א שַׁבָּת אֵינוֹ מַפְסִיק אֲבֵלוּת וְעוֹלֶה לְמִנְיַן שִׁבְעָה, שֶׁהֲרֵי קְצָת דִּינֵי אֲבֵלוּת נוֹהֲגִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא שֶׁהֵם: תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וּרְחִיצָה. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבְּפַרְהֶסְיָא לֹא, דְּהַיְנוּ לְהָסִיר עֲטִיפָתוֹ, וְדַוְקָא כְּשֶׁהוּא מְעֻטָּף עֲטִיפוֹת יִשְׁמְעֵאלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן שפ"ו, אֲבָל קְצָת עֲטִיפָה שֶׁנּוֹהֲגִים בִּקְצָת מְקוֹמוֹת כָּל ל', אֵין צָרִיךְ לְהָסִיר בְּשַׁבָּת, הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ מִנְעָלִים בְּרַגְלָיו (מהרי"ו סִימָן ה'), וְלִלְבֹּשׁ מִנְעָלָיו, וְלִזְקֹף הַמִּטָּה מִכְּפִיָּתָהּ, וְשֶׁלֹּא לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד קָרוּעַ, אֶלָא מַחֲלִיפוֹ, וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף מַחֲזִיר קִרְעוֹ לְאַחֲרָיו; וְתַלְמוּד תּוֹרָה הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּצִנְעָא, אֲבָל לַחֲזֹר הַפָּרָשָׁה, כֵּיוָן שֶׁחַיָּב אָדָם לְהַשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר, הָוֵי כְּקוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּמֻתָּר. וְאִם קָרְאוּ אֶת הָאָבֵל לַעֲלוֹת לַתּוֹרָה, צָרִיךְ לַעֲלוֹת, שֶׁאִם הָיָה נִמְנָע הָיָה דָּבָר שֶׁל פַּרְהֶסְיָא; וְרַבֵּנוּ תָּם הָיוּ קוֹרִים אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם שְׁלִישִׁי, וְאֵרַע בּוֹ אֲבֵלוּת וְלֹא קְרָאוֹ הַחַזָּן, וְעָלָה הוּא מֵעַצְמוֹ וְאָמַר כֵּיוָן שֶׁהֻרְגַל לִקְרוֹתוֹ שְׁלִישִׁי בְּכָל שַׁבָּת, הָרוֹאָה שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה אוֹמֵר שֶׁבִּשְׁבִיל אֲבֵלוּת הוּא נִמְנָע, וְהָוֵי דְּבָרִים שֶׁל פַּרְהֶסְיָא. וְכֵן אִם הַכֹּהֵן אָבֵל וְאֵין כֹּהֵן אַחֵר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר לִקְרוֹתוֹ; אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר, אָסוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג מה"א).
ב גְרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ הֲרָגוּהוּ לִסְטִים, וּבְשַׁבָּת נִתְיָאֵשׁ מִלְבַקֵשׁ, כֵּיוָן דִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא נוֹהֵג בְּשַׁבָּת עוֹלֶה לוֹ לְיוֹם אֶחָד. הַגָּה: אִם פָּגַע יוֹם ל' שֶׁל אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת וְיוֹם כ"ט בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ לִרְחֹץ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִרְחֹץ כָּל שְׁלֹשִׁים, דְּהוֹאִיל וּמִדִּינָא שָׁרֵי לְאַחַר שִׁבְעָה, אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְמִיר כָּל ל', בִּכְהַאי גַּוְנָא שָׁרֵי מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם פ"י ופ"ו דְּיוֹם טוֹב). וְהוּא הַדִּין כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן לַחֲזֹר עַל מְקוֹמוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת וְלִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, דְּהָא נָמִי אֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג בְּעָלְמָא (כֵּן נִרְאֶה מִדִּבְרֵי מַהַרַ"שׁ), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִי' שפ"ט וש"צ; וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְחַלֵּק בֵּין רְחִיצָה שֶׁאֲסוּרָה בְּשַׁבָּת וּבֵין דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם אֵין נ"ל לְחַלֵּק בְּכָךְ.
