א כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּהֵן מֻזְהָר שֶׁלֹּא לִטָּמְאוֹת, כָּךְ מֻזְהָרִים הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. וְדַוְקָא לְטַמְּאוֹתָן בְּיָדַיִם, אֲבָל אִם הַקְּטַנִּים מִטָּמְאִין מֵעַצְמָן, עַיֵּן בְּא"ח סִימָן שמ"ג אִי צָרִיךְ לְהַפְרִישָׁן (הָרַשְׁבָּ"א סִימָן קכ"ח ומהרי"ו, וְטוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם כָּתַב כָּאן דְּאֵין צָרִיךְ).
ב אֲפִלּוּ בַּעַל מוּם, מֻזְהָר מִלִּטַּמֵּא, אֲבָל חָלָל וְכֹהֶנֶת, מֻתָּרִים לִטָּמֵא.
ג כָּל הַמֵּתִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה שֶׁכֹּהֵן מִטָּמֵא לָהֶם, מִצְוָה שֶׁיִּטָּמֵא לָהֶם; וְאִם לֹא רָצָה, מְטַמְאִים אוֹתוֹ עַל כָּרְחוֹ, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה.
ד אֵלּוּ הֵם הַקְּרוֹבִים שֶׁמִּטָּמֵא לָהֶם: אִשְׁתּוֹ נְשׂוּאָה שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה; אֲבָל פְּסוּלָה, אוֹ גְּרוּשָׁה, אוֹ אֲרוּסָה, לֹא אוֹנֵן וְלֹא מִטָּמֵא לָהּ; וְכֵן הִיא, לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִטָּמְאָה לוֹ. וּמִטָּמֵא לְאִמּוֹ, אֲפִלּוּ נִתְחַלְּלָה; וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ דְּקִים לֵיהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, אוֹ שֶׁהֵם מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וָאֵילָךְ, אֲפִלּוּ הֵם פְּסוּלִים; חוּץ מִבְּנוֹ וּבִתּוֹ מִשִּׁפְחָה אוֹ כּוּתִית; וּלְאָחִיו וְלַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, אֲפִלּוּ הֵם פְּסוּלִים, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם בְּנֵי שִׁפְחָה אוֹ כּוּתִית; אֲבָל לְאָחִיו וְלַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, אֵינוֹ מִטָּמֵא. וְכֵן אֵינוֹ מִטָּמֵא לַאֲחוֹתוֹ אֲרוּסָה, אֲפִלּוּ הִיא אֲרוּסָה לְכֹהֵן; וְלֹא לַאֲנוּסָה וּמְפֻתָּה; אֲבָל מִטָּמֵא לַאֲחוֹתוֹ אֲרוּסָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, וּבוֹגֶרֶת, וּמֻכַּת עֵץ; וּמִטָּמֵא לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם, אֲפִלּוּ אִם כָּתַב בִּכְתֻבָּתָהּ: אִי מִיתַת בְּלֹא בָּנִים תֶּהְדַּר כְּתֻבָּתֵךְ לְבֵי נָשָׁא (פֵּרוּשׁ לְבֵית אָבִיהָ).
ה כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּטָּמֵא לָהֶם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא לְצֹרֶךְ. הַגָּה: וְלַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, אֲפִלּוּ מֵת לוֹ מֵת בְּשַׁבָּת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, שָׁרֵי לִטָּמְאוֹת לוֹ וּלְשָׁמְרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מֻטָּל בְּבִזָּיוֹן (ת"ה סי' רפ"ג) ; וְנָכוֹן לְהַחְמִיר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא לִטָּמְאוֹת רַק לְצֹרֶךְ קְבוּרָה וּלְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. (שָׁם בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת שנ"ץ).
ו אֵינוֹ מִטָּמֵא לָהֶם, אֶלָּא עַד שֶׁיִּסְתֹּם הַגּוֹלֵל. וְאִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ, מֻתָּר לִטָּמֵא לוֹ לְצֹרֶךְ, עַד שֶׁיִּסְתֹּם גּוֹלֵל שֵׁנִי (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן רצ"ב).
