א וכיצד מזמנין לבעלי הדינין לדין שולחין לו בית דין שלוחם שיבא ליום המזומן לדין לא בא מזמינין אותו פעם שנית לא בא מזמינין אותו פעם שלישית לא בא בפעם שלישית ממתינין לו כל היום לא בא מנדין אותו למחרתו ואשה שהזמינוה ולא בא מנדין אותה בפעם הראשון כתב הרמב"ם שגם לאיש המצוי בעיר מנדין אותו בפעם הראשון ואין מזמינין ג"פ אלא מי שדרכו לילך על הכפרים והוא יוצא ונכנס בעיר:
ב והשליח נאמן לומר לא רצה לבא או ביזה לבית דין ומנדין אותו על פיו אבל אין כותבין הנדון על פיו עד שיעידו עליו שנים שלא רצה לבא:
ג ואם הזמינו השליח ולא הזמינוהו על שם שלשתן אין מנדין אותו עד שיזמינו על שם שלשתן בד"א שלא הזמינו ליום הידוע לישיבת הדיינין אבל אם הזמינו ליום הידוע לישיבת הדיינים אפי' לא הזמינוהו אלא על שם אחד כותבין עליו נדוי שהכל יודעים שהדיינים מקובצים:
ד מזמינים על פי אשה ושכנים ההולכין לפי תומן אצל הנתבע אע"פ שאינם שלוחים לשם כך אלא אומרים להם לפי דרכך שאתה הולך אצל פלוני הזמינו לדין שיבא וסומכין עליהם שיעשו שליחותם ומנדין אותו אם לא בא וכ"ש ע"פ שליח ב"ד אע"פ שלא חזר לומר עשיתי שליחותי בד"א שסומכין ע"פ נשים ושכנים כשלא היה הנתבע בעיר ואמרו לאלו הודיעוהו לכשיבא שיבא לב"ד אבל אם הוא בעיר אין סומכין עליהם שמא יאמרו בלבם שמא כבר מצאוהו ואמרו לו ואפילו אינו בעיר דוקא כשיש לו לבא בו ביום ואין דרכו עוברת על פתח ב"ד אבל אם אין לו לבא בו ביום לא שמא שכחו מלומר לו ואם דרכו עוברת על פתח ב"ד אין סומכים עליהם שיאמרו שמא בעוברו על פתח ב"ד אמרו לו:
ה מי שכתבו עליו נדוי על שלא בא אפילו אמר אבא אין קורעין הנדוי עד שיבא אבל מי שכתבו עליו נדוי על שהיה מסרב לעשות ציווי ב"ד מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות צווי ב"ד קורעים הנדוי והוא נותן שכר הסופר:
א סָעִיף א וכיצד מזמנין לבעלי הדינין לדון שולחים כו בית דין שלוחים שיבא ליום המזומן לדין וכו' עד מנדין אותו למחרתו בהגוזל בתרא (קיב.) אמר רב חסדא קובעין זמן בה"ב זימנא וזימנא בתר זימנא ולמחר כתבינן ופירש"י קובעין זמן. ליום ב' בשבת אם לא יבא מזמנין אותו ליום ה' ואם לא יבא מזמנין אותו ליום ב' עד למחר לא כתבינן שטר פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא ומ"ש ואשה שהזמינוה לדין ולא באה בפעם הראשון מנדין אותה מיד שם (קיג). רב אסי איקלע בי רב כהנא חזא לההיא איתתא דאזמנוה לדינא בפניא ובצפרא כתב עלה פתיחא א"ל לא ס"ל מר להא דאמר רב חסדא קובעין זמן בה"ב א"ל ה"מ גברא דאנוס וליתיה במתא אבל הכא כיון דאיתה במתא ולא אתי מורדת היא: גרסינן בפרק בתרא דר"ה (לא:) ההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר בנהרדעא אזל אמימר למחוזא ולא אזלא בתריה כתב פתיחא עילוה. א"ל רב אשי לאמימר והא תנן שאפילו ראש ב"ד בכל מקום שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הועד א"ל ה"מ לעדות החדש דא"כ נמצאת מכשילן לעתיד לבא אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה: כתב בעל התרומות בשער ג' אם שלחו הב"ד שלוחם שיבא לדון לפניהם עם בעל דינו והוא מרד במצותם אם אותם דיינים לא המחום רבים עליהם יכול לומר אין רצוני לבא לפניכם אלא