א סָעִיף א אבל דברים שבפרהסיא. דהיינו להסיר עטיפתו אינו נוהג וצריך ללבוש מנעליו ולזקוף המטה. כו' כן ראוי להיות:
ב סָעִיף א ודוקא כו' הואיל ויש לו מנעלים ברגליו. לא ידעתי מה ענין מנעלים ברגליו לכאן דמאן דמתיר משום מנעלים ברגליו מתיר אפי' בעטיפת ישמעאלי' כדמשמע בש"ס ורמב"ן ובאמת במהרי"ו כ' דהכא מותר מטעם כיון שנוהגים בעטיפה זו גם אחר ז' ימי אבילות דלא אסרינן דבר שבפרהסיא אלא מה שאינו רק תוך ז' ואח"כ כתב דמותר ג"כ מטעם דמנעלים ברגליו עיין שם ובעט"ז השמיט האי סיומא דהואיל ויש לו מנעלים ברגליו: הב"ח בס"ס שפ"ו דמהרי"ו מיירי באותה עטיפה שהוא לבוש שקורין קאפ"א לפי מה ששמעתי שנוהגים להתעסק בה כל ל' אבל לשום הכובע לפני העינים שנוהגים במלכותינו כל ז' בלחוד דזהו נקרא עטיפה לדידן הוי פרהסיא בשבת אם לא יגביה הכובע כדרך כל אדם הילכך מיד שמתחיל הש"ץ ברכו חייב להגביה הכובע ע"כ:
ג סָעִיף א מחזיר קרעו לאחריו. והאידנא לא נהגו לדקדק בזה ואפשר דמנעלים מוכיחים עליהן וכמ"ש הגהמ"י ומביאה בית יוסף דהיכא דמנעלים ברגליו אין צריך לחזרת קרע עיין שם:
ד סָעִיף א אבל לחזור הפרשה כו'. כתוב בדרישה בשם מהרש"ל דה"ה לחזור שנים מקרא ואחד תרגום מותר ע"ש:
ה סָעִיף ב ובשבת נתייאש לבקשו כו'. דכיון דנתייאשו לבקשו הוי ליה כנקבר כדלעיל סימן שע"ה סעיף ז' ושבת עולה אפילו בתחלת המנין כדלקמן סימן ת"ב ס"ז:
א סָעִיף א מנעלים. כתב הש"ך לא ידעתי מה ענין מנעלים ברגליו לכאן דמאן דמתיר משום מנעלים ברגליו מתיר אפילו בעטיפת ישמעאלים וכ"מ בש"ס וברמב"ן. ובאמת במהרי"ו כתב דהכא מותר מטעם כיון שנוהגים בעטיפה זו גם אחר ז' ימי אבלות דלא אסרינן דבר שבפרהסיא אלא מה שאינו רק תוך ז' ואח"כ כתב דמותר ג"כ מטעמא דמנעלים ברגליו ע"ש. ובלבוש השמיט האי סיומא דהואיל ויש מנעלים ברגליו עכ"ל:
ב סָעִיף א מחזיר. כתב הש"ך והאידנא לא נהגו לדקדק בזה. ואפשר דהמנעלים מוכיחים עליהם כמ"ש הב"י דהיכא דהמנעלים ברגליו א"צ לחזרת קרע ע"ש עכ"ל:
ג סָעִיף א הפרשה. כתב בדרישה בשם מהרש"ל דה"ה לחזור שנים מקרא ואחד תרגום מותר ע"ש:
א סָעִיף א דברים שבפרהסיה. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ע"ב שכתב דמה שנוהגים העולם בע"ש תוך ז' ימי אבילות לישב על כסא וספסל וללבוש מנעלים תיכף אחר חצות היום מפני כבוד שבת טעות הוא וראוי לכל בעלי תורה למחות ולגעור באותם אנשים המקילים בדבר זה ולבטל מנהגם ע"ש ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' סמ"ך שכתב דאבל בע"ש משעה שהקהל קבלו עליהם שבת דהיינו באמירת ברכו פסק דין אבילות דאז הוא הכנסת שבת וכן נוהגין שהאבל עומד בע"ש למנחה בחליצת מנעלים חוץ לבהכ"נ וקודם שמתחיל החזן ברכו קוראים להאבל שיכנוס ונועל מנעליו וכל זה אם האבל דר במקום שמתפללין בצבור והיחיד נגרר אחר הצבור אבל אם האבל דר במקום שאין שם מנין עשרה ודאי שאין האבל רשאי להקדים לקבל עליו שבת בעוד היום גדול כדי לפטור עצמו מדיני האבילות ואף שהוא נוהג בכל שבתות השנה להוסיף הרבה מחול על הקודש אפ"ה בע"ש שבתוך האבילות אינו רשאי להסיר מעליו חיוב דיני אבילות קודם זמן מנחה קטנה שהוא ב' שעות ומחצה קודם הלילה אבל מזמן מנחה קטנה רשאי להקדים ע"ש:
ב סָעִיף א ולזקוף המטה. עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ס"ב:
ג סָעִיף א הפרשה. עבה"ט ועי' בספר בית הלל בהג"ה לבן המחבר שכתב לפ"ד הי"א בא"ח סי' רפ"ה שעד רביעי בשבת הוי לאחר שבת לענין שיקרא הסדר שמו"ת וא"כ כשישלים הז' ימי אבילות בא' או בב' אינו רשאי לקרות בשבת הסדר שמו"ת אחד שיכול להשלים עד רביעי בשבת עכ"ד ועי' בשאלות ותשובות ארבעה ט"א סי' י"א שחולק עליו וסובר דלעולם צריך לקיים המצוה כתקנה לקרות בשבת עצמו. וכתב עוד שם דאסור ללמוד משניות מסכת שבת כמנהגו בכל שבת ע"ש:
ד סָעִיף א מותר לקרותו. [עי' בתשו' ח"ס סי' שנ"ב שהאריך קצת מדוע השמיט הרמ"א הא דאיתא בהגמי"י בשם מהר"ם מרוטונבורג דטוב שיצא מבהכ"נ קודם שיקראו לתורה. ובסוף כתב מ"מ פשוט במקום דכהן רגיל לצאת מבהכ"נ כדי לקרוא ישראל במקומו א"כ גם כשהוא אבל ליכא אבילות פרהסיא כולי האי אם יוצא מבהכ"נ ומ"מ אם אינו יוצא וקורים אותו אין בכך כלום ע"ש]:
ה סָעִיף א אסור. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם רש"ל ועי' בתשו' דת אש סי' ו' שדעתו אילו כן וכתב דאם אירע לאבל בשבת שתוך ז' הוא חיוב לעלות לתורה כגון אם אשתו יולדת או שהוא יא"צ מותר לעלות לתורה דאם אינו עולה יהיה אבילות דפרהסיא ע"ש:
ו סָעִיף ב לרחוץ. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל לענין גלוח ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סוס"י קמ"ח שכתב דלהאוסרים גילוח ה"ה ליטול צפרניו בסכין אסר ופסק כן ע"ש. ועי' בתשובת תשואת חן סי' ל"ג שהאריך בזה והעלה דמי שאין לבו נוקפו יכול לסמוך ולהקל לכבוד שבת אף בגילוח עיין שם:
א סָעִיף א שהרי קצת כו'. טור ולכאורה תמוה שאפילו בי"ט נמי תעלה אבל כבר תי' תוס' כ"ג ב' ד"ה מ"ד. ובתוס' הרב מקשה כו' ודברי הטור הוא כפי' ה"ר ר' שמעון שם בתוס' ע"ש:
ב סָעִיף א דהיינו כו'. הרי"ף וש"פ דפסקו כשמואל משום דר"נ ס"ל כוותיה שם וכן ר' יוחנן שם דאמר ל"ש כו' ולא כתוס' שם ד"ה שמואל כו':
ג סָעִיף א ודוקא כו' הואיל כו'. זה כתב מהרי"ו בטעם ב' אבל בטעם הראשון כתב משום דכל שבתוך ל' מותר אף בשבת וכמש"ל סי' שצ"ט ס"א (בס"ק ד') ובלא"ה כיון שאינו כעטיפת הישמעאלים מותר דשמואל ל"פ ארב אלא משום דשמואל לטעמיה כו' וכ"כ המרדכי וז"ל עטיפת הראש דבר של צנעה הוא ולא כעטיפת הישמעאלים אלא כיסוי הראש לבד כדאביי דאשכחא לרב יוסף ולטעמא דמנעלים ברגליו אפילו כעטיפת הישמעאלים מותר כמש"ש ושמואל לטעמיה כו' אר"י ל"ש כו' וכן בפרקי ר"א והביאו הרא"ש סי' צ"ג הולכין בשבת כו' הנכנס לשער אבלים והיה שפמו כו' ובש"ע השמיט דין זה דמנעלים ברגליו והא דרב יוסף ועבב"י בזה כמה שיטות:
ד סָעִיף א וללבוש מנעליו. מדינא דגמרא רשות וחייב בחליצת אלא ממ"ש (שם) מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כ"ע כו' והשתא כ"ע הולכין בסנדל. הרא"ש:
ה סָעִיף ב גררתו כו'. עתוס' י"ז ב' ד"ה בשחל כו':
ו סָעִיף ב אם פגע כו'. כמש"ש ומודים חכמים כו' אע"ג דאין מקצת יום ככולו לדידהו ה"נ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.