א אומן בדבר שהוא אומן דינו כדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לשאר כל אדם שאפילו לא נמסר לו בעדים אם ראו עתה בידו אינו נאמן לטעון לקוח הוא בידי אפילו אם שהה בידו כמה שנים והוא שיש עדים למערער שחפץ זה היה שלו אפי' אם מסרו לידו סתם ולא פירש לו שנתנו לו לתקנו שבאדם אחר היה נאמן לומר לשם מכר נתנו לי אומן אינו יכול לומר כן דמסתמא לתקנו מסר לידו:
ב בד"א שראו עדים אותו עתה בידו אבל אם לא ראו אותו עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידי במגו דלהד"ם או החזרתיו לך ונשבע היסת ונפטר ואע"פ שמכרו בעדים אם העדים שראו החפץ בידו אין מכירין בודאי שזהו של המערער אלא שנדמה להם בסימנים כמו שלו אם טוען לא נתתו לי מעולם נאמן כיון שאין העדים מכחישין אותו בודאי אבל אם טוען נתתו לי לתקן ושוב לקחתיו ממך אינו נאמן שאין להאמינו בטענת לקוח הוא בידי אלא במיגו דלהד"ם או החזרתיו לך ואין זה מיגו טוב שירא לומר כן כיון שעדים ראו כיוצא בזה בידו:
ג ואם הטלית יוצא מיד אחר ואומר בפני אמרת לאומן למוכרו לי ולקחתיו ממנו נאמן במיגו שהיה אומר אתה מכרתו לי אבל כשטוען שהאומן מכרו לי שאמר שאתה מכרתו לו אינו נאמן ור"ת כתב כשיש עדים שמסרו ליד האומן אפילו אם לא ראו אותו עתה בידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אע"פ שאם היה אומר החזרתיו לך היה נאמן בלקוח במיגו דהחזרתי אינו נאמן וכן כתב רב אלפס בין ראה בין לא ראה אף על גב דיכול למימר להד"מ היכא דליכא סהדי או החזרתי לך כי איכא סהדי כי אמר לקוח הוא בידי אינו נאמן וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברא הראשונה וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב יש גאונים שהורו אע"פ שלא הביא בעל הבית עדים שכל אלו הן שלו הואיל וראה כליו ביד האומן והאומן מודה שהיה שלו ומכרו לו אין האומן נאמן אבל אם אמר להד"מ ושלי היה כלי זה האומן נאמן ונשבע היסת ואם הביא הבעל הבית עדים שהכלי זה היה שלו אין האומן נאמן ודין זה פלא הוא בעיני ע"כ:
ד ירד האומן מאומנתו הרי הוא כשאר כל אדם ונאמן אפילו בכלי שבא לידו בעודו אומן והוא שנשתהא בידו אחר שירד מאומנתו זמן שאין דרך להניח כ"כ כלים בבית האומן אחר שנודע שירד מאומנתו:
ה בן האומן שאינו אומן אם בא בטענת עצמו שאומר שקנאו מבעליו הרי הוא כשאר כל אדם ואם אומר שירשו מאביו הרי הוא כאביו:
א סָעִיף א אומן בדבר שהוא אומן וכו' משנה פרק חזקת (בבא בתרא מב.) אומן אין לו חזקה ובגמרא (מה.) אמר רבה ל"ש אלא מסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"מ כי אמר לקוחה היא בידי נאמן מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה. אומן הוא דלית ליה חזקה הא אחר יש לו חזקה ה"ד אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה ותיובתא דרבה תיובתא וכתב הרי"ף הילכך אומן בין דמסר ליה בסהדי בין לא מסר ליה בסהדי לית ליה חזקה אבל אחר אי מסר ליה בסהדי לית ליה חזקה ולא יכול למימר ליה הדרית זבינתה מינך ואי לא אפקיד גביה בסהדי אית ליה חזקה וכד אמר זבינתה ניהלי מהימן ובשבועה וה"מ בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר כדכתבינן בהמקבל והא דאמרינן דלית ליה חזקה בין אומן בין אחר ה"מ היכא דראה כדתניא ראה בגדו ביד אומן וטליתו ביד כובס א"ל מה טיבו אצלך א"ל אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום אבל אי לא ראה אף על גב דמסריה ניהליה בסהדי מגו דאי בעי למימר אהדרתיה ניהלך מהימן כי אמר זבינתה ניהלי מהימן דאמרינן א"ל אביי לרבא תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא א"ל הב לי סרבלאי להד"מ הא אית לי סהדי דאחזיוה גבך א"ל ההיא אחרינא הות אפקיה דלחזיוה א"ל עכשיו לא מפקינא ליה א"ל שפיר קא"ל ראה תניא א"ר אסי ואי אפקיה משוי ליה ראה הדין הוא סברא דרבוותא ואנן קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית ליה מגו איתותב וסליק ליה בתיובתא ש"מ דהאי דינא לא אמרינן ביה מגו הילכך בין ראה בין לא ראה אף על גב דיכול למימר להד"ם היכא דליכא סהדי א"נ החזרתים לך בדאיכא סהדי כי אמר זכינהו ניהלי לא מהימן והאי דאמרינן ראה תניא לאו למימרא דאי לא ראה ואמר זבינתה ניהלי מהימן אלא דאי לא מפיק להו לא אמרינן ליה אפקינהו דלחזיוה ולהכי תנא ראה והרא"ש כתב סברא ראשונה ואחר כך סברת הרי"ף ואחר כך כתב והגאונים פסקו כאשר כתבתי למעלה עד כאן לשונו והתוספות כתבו אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה נראה דבראה מיירי דאי בלא ראה אומן נמי יש לו חזקה מגו דאי בעי אמר החזרתי לך ופר"ת נראה לר"י דחוק מאד על כן לא כתבתיו עכ"ל: ומ"ש בדבר שהוא אומן כלומר דאילו בדברים שאינו אומן דינו כשאר כל אדם וכן כתבו הרא"ש ורשב"ם בפרק הנזכר: ומ"ש שאפי' לא נמסר לו בעדים כן כתב הרמב"ם בפ"ט מטוען: ומ"ש ואפילו מסרו לידו סתם וכו' כן כתבו התוספות והרא"ש בפרק הנזכר: ומ"ש רבינו ואע"פ שמכרו בעדים אם העדים שראו את החפץ וכו' כן כתבו התוספות שם בשמעתא דאומן גבי רמאי דפומבדיתא: ואם אמר ליה אל תחזירהו לי אלא בפני עדים כבר נתבאר דינו בסימן שלפני זה: ואם הטלית יוצא מתחת יד אחר וכו' הדין והטעם ברייתא וגמרא שם: וכן דעת הרמב"ם שכתב יש גאונים שהורו וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"ט מטוען האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו אחד כלים העשויים להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים כיצד ראה כלים ביד האומן והביא עדים שהם יודעים שהכלי זה שלו והוא טוען ואמר לתקן נתתיו לך והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה ומתנה או שטען אתה נתתו לי אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו אע"פ שמסרו לו שלא בעדים בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן וישבע ב"ה היסת על טענתו ויש גאונים שהורו אע"פ שלא הביא ב"ה עדים שזה הכלי שלו הואיל וראה כליו ביד האומן וכו' עד ודין זה פלא הוא בעיני ויש לתמוה על רבינו למה השמיט מדברי הרמב"ם מה שכתב תחלה שהוא דעתו והוא מבואר שהוא כסברא ראשונה ולכן נראה לי להגיה בדברי רבינו ולמחוק שי"ן מתיבת שכתב ולכתוב במקומה וא"ו דהשתא מה שכתב וכן דעת הרמב"ם רומז למה שכתב הרמב"ם בתחילה שהוא דעתו ואחר כך הביא מה שכתב בשם הגאונים ונפלא על דינם ושם כתב בפירוש שדעתו דכל היכא דאיכא מיגו אומן נאמן ולא נתמעט אומן מדין מיגו אלא הרי כל הכלים אצל האומן ככלים העשוים להשאיל ולהשכיר אצל בני אדם. וכתב ה"ה וזה נראה מוסכם מכל הגאונים חוץ מהרי"ף וזהו שכתב רבינו ויש גאונים שדני וכולי ואע"פ שלא נכתב זה שהזכיר רבינו בהלכות מכיון שבהלכות סבורים שאין דין מיגו באומן ה"ה למה שהזכיר רבינו ויש מהאחרונים שכתבו וסבורים כדברי ההלכות ואמרו טעם למה אין מיגו באומן לפי שתקנה התקינו לאומנין כדי שיהיו בעלי בתים מצויים אצלם ודברי רבינו והגאונים עיקר עכ"ל. עיין בהגהות מרדכי פרק כל הנשבעין (ובמרדכי פ' חזקת): בתה"ד כתב סברת דינים אלו בסימן של"ה וכתב שם דחפצים של כסף וזהב סתמא אינם עשויים להשאיל ולהשכיר: כתב רבי' ירוחם בנכ"ט ח"ד אומן אין לו חזקה במטלטלי מאחר שיביא עדים שהוא של ב"ה ויש מי שכתב דטלית דומיא דעבד כי כמו שאין לאומן חזקה על העבד אפילו אחר ג' שנים כמו כן על הטלית והרשב"א כתב דוקא עבד שראוי לעמוד ביד אומן ימים רבים אבל טלית מאחר שעמד ברשות האומן ימים רבים שאין דרך בני אדם להניח כל כך הכלים ביד האומן יש לו חזקה וכ"נ עיקר עד כאן לשונו:
ב סָעִיף ד ירד האומן מאומנותו וכו' פרק חזקת (בבא בתרא מז.) ת"ר אומן אין לו חזקה ירד מאומנותו יש לו חזקה וכתב הרא"ש ואפי' בכלים שנתנו לו בשעה שהיה אומן והוא שנשתהא אצלו כ"כ אחר שירד מאומנותו שאין רגילות להניח כלים כ"כ בבית האומן אחר שיודע שירד מאומנותו וכן כתבו התוספות:
ג סָעִיף ה בן האומן שאינו אומן וכו' שם מימרא דרבי יוחנן (שם) ואמרינן נמי בגמרא דאפילו אומר שירשו מאביו ואם אומר בפני הודה לו יש לו חזקה וכתבו התוספות והרא"ש גבי ירד האומן מאומנותו וכן נמי הא דאמרינן בן אומן יש לו חזקה כי אמר בפני הודה לו היינו כששהה אחרי מות אביו כשיעור הזה דאי לאו הכי אין נראה שיהא נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחה הוא בידי דאי טעין נמי לקחתיה ממך לא היה נאמן ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה: עיין בתשובת הרשב"א שכתבתי בסימן ע"ב המתחלת ראובן שמשכן כלי בה' דינרין כי הוא הכוללת כמה דברים דשייכי לסימן זה:
א סָעִיף א אומן בדבר שהוא אומן וכו'. בפ' חזקת שנינו אומן אין לו חזקה ובגמרא אמר רבה ל"ש אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו להד"ם כי א"ל נמי לקוחה היא בידי נאמן א"ל אביי א"ה אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך כי א"ל לקוחה היא בידי מהימן א"ל מי סברת המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים שאני אומר המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים והדר מותיב ליה אביי לרבה וקאמר ליה רבה הדרי בי ואנא נמי ס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים מתיב רבא לסיועי לרבה הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כ"ז שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע"ה ה"ד אי דאיכא עדים ליחזו עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן מגו דאי בעי א"ל לקוח הוא בידי מהימן ליה אאגריה לא לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה מתיב ר"נ בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה ה"ד אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה תיובתא. והתוס' הקשו במאי דקאמר אביי א"ה אפי' בעדים נמי ולדידיה מי ניחא דכיון דס"ל דבלא ראה אע"ג דאיכא עדים מהימן במגו א"כ בראה וליכא עדים נמי יהא נאמן במגו דלהד"ם ולפיכך פי' ר"ת דלאביי אפי' ליכא לא עדים ולא ראה לא מצי אומן טעין לקוח הוא בידי ואביי הכי קאמר בשלמא לדידי אין האומן נאמן במגו אפילו היכא דליכא לא עדים ולא ראה ואי הוה בעי מצי טעין להד"ם א"נ החזרתי אפ"ה השתא דטעין לקוח הוא בידי כיון דמודה דבתורת אומנות בא לידו אין חזקתו חזקה לומר לקוח הוא בידי אלא לדידך דאפילו בראה בלא עדים נאמן לטעון לקוח במגו דלהד"ם בעדים נמי בלא ראה יהא נאמן בטענת לקוח במגו דהחזרתי ומשני דאין כאן מגו כיון דצריך להחזיר בעדים ובתר הכי חזר בו וס"ל לרבה דבעדים בלא ראה נאמן במגו דהחזרתי ומתיב רבא וכו' לפי זה צ"ל דאין זה תיובתא לאביי כפי' רשב"ם דא"כ לא היה משני מידי אלא ודאי ליכא תיובתא מהכא לאביי די"ל דדוקא בדטעין לקוח הוא בידי התם הוא דאין לאומן חזקה אפילו ליכא עדים ולא מהימן במגו אבל אאגריה שפיר מצי תפיס ומהימן במגו ורבא דקא מותיב לסיועי לרבה