ז אָסוּר לְכֹהֵן לְהִתְטַמֵּא לְמֵת, אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁמִּטָּמֵא לִקְרוֹבָיו. לְפִיכָךְ כֹּהֵן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, צָרִיךְ לִזָּהֵר וּלְקָבְרוֹ בְּסוֹף בֵּית הַקְּבָרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לְבֵית הַקְּבָרוֹת וְלֹא יִתְטַמֵּא בְּקִבְרוֹת אֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקְבֹּר מֵתוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא לְאַחַר שֶׁפָּרַשׁ מִמֵּתוֹ, אֲבָל בְּעוֹד שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמֵתוֹ, מֻתָּר לִטָּמְאוֹת אַף לַאֲחֵרִים (טוּר).
ח כֹּהֵן שֶׁפָּרְשׁוּ אֲבוֹתָיו מִדַּרְכֵי צִבּוּר, כְּגוֹן הַמַּסוּרוֹת, אֵינוֹ מִטָּמֵא לָהֶם; וְלֹא לַהֲרוּגֵי בֵּית דִּין; וְלֹא לְמִי שֶׁמְּאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת, וְלֹא לְסָפֵק, כְּגוֹן שֶׁנִּתְעָרֵב וְלָדָהּ בִּוְלַד חֲבֶרְתָּהּ אוֹ סָפֵק בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן ז' לָאַחֲרוֹן.
ט אֵין הַכֹּהֵן מִטָּמֵא לְאֵבֶר מִן הַחַי מֵאָבִיו, וְלֹא לְעֶצֶם מֵעַצְמוֹת אָבִיו. וְכֵן הַמְלַקֵּט עֲצָמוֹת, אֵינוֹ מִטָּמֵא לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׁדְרָה קַיֶּמֶת. חָסֵר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ הוּא מֻנָּח אֶצְלוֹ, אֵינוֹ מִטָּמֵא לוֹ, שֶׁאֵינוֹ מִטָּמֵא אֶלָּא לְשָׁלֵם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁחָסֵר לְאַחַר מִיתָה, אֲבָל אִם חָסַר מִמֶּנּוּ אֵבֶר בְּחַיָּיו, וּמֵת, מִטָּמֵא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מִטָּמֵא לְהָרוּג, דְּמִקְרֵי חָסֵר (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם ר"ש מאוירא) וְנָכוֹן לְהַחְמִיר.
א סָעִיף א עיין באו"ח סימן שמ"ג כו'. משמע כמו דאמרינן התם דא"צ להפרישן הוא הדין הכא מיהו הביא הרב שם די"א דהיינו דוקא שלא הגיע לחינוך ע"ש ובאגודה פרק חרש כתב נ"ל על תינוקות הישנים באוהל המת אין מחייבים להקיצם ולהוציאם אך מפני חינוך טוב הוא עכ"ל והביאוהו האחרונים:
ב סָעִיף ב אבל חלל כו'. כתב הב"ח דוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור לטמא ואם הוא נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר ויתבאר בא"ע סימן ז' ע"ש:
ג סָעִיף ג ואחד האשה. שהיתה כהנת מצוה לה לטמאות:
ד סָעִיף ד אבל פסולה או גרושה. פי' אפי' יש לו בנים ממנה. מרדכי וכ"כ האחרונים:
ה סָעִיף ד ולא מיטמאה לו. כלומר אינה מחוייבת לטמא לו אבל הרשות בידה לטמא:
ו סָעִיף ד אפי' נתחללה. כגון אחר שנולד כהן זה ממנה נשאת לכהן כשהיא גרושה:
ז סָעִיף ד או שהם מל' יום ואילך. לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהן ספק נפלים אין מטמא להם:
ח סָעִיף ד אבל מטמא לאחותו הארוסה אחר שנתגרשה. מן האירוסין:
ט סָעִיף ה אפילו שלא לצורך. מיטמא ומצוה ליטמא:
י סָעִיף ה וי"א דוקא לצורך. קבורה או להביא לו ארון ותכריכים ואז מצוה ליטמא אבל שלא לצורך אסור לטמאות:
יא סָעִיף ו עד שיסתום הגולל בו'. ע"ל ריש סי' שע"ה בטור מהו גולל שרש"י פי' גולל היינו כיסוי הארון ור"ת פי' גולל הוא אבן שנותנים על הקבר כו' ע"ש ובב"ח שם כתב דנקטינן כרש"י וכתב הרמב"ן בת"ה ומביאו הטור שם דלפירש"י כשנותנים אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים ע"ד ליתן הארון בכוך או בקבר הוי סתימה כו' והוא תמה עליו בת"ה דהיאך אפשר לומר שאם סתמו ארונו בבית שלא יטמא בנו עליו כו' ומביאו ב"י שם ולפעד"נ דמה שפירש"י בכל מקום גולל היינו כסוי הארון אין ר"ל אפילו סתמו בבית אלא ר"ל משיסתם כסוי הארון בקבר תדע דבפרק שואל (שבת ד' קנ"ב ע"ב) אמרינן כל שאומרי' בפני המת יודע עד שיסתום הגולל (ופירש"י גם כן התם גולל הוא כסוי שנותנים על ארונו) דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה פירש"י גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהי' מיד והרוח תשוב שאין בו עוד רוח ע"כ ולפי זה אם נסתם הארון בבית במסמרים גם לפירש"י בנו מיטמא עליו עד שיסתם בקבר:
יב סָעִיף ז ודוקא לאחר שפירש ממתו כו'. כלומר אין כאן איסור בהליכה מפני שאז עוסק במתו ומות' לטמאות אז אף לאחרים אלא האיסור הוא מפני שבחזרה יצטרך לילך על הקברי' וכבר פירש ממתו והב"ח פסק דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה כיון שאפשר לו לקברו בסוף בית הקברות וכן נראה דעת המחבר וכ"כ העטרת זהב דנכון להחמיר כסברא זו והמ"מ דף קי"ז מיקל בדבר:
יג סָעִיף ט חסר ממנו כל שהוא. מן המת:
יד סָעִיף ט כשחסר לאחר מיתה. או כשחסר בשעת מיתה כגון שחתכו ראשו שאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינן ביה לאביו:
א סָעִיף א בידים. וכתב באגודה נ"ל דתינוקות הישנים באהל המת אין מחוייבים להקיצם ולהוציאם אך מפני החינוך טוב הוא עכ"ל (אבל א"צ להוציא את הקטן שאינו בר דעת הצריך לאמו. בה"י סי' שע"א):
ב סָעִיף ב חלל. כ' הב"ח דוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור לטמא ואם נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר ויתבאר בא"ע סי' ז' עיין שם:
ג סָעִיף ד גרושה. פירוש אפילו יש לו בנים ממנה. מרדכי וכ"כ האחרונים. ש"ך:
ד סָעִיף ד מיטמאה. כלומר אינה מחויבת לטמא לו אבל הרשות בידה לטמא. ש״ך: (וכ״כ בטור ובש״ע אה״ע סי' נ״ה וז״ל רש״י בפ' ד' אחין (יבמות דף כ״ט) ולא מיטמאה א״צ להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאה דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה אלא איידי דנקט ולא אוננת דאיצטריך ליה נקט ולא מיטמאה דבעי למיתני תרתי בדידה ובדידיה כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו עכ״ל. נמצא לפי' שני שברש״י אסור לה לטמא לו ברגל משום דהיא ג״כ מוזהרת לטהר עצמה ברגל ומהתימא מהפוסקים ראשונים ואחרונים שהשמיטו את זה בגוף הדין שחייב לטהר את עצמו ברגל דהא אף לפי' הראשון לענין טהרת הרגל מודו דכ״ע חייבים לטהר עצמם עכ״ל בה״י והנה מ״ש שכל הפוסקים לא הביאו דין זה דחייב לטהר כו' לאו דוקא כל הפוסקים שהרי הרמב״ם הביאו בפט״ז מטומאת אוכלין והסמ״ג בעשין רמ״ו. וכן הפוסקים המדברים בדינין שאינן נהוגין עכשיו מביאים ג״כ דין זה. משא״כ הרא״ש והטור ושאר פוסקים שאינן מביאין אלא דינין הנהוגין אין מביאין דין זה. כי עיקר הדין לטהר ברגל קאי על זמן הבית שהיו צריכין להיות טהורים לאכול בקדשים כמ״ש רש״י ורמב״ם. אבל בזמה״ז אין נפקותא בזה בין הרגל לכולי שתא שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה ומה גם גזרו טומאה על ארץ העמים ומה טהרה שייך ביה. ואף שאיזה פוסקים כתבו שגם בזמה״ז חייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו מטומאת מת ושרץ קאמרי אלא מטומאה היוצא מגופו של אדם וכדומה. וגם מרמזת הטהרה על טהרת הנפש. כי ע״י טהרת הגוף מעורר ומזכך טהרת הנפש כדאיתא בכמה מקומות בראשית חכמה ובשל״ה וזה ברור. וע״כ תפסו הפוסקים פי' ראשון שברש״י דהיא לא מיטמאה לאו דוקא אלא שאינה מחייבת להתעסק בעניני קבורה אבל בנשואין הן כהן וכ״ש ישראל והן אשה כולם שוין לענין זה ליטמא ולהתעסק בשבעה מתים דידהו הן ברגל והן בשאר ימות השנה דמ״ש ואם לא רצו כופין אותן ועי' בשו״ת יד אליהו סימן ס״ח):
ה סָעִיף ד נתחללה. כגון אחר שנולד כהן זה ממנה נשאת לכהן כשהיתה גרושה. ש"ך:
ו סָעִיף ד חדשיו. לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהם ספק נפלים אינו מטמא להם. ש"ך:
ז סָעִיף ד שנתגרשה. היינו מן האירוסין וק"ל:
ח סָעִיף ו הגולל. כתב הש"ך בסי' שע"ה כתב הטור שיש פלוגתא בין רש"י ור"ת מהו הגולל והב"ח כ' דנקטינן כרש"י שפירש דהוא כסוי הארון וכתב הרמב"ן דלרש"י כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים ע"ד ליתן הארון בקבר הוי סתימה והוא תמה עליו דהיאך אפשר לומר שאם סתמו ארונו בבית שלא יטמא בנו עליו כו' ולי נראה דמה שפירש"י בכל מקום גולל היינו כסוי הארון אין ר"ל אפילו סתמו בבית אלא ר"ל משיסתם כסוי הארון בקבר תדע דבפ' שואל אמרי' כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה ופירש"י גופו קרי עפר ומששב אל הארץ כאשר היה מיד והרוח תשוב שאין בו עוד רוח ע"כ ולפ"ז אפילו נסתם הארון במסמרים בבית גם לרש"י בנו מיטמא עליו עד שיסתם בקבר עכ"ל:
ט סָעִיף ז ודוקא. והב"ח פסק דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה כיון שאפשר לו לקברו בסוף בה"ק וכ"כ הלבוש דנכון להחמיר כסברא זו והמ"מ מיקל בדבר עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א על הקטנים. עי' בתשו' ושב הכהן סוף סי' נ"ו שנסתפק לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות אבל דטומאת כהן לקרוביו הוא משום אבילות וכל היכא שאין מתאבל אסור לטמאות לפ"ז בקטן צ"ע אם מותר להטמא לקרוביו דקטן א"ח להתאבל וא"כ יהיה קטן חמור מגדול בענין זה או י"ל להרמב"ם שכתב שאביו חייב להפרישו כדי לחנכו והחינוך הוא שיזהר לקיים המצוה כשיגדיל וכיון דבגדלות מטמא לקרוביו לא שייך לומר בו חינוך והניח בצ"ע ע"ש:
ב סָעִיף ד פסולה. עיין מ"ש הב"י בבדק הבית משם הא"ח ועייו בספר שער המלך פ"י מהלכות אישות בקונטרס חופת חתנים סעיף ד' מה שתמה עליו:
ג סָעִיף ד ארוסה. עיין במשנה למלך פ"ב מהלכות אבל שנסתפק אם נתקדשה קדושין דרבנן מהו מי אתי קדושין דרבנן ודחי עשה דלה יטמא או לא והביא ראיה דאין כח בקדושי דרבנן לדחות העשה דלה יטמא ע"ש [] אבל אין ראייתו מכרעת דהגמ' דיבמות שהביא שם לא מיירי אלא שאין בכח קידושי דרבנן לעבור על ל"ת דלא יטמא משא"כ הכא י"ל דיש בכח קידושי דרבנן לדחות העשה דלה יטמא בשב ואל תעשה]. וכ' עוד שמה שלא נסתפק אפילו בנשואה וכגון קטנה שנשאה דנשואיה דרבנן היינו משום דנשואה פשיטא דאינו מטמא לה משום טעמא דבעולה דקי"ל דאינו מטמא לאנוסה ולמפותה ואפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה ג"כ אינו מטמא לה אחיה דכל נשואה בחזקת בעולה ע"ש:
ד סָעִיף ה שלא לטמאות רק לצורך. כתב הגאון ז"ל מליסא בסדור תפלה שלו דמ"מ בחול מותר להיות בבית המת שמצוה לטמא לו אף שאחרים עסוקין עמו מ"מ צריך להיות שם שאפשר שיצטרכו שום דבר לצורך ארון ותכריכין וכדומה הוי לצורך קבורה ומותר להיות שם ע"ש:
ה סָעִיף ח לספק. עי' בתשו' ב"י סי' ק"ל שכתב דהא דפסקינן כאן דאינו מטמא על הספק כגון ס' בן ט' כו' דוקא האב על הבן אינו מטמא אבל הבן מטמא לשניהם משום גזירת הכתוב דגבי אב הס' כודאי ע"ש. ועי' בנ"צ שהשגתי עליו:
ו סָעִיף ט מאביו. עיין במה שכתבתי לעיל סימן שס"ט סק"ג בשם נו"ב:
ז סָעִיף ט אלא לשלם. עי' בתשו' הרדב"ז ח"ב סוס"י תשל"ב שכ' דאם נמצאו התכריכין שלימים והדבר ספק אם הוא שלם או מפורק האיברים תלינן להקל ומטמא לו ואם הדבר ידוע שנתפרקו אבריו אע"פ שכל אבריו מונחים בתוך הארון אינו מטמא לו כדעת המחמירים בזה ע"ש ראייתו [ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' ע"א]:
א סָעִיף א ודוקא כו'. גמ' שם:
ב סָעִיף ב אבל חלל. בת"כ שם (ויבמות ק' ב') ובפ"ק דסנהדרין (ה' ב'):
ג סָעִיף ב וכהנת. בת"כ שם ובפ"ק דקדושין וספ"ג דסוטה וש"מ:
ד סָעִיף ג וא' האשה. ערש"י בכתובות נ"ג א' ד"ה ולא מטמאה כו':
