א נִקְּבוּ הַדַּקִּין, טְרֵפָה, וַאֲפִלּוּ לֵחָה שֶׁבָּהֶן סוֹתַמְתָּן, אֵינָהּ סְתִימָה, וַאֲפִלּוּ הִיא דְּבוּקָה בָּהֶן הַרְבֵּה עַד שֶׁאֵין יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי הַדְּחָק. וְאִם חֵלֶב טָהוֹר סוֹתֵם, כְּשֵׁרָה. שֶׁכָּל חֵלֶב טָהוֹר סוֹתֵם, טָמֵא אֵינוֹ סוֹתֵם, חוּץ מִקְּרוּם שֶׁעַל הַלֵּב וְחֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא (פי' מְעִי הַדָּבוּק בְּפִי הַטַּבַּעַת) שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם טְהוֹרִים אֵינָם סוֹתְמִים. וְחֵלֶב חַיָּה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ אָסוּר בִּבְהֵמָה, אֵינוֹ סוֹתֵם, וְהָעוֹף כָּל שֻׁמָּן שֶׁלּוֹ סוֹתֵם. הַגָּה: וְאֵינוֹ סוֹתֵם אֶלָּא בְּאוֹתוֹ אֵבָר שֶׁהַשֻּׁמָן דָּבוּק בּוֹ בְּתוֹלַדְתּוֹ, אֲבָל אִם סוֹתֵם נֶקֶב שֶׁל אֵבֶר אַחֵר לֹא מִקְרֵי סְתִימָה, וּטְרֵפָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וְהָרַשְׁבָּ"א).
ב יָצְאוּ הַדַּקִּין לַחוּץ וְהֻחְזְרוּ מֵאֲלֵיהֶן, כְּשֵׁרָה. וְאִם הֶחֱזִירָן, אִם נִתְהַפְּכוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְּבוּ, טְרֵפָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזִירוּהָ כְּמוֹת שֶׁהָיוּ אַחַר שֶׁנֶּהֶפְכוּ, וְאֵינָהּ חַיָּה; וְהוּא הַדִּין אִם לֹא יָצְאוּ וְנִמְצְאוּ מְהֻפָּכִין, טְרֵפָה (ל' רַמְבַּ"ם פ"ו מה"ש דט"ו). הַגָּה: וְכֵן אִם נִמְצְאוּ הַמֵּעַיִם בֵּין עוֹר לַבָּשָׂר וְנִמְצָא תָּפוּר שָׁם, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיָּצְאוּ וְנִתְהַפְּכוּ. אֲבָל אִם לֹא נִמְצָא שָׁם תְּפִירָה, וְלֹא נִכַּר שָׁם שֶׁנִּקְרַע, וְלֹא הָיָה נִכָּר בָּהּ שׁוּם רִעוּתָא, כְּשֵׁרָה (א"ו הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ה וְהַגָּהַת ש"ד סִי' פ"ח בְּשֵׁם ראבי"ה).
ג הַדְרָא דְּכַנְתָּא (פי' הַמֵּעַיִם דַּקִין שֶׁסוֹבְבִין סָבִיב לַשֻּׁמָּן שֶׁלָּהֶם הַנִּקְרָא אינטר"יליא) שֶׁנִּקַּב אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, כְּשֵׁרָה, שֶׁחֲבֵרוֹ מֵגֵן עָלָיו. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִקַּב לְכַנְתָּא, שֶׁהַכַּנְתָּא חֵלֶב טָהוֹר הוּא וְסוֹתֵם.
ד מַחַט שֶׁנִּמְצָא בַּדַּקִּים, טְרֵפָה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִקַּב.
ה חַלְחֹלֶת, וְהוּא מְעִי הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּלֹא עִקּוּם וְהָרְעִי יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, אִם נִקַּב בְּמַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה כְּמוֹ שְׁאָר מֵעַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנִּקַּב לַחֲלַל הַבֶּטֶן; אֲבָל אִם נִקַּב בְּמָקוֹם שֶׁהוּא דָּבוּק בֵּין הַיְרֵכַיִם, כָּשֵׁר, וַאֲפִלּוּ נִטַּל כָּל מָקוֹם הַדָּבוּק בֵּין הַיְרֵכַיִם כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ כִּמְלֹא אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת בַּשּׁוֹר הַגָּדוֹל, וּבַדַּקָּה לְפִי שִׁעוּר זֶה, הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ. וְאִם בְּאוֹתָם אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת נִקַּב, יֵשׁ אוֹסְרִים בְּמַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ מַכְשִׁירִים עַד שֶׁיִּנָּטֵל רֹב רָחְבּוֹ.
ו אִם סִרְכָא יוֹצֵאת מֵהַדַּקִּין אוֹ מֵאַחַד מִשְּׁאָר אֵבָרִים שֶׁנְּקוּבָתָן בְּמַשֶּׁהוּ וְנִסְרֶכֶת לַדֹּפֶן אוֹ לְמָקוֹם אַחֵר, כָּשֵׁר, דְּלָא אַשְׁכְּחָן בּוּעָה וְסִרְכָא אֶלָּא בָּרֵאָה. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְדַקְדֵּק שֶׁלִּפְעָמִים יִמָּצְאוּ בּוּעוֹת הַרְבֵּה וְעַל יָדָן נִסְתְּמוּ הַמֵּעַיִם וְאָז הוּא טְרֵפָה. וְיֵשׁ לִבְדֹּק עַל יְדֵי קַשׁ אוֹ נוֹצָה אִם נִסְתְּמוּ (גַּם זֶה שָׁם).
