א אֵין הַמְנַחֲמִים רַשָּׁאִים לִפְתֹּחַ, עַד שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל תְּחִלָה. וְהָאָבֵל מֵסֵב בָּרֹאשׁ, וְכֵיוָן שֶׁנִּעְנַע הָאָבֵל בְּרֹאשׁוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁנִּרְאֶה שֶׁפּוֹטֵר אֶת הַמְנַחֲמִים, אֵינָם רַשָּׁאִים לֵישֵׁב אֶצְלוֹ. אֵין אָבֵל אוֹ חוֹלֶה חַיָּבִים לַעֲמֹד, אֲפִלּוּ מִפְּנֵי נָשִׂיא (פ' א"מ).
ב הַבָּא לְכַבֵּד אֶת חֲבֵרוֹ וְלָקוּם מִפָּנָיו, אוֹמֵר לוֹ: שֵׁב, אֶלָא אִם כֵּן הוּא אָבֵל אוֹ חוֹלֶה, דְּמַשְׁמָע: שֵׁב בָּאֲבֵלוּת שֶׁלְךָ, שֵׁב בַּחֹלִי שֶׁלְךָ. הַגָּה: לֹא יֹאמַר אָדָם: לֹא נִפְרַעְתִּי כְּפִי מַעֲשַׂי, אוֹ כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁאַל יִפְתַּח פִּיו לַשָּׂטָן (כֵּן מַשְׁמָע בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ וּבְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי שָׁם). וְאַל יֹאמַר אָדָם לְאָבֵל: מַה לְּךְ לַעֲשׂוֹת כִּי אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת, שֶׁזֶּהוּ כְּגִדּוּף, דְּמַשְׁמָע הָא אִם אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת הָיָה עוֹשֶׂה, אֶלָּא יְקַבֵּל עָלָיו גְּזֵרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵאַהֲבָה (נ"י פ' שׁוֹר שֶׁנָּגַח דְּמַשְׁמָע כֵּן בַּגְּמָרָא).
ג מֵת שֶׁאֵין לוֹ אֲבֵלִים לְהִתְנַחֵם, בָּאִים עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִים וְיוֹשְׁבִים בִּמְקוֹמוֹ כָּל ז' יְמֵי הָאֲבֵלוּת, וּשְׁאָר הָעָם מִתְקַבְּצִים עֲלֵיהֶם; וְאִם לֹא הָיוּ שָׁם עֲשָׂרָה קְבוּעִים, בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִתְקַבְּצִים עֲשָׂרָה מִשְּׁאָר הָעָם וְיוֹשְׁבִים בִּמְקוֹמוֹ. הַגָּה: וְלֹא רָאִיתִי נוֹהֲגִין כֵּן. וְכָתוּב במהרי"ל: נוֹהֲגִים לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה כָּל ז' בַּמָּקוֹם שֶׁנִּפְטַר שָׁם הָאָדָם, וְהַיְנוּ עַל אָדָם שֶׁלֹּא הִנִּיחַ קְרוֹבִים יְדוּעִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אֲבָל יֵשׁ לוֹ בְּשׁוּם מָקוֹם שֶׁמִּתְאַבְּלִים עָלָיו, אֵין צָרִיךְ וְכָזֶה רָאוּי לִנְהֹג.
ד עַכְשָׁו נוֹהֲגִים שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְמַר סְתִימַת הַקֶבֶר מֵעָפָר אוֹ לְאַחַר שֶׁהָפַךְ הָאָבֵל פָּנָיו מִן הַמֵּת, חוֹלְצִין מִנְעָל וְסַנְדָּל וּמַרְחִיקִין מְעַט מִבֵּית הַקְבָרוֹת, וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ דְּהוּא עָתִיד לְחַדְּתָא עָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלְשִׁין עָפָר וְתוֹלְשִׁין עֲשָׂבִים, וּמַשְׁלִיכִים אַחַר גֵוָם וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶם בְּמַיִם. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹשְׁבִים ז"פ, מִפְּנֵי שֶׁהָרוּחוֹת מְלַוּוֹת אוֹתוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין, בּוֹרְחִין מִמֶּנּוּ (מהרי"ל בִּתְשׁוּבָה כ"ג בְּשֵׁם י"א). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ לֵישֵׁב רַק ג"פ, אַחַר שֶׁרָחֲצוּ הַיָּדַיִם, וְאוֹמְרִים כָּל פַּעַם: וִיהִי נֹעַם וְגו' (תְּהִלִּים צ, יז), יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר (תְּהִלִּים צא, א) וְגו' וּכְשֶׁנִּקְבָּר הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב, יְכוֹלִין לֵישֵׁב כָּךְ ג"פ כְּמוֹ בַּחֹל (מ"כ בְּהַגָּהוֹת מִנְהָגִים). וְהוּא הַדִּין אִם נִקְבַּר סָמוּךְ לְשַׁבָּת, עוֹשִׂין כֵּן בְּשַׁבָּת. וְנָהֲגוּ לְהַקְפִּיד אִם יִכָּנֵס אָדָם לְבַיִת אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּרְחַץ וְיֵשֵׁב ג"פ, וּמִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ תּוֹרָה (שָׁם במהרי"ל). וְנִמְצָא בְּמִדְרָשׁוֹת לוֹמַר קַדִּישׁ עַל אָב (כָּל בּוֹ וריב"ש בְּשֵׁם תַּנְחוּמָא וְסִפְרִי, וּבְחַיֵּי בְּשֵׁם מַסֶכֶת כַּלָּה, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַזֹּהַר, וּבְאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם תַּנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ רַבָּא) ; עַל כֵּן נָהֲגוּ לוֹמַר עַל אָב וָאֵם קַדִּישׁ בַּתְרָא י"ב חֹדֶשׁ, וְכֵן