א הַכְּחָל (פי' הַדַּד שֶׁל הַבְּהֵמָה), אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁאֵין בָּשָׂר שֶׁנִּתְבַּשֵׁל בַּחֲלֵב שְׁחוּטָה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. לְפִיכָךְ, אִם קְרַעוֹ וּמֵרֵק הֶחָלָב שֶׁבּוֹ, מֻתָּר לִצְלוֹתוֹ וּלְאָכְלוֹ. וְאִם קְרָעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְטָחוֹ בַּכֹּתֶל עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה בּוֹ לַחְלוּחִית חָלָב, מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ עִם הַבָּשָׂר. וּכְחָל שֶׁלֹּא קְרָעוֹ, בֵּין שֶׁל קְטַנָּה שֶׁלֹּא הֵינִיקָה בֵּין שֶׁל גְּדוֹלָה, אָסוּר לְבַשְּׁלוֹ. וְאִם עָבַר וּבִשְּׁלוֹ, בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם צְלָאוֹ, מֻתָּר לְאָכְלוֹ. וְאִם בִּשְּׁלוֹ עִם בָּשָׂר אַחֵר, מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים, וּכְחָל מִן הַמִּנְיָן. כֵּיצַד, אִם הָיָה הַכֹּל עִם הַכְּחָל כְּמוֹ שִׁשִּׁים בַּכְּחָל, הַכְּחָל אָסוּר וְהַשְׁאָר מֻתָּר. וְאִם הָיָה בְּפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים, הַכֹּל אָסוּר. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אִם נָפַל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת, אוֹסֵר אוֹתָהּ, וּמְשַׁעֲרִין בּוֹ בְּס' כְּבָרִאשׁוֹנָה; שֶׁהַכְּחָל עַצְמוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵׁל נַעֲשָׂה כַּחֲתִיכָה הָאֲסוּרָה. וְאֵין מְשַׁעֲרִין בּוֹ אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּעֵת שֶׁנִּתְבַּשֵׁל, לֹא כְּמוֹת שֶׁהָיָה בַּשָׁעָה שֶׁנָּפַל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נָפַל תְּחִלָּה לִקְדֵרָה שֶׁאֵין בָּהּ ס', וְנֶאֱסַר הַכְּחָל, אִם נָפַל אַחַר כָּךְ לִקְדֵרָה אַחֶרֶת, אֵין הַכְּחָל מִצְטָרֵף לְס' (טוּר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וד"ע לְר"ן דְּלֹא כבֵּית יוֹסֵף לר"ן), וְכֵן עִקָּר.
ב נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְבַשְּׁלוֹ עִם בָּשָׂר כְּלָל. וּלְבַשְּׁלוֹ בְּלֹא בָּשָׂר, בְּטִגּוּן אוֹ בְּפַשְׁטִידָ" א, מַצְרִיכִין קְרִיעָה שְׁתִי וָעֵרֶב וְטִיחָה בַּכֹּתֶל; וּלְצָלִי, קְרִיעָה שְׁתִי וָעֵרֶב. הַגָּה: וְאִם עָבַר וּבִשְּׁלוֹ, אִם קְרָעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכֹּתֶל, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּדִיעֲבַד (סה"ת וְהַמָּרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַטּוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים עת"ח) בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין לְהַתִּיר. וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ לְקָרְעוֹ וּלְחָתְכוֹ כַּמָּה פְּעָמִים שְׁתֵּי וָעֵרֶב עַל פְּנֵי כֻּלָּהּ, עָדִיף וּמְהָנֵי יוֹתֵר מִטִּיחָה בַּכֹּתֶל (ת"ה סִימָן קפ"ב). וּלְצָלִי, נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה לְקָרְעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב וְטִיחָה בַּכֹּתֶל (אָרֹךְ כְּלָל י"ח). מִיהוּ אִם עָבַר וּצְלָאוֹ, אֲפִלּוּ בְּלֹא קְרִיעָה, שָׁרֵי, אִם נִצְלָה לְחוּד בְּלֹא בָּשָׂר עִמּוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְש"ד וְהַטּוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים). וְאִם נִצְלָה עִם בָּשָׂר עִמּוֹ, אִם נִקְרַע שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכֹּתֶל, שְׁנֵיהֶם מֻתָּרִים; וְאִם לָאו, הָעֶלְיוֹן מֻתָּר וְהַתַּחְתּוֹן אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי וְאָרֹךְ). וְאֵין לֶאֱסֹר שְׁנֵיהֶם, שֶׁמָּא נִתְהַפֵּךְ הַשִּׁפּוּד, דִּבְדִיעֲבַד לֹא מַחְזְקִינָן אִסּוּרָא (או"ה), אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין לִצְלוֹתוֹ עִם בָּשָׂר כְּלָל. וְלִקְדֵרָה בְּלֹא בָּשָׂר, נוֹהֲגִין בּוֹ אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה (רַשִׁ"י וְהַפּוֹסְקִים). וְהוּא הַדִּין לְטַגֵּן, אֲפִלּוּ בְּלֹא בָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף), וַאֲפִלּוּ נִתְיַבֵּשׁ הַכְּחָל (או"ה). וְאִם עָבַר וּבִשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה לְבַדּוֹ, בְּדִיעֲבַד מֻתָּר אִם נִקְרַע שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכֹּתֶל (רַשִׁ"י וְראב"ן וְש"ד וּמָרְדְּכַי וְעוֹד פּוֹסְקִים). מִיהוּ אִם נִתְיַבֵּשׁ, דְּהַיְנוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם עָבַר וּבִשְּׁלוֹ אֲפִלּוּ עִם בָּשָׂר, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד (ש"ד וְהג"ה וְהר' יְחִיאֵל). וְלַעֲשׂוֹת פַּשְׁטִי"דָא מִן הַכְּחָל, בְּלֹא בָּשָׂר, נָהֲגוּ בּוֹ הֶתֵּר, אִם אֵין אוֹפִין הַפַּשְׁטִי"דָא בְּמַחֲבַת, אֲבָל בְּמַחֲבַת דִּינוֹ כְּמוֹ בִּשּׁוּל בִּקְדֵרָה (מהרא"י בְּהג"ה וְאָרֹךְ כְּלָל י"ח). וְיֵשׁ פְּרוּשִׁים הַמַּחְמִירִים בְּכָל פַּשְׁטִידָ"א, אִם לֹא נִתְיַבֵּשׁ הַכְּחָל תְּחִלָּה. יֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לֶאֱפוֹת פַּשְׁטִידָ"א כְּחָל עִם שֶׁל בָּשָׂר בְּתַנּוּר קָטָן, רַק יֵשׁ לְהַנִּיחַ אֶחָד בְּפִי הַתַּנּוּר (ת"ה סִימָן קפ"ב). וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה, כִּי אֵינוֹ אֶלָּא חֻמְרָא בְּעָלְמָא. (בֵּית יוֹסֵף וְאָרֹךְ).