א סָעִיף א ואפילו ליחה כו'. הוא הגלד העשוי כצמר מבפנים וגוררים אותו בחוזק מהם וכתבו הפוסקים דה"ה אפי' עלה קרום ונסתם אינו קרום דבכל הנקובים אין הקרום סותם וכ"כ לעיל סי' ל"ו ס"ק ו':
ב סָעִיף א ואם חלב טהור כו'. מדברי התוס' פא"ט (דף מ"ט ע"ב) והפוסקים במה שכתבו בשם ר"י על מחט שנמצא בקורקבן וניקבה הכיס שלו וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר עכ"ל מבואר דאפילו מחט תחוב בנקב וחלב טהור סותם כשר:
ג סָעִיף א כשרה. וכתב באו"ה כלל נ"ב דין ה' דוקא בדבר שנקיבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו כמו נקיבת הטחול אין מועיל בו סתימת חלב או בשר עכ"ל ומביאו בת"ח סוף כלל צ"ו אבל בד"מ מסיים בדברי או"ה כמו בטחול אינו סותם אם ניקב בסומכיה דהא יש גם לנקיבתו שיעור שצ"ל מפולש ע"כ ולא ידעתי מה חילוק בין נקיבת הטחול לשאר נקבים דכולן צריכים להיות מפולשים או נקובים לחלל כשיש להם חלל דהוי כמפולש כדמשמע בתוספות והר"ן והרא"ש עכ"ל ד"מ. ול"נ דה"ק דטחול כיון דאי אשתייר ביה כעובי דינר זהב כשרה כדלעיל סי' מ"ג א"כ אינו פוסל אלא כשלא נשתייר כעובי דינר זהב א"כ כשניקב לא מהני סתימה דדלמא אינו סותם כ"כ כעובי דינר זהב וכן כל דבר שיש שיעור לחסרונו ול"ד לחלחולת דסעיף ה' דאע"ג דיש שיעור לחסרונו כשרה בין הירכיים ואע"ג דמשמע מדברי רש"י פא"ט (דף מ"ג סוף ע"א) דהיינו נמי מטעמא דקיי"ל בשר סותם יש לומר דהתם שאני הואיל ודרך המאכל הוא לירד למטה אם כן כשהירכיים מעמידין אותה שוב אינו יוצא לחלל הגוף ויורד למטה כטבעו משא"כ הכא:
ד סָעִיף א שכל חלב טהור סותם. וכב"י וד"מ דה"ה בשר נמי סותם כמו הדרא דכנתא דבסמוך סעיף ג' וכדאמרינן גבי ריאה בסימן ל"ו ס"ו דהיכא דניקב סמפונא דריאה לבשר סותם ע"ש והכי אמרינן לעיל סימן ל"ט סי' י"ח גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה מיהו היינו דוקא בבשר שאצלו בתולדתו דאל"ה לא עדיף משומן דאינו סותם בכה"ג כמ"ש הרב בהג"ה:
ה סָעִיף א חוץ מקרום שעל הלב. הוא טרפשא דלבא ועיין לעיל סימן מ' ס"ק ב':
ו סָעִיף א הכרכשתא. הוא החלחולת שבסעיף ה' והטעם לפי שחלב שעל הלב והכרכשתא אינם מהודקים בו שפיר וה"ט נמי דחלב טמא שהוא ג"כ אינו אדוק היטב:
ז סָעִיף א והעוף כל שומן שלו סותם. דעוף לא מצינו כנגדו טמא וע"ל סימן מ"ט ס"ב:
ח סָעִיף ב ואם החזירן אם נתהפכו כו'. משמע כל שידוע שלא נתהפכו כשרה וכ"כ הטור אבל אם החזירן ולא הפך בהם כשרה עכ"ל וכ"כ בס' ל"ח דף קע"א ע"ב ומסיק דאם אותו שהחזירן לא מסיק אדעתיה לדקדק בזה וכה"ג חיישינן דנתהפכו אלא דהיכא דידוע שלא נתהפכו כשרה כו':
ט סָעִיף ב וה"ה אם לא יצאו כו'. ודעת ראבי"ה שמביא בהגהת ש"ד סי' פ"ח ומביאה רנ"ש בא"ו שלו דאם לא יצאו לחוץ כשר בין נתהפכו ע"י עצמם בין ע"י אחר וכן דעת מהרש"ל פא"ט סי' צ"ח ע"ש:
י סָעִיף ב אבל אם לא כו'. וכתוב בס' ל"ח שם מעשה בא לידי בתרנגול מסורס שלא היה ניכר בו שום קרע ולא תפירה ובני מעיו היו מקצתן דבוקין בבשר וסמוכים לעור אמרתי שהוא בכלל הא דכתב שלא יהא ניכר בו שום ריעותא וכיון שיש כאן ריעותא הטרפתיו דידים מוכיחות שנקרע וסירוסו מוכיח ג"כ עליו שלא היה לו ביציו ומדלא פי' שבודקים אם נתהפכו משמע קצת דאין לסמוך על הבדיקה בזה עכ"ל ולפע"ד נראה דמ"ש הר"ב ולא היה ניכר בה שום ריעותא אין ר"ל שלא יהא ניכר שום ריעותא עכשיו שהרי אין לך ריעותא גדול מזה מה שנמצאו המעיים בין עור לבשר ועוד דא"כ הל"ל ולא יהא ניכר ריעותא אלא ר"ל שלא היה ניכר ריעותא מחיים דהיינו שהלכה בטוב קודם שחיטה דליכא למיחש משום ריסוק אברים ונפילה וכן הוא באו"ה להדיא שממנו מקור דין זה:
יא סָעִיף ד מחט שנמצא בדקין. חיישינן כדחיישינן במרה מתוך שהולכין בהיקף וקרומן רך יש לחוש שמא אוכלים ומשקים דחקוהו וניקבה ובנקב משהו אין להם בדיקה (כדלקמן סימן נ"א) עכ"ל הר"ן ובד"מ כתב ונ"ל דמאן דמכשיר במרה (הם התוספות והרא"ש והמרדכי כמבואר בב"י סי' מ"ב ע"ש מיהו אנן קי"ל לאסור במרה וכדלעיל ס"ס מ"ב ע"ש) מכשיר ג"כ כאן וכן בש"ד סימן צ"ג בהג"ה בשם א"ז ובאו"ה כלל נ"א דין כ"ב מעשה היה ונמצא מחט בדופני הדקין לארכן ולא ניקבו לחוץ והכשירו זקני הדור דאורחיה הוא ליכנס דרך חלל הושט עכ"ל ובהג"ה באו"ה שם בשם הגאונים דכשר אם נמצא בדקין כל שאינה תחובה בדופן הדקין אמנם דעת האו"ה צ"ע דלגבי מרה כתב שנוהגים להטריף וכאן מכשיר עכ"ל ד"מ. ול"נ דדעת האו"ה לחלק דדוקא במרה חיישינן כיון דלית לה דוכתא למיפק אלא מונחת במרה כל שעה משא"כ בדקין וחילוק זה איתא בב"ח ומביא ג"כ הסמ"ק דמתיר ופסק להתיר בהפסד מרובה וכ"כ מהר"מ מטיקאטי"ן בגליון הר"ן דנראה להכשיר בדקין כשנמצא בהן לארכן:
יב סָעִיף ה ארבע אצבעות כו'. הוא פי' בטדא דתורא בש"ס ויש פוסקים מפרשים בטדא דתורא היינו ב' אצבעות ומביאם ב"י וכן לקמן סימן נ"ו סעיף ה' בשם יש מי שאומר ע"ש:
יג סָעִיף ה ובדקה כו'. כתב ראב"ן סי' רמ"ז ובדקה דהיינו צאן כשיעור קישור החיצון של אצבע הגדולה דהיינו ב' אצבעות עכ"ל וברוקח סימן שפ"ה בשור ד' אצבעות בדיבוק בנקב וב' לשה ואחד לגדי וטלה כשר אבל שלא במקום הדבוק במשהו טרפה ע"כ:
יד סָעִיף ה יש אוסרים כו'. בספר ל"ח דף קס"ב ע"א פסק להקל וכתב ואע"ג דבש"ע לא הכריע היינו מפני דאשתמיט ליה להב"י דברי ר' ירוחם (נט"ו סוף אות י') דכתב דהעיקר כהמכשירים ויש לנו לילך אחר המכריעים האחרונים שהם הטור ור' ירוחם עכ"ל ולפעד"נ דגם הב"י ראה דברי ר' ירוחם ואפ"ה לא הכריע להקל משום דהטור ור' ירוחם הם תלמידי הרא"ש הנמשכי' תמיד לשטת הראש ואין ראיה מהכרעתם וכן דעת הרשב"א בספר משמרת הבית דף ל"ו לאיסור וכ"פ הב"ח וכ"נ דעת הרוקח שהבאתי בס"ק שלפני זה מיהו במקום הפסד מרובה יש להכשיר עד רובו שכן הוא ג"כ דעת הרא"ה בס' ב"ה שם וכן מבואר דעת הר"ן לפי' הב"ח (אלא שהב"ח הגיה בדברי הר"ן ובספרי כתבתי שא"צ להגיה כלל ע"ש) וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן נ"ט:
טו סָעִיף ה רוב רחבו כו'. ל' הטור עד שינטל הרוב של הד' אצבעות וכב"י בשם מהר"י ן' חביב אל תטעה במ"ש כשר עד שינטל הרוב של הד' אצבעות ותחשוב שר"ל רוב האורך אלא האמת שבכל הד' אצבעות שהוא פי' כדי תפיסה ניקב במשהו כשר ניקב ברוב רחבו טרפה ור"ל עד שניטל הרוב במקום הנקרא תפיסה שהוא ד' אצבעות וכ"כ רבינו ירוחם בס' אדם עכ"ל ור"ל שאל תטעה לומר מדכתב הרוב של ד' אצבעות ולא כתב סתמא דר"ל דלא מיטרף בניקב ברוב רחבו אלא דוקא ברוב אורך הד' אצבעות דהיינו בניקב ב' אצבעות ומשהו לאורך דאי ר"ל דברוב רחבו נמי מיטרף הל"ל עד שינטל הרוב של אותו כדי תפיסה דהא יכול להיות שלפעמים רוב רחבו הוא פחות או יותר משתי אצבעות ומשהו אלא האמת דברוב רחבו נמי מיטרף והא דקאמר הרוב של ד' אצבעות ר"ל של אותו כדי תפיסה דהוא נקרא ד' אצבעות בכל מקום שנקבו אותן הד' אצבעות דהיינו אותו כדי תפיסה בין לארכו בין לרחבו טרפה וכ"כ ר' ירוחם נט"ו סוף אות י' וז"ל והר' יונה פירש דנקיבתו ברובו וכן עיקר ולפ"ז יש ג' חילוקים מה שלמעלה מדבוק הירכים נקיבתו במשהו ובדבוק הירכים אפילו ניטל כשרה ודוקא שתשאר ממנו כדי תפיסה ואותה כדי תפיסה עצמו נקיבתו ברובו עכ"ל הרי שלא הזכיר לשון של ד' אצבעות כדי שלא תטעה לפרשו באורך אלא כתב ל' של אותו כדי תפיסה וכתב סתמא נקיבתו ברובו משמע בכל מקום שניקב ברובו טרפה בין באורך בין ברוחב וכל זה ברור ולא הוצרכתי להאריך רק מפני שקצתם הבינו דברי מהר"י ן' חביב הנ"ל בע"א גם דברי הפרישה אינם נכונים ע"ש ודו"ק גם בס' ל"ח שם כתוב וז"ל ולא ראיתי שס נט"ו סוף אות י"א אשר יאמר עליו כי הוא זה שמפרש רוב רחבו עכ"ל. ולפי מ"ש א"א לפרש בשום פנים דברי רבינו ירוחם דר"ל דוקא רוב ארכו וק"ל וכ"כ בד"מ ובב"ח בשם מהר"י ן' חביב דטרפה אפילו ברוב רחבו ולא בעינן רוב ארכו:
טז סָעִיף ו אם סרכא כו'. ע"ל סי' ל"ז וסי' מ"ב ס"א בהג"ה ובמ"ש שם:
יז סָעִיף ו ומ"מ יש לדקדק כו'. וכתב בד"מ בשם הגהת או"ה שם יש לחתוך הבועות ולראות אם יש בהן לחות הוי לקותא וטרפה ותרנגולים שיושבים על הביצים להוציא אפרוחים יש להחמיר בהן יותר מבשאר עופות מכח חלישותן עכ"ל הג"ה עכ"ל ד"מ וכן הוא בספר אפי רברבי וכן מצאתי בהגהת ש"ד דקוסטנדינא ומביאה מהרש"ל בא"ו שלו סי' צ"ו ונראה דמ"ש אם יש בהן לחות הוי לקותא וטרפה ר"ל בענין שהבשר שתחתיו רע דהוי כנתמסמס כדלקמן ס"סנ' אבל כשהבשר שתחתיו יפה אין טעם כלל לאסור וכ"נ מדברי מהרש"ל שם להדיא ע"ש:
א סָעִיף א ואם חלב טהור סותם. ה"ה בשר שסותם כמ"ש הרמב"ם שהבאתיו סי' מ"ח סעיף ב' וכתב באו"ה כלל נ"ב וז"ל ודוקא בדבר שנקובתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקובתו ולחסרונו כמו נקובת הטחול אין מועיל בו סתום חלב או בשר עכ"ל ובד"מ הביא זה בלשון זה כמו בטחול אינו סותם אם ניקב בסומכיה דהא גם לנקובתו שיעור שצ"ל מפולש ע"כ וכ' עליו ד"מ ולא ידעתי מה חילוק יש בין ניקב הטחול לשאר נקבים דכולם צריכים להיות מפולשים או ניקב לחלל אם יש לו חלל דהוה כמפולש כמ"ש התוס' פא"ט עכ"ל. ותמהני עליו על אשר לא ירד לסוף דעת או"ה כי דבריו נכונים דבכל נקב מפולש שאיסורו במשהו מהני אם נסתם עליו חלב או בשר דהא בכל שהוא שאינו מפולש סגי כמו שמצינו בקורקבן שאפילו השומן סותמו כשר משא"כ בטחול שאין הכשר באינו מפולש ונשאר שלם במשהו למעלה אלא צריך שיהיה נשאר חלק גדול בסומכיה למעלה דהיינו כעובי דינר בזה לא מועיל סתימת חלב או בשר אלא מן בשר הטחול עצמו צריך שיהיה כעובי דינר וזהו שכתב או"ה לפי נוסחת רמ"א שיעור שצריך להיות מפולש פי' שיש שיעור למה שיהיה נשאר ובלאו אותו השיעור הוה כמפולש וכנ"ל להלכה דבטחול לא מועיל סתימה כעובי דינר כלל והוא דבר פשוט לענ"ד:
ב סָעִיף א שעל גבי הכרכשתא. פי' שקורין טבחיא חלב שעליה נעשה קרטין קרטין כעין חטים עגולים ע"כ אינו סותם וכן שומן הלב עשוי ככובע ועיין ר"ס מ' שאפי' שומן של הלב אינו סותם לפי דעת או"ה ורמ"א:
ג סָעִיף א באותו אבר שהשומן דבוק בו. אבל בבשר נראה פשוט שסותם אפי' בשל אבר אחר שהרי מצינו גבי ריאה שנקבה ודופן סותמתה דכשר לפי דין התלמוד:
ד סָעִיף ד דחיישינן שמא ניקב. פי' כיון שהולכין בהקף אמרי' דאוכלין דחקוה ונקבוה זה דעת הר"ן אבל בהג"ה ש"ד סי' צ"ב בשם א"ז ובאו"ה כלל נ"א כתבו וז"ל מעשה שהיתה מונחת באורך הדופן של הדקין והכשירוה זקני הדור דאורחיה הוא ליכנס דרך החלל של ושט וחוזר ונכנס כך דרך בני מעים אבל אם נמצא כעין זה בדופני בית הכוסות אפילו באורך הדופן טרפה כיון דחללה רחב אם איתא שדרך הושט נכנס על הפרש איבעי ליה לאשתכוחי עכ"ל וכ"כ בסמ"ק ודבר זה נעלם מן הב"י מדלא הביא רק דעת הר"ן לחוד ואחר זה נמשך כאן בש"ע וכתב בד"מ דמאן דמכשיר במרה מכשיר נמי בדקין ותמה על או"ה דכאן פסק להכשיר ובמרה פסק להטריף ורש"ל הביא הג"ה ש"ד בא"ו שלו ובספרו פי' דהך באורך הדופן היינו שאורך המחט מונח בדופן וכתב מו"ח ז"ל דבהפסד מרובה יש להקל בדקין כמו הנך רבוותא ושוב ראיתי בהג"ה או"ה שכתוב וז"ל אך בתשובת הגאונים לא נקט אלא נמצא לאורך הדקין כדרך המאכל ולא נקט תחובה עכ"ל וע"כ נ"ל דאף במונחות בחלל הדקין אם ראינו שעשה אפילו קצת נקב יש לאסור כדעת הר"ן אפי' למ"ש רמ"א בסימן מ"ח ס"ז בהמסס דבהפסד מרובה יש להתיר בניקב מצד א' הכא חמיר טפי כיון דהר"ן אוסר אפילו במונח ואינו תחוב כלל אין להקל נגדו כולי האי כיון שראינו שהתחילה לנקוב כנ"ל:
ה סָעִיף ה אם ניקב במשהו טרפה. וחלב שלו אע"פ שהוא טהור אינו סותם כמ"ש בסעיף א':
ו סָעִיף ה רוב רחבו. בטור כתוב רוב של הד' אצבעות וכתב רש"ל אינו ר"ל ברוב האורך דהיינו ניטלה רצועה אורך ב' אצבעות ומשהו שהוא הרוב אלא שניטל מקום רובו מאותו מקום דבוק דהיינו ארבע אצבעות ומכל אותן ארבע אצבעות כפי מה שהוא אם ניטל הרוב בין הכל טרפה ואם לא ניטל הרוב בין הכל אלא שרוב האורך הוא ניטל או רוב הרוחב כשרה ובין ניטל מקום הדבוק ובין לא ניטל מקום הדבוק לעולם משערין שישאר רוב שיעור מכדי תפיסה עכ"ל:
ז סָעִיף ו ויש לבדוק ע"י קש כו'. כן כתב ד"מ בשם או"ה דגם עתה יש לסמוך ע"ז מאחר שאין כאן נקב וכתב עוד בשם ההגהות דאו"ה שיש לחתוך הבועות ולראות אם יש בהם לחות הוי לקותא וטרפה והתרנגולת שיושבת על הביצים להוציא מהם אפרוחים יש להחמיר בהן יותר מבשאר עופות מכח חלישתה עכ"ל הגהות עכ"ל ד"מ הא דכתוב ביש לחות הוי לקותא וטרפה לא קי"ל כן שהרי כבר פסק הש"ע דאין בועה רק בריאה ונראה דמ"ה לא הביאו בש"ע:
א סָעִיף א סתימה. כ' הש"ך דה"ה אם עלה קרום ונסתם דבכל הנקובים אין הקרום סותם (וה"ה אם נתמסמסו הדקין אפי' כ"ש וכ"ש הרבה כאשר רגילים למצוא בעופות שהליחה בתוך הדקין היה נימוק ונראה בעור הדקין ריעותא שהוא טריפה (בה"י):
ב סָעִיף א כשירה. כתב הש"ך בשם או"ה דדוקא בדבר שנקיבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו כמו בנקיבת הטחול דצריך להשתייר כעובי דינר זהב א"כ כשניקב לא מהני סתימה דדלמא אינו סותם כ"כ כעובי דינר זהב. גם משמע מהפוסקים דאפילו מחט תחובה בנקב וחלב טהור סותמו כשר כי כתבו בשם ר"י בקורקבן שנמצא בו מחט וניקב הכיס וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר:
ג סָעִיף א טהור. כתב הש"ך בשם ד"מ דה"ה בשר נמי סותם מיהו דוקא בבשר שאצלה בתולדתו דאל"ה לא עדיף משומן דאינו סותם בכה"ג כמ"ש הרב בהגה"ה והט"ז חולק ופוסק דבשר סותם אפי' משל אבר אחר וראיה מריאה שניקבה ודופן סותמו דכשר מדין התלמוד עכ"ל (המעי הסמוך לקיבה שהיא תחלת בני מעיים אע"פ שבסי' ס"ד סעיף ט"ו כ' שהחלב שעליו אסור באורך אמה מ"מ לענין נקב סמכינן אמקצת גאונים שפירשו שהוא בסוף המעיים ולדידן לפחות מסתם סתם (ש"א סי' ס"ב) וכ' פר"ח עליו ויפה כתב ומיהו אי איכא נקב במעי הסמוך לקיבה ובסוף המעיים נמי והחלב סותם אותם טריפה דממ"נ חד מינייהו לא קסתים):
ד סָעִיף א הלב. והיא טרפשא דלבא בסי' מ' והטעם שאינו אדוק היטב:
ה סָעִיף א סותמים. לפי שאינם אדוקים והיינו טעמא דחלב טמא (ועיין לעיל סי' מ' דאפילו שומן של הלב אינו סותם):
ו סָעִיף ב שנהפכו. וכ' הש"ך אבל אם ידוע לו ודאי שלא נהפכו כשרה:
ז סָעִיף ב מהופכין. וכתב הש"ך שהראבי"ה מתיר בזה וכן דעת מהרש"ל (ופר"ח כ' ואנו אין לנו אלא פסק ש"ע לאסור וכ"כ ב"ח וכ"ד הכנה"ג):
ח סָעִיף ב רעותא. ופי' הש"ך דמ"ש ולא היה ניכר שום רעותא אין ר"ל שלא היה ניכר שום רעותא עכשיו שהרי אין לך רעותא גדולה מזה מה שנמצאו המעיים בין עור לבשר אלא ר"ל שלא היה ניכר רעותא מחיים דהיינו שהלכה בטוב קודם שחיטה דליכא למיחש משום ריסוק אברים ונפילה וכן הוא באו"ה להדיא שממנו מקור דין זה עכ"ל (כתב הל"ח שמעשה בא לידו בתרנגול מסורס שלא היה ניכר בו שום קרע ולא תפירה ובני מעיים היו מקצתן דבוקין בבשר וסמוכין לעור והטריף ופר"ח חולק ומכשיר וכן ש"ך. מנהג עובדי כוכבים בכל מקומות אלו לסרס התרנגולים זכרים כדי שיפטמו ותופרין מקום הקריעה ומנהג העולם לאוכלם ואין פוצה פה ומצפצף דהמתעסק בסירוס בקי הוא שאינו נוגע בבני מעיים ואף אם בשעת הקריעה נופלין מעיים בין עור לבשר מאליהן יצאו והוא לא הפך בבני מעיים ואף אם מכניסן בידים מסתמא יודעין להכניס בענין שאינן נהפכין (דמש"א וכנה"ג דף קס"ד) תרנגולת שיצא מעיה דרך הטבעת טריפה דא"א שיתחזרו למקומן כסדרן דרך נקב צר (רש"ל בא"ו שלו הובא בכנה"ג):
ט סָעִיף ד ניקב. וכ' הש"ך בשם כמה פוסקים דאם מונח המחט לארכו יש להכשיר בהפסד מרובה דדוקא גבי מרה יש לחוש כיון דלית לה דוכתא למיפק ומונחת בתוכה כל שעה משא"כ בדקין וכ' הט"ז דוקא אם המחט מונחת ואינה תחובה בתוכן אבל אם עשתה קצת נקב אפי' למ"ש רמ"א בסימן מ"ח ס"ז בהמסס דבהפסד מרובה יש להתיר בניקב מצד א' הכא חמיר טפי כיון דהרבה פוסקים אוסרים אפי' במונחת ואינה תחובה כלל אין להקל כולי האי כיון שראינו שהתחילה לנקוב (ובנמצא קורט דם מבחוץ אף שנמצא יש להטריף. פר"ח) בהמה שנמצא בבני מעיים בהרות אדומות מצד שאוכלין עשב שקורין כל"ך יש להכשיר בבהמות ישראל (תשו' מבי"ט):