ה"ק לימא מסייע ליה לרבה דכיון דאאגריה מהימן במגו מי נימא דה"ה בדטעין לקוח הוא בידי נמי מהימן במגו וקאמר ה"ד אי דאיכא עדים פי' בהדי ראה איכא נמי עדים והשתא ודאי ליכא סייעתא דלרבה בדאיכא עדים וראה לא מצי טעין לקוח הוא בידי ואאגריה דוקא הוא דנאמן אע"ג דליכא מגו כלל והיינו משום דאומן יש לו חזקה בדתפיס ליה אאגריה ולא טעין לקוח הוא בידי וקאמר דהאי פירושא ליתא דא"כ ליחזו עדים מאי קאמרי אלא לאו בדליכא עדים ואיכא ראה ונאמן אאגריה מטעם מגן דוקא וה"ה בדטעין לקוח ואיכא סייעתא לרבה ודחי לא דליכא עדים ולא ראה והתם הוא דנאמן אאגריה משום דאיכא מגו טוב אבל בדאיכא עדים ולא ראה אינו נאמן אאגריה דאין זה מגו טוב דירא לומר החזרתי דשמא המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וכן בראה בלא עדים ירא לומר להד"ם דחושש שמא דמי לדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כמו שהקשו רשב"ם ותוספות ואין צ"ל בדטעין לקוח דאינו נאמן ולא הוי סיעתא לרבה מתיב ר"נ בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה וכו' ונראה לפרש לפי שיטה זו דמברייתא דתני ראה נמי פריך דאי מיירי נמי בעדים א"כ אחר אמאי יש לו חזקה הא לית ליה מגו כיון דאיכא עדים וראה אלא לאו דליכא עדים אלא ראה בלחוד וקתני אומן אין לו חזקה אע"ג דאיכא מגו וממילא ה"ה בדליכא לא עדים ולא ראה דכיון דטעין לקוח הוא אומן אין לו חזקה כלל אע"ג דאית ליה מגו ועל פי שיטה זו כדפרישית נראה דכתבו כל המחברים ע"ש ר"ת דאומן אין לו חזקה אפילו היכא דליכא עדים ולא ראה והוא נמי שיטת האלפסי אבל לרשב"ם ור"י אביי לא קאמר אלא בדאיכא ראה בלא עדים אומן אין לו חזקה כלל אבל בדאיכא עדים וליכא ראה נאמן במגו ואצ"ל היכא דליכא לא עדים ולא ראה וכך היא דעת התוספות בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ב) בד"ה קציצה ע"ש ולזה הסכים הרמב"ם והרא"ש ורבינו וכך פסק בש"ע: ומ"ש אפי' אם מסרו לידו סתם וכו'. מילתא באפי נפשה היא ולא קאי אדלעיל בדלא מסר לו בעדים אלא בדמסר לו בעדים בסתם קאמר וכ"כ באשר"י להדיא וכך הוא הצעת לשון רבינו אומן אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אפילו לא מסר לו בעדים א"נ אפי' מסר לידו בפני עדים בסתם בד"א שראו עדים אותו עתה בידו אבל אי לא ראו נאמן האומן בשבועת היסת ואע"פ דאיכא עדים שמסר לו בפי' לתקן לו והאי ואע"פ שמסרו לו בעדים נקשר עם מ"ש מקודם:
ב סָעִיף ב ומ"ש רבינו ואע"פ שמסרו לו בעדים וכו'. כך הוא הנוסחא ברוב ספרים וכך תופס בב"י ובש"ע ורצונו לומר שאפילו בדאיכא עדים מעידים שנתנו לו לתקנו אלא שהעדים שראו אותו עתה בידו בין שהם העדים הראשונים שמסרו לו בפניהם ובין שהלכו להם הראשונים ועדים אחרים מעידין שראו וכו' אינן מכירין בודאי שזהו של המערער השתא ודאי אי טעין על חפץ זה שראו עתה בידו לא נתתו לי מעולם ואותו החפץ שמסרת לי בעדים לתקנו החזרתיו לך נאמן כיון שאין העדים מכחישין אותו בודאי אבל אם טען נתתו לי לתקן ושוב לקחתיו ממך השתא כיון דאיכא עדים שראו אותו עתה בידו אפי' לא היו עדים שמסרו לו בפניהם אינו נאמן לומר לקוח הוא במגו דלהד"ם כי ירא לומר לא נתתו לי מעולם וחפץ זה שראו הוא שלי א"נ החפץ שנתת לי לתקנו החזרתיו לך וחפץ זה שראו הוא שלי דאין זה מגו טוב לפי שירא לומר כן וכו' וכ"כ התוספות בפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ו) בד"ה שפיר קאמר וכן פי' בהגהת אשיר"י לשם ויש מגיהים ונשבע היסת ונפטר אע"פ שמסרו לו בעדים ואם העדים וכו' והאי אע"פ אדלעיל קאי וכן עיקר וכדפרישית בסמוך: ומ"ש ור"ת כתב כשיש עדים וכו'. כבר כתבתי דלר"ת אפילו ליכא לא עדים ולא ראה אין האומן נאמן לטעון לקוח הוא בידי וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות ע"ש הר"ף ור"ת וכ"כ המרדכי דהאלפסי ור"ת שוין בזה וכן יראה מדברי שאר המחברים וצריך לפרש לפי זה דמה שאמר רבינו ור"ת כתב כשיש עדים וכו' אינו אלא לפי דלסברא הראשונה אומן מהימן אפילו בדאיכא עדים כיון דליכא ראה לכך כתב דלר"ת אינו נאמן אבל ה"ה בדליכא לא עדים ולא ראה נמי אינו נאמן לר"ת: ומ"ש וכ"כ רב אלפס בין ראה ובין לא ראה וכו'. נראה דבין ראה כדי נקטיה דעיקרא לא אתא אלא לומר דאפי' בדליכא ראה ולא היתה נמי המסירה בעדי' דאית ליה מגו דלהד"ם ומגו דהחזרתי לך כיון דליכא לא עדים ולא ראה או היכא דאיכא סהדי דלא מצי לומר להד"ם מ"מ החזרתי לך מצי טעין כיון דליכא ראה אפ"ה אינו נאמן וכ"כ במרדכי להדיא ע"ש הרי"ף ור"ת וז"ש הרמב"ם דיש גאונים הורו כך דאפילו ליכא עדים כלל אלא שהאומן טעין לקוח הוא בידי אינו נאמן וזהו דעת האלפסי ודעימיה ונפלא עליהם הרמב"ם ובחנם נדחק בב"י להגיה בדברי רבינו דדבריו ישרים וברורים שסידר דברי הרמב"ם אחר שכתב הסכמת הרא"ש לסברא הראשונה להורות שגם הרמב"ם חולק הוא אפסק דר"ת ורי"ף ומסכים לסברא הראשונה דבאומן בעינן ראה ואפי' בדליכא עדים אינו נאמן אבל אי ליכא לא עדים ולא ראה נאמן במגו וצ"ע דמבואר מדברי הרי"ף דלא קאמר אלא באומן אבל באחר שאינו אומן אי איכא עדים בלא ראה או ראה בלא עדים נאמן לומר לקוח הוא בידי במגו דלהד"ם או במגו דהחזרתיו לך כמ"ש בפרק חזקת להדיא וא"כ צריך לומר דמ"ש בפרק המפקיד דהנפקד אינו יכול לטעון לקוח הוא בידו אי איכא עדים היינו בדאיכא נמי ראה והכי משמע ממ"ש לשם ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקדיה גביה שקיל