א לוה שמכר נכסיו לשנים וכתב המלוה לשני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו על זה אין לו על הראשון כלום אבל אם כתב לראשון דין ודברים אין לי עמך גובה מן השני לפי שלא היה לו על הראשון כלום ולא היה שיעבודו על הראשון כלל:
ב ואם היה חובו כנגד מה שקנו שניהם כגון שחובו ר' זוז ומכר לראשון שדה שוה מנה ולב' שדה שוה מנה וכתב לשני דין ודברים אין לי עמך גובה השדה שביד הראשון ואין יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו שהרי חובו כנגד ב' השדות וראשון חוזר וטורף מהשני שהרי קנה אחריו ומלוה טורף אותה מלוקח ראשון ולוקח שני טורף אותה מהמלוה שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח ראשון חוזר וטורפה מלוקח שני וחוזרין הלילה עד שיעשו פשרה ביניהם:
ג וכן הדין אם החוב מנה ומכר לשני לקוחות לכל אחד במנה וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך ונמצא השדה שקנה הא' שאינה שלו הרי הראשון טורף מהשני וב"ח טורף מהראשון ושני טורף מב"ח וחוזרין הלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכן אם היתה אותה שדה שקנה הראשון אפותיקי לבעל חוב אחר מוקדם הרי אותו ב"ח טורפה מהא' וראשון טורף מהשני וב"ח האחרון טורף מהראשון ולוקח שני טורף מבע"ה שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך וחוזרין חלילה:
ד והרמב"ם כתב שכן הדין שאם היה חובו מנה ומכר הלוה שדה שוה מנה לאחר ואותו מכרו לשני וכתב ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך שב"ח גובה מלוקח שני ולוקח ראשון מב"ח ולוקח שני טורף מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו ובעל חוב חוזר וטורף מלוקח שני וחוזרין חלילה ולא נהירא דכיון שכתב לראשון דין ודברים אין לי עמך אינו יכול לטורפה מהשני אע"פ שלא פירש דין ודברים אין לי עמך ולא עם באי כחך לפי שיאמר לו השני אי שתקת שתקת ואי לא הדרנא שטרא למריה:
א סָעִיף א לוה שמכר נכסיו וכו' משנה סוף פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צה.) מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלקוחות וראשונה מיד השניה ולוקח מן הראשונה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכן ב"ח וכן אשה בעלת חוב ופירשו בגמרא תנא וכן ב"ח ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות ופרש"י וכן ב"ח ושני לקוחות ראובן נושה בשמעון מנה ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בנ' וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך ב"ח נוטל מיד הראשון וכאן אין לומר הנחתי מקום שתגבה ממנו שהרי חובו כנגד שתיהן ולוקח ראשון מוציא מיד השני ובעל חוב חוזר ומוצי' אף זו מן הראשון ולוקח שני מב"ח וחוזר חלילה עד שיעשו פשרה. ופריך בגמרא אמתניתין וכי כתב לה דין ודברים אין לי עמך מאי הוה ואוקימנא בשקנו מידה והסכימו כל הפוסקים שדין ב"ח שוה לדין האשה. ובעל התרומות בשער ד' כ' פרש"י ודברי הרמב"ם ואח"כ כתב והראב"ד פי' על דרך אחרת וזה טופסו פירוש שני לקוחות של תת"ר ושיעור חובו אלף דינר ונמצא שכל אחד מהלקוחות לקח שיעור חובו וכתב הוא ללוקח שני דין ודברים ונמצא השדה של לוקח ראשון שאינה שלו אתי ראשון וטריף