ה סָעִיף ד או גרושה. ת"כ שם לשארו הקרוב ולא ארוסה אליו ולא גרושה: (ליקוט) או גרושה. א"ר פ"ד ה"ג (ע"כ):
ו סָעִיף ד או ארוסה. כנ"ל וגמרא פ"ג דיבמות (כ"ט ב') ופ"ד דכתובות וש"מ:
ז סָעִיף ד דקים ליה כו'. עבה"ג וכמ"ש בפי"ט דשבת (קל"ו א'):
ח סָעִיף ד אפילו הם כו'. בת"כ ופ"ב דיבמות וכמש"ו:
ט סָעִיף ד אבל לאחיו כו'. בת"כ שם ובפ"ג דמ"ק (כ' ב'):
י סָעִיף ד וכן אינו כו'. יבמות ס' א' וכר"י ור"ש:
יא סָעִיף ד ומיטמא לשומרת יבם. ר"ל שנפלה לפניו כיון שיורש כתובתה וכמ"ש בכתובות פ"א א' יורשי כתובתה חייבין כו' וכמ"ש בקטנה ביבמות פ"ט ב'. שם. וצ"ע ועתוס' שם ד"ה כיון כו':
יב סָעִיף ד ואפילו אם כו'. דלא פלוג וכמש"ש בקטנה בסתם אפילו אין לה נכסים. שם:
יג סָעִיף ה כל אלו כו'. כ"מ במ"ש דפליגי כמה ימים מותר ליטמא להם ור"י אמר עד שיסתם הגולל וכמ"ש בס"ו משמע דאף שלא לצורך: (ליקוט) כל אלו כו'. א"ר פ"ד הלכה י"א מעשה כו' (ע"כ):
יד סָעִיף ה וי"א כו'. תוס' דפסחים ט' א' סד"ה בשפחתו ובנדה ט"ו ב' סד"ה ובא:
טו סָעִיף ו (ליקוט) אינו מטמא כו'. א"ר פ"ד הלכה י' י"א (ע"כ):
טז סָעִיף ו ואם דעתו כו'. כמש"ל סי' שע"ה ס"ג לענין אבלות. שם ברשב"א:
יז סָעִיף ז אסור כו'. נזיר מ"ב ב' וירושלמי פ"ג דנזיר ומ"ש פ"ד ועתוס' דנדה נ"ז א' ד"ה ודלמא כו': (ליקוט) אסור כו'. כמ"ש בנזיר מ"ב ב' ואע"ג דבפ"ד דא"ר פליגי בזה ר"ט ור"ע והלכה כר"ע בזה הלכה כר"ט דר"ה קאי כוותיה ועוד דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם ובמתני' שם א"ל אל תטמא כו' ועוד דסוגיין בפ"ב דשבועות (י"ז א') בענין נזיר בקבר כר"ט ועוד דבירושלמי שם המחלוקת להיפך דאיתמר שם יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב א"ל ר"ט וכי מה הוסיף זה חלול על חלולו א"ל ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאת שבעה פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת שבעה א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחיים וגם ר"ט הודה לו וכ"ז לחיוב אבל לאיסורא כ"ע מודי ודלא כר"ת וערא"ש הלכות טומאה ס"ו (ע"כ): (ליקוט) אסור לכהן כו' ודוקא כו'. א"ר פ"ד הלכה י"ג ט"ו ט"ז כהן הדיוט כו' היה עומד כו' נטמא כו' (ע"כ):
יח סָעִיף ז ודוקא כו'. גמ' שם וירושלמי שם ואמר במ"ש להדיא דאפילו לכתחלה מותר בכה"ג והביאו כ"ז הרא"ש בה' טומאה ס"ו ע"ש:
יט סָעִיף ח כהן שפירשו כו'. ת"כ (וסנהדרין מ"ז א') בעמיו בזמן שעושין כו':
כ סָעִיף ח ולא לספק כו'. מתני' פי"א דיבמות (ק' ב') ועבה"ג:
כא סָעִיף ט אין כו'. נזיר שם לד"ה:
כב סָעִיף ט וכן כו' אע"פ כו' חסר כו'. ר"ל דלא כראב"י ור"י אלא כרב וכזקנים ומעשה רב וכ"ש לחומרא. הרא"ש שם:
כג סָעִיף ט (ליקוט) וי"א כו'. דז"ש בנזיר מ"ג (ב') אלא מעתה קאזיל כו' (ד"ר צ"ע) (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.