י סָעִיף ה במשהו. וכ' הש"ך דהכי נהוג אם לא בהפסד מרובה (ופר"ח חולק ולדעת המכשירים עד שינטל רוב רחבו ר"ל הרוב של התפיסה בין הרוב לאורך או לרוחב ורש"ל כ' דוקא הרוב בין הכל דהיינו מאורך ומרוחב ואם רוב אורך ניטל לבד או רוב רוחב לבד כשירה עיין ש"ך. כרכשתא שנמצא נקובה מבפנים והיה במקום הנקב כמו חטוטרת יוצא לחוץ והיה הנקב נכנס לתוך אותו העובי אבל לא היה מפולש כלל ונראה כי העור שהיה לצד חוץ היה עיקר העור של הכרכשתא שהיה גוונו כגוון של העור ונקלף כל השומן שעליו ולא היה שום רושם כלל אלא העור שלם והכשירוהו הלכה למעשה (פר"ח בשם הרדב"ז) ומ"ש המחבר בד"א שניקב לחלל הבטן כ' הפר"ח ל"ד אפי' שלא לצד חלל הבטן כל שאינו דבוק לירכיים מיקרי שלא במקום הדבוק. (כ' הרוקח בשור דיבוקו ד"א לשה ב"א לגדי וטלה אצבע כשר. עש"ך):
יא סָעִיף ו לבדוק. וכ' בט"ז בשם האו"ה דגם עתה יש לסמוך ע"ז והגהות האו"ה כתבו שיש לחתוך הבועות ולראות אם יש להם לחות הוי לקותא וטריפה. והתרנגולת שיושבת על ביצים להוציא אפרוחים יש להחמיר בה יותר מבשאר עופות מכח חלישתא (ע' בבאר הגולה מה שמביא בשם רש"ל) ודעת הט"ז דלא קיי"ל כן במאי דפסק דאם יש בהם לחות דטריפה שהרי כבר פסק בש"ע דאין בועה רק בריאה ומ"ה לא הביאו בש"ע עכ"ל והש"ך פי' דר"ל בענין שהבשר שתחתיו רע דהוי כנתמסמס כדלקמן ס"ס נ' אבל כשהבשר שתחתיו יפה אין טעם כלל לאסור וכ"נ מדברי מהרש"ל (מעשה היה באווז שהיה מכה בבטנה ופתחו בטנה וראו הדקין שלמים והכשירוהו מאחר דאין לעוף כרס אע"פ שעור הבטן מנוקב ועיין ט"ז סימן מ"ט וע' כנה"ג קס"ה):
א סָעִיף א כשירה.. עבה"ט מ"ש בשם הש"ך דאפילו מחט תחוב בנקב ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן כ"ג ועיין מש"ל סי' מ"ט ס"ק ג':
ב סָעִיף א חלב טהור. עבה"ט דה"ה בשר כו' ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ט' שכתב דמ"מ אם ניקב הושט סמוך לראש ששם דבוק בבשר טריפה ואין הבשר סותם משום דרווח וגמדא ליה ואינו נשאר דבוק במקומו וכמו דאמרינן גבי נקבו זה שלא כנגד זה לעיל סי' ל"ג סעיף ג' ע"ש ועיין פמ"ג ועיין עוד בנו"ב סי' ה' מה שחלק על התב"ש בזה:
ג סָעִיף ב מהופכין. עבה"ט [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"א שהביא סמך וחיזוק לדעת הראבי"ה ודעימיה להכשיר במהופכין לחוד כל שלא יצאו ע"ש]. ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' י"ט שכתב בהדרא דכנתא שדרכה להיות עגולה ונמצא בהמה א' שלא היה עגולה רק בדרך עולה ויורד ולמראית עין נראה שהריעי והפרש שבתוכה נשפך והולך מאחד לחבירו דטריפה דזה מיקרי נמצאו מהופכין ואף לדעת הראבי"ה ומהרש"ל להתיר אם לא יצאו אפי' נתהפכו היינו דווקא בנהפכו אחר ברייתן דהדרי לבסיסן משא"כ כשנברא מהופך ואף אם כבר חי יב"ח אין להתיר משום זה. ולאו דוקא כשנברא מהופך כמו נדון דידן אלא אפילו נהפכו בפנים מכמות שהיו ונסבכין כך ונסרכין בגוף העוף או בעורה בקרום חזק ג"כ יש להטריף אפילו לדעת הפוסק דלא יצאו ונהפכו כשר היינו מטעם דהדרי לכמות שהיו וכאן הרי ראינו סביך וסריך בחוזק ודאי כך ישארו וסופן לירקב וגם לינקב ע"ש. [ובתשובת קהלת יעקב סי' ד' השיב למורה אחד בדבר הדרא דכנתא שנשתנה קצת סדר סיבובה מדרך הרגילות אם זה דומה לנהפכו הנה בעיקר הדין דנמצאו מהופכין ולא יצאו לחוץ כבר הביאו בשם הראבי"ה שהכשיר כו' אמנם בשינוי הנמצא בסדר וניכר שהוא מתחלת ברייתן נראה דלכ"ע כשירה דלא מצינו בש"ס שיזכרו תמונה מיוחדת להדרא דכנתא כו' וא"כ כל שהן עומדין בבסיסן מתחלת ברייתן ולא נשתנו מבסיסן אין בהם שום טריפות ולא מקרי נתהפכו והוא מדוקדק מלשון רש"י כו' ומתוך מה שכתבתי יראה שאין ראיות ספר הר הכרמל מוכרחות כלל כו' והראיתי הדרא דכנתא זו לשוחטים מובהקים דפה ואמרו שאין בה רק שינוי מעט ונמצא לפעמים שינויים גדולים מזה ונהגו להכשיר ועל הרוב הוא הפסד מרובה והתורה חסה כו' ע"ש]:
ד סָעִיף ב שום ריעותא. עבה"ט מ"ש ופר"ח חולק ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן ס"ח שגם הוא ז"ל חולק על הל"ח ומכשיר ע"ש. ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' י' מענין זה ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן ח'. [ומ"ש הבה"ט בשם רש"ל תרנגולת שיצאו מעיה דרך הטבעת טריפה דא"א שיתחזרו למקומן כו' מלשון זה משמע דאף אם הם עדיין בחוץ ולא הוחזרו כלל טריפה כיון דלא משכחת בזה הוחזרו ממילא טריפה אף ביצאו לחוד ולפ"ז צ"ל שמפרש מתניתין דאלו כשירות בעוף דתני בה יצאו ב"מ ולא ניקבו היינו בנקרע הבטן ויצאו דרך שם אולם הפמ"ג העתיק ג"כ הך דינא בשם רש"ל בזה"ל תרנגולת שיצאו מעיה דרך נקב בית הריעי והוחזרו טריפה כיון שיצא דרך מקום צר א"א שיוחזרו כסדרן כו' עכ"ל לפ"ז י"ל דיצאו לחוד אף דרך הטבעת כשר ומתניתין מיירי בכל גווני. וראיתי בס' עצי לבונה שמפרש דברי רש"ל שבפמ"ג דלרבותא נקט והוחזרו דאף דחזינן דהוחזרו מאליהן טריפה ומכ"ש בלא הוחזרו כלל והביא דבספר פרי תואר דעתו דהוחזרו מאליהן כשר אף ביצא דרך פי הטבעת וכתב דגם הפ"ת מודה היכא דלא הוחזרו ועדיין הם מבחוץ טריפה ומתניתין מיירי בלא יצאו דרך פי הטבעת כלל כו' ומסיים דעכ"פ ספק טריפה הוי ע"ש. אולם בתשובת נחלת דוד סי' י"ב כתב בפשיטות שביצאו לחוד אף דרך פי הטבעת כשירה והרש"ל מיירי דוקא בהוחזרו וכ"מ סתמא דמתניתין דחשיב יצאו ב"מ בין הכשירות ואמאי לא חשיב נמי במתניתין דאלו טריפות בעוף יצאו ב"מ דרך פי הטבעת ואיך סתמה המתניתין למיתני יצאו מעיה כשירה דאיכא למטעי דמיירי גם ביצאו דרך פי הטבעת ועוד מדוע לא פירש הש"ס לא שנו אלא ביצא דרך מקום רחב כו' אלא ודאי דכן הוא האמת דבכל גווני כשירה כו' וקרוב לומר שדברי הרש"ל בשם הר"א ספרדי אינו רק בהחזירו בידיה ודעתו ג"כ כדעת הש"ך ודברי חמודות דגם בהחזירו בידים כשרה אם אומר בפירוש שלא נתהפכו וע"ז אמר הר"א ספרדי דבעוף ביצא דרך מקום צר לא מהני אמירתו בפירוש דמסתמא בהחזירו בידים דרך נקב צר ודאי נתהפכו והכי דייק לישנא דרש"ל שבפמ"ג כו' ע"ש. ונראה דבהפ"מ יש לסמוך עליו (וקצת סעד לדבריו מדברי הרב חגורת שמואל סימן זה דעל מ"ש הלבוש בני מעים שיצאו לחוץ ולא ניקבו כשירה כתב וז"ל משמע אף דעדיין המה לחוץ ולא הוחזרו כשירה ובאמת דין זה לא נתבאר בב"י ובש"ע ודברי עצמו הוא עכ"ל ולכאורה איך כתב שדברי עצמו הוא הרי מבואר להדיא במתניתין וברא"ש וברמב"ם והובא ג"כ בב"י אלא צ"ל כוונתו כיון דלא מפרש ומפליג מאיזה מקום יצאו ע"כ דעתו להכשיר בכל גווני וזהו דברי עצמו) מיהו בכה"ג יש לעיין אם לא נתקלקל ונרקב אותו מקצת מהב"מ שיצא לחוץ כי דבר מצוי הוא. וכל זה בשיצא הב"מ דהיינו הדקין אבל באם לא יצא רק המעי דהוא הכרכשתא דדרך הוא כשדוחקת להטיל הביצים בחוזק יוצא מעט מהכרכשתא לחוץ והדקין הם כולן בפנים זהו פשוט להכשיר ואין שום חשש כלל וכ"כ בספר עצי לבונה שם ובתשובת נחלת דוד שם]:
ה סָעִיף ה לחלל הבטן. עבה"ט סוף ס"ק יו"ד בשם פר"ח. ולכאורה נראה דר"ל במ"ש כל שאינו דבוק לירכיים כו' היינו במקום שיש דביקות בירכיים אלא שהנקב במקום שאינו דבוק שם כגון במקום סמיכה לשלחופית או לאם כי החלחולת אינה דבוקה בכל מקום רק בצד הסמוך לשדרה אבל מצד השני הסמוכה לכיס השתן או בפרה סמוך לאם שלה אינה נדבקת כלל ועיין בתשובת בית אפרים איו"ד סימן כ"ו שכן הבין השואל והוא ז"ל השיב לו דזה טעות וכל שהגיע למקום הדביקות בין הירכים כשר לעולם אלא דמקום יש בסוף חלל הגוף ובין מקום הדביקות דבזה להר"ן רובא בעינן והפר"ח חולק וס"ל דגם זה דינו במשהו ע"ש. [ומ"ש בש"ע אבל אם ניקב במקום שהוא דבוק בין הירכים כשר עיין ברש"י פא"ט ד' נ' ע"א בד"ה הואיל וירכים מעמידות אותה שכתב סותמות אותה שהרי אדוקה בהן עכ"ל לפ"ז נראה לכאורה דאם ניקבו גם הירכים כנגדה טריפה כמ"ש שם בגמרא דף מ"ח ע"א גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה וגבי מרה שניקבה וכבד זותמתה וכ"ה בש"ך לעיל סי' מ"ב סק"א. מיהו ז"א דהכא טעם הטריפות בחלחולת שניקבה משום שהריעי יפול לתוך חלל הגוף ומש"ה במקום הדבוק כשר שלא יפול לגוף כמבואר ברש"י שם בד"ה ברובו. ובחי' הרשב"א שם ובש"ך לעיל סק"ג א"כ גם בניקב הירכים כנגדו לא יפול לגוף כיון שהוא אדוק מסביב לנקב וצ"ע]:
ו סָעִיף ו סירכא יוצאת. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סוף סימן כ"ב שכתב דאף ע"ג דאין סירכא אלא בריאה מ"מ בדיקה בעינן בחלל הפנימי באותו אבר אם אין קוץ או מחט תחוב שם נגד הסירכא ע"כ:
ז סָעִיף ו ויש לבדוק. עבה"ט ועיין פמ"ג מ"ש לענין בר אווזות ששכיח במעיהן בועות הרבה ועיין תב"ש בסוף סימן ל"ז שמסיק שם דלכתחלה יש לבדוק אפי' בבועה א' אם הבשר שתחתיו שלם בלא לקותא או נקב ובדיעבד כשלא בדק כשר מיהו אם אתרעי כ"כ דאיכא בועות הרבה תכופות אפילו אינן סמוכות ממש אסור בלא בדיקה אפי' בדיעבד ע"ש ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סוס"י ח' שחלק על מה שכתב התבואת שור להחמיר אם נאבדה בלא בדיקה ע"ש. עוד כתב דאותן הבועות הנמצאים בבהמות בדקין או במעי העבים שאין צריך כלל בדיקה שאינן בכלל בועות אלא הם כמו שומין וכשנפתחין יוצא מהן כמו צואת אוזן ואין בהם לחות כלל ולפעמים הם שחורות ואינן גבוהות מבשר המעי ודברי הט"ז וש"ך ורש"ל להצריך בדיקה היינו בבועות שיש בהן לחות אבל אותן הנמצאים אצלנו אינן בכלל בועות כלל וכ"ש אם נשארו באותו מעי עדיין לפנינו כמה בועות שלא נעקרו ויכולין לבדקן דסגי ע"י בדיקתן שיהא בדיקה זו ראיה על אותן שאינן לפנינו. ואפילו לכתחלה אם רוצה להחמיר ולבדוק א"צ אלא לבדוק שלשה מינייהו ואם נמצא תחתיהן בשר שלם ויפה סגי הוכחת בדיקה זו על כולן. וע"ש דמשמע מדבריו דגם באותן בועות שיש בהם לחות סגי בבדיקת קצתן ע"ש עוד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ט שנשאל על ענין זה בדבר בועות רבות הנמצאים בדקין דבהמה אי סגי בבדיקת ג' בועות מהם להכשיר בלי בדיקת השאר ות"ח מיוחד הורה להקל והוא ז"ל כתב שדברי תימה הם כיון שיש מכה לפנינו שיש לחוש שע"י רתיחת הליחה שבבועה נשרף הבשר שתחתיו ונעשה כבשר שהרופא גורדו מה יעידו ג' על השאר אולי זה המקום לא נשרף וזה נשרף וגדולה מזה בסימן קפ"ח ס"ה כו' ובסוף כתב יען כי ידוע דב' מיני בדיקות הם. הרמ"א כתב לבדוק שלא נסתמו הדקין והא"ח מיירי מבדיקת הבשר שתחתיו שלא נימוק מחמת הליחה. והנה בבדיקת הבשר ודאי דאינו מועיל עד שיבדוק הכל כנ"ל אך בבדיקת הרמ"א שלא נסתם המעים בזה יש מקום להוראת ת"ח הנ"ל כי כמדומה דזה מין מורסא אחר הסותם מעבורת המעים בפנים ואם נבדקים ג' שלא סתמו במקומן הרי מעיד שאין אלו מהבועות שסותמין תו אין צריך לבדוק תחת האחרים ומ"מ אע"פ שיש מקום לומר כן צריך ראיה מנין וע"כ אין לנהוג כן. ובענין אם נאבדו בלא בדיקה הסכים לדעת התבואת שור הנ"ל היכא דאיכא הרבה בועות לאסור אף דיעבד ואף בהפ"מ וכתב עוד וכ"ז אנו צריכים בנאבד אבל בהאביד בידים והשליך בלי בדיקה בפשיעתו פשיטא שיש לאסור ומכ"ש אם הראה הבועות לאחד שאינו בקי בהוראה וסמך עליו להכשיר דזה גרע טפי (ע"ל סימן צ"ט בט"ז סק"ט ובמ"ש שם סק"ה) ע"כ יפה הורה הרב השואל שאסור הבשר וגם תערובת חד בחד והקיל בכלים אחר ששהו מעל"ע ע"ש] ומ"ש שם בראש דבריו סברא להתיר בבר אווזות מטעם דהכי רביתייהו וכמו שאמרו גבי ביני וביני דכל חוי ברייתא הכי אית להו. עיין בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן ו' אות א' דהיתר זה ליתא. ועיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סימן י"ז:
א סָעִיף א ואפי' כו' ואפי'. שם נ' א' תניא רשב"ג כו' ואין כו':
ב סָעִיף א והעוף כו'. עתוס' שם ד"ה הלב חיה כו':
ג סָעִיף א ואינו כו'. שם ד"ה הלב טהור כו':
ד סָעִיף ב והוחזרו כו'. כמש"ש ההוא ארמאה כו' והביא הרי"ף:
ה סָעִיף ב וה"ה כו'. ת"ה וש"פ כמש"ש מלמד שברא כו':
ו סָעִיף ב ולא היה כו'. ר"ל שהלכה בטוב דל"ל לריסוק אברים עד"מ:
ז סָעִיף ג ואצ"ל כו'. תוס' הנ"ל:
ח סָעִיף ד מחט כו'. מתוך שקרומן רך כמש"ל במרה ס"ס מ"ב ועסי' נ"א ס"ב:
ט סָעִיף ה אם ניקב כו'. דבהא ל"פ ועב"י:
י סָעִיף ה לחלל הבטן. כן פי' הרמב"ם וטור מ"ש שלא במקום הדבק:
יא סָעִיף ה כמלא כו'. עתוס' מ"ד א' ד"ה כדי כו' ופי' ריב"ם כו':
יב סָעִיף ה י"א במשהו כו'. כמ"ש והוא שנשתייר כו' משמע דבזה שוה לשלא במקום הדבק:
יג סָעִיף ה ויש כו'. שמפרש דר"נ אדר' יוחנן קאי דהיכן אר"י ברובו בכדי תפיסה:
יד סָעִיף ה רוב רחבו. מהרי"ח:
טו סָעִיף ו אם כו' דלא כו'. כמש"ש נ"ד א' וכי להוסיף כו' אין לך כו'.
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.