משני וב"ח טורף מראשון ושני טורף מב"ח וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם א"נ דא"ל לב"ח לא יהא לך פרעון אלא מזו ואית ליה רשות בכה"ג לטורפו מלוקח ראשון ולוקח ראשון טורפו מלוקח שני דהא הדר עלויה וב"ח מפיק מלוקח ראשון ולוקח שני מפיק מב"ח דהא כתב ליה דין ודברים אין לי עמך וחוזרים חלילה והנבון חתני חולק בשני לשונות הללו ודן דלא נפיק מידיה דראשון ע"י טירפא דב"ח ע"כ וכל פירוש מפירושים הללו הוא דין בפני עצמו וישמע חכם ויוסיף לקח עכ"ל ומכאן למד רבינו כל הדינים הכתובים בסי' זה:
ב סָעִיף ד והרמב"ם כתב שכן הדין וכו' פי"ט מהל' מלוה והשיגו הראב"ד וגם ה"ה תמה עליו והעלה ואפשר שדעת רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך וצ"ע עד כאן לשונו:
א סָעִיף א לוה שמכר נכסיו לשנים וכו' ברייתא בפרק מי שהיה נשוי לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך אין לו על הלוקח ראשון כלום מפני שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ומשמע לשם בסוגיא דלא מיבעיא היכא דלא קני מידו דלאו כלום הוא כדתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום והוא הדין כי כתב ליה הכי נמי לאו כלום הוא אם לא קנו מידו כמבואר בריש פרק הכותב אלא אפילו קנו מידו נמי מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ולא מצי אידך למימר כיון דקנו מידו הוה ליה אשתדוף בני חרי שהרי נתקלקל זכותו במקום שהניח לו לגבות הימנו דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה בידים שכתב לשני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו ודברי רבינו שכתב וקנו מידו הכי קאמר אפי' קנו מידו ואין צריך לומר בדלא קנו מידו ועיין לעיל בסימן קי"א סעיף י': ומ"ש אבל אם כתב לראשון דין ודברים אין לי עמך גובה מן השני לפי שלא הוה ליה על הראשון כלום איכא לתמוה טובא מה היה קשה לרבינו עד שהיה צריך לכתוב האי לפי וכו' הא פשיטא היא דבכתב לראשון טורף מן השני דאפילו לא כתב לו כלום טורף מן השני ולא מן הראשון כ"ש בכתב לראשון. ואפשר דאתא לאשמועינן היכא דלראשון מכר נכסים שהיה לו בעת שלוה ולשני מכר נכסים שקנה אחר שלוה דהו"א דמצי ליה למימר לוקח שני למלוה אי לאו דכתבת לראשון דין ודברים הוה לך לגבות מן הראשון דהוא עיקר שיעבודך דהוה ליה נכסים אלו בשעת ההלואה וכדכתבו התוספות בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) וכמו שכתבתי בתחילת סימן קט"ו סעיף ב' בס"ד והשתא דכתבת לראשון אפסידת אנפשיך וכן בדעשה הלוה למלוה הנכסים שמכר לראשון אפותיקי השתא אי לא הוה כתב ליה לראשון היה גובה ממנו וכיון דכתב ליה אפסיד אנפשיה להכי קאמר רבינו דליתא אלא גובה מן השני ולהכי אמר שתי לשונות לפי שלא הו"ל על הראשון כלום ולא היה שיעבודו על הראשון כלל לומר דבין בזו ובין בזו כיון דבשעה שמכר הלוה לראשון הרי אלו הנכסים שמכר לשני עדיין בני חרי ועל נכסים אלו חל שיעבודו שיגבה חובו מהם בתר ההיא שעתא אזלינן וגובה מן השני ואין יכול לדחותו:
ב סָעִיף ג וכן הדין אם החוב מנה וכו' פי' לא מיבעיא בחלוקה הראשונה דהמלוה הוא הגורם שיצאת השדה מיד השני ליד הראשון שעל ידי שגבה מן הראשון טרף הראשון מן השני הלכך כשחזר המלוה וטרף אותה מן הראשון חוזר השני וטורף אותה מן המלוה אלא אפילו בזו שלא יצאת מיד הראשון ע"י גרמתו של המלוה אלא לפי שלא היתה שלו מעולם אפ"ה חוזר השני וטורף מב"ח ולא מיבעיא בשני חלוקות אלו דאיכא למימר דכיון דידע המלוה בעצמו שיטרוף הוא מן הראשון בחלוקה הראשונה ודכוותא בחלוקה השנייה ידע שהנגזל יבא לטרוף שדה שלו מן הלוקח אם כן ודאי אדעתא דהכי כתב לשני דין ודברים אין לי עמך דאם אחר כך יטרוף הראשון מן השני ויטרוף הוא מן הראשון שיחזור השני ויקחנה לרשותו אבל בדכתב אפותיקי לב"ח אחר מוקדם דכבר אפשר שב"ח המוקדם לא יטרוף מן הראשון אלא מן השני והשתא לא כתב ליה לשני דין ודברים אין לי עמך אלא לגבי דנפשיה שהוא עצמו לא יטרוף ממנו אבל אם יטרוף ממנו הראשון ויבא הוא ויחזור ויטרוף מן הראשון אדעתא דהכי לא כתב לו שתחזור אליו מידו שהרי כבר אפשר שלא יבא לידי כך כדפי' א"כ אדעתא דהכי לא כתב ליה וקמ"ל דאפילו בזו נמי אמרינן שתחזור מידו לשני: ומ"ש רבינו אפותיקי לב"ח אחר מוקדם וכו' בעה"ת לא הזכיר מוקדם אלא סתם לב"ח והביאו ב"י וכן בדין דאפילו הוא מאוחר לב"ח האחר גובה השדה שהיא אפותיקי שלו ואפשר דר"ל שאותה שדה עשאה אפותיקי לזה ולזה ולפיכך אין גובה ממנה אלא הב"ח מוקדם:
ג סָעִיף ד והרמב"ם כתב שכן הדין אם היה חובו מנה וכו' בפ' י"ט ממלוה: ומ"ש ולא נהירא וכו' כך הוא בהשגת הראב"ד לשם וכתב ה' המגיד על השגה זו וז"ל ודברים אמתיים הם ועוד אני מוסיף לומר דאין אנו צריכין לטענה זו אלא מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון שמראשון אינו יכול לטרוף אף משני כן ואינו דומה לנאמנות ואפשר שדעת רבי' ז"ל כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך וצ"ע עכ"ל והדבר פשוט דבהאי ואפשר אין יישוב להשגת הראב"ד אלא למה שהוסיף ה' המגיד ואמר שאין צריכין לטענה זו וכו' על זה אמר ואפשר ליישב שדעת רבינו וכו' מיהו נראה דאף השגת הראב"ד ורבי' אפשר ליישב ולומר דליכא למימר הכא אי שתקת שתקת וכו' דכיון דמפקיע כחו מצי א"ל לכי תיהדר דהא השתא מפסיד ולא גבה מידי ויתבאר בסמוך בס"ד בסימן שאחר זה סעיף א' והסמ"ג בעשה (דף קע"ה סוף ע"א) פסק בסתם כדברי הרמב"ם ע"ש:
א סָעִיף א וקנו מידו הא לא"ה פשיטא דלא מהני ל' דין ודברים אין לי בנכסייך וכיוצא בלשונות אלו בדבר שכבר נשתעבד לו וכמ"ש הגמרא בפרישה לעיל ר"ס ל"ז ועד"ר: אין לו על הראשון כו' מפני שיכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו ואת אפסדת אנפשך. וכיוצא בזה כ"ר סימן קי"א ס"ב דאף אם גם הראשון מתרצה לב"ח ליתן לו שדהו והוא רוצה לחזור לטרוף מהשני יכול השני לומר כיון דאין להב"ח עליך כלום מן הדין לאו כל כמינך לעשות קנוניא עם (הכתב) [הב"ח] עלי וק"ל: לפי שלא היה לו על הראשון כלום נראה דל"ד קאמר דאף אם חובו של המלוה נגד שני השדות דיש למלוה שיעבוד גם המשועבד ע"ז שקנה הראשון וכתב להראשון דין ודברים כו' מ"מ גובה מהשני דלא אפסיד השני בזה דסילק המלוה נפשו מהראשון אלא משום אינך בבא כתב האי לישנא:
ב סָעִיף ב ואם היה חובו כו' דינים הללו נתפרשו ממ"ש פרק מי שהיה נשוי [וכן] ב"ח ושני לקוחות וכמ"ש בדרישה ועיין בא"ע סי' צ"א מ"ש עוד מזה. שהרי קנה אחריו פי' ונהי נמי שהיה שיעבודו של המלוה מ"מ ס"ל שיאמר השתא נתרווחו לו במאי שסילק המלוה שיעבודו מעליו בכתבו לו דין ודברים כו': ומלוה טורף אותם מלוקח ראשון. ואין לוקח ראשון יכול לומר הרי אני מחזיר ללוקח שני שדהו דא"ל לכי תהדר כיון דלית ליה תועלת בחזרתו. אבל לקמן ס"ס זה לא שייך לומר לכי תהדר שודאי יחזירו להמוכר כדי שהמוכר יחזיר מעותיו וע"ל סימן קי"ט סוף ס"ד מ"ש עוד מזה גם בסי' קמ"ח: שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך כלומר על שדה זו ודו"ק:
ג סָעִיף ג שאינה שלו פי' שהלוה גזלה וטרפה הנגזל מיד הלוקח וא"צ הנגזל להחזיר ללוקח הדמים וכמש"ר בר"ס שע"א: אפותיקי לב"ח אחר דאם לא היה אפותיקי לא היה ב"ח יכול לטרוף אותו ממנו שיאמר לו הנחתי לך מקום: לב"ח אחר מוקדם צ"ע למנ"מ כתב שהוא מוקדם והלא אף אם הוא מאוחר נמי דינא הכי שהב"ח השני טורפה מהראשון שהרי היא אפותיקי ואין הב"ח שאינו אפותיקי יכול לומר אני מוקדם ואין באפותיקי שלך כלום כיון שהיתה משועבדת לי קודם הלוואתך שהרי בעל אפותיקי יאמר לו כיון שהיה בידך לגבות גם מהשני ואפי' לא עשאה אפותיקי השתא דשניהם מכורין דין המוקדם לגבות מהאחרונה אפי' היא זיבורית ושלפניה בינונית וכמש"ר בסימן קי"ט נמצא הוא דאפסיד אנפשיה במאי דכתב ליה דין ודברים כו' ובעל אפותיקי מפורש פשיטא דגובה ממנה אפי' כבר מכרה הלוה ויש בידו עוד בנ"ח וכמבואר בר"ס קי"ז כ"ש במקום לוה מוקדם דאין לו אלא שיעבוד עליה והניח להמוקדם נכסים אחרים לגבות ממנו וכמו שאילו מכר הלוה שדה זו היה צריך לגבות מהאחרים ה"ה בעשאו אפותיקי. ולכאורה היה נראה לפרש דר"ל דמוקדם ללוקח ראשון אבל א"א לומר כן שהרי כתב בסמוך וכתב האחרון כו' פי' המלוה האחרון ממילא מ"ש מוקדם ר"ל שהוא מוקדם לבעל חוב דבר והפוכו למ"ש ב"ח האחרון ודוחק למחוק כל הספרים לומר ט"ס האי תיבת האחרון וצ"ל האחר וגם בש"ע כתב ל' זה האחרון ובדברי הראב"ד שהביא בעה"ת בשער ד' ומשם העתיק רבי' דין זה ולא כתב שם תיבת מוקדם ונראה דאה"נ לאו שהוא מוקדם ממש קאמר אלא אף אם הוא מאוחר קרא מוקדם לב"ח האחר שהרי אותו ב"ח האחר אינו יכול לגבות משום קרקע שהרי יאמר לו לוקח ראשון הנחתי לך מקום לגבות. ומהשני אינו גובה שהרי כתב לו דין ודברים כו' ואין לו תקנה אא"כ יניח לגבות לזה שנעשה לו אפותיקי שיגבה מאפותיקי שלו בראשונה ואח"כ יגבה אותו לוקח ראשון מהשני ואח"כ יחזיר עליו המלוה ויגבה באחרונה ושפיר שייך לומר מוקדם ואחרון וק"ל. א"נ מוקדם ר"ל מוקדם לב"ח וכ"כ לרבותא שאפילו אם כתב לב"ח שני ג"כ אפותיקי על שדה הראשון אפי' הכי שייך שפיר פשרה וכגון שהאחד מוקדם וטורף מלוקח ראשון:
ד סָעִיף ד ולא נהירא דכיון כו' גם הראב"ד ומ"מ תמהו עליו פי"ט דמלוה בהאי קושיא ועוד קושיא אחרת דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו והעלה המ"מ שאפשר לדעת הרמב"ם כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך עכ"ל. והכ"מ כתב ישוב קושיות הללו בפ"ז דערכין עיין שם. וכתבתי דבריו וביארתים בס"ד בס"ס קי"ז בדרישה ע"ש:
א סָעִיף א לוה שמכר נכסיו לב' כו' ואם היה חובו כנגד מה שקנו שניהם כו' בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) תנן מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר את שדהו המשועבד לכתובה וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה (כשימות בעלה) מהלוקח והראשונה מן השניה והלוקח מן הראשונה וחוזר חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכן ב"ח וכן אשה בעלת חוב עכ"ל המשנה ופירש"י וכן ב"ח וכן אשה בעלת חוב מפרש בגמ' וז"ל הגמרא שם וכן ב"ח תנא וכן ב"ח ושני לקוחות ע"ד שכ"ר כאן בס"ב והרמב"ם פירש ובפרק י"ט ממלוה כמש"ר בשמו בס"ד ובעה"ת בשער ה' כתב עוד הב' פירושים אלו שכ"ר בס"ג בשם הראב"ד ומסיק שם איך שהראב"ד כתב שחתנו הנבון השיג בשני פירושים ובעה"ת מסיק וכתב דכל א' מהד' פירושים הנ"ל דין בפני עצמו הוא וישמע חכם ויוסיף לקח עכ"ל בעה"ת. וק"ל אמאי לא כ"ר דין חמישי. והוא כשראובן לוה מנה משמעון ואחריו מנה מלוי. ואח"כ מכר ראובן הלוה שדה שוה מנה ליהודא וכתב שמעון מלוה ראשון ליהודא דין ודברים אין לי כו' ובא לוי מלוה שני לטרוף מיהודא ושמעון מלוה ראשון טורף מלוי מלוה שני ויהודה משמעון. שהרי כתב לו דין ודברים כו' ולוי מיהודא וחוזרים חלילה עד שיעשה פשרה וזהו הדין עצמו הנזכר שם במשנה במי שיש לו שתי נשים. וה"ה בלוה שיש עליו שני מלוים. ועל פרש"י הנ"ל ליכא להקשות למה פי' שם אמ"ש וכן ב"ח ז"ל מפרש בגמרא ורימז למ"ש שם בגמרא ב"ח ושני לקוחות ולא פירש שר"ל הדין שנזכר שם לפני זה מי שהיה לו ב' נשים וע"ד שכתבתי (דהא ליכא למימר דרש"י מפרש כן משום שראה כן בגמרא מפורש דמציין שם המשנה ז"ל וכן ב"ח תנא וכן ב"ח ושני לקוחות כו' דהא י"ל בגמרא לא הביא האי ברייתא לפרש המשנה אלא להוסיף עליה ולומר שגם בב"ח ושני לקוחות כו' הדין כן וגם ליכא למימר א"כ תרתי ל"ל דמה לי שני מלוים או שתי נשים דהא השתא נמי ק' כל הני ל"ל והתוס' כתבו שם בס"פ צריכותא דכולהו ובזה נתיישב בו ג"כ כפלים דהמשנה) אלא דמ"מ י"ל דס"ל לרש"י דהמשנה ע"כ ליכא לפרש כן דהא סיים שם במשנה וכן אשה בעלת חוב והיינו מוכרחין לפרש ג"כ דר"ל כן שתי נשים בעלת חוב דכתובתן על בעלה ובעלה מכר ללוקח שדה וא"כ הוה קשה הא כבר תנא להו רישא. ועוד ל' וכן ב"ח משמע דאיירי מב"ח יותר. וליכא למימר לפרושי דומיא דרישא דמתני'. אבל לדברי רבי' קשה דהול"ל ג"כ האי לדינא וצ"ל דרבי' לא כתב כאן אלא ל' המשנה והגמרא והפירושים שנתפרשו אמ"ש במשנה וכן ב"ח ותנא עלה וכן ב"ח ושני לקוחות דנתפרשו בו כל הני ד' פירושים כנ"ל ולא תתפרש בה האי פירושא דשני מלוים שמכר לוה שלהן שדהו ללוקח אחד הנ"ל כי אותה דין שנו שם במשנה רק בכתובת אשה כנ"ל ורבי' כתבו בדין כתובת אשה בא"ע סי' קי"ו ומשם תלמד לדין שני ב"ח עם לוקח א' שקנה מלוה שלהן וה"ה תלמד לדין ב"ח הכתוב כאן לדין אשה א' עם ב' לקוחות לכל חד מן הפירושים הללו כי דיניהן שווין אלא שהתוספות עשו קצת צריכותא וסתם רבי' כל אחד במקומו וסמך אזה שנלמד ממקום אחד לחבירו וק"ל: שיעשה פשרה ביניהם ואעפ"י דבא"ע סימן צ"א כתב שם רבי' גבי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה כו' מוקמינן לכולהו בידא דלוקח ולא אמרינן יעשו פשרה ביניהן שאני התם דאית ליה פסידא ללוקח ולא לאחריני והכא איתא פסידא לכולהו גמרא שם פ' מי שהיה נשוי:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.