נָהֲגוּ לְהַפְטִיר בַּנָּבִיא, וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁחוֹזְרִין הַנְּשָׁמוֹת לְגֵיהִנֹּם, וּכְשֶׁהַבֵּן מִתְפַּלֵּל וּמְקַדֵּשׁ בָּרַבִּים, פּוֹדֶה אָבִיו וְאִמּוֹ מִן הַגֵּיהִנֹּם (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הַגָּהוֹת). וְנָהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ עַל הָאֵם אַף עַל פִּי שֶׁהָאָב חַי עֲדַיִן, אֵינוֹ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֹאמַר קַדִּישׁ עַל אִמּוֹ (סְבָרַת הַבֵּית יוֹסֵף עַל פִּי הַמִּנְהָג). מִצְוָה לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם שֶׁמֵּת אָב אוֹ אֵם (ריב"ש וְכָל בּוֹ). שְׁלֹשָׁה אַחִין וְאִישׁ נָכְרִי, הַשְּׁלֹשָׁה אַחִין נוֹטְלִין הַשְּׁלֹשָׁה קַדִּישִׁין וְהָאוֹמֵר נוֹטֵל קַדִּישׁ אֶחָד. וְנָהֲגוּ שֶׁאִם מַגִּיעַ לְאָדָם יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם קַדִּישׁ יָתוֹם לְעוֹלָם, וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, מִתְפַּלֵּל; וְאִם יֵשׁ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, נָהֲגוּ שֶׁתּוֹךְ שִׁבְעָה לְאֶבְלָם הֵם קוֹדְמִים, וְאֵין לוֹ קַדִּישׁ כְּלָל; תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ קַדִּישׁ אֶחָד; לְאַחַר ל', כָּל הַקַּדִּישִׁים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵם שֶׁלּוֹ. וּמוֹנִין שִׁבְעָה וְל' מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הָאָבֵל מִיָּד (במהרי"ל). וְאִם נָכְרִי הוּא כְּאֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר לְעִנְיַן קַדִּישׁ זוֹ, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג (אָגוּר). וְאֵין מָקוֹם לְקַדִּישׁ זוֹ אֶלָּא עַל אָב וָאֵם בִּלְבַד, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר קְרוֹבִים (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְאִם אֵין בב"ה אָבֵל עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אוֹמֵר אוֹתוֹ קַדִּישׁ מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב וָאֵם, בְּעַד כָּל מֵתֵי יִשְׂרָאֵל. (שָׁם) וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁשְּׁאָר קְרוֹבִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל קְרוֹבֵיהֶם כְּשֶׁאֵין אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֲפִלּוּ יֵשׁ אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, אוֹמְרִים שְׁאָר קְרוֹבִים, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם שֶׁאֵין אוֹמְרִים כָּל כָּךְ קַדִּישִׁים כְּמוֹ הָאֲבֵלִים עַל אָב וָאֵם (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ד) ; וְהוֹלְכִין בְּכָל זֶה אַחַר הַמִּנְהָג, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִנְהָג קָבוּעַ בָּעִיר. וְהָאֲבֵלִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (בְּאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם ר"י מקורבי"ל), אֲבָל לֹא נָהֲגוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (כֵּן הוּא בִּתְשׁוּבַת מהרי"ל), אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, אֲבָל בִּימוֹת הַחֹל, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל, יִתְפַּלֵּל וְיוֹתֵר מוֹעִיל מִקַּדִּישׁ יָתוֹם שֶׁלֹּא נִתְקַן אֶלָּא לִקְטַנִּים; וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, יִתְפַּלֵּל לַמְנַצֵּחַ וּבָא לְצִיּוֹן וְכו' (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְנָהֲגוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ וּתְפִלָּה רַק י"א חֳדָשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֲבִיהֶם וְאִמָּם רְשָׁעִים, כִּי מִשְׁפַּט רָשָׁע י"ב חֹדֶשׁ. וְאִם הָיוּ אֲבֵלִים כָּאן וּבָאוּ אַחַר כָּךְ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, הַשְּׁנִיִּים יֵשׁ לָהֶם הַקַּדִּישִׁים וְהַתְּפִלּוֹת כָּל ל' יוֹם מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר שֶׁנֶּהֱרַג בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, בָּנָיו אוֹמְרִים עָלָיו קַדִּישׁ (הרד"כ בַּיִת י"א ובב"ז) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"מ.