לפני אחרים שהם בעיר הזאת שהם דיינים מומחים כמותכ' או יותר מכם וכדאמרינן בפרק הגוזל (בבא קמא קיב:) אבל לא פתחו ליה בדינא מצי א"ל לב"ד הגדול קא אזילנא. אבל אם המחום רבים עליהם ואין באותה העיר אחרים כמותם או גדולים מהם בחכמה אין יכול לומר אלך לב"ד שבעיר אחרת ואדון עמו כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין לא:) אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו הילכך אם לא בא לפניהם כלל או שבא לפניהם וטען שלא ידון לפניהם בכל אלה נקרא מורד בב"ד ע"כ ועיין בסימן י"ד: כתב הרמב"ם שגם לאיש המצוי בעיר בפעם הראשון מנדין אותו וכו' בפרק כ"ה מהל' סנהדרין ולמד כן ממ"ש בסמוך אמר ליה ה"מ גברא דאנוס וליתיה במתא וכו' ומשמע ליה דכיון דתלי טעמא בליתיה במתא ואיתיה במתא לא שאני לן בין איש לאשה דאי איתיה במתא לאיש נמי מנדין אותו בפעם הראשון ואי ליתיה במתא אפילו לאשה נמי קבעינן זימנא ג' פעמים והא דקאמר ה"מ גברא וכו' אורחא דמילתא נקט דאורחיה דגברא דליתיה במתא ואיפשר דמש"ה סיים ואמר אבל הכא כיון דאיתי' במתא וכו' ולא אמר אבל איתתא כיון דאיתא במתא. ול' רבינו בהעתקת דברי הרמב"ם אינו מכוון שכתב שגם לאיש המצוי בעיר וכו' שנראה מדברים אלו שהרמב"ם כתב דלאשה מנדין בפעם הראשון ואינו כן שהרי הרמב"ם לא הזכיר אשה כלל ולא חילק אלא בין היה במדינה ומרד ולא בא להיה בכפרים ויוצא ונכנס וטעמו כדפרישית דל"ש איש ל"ש אשה כל שהיה במדינה ומרד ולא בא מנדין אותו בפעם הראשון וכל שהיה בכפרים ויוצא ונכנס אין מנדין אותו עד שיקבעו לו זמן ג"פ ולא בא:
ב סָעִיף ב והשליח נאמן לומר לא רצה לבא או ביזה לב"ד ומנדין אותו על פיו אבל אין כותבין את הנדוי על פיו מימרא דרבינא שם וכבר נתבאר בסוף סימן ח':
ג סָעִיף ג ואם הזמינו השליח ולא הזמינו על שם שלשתן אין מנדין אותו וכו' עד שהכל יודעים שהדיינים מקובצים מימרא דרבא בפ"ק דסנהדרין (ח.) ולשון רבינו שכתב ליום הידוע לישיבת הדיינים אינו מכוון יפה שבשביל שהזמינוהו ליום הקבוע אינו הוכחה שהיו כולם מזומנים כשצוו להזמינו כדברי הרמב"ם שכתב בד"א שהלך השליח ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינים אבל ביום הידוע שהדיינים יושבים בו לדון הכל יודעים שכל הדיינים מקובצים ואע"פ שבא השליח בשם אחד כאילו בא בשם שלשתן: כתוב בתשובות מהרי"ק שורש י"ח רב היושב בעיר אחת ונסתלק מן הדין הוי כמאן דליתיה ורב אחר יכול להזמינו ואם לא בא תוך ל' כותב עליו סרבנות וכתב עוד שם אין לכתוב סרבנות על הספק (א): כתב הרשב"א בתשובה שמי שקיבל עליו ב"ד של שנים בקנין ואח"כ יסרב על דבריהם ולא יבא במצותם יש להם כח לכתוב שטר פתיחא ולנדות ולהחרים כדין ב"ד גמור:
ד סָעִיף ד מזמינים ע"פ אשה ושכנים וכו' בפרק הגוזל בתרא קי"ב ודף קי"ג.) אמר רבינא יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא אמרי אשכחיה ואמר ליה ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דב"ד אבל חליף אבבא דב"ד לא אמרי אשכחיה ב"ד ואמרי ליה ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה אימור אשתלויי אשתלי ופרש"י יהבינן זימנא. מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין על פי אשה ההולכת אצלו לפי דרכה או על פי שכניו וסמכינן עלייהו דעבדי שליחותייהו ואי לא אתי מחזקינן באפקירותא ומשמתינן ליה: אלא דליתיה במתא. שאין אותו פלוני עכשיו בעיר שבית דין בה ואמר לשכניו כשישוב פלוני אמרו לו לבא: אבל איתיה במתא. לא משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותייהו: דאמרי שליחא דבית דין אשכחיה ואמר ליה. אלא שדרנא ליה עוד שליחות אחרינא בתריה. ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבית דין כי אתי ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דב"ד אבל חליף אבבא דב"ד לא סמכינן אשיבבי דאמרי ב"ד אמריה ליה. אשתלי שכחו שליחותן קודם ששב אותו פלוני לביתו וכתב הרא"ש סמכינן עלייהו דעבדי מאי דאמרי להו ב"ד ואע"פ שאינם שלוחים בדבר וכ"ש שליח ב"ד ואפילו לא חזר לב"ד וז"ל הרמב"ם בפכ"ה מהלכות סנהדרין היה בכפר חוץ למדינה אם דרכו לבא באותו היום אומר השליח אפילו לאחד מן השכנים אפי' לאשה אם יבא פלוני הודיעוהו שב"ד קבעו לו זמן שיבא היום לב"ד ואם לא בא מנדין אותו לערב בד"א בשאין הדרך שדרכו לילך בה על מקום ב"ד וכו':
ה סָעִיף ה מי שכתבו עליו נדוי על שלא בא אפי' אמר אבא אין קורעין הנדוי עד שיבא וכו' עד ב"ד קורעין הנדוי מימרא בפרק הגוזל בתרא ופי' רש"י כיון דאמר צייתנא קרענא לאלתר דדילמא לית ליה זוזי השתא וטרח אבל באתינא לדינא כל כמה דלא אתי אפקירותא היא: ומ"ש והוא נותן שכר הסופר הכי אמרינן בהגוזל בתרא גבי שליחא דב"ד מהימן כבי תרי כמו שנתבאר בסוף סימן ח': וכתב הרא"ש בפ' שבועת העדות בשם הר"י הלוי דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו לבא לב"ד אלא משדרינן להו ע"י שליח ב"ד ואמר שכך היה דן רבו של הרי"ף: וכתב עוד בשם הרמב"ן שי"א דאי איכא איניש דלא בעי למיתי בדינא מצי למנויי בשבילו שליח בעדים ואית ליה ראיה מהירושלמי וכ"כ הערוך וכ"כ ר"ח ואיכא דפליג ואמר דאין רשאי שלא יהו ב"ד שומעין מפי התורגמן טענות של שקר וכ"כ הרי"ף בתשובה וכ"כ רב סעדיה וכן נשים אפי' יקרות לא ויתר להו רב אלפס אלא לשגר להן סופרי הדיינים ולטעון לפניהם אבל למסור טענותם לאחרים לא וכ"נ בת"ח שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד ולערער בהדי ע"ה שרשאין ב"ד לשגר לו הדברים ע"י שלוחי ב"ד עכ"ל וע' בסי' קכ"ד וצ"ו: אמרינן בפרק המגרש (גיטין פח.) שאע"פ שעדים שחתמן מן הצד פסול הדיין יכול לחתום בשטר הזמנה מן הצד: ראובן תובע לשמעון שהזמינו לדין ולא בא ושיפרע קנס ההזמנה ושמעון כופר שלא הזמינו וראובן אומר אני אביא עדים ואז הודה שמעון שהזמינו ושיביא עדים שבא מיד להזמנתו ה"ז כאותה שאמרו (כתובות פח:) האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואינו נאמן אפי' יביא עדים כדבריו וכן כתב הרא"ש בתשובה :
