א הַמְלַקֵט עַצְמוֹת אָבִיו, אוֹ שֶׁל שְׁאָר קְרוֹבִים שֶׁמִּתְאַבְּלִים עֲלֵיהֶם, מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם כֻּלוֹ, בְּכָל הַדְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים בְּאָבֵל, בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה וַעֲטִיפַת הָרֹאשׁ וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וּרְחִיצָה וְסִיכָה; וְלָעֶרֶב אֵין מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם, אֲפִלוּ צְרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ. הָיָה עוֹמֵד וּמְלַקֵט, וְחָשְׁכָה לוֹ, מֻתָּר בַּיּוֹם שֶׁלְאַחֲרָיו. לְפִיכָךְ אֵין מְלַקְטִין אוֹתָם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִמְצָא שֶׁלֹּא הִתְאַבֵּל עַל לִקוּט עַצְמוֹת אָבִיו. וְאֵין אֲנִינוּת בְּלִקּוּט עֲצָמוֹת, רַק חָל עָלָיו אֲבֵלוּת מִיָּד (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ב כָּל שֶׁקוֹרֵעַ עָלָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, קוֹרֵעַ עָלָיו בִּשְׁעַת לִקוּט עֲצָמוֹת. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מִתְאַחֶה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, אֵינוֹ מִתְאַחֶה בִּשְׁעַת לִקוּט עֲצָמוֹת.
ג עֲצָמוֹת, אֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה, אֲבָל אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם תַּנְחוּמִין לְעַצְמָם. וְאֵין מַבְרִין עֲלֵיהֶם בְּחֶבֶר עִיר, אֲבָל מַבְרִין עֲלֵיהֶם בְּבֵיתוֹ. וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם קִינָה וּנְהִי, אֲבָל אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם קִלוּסִין. דְּהַיְנוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל מֵת, וּמְשַׁבְּחִין לְהקב"ה שֶׁמֵּמִית וּמְחַיֶּה (בַּטּוּר תִּמְצָא מְבֹאָר).
ד אֵין מְלַקְטִין עַצְמוֹת אָבִיו בַּמּוֹעֵד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַצְמוֹת שְׁאָר קְרוֹבִים.
ה שָׁמַע שֶׁהַיּוֹם לִקְטוּ עַצְמוֹת אֶחָד מִקְרוֹבָיו שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם, מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. אֲבָל שָׁמַע שֶׁנִּלְקְטוּ אֶתְמוֹל, אֵין מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי).
ו אֵין מְפָרְקִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְלֹא מַפְסִיקִין אֶת הַגִידִים.
ז לִקוּט עֲצָמוֹת אֵינוֹ אֶלָא מִשֶּׁיִּכְלֶה הַבָּשָׂר; כָּלָה הַבָּשָׂר, אֵין הַצּוּרָה נִכֶּרֶת בָּעֲצָמוֹת, לְפִיכָךְ יָכוֹל לְלַקֵט בְּיָדוֹ עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ; וְאַף עַל פִּי כֵן נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁלֹּא יִלְקְטֵם הוּא עַצְמוֹ, מֵהַהִיא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק דִּבְסָמוּךְ.
ח מְלַקֵט אָדָם עַצְמוֹת שְׁנֵי מֵתִים כְּאֶחָד בְּרֹאשׁ אֲפַרְסְקָל מִכָּאן, וּבְרֹאשׁ אֲפַרְסְקָל מִכָּאן, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. ר"א אוֹמֵר: סוֹף אֲפַרְסְקָל לְהִתְעַכֵּל, וְסוֹף עֲצָמוֹת לְהִתְעַכֵּל, וְנִמְצְאוּ עַצְמוֹת שְׁנֵי מֵתִים מִתְעָרְבִים, אֶלָא מְלַקְטִין וְנוֹתְנִין כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל אֲרָזִים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק: כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: מִתְּחִלָה קִבְרוּנִי בְּבִקְעָה, וּלְבַסוֹף לְקֹט עַצְמוֹתַי וּתְנֵם בָּאֲרָזִים, וְאַל תִּלְקְטֵם אַתָּה בְּיָדְךָ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּזוּיוֹת עָלֶיךָ.
ט הַמְלַקֵט עֲצָמוֹת, וְהַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, וְהַמּוֹלִיךְ אוֹתָם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, פָּטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָה וּמֵהַתְּפִלִין, וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת, לֹא שְׁנָא עַצְמוֹת קְרוֹבִים לֹא שְׁנָא עַצְמוֹת רְחוֹקִים, בֵּין אִם הוּא בִּסְפִינָה אוֹ בַּדֶּרֶךְ, וַאֲפִלוּ אִם הֵם מְלַקְטִים רַבִּים. וְאִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, לֹא יַחְמִיר, מִפְּנֵי כְּבוֹד עֲצָמוֹת.
י הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֵם בְּשַׂק אוֹ בְּדִסְקִיָּא וְיַנִּיחֵם עַל הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן; אֲבָל אִם מַפְשִׁילוֹ לַאֲחוֹרָיו עַל הַחֲמוֹר, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגַנָּבִים וְהַלִסְטִים, מֻתָּר. הַגָּה: וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה; דְּיִסְפַּד, יִסְפְּדוּנֵהּ; דְּיִקְבַּר, יִקְבְּרוּנֵהּ; דְּיִטְעֹן, יַטְעִינֵהּ; דְּיִדַּל, יַדְלוּנֵהּ; וְגָדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁנִּתַּן לַצַּדִּיקִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר ג' כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאָכִים נוֹתְנִים לוֹ שָׁלוֹם. (הַכֹּל בַּטּוּר וְהָרֹא"שׁ וְכָל בּוֹ) (וְאוֹמְרִים יָבֹא שָׁלוֹם כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ). בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים. (יְשַׁעְיָה כה, ח').
א סָעִיף א ואין אנינות כו'. כלומר שיאסר קודם שיקברו העצמות באכילת בשר ושתיית יין כדין אונן לעיל סימן שמ"א אלא מיד חל עליו האבלות אף קודם שקברם וע"ל סימן שע"ה ס"ז. כהן אינו רשאי ללקוט עצמות אביו דשמא נחסר אביו סא"ז מ"ו פירוש אם נחסר כל שהוא מאביו אסור ליטמא לו כדלעיל סוף סי' שע"ג עכ"ל דרישה:
ב סָעִיף ז אינו אלא משיכלה הבשר. כלומר לענין זה שילקטם הוא בעצמו וכדמפרש ואזיל אבל אה"נ דאף כשלא כלה הבשר חייב להתאבל כל היום כדלעיל סימן שע"ה סעיף ז' ודוק:
ג סָעִיף ט ואפי' הם מלקטים רבים. דוקא מלקטים רבים אבל משמרים רבים זה משמר וזה קורא וכמ"ש בא"ח סימן ע"א ס"ד:
ד סָעִיף י מפני שנוהג בהם כו'. עיין לעיל סימן רפ"ב סעיף ג':
א סָעִיף א אנינות. כלומר שיאסר קודם שיקברו העצמות באכילת בשר ושתיית יין כדין אונן לעיל סי' שמ"א אלא מיד חל עליו האבלות אף קודם שיקברם ע"ל סי' שע"ה ס"ז. כהן אינו רשאי ללקט עצמות אביו דשמא נחסר אביו סא"ז פי' אם נחסר כל שהוא מאביו אסור ליטמא לו כדלעיל ס"ס שע"ג דרישה עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף ז משיכלה. כלומר לענין זה שילקטם הוא בעצמו כדמפרש ואזיל אבל אה"נ דאף כשלא כלה הבשר חייב להתאבל כל היום כדלעיל סי' שע"ה ס"ז. ש"ך:
ג סָעִיף ט רבים. כתב הש"ך ודוקא מלקטים רבים אבל משמרים רבים זה משמר וזה קורא וכמ"ש בא"ח סי' ע"א ס"ד (ודין מקום הקבר שנלקטו ממנו העצמות אם מותר לקבור בו מתים אחרים ע"ל סי' שס"ג ושס"ד. וע' בתשו' ש"י שאלה פ"ז):
ד סָעִיף י שנוהג. ע"ל סי' רפ"ב ס"ג. והרחמן יגדור פרצת עמו ישראל וינחם אותם בבנין ירושלים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:
א סָעִיף א המלקט עצמות. [עי' בתשובת חתם סופר סי' שנ"ג שכתב ע"ד קברות ישנות שאינם משומרות כי שולטין במתיהם וגם שטף מים רבים אליו יגיעו ורוצים לפנותו אל בית הקברות חדשה פשוט דמצוה לפנותו כמ"ש הרב ר"ס שס"ג וגם זה פשוט שצריכים הקרובים לקרוע ולהתאבל ביומו וכל היודע כי יפנו היום עצמות קרוביו פטור מכל המצות עד שהביאם למנוחתם בקבר ואחר הקבורה מתאבל עד הערב וחייב לקרוע בשעת פינוי או בשעת שמועה אבל טוב לעשות תקנה ואיסור שלא להודיע לשום אדם שהגיע היום פינוי עצמות קרוביו רק בעלי ח"ק ג"כ יבררו כל יום ביומו אנשים שלא יגיע לקרובי עצמם ביום ההוא והוא מג"ח דהתורה חסה על ישראל וביטול זמניהם ושוב אחר שנעשה תקנה זו בפומבי ע"י הרב ובד"צ שוב אם יארע שאמר לו עד א' כן א"צ להאמינו כיון שהוא עבריין ועובר על תקנת הקהל. ומ"ש מהר"ם פישלש בתשובת נו"ב קמא סי' פ"ט (הובא קצת לעיל ר"ס שס"ג) א' מהטעמים שלא יפנו העצמות מפני ביטול מצות באותו היום ולא כתב אותה תקנה הנ"ל היינו לפי שהיה עיר קטנה וביום א' החל וכלה כל העצמות הקבורים א"כ באותו היום ידעו כל בני העיר כו'. ובענין קבורת העצמות שאם יקברו כל מת בפ"ע ימלאו קברות החדשה בעצמות ולא ישאר מקום שם קבר הנה לשון הטור (והש"ע לקמן ס"ח) ונותן כ"א לעצמו בארון של ארזים. הפרישה הוכיח דליכא קפידא בקבורתם בגומא א' דדוקא בעירוב עצמות קפיד רבי עקיבא אבל אם לא יתערבו ויהיו מונחים עצמות מב' מתים בגומא אחת ליכא קפידא ומה שאמר ר"ע להניחם בארון ארזים היינו להניח בארון א' עצמות כמה מתים כל גל בפ"ע כו' ואף אם לא יהיה כן כוונת הטור לדינא נ"ל כי דברי הפרישה נכונים. ומהיות טוב יעשו ארון ארוך ובין כל עצמות מת א' יעשו בתוכו מחיצה של עפר דק וטוב יותר של חרס או רעפים שאינו ממהר להתעכל שאף אם יתעכלו נסרי הארון ויפלו העצמות לחוץ יהיו מובדלים במחיצה הנ"ל. ואם רוצים יכולים להעמיק הגומא אך באופן שלא יגיעו שם מים ויכולים לעשות כמה ארונות זע"ז בהפסק עפר בתנאי שתהיה המחיצה המפסקת בין עליונה ותחתונה מעובה קצת יותר באופן שלא יכבד משא העצמות העליונה על התחתונים דא"כ הוי גנאי יותר מדאי ובארוך עצמו יכולים לעשות הפסקות מחיצות של חרסים כנ"ל אבל בגובה בין ארון לארון צריך דוקא הפסק עפר שראוי שיתעכל כל העליון אבל להפסיק במחיצה של חרס בגובה אינו נכון דאינו ממהר להיות עפר ומצוה שיעשה עפר כמ"ש הטור וב"י סי' שס"ג ע"ש באריכות]:
ב סָעִיף ה עצמות א' מקרוביו. [עי' בתשובת חתם סופר סי' שנ"ה דאשה שמת במלה ונשאת לאחר ואח"כ ליקטו עצמות בעלה הראשון אינה מחויבת להתאבל ביום ליקוט עצמות. ואפילו גוף האבילות כגון שמת ונתייאשו לקברו אחר שכבר נשאת לאחר עי' סי' שע"ה ס"ו אפשר שאינה מתאבלת ומכ"ש יום ליקוט עצמות דנשואין שניים מפקיעים קורבת הראשון לגמרי כו' וממילא שאינה ראויה להראות אבילות על בעל הראשון בפני בעלה השני ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ע"ש]:
א סָעִיף א (ליקוט) המלקט כו' עד סוף הסימן ערא"ש פ"א סי' יו"ד י"א י"ב ופ"ג סי' ק"ג (ע"כ):
ב סָעִיף ב (ליקוט) כל שקורע כו'. עד ס"ט הכל בא"ר פי"ב:
ג סָעִיף ט המלקט כו' שם רפי"ג וכת"ק (ע"כ):
ד סָעִיף ט בין כו'. הכל דלא כתנאים דשם דכולהו יחידאי נינהו והלכה כת"ק לבד. הרמב"ן והרא"ש ומ"ש ואפילו הם כו' היינו דלא כר' נתן וצ"ל דגריס להיפך אם יש חבילה עמהם חייב אבל גירסת הרא"ש פטור וכ"ה בתה"א אבל גורס קבלה עמהם ועיין תפארת שמואל וצ"ע (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.