א סָעִיף ג והיינו על אדם כו'. ע"ל סימן שפ"ד סעיף ג' בהג"ה:
ב סָעִיף ד חולצים מנעל כו'. וע"ל ס"ס שפ"ב:
ג סָעִיף ד ומרחיקין מעט מבה"ק. כדי לומר קדיש לפחות ד"א שהמת תופס ד"א עכ"ל עט"ז וכ"כ לעיל ס"ס שס"ז בשם האחרונים דאף לקדיש צריך להרחיק ד"א. כתוב בב"ה בשם א"ח דאם נקבר בלילה א"א לא צדוק הדין ולא קדיש בבה"ק וכ"כ בב"י בשם הכל בו ():
ד סָעִיף ד ואחר כך תולשים עפר כו'. ואומרים זכור כי עפר אנחנו וגם הוא רמז לתחיית המתים שיחיו מעפרם ע"ד ויציצו (ויפרחו) מעיר כעשב הארץ:
ה סָעִיף ד תולשים עפר כו'. לומר דטומאה זו אינה נטהרת אלא בכעין ג' דברים הללו מים ואפר פרה ואזוב. רמב"ן. והכל בו כתב תולשים עשבים בצרור עפרם וזורקם על ראשו דרך צער ע"ד ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה:
ו סָעִיף ד רק שלש פעמים כו'. ועי' בעט"ז שכ' דיש לישב ז"פ בפסוק דכי מלאכיו יצוה לך וגו' ויאמר אתה גבור כו' שיש בזה סוד הקבל' להבריח כחות הטומאה ע"כ וכ"כ בפרישה בשם מהרש"ל שקבל כך מאמ"ז לומר ז' פעמים בפסוק כי מלאכיו גו' ע"ש:
ז סָעִיף ד ג' אחין ואיש נכרי כו'. כלומר נכרי שאינו אח שלהן אפי' הוא תושב:
ח סָעִיף ד שתוך ז' לאבלם כו'. כתוב במנהגים דהיינו דוקא בשבת שבתוך ז' אבל בחול אינו הולך לב"ה אך אם הבן ז' הוא קטן שאינו בר מצוה והולך לב"ה כל ז' לומר קדיש או מי שאירע לו מיתת אב ואם תוך אותן ז' יאמר קדיש יתום פעם א' עכ"ל ונרא' דמי שבטלה אבלותו ברגל כגון שעה א' לפני הרגל בטלה ממנו גזירת ז' או ל' מ"מ דין ז' ול' יש לו אפילו בחול כמו בשבת דהרי בדין הולך לב"ה. כ' בתשו' מ"ב סי' ע"ג שדברי המנהגי' סותרי' זא"ז דמתחלה כ' יום שמת אב ואם לתושב דוחה את בן ל' מכ"ש בן י"ב חדש לתושב כל אותו יום התענית דהיינו תפלת ערבית ושחרית ומנחה וכן הקדישי' של אותו יום שאומרים לפני העמוד אלמא דסבירא ליה דיא"צ עדיף ושוב כ' דבן י"ב חדש ויארצייט אורח יש לאורח קדיש א' אבל בן ל' אורח מחלק עמו כל הקדישים והתפלות אלמא דבן ל' עדיף ותירץ דברישא מיירי שיש הרבה יארצייט דאם לא יאמרו כלל עבר זמנו בטל קרבנו ולפי זה מ"ש במנהגים אם הבן ז' קטן או מי שאירע יארצייט תוך אותן ז' יאמר קדיש יתום פעם א' זהו דוקא ביארצייט מטעם דעבר זמנו בטל קרבנו אבל לבן ל' א"צ ליתן אפילו קדיש א' עכ"ל ולא משמע הכי ברישא דיש הרבה יארצייט ועוד מדכתב דוחה את בן ל' מכ"ש בן י"ב חודש כו' אלמא דבגוני דאיירי בי"ב חדש מיירי בל' ובי"ב חדש ודאי מיירי אפילו ביארצייט א' ועוד דא"כ מאי כ"ש הוא דילמא היכא דליכא אלא יארצייט א' אינו דוחה אפילו י"ב חדש והא דדוחה בן ל' היינו משום דיש הרבה יא"צ אלא נראה דהדברים כפשטן דמיירי שיש רק יא"צ א' ואפ"ה דוחה את הבן ל' דס"ל למנהגים דיא"צ עדיפא מבן שלשים. וכן משמע מהעט"ז שהבאתי לקמן דדעת המנהגים כן ול"ק מ"ש בסוף דאורח יא"צ יש לו רק קדיש א' והבן ל' חולק עם תושב בן י"ב די"ל דודאי לענין אורח נגד תושב בן ל' עדיף משום דמצי התושב לומר מן הדין אין ליתן לך כלל דהרי היכא דשניהם בן ל' או יארצייט או בני י"ב חדש אין לאורח כלום אלא כיון דאתה ל' ואני י"ב חדש אתה חולק עמי אבל ביארצייט שזמנו קבוע וגם ידוע לו קודם לכן שנה תמימה ואתה באת בגבולי די לך בקדיש אחד אבל בבן ל' ליכא למימר הכי ולפי זה לדידן דקים לן דבן ל' עדיף א"כ אירע בן ל' תושב תוך ז' לקטן יש לו ג"כ קדיש אחד והכי נהוג:
ט סָעִיף ד הם קודמים כו'. כתוב במנהגים דאפילו הבן ז' הוא נכרי דוחה את התושב אפילו בן ל' או יארצייט:
י סָעִיף ד תוך שלשים יש לו קדיש אחד. ליארצייט אבל לבן י"ב חדש אין לו כלום שהתושב בן שלשים דוחה את התושב בן י"ב בתפלה ובקדיש לפני העמוד אך בקדיש ובפריסת שמע שעל פתח ב"ה שניהם שוין בו ויחלקו בגורל כ"כ במנהגים ויש מנהגים אחרים בקדיש ופריסת שמע שעל הפתח ונהרא נהרא ופשטיה ועיין עוד במנהגים מדינים אלו. ומ"ש תוך שלשים יש לו קדיש אחד משמע דאם יש שלשה קדישים כגון בשבת אומר הבן שלשים שני קדישים והיארצייט קדיש אחד וכן משמע במהרי"ל סוף הל' תפלה ובמנהגים כתוב ויום שמת בו אב ואם לתושב דוחה את בן שלשים מכ"ש בן י"ב חודש לתושב כל אותו יום התענית דהיינו תפלת ערבית שחרית ומנחה וכן הקדישים של אותו יום שאומרים לפני העמוד ע"כ. מיהו הלבוש בא"ח סימן קל"ג השיג על זה וז"ל ול"נ שאין היארצייט דוחה את הבן שלשים מכל וכל אלא די לו בקדיש אחד עכ"ל וזהו כדעת מהרי"ל והרב וכ"פ בתשובת מ"ב סימן ע"ג וכן עיקר וכתב עוד שם דהיינו דוקא דליכא אלא יארצייט אחד ובן שלשים אחד אבל היכא דבן שלשים ויארצייט הם רבים ואי אפשר ליתן קדיש לכל אחד ואחד ובע"כ נידחין קצתן בכה"ג היארצייט עדיף ונדחה הבן שלשים מפני היארצייט שאם לא יאמר היארצייט קדיש היום למחר עבר זמנו ובטל קרבנו מה שאין כן בבן שלשים ע"כ ואע"פ שהוציא כן מתוך מה שתירץ ליישב דברי מנהגים אהדדי ואין דבריו מוכרחים בתירוץ זה וכמ"ש לעיל מ"מ הסברא נכונה וכן נהגו:
יא סָעִיף ד ואם נכרי הוא באחד מבני העיר לענין קדיש זו הולכין אחר המנהג. יש קהילות דנהיגי דתושב דוחה את האורח ויש מקומות דנהיגי דשוין הן ומקומות דנהיגי דתושב דוחה את הנכרי מ"מ פעם ראשונה יש רשות לנכרי להתפלל ולומר קדיש יתום פעם אחת. כ"כ במנהגים. ונראה לי דהא דיש לו לאורח קדיש אחד היינו דהוי כמו תושב בן י"ב חדש ולפי זה היכא דהתושב אין לו קדיש אחד כגון שיש כאן בן שלשים וכה"ג גם לאורח אין לו כלום:
יב סָעִיף ד נכרי כו'. כתוב במנהגים אם אותו שמת יש לו בנים בעיר אחרת ובאו לשם אינם נקראים תושבים בשביל אביהם שנקבר שם רק אותן הדרים תוך הקהלה וכל דרי הקהלה נקראים תושבים הן אותן שנותנים מס או משרתי הקהלה ואפי' עניי העיר שיש להם שם דירת קבע כולם חשבינן כתושבים ואם אדם קובע דירתו תוך הקהלה אז משעה שהוא חייב לישא בעול עם דרי הקהלה חשוב תושב אבל לא משעה שגמר פיסוק המס עם ההגמון אע"ג שצריך ליתן המס להגמון וכן איפכא מי שעקר דירה מן הקהלה אז משעה שאינו חייב לישא בעול עם דרי הקהלה חשוב כאורח אע"פ שחייב עדיין ליתן המס להגמון ואם יש לבעל הבית מלמד או שמש המושכר לזמן והוא פנוי שאין לו אשה ובנים אז גם הוא נקרא תושב אבל אם יש לו אשה ובנים במקום אחר אז דינו כנכרי ואם בעל הבית מגדל בביתו יתום אפילו בשכר ואין לו אב או אם במקום אחר אז נקרא תושב אבל אם יש לו אב או אם אינו נקרא תושב אפילו אם מגדלו בתורת צדקה מכ"ש אם הוא אצלו בשכר עכ"ל ונראה דנערים ובחורים הלומדים בישיבה אפילו יש להם אב או אם במקום אחר יש להם דין תושב ואפי' בעה"ב שלומד בישיבה אע"פ שיש לו אשה ובנים במקום אחר ונותן מס במקום שאשתו ובניו שם מ"מ דין תושב יש לו במקום שהוא לומד והכי נהוג:
יג סָעִיף ד הולכים אחר המנהג. וכתוב במנהגים דהיכא ששניהם בני שלשים או שניהם יא"צ או שניהם שנים עשר חודש דוחה את האורח לגמרי מלהתפלל ולומר קדיש על העמוד אך בפריסת שמע וקדיש על הפתח שניהן שוין ויחלקו בגורל ואם תושב ואורח שניהם בני שבעה יחלקו בגורל כי לענין שבעה אין שום עילוי לתושב על האורח ע"כ. וכתוב בתשובת מ"ב שם דאפילו בן שבעה אחד גדול ותושב ובן שבעה אחד קטן ואורח אפ"ה חולקים בשוה:
יד סָעִיף ד אבל לא נהגו להתפלל בשבתות ויו"ט. וכן בימים נוראים אסור וכ"פ מהרי"ל מיהו היכא דליכא דעדיף מיניה מותר כ"כ מהרי"ו בדינים והלכות סימן מ"ז:
טו סָעִיף ד דמומר שנהרג. דוקא נהרג אבל מת על מטתו לא וכן כתבתי לעיל סימן ש"מ דכשנהרג יש לו כפרה עד כאן לשון ד"מ.