א סָעִיף א וכיצד מזמנים וכו' בפרק ואלו מגלחין דקבעינן זימנא מנ"ל דכתיב אתה והם מחר ולכל אדם קובעין זמן בין יוצא ונכנס בין מצוי בעיר אלא דליוצא ונכנס קבעינן ליה בה"ב ומזמינין אותו ביום א' שיבא לדין ביום ב' ואם לא בא (פי' שלא אמר כלום אלא שלא בא אבל אם אמר שלא רצה לבא הוי ביזוי לבית דין ומנדין אותו מיד כדכתב בסמוך) חוזרין ומזמינין אותו ביום ג' וד' שיבא ליום ה' לא בא חוזרין ומזמינין אותו ביום א' שיבא ליום ב' לא בא בפעם ג' ממתינין לו כל יום וכו' וטעמא דכיון דיוצא ונכנס וטרוד בעבידתיה לא הוי מורד אלא כאנוס. ובמצוי בעיר קובעים לו זמן ושולחין לו היום שיבא למחר ביום ב' לא בא ביום ב' זהו מורד ומנדין אותו לערב מיד ולא מהני הכא טעמא דטריד והיינו דא"ר חסדא בפרק הגוזל בתרא קובעין זמן בה"ב זימנא וזימנא בתר זימנא ולמחר כתבינן כלומר קובעין לו זמן עכשיו שיבא למחר לדין וכו' וכל זה היכא דהתובע שואל מב"ד שיזמינוהו היום שיבא למתר כי חושש שילך מן העיר וישמיט עצמו מן הדין וקאמר דשומעים לו וכדילפינן מאתה והם מחר אבל היכא שהדיינים יושבים והתובע ביקש לשלוח אחריו ושלחו אחריו ולא בא כותבים עליו נדוי מיד לערב ובהכי מיירי הא דכתב רבינו בסמוך ואם הזמינו השליח ולא הזמינוהו ע"ש שלשתן וכו' דכיון דהזמינו ביום הידוע שהדיינים יושבים בו לדון כותבין עליו נדוי ומשמע דלערב מיד כותבין וכן ההיא דמזמינים ע"פ אשה וע"פ שכנים דכיון דהב"ד יושבין ולא בא כותבים עליו נדוי לערב מיד (ובסמוך כתבתי דלדעת רבינו אין מנדין אותו עד למחר). ואיכא למידק למה כתב רבינו שיבא ליום המזומן לדון ולא כתב כלשון התלמוד ליום ב' וליום ה' וי"ל דנמשך אחר מ"ש לעיל בסימן ה' דהאידנא קביעות כל הימים שוין: כתב הרמב"ם שגם לאיש המצוי בעיר וכו' שהזמינוהו היום שיבא למחר ליום המזומן לדין דכיון שהוא מצוי בעיר ולא בא מורד הוא וה"ה בגמר' לגבי אשה ולמד משם הרמב"ם דה"ה באיש שהוא מצוי בעיר. ואיכא למידק דברמב"ם כתוב באיש שמצוי בעיר ומורד כותבין עליו נדוי לערב וה"א בגמרא ובאלפסי ובסמ"ג גבי אשה דכתבינן עלה פתיחא לאורתא דדוקא ביוצא ונכנס דחשבינן ליה כאנוס ולהכי יהבינן ליה זמן בה"ב מקילינן נמי לגביה דלא כתבינן ליה פתיחא עד למחר אבל היכא דהוה מורד כתיבנא עליה פתיחא לאורתא ורבינו ז"ל גבי אשה כתב מנדין אותה בפעם הראשון מדלא פי' לערב משמע דחוזר אמ"ש תחלה דמנדין אותו למחרתו וע"ז כתב באשה דמנדין אותה בפעם הראשון והינו נמי למחרתו וכן כל מנדין אותו שכתב רבינו בסימן זה בסתם היינו למחרתו כמ"ש תחלה וצ"ל דסבירא ליה לרבי' דתלמודא ה"ק דהכתיבה לחודא היא באורתא אבל היה כתוב בפתיחא שינדו אותה למחר כי אז מכריזין עליה שנידו אותה ב"ד והכי משמע בפסקי הרא"ש שלא הביא הך עובדא דלגביה איתתא בפסקיו דכתבינן עלה פתיחא לאורתא כדי שלא נבין דמנדין אותה לאורתא אלא דלמחרת מנדין אותה כמו גבי איש כשלא בא בפעם שלישית דכתב בתחלה דמנדין אותו למחרתו והא דקאמר בגמ' ועד למחר לא כתבינן פתיחא ה"ק דהא דכתבינן פתיחא באורתא שינדו אותו אין כותבין בו לנדותו מיד אלא כותבין דלמחר ינדוהו ואצל מורד נקט התלמוד האמת דכתבינן לאורתא כדרך כל פתיחא דכתבינן באורתא והיינו דכותבי' בו שינדוהו למחר ולפי דלא נ"מ בכתיבה אלא בהכרזה על כן לא כתב הרא"ש ורבינו לגבי יוצא ונכנס לשון הגמ' אלא בסתמא למחר מנדין אותו ולפי זה בנדוי עצמו אין חלוק דאף במורד אין מנדין אותו עד למחר ולכן שינה רבינו בהעתיקו לשון הרמב"ם וכתב שגם לאיש המצוי בעיר מנדין לו בפעם הראשון והיינו לומר למחרתו כמ"ש קודם זה ודלא כרמב"ם שכתב דמנדין אותו לערב דס"ל להרב דכתיבת הפתיחא שהוזכר בגמ' הוא הנדוי עצמו דמחלק בין מורד ליוצא ונכנס כדפיר' וכפשטא דסוגיא ואין כן דעת הרא"ש ורבינו:
ב סָעִיף ג ומ"ש בד"א שלא הזמינו ליום וכו' אבל הזמינוהו ליום וכו' ט"ס הוא אלא צ"ל ביום בבי"ת וכך הוא הגירסא בגמרא והאלפסי ואשר"י וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג ורבי' ירוחם וכן הוא במקצת ספרי רבו' וכ"כ ב"י ע"ש:
ג סָעִיף ד ומ"ש וכ"ש ע"פ שליח ב"ד וכו' כ"כ הרא"ש ובא ליישב דלא תקשה למה קאמר רבינא אפומא דאיתתא וכו' ולא קאמר אפומא דשליח ב"ד ומתרץ דרבותא קאמר וכ"ש ע"פ שליח ב"ד ומהרש"ל פי' דאתא לאורויי דלא תימא מאחר שהוא שליח בדבר ולא חזר מגרע גרע קמ"ל דכ"ש הוא דאדרבה חזקה הוא דשליח גמור עשה שליחותו:
ד סָעִיף ה והוא נותן שכר הסופר בפ' הגוזל בתרא כתב רש"י וז"ל דכי שרי ליה לשמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא ע"כ לשונו והתוס' כתבו וז"ל דכשקורעים אותו משלם הוא שכר הסופר עכ"ל. וכ"כ סמ"ג בלאוין ר"ח ונראה שדעתם דכיון דקאמרינן בגמרא על דלא אתא לדינא לא מקרעינן ליה עד דאתא לדינא אלמא דהיתר הנידוי תלוי בקריעת הפתיחא וצ"ל דהיכא דנידוהו בפה מתירין לו בפה והיכא דנידוהו בכתב אין לו היתר אלא בקריעת אותו הכתב ונראה דכך היא דעת רבינו דלאחר שכתב קורעין הנידוי כתב והוא נותן שכר הסופר כלומר בשעת הקריעה נותן הוא שכר הסופר וכן מבואר באשר"י פרק ז"ב בדין פריעת ההוצאה משעה שנעשה סרבן ע"ש ומשמע דאם לא קרעו הכתב לא הותר השמתא אע"פ שבא לב"ד או אמר צייתינא והרב בשלטי הגבורים ספ"ק דסנהדרין הסכים על זה וע"ש. וכתב עוד שם דאין למנדין ליקח שכר היתר החרם והביא ראיה לדבר וכתב עוד שם דשליח ב"ד אינו נאמן לומר שכך וכך הוציא התובע כדי לכוף לנתבע לדון עד שיהיו שנים ואפשר דאפילו התנו ב"ד שיהא נאמן כבי תרי אינו מועיל ולי נראה באין ספק דאם תקנו כך רוב אנשי העיר או שבעה טובי העיר בדרך שנתבאר לעיל סימן ב' ודאי דמועיל הפקר ב"ד הפקר: כתב ה"ר ירוחם ע"ש הרשב"א כי ביד הדיין הוא שלא לנדותו ולכופו בענין אחר וכן נראה מעובדא דירושלמי ע"כ עוד שם דראובן תובע לשמעון שהזמינו לדין ולא בא ושמעון כופר שלא הזמינו וראובן אומר אני אביא עדים וחזר שמעון והודה שהזמינו ושיביא עדים שבא ה"ז כאומר לא לויתי וחזר ואמר פרעתי דאינו נאמן שבא אפילו יביא עדים תשובת הרא"ש ע"כ ומביאו ב"י וקשיא לי דהא אף להרמ"ה בסימן פ' דכי אתו סהדי בתר הכי לא משגחינן בטענה בתרייתא עד דמייתי ראיה מ"מ כי מייתי ראיה מהימן ואין צ"ל להרמב"ם דיכול לחזור ולטעון מפיטור לפיטור ואפילו אמר לא לויתי יכול לומר פרעתי קודם שבאו עדים והכחישוהו בטענה קמייתא ואע"פ דמה שחזר מטענה הראשונה היה לפי שראה עדים שבאו מ"מ הואיל והודה קודם שבאו העדים לא הוחזק כפרן וע"ל בסימן ע"ט ובסי' פ' לשם יתבאר בס"ד:
א סָעִיף א וכתב עוד שם אם כתב עליו הזמנה לבא תוך ל' ולא בא כותבין עליו סרבנות אע"ג שהוצרך לילך למרחקים מ"מ היה לו לשלוח לב"ד לעשות התנצלותו ולבקש זמן אחר והואיל ולא עשה מיקרי סרבן כו' כתב מרדכי ריש דייני גזירות שב"ד כתבו על א' סרבנות והוא טען שלא שמע דאינו נאמן דמעשה ב"ד יש לו קול ע"ל סימן צ"ו וסי' קכ"ד אם מזמינים נשים יקרות או ת"ח וכיצד דנין אותן:
ב וכתב בנ"י פרק אלו מגלחין דף שע"ה ע"ג ואם יש בהן מומחה צריכים לחלק לו כבוד להזמינו בשם המומחה כו':