ליה ואפי' מיתמי וכו' גם הרמב"ם כשכתב דין זה בפ"ו דשאלה לא כתב בביאור דמיירי בדאיכא עדים וראה ופי' לשם ה"ה היינו דוקא בדאיכא נמי ראה וכל זה נראה פשוט וברור וא"כ יש לתמוה על מ"ש במרדכי פרק חזקת ע"ש הרי"ף והרמב"ם דאחר אין לו חזקה היכא דאיכא עדים אע"ג דליכא ראה ואחריו מהרא"י בת"ה סי' של"ד כשהעתיק סברות אלו ותו דבפ"ח מטוען כתב הרמב"ם להדיא דאפילו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר נאמן לומר לקוח הוא בידי היכא דליכא ראה אע"ג דאיכא עדים דנאמן במגו דהחזרתי וזאת היא ג"כ דעת הרי"ף ואע"פ דבפרק המקבל ובפרק המפקיד לא ביאר דבריו מ"מ אין דעתו אלא כמו שביאר בפרק חזקת דבאומן לא מהימן במגו אבל אחר מהימן במגו שוב ראיתי במרדכי הארוך שכתב ע"ש רבינו יואל הלוי שמפרש דעת הרי"ף דבאחר שאינו אומן סבירא ליה כרשב"ם דנאמן במגו ואע"ג דהמרדכי עצמו תמה עליו בזה דברי רבינו יואל הלוי הם עיקר אכן בדעת הרמב"ם אין ספק שמפרש כפרשב"ם כמבואר בפ"ח מטוען:
ג סָעִיף ה בן האומן וכו'. ויש להקשות הלא מבואר בגמרא על פי גירסת התוספות והרא"ש דאפי' באומר שירשו מאביו אי טעין ואמר בפני הודית לאבי שמכרתו לו נאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה ומדברי רבינו משמע דאינו נאמן בכל ענין מדכתב בסתם דאם אומר שירשו מאביו ה"ה כאביו מדלא חילק וי"ל דרבינו נמשך אחר דברי התוספות הרא"ש שכתבו דבן האומן נמי דיש לו חזקה כי אמר בפני הודה היינו אחר ששהה אחרי מות אביו דאי לאו הכי אין נראה שיהא נאמן במגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי דאי טעין נמי לקחתיו ממך לא היה נאמן עכ"ל וצריך פירוש לפירושם דכיון שזה טוען שזה הכלי נתנו לאביו אומן לתקנו אפי' היה טוען היורש ממך לקחתיו לא היה נאמן בלא מגו דטענה גרועה היא דמסתמא ירשו מאביו אם לא הביא עדים שלקחו ממנו והילכך גם כשטוען בפני הודית לאבי שמכרתו לו אין לו חזקה אא"כ כששהה אחר מות אביו ולכן כתב רבינו בסתם בן האומן שאינו אומן אם בא בטענת עצמו שאומר שקנאו מבעליו ה"ה כשאר כל אדם והיינו דוקא בחיי אביו דהוי כאיש אחר לגמרי ואם אמר שירשו מאביו הרי הוא כאביו ואין לו חזקה אא"כ נשתהה כ"כ זמן אחר מיתת אביו שאין דרך להניח כ"כ כלים בבית האומן ולא חילק בין אמר בפני הודית ללא אמר דבכל ענין ה"ה כאביו ואין לו חזקה אא"כ בשהה דמיתת האב הוה ליה כירד מאומנותו ובזה נתיישבה הקושיא שהקשה ב"י על דברי רבינו וכך הוא דעת מהר"מ איסרלש בספרו ד"מ ובהגהתו ע"ש ודלא כמ"ש מהרו"ך:
א סָעִיף א אומן בדבר שהיא אומן כו' עד"ר: שאפילו לא נמסר כו' כלומר משא"כ באחר וכמו שכתב רבינו בריש סימן קל"ג: ומ"ש רבינו אפילו אם מסרו לידו סתם כ"כ התוס' והרא"ש שם. ור"ל שמסרו לו בפני עדים סתם וסד"א כיון דנתנו לו סתם ודאי כבר לקחו ממנו במעות ועכשיו הביאו לו ונתנו לו קמ"ל. ומפני שיש סברא ג"כ איפכא כתב בתחילה אפילו לא נמסר לו בעדים ולא כתב אפילו לא נמסר לו בעדים לתקן הכלי דמשמע דאם היה מוסר לו בעדים אפילו סתם פשיטא דלא הוה באמן לומר שקנהו ממנו והוא מל' הרמב"ם פ"ט דטוען וכתב רבינו ל' שניהם לרבותא וק"ל:
ב סָעִיף ב ואע"פ שמסרו בעדים ואם העדים כו' כצ"ל ואם בוי"ו וכך מצאתי בשני ח"מ של קלף והאי ואע"פ כו' אדלעיל קאי וה"ק אבל אם לא ראו אותו בידו נאמן לומר לקוח בידו במגו דהחזרתיו ואע"פ שמסרו לו בעדים ואע"ג דכבר במה שכתב דנאמן לומר לקוח במגו דהחזרתיו לך נשמע דנאמן אע"פ שמסרו לו בעדים ועוד דא"כ היל"ל כן קודם ונשבע היסת ונפטר מ"מ חזר וכתבו בפירוש משום דבעי למכתב עליו דעת ר"ת והרי"ף דס"ל דבמסר לו בעדים אינו נאמן לטעון לקוח הוא בידי ואח"כ מתחיל ענין בפני עצמו וכתב ואם העדים שראו החפץ כו' והוא מדברי התוס' שם בשמעתתא דאומן גבי רמאי דפומבדיתא ע"ש דף מ"ו אבל לפי נוסחת הספרים שבידינו שנדפס בהן אם בלא וי"ו (וכן משמע שהיה גירסת הב"י והש"ע) האי ואע"פ כו' אדלמטה קאי וקשה דהא לא מכיר רבינו אח"כ בשום דבר המסירה בעדים אלא תלה דבריו הכל במה שראו העדים בידו. ועוד דאף שהוא רבותא בחלוקה הראשונה לענין אם טוען לא נתתו לי דנאמן מ"מ בחלוקה השניה דאם טוען נתתו לי לתקן ולקחתיו דאינו נאמן אין זה רבותא והול"ל שם רבותא דאינו נאמן אפילו לא מסרו לו בעדים. ועוד דאיך כתב דאם טוען לא נתת לי מעולם נאמן כיון דוש עדים שמסרו לידו והן ודאי מכירין אותו דהא מדכ"ר דעדי ראיה אין מכירין משמע דעדי המסירה מכירין אותו. ועוד דא"כ הא דקאמר דאין להאמינו בטענת לקוחה היא בידי אלא במגו דלהד"ם או החזרתיו לך כו' קשה הא אינו יכול לטעון להד"ם כיון שיש עדים שמסרו לו. וא"ל שר"ל להד"ם שמסרת לי כלי זה לתקנו אלא אחר ואותו החזרתיו לך וזה של אחר הוא א"כ לא הול"ל תו או החזרתיו לך כיון דגם בלהד"ם צ"ל החזרתיו לך. ואף א"ת דר"ל דבעלמא אין לו להאמינו בלקוח אלא במגו דלהד"ם כו' אכתי קשה איך סיים רבינו שירא לומר כן שלשון כן משמע דקאי גם אטענת להד"ם. ועוד דנלמד דין זה מדמאי דפומבדיתא ושם לא איירי במסרו לו בעדים אלא בראו בידו ולא הכירוהו בטביעת עין ע"ש: אבל אם טוען נתתו לי לתקן כו' אינו נאמן קשה מ"ש דנקט רבינו הכי ולא קאמר אבל אם טוען מתחילה לקחתיו ממך אינו נאמן דהא גם בלקחתיו אינו נאמן כדמסיק שאין להאמינו בטענת לקוח כו'. ועוד דאלת"ה הו"ל למימר ברישא רבותא דבין אם אמר להד"ם בין אם אמר בלקיחה בא לידי מהימן ולפי גירסת הספרים שגורסים ואף ע"פ שמסרו לו בעדים אם