א סָעִיף ב דמשמע הא אם אפשר לשנות כו'. בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה איתא כן שלא רצה עולא לילך לנחם את רבי שמואל בר יהודה שאמר מה לי בתנחומין של בני בבל שאומרים מה אית לך למיעבד דמשמע הא אפשר למיעבד עבדי וזו היא גידוף. ורש"ל דחה זה מהלכה שאמר הלא גם דוד המע"ה אמר כן האוכל להשיבו עוד דמשמע אם היה אפשר להשיבו היה עושה. ותמהני על פה קדוש יאמר כן דשאני גבי דוד שאמר למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד דודאי כל טצדקי תפלות וצומות יש לו לאדם לעשות כדי לבקש שלא ימות לו מת ועל זה אמר דוד כיון שכבר מת לא יועילו הצומות ועל זה סיים ואמר אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי דלכאורה הוא דבר שאינו מענין תשובה לעבדיו שם אלא דהכי קאמר שמא תאמרו דיועילו הצומות שאזכה לראותו בעודו בחיים כשיקום זה הילד בתחיית המתים לזה אמר יודע אני שלא תהיה תחיית המתים בימי ועל זה אמר אני הולך אליו וגו' אבל אותן המנחמים שאומרים אל תצער עצמך כי מה לך לעשות אין אומרי' על התפלה כן אלא על הצער שלא יצער עצמו כיון שא"א בענין אחר דמשמע הא אפשר בענין אחר היה עושה שפי' היה מצער עצמו על שלא יהיה כרצון האדם וזהו גידוף שמן הראוי להיות כרצון האל יתברך לא כרצון האדם וזה ברור לע"ד:
ב סָעִיף ג נוהגים להתפלל בעשרה כל שבעה. באורח חיים סימן קל"א כ' דאין אומרים תחנון בבית האבל והיינו כל ז' הימים וכ' הרוקח שאחר גמר התפלה אומרים תחנון ואין קורין שם בבית האבל הלל בר"ח לפי שיש שם אנינות לכך אין אומרים לא המתים יהללו יה משום לועג לרש עכ"ל. וכתב מו"ח ז"ל דבימים נוראים אם האבל הגון ולא נמצא כמוהו הוא קודם להתפלל אפי' תוך ל' על אביו ואמו וכן נמצא בהג"ה ולא כיש מקפידים:
ג סָעִיף ד רק ג"פ. כתב רש"ל שקיבל מאביו זקינו שיש לומר ז' פעמים דהיינו בפעם א' עד מלת כי ומלת כי בכלל. ובפעם הב' עד כי מלאכיו. ובג' עד כי מלאכיו יצוה. ובד' עד יצוה לך. ובה' עד לך לשמרך. ובו' עד לשמרך בכל. ובז' עד בכל דרכיך ויש בו סוד וכתוב בלבוש שגם הוא נהג כן:
ד סָעִיף ד שתוך ז' לאבלם. במנהגים כתוב שבן ל' נדחה מבן יארציי"ט לגמרי אם הוא תושב כל אותו יום ורמ"א כ' כאן שאין ליא"צ אלא קדיש א' תוך ל' ובספר משאת בנימין הקשה דברי המנהגים אהדדי דמתחלה כתבו בן ל' ויא"צ דוחה היא"צ לבן ל' כמו לי"ב חודש אלמא דיא"צ עדיף מבן ל' ושוב כ' דבן י"ב תושב ויארציי"ט אורח או בן שלשים אורח מסלק היב"ח תושב להיארציי"ט אורח בקדיש אחד ותפלה אחת ולבן שלשים אורח מחלק עמו כל הקדישי' כו' ש"מ דבן שלשים עדיף מיארציי"ט וחילק שם דהיכא דאיכא רווחא כגון בשבת דאיכא שלשה קדישים ואחד בן שלשים ואחד יארציי"ט אז בן שלשים עדיף דהוא אומר שני קדישים והיארציי"ט קדיש אחד אבל היכא דאיכא דוחק בקדישים ואינו מגיע לכל אחד קדיש אחד אז נדחה הבן שלשים מפני היארציי"ט והטעם שאם לא יאמר היארציי"ט אותו יום קדיש לא יוכל לומר למחר כי עבר היום בטל הקרבן מה שאין כן בבן שלשים שיוכל לומר למחר וחילוק נכון הוא דכל שאפשר לתת קדיש לשניהם אז יש מעלה לבן שלשים על היארצייט משא"כ אם יהיה היארציי"ט נדחה לגמרי זהו אינו מסתבר וכתב עוד דלענין שבעה אין חילוק בין גדול לקטן תושב לאורח נראה לי דמי שמת בשבת או בי"ט וא"א לקברו בו ביום דעל כל פנים יאמר קדיש תיכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן פטור מן התפלה כן נ"ל:
ה סָעִיף ד רק י"א חודש. עיין מה שכתבתי בסימן ר"מ סעיף ט' מזה דבר הגון:
ו סָעִיף ד שנהרג בידי עובדי כוכבים. פי' דאז יש לו כפרה ע"י ההריגה אבל מת על מטתו לא וכן מבואר בסימן ש"מ סעיף ה' לענין אבילות עליו וחילוק זה של מת או נהרג הוא תלמוד ערוך בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז:)
א סָעִיף ב לשנות. כתב הט"ז דמהרש"ל דחה זה מהלכה שאמר הלא גם דוד המע"ה אמר כן האוכל להשיבו עוד דמשמע אם היה אפשר להשיבו היה עושה. ותמיהני עליו דשאני גבי דוד שאמר למה זה אני צם האוכל להשיבו וגו' וזה אמר דוד כיון שכבר מת לא יועילו הצומות אבל אותן המנחמים שאומרים אל תצער עצמך כי מה לך לעשות אין אומרים על התפלה והצומות כן אלא על הצער שלא יצער עצמו כיון שא"א בענין אחר דמשמע הא אפשר בענין אחר היה לו לצער על שלא יהיה כרצון האדם וזהו גידוף שמן הראוי להיות כרצון האל יתברך לא כרצון האדם עכ"ל:
ב סָעִיף ג להתפלל. בא"ח סי' קל"א כתב דאין אומרים תחנון בבית האבל והיינו כל ז' ימים. וכתב הרוקח שאחר גמר התפלה אומרים תחנון ואין קורין הלל בר"ח בבית האבל לפי שיש שם אנינות לכך אין אומרים לא המתים יהללו יה משום לועג לרש וכתב הב"ח דבימים נוראים אם האבל הגון ולא נמצא כמוהו הוא קודם להתפלל אפי' תוך ל' על אביו ואמו וכן נמצא בהג"ה ולא כיש מקפידים עכ"ל הט"ז:
ג סָעִיף ד מעט. היינו עכ"פ ד' אמות וכתב בב"ה בשם א"ח דאם נקבר בלילה א"א לא צדוק הדין ולא קדיש בבה"ק:
ד סָעִיף ד עפר. ואומרים זכור כי עפר אנחנו (ופה קהלתינו אין נוהגין לתלוש עשבים מפני סכנת בלבול. במס' שמחות מעשה באשה שחלה בנה והקיפו את העזרה מכאן נראה שנהגו להקיף בה"ק (אגודה) ומזה נתפשט המנהג שמודדין הבית חיים סביביו בפתילות ואח"כ עושין בהן נרות של שעוה ונותנין אותו לבהכ"נ והכל מנהג טוב):
ה סָעִיף ד במים. לרמז דטומאה זו אינה נטהרת אלא בכעין ג' דברים הללו מים ואפר פרה ואזוב. הרמב"ן:
ו סָעִיף ד נעם. כתב מהרש"ל שקיבל מאביו זקינו שיש לומר ז' פעמים דהיינו בפעם א' עד מלת כי ומלת כי בכלל ובפעם הב' עד כי מלאכיו. ובג' עד כי מלאכיו יצוה. ובד' עד יצוה לך. ובה' עד לך לשמרך. ובו' עד לשמרך בכל. ובז' עד בכל דרכיך ויש בו סודות וכ' בלבוש שגם הוא נהג כן. ט"ז. ויאמר אתה גבור וכו' שיש בזה סוד הקבלה להבריח כחות הטומאה לבוש וע"ש:
ז סָעִיף ד נכרי. כלומר שאינו אח שלהן אפילו הוא תושב. ש"ך:
ח סָעִיף ד קודמים. כתוב במנהגים דאפי' הבן ז' הוא איש נכרי דוחה את התושב אפי' בן ל' או יא"צ וכל זה דוקא בשבת שבתוך ז' אבל בחול אינו הולך לבהכ"נ. אך אם הבן ז' הוא קטן שאינו בר מצוה והולך לבהכ"נ כל ז' לומר קדיש או מי שאירע לו מיתת אב ואם תוך אותן ז' יאמר קדיש יתום פעם א' ע"כ. וכ' הש"ך ונראה דמי שבטלה אבלותו ברגל כגון שעה א' לפני הרגל דבטלה ממנו גזרת ז' או ל' ומ"מ דין ז' ול' יש לו אפילו בחול כמו בשבת דהרי בדין הולך לבהכ"נ והנה בתשובת מ"ב הקשה שדברי המנהגים סותרים זא"ז דמתחלה כתב יום שמת אב ואם לתושב דוחה את בן ל' מכ"ש בן י"ב חדש לתושב כל אותו יום התענית דהיינו תפלת ערבית ושחרית ומנחה. וכן הקדישים של אותו יום שאומרים לפני העמוד אלמא דס"ל דיא"צ עדיף. ושוב כתב דבן י"ב חדש ויא"צ אורח יש לאורח קדיש א' אבל בן ל' אורח מחלק עמו כל הקדישים והתפלות אלמא דבן ל' עדיף. ותירץ דברישא מיירי שיש הרבה יא"צ ואיכא דוחק בקדישים ואינו מגיע לכל א' קדיש אז נדחה הבן ל' מפני היא"צ. והטעם שאם לא יאמר היא"צ באותו יום קדיש אז עבר היום בטל הקרבן. משא"כ בבן ל' שיוכל לומר למחר אבל היכא דאיכא רווחא בקדישים כגון בשבת אז הבן ל' עדיף לומר ב' קדישים והיא"צ קדיש א' עכ"ל והסכים עמו הט"ז וכתב שחילוק נכון הוא. אבל הש"ך השיג עליו וכתב דהדברים כפשטן הם דס"ל למנהגים דיא"צ עדיף מבן שלשים ול"ק מ"ש בסוף דאורח יא"צ אין לו רק קדיש א' ובן שלשים חולק עם התושב בן יב"ח. די"ל דודאי לענין אורח נגד תושב בן ל' עדיף. משום דמצי התושב לומר ליא"צ האורח הואיל וזמנך קבוע וידוע קודם לכן שנה תמימה ואתה באת בגבולי די לך בקדיש א' אבל בבן ל' ליכא למימר הכי ולפ"ז לדידן דקי"ל דבן ל' עדיף א"כ אם אירע בן ל' תושב תוך ז' לקטן יש לו ג"כ קדיש א' והכי נהוג עכ"ל וכ' עוד בתשו' מ"ב דאפילו בן ז' א' גדול ותושב ובן ז' אחד קטן ואורח אפ"ה חולקים בשוה והט"ז כ' ונ"ל דמי שמת בשבת או ביו"ט וא"א לקברו בו ביום דעכ"פ יאמר קדיש תיכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן פטור מן התפלה עכ"ל (ובנה"כ חולק ע"ז וכתב כיון דטעם הקדיש הוא שפודה את אביו מגיהנם א"כ כל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהנם וכמדומה שכן נוהגין עכ"ל):
