
ט יוֹרְשִׁים שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִפְרֹעַ שְׂכַר הַסַפְדָן, מוֹצִיאִים מֵהֶם בְּעַל כֹּרְחָם.
י מִי שֶׁצִּוָּה שֶׁלּא יִסְפְּדוּהוּ, שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל אִם צִוָּה שֶׁלּא לִנְהֹג עָלָיו ז' וּגְזֵרַת שְׁלֹשִׁים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (מהרי"ו סִימָן ד').
יא אִסוּר תְּלִישַׁת שֵׂעָר, וְכֵן שְׂרִיטָה עַל מֵת, בְּסִימָן ק"פ.
יב הָעָם הָעוֹסְקִים בַּהֶסְפֵּד, כָּל זְמַן שֶׁהַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶם, נִשְׁמָטִים אֶחָד אֶחָד וְקוֹרִין אֶת שְׁמַע וּמִתְפַּלְּלִין. אֵין הַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶם, הֵם יוֹשְׁבִים וְקוֹרִים, וְהָאוֹנֵן יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם; הֵם עוֹמְדִים וּמִתְפַּלְּלִים, וְהוּא מַצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין וְאוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁתִּגְדֹּר פִּרְצוֹתֵינוּ וּפִרְצוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. [בְּרַחֲמִים]
יג לְאַחַר קְבוּרָה מַפְסִיקִין הַהֶסְפֵּד, בֵּין בִּקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין בִּתְפִלָּה. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ע"ב.
יד אֵין עוֹשִׂין שְׁנֵי הֶסְפֵּדִים בְּעִיר אַחַת, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁם רֹב עַם לְחַלֵּק לִשְׁנַיִם וְיִהְיֶה בְּכָל הֶסְפֵּד עַם כְּדֵי צָרְכּוֹ.
טו אֵין עוֹשִׂים שְׁנֵי הֶסְפֵּדִים בְּעִיר אַחַת, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ כְּדֵי לְסַפֵּר שְׁבָחָיו שֶׁל זֶה וּשְׁבָחָיו שֶׁל זֶה.
טז אֵין אוֹמְרִים בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁל מֵת, כְּגוֹן צָרְכֵי קְבוּרָתוֹ וְהֶסְפֵּד; אֲבָל שְׁאָר כָּל דָּבָר, אָסוּר. וְהָנֵי מִלֵּי בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֲבָל בְּמִלֵּי דְּעַלְמָא לֵית לָן בָּהּ.
יז מֻתָּר לוֹמַר פְּסוּקִים וּדְרָשָׁה לִכְבוֹד הַמֵּת, בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו אוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת (מהרא"י בְּבֵאוּר מא"ח לְדַעַת רמ"ה).
יח חָכָם שֶׁמֵּת, בֵּית מִדְרָשׁוֹ בָּטֵל, שֶׁסוֹפְדִין אוֹתוֹ כָּל שִׁבְעָה. אֲבָל שְׁאָר מִדְרָשׁוֹת, עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הֶסְפֵּד; וְאַחַר הַהֶסְפֵּד אֵין תַּלְמִידָיו מִתְקַבְּצִים בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ, אֶלָּא מִתְחַבְּרִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְלוֹמְדִים בְּבָתֵּיהֶם. אַב בֵּית דִּין שֶׁמֵּת, כָּל מִדְּרָשׁוֹת שֶׁבָּעִיר בְּטֵלִין, וְהָרְגִילִין לְהִתְפַּלֵּל בב"ה מְשַׁנִּים מְקוֹמָם. נָשִׂיא שֶׁמֵּת, כָּל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁמַּסְפִּידִין אוֹתוֹ בְּטֵלִים, וְאַחַר הַהֶסְפֵּד אֵין נִכְנָסִים לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אֶלָּא מִתְחַבְּרִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְלוֹמְדִין בְּבָתֵּיהֶם. וְכָל בְּנֵי הָעִיר מִתְפַּלְּלִים בְּבֵית הָאָבֵל, בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת, חוּץ מִקְּרִיאַת הַתּוֹרָה בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי, שֶׁקּוֹרִין בב"ה. וְלֹא יְטַיְּלוּ בַּשּׁוּק, אֶלָּא יוֹשְׁבִים מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת וְדָוִים כָּל הַיּוֹם.
יט מַסְפִּידִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּנְשׁוֹתֵיהֶם בב"ה וּבְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל לֹא שְׁאָר הָעָם.
כ חָכָם וְאַלּוּף וְגָאוֹן, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וּמַנִּיחִין הַמִּטָּה בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ, וְסוֹפְדִין אוֹתוֹ שָׁם; וּכְשֶׁמּוֹצִיאִים הַמִּטָּה, סוֹפְדִים אוֹתוֹ עַד בֵּית הַקְּבָרוֹת, וּבַיּוֹם הַז' עוֹלִים לְבֵית הַקְּבָרוֹת וּמְבַקְּרִין אוֹתוֹ, וְכֵן בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְתַכְלִית י"ב חֹדֶשׁ, מְבַקְּרִין וּמַשְׁכִּיבִין אוֹתוֹ.