העדים כו' וקאי הכל יחד אמ"ש למטה מיניה י"ל דמשום דברישא כתבו לרבותא דאפילו מסרו לו בעדים לתקנו אפ"ה יכול לטעון להד"ם אגב בבא ראשונה כתב גם בסיפא אבל כבר כתבתי שאין אותה הגירסא היא עיקר ויש ליישב ולומר דרבינו ס"ל דיש בו צד רבותא דגבי אומן כיון דאורחא למיהב ליה כלום לתקנו אי טעין מתחילה לקחתי מידך בתורת קנין ודאי א"נ אפילו שהה בידו כמה שנים דאנן סהדי דמשקר דמסתמא לתקנו בא לידו. אבל אי טעין אין נתתו לי לתקוני מיהו אח"כ קניתיו והראיה שהוא בידי זה כמה שנים והוא דבר שאפשר להיות הו"א דמהימן קמ"ל רבינו דאפ"ה לא מהימן. ובזה נתיישב ג"כ לשון הרמב"ם [והש"ע העתיקו] דכתב שאין האומן נאמן לומר בא לידי בתורת מכירה או מתנה או נתתו לי לתקן ואח"כ מכרתו לי כו' וקשה מאי או דקאמר הא כ"ש הוא וא"ל דמשום סיפא דאם לא ראה בידו דאין מוציאין מיד המוחזק נקט הכי דהא שם בסיפא חזר ונקט שטען המוחזק שמכר או נתנה לו במתנה ולא כתב שקנהו אחר שבא לידו לתקן. אלא ודאי ס"ל דשקולים הן או לומר דהא דקניתי אח"כ הוא רבותא טפי ומטעם שכתבתי ודוק:
ג סָעִיף ג ואם הטלית כו' שם דף מ"ה דביוצא מתחת יד אחר הו"ל כאילו אין יד אומן ביניהן ובעינן ראה ומסירה בעדים וכמש"ר בסי' קל"ג: ומש"ר אבל כשטוען האומן כו' פי' כשראו אותו עדים בידו ואף שלא ראו אותו ביד האומן כיון דהוא מכח האומן קאתי הו"ל כאילו ראהו בידו וקתבעו מיד. אבל אי לא ראו בידו אף שראהו ביד האומן הא האומן היה נאמן לומר החזרתיהו כיון דלא תבעו מיד אחר הראיה אגב זה הבא מכחו יש לו האי מגו כיון דלא ראוהו בידו וק"ל: ור"ת כתב כשיש עדים כו' מפשט דבריו נראה דס"ל דדוקא שמסרו לו בעדים אז אין חילוק בין ראה בין לא ראה לעולם אינו נאמן (וכתב ראבי"ה ז"ל הטעם מפני תיקון העולם שא"כ לא היה רשאי שום אדם ליתן לאומן לתקן כו' וכ"כ המ"מ טעם דהרי"ף בפ"ט דטוען כדי שיהיו בעלי בתים מצוים אצלם) אבל אי ליכא סהדי דמסרו בידו ולא ראה ס"ל לר"ת דנאמן ולפ"ז מש"ר וכ"כ הרי"ף בין ראה כו' ר"ל בין ראה אע"ג דליכא עדי מסירה או לא ראה ואיכא ע"מ ומ"ש ואע"ג דיכול למימר להד"ם פי' שבאו לידי מידך אלא מיד אחר בא לידי היכא דליכא עדי מסירה אע"ג דישנו עדי ראיה או החזרתי לך כשיש ע"מ וליכא עדי ראיה כי אמר לקוח אינו נאמן וכן פי' הרז"ה בהדיא וכמ"ש לשונו בדרישה ואף שסתם רבינו פירוש דברי הרי"ף ז"ל ס"ל דסתמו כפירושו דאל"כ הו"ל להרי"ף להוסיף ולכתוב בין ישנו עדי מסירה וראיה בין ליכא ע"מ וראיה כלל כו' ומדלא כתב אלא בין ראה ובין לא ראה משמע דעכ"פ חד צד לטיבותא בעי' וכמ"ש בדרישה: ומש"ר וא"א כתב כסברא ראשונה ר"ל דהכל תלוי בעדי ראיה ולא בעדי מסירה וכנ"ל: ומש"ר וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב כו' ז"ל הרמב"ם בפ"ט מטוען האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו א' כלים העשוים להשאיל ולהשכיר וא' שאר כלים כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהן יודעים שכלי הזה שלו והוא טוען כו' עד ויש גאונים שדנו כו' עד ודין זה הוא פלא בעיני ואחר זה מיד כתב שם הרמב"ם ז"ל לא ראה הכלי ביד האומן אלא טען ואמר כלי פ' נתתי לתקן והאומן אומר חזרת ומכרתו או בתתו לי האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר להד"ם ואפילו מסרו לו לתקן בעדים האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו כו' עכ"ל. הרי בסוף דבריו כתב בהדיא כדעת הרא"ש וסייעתו דאפילו מסר לו בעדים כל זמן דליכא עדי ראיה נאמן האומן במגו דהחזרתיו לך והיכא דאיכא עדי ראיה אף ע"ג דלא מסר לו בעדים כלל אינו נאמן כמ"ש זה בריש דבריו וע"פ הדברים האלה נתבאר דצריכים להגיה בדברי רבינו כמ"ש וכן דעת הרמב"ם שכתב יש גאונים כו' למחוק השי"ן של שכתב ולהגיה במקומו וי"ו וצ"ל וכתב דמלשון שכתב משמע דהרמב"ם לא כ"כ בהדיא אלא שמוכח כן מדכתב דברי הגאונים וכתב על דבריהם שדין זה פלא הוא בעיני וזה ליתא דהא כבר נתבאר מדבריו שכ"כ בהדיא אלא תרתי קאמר מתחילה בא לומר דהרמב"ם כתב בהדיא כדברי הרא"ש ואח"כ בא לומר דאפילו אם יש עדי ראיה אלא שאין מכירין אותן שהן שלו אפ"ה נאמן האומן ודלא כהגאונים שס"ל דבאומן סגי בראה בכה"ג וכמו שאפרש דבריהן בסמוך וק"ל וגם הב"י כתב דצ"ל וכתב בוי"ו במקום השי"ן אלא שהב"י כתב דהרמב"ם כ"כ בהדיא והביא ריש דברי הרמב"ם הנ"ל לחוד ומריש דבריו ודאי לא מוכח כן דדילמא חדא קתני ראה בלא עדי מסירה וה"ה איפכא דאם יש עדי מסירה אף דליכא עדי ראיה ג"כ אינו מהימן וכדעת ר"ת והרי"ף הנ"ל מש"ה כתבתי דעיקר הראיה הוא מהסיפא ואפשר שגם דעת ב"י כן הוה אלא שקיצר בהעתקה ודוק: ומ"ש הרמב"ם דיש גאונים שהורו אע"פ שלא הביא ב"ה עדים שכלים אלו הן שלו כו' בדרישה כתבתי ל' המ"מ דכתב דהני הגאונים הן הרי"ף וסייעתו ולפי מ"ש דרבינו ס"ל דגם להרי"ף בעי' עכ"פ עדי מסירה או עדי ראיה עפ"ז נראה דבזה נמי איירי הגאונים וכן יש לדקדק מדכתב אע"פ שלא הביא ב"ה עדים שהן שלו ולא כתב נמי אע"פ שאין עדים שראו בידו דהתחיל בו בבבא שלפני זה ש"מ דס"ל דעכ"פ ראה בעדים בעינן ומ"ש הואיל וראה כליו ביד האומן ר"ל כדין ראה המוזכר בגמרא ובפוסקים דהיינו ראה בעדים בידו קודם שעת התביעה וכלשון ראה כלי ביד אומן שכתב הרמב"ם לפני זה דג"כ פירושו ראיה בעדים אלא שכתב הרמב"ם דלא סגי בראיית עדים לפני התביעה אלא דצריך ג"כ שהכירו אותו אותן העדים או עדים אחרים שהוא שלו וע"ז מסיק וכתב דיש גאונים שהורו דבאומן