ט סָעִיף ד אחד. ליא"צ אבל לבן יב"ח אין לו כלום שהתושב בן ל' דוחה את התושב בן יב"ח בתפלה ובקדיש שלפני העמוד אך בקדיש ובפריסת שמע שעל פתח בה"כ שניהם שוין בו ויחלקו בגורל ויש מנהגים אחרים בקדיש ובפריסת שמע שעל הפתח ונהרא נהרא ופשטיה ומשמע דאם הוא בשבת דיש ג' קדישים אומר הבן ל' ב' קדישים והיא"צ קדיש א'. ובמנהגים כתב דיא"צ תושב דוחה את בן ל' מיהו הלבוש בא"ח סי' קל"ג השיג ע"ז וכתב שאין היא"צ דוחה את בן ל' מכל וכל אלא די לו בקדיש א' וכן עיקר וכן נהגו עכ"ל הש"ך:
י סָעִיף ד המנהג. יש קהלות דנהגו דתושב דוחה את האורח ויש מקומות דשוין הם ומקומות דנהיגי דתושב דוחה האורח מ"מ פעם ראשונה יש רשות לאורח להתפלל ולומר קדיש יתום פעם א' כ"כ במנהגים ונ"ל דהיינו דהוי כמו תושב בן יב"ח ולפ"ז היכא דהתושב אין לו קדיש א' כגון שיש כאן בן ל' וכה"ג גם לאורח אין לו כלום. ש"ך. וכתוב עוד במנהגים דאם אותו שמת יש לו בנים בעיר אחרת ובאו לשם אינם נקראים תושבים בשביל אביהם שנקבר שם רק אותן הדרים בתוך הקהלה וכל דרי הקהלה נקראים תושבים הן אותן שנותנין מס או משרתי הקהלה ואפי' עניי העיר שיש להם שם דירת קבע כולם נחשבים כתושבים ואם אדם קובע דירתו תוך הקהלה אז משעה שהוא חייב לישא בעול עם דרי הקהלה חשוב תושב אבל לא משעה שגמר פיסוק המס עם ההגמון אע"ג שצריך ליתן המס להגמון. וכן איפכא מי שעקר דירה מן הקהלה אז משעה שאינו חייב לישא בעול עם דרי הקהילה חשוב כאורח אע"פ שחייב עדיין ליתן המס להגמון ואם יש לבעל הבית מלמד או שמש המושכר לזמן והוא פנוי שאין לו אשה ובנים אז גם הוא נקרא תושב אבל אם יש לו אשה ובנים במקום א' אז דינו כאיש נכרי ואם בעה"ב מגדל בביתו יתום אפי' בשכר ואין לו אב או אם במ"א אז נקרא תושב אבל אם יש לו אב או אם אינו נקרא תושב אפי' אם מגדלו בתורת צדקה ומכ"ש אם הוא אצלו בשכר ע"כ ונראה דנערים ובחורים הלומדים בישיבה אפי' יש להם אב או אם במקום אחר יש להם דין תושב ואפילו בעה"ב שלומד בישיבה אע"פ שיש לו אשה ובנים במקום אחר ונותן מס במקום שאשתו ובניו שם מ"מ דין תושב יש לו במקום שהוא לומד והכי נהוג. ש"ך. וכתוב עוד במנהגים דהיכא ששניהם בני ל' או שניהם יא"צ או בני י"ב חודש נדחה האורח לגמרי מלהתפלל ולומר קדיש לפני העמוד אך בפריסת שמע וקדיש על הפתח שניהם שוין ויחלקו בגורל ואם האורח והתושב שניהם בני ז' יחלקו בגורל כי לענין שבעה אין שום עילוי לתושב על האורח עכ"ל:
יא סָעִיף ד רק. ע"ל סי' ר"מ ס"ט מה שמחלק הט"ז שם דצריך לכתוב הכ"מ כל י"ב חדש ומאי שנא מהכא לענין קדיש ע"ש:
יב סָעִיף ד שנהרג. דוקא נהרג דאז יש לו כפרה ע״י ההריגה אבל מת על מטתו לא וכ״מ לעיל סי' ש״מ לענין אבילות וחילוק זה בין מת או נהרג הוא בש״ס פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז) עכ״ל הט״ז:
א סָעִיף ב הא אם אפשר. עט"ז מה שתירץ על קושיות רש"ל ועי' בשל"ה דף ק"ט ע"א שתירץ ג"כ כהט"ז ודחה שאר דברי רש"ל וראיותיו ע"ש:
ב סָעִיף ג להתפלל. עבה"ט דא"א תחנון והלל בבית האבל ועי' בתשו' נו"ב תניינא חיו"ד סי' רט"ו שנתן טעם למה שנהגו שהאבל הולך למקום אחר והצבור אומרום הלל ולפי המנהג גם אם מתפלל בבית שמת שם המת ואין שם אבלים כלל אומרים הלל ע"ש ועי' בתשו' הר הכרמל חי"ד סי' ך' שכתב דבבית האבל שאינו בית שמת שם המת אלא שמת במקום אחר אומרים הלל אך האבל עצמו בלא"ה אין לו לומר הלל מטעם שנאמר שם זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו וכן בהבדלה שעושה תוך שבעה על הכוס אע"ג דרשאי להבדיל אין לו לומר פסוקי שמחה שקודם לה רק יתחיל מהברכות וכל מה דראוי לאבל שלא לומר אפילו רצה להחמיר ע"ע ולומר אינו רשאי מפני כבודו של מת ע"ש. ובכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל כתב אם אירע לאבל יום ז' בר"ח יאמר הלל אחר יציאה מבהכ"נ שאז אינו אבל:
ג סָעִיף ד קדיש. עי' בתשו' חות יאיר סי' רכ"ב שכתב במי שנעדר בלא בן וצוה שבתו תאמר קדיש. מדינא יש לה לומר דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש מ"מ יש לחוש שעי"ז יתחלשו כח המנהגים של ישראל וכיון דאיכא פרסום יש למחות ע"ש. ועי' בתשו' נו"ב תניינא חלק א"ח סי' ח' במ"ש שם ועל חיקור דין שלמעלה כו' לע"ד בלא"ה פשיטא שאין לחלק בין אם מת קודם עשרים דהא כתב הוא עצמו בחי"ד סי' קס"ד דלאחר מיתה נענש על כל מעשיו אפילו משהגיע לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהוא עבירה ומה שאמרו בשבת דף פ"ט שיצחק אמר דל עשרים דלא מענשת להו דשם איירי בעודם בחיים ע"ש. [ועי' בתשו' ח"ס סי' קנ"ה הובא קצת לעיל סי' קפ"ה ס"ד ועמ"ש שם] ועי' בתשו' חות יאיר בהשמטות דף קנ"ו ובתשו' תפארת צבי חלק או"ח סי' ה' אות ו':