ג מֻתָּר לַחְתֹּךְ כְּחָל רוֹתֵחַ בְּסַכִּין שֶׁחָתְכוּ בּוֹ בָּשָׂר וְכָל שֶׁכֵּן כְּחָל חַי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָלֵא חָלָב (תא"ו ני"א). וְכֵן מֻתָּר לַחְתֹּךְ בָּשָׂר בְּסַכִּין שֶׁחָתְכוּ בּוֹ כְּחָל. וְכֵן הדִּין לֶאֱכֹל זֶה בִּכְלִי שֶׁאָכְלוּ בּוֹ זֶה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לִצְלוֹת זֶה בְּשִׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ זֶה. וְהוּא הַדִּין דְּמֻתָּר לְהַנִּיחוֹ בִּקְעָרָה עִם בָּשָׂר צְלִי, אֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם חַמִּים, דִּלְאַחַר צְלִיַּת הַכְּחָל דִּינוֹ כִּשְׁאָר בָּשָׂר לְכָל דָּבָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וְהָאָרֹךְ). וְדַוְקָא שֶׁנִּצְלָה כְּדִינוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁקְּרָעוּהוּ תְּחִלָּה שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוּהוּ בַּכֹּתֶל, אֲבָל אִם עָבַר וּצְלָאוֹ בְּלֹא קְרִיעָה, אוֹ קְרִיעָה מוּעֶטֶת, כָּל הַדְּבָרִים אֵלּוּ לְכַתְּחִלָּה אֲסוּרִים (טוּר וּבֵית יוֹסֵף), וּבְדִיעֲבַד הַכֹּל מֻתָּר. וְאִם קְרָעוּהוּ כְּדִינוֹ וּצְלָאוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא אַחַר כָּךְ גּוּמוֹת מְלֵאוֹת חָלָב, אֵין לָחוּשׁ (אָרֹךְ כ' י"א). וְכֵן אִם הִנִּיחוֹ כָּךְ שָׁלֵם, קֹדֶם צְלִיָּתוֹ, עִם חֲלָבוֹ יוֹם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְלֹא אָמְרִינָן כָּבוּשׁ כִּמְבֻשָּׂל בְּכִי הַאי גַּוְנָא (שָׁם).
ד לִצְלוֹת כְּחָל אוֹ לְמָלְחוֹ עִם הַבָּשָׂר, דִּינוֹ כְּדִין צְלִיַּת אוֹ מְלִיחַת כָּבֵד עִם בָּשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לִמְלֹחַ כְּחָל עַל הַבָּשָׂר. הַגָּה: וְאֵין לְמָלְחוֹ עִם בָּשָׂר; אֲבָל בְּדִיעֲבַד, בְּכָל עִנְיָן מֻתָּר. (אָרֹךְ כְּלָל י"ח). עוֹר הַקֵּבָה, לְאַחַר שֶׁהוּסַר חֲלָבוֹ מִתּוֹכוֹ וְהוּדַח, יֵשׁ לוֹ דִּין שְׁאָר בָּשָׂר וּמֻתָּר לְמָלְחוֹ עִם שְׁאָר בָּשָׂר, וְאֵין לוֹ דִּין כְּחָל כְּלָל (שָׁם).
א סָעִיף א הכחל כו'. עד סוף הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ"ט מהמ"א והרב בהג"ה סעיף ב' חולק בהרבה דינים ולא כתב בלשון י"א אלא סידר סברתו הכל ביחד כדי לקצר:
ב סָעִיף א בין של קטנה שלא הניקה. וכן בכל דיני כחל אין חילוק בין של גדולה או של קטנה שלא הניקה וכ"כ הפוסקים:
ג סָעִיף א בפני עצמו. פי' בלא בשר אבל פשיטא דבמים וירקות ושאר דברים חשיב כבישול בפני עצמו וק"ל:
ד סָעִיף א משערין אותו בס'. ואיתא בש"ס ומוסכם מכל הפוסקים דבעינן ס' נגד כל הכחל ולא משערינן במאי דנפק מיניה דלא ידעינן כמה נפק והמחבר לא כתבו מפני שהוא פשוט מעצמו וכבר כתב כיוצא בזה בסי' ס"ט סי"א גבי בשר שנתבשל בלא מליחה שצריך ס' נגד אותו בשר ולא סגי נגד דם שבתוכו וכן בכמה דוכתי א"נ הוא בכלל מ"ש שמשערין אותו בס' שמשמע שמשערין הכחל עצמו בס':
ה סָעִיף א וי"א דאם נפל תחלה לקדירה כו'. כלומר לקדרה של בשר שאין בה ס' אפילו עם הכחל דהיינו שנפל לפחות מחמשים ותשעה שאז החלב היוצא ממנה לא נתבטל א"כ נאסר הכחל מדינא אבל כשנפל בס' שאז החלב היוצא ממנה נתבטל ולא נאסר הכחל אלא מפני מראית העין אף בקדרה שנית מצטרף הכחל לס' דלא גרע מפני שנאסר דהא בקדירה הראשונה מצטרף הכחל לס' אע"פ שהוא עצמו אסור וטעמא הסכימו הפוסקים מפני שאין איסור של הכחל מפני שיש בו טעם חלב יותר משאר בשר אלא מפני שיש בו גומות בכחל שהחלב כנוס בתוכן ויש באותו חלב טעם מן הבשר שנתבשל עמה ואותו חלב שבגומות א"א להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישול ואף על גב דבגמר בישולו יוצא כל חלב מ"מ קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומות ותו לא משתרי משום דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו א"נ משום מראית העין והרב המגיד כתב שהטעם שהכחל מן המנין מפני שהוא מותר בפני עצמו וגם הראב"ד בהשגות כתב טעם זה ומביאו בת"ח כלל כ"ט ד"ב ונראה שגם זה הוא מכוון למ"ש הפוסקים והכל הולך למקום אחד ודוק ועמ"ש הב"ח דכחל הוי בריה כמו גיד הנשה והוא תמוה כדאיתא בש"ס ופוסקים לקמן סימן ק' דלא הוי בריה אלא מה שנאסר מתחלת ברייתו וכן מבואר ברמב"ם פט"ו מהמ"א דין י"ז דגיד הנשה הוי בריה וכחל לא הוי בריה ע"ש:
ו סָעִיף ב נהגו שלא לבשלו כו'. כל זה מצד המנהג אבל לענין דינא בדיעבד נתבאר דעת המחבר בס"א ודעת הר"ב בהג"ה בסעיף זה:
ז סָעִיף ב או בפשטיד"א כו'. אפי' במחבת כן דעתו בספרו ב"י ואנן לא נהיגין הכי וכמ"ש הרב בהג"ה:
ח סָעִיף ב יש להתיר בדיעבד במקום הפסד מרובה. אפילו עם בשר כן מוכח להדיא בת"ח שם ד"ג אבל לבדה מותר ע"י קריעת שתי וערב וטיחה בכותל אפילו בלא הפסד מרובה כדמוכח שם ד"ב וכמ"ש בהג"ה בסמוך ודעת מהרש"ל באו"ש ובספרו פ' כ"ה סי' מ"ז להתיר בדיעבד עם בשר ע"י קריעה שתי וערב וטיחה בכותל אפי' בלא הפסד מרוב והב"ח פסק וז"ל ואם בשלו עם שאר בשר ואין ס' כנגדו הכל אסור אף בדיעבד אפי' קרעו שתי וערב וטחו בכותל ודלא כהגהת ש"ע דמיקל בזה במקום הפסד מרובה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם ור"ת והתוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן וסמ"ג וסמ"ק ומרדכי וש"ד ושאר פוסקים והמחבר מכללם מתירין בדיעבד והרבה מהם מתירין אפילו לכתחלה אפילו לדעת רש"י אלא שראבי"ה וא"ז מחמירין אפי' דיעבד א"כ ודאי דעכ"פ יש לסמוך אכל הנך רבוותא בדיעבד במקום הפסד מרובה בפרט באיסור דרבנן ובשגם שפשטא דסוגיא משמע כוותייהו:
ט סָעִיף ב ומה שנהגו כו'. וכתב ב"י ע"ש הרשב"א דאם נתנו תחת המכבש הוי כטחו בכותל עכ"ל ת"ח שם ד"ו:
י סָעִיף ב ולצלי נוהגין לכתחלה כו'. ומהרש"ל שם פסק דמדינא נמי בעי הכי לכתחלה:
יא סָעִיף ב שניהם מותרים. אפילו ידוע שנתהפכו דכיון שנקרע שתי וערב וטחו בכותל חשוב כבשר ממש לענין זה:
יב סָעִיף ב ואם לאו העליון כו'. ונראה דאם ידוע ששניהם היו תחובים בשוה בשפוד ולא היה שום א' מהן עליון או תחתון שניהם מותרין:
יג סָעִיף ב אבל לכתחלה אין לצלות כו'. הטעם משום ששפודים שלנו מונחים לארכן ופעמים ראש זה למעלה ופעמים זה למעלה וכמו שנתבאר בסימן ע"ג גבי כבד:
יד סָעִיף ב נוהגים בו איסור לכתחלה. אפילו ע"י קריעה שתי וערב וטיחה בכותל והטעם יתבאר בס"ק כ"א:
טו סָעִיף ב וה"ה לטגן כו'. מה שנרשם בש"ע ב"י רצה לומר דהב"י משוה דין טיגון לבישול כמבואר שם ובחבור זה בס"ב ואם כן למאי דנוהגין בארצותינו שלא לבשלה כלל אפילו לבדה ה"ה לטגנה אבל ודאי דעת הב"י בהדיא דבין בבישול בין בטיגון נוהגין לכתחלה לבשלה לבדה וכמבואר שם ובס"ב בהדיא:
טז סָעִיף ב בקדירה לבדו מותר בדיעבד. בלא ששים אבל אם לא קרעו שתי וערב או לא טחו בכותל אפי' דיעבד אסור עד שיהא ס' במים נגד הכחל וכחל מן המנין כ"כ הפוסקים:
יז סָעִיף ב דהיינו לאחר ל' יום. היינו מסתמא אבל אי חזינן דיבשה היא ממש פשיטא דאפילו תוך ל' מותר:
יח סָעִיף ב מותר בדיעבד. אפילו בלא קריעה כלל שם ובכל דיני פשטיד"א ויבש שוה דעת מהרש"ל לדעת הרב בהג"ה זולת מה שכתב הרב בהג"ה ויש פרושים כו' אם לא נתייבשה הכחל כו' שנראה מדבריו שנתייבשה מותר בפשטיד"א אפילו במחבת וכן נראה להדיא מדבריו בסימני ת"ח שם דין י' אין כן דעת מהרש"ל שם אלא דעתו דמחבת אסור לכתחלה אף ביבש ע"ש:
יט סָעִיף ב דינו כמו בישול בקדרה. והא דקי"ל לעיל ס"ס ע"ח דפשטיד"א אפילו בלא מחבת יש לה דין בישול בקדרה שאני הכא כיון דמדינא שרי אלא משום גזירה אסור וכמו שכתבתי בס"ק כ"א א"כ ודאי דבמחבת דוקא דהוי דומיא דקדירה יש לגזור אבל לא בלא"ה:
כ סָעִיף ב שלא לאפות פשטיד"א כחל עם בשר כו'. אבל ודאי עם חלב מדינא אסור דודאי כחל בשר גמור הוא ואם אפה עם חלב בתנור אחד הוי כדין שאר בשר וחלב שנאפו בתנור אחד שיתבאר לקמן סי' צ"ו וק"ח ע"ש:
כא סָעִיף ג מותר לחתוך כחל רותח כו'. דין זה אפילו לדידן אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל וכמו שכתב הרב בהג"ה ול"ד לקדירה שנהגו שלא לבשלה לבדה אפילו ע"י קריעה שתי וערב וטיחה בכותל דמה שהחמירו בקדרה אינו אלא משום גזירה שמא יבאו לבשל עם בשר יחד וזה לא שייך גבי סכין סמ"ק סי' רי"ג והגה"מ:
כב סָעִיף ג וכ"ש כחל חי כו'. ברי"ו כתוב ואפילו כחל חי וקאי הרבותא על שהיא מלאה חלב והרב שכתב כ"ש כחל חי שאינו רותחת ויותר נראה להגיה בלשון הרב וכן כחל חי כו':
כג סָעִיף ג ודוקא שנצלה כדינו כו'. וכתב מהרש"ל באו"ש דאם נצלה כל צרכו אפילו לא טחו בכותל אלא קרעו שתי וערב מותר לחתכו בסכין של בשר ולא בעינן טיחה אלא כשלא נצלה כל צרכו אבל לאחר שנצלה כל צרכו וגם קרעו היטב קורא אני על המחמיר חסיד שוטה והדיוט עכ"ד וע"ש וע"ל סימן ס"ט ס"ך וסי' ע"ו ס"ד ובמ"ש שם:
כד סָעִיף ג כל הדברים אלו לכתחלה אסורים כו'. ומדברי מהרש"ל באו"ש נראה דאם לא קרעו שתי וערב וטוח בכותל צריך השפוד לבון ובלא"ה אפילו דיעבד אסור ודברי הרב נראין ועוד שמדברי הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י בקוצר נראה להדיא דאפילו לכתחלה מותר לצלות בשפוד א' פעמים בשר ופעמים כחל אפילו בלא קריעה כלל ואפשר לומר דאף מהרש"ל לכתחלה קאמר:
כה סָעִיף ד לצלות כחל כו'. ר"ל דלכתחלה אסור לצלות או למלוח כחל על בשר אלא תחת הבשר ובדיעבד אפילו על הבשר מותר ובשפודים שלנו אסור לכתחלה בכל ענין וכמו שנתבאר בסי' ע"ג ס"ד וה' ובב"י הביא מחלוקת הפוסקים בזה אם יש חילוק בין קרעו שתי וערב וטחו בכותל או לאו ע"ש ודעת הרב בהג"ה בצליה נתבאר בס"ב:
כו סָעִיף ד ויש מי שמתיר. אפילו לכתחלה למלוח כחל על בשר אפילו בלא קריעה כלל ול"ד לכבד שאין דרך המלח להפליט אלא דם אבל לא חלב שבו טור בשם הרא"ש:
כז סָעִיף ד ואין למלחו עם בשר. וכן כתב מהרש"ל באיסור והיתר שלו שם ובספרו פרק כ"ה סימן נ"ז דלכתחלה אסור למלחו עם בשר בין תותי בישרא בין עלוי בישרא ולענין דיעבד נראה דעת מהרש"ל באו"ש שם דאם קרעו שתי וערב מותר אפילו לא טחו בכותל ונראה דעת הרב דהא הרמב"ן והרשב"א וש"פ מתירין בדיעבד אפילו בלא קריעה כלל אפילו עלוי בשרא והרא"ש והטור וש"פ מתירין אפי' לכתחלה והאוסר הוא יחיד לגבי הנך רבוותא וכ"פ מהרש"ל עצמו בספרו שם דבדיעבד אם מלחו אפילו בלא שום קריעה כלל אפילו עלוי בישרא מותר וצ"ל שחזר בו ממ"ש בא"ו שלו:
כח סָעִיף ד ומותר למלחו עם שאר בשר. וכן לבשלו וכ"כ באו"ה סוף כלל י"ח ע"ש וע"ל ס"ס פ"ו:
א סָעִיף א מותר לאוכלו. בגמרא מפרש הטעם לפי שאין החלב כנוס במיעיו ופירש"י שלא יצא מדדי הבהמה בחייה ולא נאסף אלא מובלע בבשר הוא ולא בא לכלל חלב ומיהו לכתחלה בעי קריעה מדרבנן עכ"ל:
ב סָעִיף א עם הכחל כמו ס' בכחל כו'. הרשב"א כ' בת"ה הארוך שהרמב"ם נתן טעם לזה לפי שאיסור הכחל מדרבנן ועשו בו היכר והקילו בו ואע"פ ששומן הגיד בס' אע"פ שהוא מדבריהם הואיל וגיד הנשה הוא מן התורה החמירו גם בשומנו ודחה הרשב"א טעם זה דהא כמה איסורין מדבריהם צריכים ס' וכתב הוא הטעם משום דהוא עצמו בשר ומצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו וביאר דבריו הוא עצמו בספר משמרת הבית על מה שהקשה עליו ספר בדק הבית שהרי הכחל נעשה נבילה וכתב הוא דכחל זה לא נעשה מעולם בתוך קדירה זו חתיכה דאסורא שהרי נתבטל החלב בס' בתוך מה שבקדירה ובשר הכחל עצמו וכשנפל בתוך הקדירה עדיין היה באפשר לסוחטו ממש בקריעה וטיחה לבשלו אפי' בקדירה של בשר אלא שאם נפל לקדירה אחרת חוזר ואוסר לפי שלא נודע בבירור שנסחט כל חלבו בקדירה הא' והרי נעשה לגבי קדירה הב' כחתיכת נבילה לפי שחוששין שמא נתבשל חלבו בתוכו עכ"ל הרי שלא הקילו כאן משום איסור דרבנן אלא גם אם היה איסור דאורייתא מצטרף בשר הכחל עם שאר הבשר כיון שאין על הבשר עצמו שם איסור רק שמחובר בו איסור וכשיש כדי לבטלו אזיל ליה החיבור. והר"ן כתב ג"כ כמו רשב"א ובת"ח כלל ל' הביא דבריו וכ' עליו ול"ד לדם הבלוע בחתיכה שהוא איסור דאוריי' משא"כ בכחל שהוא איסור דרבנן עכ"ל הרי שהצריך גם לטעם דרשב"א ור"ן לומר שהכחל מדרבנן ולא נהירא לע"ד מטעם שכתבתי ותו תמוהין דברי הת"ח לפי סברתו שהקילו משום כחל דרבנן מ"ש מדם שבחתיכה שגם הוא מדרבנן אחר שנתבשל או נמלח כמ"ש בסי' ס"ט וא"ל על הרשב"א והר"ן מ"ש מדם אפשר שלטעם זה אה"נ גם בחתיכה שנתבשלה בלא מליחה עם שאר תבשיל ה"נ דמצטרף הבשר עם התבשיל לבטל הדם שבתוכו דחד טעם הוא עם כחל ואף על פי שבסימן ס"ט לא משמע כן מדברי הרא"ש והטור מ"מ אין קושיא על הרשב"א והר"ן בזה ואפשר שהרא"ש והטור ס"ל כאן כמו טעם הרמב"ם דדוקא גבי כחל הקילו ולא הצריכו רק נ"ט של היתר בלא כחל:
ג סָעִיף א בין כך ובין כך. פי' בין שהיה שם ס' עם הכחל בין פחות מס' אסורה הכחל מ"מ וכתב בת"ה הארוך הטעם שאסורה כשהיה ס' לפי שאנו חוששין שמא לא פלט כל חלבו בקדירה ראשונה ועדיין נשאר קצת חלבו בתוך הכחל לפיכך חוזר ואוסר כבתחילה וק"ל א"כ למה הוצרך בגמרא לומר כיון דאמר ר' יצחק וכחל עצמו אסור כחתיכת נבילה שוויוה רבנן הא יש טעם לאיסור בשנייה כמו בראשונה ולפי דברי הר"ן שכתב שאין כאן איסור בכחל אחר שנתבטל ואסור משום מראית עין אתי שפיר וכן הוא בתו' שגזרו אחר שנצטמק ונתבטל משום קודם שנצטמק ואיסורו בתוכו וצ"ל לדעת הרשב"א דזהו באמת עיקר התירוץ בגמ' דשוויוה כנבילה בשביל זה דשמא לא נפלט לגמרי החמירו בו רבנן:
ד סָעִיף א ומשערין בו בס' כבראשונה. משמע אפי' אם נפל תחילה בפחות מס' הוי כבתחילה לצרף גם הכחל וכ"כ בס' בדק הבית להרא"ה דכל הנאסר מאותו כחל הוי דינא הכי שהוא מצטרף אח"כ לס' שלא יהא סופו חמור מתחילתו והי"א של רמ"א שהוא הרשב"א ס"ל דכל שנפלה בפחות מס' נעשה גם ההיתר חתיכת נבילה דהא עשאוהו רבנן כבשר בחלב ובשר בחלב לדברי הכל נעשה נבילה ע"כ צריך אח"כ ס' נגד הכחל והכחל אינו מצטרף כ"כ בת"ה הארוך שער ראשון בבית תערובות וכ' הב"י שהר"ן ס"ל כרמב"ם ובת"ח חולק עליו דאדרבה מדנתן הר"ן טעם כיון שאין אסור הכחל רק משום מראית עין ע"כ אינו אוסר בשנייה יותר מבראשונה משמע דלא מיירי רק בנפל לס' דאז אין הכחל אסורה רק משום מראית עין אבל אם נפל בפחות מס' דנאסר מדינא מכח הבישול בחלב שאח"כ נעשה כנבילה ואינה מצטרפת וכרשב"א מש"ה פסק ת"ח וכאן בש"ע כרשב"א ובלבוש הביא הי"א להחמיר אפי' בהיה בו ס' להצריך אח"כ ס' בלא הכחל ואין זה עיקר דבזה מודה רמ"א דהכחל מצטרף כיון שלא נאסר רק מחמת מראית עין. ומעכשיו נולד לנו מחלוקת חדשה בין רמב"ם לרשב"א מה שלא הוזכר בפוסקים דהיינו להרמב"ם לא אמרינן אפי' בבשר בחלב שהוא מדרבנן חתיכה עצמה נעשה נבילה וכן כתב ב"י בשמו בסי' צ"ט בד"ה כתב הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א כו' כיצד חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליה בשר עוף כו' עכ"ל הרי אפי' להרבות בידים התיר ולהרשב"א אפי' אם נפל ממילא אח"כ בשר עוף לא מהני דחתיכ' עצמה נעשה נבילה תחילה ולפי מה שפסק רמ"א כאן כרשב"א נמצא לדידן דלא קי"ל כרבינו אפרים אמרינן בכל האיסורין נעשה נבילה אפי' באיסור דרבנן וע' סי' צ"ב סעיף ד':
ה סָעִיף ב ואם עבר ובשלו. פירוש עם בשר:
ו סָעִיף ב אבל בלא"ה אין להתיר. פירוש בלא ס' אבל אם יש ס' בבשר שבקדירה עם הכחל נגד הכחל אז הבשר מותר והכחל אסור עכ"פ כן פסק הטור בשם רש"י וכן כתוב בת"ח כלל ו':
ז סָעִיף ב ולקדירה בלא בשר נוהגים בו איסור כו'. הטעם משום גזירה שמא יבשל עם בשר ובלא קריעה שתי וערב:
ח סָעִיף ב ואם עבר ובשלו בקדירה לבדה בדיעבד מותר כו'. רש"ל כתב פרק כ"ה סי' מ"ז נראה דאסור אף בדיעבד ואף שאינו מן הדין כלל מ"מ מאחר שכתבו הגאונים דנהגו כל ישראל דלא מבשלין כחל כלל הוי כדבר שנאסר במנין כו' ומ"מ ביבש לא נראה להחמיר כו' עכ"ל:
ט סָעִיף ג והוא הדין לצלות זה בשפוד זה. מיירי שמלח הכחל דאל"כ הא עכ"פ צריך ללבן השפוד בלא"ה מכח בשר הכחל שיש בו דם:
י סָעִיף ג דלאחר צליית הכחל דינה כשאר בשר לכל דבר. רש"ל שם פ' כ"ה סי' מ"ז כתב דאפילו אחר צלייה אסור לבשלו אע"ג דגבי כבד מותר וא"כ ה"ה נמי כחל לא תימא הכי כי בכבד טעמו משום רבוי דם להכי לא התירו אותה בבישול לכתחלה כ"א אחר הצלייה אבל כחל דאיסור משום גזירה הוא משום בישול בלא קריעה שתי וערב ועם בשר אין חילוק עכ"ל והיינו לכתחלה דוקא:
יא סָעִיף ג גומות מלאות חלב כו'. הטעם שם באו"ה שחלב שחוטה היא גזירת חכמים משום בשר בחלב וכל שלא פירש לא גזרו ועוד דלא גרע מדם האיברים שלא פירש בצלייה שמותר אבל אם לא נקרע כדינו הוי חלב כנוס בתוכו ומקרי פירש ואסור מדרבנן ע"כ:
יב סָעִיף ג ולא אמרינן כבוש כמבושל. הטעם שם באו"ה לפי שחלב שחוטה מדרבנן לא גזרו ביה רבנן בצונן לומר כבוש כמבושל אע"פ שהחלב הוא צלול בעין ומיהו אם היה בשר אחר שרוי בצונן בחלב שחוטה או אפילו הכחל עצמה לאחר שפירש החלב פעם אחת ממנה בזה אין אנו מחלקים ואפי' בצונן אסור כמו בחלב אחר ותמוהין דבריו דבסמוך לפני זה (העתיק) [העתקתי] דבריו שכתב דמה שכנוס בתוכו מיקרי פירש וצ"ל דעתו מאחר שהוא עדיין כנוס בתוכו הוי היכרא ולא אתא למטעי להתיר בבשר בחלב דאורייתא אמנם תמהתי על פה קדוש יאמר כן לאסור בזה בשאר בשר בכבוש בחלב שחוטה דהא עיקר האיסור משום גזירה דבשר בחלב בעלמא והא בכבוש כמבושל אפילו בשאר בשר בחלב מן התורה שרי דלא אסרה התורה רק דרך בישול רק שמדרבנן אסורה כמ"ש סי' ק"ה) א"כ ה"ל גזירה לגזירה בחלב שחוטה ומנלן למיגזר ביה גזירה לגזירה וכ"נ דעת רמ"א כאן שלא העתיק לאיסור בשאר בשר בכבוש בחלב שחוטה אע"פ שבת"ח העתיקו אפשר דכאן עשה כן בכוונה מטעם שכתבתי כנלע"ד:
יג סָעִיף ד אבל בדיעבד בכל ענין מותר. כתוב בהג"ה מרדכי דף שמ"ב ע"ב מעשה בכחל ובשר שנמלחו יחד בכלי מנוקב ואח"כ שמוהו בכלי שאינו מנוקב והתיר מהר"ם את שניהם עכ"ל וכלי שאינו מנוקב דנקיט הוא משום דם שבכחל ובשר לא משום חלב כ"פ ת"ח:
א סָעִיף א עצמו. פי' הש"ך היינו בלא בשר אבל פשיטא דבמים וירקות ושאר דברים חשוב כבישול בפני עצמו:
ב סָעִיף א בששים. כתב הש"ך ולא משערינן במאי דנפיק מיניה דלא ידעינן כמה נפק וע"ל סי' ס"ט סי"א:
ג סָעִיף א האסורה. כתב הט"ז בשם הרשב"א הטעם שאסורה הכחל כשיהיה ס' לפי שאנו חוששין שמא לא פלט כל חלבו בקדרה ראשונה ועדיין נשאר קצת חלב בתוך הכחל לפיכך חוזר ואוסר כבתחלה והר"ן כתב שאינה אסורה אלא משום מראית עין ולזה נוטה דעת הט"ז ע"ש (עוד כ' שם דלדידן דקי"ל בכל האיסורים חנ"נ כן אפילו באיסור דרבנן וראייתו מרמ"א כאן):
ד סָעִיף א הכחל. כתב הש"ך מ"ש הב"ח דכחל הוי בריה כמו ג"ה הוא תמוה דאיתא בש"ס ופוסקים דלא הוי בריה אלא מה שנאסר מתחלת ברייתו וכן מבואר ברמב"ם דג"ה הוי בריה וכחל לא הוי בריה ע"ש:
ה סָעִיף ב בטיגון. כתב הש"ך בב"י משמע אפילו במחבת ואנן לא נהיגין הכי:
ו סָעִיף ב מרובה. כתב הש"ך אפילו עם בשר אבל לבדו מותר אפי' בלא הפסד מרובה והב"ח אוסר אפילו בהפסד מרובה וחולק עליו הש"ך דיש לסמוך על רמ"א בפרט באיסור דרבנן:
ז סָעִיף ב עדיף. כתב הרשב"א ואם נתנו תחת המכבש הוי כטחו בכותל:
ח סָעִיף ב מותרים. אפי' ידוע שנתהפכו דכיון שנקרע ש"ו וט"ב חשוב כבשר ממש לענין זה:
ט סָעִיף ב והתחתון. כתב הש"ך ונראה דאם ידוע ששניהם היו תחובין בשוה בשפוד ולא היה שום א' מהם עליון או תחתון שניהם מותרין:
י סָעִיף ב לצלותו. הטעם דשפודין שלנו מונחים לארכן ופעמים ראש זה למעלה ופעמים זה למעלה:
יא סָעִיף ב איסור. פי' אפי' ע"י קריעה ש"ו וט"ב:
יב סָעִיף ב בדיעבד. בלא ששים אבל אם לא קרעו ש"ו ולא טחו בכותל אפי' דיעבד אסור עד שיהא במים ס' נגד הכחל וכחל מן המנין עכ"ל הש"ך וט"ז כתב בשם מהרש"ל דאסור אף בדיעבד אפי' קרעו ש"ו וט"ב אף שאינו מן הדין כלל מ"מ מאחר שכתבו הגאונים דנהגו כל ישראל שלא לבשל כחל כלל הוי כדבר שנאסר במנין כו' ומ"מ ביבש לא נראה להחמיר עכ"ל:
יג סָעִיף ב מותר. פי' הש"ך אפי' בלא קריעה וגם אי חזינן דיבשה היא ממש פשיטא דאפילו תוך ל' מותר:
יד סָעִיף ב במחבת. כתב הש"ך והא דקי"ל לעיל ס"ס ע"ח דפשטיד"א אפי' בלא מחבת יש לה דין בישול בקדרה שאני הכא כיון דמדינא שרי אלא משום גזרה אסור א"כ לא גזרינן אלא דוקא במחבת:
טו סָעִיף ב נתייבש. כתב הש"ך משמע אבל נתייבש מותר בפשטיד"א אפי' במחבת ואין כן דעת מהרש"ל אלא דעתו דבמחבת אסור לכתחלה אף ביבש:
טז סָעִיף ב חומרא. כתב הש"ך אבל בפשטיד"א של כחל עם חלב ודאי מדינא אסור דודאי כחל בשר גמור הוא והוי כדין שאר בב"ח שנאפו בתנור א' שיתבאר לקמן סי' צ"ז וק"ח:
יז סָעִיף ג לחתוך. דין זה אפי' לדידן אם קרעו ש"ו וט"ב ול"ד לקדרה שנהגו שלא לבשלה לבדה אפי' ע"י קריעה ש"ו וט"ב התם משום גזרה שלא יבואו לבשלו עם בשר יחד וזה לא שייך גבי סכין. ש"ך:
יח סָעִיף ג בשפוד. כתב הט"ז דזה מיירי שנמלח הכחל דאל"כ הא עכ"פ צריך ללבן השפוד בלא"ה מכח בשר הכחל שיש בו דם:
יט סָעִיף ג צליית. כ' רש"ל דאפי' אחר צליה אסור לבשלו אע"ג דגבי כבד מותר שאני כחל דאסור משום גזירה שמא יבשל בלא קריעה עם שאר בשר וכ' הט"ז דהיינו לכתחילה דוקא:
כ סָעִיף ג כדינו. כ' מהרש"ל דאם נצלה כל צרכו אפי' לא טחו בכותל אלא קרעו ש"ו מותר לחתכו בסכין של בשר והמחמיר נקרא חסיד שוטה והדיוט:
כא סָעִיף ג גומות. הטעם איתא באו"ה שחלב שחוטה היא גזרת חכמים משום בב"ח וכל שלא פירש לא גזרו ועוד דלא גרע מדם האיברים שלא פירש בצליה שמותר אבל אם לא נקרע כדינו הוי חלב כנוס בתוכו ומקרי פירש ואסור מדרבנן:
כב סָעִיף ג כבוש. כ' הט"ז בשם האו"ה דאם היה בשר אחר שרוי בצונן בחלב שחוטה או אפילו הכחל עצמה לאחר שפירש ממנה פעם א' אסור משום כבוש והשיג עליו הט"ז דהא בבשר בחלב עצמו שרי מן התורה בכבוש דלא אסרה אלא דרך בישול וא"כ הוי גזירה לגזירה וכ"נ דעת רמ"א כאן שלא העתיק לאיסור בשאר בשר בכבוש כי חזר ממה שכ' בת"ח עכ"ל (ובס' נקודת הכסף חולק על הט"ז בזה דמצינו בכמה מקומות דגזרו חכמים גזרה לגזרה ואין לדמות לגזירתם זה לזה ע"ש וגם לי צ"ע על מ"ש רמ"א דלא אמרי' כבוש בכה"ג הא פסק המחבר בסימן פ"ז בחלב הנמצא בקיבה אם עמד יום שלם הוי כבוש וזה מקרי ג"כ חלב שחוטה ודו"ק) (ופר"ח כתב כאו"ה וכ' דמש"א דף שנ"ד ע"ב דאין לאכול כחל אחר גבינה אם לא בקינוח והדחה ונט"י. וכן נמי לנוהגין ו' שעות בין גבינה לבשר שאח"כ צריך ג"כ לשהות אם בא לאכול כחל. וצריך לחטט שיניו אם בא לאכול אחריו בשר עכ"ל ע"ש):
