Menachot 82a — מנחות פב.

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים תּוֹסָפוֹת Tosafot

א ושלמים שם שם ממעשר [ומינה] מה שלמים אין גופן מעשר אף תודה נמי אין גופה מעשר והני חיטי הלקוחות במעות מעשר שני נמי אין גופן מעשר

רַשִׁ״י ושלמים גמר שם שם ממעשר שני דמזבין ממעות מעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף עד ואכלת שם (דברים י״ד: כ״ה) וכתיב בשלמים ואכלת שם (שם כז) מה שם דהתם מעשר אף שם דגבי שלמים מעשר דיכול להביא שלמים ממעשר ומינה מה שלמים אין גופן מעשר שני דשלמים בשר אף תודה דבאה ממעשר אין גופו מעשר דאותן חיטין שיכול ליקחם מהם לא היו של מעשר אלא שניקחו בכסף מעשר מה שלמים כו' דמין מעשר נינהו אלא יביא ממעות מעשר ויקח חלות לתודתו והני לא הוו מין מעשר

ב אימא טעמא דידי תודה מהיכא קא ילפינא לה משלמים ושלמים שם שם ממעשר מה שלמים אין מין מעשר אף תודה אין מין מעשר לאפוקי חיטין הלקוחות במעות מעשר שני דמין מעשר נינהו

ג אמר ר' אמי המתפיס מעות מעשר שני לשלמים לא קנו שלמים מאי טעמא דלא אלימא קדושת השלמים למיחל אקדושת מעשר שני

רַשִׁ״י המתפיס שמזמן מעות מעשר שני לקנות שלמים מהן אע"ג דסתם מעות מעשר שלמים הן אע"ג דמתפיס בהו בפירוש לא קנו שלמים דלא חלה על אותן מעות קדושת שלמים אלא שיכול לקנות מהן כל דבר אחר שירצה דלא אלימא שלמים למיחל אקדושת מעשר שלא יהא יכול ליתנו בכל אשר תאוה נפשו

ד מיתיבי הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין לאו למימרא דקני שלמים

רַשִׁ״י הלוקח חיה ממעות מעשר שני לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לאוכלה בירושלים בכל שעה שירצה כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך דאע"ג דאין דינו ליקח ממעות מעשר שני אלא שלמים לא יצא העור לחולין דאילו בשר חיה גופה לא חזיא לשלמים אבל עור דחזיא ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין היכא דיש בו ליקח בו בהמה סתם מעות מעשר הויא שלמים ומביא בדמיו שלמים דקיימא לן דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מעשר שני בהמה לשלמים וחיה לבשר תאוה והעור יוצא לחולין כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין כז: ) בבקר מלמד שלוקחים בקר אגב עורו הבשר לזבחים ומבליע דמי העור בבשר ויוצא לחולין וצאן אגב גיזותיו אבל הכא דשני דלקח חיה לשלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין אלא קנו שלמים לאו למימרא דקנו העורות תורת שלמים אלמא דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר ה"ק אינו בתורת לצאת העור לחולין דאין לו קדושה כלל הואיל ושלא כתורה לוקחן דנעשה האי עור כלוקח ממעות מעשר שני שור לחרישה שלא לקחו סתם דלא הוי שלמים כלל לא הוא ולא עורו מרבותינו ז"ל. ענין אחר אינו בתורת לצאת העור לחולין דהיינו לשלמים הלוקח בהמה ממעות מעשר לשלמים הבשר נאכל בתורת שלמים והעור יוצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין ויקח מדמי העור בהמה לשלמים אבל לא קנה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שני דמוכרם הן ועורן ויאכלו כל דמיו מעשר

ה הא איתמר עלה אמר רב לא קני שלמים ומאי לא יצא העור לחולין הכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין מאי טעמא אמר רבה נעשה כלוקח שור לחרישה

ו איתמר המתפיס מעות מעשר שני לשלמים ר' יוחנן אמר קני רבי אלעזר אומר לא קני

ז ואליבא דר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא דכולי עלמא לא פליגי דקני כי פליגי אליבא דר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא מאן דאמר לא קני כר' מאיר ומאן דאמר קני כיון דמעשר קרי ליה שלמים כי מיתפסת ליה נמי תפיס