סגי כשראה בעדים בידו קודם שעת התביעה אף שאין עדים מכירים אותן שהן של ב"ה וגם ליכא עדים שמסרו בידו לתקנו אפ"ה אין האומן נאמן לטעון לקוח הוא בידו מב"ה זה ולפ"ז נוכל לומר דמ"ש אח"כ בשם הגאונים דאם הביא ב"ה עדים כי' קאי ארישא אכשהודה לו וקמ"ל דאם הביא הב"ה עדים שהיה שלו אין האומן נאמן אע"ג דליכא עדי ראיה כלל דשקולין הן עדי ראיה ואין לו עדי הכרה או עדי הכרה ואין לו עדי ראיה כלל. וא"ת הא כתב הרמב"ם ע"ז שדין זה פלא כלומר ולא ס"ל הכי משמע דאשניהן קאי ומדהביא רבינו משמע דס"ל ג"כ כהרמב"ם ולעיל בסמוך ס"ב כ"ר דאם העדים שראו החפץ אין מכירין בודאי והוא טוען לקחתיו דאינו נאמן משום דאין כאן מגו דחזרה שירא כו'. י"ל דדוקא התם שהעדים מכירים אותו במקצת שייך לומר שירא שמת מכירים אותו לגמרי משא"כ הגאונים הללו דמיירי דאין עדי הראיה מכירין אותו כלל. אבל לפי אינך פירושים שכתבתי בדרישה דהרי"ף ס"ל דאף דאין עדי מסירה ולא עדי ראיה אפ"ה אינו נאמן לאומן עפ"ז צ"ל דגם הגאונים ס"ל הכי דאפילו ליכא עדי ראיה כלל אין האומן נאמן ולא הוצרך לכתבו דאין נ"מ בראייתן כל זמן שאין עדים שמכירין אותן שהן שלו. ומ"ש הואיל וראה כליו ר"ל שהמערער זה ראה אותן בעצמו וס"ל דהא ודאי בעינן דאז טענתו ודאית דאם לא ראה אותו בעצמו אין מחייבים אותו להוציאו וכדפירש הרי"ף למ"ש הגמרא ראה תניא וכמ"ש בדרישה עיין שם ואז לא היתה טענתו ברי כ"כ והיה אומן נאמן וקאמר דבכה"ג אין האומן נאמן לטעון לקוח היא בידו הואיל והודה לו שהיה שלו אם לא שטוען האומן להד"ם דאז כיון דאינו מודה לו וגם אין לו עדים שהוא שלו אין מציאין אותו מידו ומסיק ע"ז וכתב אם הביא הב"ה עדים שראוהו בשעת תביעה והכירו אותו שהיה שלו כו' ואדסמיך ליה קאי וקאמר דאז אף על פי שטען להד"ם (ור"ל שלא נתתו בידי לתקנו אלא שלי הוא משעה ראשונה שבא לידי או להד"ם שנתתו אתה לי אלא מיד אחר בא לידי) ואין להב"ה עדי ראיה שראוהו בידו קודם תביעה מ"מ הואיל ויש לו עדים שמכירין אותו שהוא שלו והוא עצמו ראה וטוען עליו ודאי איני נאמן וכתב ע"ז דהדין זה הוא פלא בעיניו דאף דיש לו עדים שהוא שלו מ"מ כיון דלית ליה עדי ראיה הו"ל להאמינו לומר שבתורת קנין בא לידו במגו שלא הראהו לפני ב"ד כלל וכ"ש היכא דלית ליה עדים שמכירים אותו אף על גב דמודה לו המחזיק אלא שבתורת קנין בא לידו שאח"כ קנהו מאתו נאמן דאית ליה מגו דאי בעי לא הוה מודה לו כיון דאין כאן עדי ראיה כנ"ל לפרש דברי הרמב"ם אבל דוחק לומר דגם לפי' זה מ"ש ואם הביא הב"ה עדים כו' קאי אמ"ש ברישא דמודה האומן שהיה שלו ומכרה לו דא"כ קשה מאי בעי למימר בהא הא כ"ש הוא מבבא קמייתא דקאמר דאפילו אין לו עדים שמכירין אותה אינו נאמן וגם דוחק לומר דמ"ש ודין זה פלא היא בעיני לא קאי כ"א ארישא ודוק:
ד סָעִיף ד ירד האומן מאומנתו כו' בן האומן כו' ברייתא וגמרא שם כתבתי לשונו בדרישה ע"ש:
ה סָעִיף ה אם בא בטענת עצמו כו' כשאר כל אדם נראה דר"ל אם אפילו לאחר מיתת אביו טען כן נאמן ואפילו בלא אשתהה בידו ואף שהב"ה טוען מאביו האומן ירשה ואני נתתי לאומן לתקנה אין שומעין לו כיון שהוא מטלטל והבן מוחזק בה וטוען ברי שמכרו. א"ל שידוע שראו כלי זה ביד אביו האומן וידוע שהוא של זה הב"ה שאז מסתבר לומר דבעינן שאשתהה בידו זמן רב אבל רבינו כאן איירי מסתמא דלא ראו הכלי ביד אביו ומש"ה קיצר רבינו ולא כב"י ועד"ר:
א סָעִיף א אומן בדבר שהוא אומן כו' דינים הללו דאומן וכל הדיעות שמביא רבינו בב"ב דף מ"ה ומ"ו וממ"ש הפוסקים שם בסוגיא [עב"ח שהביא לשון הגמרא באורך]. ופירש רשב"ם אמר רבה ל"ש אלא שמסרו לו בעדים לתקנו ואז אינו נאמן אפילו ליכא עדים שראוהו עתה ביד אומן. נאמן במיגו דלהד"ם פי' להד"ם שלא מסרתו אתה לידי אלא מיד אחר שאתה מכרתו לו בא לידי שהוא מכרו לי. וע"ז קא"ל אביי כיון דאתה סובר דאמרינן מגו אפילו ראו עתה בידו הואיל ולא נמסר לו בעדים א"כ כ"ש דאנו אומרים מגו היכא דאיכא איפכא דנמסר לו בעדים וליכא עדי ראיה דנאמן במגו דהחזרתיהו לך והשיב לו רבה דשאני התם דכיון דהפקיד לו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ומתיב ליה אביי מהא דתניא ראה עבדו ביד אומן כו' וחזר בו רבה ממאי דאמר המפקיד בעדים צריך להחזיר לו בעדים. שוב איתיביה ר"נ בר יצחק לרבה מהמשנה דקתני אומן אין לו חזקה כו' ע"כ הסוגיא ע"פ פיר"ש ותוספות ומסקי שם התוספות וכתבו בד"ה אי דאיכא עדים וז"ל ופי' ר"ת נראה לר"י דחוק מאוד ע"כ לא כתבתיו עכ"ל התוס'. גם הרא"ש כתב פי' הסוגיא כפי' ר"ש הנ'"ל. ועפ"ז נתבאר דבאיכא עדי ראיה אין לאומן חזקה אע"פ דליכא עדי מסירה ובדאיכא עדי מסירה וליכא עדי ראיה יש לאומן חוקה וכדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אצל כל אדם. ועוד כתב שם הרא"ש שיש חילוק בין אופן לאחר דבאומן אפי' אם מסרו לידו סתם ל"מ למימר בתורת קנין נתתיהו לידי משא"כ באחר והן הן הדברים שכ"ר ע"פ סברא הראשונה שהרא"ש הסכים אליה. וגם יתר דברי רבי' מבואר שם באשר"י ע"ש. וגרסי' תו התם בד' מ"ו א"ל אביי לרבא תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי עבדי א"ל הב לי סרבלאי א"ל להד"ם הא אית לי סהדי דחזיוה גבך א"ל ההוא אחרינא הוה אפיקני' ונחזינה א"ל איברא לא אפיקניה ליה אמר רבא שפיר קאמר ליה ראה תניא ע"כ. ור"ל שפיר קעבדי אומני פומבדיתא ולא היה רמאי דדוקא ראה טליתו ביד אומן תניא שרואה עכשיו ובעדים אבל כאן ליכא ראה עכשיו