ד סָעִיף ד שהאב חי. משמע דאם שניהם חיים לא יאמר קדיש וזה דוקא קדיש יתום אבל קדיש דרבנן יכול לומר. כן כתב בתשו' אבן שהם סי' ך' ע"ש:
ה סָעִיף ד קדיש על אמו. עי' מ"ש לעיל סי' ר"מ ס"ק י"ג בשם מהרש"ל:
ו סָעִיף ד ג' אחין כו'. עי' בשו"ת דברי אגרת סי' ז' שהוא ז"ל במדינתו תיקן שכל האבלים יאמרו כולם קדיש יחד ע"ש טעמו ונימוקו. ועי' בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' מ"ז שנשאל לפעמים אומרים ג' וד' בני אדם קדיש ביחד ואחד מקדים לחבירו עם מי יענה איש"ר והשיב אם באים כל אחד תוך כ"ד של חבירו יענה עם הראשון ואם יש הפסק ביניהם יענה אחר כל אחד ואחד ע"ש:
ז סָעִיף ד אחר המנהג. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ס"ק י"א בשם תשובת רמ"א דאה אין לו בן ראוי ליתן קדיש לבן בנו אך שאר אבלים יאמרו ב' קדישים והוא קדיש אחד. ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ח שכתב דבמקום שאין אבל על אב ואם ויש בן הבן שאומר קדיש על זקנו ויש אחד שאומר בשביל אחד מקרוביו או שהוא מושכר לומר קדיש בשביל אחד יקח בן הבן ב' חלקים ואחר חלק א'. וכתב עוד דיש להרהר בזה כמה פרטים אם א' אומר בשביל זקינו ואחד בשביל חמיו או אחד בשביל אחיו הגדול ואחד בשביל זקינו או חמיו וכיוצא בו כמה גווני אלא שאין רצוני להאריך בדבר שאין לו שורש בש"ס ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד בשמו וכן לבן הבת עי' בזה בתשו' קרית חנה סי' ל"ה בשם הגאון מהר"י בעל כנ"י שדעתו דבן הבת וכ"ש הבת אין להם קדיש כלל בביהכ"נ ואם רוצים לעשות מנין בביתם אז יש רשות לבן הבת או למי שרוצה לומר קדיש בגין המת. ולנקבה כלל לא ואף לבן הבן אין שום עילוי שבעה או שלשים או יא"צ ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' שמ"ה שהוכיח דאין להשכיר שום זכיה במקום האבלים ודברי המ"כ שהביא הרב"י סוף טוי"ד נדחים מהלכה וזה תלוי בפלוגתא שהובא בח"מ סי' קע"ו סי"ט בדין שותף שמת וכיון שהכריע הרמ"א שם דבטל השותפות ממילא נדחה דברי המ"כ ולכן הרמ"א כאן נקיט קרובים ושביק שכיר עש"ב. עוד כתב שם ששמע בשם הגאון שב יעקב שכל מי שאומר קדיש שמגיע לחבירו לא הועיל לעצמו ולא הפסיד לחבירו דמ"מ עולה לנשמת מי ששייך לו וכתב דהוא מש"ס ב"ק הגונב עולתו של חבירו והקריבה פטור כו' ע"ש]:
ח סָעִיף ד בשבת ויו"ט. עש"ך דה"ה בימים נוראים ועי' בתשו' נו"ב חלק או"ח סי' ל"ב דמותר להתפלל בימי הסליחות ועשי"ת דלענין זה אינם נקראים ימים נוראים ע"ש. ועי' בתשו' מאיר נתיבים סי' פ' שהאריך להתיר להתפלל בשבת ויו"ט ע"ש:
ט סָעִיף ד כדי שלא יעשו. עי' בס' חומות ירושלים סי' רנ"ז שכתב דמי שיודע באביו ואמו שהיו רשעים מאותם שנידונים י"ב חודש ראוי ומחויב שיאמר קדיש י"ב חודש ע"ש:
א סָעִיף א אין אבל כו'. גמרא שם:
ב סָעִיף ב לא יאמר כו'. גמ' רפ"ג דברכות:
ג סָעִיף ב ואל יאמר כו'. גמ' פ"ד דב"ק (ל"ח א'):
ד סָעִיף ד (ליקוט) ואח"כ תולשין כו'. עבה"ג (וי"מ כו') וכמ"ש בסוטה (בירושלמי פ"ב דסוטה ומ"ר פ' נשא) ועוד טעם אחר שהוא רמז לטהרת הטומאה במים ואפר ואזוב וזה טעם יפה. תה"א (ע"כ):
ה סָעִיף ד (ליקוט) וי"א שיושבין ז"פ כו'. נוהגין כן ע"פ הסברא שכתב רשב"ם בב"ב ק' ב' בד"ה משבעה כו' וראיתי כתוב כו' אבל הוא סתר שם דבריו ע"ש (ע"כ):
ו סָעִיף ד (ליקוט) ונמצא במדרשות. תנחומא פ' נח ומסכת כלה מעשה בר"ע כו' והביאו במנורת המאור נר א' כלל א' חלק ב' פרק א'. אבל אינו בתנחומא ומס' כלה שלנו כידוע שחסר מהם בדפוס הרבה ועוד בתד"א סא"ז סוף פט"ז מעשה בריב"ז ועוד בז"ח רות כ"ה ד' ר' זמיראה כו' ארחב"א כה"ג אירע לר"ע (ע"כ):
ז סָעִיף ד מצוה להתענות כו'. כן משמע לכאורה ברפ"ג דשבועות ביום שמת כו' אבל ראיתי למפרשים שפירשו אותו היום דוקא וע"ל שע"ח ס"ד:
ח סָעִיף ד י"א דמומר כו'. ע"ל סי' ש"מ ס"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.