כג סָעִיף ד הבשר. פי' דלכתחילה אסור לצלות או למלוח כחל על הבשר אלא תחת הבשר ובדיעבד אפי' על הבשר מותר ובשפודים שלנו אסור לכתחלה בכל ענין וע"ל בסי' ע"ג ס"ד וה':
כד סָעִיף ד שמתיר. אפי' לכתחלה בלא קריעה כלל ול"ד לכבד שאין דרך המלח להפליט אלא דם ולא חלב:
כה סָעִיף ד ענין. פי' אפי' בלא קריעה ש"ו וכתב בט"ז בשם הגהת מרדכי מעשה בכחל ובשר שנמלחו יחד בכלי מנוקב ואח"כ שמוהו בכשא"מ והתיר מהר"ם את שניהם עכ"ל וכלי שאינו מנוקב דנקט הוא משום דם שבכחל אבל לא משום חלב וע"ל סימן ס"ט ס"ך:
כו סָעִיף ד למלחו. כתב או"ה דאפילו לבשלו מותר:
א סָעִיף א לקדרה שאין בה ס'. עיין פמ"ג שכתב נראה דלדעת הרב בס"ב מיירי כאן אף שנתבשל לבדו ולא היה ס' וצ"ע בזה ואפשר כיון דיש דעות דהכחל לבדו מותר לא מחמרינן כולי האי עכ"ד:
ב סָעִיף ב ולחתכו. וכתב בתשובת מהר"א ששון סי' קנ"ט דאם נחתכה עם בשר ביחד יש מקום לאסור שחלב היוצא נבלע בבשר בחוזק חיתוך שחותכים שניהם יחד ע"ש ועמ"י שם אות י"ד שכתב דפשוט דדוקא אם נצלה כך בלי הדחה אסור אבל אם הודח היטב פשיטא דאין חשש איסור כמו בכל איסור שנבלע בצונן ע"ש ולפי מ"ש לקמן סי' צ"א ס"ק א' בשם הח"ד דכל דבר שצריך הדחה אם נמלח או נצלה בלי הדחה שנבלע המשהו שע"פ כדי קליפה אפ"ה שרי בלי קליפה ע"ש א"כ ליכא לפרש הכי וצ"ל דמיירי שיש בבשר בקעים וסובר כדעת הרבה פוסקים שהביא הש"ך בסימן צ"א ס"ק כ"א שאם יש בבשר בקעים אפילו הוא חי כולו אסור:
ג סָעִיף ג דלאחר צליית. עבה"ט ועיין פמ"ג שכתב דיש לעיין אם צלו בלא קריעה דשרי דיעבד מהו הדין אם בישלו אח"כ וכפי הנראה יש לאסור ע"ש:
ד סָעִיף ג ולא אמרינן כבוש. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בדגמ"ר שהקשה עליו מההוא בר גוזלא כו' ועיין בתשובת ח"ס ס"ס פ"ו שכתב ליישב בטוב טעם וע"ש עוד בסי' פ"א מ"ש בזה]:
ה סָעִיף ד שמתיר. דאין טבע המלח להפליט חלב ונראה דוקא חלב של כחל אבל אם נבלע חלב בחתיכה נ"נ ואוסר אח"כ ע"י מליחה. פמ"ג ע"ש. וכתב עוד דאם שהה הכחל עם בשר בבלי שאינו מנוקב כשיעור על האש ויש ציר אפשר דאסור לדידן דאמרינן כבוש בחלב שחוטה דלא כט"ז דדוקא מלח אין טבעו להוציא חלב משא"כ כבוש ע"ש:
א סָעִיף א הכחל כו' שאין כו'. קי"א א':
ב סָעִיף א לפיכך אם כו'. כמש"ש אר"א לשמעיה כו' וכגי' הספרים הקמ"ל דלא בעינן ש"ו אלא לקדירה ול"פ ארב יהודה דרב יהודה מיירי לקדירה ואיהו איירי בצלי וער"ן:
ג סָעִיף א ואם קרעו כו'. וכן אף בלא בשר צריך קריעה ש"ו וטחו בכותל ואין חילוק אלא לענין דיעבד כמש"ו וכמש"ש כיצד קורעו כו' וכל הסוגיא דשם בלא בשר איירי תרי לישנא דרב ותניא כלישנא קמא כו' ועלה אמרו כיצד קורעו כו':
ד סָעִיף א וכחל כו'. כמ"ש במתני' הכחל קורעו כו' ואפילו בלא בשר דהא אמר רב אינו עובר ומותר:
ה סָעִיף א בין כו'. ועתוס' שם ד"ה דאתנייה כו'. אבל מדברי הרמב"ם וש"ע משמע דלענין לכתחלה בלא קריעה איירי ופסק כפלפולו של ר' חייא: (ליקוט) בין של (גדולה) כו'. גמ' שם וכ"ה בתוספתא כחל של מניקה כו' לא קרעו כו' ומניקה דקתני לרבותא. ת"ה (ע"כ):
ו סָעִיף א ואם עבר כו'. כלישנא קמא דרב דת"כ ובלא בשר איירי וכפי' תוס' שם וכ' שיש גורסין להדיא כחל שבשלו בחלבו מותר היכא דבשליה לחודיה בלא בשר:
ז סָעִיף א ואם בשלו עם כו'. עבה"ג. ויש ספרים שגורסין להדיא כחל עצמו אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא. תוס' שם ד"ה וכחל וק"ט ב' ד"ה אינו כו' וכל הסוגיא דג"ה עם בשר מיירי ודפ' כ"ה בלא בשר:
ח סָעִיף א הכחל אסור. גמ' שם:
ט סָעִיף א בין כך כו'. שם וכחל עצמו כו' וקאי אכחל בששים:
י סָעִיף א שהכחל עצמו כו'. שם:
יא סָעִיף א ואין משערין כו'. עבה"ג וכ"כ ב"י אבל מ"מ כ' שהוא פי' למש"ש כי משערינן בדידיה כו' ור"ל במאי דנפק מינה אף במאי דנפק ומה שהקשה ב"י מאי פריך גמ' אלא מעתה עתוס' שם ד"ה אלא. ועוד נראה לפרש כו' ועלח"מ:
יב סָעִיף א וי"א כו'. עבה"ג. אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל בדרבנן לא אמרינן חנ"נ שכתב בפמ"ו מה' מ"א הלכה כ"ו וכ"ז אבל באיסור של דבריהם כו' כיצד חלב כו' פר"ח. ובלא"ה ניחא לפי הטעם שכ' שם הלכה י"ח וכחל מן המנין הואיל והכחל מדבריהם. והי"א ס"ל כפי' תוס' צ"ז ב' ד"ה וכחל מן כו' (וע"ל סי' צ"ח ס"ק ל'):
יג סָעִיף ב נהגו כו'. דשיטת ר"ת בתוס' כשיטת הרמב"ם אלא דמיקל יותר דאף לקדירה בלא בשר שוה לצלי דמותר לכתחילה ע"י קריעה קצת וכן ע"י קריעה קצת מותר בדיעבד אף עם בשר. אבל שיטת רש"י דכל הסוגיא דפ' ג"ה איירי בקדירה בלא בשר ואסור אף בדיעבד בלא קריעה ש"ו וטיחה ומה דאמר רב ות"כ דבדיעבד מותר בצלי איירי ורב נחמן פליג וסובר דאף לכתחלה א"צ קריעה בצלי ולית הלכתא כוותיה דת"כ דרב ומ"מ א"צ ש"ו ומיחה כמ"ש ר"א לשמעיה וערש"י שם קי"א ב' ד"ה קפי והלכות כו' ואף שתוס' ק"ט ב' ד"ה אינו כ' בשם רש"י דלצלי שתי או ערב וכ"ה ברש"י שם ד"ה הא קמ"ל אבל הרא"ש ורשב"א וסה"ת וטור ורי"ו כתבו בשם רש"י שתי וערב וצ"ל דה"ק הא קמ"ל דלא בעינן כו' ר"ל טיחה אבל ש"ו בעינן. ועתוס' קי"א א' ד"ה תותי. ויש ללמוד כו' ולא מצינו כו' וכ"כ רוב הפוסקים אבל סה"ת ומרדכי והג"מ כ' דלדעת רש"י אסור לכתחלה לבשל עם בשר אפילו ע"י קריעה ש"ו וטיחה בכותל דמתני' איירי בלא בשר וז"ש נהגו כו' והוא ע"פ דעת רש"י וכ"כ בב"י: (ליקוט) עמש"ש שיטת הרמב"ם ושיטת תוס' ושיטת רש"י. ושיטת הרי"ף כפי שפי' הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דלצלי א"צ קריעה כלל אף לכתחלה וכן הסכים הרשב"א וערא"ש שם (ע"כ):
יד סָעִיף ב ואם עבר כו'. ר"ל עם בשר וארישא קאי וכמ"ש בד"מ דהגש"ד ואו"ה בשם ראבי"ה וא"ז אוסרין אפילו בדיעבד אפילו ע"י קריעה ש"ו וט"ב וכ' דיש להתיר בדיעבד משום דיחידאה נינהו:
טו סָעִיף ב ומה שנהגו כו'. דקריעה ש"ו דגמ' הוא פ"א לארכו ופ"א לרחבו לכך צריך טיחה משא"כ כה"ג בכל הגומות נפתחין. שם:
טז סָעִיף ב ולצלי נוהגין כו'. כמ"ש הרשב"א לדעת רש"י דכולה שמעתא בצלי ומ"ש כיצד קורעו א"ר יהודה כו' ג"כ לצלי ור"א פליג עליה ויש לעשות כר"י ועב"י וד"מ ס"ק ב':
יז סָעִיף ב מיהו אם כו'. כלישנא קמא דרב דת"כ וכ"פ רש"י קי"א ב':
יח סָעִיף ב ואם נצלה עם כו'. קי"א א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה תותי דבקרעו ש"ו וט"ב מיירי אבל בלא"ה אפילו תותי בשרא אסור אף בדיעבד הכחל וכ"ש עלוי בישרא דהבשר אסור וז"ש ואם לאו כו':
יט סָעִיף ב ואין לאסור כו'. אבל לכתחלה כו'. כמ"ש רש"י שם ד"ה הלכתא כו':
כ סָעִיף ב ולקדירה בלא כו'. ר"ל אפי' קריעה ש"ו וט"ב דסופו לבשל בו בשר אח"כ והוי כמו עם בשר דלדידהו היה להם קדירה מיוחדת לכחל משא"כ עכשיו ואנו אין רגילין בזה ואתי למטעי. סמ"ק והג"מ:
כא סָעִיף ב וה"ה לטגן. ג"כ מח"ט:
כב סָעִיף ב ואפילו. ר"ל אף דביבש בדיעבד מותר בכ"ע מ"מ לכתחלה אתי לחלופי:
כג סָעִיף ב ואם עבר כו'. זה לכ"ע מותר:
כד סָעִיף ב מיהו אם נתייבשה כו'. כיון דמדרבנן הוא בכה"ג לא גזרו. שם:
כה סָעִיף ב אבל במחבת כו'. ג"כ מטעם הנ"ל משא"כ בלא מחבת:
כו סָעִיף ג מותר לחתוך כו' וה"ה לצלות כו'. דהא שרינן תותי בישרא אפי' לכתחלה ואף ע"ג בישרא לכתחלה הוא דאסור שנוטף עליו בעין. תוס' שם ד"ה תותי כו':
כז סָעִיף ג וכ"ש כחל כו'. עש"ך:
כח סָעִיף ג ודוקא כו'. כשיטת התוס' דשם לאחר קריעה ש"ו וט"ב איירי כנ"ל אבל הרשב"א ור"ן פי' בלא קריעה ע"ש וכ"ד הש"ע:
כט סָעִיף ג כל הדברים ובדיעבד כו'. כשיטתו דלכתחלה בעינן קריעה ש"ו וט"ב ובדיעבד מותר כנ"ל והוי כשאר בשר:
ל סָעִיף ג ואם כו' וכן כו'. דחלב שחוטה מדרבנן כה"ג לא גזרו כיון דלא פירש ואינו כנוס כיון שנקרע וכמש"ש ק"ט ב' זה כנוס כו' וכן בכבוש שהוא מדרבנן וחלב שחוטה דרבנן ל"ג ועט"ז בשם או"ה:
לא סָעִיף ד לצלות. גמ' קי"א א':
לב סָעִיף ד או למולחו. דמליח כרותח דצלי כמ"ש בפג"ה (צ"ז ב'):
לג סָעִיף ד ויש מי כו'. עבה"ג:
לד סָעִיף ד אבל בדיעבד כו'. אע"ג דבצליה אסרינן אף בדיעבד עם בשר כמ"ש תוס' כנ"ל שהרי הרא"ש מתיר לכתחלה במליחה ואף שהרשב"א אוסר הרי הרשב"א וסייעתו מתירין אף בצלייה בדיעבד בכ"ע כנ"ל ס"ג:
לה סָעִיף ד עור הקיבה כו'. עתוס' שם צ"ז ב' ד"ה וכחל מן וי"ל דהאי כו' משא"כ בקיבה כמ"ש ק"ט ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.