ולהכי נאמן האומן. כן הוא פירושו לשיטת ר"ש והרא"ש הנ"ל. וז"ל הרי"ף הדין הוא סברא דרבוותא (פי' שכתב שם לפני זה סברות דבעי על כ"פ ראה וכדעת ר"ש ורא"ש הנ"ל) ואנן קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית ליה מגו איתותב וש"מ דהאי דינא דאומן לא אמרינן ביה מגו הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול לומר להד"ם היכא דליכא סהדי א"נ החזרתי לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתיה ניהליה לא מהימנינן והאי דאמרינן ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתיה ניהלי מהימן אלא דאי אמר לא מפיקנא לה לא אמרינן ליה אפקינהו דליחזינהו ולהכי תניא ראה עכ"ל הרי"ף. והרז"ה בספר המאור שלו הביא לדברי הרי"ף הנ"ל וכתב שהר"י הלוי תלמיד של הרי"ף הקשה עליו שני קושיות גדולות ע"ש. ומסיק הרז"ה וכתב עליו שם ז"ל דנ"ל דמעולם לא עלתה על דעת הרי"ף לומר דלא אמרינן מגו כלל אפילו בלא עדים ובלא ראה אלא ודאי חד מינייהו בעינן אלא שקיצר הרי"ף בדבריו ולצדדין קתני וה"ק בין ראה היכא שמסר לו שלא בעדים בין לא ראה היכא שמסר לו בעדים אע"ג דיכול אומן למימר להד"ם פי' שבא מידך לידי אלא מיד אחר (וכדפיר"ש הנ"ל) היכא דליכא עדי מסירה אע"ג דראו עדים עתה בידו א"נ יכול לטעון החזרתיו לך בדאיכא עדי מסירה ולא ראה מ"מ בטענת לקוח במגו דהני טעמי אינו נאמן כו' ע"ש שהאריך לבאר השמעתתא ע"פ שיטה זו ומסיק וכתב דהא דכתב הרי"ף דהאי דאמרינן ראה תניא לאו למימר כו' לרווחא דמילתא כ"כ דאפילו אם תפרש ההוא עובדא דרמאי דפומבדיתא דמסרי ליה בסהדי ואז לא היינו צריכים ראה אפ"ה ל"ק למה אמר ראה תניא דר"ל דאין צריך לאפקועינהו. זהו כלל דברי הרז"ה שם. והרמב"ן בספר מלחמות שלו השיג על הרז"ה והאריך מאד לדחות דבריו ונדחק בביאוריו ליישב קושיות ר"י הלוי תלמידו ולקיים דברי הרי"ף כפשוטו. ונלע"ד פשוט דרבינו ס"ל פי' דהרי"ף כמו שפירשהו הרז"ה דאליביה נתיישבו קושיות הנ"ל בריוח טפי ומש"ה כתב אדברי ר"ת שמצריך עדי מסירה או עדי ראיה כ"כ הרי"ף. ודע שכמו שמצינו דפליגי בדעת הרי"ף כן מצינו דפליגי בדעת ר"ת דרבינו כתב בשמו דמצריך עדי מסירה או עדי ראיה ואי ליכא חד מינייהו האומן נאמן לטעון לקוח במגו דלהד"ם ובמרדכי בפירקין ס"ס תקע"ב גם בפרק כל הנשבעין גם בסמ"ג כולם כתבו בשם ד"ת ואפילו לא הוי לו עדי מסירה ולא עדי ראיה אינו נאמן וגם בחידושי רמב"ן ובספר מלחמות ה' כ"כ בשם ר"ת בהדיא דס"ל כהרי"ף דבכל ענין א"נ וע"ש בסוף פירושו דשמעתתא דשניהם דכתב ז"ל וכ"כ רבותינו שבצרפת בשם ר"ת וכן מצאתי בספר ראבי"ה בסימן אלף י"ז כ"כ בשם ר"ת ע"ש שפי' שם כל שיטת השמעתתא אליבא דר"ת וכן מוכח לכאורה מן התוס' בס"ד א"ה כו' ע"ש. וא"ל דגם רבינו בשם ר"ת ל"ד קאמר דבעינן עדים שימסרו לו אלא לרבותא כתב כן דאף שיש עדים שמסרו לידו סתם והוה אמינא כיון שמסרו לידו סתם ודאי על שם הקנין שקנה מידו קודם לכן מסרו לידו וכמו שכתבתי בפרישה אמה שכתב לפני זה אפילו אם מסרו לידו סתם ע"ש דודאי אין הל' סובלתו דהא לא הזכיר סתם וגם מדכתב כשיש עדים כו' משמע דבתנאי ובדוקא כ"כ. ונראה דר"ת נמי סתם דבריו ולא קאמר אלא דאינו נאמן בין ראה בין לא ראה כדברי הרי"ף וכמ"ש לשונו בדרישה דברי ראבי"ה בסי' הנ"ל וכתב שם דפסק ר"ת כן אמעשה שבא לפניו ואף שמסיק שם בראבי"ה לפרש השמעתתא ע"פ שיטת ר"ת והרי"ף ומוכח מתוכה דס"ל אליבייהו דאפילו ליכא עדי מסירה ולא עדי ראיה אינו נאמן הא כבר כתבתי דהרז"ה לא פירש כן דברי הרי"ף וצ"ל דראבי"ה כ"כ לפרש שמעתתא אליביה דנפשיה לפי מאי דס"ל פי' דבריהן דאומן אינו נאמן לעולם במיגו ולא שר"ת או הרי"ף פירשו כן הסוגיא בפירוש כמ"ש הוא שם אליבייהו כנ"ל ליישב דברי החולקים ועפ"ז נתבארו דברי רבינו ודוק:
ב סָעִיף ג יש גאונים שהורו אע"פ שלא הביא ב"ה עדים כו' המ"מ כתב שם אדברי הרמב"ם (דכתב דלעולם האומן נאמן אם לא שיש עדי ראיה דהאומן יש לו דין כלים העשוים להשאיל ולהשכיר כו') ז"ל וזה נראה מוסכם מכל הגאונים ז"ל חוץ מהרי"ף ז"ל שכתב בהלכותיו דאף על גב דליכא עדי ראיה לא אמרינן מגו באומן ואינו נאמן לומר לקוח הוא בידי וזהו מש"ר ויש גאונים שדנו אע"פ שלא הביא כו' ואע"פ שלא נכתב זה שהזכיר רבינו בהלכות (ר"ל דאף על פי שאין עדים שמכירים הכלי אפ"ה אינו נאמן) מכיון שבהלכות סבורים שאין דין מגו באומן ה"ה למש"ר בשם גאונים עכ"ל המ"מ. ונראה דהמ"מ פירש דברי הרי"ף כמו שפירשו הרמב"ן הנ"ל דס"ל דלא אמרינן באומן מגו כלל אפילו ליכא לא עדי מסירה ולא עדי ראיה מ"מ כיון שמודה שהיה שלו אלא שלקחו ממנו אינו נאמן אפילו במגו דלהד"ם. ומש"ה כתב המ"מ דלסברא זו דהרי"ף דאין דין מגו באומן ה"ה אפילו אם ליכא עדים שמכירים שהוא שלו ג"כ אינו מהימן מאחר שהוא מודה שהיה שלו בודאי דהשתא א"ש דהרמב"ם כתב עליו דדין זה פלא הוא בעיני אבל לפי מ"ש בשם הרז"ה דפי' דברי הרי"ף דעכ"פ בעינן חדא לטיבותא ושכן הוא דעת רבינו שכתב שהרי"ף ס"ל כר"ת אפשר לומר שרבינו ס"ל שהגאונים שהביא הרמב"ם וכתב עליהן שדין זה פלא בעיניו לא ס"ל אפילו כהרי"ף אלא חמיר מיניה אבל על דעת הרי"ף לא היה כותב שדעתו פלא כו' ודוק:
ג סָעִיף ד ירד האומן מאומנתו כו' ברייתא שם פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ז ע"א) דבירד מאומנתו יש לו חזקה וכתבו התוס' והרא"ש דהיינו דוקא בדנשתהה הכלי בידו כו' וכמש"ר וע"ל סימן קנ"ז סי"ג ובסי' קע"ט ושם כתבתי דהרא"ש ורבינו ס"ל דדבר הידוע שהיה להן בשותפות אפילו נשתהה בידו זמן רב אין יכול לטעון לקחת חלקך ממנו שאני הכא דידוע הוא דירד מאומנותו והתם אין ידוע שחלקו השותפות ואף אם נפלה כותל המשותפת ביניהם הרי היא עומדת לחזור ולבנות וק"ל:
ד סָעִיף ה ומש"ר בן האומן כו' לשון הגמרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ז) אמר רבי יוחנן אומן אין לו חזקה בן האומן יש לו חזקה כו' גזלן ובן גזלן אין להם חזקה כו' ה"ד אי דאתו בטענתא דאביהן אפי' בן אומן נמי לא ואי דלא אתו בטענתא דאביהן אפילו בן גזלן נמי לא לא צריכא דקאמר בפני הודה לו עכ"ל הגמ' לפי גירסת התו' ור"ל הבן אומן טוען בכני הידית לאבי שמכרתו לו וכתבו שם התוספות והרא"ש דהא דאמרינן לעיל דבן אומן כשהוא אומר בפני הודה יש לו חזקה מיירי נמי בנשתהה בידו אחרי מות אביו דאלא"ה אינו נראה שיהא נאמן במגו דאי בעי אמר לקחתיו ממך דאי הוה טען נמי הכי לא הוה נאמן עכ"ל. והב"י הביא כל זה וכתב ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה עכ"ל ובש"ע כ"כ המחבר בשם י"א ע"ש ובד"מ כתב לשון ב"י וכתב על תמיהתו ישוב בדוחק ע"ש והבאתי לשונו בד"מ בעמוד ושם בהג"ה כתבתי דוחקו ובש"ע כתב אדברי המחבר ז"ל ונראה דהיינו דוקא לאחר מות אביו אינו נאמן לומר לקחתיו ממך א"ל שנשתהה בידו דהא י"ל דירשה מאביו (וי"ל דמש"ה דקדקו התוספות והרא"ש הנ"ל בלשונם וכתבו דמיירי בנשתהה בידו אחרי מות אביו דמשמע דהשהייה לא בעינן כ"א לאתר מיתה אבל בחיי האומן אם הבן טוען שלקחו נאמן בכל ענין דהו"ל כאיש אחר לגמרי אם אינו סמוך על שלחן אביו וכמ"ש לקמן סי' קמ"ט עכ"ל ור"ל דבר"ס קמ"ט סעיף ג' ד' נתבאר דאחר שסילק הבן משלחן אביו הרי הוא כאחר ויש לו חזקה אפילו בנכסי דאבוה ע"ש. ודברי הגאונים מהרי"ק ומור"ם ז"ל שניהם כאחד לא נהירים בעיני בזה אחר המחילה ממכ"ת דא"כ ודאי לא הוה שתק רבינו מלכתוב כל החילוקים אלו וא"ל שסמך אמ"ש לקמן סימן קנ"ב אדין אם טען קמי דידי הודה דבעינן שנשתהה בידו ג"ש וגם שם כתב החילוק דבין בן אומן לבן גזלן דמ"מ לא הו"ל לכתוב כאן סתם בן אומן אם בא בטענת עצמו הרי הוא כשאר כל אדם ואם אמר שירשו כו' אלא הול"ל בן אומן בחיי אביו נאמן ולאחר מיתה אפילו אם טען לקחתיה ממך אינו נאמן ואם שהה בידו נאמן. וע"ק דא"כ למה להו להתוס' והרא"ש לאוקמי הא דתניא בן אומן יש לו חזקה דמיירי באחר מיתה ובנשתהה בידו טפי ניחא לאוקמי דמיירי בלא נשתהה ובחיי אביו דומיא למ"ש אומן אין לו חזקה דמיירי בחייו. וע"ק על לשון התוס' והרא"ש דכתבו דמיירי דנשתהה בידו אחרי מות אביו כו' דמשמע דפשיטא ליה דמיירי אחרי מות אביו ולא בא אלא לחדש דמיירי בנשתהה בידו ולפי פירוש וסברת מור"ם הול"ל אם מת אביו אין לו חזקה אם לא דאשתהה בידו. לכן נראה לע"ד איפכא דבחיי אביו יש סברא דלא מהני ליה אשתהה די"ל דבשליחות אביו האומן הוא תופס בו ואף כשכבר סילק מעל שלחן אביו מ'"מ כל שאין לאומן בו חזקה אפי' אשתהה בידו גם לבנו הנכנס ויוצא אצל אביו אין לו בו חזקה משא"כ לאחר מותו. מיהו נראה דהיינו דוקא באומן קרקע כי כן פירשו רבינו והרמב"ם מתני' דקתני אומני' ואריסין כו' אין להם חזקה דמיירי באומן קרקע (דומיא דאריסין) שנתנה בידו לתקן אשר נתעוות בה וכמ"ש לקמן סימן קמ"ט בסעיף ל"א ובבן אומן בזה דוקא כתבו התוספות והרא"ש דבעינן שנשתהה בידו וה"ט דכיון דבקרקע לא שייך טעם דמוחזק בהן לכן בעינן שנשתהה בידו ג"ש אחרי מות אביו ואם לאו אינו מהימן ואמרינן דמאביו ירשה אבל באומן של מטלטלים דוקא האומן מצד עצמו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אפילו אחר שירד מאומנותו אם לא שנשתהה בידו זמן רב משום שבא לידו בתורת אומנות אבל כשהוא נמצא ביד בנו וטוען אתה מכרתו לי ולא היתה ביד אבי במאי נוציא מידו כיון שהוא מוחזק בה וטוען ברי לי וממילא נמי כשטוען בפני הודית לאבי שמכרת לו זה הכלי נאמן במגו דהיה טוען מכרתיהו לי והיה נאמן בזה כיון שהוא מוחזק בה ואף א"ת דאם ידוע שהכלי זה בא ליד אביו בעודו אומן לא היה נאמן אם לא שנשתהה בידו מ"מ מסתמא כשאין ידוע נאמן ורבינו מסתמא איירי ומש"ה קיצר ולא חילק. ודין בפני הודה לא כ"ר כאן משום דפשוט הוא במטלטלים דנאמן במגו דמינך לקחתיה ולא בעינן אשתהה כלל (ונלמד ג"כ ממש"ר לפני זה בס"ג דאם הטלית יוצא מתח"י אחר ואומר בפני אמרת לאומן למכרו לי דנאמן במיגו דאתה מכרת לי) ולא כתבו הגמרא אלא כדי לכתוב עליו דבן גזלן אפילו בכה"ג אין לו חזקה. ומשה"נ כתבו רבינו לקמן בסימן קנ"ב דשם חילק בין בן אומן לבן גזלן וגם כתב שם עליו דבעינן גם בבן אומן שנשתהה בידו וזה א"צ כאן באומן דמטלטלים וכמ"ש. ואע"פ שהתוס' והרא"ש איירי לפני זה באשתהה הכלי ביד האומן לאחר שירד מאומנותו וכתבו עליו וכן הא דאמרינן לעיל בבן אומן כו' בעי נמי שנשתהה כו' לא איירי בחד ענין דזה איירי באומן עצמו ובמטלטלים וזה בבן אומן ובקרקע וממילא גם שיעור האשתהה אינם בחד גוונא אלא כל חד כדיניה אשתהה דקרקע ג"ש ואשתהה דכלים כשיעור שאין רגילים להניח כ"כ בידו ואף שהרא"ש כתב שגם לעיל איירי שנשתהה אחרי מות אביו כשיעור הזה אינו ר"ל כשיעור הזה בזמן שוה אלא רצה לומר שיעור כ"כ עד שאין מדרכם להשהות כ"כ ביד בני אדם בלי מחאה משא"כ כשהיה ביד אביו האומן דלא היה צריך לעשות לו מחאה וק"ל ובתוס' ליתא שם הני ב' תיבות כשיעור הזה ודוק כי זה נלע"ד ברור:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.