א סָעִיף א כדי להרבות בכייה. וכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחם בבית גנזיו וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר אינו מאריך ימים וראוי לקברו בחייו. ש"ס:
ב סָעִיף ד עניים בני חמשה. שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמתה אחרת:
ג סָעִיף ד ואין נוהגין כו'. ובכאן ק"ק לובלין נוהגין שעל בן ל' אומרים צדוק הדין וקדיש וכמדומה לי שגם בשאר קהלות נוהגין כן וכן ראוי לנהוג:
ד סָעִיף ה מוסיפין כו'. משום כבוד אבותם:
ה סָעִיף ז בין במעשה בעלה. שעולה עמו ואינה יורדת עמו:
ו סָעִיף ח אין מתעסקין להספד וללוות. אבל צרכי מטה וקבורה מתעסקין עמהם. טור:
ז סָעִיף ט יורשים כו'. דוקא שירשו ממון המת דאל"כ אפילו בניו אין מוציאין מהם בעל כרחו כדלקמן סי' שמ"ח סעיף ב':
ח סָעִיף ט מוציאין מהם. דהספד יקרא דשכבא הוא ומטעם זה שומעין לו כשאומר אל תספדוהו ועי' בח"מ סי' רנ"ג סעיף ל"ח:
ט סָעִיף י אין שומעין לו. אבל צום האב ואם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם. מהרי"ו שם:
י סָעִיף יד אין עושים כו'. ע"ל ס"ס שנ"ד:
יא סָעִיף טז אין אומרים כו'. משמע דעת המחבר דד"ת אפילו חוץ לד' אמות אסור ומילי דעלמא אפי' תוך ד' אמות שרי והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת אפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד"א בפני המת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ויותר מדות טובות שהיו בו ע"כ. וכתב המרדכי דכל אותו חדר שהמת מוכח בו חשוב כד' אמות וכן פסק הב"ח וע"ל סי' שס"ו:
יב סָעִיף טז אסור. משום לועג לרש חרף עושהו:
א סָעִיף א ומוסיפין בהם קצת. קשה מה לי שקר מעט מה לי שקר הרבה ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר ודאי לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור כי לא היה משחית בעבור דבר מעוט יותר וע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו: יש בירושלמי המת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל):
ב סָעִיף ד עניים בני חמשה. דעניים מצטערים יותר מעשירים דעשירים יש להם שמחה בממון שלהם:
ג סָעִיף ח המחותך. פי' שהוציאוהו חתוך מן הבטן. מסורס שיצא הפוך. כן כ' נימוקי יוסף:
ד סָעִיף ט מוציאין מהם בעל כרחם. דהספדא יקרא דשיכבא הוא:
ה סָעִיף יז לכבוד המת. דכל שאין לכבוד המת ודאי אסור ולא כיש שמכוונים להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולאו שפיר קעבדי ושמעתי הרבה גדולים היו מקפידין על דבר זה. וכתב הטור בשם רב האי גאון דאפילו חוץ לארבע אמות אסור בד"ת: בספר תורת האדם כתוב דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר שנים עשר חודש וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר שנים עשר חודש פטורים מהספד ואין חודש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש:
א סָעִיף א קצת. כ' הט"ז ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור ולא היה משחית בעבור דבר מועט ע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו עכ"ל:
ב סָעִיף ד עניים. שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת:
ג סָעִיף ד נוהגים. כ' הש"ך ובכאן ק"ק לובלין נוהגין שעל בן ל' אומרים צדוק הדין וקדיש וכמדומה לי שגם בשאר קהלות נוהגים כן וכן ראוי לנהוג עכ"ל:
ד סָעִיף ה מוסיפין. משום כבוד אבותם וכ' הט"ז דיש בירושלמי שהמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל:
ה סָעִיף ז בעלה. שעולה עמו ואינה יורדת עמו:
ו סָעִיף ט מוציאים. כ' הש"ך ודוקא אם ירשו ממון המת דאל"כ אפי' בניו אין מוציאים מהם בע"כ כדלקמן סימן שמ"ח ס"ב:
ז סָעִיף י אבל. וכ' מהרי"ו דאם צוה האב או האם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם:
ח סָעִיף טז תורה. והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת ואפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד' אמות של מת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ושאר מדות טובות שהיו בו. וכ' הט"ז ודלא כיש מכוונין להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולא שפיר קעבדי. ושמעתי הרבה גדולים שהיו מקפידין על זה. וכ' המרדכי דכל אותו החדר שהמת מונח בו חשוב כד"א וכ"פ הב"ח. וע"ל סימן שס"ו:
ט סָעִיף כ ותכלית. כ' הט"ז בשם ספר תורת האדם דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר י"ב חדש. וכל שאין מגעת השמועה אלא לאחר י"ב חדש פטורים מהספד ואין חדש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש. עכ"ל:
א סָעִיף י שומעין לו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשו' בית יעקב סי' פ"ג דגדול הדור שמת וצוה שלא להספידו המיקל שלא לשמוע לחכם הלז לא הפסיד ע"ש. ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ד שהאריך בזה והביא בשם רבי הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שאמר בעת שהספיד להגאון בעל פני יהושע אף שצוה שלא להספידו אין שומעין בזה למי שהוא רבן שכבה"ג ושקיל וטרי בהא וסיים שאין לו היתר ברור לבטל דברי המת ולהספידו במקום שאמר אל תספידוני וע"ש בסי' ר"ז עוד מזה. עוד כתב בתשו' בי"ע שם בשני ת"ח בעיר אחת שהיו שונאים זה את זה ומת אחד מהם אסור למעט הספד מפני כבוד ת"ח שני ע"ש. ועי' בתשו' אבן שהם סי' ע"ב דמי שצוה שבנו לא יאמר קדיש עליו שומעין לו ע"ש:
ב סָעִיף י אבל אם צוה. עי' בספר עיון יעקב שחבר הגאון בעל שבו"י במס' סנהדרין דף מ"ז שחולק על מהרי"ו ועל רמ"א ז"ל ודעתו דה"ה לענין אבילות שבעה וקריעה שומעין לו אחרי שהוא ג"כ לכבוד המתים דמה"ט המאבד ע"ל אין מתאבלין עליו וכתב שעשה כן הלכה למעשה שלא כדברי הרמ"א ז"ל ע"ש (ודבר זה נאמר ונשנה בספרו תשובת שבו"י ח"ב סי' ק"ב ע"ש) ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סוס"י ר"ז שהשיג עליו והעלה דאין לסמוך עליו בזה להקל ע"ש:
ג סָעִיף טז כגון צרכי קבורתו. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' רכ"ד:
א סָעִיף א ואסור כו' ומוסיפין כו' וחכם כו'. הכל במ"ש: (ליקוט) וחכם וחסיד כו'. ספכ"ג דשבת ופ"ג דא"ר הלכה ו' בירושלים כו' וביהודה כו' ובפ"ק דסנהדרין (י"א א') וכשמת הלל כו' ובפי' בתרא דמגילה (כ"ח ב') ווי חסרא ארעא כו' ובפ' בתרא דמ"ק כמה עובדי:
ב סָעִיף ב כשם כו'. פ' בתרא דמגילה (כ"ח ב') ובספ"ב דר"ה ואותו היום מתה אמו כו' אבל אילו ראויה היה בלא"ה מספידה. תה"א (ע"כ):
ג סָעִיף ג (ליקוט) במקום כו' ואם כו'. א"ר פי"ד ועבה"ג:
ד סָעִיף ה בני כו'. א"ר פ"ג בני עשירים כבני חכמים בני חכמים כו':
ה סָעִיף ו תינוק כו' הכלה כו'. א"ר פ"ג:
ו סָעִיף ח המחותך כו'. א"ר פ"א (ע"כ): (ליקוט) סעיף ד' וסעיף ה' וסעיף ו' וסעיף ז' ערא"ש פ"ג דמ"ק סי' קל"ה: סעיף ח'. ע"ש סי' קמ"א (ע"כ):
ז סָעִיף יג לאחר כו'. נלמד מסעיף שקדם ועב"י בא"ח סי' ע"ב: (ליקוט) לאחר כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש בפ"ג דמ"ק ובפ"ג דברכות סי"א וכ' הרמב"ן דהלכה כרבותינו וגירסתו שם בירושלמי מפסיקין לק"ש ואין כו' מעשה כו' ופי' ביום ראשון היינו השורה וכתב שמעינן מיניה דקודם קבורה בפני המת נשמטין וקורין ואין מתפללין אינו מוטל לפניהם קורין ומתפללין לאחר קבורה השורה אין מפסיקין לא לק"ש ולא לתפלה אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש ובין לתפלה וזהו שלא כדברי הש"ע בסי"ב שכ' ומתפללין ועב"י:
ח סָעִיף יז בתוך ד"א. דחוץ לד"א בלא"ה מותר כמ"ש בירושלמי (פ"ג דברכות ופ"ז דנזיר) ר' יונה ור' יוסי גלילא בשם ר' יוסי בן חנניה אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת האר' יוחנן שאל לר' ינאי קומי ערסיה דר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית מהו והוא מגיב ליה נימא כד הוה רחיק או כד הוו מסקין ליה לסדרה והא ר' ירמיה שאל לר' עזריה קומי ערסיה דר"ש בר ר' יצחק נימא כד הוה רחיק הוה מגיב ליה כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה והביאו בס' תה"א. ומ"ש ברא"ש בפ"ג דברכות סוף ס"ו וחוץ לד"א איירי צ"ל ותוך ד"א איירי (עיין בתוספת הרא"ש ברכות ג' ב' וצ"ע) דלא כרי"ו וע' בטור ובב"י ואמר ד"א כמ"ש ברפ"ג שם התם תוך ד"א כו' דאמר מר כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.