ג סָעִיף ג כתב הכלבו סימן קי"ו חרם רבינו גרשום אדם המזמין חבירו לדין וחבירו מסרב אינו יכול לבטל התפלה אא"כ הזמינו ג"פ רצופים ואין יכול לבטל התפלה רק בב"ה שהוא הולך שם להתפלל אבל אם ביטל שם ג' תפלות רצופים יכול לבטל בכל בתי כנסיות ואין לבטל תפילות של שבת וי"ט אא"כ ביטל ג"פ אמנם בענייני הקהל יכול לבטל מיד וכל מקום שנראה שהיה שם אדם גדול היה שם ב"ד ומסתמא יש חרם זה ודנין אותה כן ועיין שם שהאריך עוד בזה:
א סָעִיף א שולחין לו ב"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדין כו' בב"ק דף קי"ג א"ר חסדא קובעין זמן בה"ב זימנא בתר זימנא ולמחר כתבינן. ופי' רש"י קובעין זמן ליום ב' בשבת ואם לא יבא מזמינין אותו ליום ה' ואם לא יבא מזמינין אותו ליום ב' וכל היום ממתינין לו שמא יבא ואם לא בא כתבינן פתיחא עליו למחר ומסיק שם דרב אשי איקלע לבי רב כהנא חזא לההיא איתתא דאזמנוה לדינא בפניא ובצפרא כתב פתיחא א"ל לא ס"ל מר דקבעינן זימנא בתר זימנא א"ל ה"מ גברא דאניס וליתא במתא אבל הכא כיון דאיתא במתא ולא אתיא מורדת היא עכ"ל הגמ'. וכתב הב"י דמדלא אמר אבל איתתא דאיתא במתא אלא קאמר אבל הכא ש"מ דאין חילק בין איש לאשה אלא הכל תלוי באיתא במתא או לא וכדברי הרמב"ם שבסמוך ומשמע מזה שאין מזמנין לדין אלא ליום המזומן להן לישיבת הדיינים והיינו בימיהן מתקנת עזרא בב' וה' ובזמנינו דקביעות כל הימים שווים עכ"פ אין מזמנין אלא ליום הקבוע לפי מנהג העיר והיינו שכ"ר שולחין שיבא ליום המזומן לדין: ומ"ש לא בא מזמינין אותו פעם שניה כו' ר"ל ג"כ כל פעם ליום הקבוע לפי מנהג העיר כמו בימיהן דאם לא עמד ביום ב' דלא הזמינוהו עד על יום ה' ואח"כ עד על יום ב' השני אבל השליחות להזמינו היה באיזה יום שירצה התובע אז שלחו הדיינים אל הנתבע שיהיה מוכן לדון עם פלוני ביום הקבוע לישיבת הדיינים הסמוך לו כמש"ר אחר זה ז"ל ואם הזמינו ע"ש שלשתן כו' עד בד"א שלא הזמינו ביום הידוע כו' וכמ"ש שם וק"ל ועמ"ש לעיל ר"ס ה' עוד מזה: מנדין אותה בפעם ראשון כו' פי' למחרת של יום ראשון וכמ"ש לעיל ל' הגמרא וטעמו ורבינו נמשך אחר ל' הגמרא ואורחא דמילתא נקט. אבל אשה שדרכה לצאת ואיש שאין דרכו לצאת הוה איפכא וכדמסיק רבינו בשם הרמב"ם וק"ל: כתב הרמב"ם שגם לאיש כו' עבד"ר. והוא יוצא ונכנס פי' בעיר.
ב סָעִיף ב והשליח נאמן כו' בב"ק דף כ"ב. אבל אין כותבין הנידוי על פיו כו' פי' משום דכי מתירין לו הנדוי אין מתירין לו עד שישלם שכר הסופר ולא משקינן ממונא אפומא דחד. ואע"ג דנידוי מסתמא חמירא ליה לאינשי מממון כל דהו דשכר כתיבת פיתקא דנידוי מ"מ שאני נידוי דאין שולחין יד להוציא מידו מידי אלא בידם לנדות למי שירצו דלענין להוציא מידו אפי' כל דהו בעי עדים. ועבפ"ר בס"ס ח':
ג סָעִיף ג ואם הזמינו השליח ולא הזמינו ע"ש שלשתם כו' בד"א כו' כל זה בסנהדרין דף ח' ז"ל אמר רבא הני בי תלתא דייני דיתבי ואזל שליחא דב"ד ואמר מפומא דחד לא אמר כלום עד דאמר משמיה דכולהו וה"מ בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא ל"ל בה עכ"ל ומזה מוכח דגרסינן בדברי רבינו בד"א שלא הזמינו ביום הידוע אבל אם הזמינו ביום בבי"ת כו' [כמו בב"ח].