רַשִׁ״י אליבא דר' יהודה דאמר במסכת קדושין (ד' נב: ) מעשר ממון הדיוט הוא ויכול לקדש בו את האשה לא פליגי דקנו שלמים דקדושת שלמים חיילא אממון הדיוט מ"ד לא קנו כר"מ דלא חלה קדושת שלמים אממון גבוה כיון דמעשר קרב שלמים בהמה שלוקח ממעות מעשר סתם קרב שלמים מכי תפיס ליה נמי לצורך שלמים תפס דקנו שלמים ואין יכול לשנותן לדבר אחר

ח מיתיבי המתפיס מעות מעשר שני לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשין אחד לקדש ואחד למעשר

רַשִׁ״י כשהוא פודן לאותן מעות מעשר שני שמחללן על פרוטות או על דינרין מוסיף שני חומשין אחד חומש להקדישו שפודה דהיינו שלמים דכתיב אם המקדיש וגו' ויסף חמישיתו וגו' (זיקרא כז) ואחד למעשר שני דכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' (שם) והא הכא דחיילא קדושת שלמים אקדושת מעשר שהרי הוסיף חומש אשלמים והיכי אמר ר' אלעזר לא קנו

ט מי סברת דברי הכל היא הא מני רבי יהודה היא:

רַשִׁ״י הא מני ר' יהודה היא דאמר ממון הדיוט הוא להכי חל עליה קדושת שלמים

י מתני׳ מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין תלמוד לומר (דברים טז, ב) וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן מה תלמוד לומר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח דבר שבחובה ואין בא אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין

רַשִׁ״י מתני' כל הבא מן הצאן ומן הבקר היינו תודה ושלמים הבאין חובה

יא לפיכך האומר הרי עלי תודה הרי עלי שלמים הואיל ובאין חובה לא יביאו אלא מן החולין ונסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין:

רַשִׁ״י האומר הרי עלי תודה וכו' משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א"נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין גמ' מה פסח במצרים אינו בא אלא מן החולין דאכתי לא הוו מעשרות

יב גמ׳ ופסח גופיה מנא לן דתניא ר' אליעזר אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין

יג אמר לו רבי עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר אמר לו אף על פי שאי אפשר ראייה גדולה היא ונלמד הימנה

רַשִׁ״י וכי דנין פסח דורות שאפשר לבא מן המעשר שהרי בדורות נוהג מעשר מפסח מצרים שאי אפשר לו לבא ממעשר שהרי באותה שעה לא היה מעשר נוהג ראיה גדולה היא הואיל ומצינו שום פסח שאינו בא אלא מן החולין

יד חזר רבי עקיבא ודנו דין אחר מה לפסח מצרים שכן אין טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח

רַשִׁ״י שכן אין טעון מתן דמים למזבח דלא הוה מזבח אלא משקוף ומזוזות וכיון דאין ממנו למזבח לא הוי דומיא דשלמים להכי אינו בא מן המעשר

מְפָרְשִׁים Commentaries

תּוֹסָפוֹת Tosafot

א אינו בתורת שלמים. לצאת עור לחולין דלא חלה עליו קדושת שלמים כלל שיצא העור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאי הואי קדושת שלמים אחיה הוה נפיק והשתא לא חייל אחיה לא קדושת שלמים ולא תורת בשר תאוה דחיה לבשר תאוה נפיק עור לחולין כדמשמע הכא דקתני הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין הא איפכא כגון חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין כדדרשינן בפרק בכל מערבין (ערובין דף כז: ) בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו ואפי' יין אגב קנקן קמרבי התם ומיהו הא יש לדחות דאתא קרא למימר שהמעות מתחללין על העור ועל הקנקן ולעולם עור וקנקן קדושים כקדושת מעשר אבל הכא משמע דנפיק לחולין והא דשרינן חיה לבשר תאוה טפי מבהמה נראה דנפקא לן מהא דתניא בספרי ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים אי מה להלן עולות אף כאן עולות תלמוד לומר ושמחת אכילה שיש בה שמחה והך דרשא לא שייכא בחיה אלא בבהמה הראויה לקרבן

ב מוסיף שני חומשים. כאן משמע שיש חומש כשפודה שלמים וקשיא דבפ' הזהב (בבא מציעא דף נד: ) משמע דליכא חומש דאמר מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילתה הקדש וכולה לשמים ומועלין בה ומסיק דלענין חומש קאמר וכולה לשמים למעוטי קדשים קלים ושם פירשנו

ג הא מני ר' יהודה היא. לעיל נמי גבי חיה לזבחי שלמים הוה מצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא

ד להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא

ה ונסכים מכל מקום לא יביאו אלא מן החולין. דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בההיא דסיפרי שהבאתי לעיל דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה

Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה · back to top