ד סָעִיף ד מזמינים על פי אשה ושכנים כו' בב"ק דף קי"ב ועבד"ר ועיין בל' הרמב"ם פכ"ה וש"ע שכתב והלך השליח ואומר לשכנים או לאשה כו' והיא היא דמה לי שהב"ד אומרים להאשה או להשכנים ומה לי שלוחים וק"ל: וכ"ש ע"פ שליח ב"ד כו' ז"ל מ"ו ר"ש ז"ל אע"פ שהוא כ"ש מ"מ כתבו דל"ת מאחר שהוא שליח ב"ד ולא חזר להודיעם שנעשה שליחותם גרע טפי עכ"ל וא"ת וא"כ ה"ה מיבעיא ליה מאי כ"ש וי"ל דרבינו הוצרך לומר דכ"ש הוא כדי שלא תקשה למה לא הזכיר רבא ג"כ שליח שלא חזר כמו שהזכיר אשה ושכנים מש"ה כתב דרבא לא הוצרך להזכירו דס"ל דכ"ש הוא אבל מ"מ אי לא כתבו רבינו לא הוה ידעינן ליה. שמא כבר מצאוהו פי' ע"י שליח ב"ד רש"י. כשיש לו לבא בו ביום ואין דרכו עוברת כו' ק"ק הא אף אם אין דרכו עוברת מ"מ יבא היום ויכנס ויהיה בעיר. ולפני זה קאמר דאם הוא בעיר אין סומכין עליהן. וי"ל דלא קאמר לפני זה דאין סומכין עליהן אלא כשהולכין בעיר כאן וכאן בשווקים וברחובות דאז שייך למימר דמצאוהו ע"י שליח ב"ד שפגעוהו אבל כשבאין מן הדרך נכנסין מיד דרך שער העיר לביתם ולא ישהו בעיר:
ה סָעִיף ה מי שכתבו עליו נידוי כו' מימרא דרבא ומסקנת הגמרא שם (ריש דף קי"ג): ומש"ר שהיה מסרב לעשות ציווי ב"ד פי' שבא לב"ד ופסקו לפרוע להתובע והוא מסרב ואומר איני רוצה לשלם שדינו מבואר בסימן ק' שנותנין מיד אדרכתא על נכסיו ואם אין מוצאין לו נכסים מתרין בו בה"ב ואח"כ מנדין אותו וקמ"ל הכא דאם אחר שנידוהו אמר אקיים ציווי בית דין קורעין את הנדוי ואע"פ שמשתמט ואינו פורע איזה ימים אמרינן דלא מחמת סרבנות אינו פורע אלא שטרח אחר זוזי אלא שיש להסתפק אם דינו הוא כמי שקבל עליו מידו לפרוע ואינו משלם דמבואר שם בסימן ק' דאין מנדין אותו אלא כותבין אדרכתא אנכסיו ואם אין לו נכסים אפ"ה אין מנדין אותו ע"ש ורש"י פי' שם דלא ציית על שב"ד אמרו לו צא תן לו ולא נתן ונתיישב פירושו אל' הגמרא דקאמר על דלא ציית לדיינים אבל לשון רבינו שכתב לשון סירוב משמע כמ"ש מיהו אינו מוכרח ונוכל לומר דגם כוונת רבינו הוא כדפי' רש"י ול"ד קאמר מדכתב ז"ל על שהיה מסרב לעשות ציווי ב"ד כו' מיד כשאומר מקבל עלי כו' אבל באתינא לדינא כל כמה דלא אתא אפקירותא היא רש"י. ומש"ר והוא נותן שכר הסופר ז"א שם בגמרא אבל הרמב"ם כתבו ג"כ גבי האי דינא וז"ל ב"י והכ"מ הכי אמרינן בהגוזל גבי שליח בית דין מהימן כבי תרי כמ"ש בס"ס ח' עכ"ל ובאמת הוא תמוה שאין עניינו לכאן ואפשר דקמ"ל דאע"פ דקרעינן לשטר נידוי אע"פ שעדיין לא יפרע ליה מ"מ אין קורעין הנידוי עד שיפרע תחילה לסופר שאם לא עכשיו אימתי וק"ל:
א סָעִיף א לא בא מנדין אותו כו' עד כתב הרמב"ם כו' בפכ"ה מהלכות סנהדרין כ"כ וז"ל מי ששלחו לו ב"ד לבא ולא בא לדין מנדין אותו (פי' מיד) שכיון שקראו שיבא אליהן ולא בא הו"ל סרבנות משא"כ בבבות שאחר זה דמיירי שקבעו לו לפני זה זמן על יום פלוני ולא קבעו לו זמן קבוע באותו יום שיבא בו לכך ממתינין לו כל היום אפי' הוא בעיר וק"ל: וכותבין עליו פתיחא ונותן שכר הסופר כו' עד קבעו לו ב"ד זמן שיבא היום ולא בא כל אותו היום כותבין עליו פתיחא לערב בד"א כשהיה במדינה ומריד ולא בא אבל אם היה בכפרים ויוצא ונכנס קובעין לו זמן שני וחמישי ושני ואם שלח יום שני ולא בא אין כותבין עליו פתיחא עד למחר. וק' למה כתב במציעתא שכותבין עליו פתיחא לערב ובסיפא כ' למחר ואחר זה בדין שמזמנין ע"פ השכנים חזר וכתב דמנדין אותו לערב. ודוחק לחלק ולומר כשאין נותנין לו זמן אלא יום אחד כותבין לערב וכשנותנין לו זמן בה"ב אין כותבין עד למחר דאין טעם לדבר ואיפכא מסתברא. ועוד דשם בגמרא גבי אשה שאין נותנין לה אלא יום אחד קאמר הוה עובדא וכתבו עליה פתיחא למחר כתבתי ל' הגמרא בפרישה ע"ש. וא"ל דשאני התם דמיירי שהזמינוה בערב וכמ"ש שם דאזמינוה בפניא מש"ה המתינו לה עד למחר דז"א דע"כ צ"ל דפנינו ל"ד דא"כ למה כתבו עליה פחיחא למחר עד שלא בא בלילה הא אף אם היתה באה לא היו דנין אותה דאין דנין בלילה אלא ע"כ בפניא ר"ל לשמה ערב קודם הלינה ונ"ל דגם הרמב"ם ס"ל דבכל מקום אין כותבין עליו פתיחא עד שכלה כל היום וכמו שכתבתי בפרישה ולערב דקאמר ר"נ בלילה ואז זמנו לנדותו כיון שלא בא כל היום. ולמחר דקתני ל"ד אלא כאילו אמר עד יום שלאחריו ולא אתא לאפוקי שאין כותבין באותו יום שני עצמו. ומה ששינה בלשונו וכתב פ"א לערב ופ"א למחרתו נראה דנקט בכל דוכתא רבותא דכשאין נותנין לו זמן אלא אותו יום נקט ל' לערב דהוה רבותא כלומר אע"פ שלא היה לו זמן אלא יום אחד אפ"ה אין ממתניתין לו אלא עד ערב ולא עד יום קביעוה ב"ד שני וכשקובעין לו זמן בה"ב נקט ל' למחר דהוה רבותא כלומר אע"פ שכבר כתבו לו ומן ארוך אפ"ה ממתניתין לו כל יום ב' האחרון עד שיכלה לגמרי ומש"ה סתם רבינו ולא כתב לא בשמו ולא בשם הרמב"ם הני חילוקין דבערב ולמחרתו אלא נקט למחרתו בל' הגמרא והגמרא עצמה אפשר דנקטה למחרתו דאז הוא זמן שמודיעין אותו שהוא מנודה ומגלין אז קלונו ברבים וק"ל. וגם בש"ע לא כתב בסעיף א' בערב והא דכתבו בסעיף ג' שם ל' הרמב"ם כצורתו נקט ודו"ק. כתב הרמב"ם שגם לאיש המצוי בעיר כו' כתב ב"י ז"ל ל' רבינו בהעתקת ל' הרמב"ם אינו מכוון שכתב שגם לאיש כו' שמשמע שהרמב"ם כתב שלאשה מנדין אותה בפעם ראשון ואינו כן שהרי הרמב"ם לא חילק בין איש לאשה כלל בין אם הוא בעיר או בכפרים ויוצא ונכנס כו' עכ"ל ונראה שרבינו בכיון שינה לשונו דמאחר שהתחיל בל' גמרא שדברה בל' אורחא דמילתא שדרך האיש לצאת ולא האשה כתב גם דברי הרמב"ם בלישנא דגמרא עם חידושיו שחידש דל"ד קאמר הגמרא אלא שלפעמים מנדין אותו מיד וממילא נשמע איפכא שלפעמים אין מנדין האשה אא"כ הזמינוה ג"פ וגם כ"ש הוא מאחר דלמדנו שלאיש מנדין לפעמים בפעם הראשון דאזלינן בתר טעמא ועושין בו מעשה כ"ש דאזלינן בתר טעמא בשב ואל תעשה ואין מנדין לאשה שאינה רגילה לישב בביתה. וגם מש"ה סיים רבינו בלשון הרמב"ם ואין מזמינין ג' פעמים אלא למי שדרכו כו' דמשמע הן איש הן אשה:
ב סָעִיף ד וסומכין עליהן שיעשו שליחותן וא"ה הא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בשל תורה כ"א לחומרא כמ"ש בגמרא בפרק התקבל (גיטין דף ס"ז ריש ע"ב) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ב ע"א) פליגי בזה ועיין בפוס' שם ומשמע דלרב נחמן אפי' בדבר שהוא בידו לא אמרינן שעשה שליחותו וה"ה בזה הול"ל הכי דהא קי"ל בכל ספיקא דממונא הולכין אחר קולא דנתבע וא"ל דכאן איירי באיש שהוא יוצא ונכנס ולאיש כזה מזמינין ג"פ זא"ז כנ"ל מש"ה סמכו אשכנים מאחר שיזמינו עוד זולת זה ב' פעמים וגם יש לו קול בג"פ דז"א דהא הרמב"ם כתב בפכ"ה דמנדין אותו ע"פ השכנים אפי' בפעם ראשון ע"ש וי"ל דאין כאן הוצאת ממון אלא מנדין ע"פ קאמר וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.