א יש חזקה לניזקין שחייב כל אדם להרחיק אפילו בתוך שלו בענין שלא יגרום היזק לחבירו ואם לא הרחיק והחזיק בנזק מהני כאשר יתבאר. הבית והעלייה של שנים לא יעמיד בעל הבית תנור אא"כ יש על גביו גובה ד"א בינו לתקרת העלייה ובעל העלייה לא יעשנו בעלייתו אא"כ יש תחתיו מעזיבה עבה ג' טפחים ועליו גובה ד' אמות ובכירה אם מעמידה בעלייה די במעזיבה טפח ושיעור הגובה שעל גבה אינה מפורש וכתב הרמ"ה שהוא ח' טפחים השליש של שיעור התנור כמו שלגבי שיעור המעזיבה בעלייה הוא בכירה שליש של שיעור התנור כן הוא בגובה שעל גבה והרשב"ם כתב כיון שבכירה אין פתיחה ע"ג אלא מן הצד ואין שלהבת עולה ממנה א"צ להרחיק אלא בשביל החום בין מלמעלה בין מלמטה סגי בג' טפחים ועל כן כתב שתנורים שלנו שפתחן מן הצד בין מלמעלה בין מלמטה שיעורו ג"ט ולא נהירא לא"א ז"ל אלא תנורין שלנו כיון שהם גדולים צריך להרחיק יותר מד' אמות וה"ר יהודה ברצלוני כתב ג"כ כיון שבתנור שיש עליו מחיצות ואינו יכול השלהבת לעלות כ"כ צריך ד"א גובה כ"ש בכירה שאין עליה מחיצות שצריך ד"א ובתנור של נחתומים צריך שיהא עובי המעזיבה ד"ט ובכירה של נחתומים ג"ט:
ב ואם הזיק אחר שהרחיק כשיעור חייב לשלם:
ג ונראה דאפילו כל אדם בביתו חייב להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבין עליו וכ"כ ה"ר ישעיה:
ד היה לבעל העלייה אוצר של תבואה או יין או שמן בעלייתו אין בע"ה רשאי לפתוח תחתיו חנות של נחתומים ולא של צבעים ולא רפת בקר ולא יתן לשם שחת וכיוצא בזה מדברים המביאים חום מפני שהחום מפסיד מה שבאוצר:
ה וכתב הרשב"ם דאפילו היה לו חנות של צבעים או של נחתומים בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר לא יפתח אותו חנות לבית שתחת האוצר לפי שההבל עובר מזה לזה ומפסיד האוצר:
ו ואם קדם בע"ה ועשה אחד מאלו ואח"כ נמלך בעל העלייה לעשות אוצר אינו יכול לכופו לסלקו ואפילו אם גילה כדעתו שחפץ לעשות אוצר כגון שכיבד וריבץ לכך או שריבה בה חלונות כדרך שעושין לאוצר או שבנה עלייה לעשות האוצר או אפילו התחיל לאצר תפוחים ורימונים וקדם בע"ה ועשה תחתיו אחת מאלו מיבעיא אם צריך לסלקו אי לא ולא אפשיטא לן וא"צ לסלקו:
ז ואם מימי העליון יורדין על התחתון ומזיקין אותו אם אין שם מעזיבה בענין שמיד כששופך מימיו יורדין לתחתון ומזיקין חייב לסלק היזקו ואם יש שם מעזיבה שהמים נבלעין בה ואין יורדין מיד אלא שאחר כך יורדין ומזיקין אינו חייב לסלק היזקו:
ח מי שהיה לחבירו כותל בסוף גבולו ובא הוא ליתן בסוף גבולו גפת או זבל או מלח או סיד או סלעים או חול לה צריך להרחיק ג' טפחים ומרחיקין את הזרעים והמחרישה ומי רגלים מן הכותל ג' טפחים או סד בסיד:
ט כתב הרמב"ם מרחיקין את הגומא שמתקבצין שם מי רגלים ג"ט ע"כ וצריך להעמיד דבריו בכותל אבנים דהא תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק ממנו ג"ט אלמא אפי' בלא גומא צריך להרחיק ג"ט אלא היינו דוקא בכותל לבינים אבל בכותל אבנים א"צ להרחיק ג"ט בהטלת מי רגלים אלא א"כ מתקבצים בגומא דקאמר בגמרא בד"א דבעי ג"ט בכותל של לבינים אבל בכותל של אבנים סגי בהרחקת טפח ואם הכותל של אבנים בנוי ע"ג סלע מותר בסמוך לו מיד וצ"ל הא דסגי בטפח דוקא בהטלת מי רגלים אבל אם מתקבצים בגומא אפילו בכותל של אבנים צריך להרחיק ג' טפחים (ס"א וסד בסיד) וכן כתב הרמ"ה הני מילי משתין או שופכין אבל ביב של מי רגלים או גומא שהן נקוין לתוכו אפילו כותל של אבנים צריך להרחיק ג' טפחים וסד בסיד:
י מרחיקין הרחיים מן הכותל שלשה טפחים מהרחיים התחתונה שהם ד' מהעליונה לפי שהנדנוד קשה לכותל ואפילו ברחיים של חמור שאין בה נדנוד הקול קשה לו. ומרחיקין התנור ג' טפחים מקרקעיתו שהן ד' משפתו ומפרש בירושלמי משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל הג' טפחים:
יא כתב ה"ר ישעיה דכל הנך הרחקות ששנינו גבי כותל דוקא בכותל של לבינים אבל של אבנים אינו ניזוק בכל אלה וכן יראה מדברי רש"י וה"ר יונה כתב דאפילו בכותל אבנים נמי מיירי:
יב כתב הרמב"ם לא יחפור אדם לא בור ולא שיח ולא מערה (ולא אמת המים) ולא יעשה בריכת מים לשרות בה בגדים לכיבוס בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק מן הכותל ג"ט וסד בסיד לכותל הבור או לכותל מקוה המים או לכותל האמה מצד חבירו כדי שלא יבלעו בו המים ויזיק לחבירו ומקום שהכובס מכה שם על הבגדים כדי שיתלבנו צריך להרחיק ד' אמות מפני שניתזין למרחוק ע"כ ובגמרא מסיק דמכותל בורו שנינו פירוש דכל הני מתניין בענין ריחוק מכותל בורו של חבירו ולא איירי בהרחקתו מכותל דעלמא ומכל מקום מסתברא שצריך להרחיקו גם מכותל חבירו דטפי מזקי הנך מימי רגלים שצריך לחרחיקו ג"ט:
יג הבא לסמוך כותל בצד כותלו של חבירו צריך להרחיק ממנו ד"א אף ע"פ שאין לחבירו חלון בכותלו שיצטרך להרחיק בשבילו אפ"ה צריך להרחיק משום דוושא (פי' שבהילוך שהולכין אצל הכותל נידוש הקרקע ומתחזק ומתקשה יסוד הכותל) ואפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים ונידוש הקרקע ונפל הכותל לא אמרינן כבר נידוש המקום ההוא וא"צ עוד דוושא ויכול לסמוך אלא אפ"ה לא יסמוך ואם העיר חדשה שעדיין לא נידוש קרקעיתה אז אין חילוק בין כותל גינה לכותל חצר ומכותל חצר נמי צריך להרחיק ואם העיר ישנה אז א"צ להרחיק אלא בכותל גינה לפי שאין דרך בני אדם לילך בה וקרקעיתה אינו נידוש אבל בכותל חצר א"צ וכתב ר"ת שבית דירה דינו כגינה לפי שאין דרך בני אדם להלוך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבות וספסלים ואם כותל חבירו הולך ממזרח למערב ובא הוא לבנות כותל כנגדו מצפון לדרום אז א"צ להרחיק משום דוושא דבדבר מועט כזה לא חיישינן לדוושא ולהרמב"ם דרך אחרת בזה שכתב ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל של שמעון כמין גאם ובא ראובן לעשות כותל שני נגד כותלו של שמעון עד שיעשנה ג' כתלים כמין בי"ת הרי שמעון מעכב עליו עד שירחיק מכנגדו ד"א כדי שיהא המקום בין שני הכתלים רחב כדי שידושו בו רבים ויתחזק הקרקע ואם לא היה באורך הכותל שבונה כנגדו אלא פחות מד"א בונה כנגדו ואינו מרחיק אע"פ שמונע הרגל מלהלוך שם שכותל פחות מד"א א"צ חיזוק הארץ ע"כ:
יד עוצרי שמן או כותשי ריפות וכיוצא באלו שמכח הכאתם מזדעזע ומתנדנד כותל חבירו חייבין להרחיק כתב הרמב"ם אם הזיק בשעת הנדנוד חייב לשלם שהרי מכחו בא הנזק:
טו היה לחבירו שובך סמוך לכותל המפסיק ביניהם ובא זה להעמיד שם סולם צריך להרחיק מן הכותל שיהא בינו ובין הכותל אויר ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה מהסולם לשובך:
טז ואת הכותל מהמזחילה ד"א כתב הרמב"ם כגון שהחזיק במזחילה שמה שצריך להניח לו מקום ד"א לתקנה ולא נהירא שלא נקנית לו חצר חבירו ליכנם בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה ופר"י שאם קנה ממנו מקום כדי לעלות למזחילתו צריך להרחיק ממנו ד"א שיעור זקיפת סולם:
יז הבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למיצר חבירו אם אין שדה חבירו עשויה לחפור בה בורות חופר מיד סמוך למיצר וא"צ להרחיק:
יח ואם אח"כ נמלך חבירו לחפור גם הוא בור צריך להרחיק ו' טפחים כדי שיהיה בין חלל בורו לחלל בור חבירו ו"ט ואם שדה חבירו עשויה לבורות אז צריך להרחיק מן המיצר ג"ט אפילו אם חופר בור בלא מים וכשיבוא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג' טפחים ויסוד כל א' כותל בורו בסיד לדעת הרמ"ה שצריך הרחקת ג' טפחים וגם טיחת סיד אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דבחד סגי אם הרחיק א"צ טיח סיד ואם ירצה יטיח בסיד ולא ירחיק:
יט החופר בור לתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור גם הוא בור צריך להרחיק כל שיעור הרחקה אפילו אם היתה עשויה לבורות כיון שהראשון בהיתר עשה שהרי בשלו חפר:
כ שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן חפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעין ועוברין דרך חומות מרתף שמעון וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים:
כא נ"ל שראובן חייב לסלק היזקו אף לר"י דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה מודה הכא כיון דנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא"א לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר ר' יוסי אלא בבור ואילן אע"פ שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן כ"ה אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע וגם לא נפיש היזקא כולי האי ולהכי קאמר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו אבל בכולהו הרחקות דמתני' מודה בהו ר"י דעל המזיק להרחיק את עצמו והדבר ידוע דההיזק הזה גדול מכל הנך היזקות דמתני' דמודה בהו ר"י וגם לא דמי לאילן שלימים רבים עתיד ההיזק לבוא אחר אשר יגדלו השרשים אבל בנדון זה מיד כשהמים רבים ומתאספים בגומא בוקעין ועוברין לחצר שמעון והוי גירי דיליה והמדקדק בפרק לא יחפור ששיערו חכמים כל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק כתבו השיעורים והיכא שאינו ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו:
כב ואמרו חכמים שלכל דבר מועיל חזקה לבד מלנזקים גדולים
כג ולהכי דקדקו הגאונים שר' יוסי מודה בכל הרחקות דמתניתין כדי להחמיר בהרחקות:
כד וכן מצאתי תשובה לרבינו מתתיה גאון ראובן דאית ליה בירא בצד מצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא והרחיק שלשה טפחים ואכתי מפסיד לבירא דראובן מיבעי להרחיק טפי או לא:
כה ואמר הא דתנן לא יחפור וכו' תנא בא"י קאי ותנא בור סמוך לבור ולא בור סמוך לבאר דבור מים מכונסין ודיין בג' טפחים דבהכי מחזיקין מימיו משום דמחצבי בהרים ואין נופל כותל שביניהם ואין מזיקות זו את זו אבל בארצות אחרות דרפו ארעיהון ועביד דמתלחלחין ושואבות מים מזו לזו צריך להרחיק בית הכסא מבאר מים חיים של חברו עד חמשים אמה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואין יכול לומר החזקתי שאין חזקה לנזקין וכ"כ רב עמרם מדלא יהבי רבנן שיעורא לכל ניזקין ג"ט אלא לכל היזק שיעור בפני עצמו הלכך ירחיק בית הכסא עד דאמרי אינשי דלא נגרי שורייני מן טעמא דבה"כ דלרווחא דמלתא ליהוי נ' אמה כבורסקי:
כו הרי כל הגאונים שוים בזה דילמד סתום מן המפורש וכל היזקות שלא נתפרשו בתלמוד שיעור הרחקותיהן בכדי שלא יזיק הילכך אם נראה לעינים שהמים הנאספים לגומת ראובן עוברין למרתף שמעון חייב ראובן לסלק היזקו עד כאן תשובת א"א הרא"ש ז"ל:
כז מרחיקין האילן מן העיר כ"ה אמה וחרוב ושקמה נ' אמה ואם נמצא קרוב לעיר בפחות מזה השיעור אם העיר קדמה קוצץ בלא דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק איזה קודם קוצץ בלא דמים וטעמא דהא מלתא משום נוי העיר לפיכך אין דין זה נוהג בחוץ לארץ:
כח מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ' אמה אפילו בח"ל דטעמא משום שלא יזיק המוץ לבני העיר ולא יעשנו בתוך שלו אלא א"כ יש לו נ' אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו ומנירו של חבירו:
כט מרחיקין הבורסקי והנבילות והקברות והכבשונות והדבורים מן העיר נ' אמה:
ל ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר:
לא מרחיקין השובך מן העיר נ' אמה:
לב ולא יעשנו בתוך שלו אא"כ יש לו נ' אמה לכל רוח:
לג ואם לקחו כמו שהוא אפילו הוא בתוך בית רובע הרי הוא בחזקתו:
לד ואף אם יפול יכול לחזור ולבנותו שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות ל"ש נגד רבים לא שנא נגד יחיד:
לה היו לחבירו אילנות נטועין סמוך למיצר ובא גם הוא ליטע אילנות בסוף שדהו צריך להרחיק ממנו כדי שיעור היפוך המחרישה כל מקום ומקום לפי ארכה ואם היה גדר בינתים מותר לסמוך סמוך לגדר מיד אבל אם בא ליטע שאר אילנות סמוך לגפני חבירו או סמוך לשדה הלבן שלו צריך להרחיקו כפי אומד הדעת כאשר יפרחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוחו:
לו ואם לא הרחיק בזה השיעור צריך לקוץ וה"ר יוסף הלוי כתב על שם רב אלפס שגם אילנות לגפנים א"צ להרחיק אלא ד"א וה"ר יונה כתב ודאי צריך להרחיק ומיהו א"צ להרחיק אא"כ דרך העופות לפרוח בכל עת מהאילנות לגפנים ולא שיעשו כן במקרה והיכא דלא ידע דיינא לשעורי אין לחייב את הנוטע להרחיק מספק ומיהו ח"א חייב להרחיק וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה:
לז היה אילן של חבירו נוטה לתוך שדהו קוצץ הענפים התחתונים שיעור גובה המרדעת ע"ג המחרישה ובחרוב ובשקמה קוצץ כל הנוטה לתוך שדהו ואם היה אילן של חבירו נוטה לתוך בית השלחין שלו או לתוך שדה האילן שלו קוצץ הכל:
לח אף בשאר כל מיני אילנות אם היה נוטה בתוך רה"ר קוצץ הענפים התחתונים כדי שיהא גמל ורוכבו עובר:
לט וכתב הרמ"ה וה"ה גבי זיז אם אחד מבני המבוי רוצה להוציא זיז למעלה מגמל ורוכבו אין יכולין לעכב עליו ל"ש במבוי ולא שנא ברה"ר:
מ שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן יש לו ב' בתים במבוי בב' צידי המבוי ורוצה לעשות בנין על רחב המבוי לעבור מזה לזה ובני המבוי מעכבין עליו מפני שמאפיל עליהם המבוי הדין עמהן אע"פ שהוא למעלה מגמל ורוכבו ורב אלפס כתב דלמעלה מגמל ורוכבו יכול להוציא זיזין שאני הכא שבא לעשות כמו גשר מבית לבית ובני המבוי טוענין שמאפיל עליהן המבוי טענתן טענה:
מא תשובה לגאון ראובן יש לו תאנה ושרשיה בתוך כותלו של לוי ונופו נוטה על גבי עלייתו ומעכבו מלהטיח את גגו ורוצה לוי לקוץ נוף המעכבו הדין עמו שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי היזקו כדתנן אילן הנוטה לתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדעת ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך ולא כל הימנך שתגביה את גגך לקוץ את תאנתי:
מב ועוד אותן נופין שנוטין לרשות לוי שלו הן ואוכל פירותיהן דאיתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין אע"פ שבכ"מ הילכתא כשמואל בדיני הכא הילכתא כרב שכן נהגו בני מיצרא אילן הנוטה לכאן לכאן:
מג היה חופר בור בתוך שלו ומצא שרשי אילן של חבירו שהשרישו בתוך שלו הרי חופר וקוצץ ואינו נמנע והשרשים שקוצץ אם הם קרובים לאילן בתוך ט"ז אמה הרי הן של בעל האילן ואם הם רחוקין יותר הם שלו לא היה חופר בור אלא חורש ופגע בשרשי אילן של חבירו קוצץ עד כדי עומק ג"ט כדי שלא יעכב המחרישה:
מד היה לחבירו ירק בגינתו אצלו מותר לו לעשות בסוף שדהו משרה ובלבד שירחיק ג' טפחים כשיעור הרחקת בור שיח ומערה וטעמא משום שאין הניזק בא לידי היזק מיד כשעושה המשרה אלא לאחר זמן לפיכך צריך הניזק להרייק את עצמו:
מה וכן כל כיוצא בזה שאין ההיזק שעושה בה בשעת המעשה כגון שהיה לחבירו אצלו בצלים זרועים מותר לסמוך לו כרישין אע"פ שמזיקין לבצלים אח"כ כשגדלו הכרישים וכן אם היה לחבירו אצלו דבורים מותר לסמוך לו חרדל אע"פ שמזיק לדבורים אחר זמן כשגדל החרדל והרמב"ם ז"ל כתב שצריך להרחיק משרה וכרישים וחרדל מירק ובצלים ודבורים ג"ט או מעט יותר כדי שלא יהיה ההיזק בידים וכן כתב רב אלפס ואין נראה כן מגמרא:
מו וכן אם היה לחבירו בור אצל שדהו מותר ליטע לו אילן סמוך לו ואין זה יכול לומר לו שרשי אילנך מפסידין את בורי שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל אבל כל שאר הרחקות שדברנו בהם עד עתה חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד לפיכך חייב המזיק להרחיק:
מז בד"א כשישנו שם דבר הניזוק אבל אינו שם דבר הניזוק מותר לזה לסמוך חוץ מחפירת בור בשדה העשויה לבורות דחשבינן ליה מזיק בשעת חפירה משום דכל מרא ומרא מרע לארעיה דאידך ונמצא שמפסידו בידים אבל לדעת רש"י ורב אלפס בכל הנך הרחקות אסור לסמוך אפילו אם אין שם דבר הניזוק כיון שהוא דבר שחבירו עשוי לעשותו ואפילו אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל אינו יכול לומר הניחני שאסמוך והיום או למחר כשתבא אתה לסמוך ארחיק את שלי דחיישינן שמא יתעצל בהרחקתו ובינתים יבא היזק לזה בסמיכתו לפיכך אינו יכול לסמוך:
מח ואפילו שעשאו בהיתר כגון שעשאו בשלו ואח"כ מכר חצי שדהו סמוך לדבר המזיק ללוקח צריך לסלק היזקו ור"ח ור"ת כתבו כסברא הראשונה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
מט סמך בא' מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו כתב הראב"ד ז"ל שפטור מלשלם כי היכי דפטרינן בהנך דהוו נפצי כיתנא והוה אזיל רקתא ומזיק לאינשי וכן גבי אם סמך כותלו לשובך חבירו ומזיקתו הנמייה בגרמתו דחשבינן ליה גרמא בניזקין ופטור וה"ה באינך כולהו ומכל מקום לכתחלה כשבא לסמוך יכול חבירו לעכב עליו שלא יסמוך לו:
נ אע"פ שאין ההיזק יכול להגיע אליו מיד אלא מן הרוח שמסייעו כגון שמנפץ הפשתן והרוח מוליך המוץ למקום אחר ומזיק וכיוצא כזה אפ"ה יכול למנען אבל בעל העיטור כתב על ההיא דלא יעמיד אדם תנור דקתני בה ואם הזיק חייב לשלם דה"ה בכל אינך שיעורין אם הזיק אפילו לאחר שהרחיקו חייב לשלם ומשום דהיזק דנורא מינכרא לכולי עלמא וידיע נזקיה הוא דתנן הכי אבל נזקין דלעיל לא ידיע אבל אי ידיע ומינכרא מילתא לדייני חייב דממונא דידיה אזיק וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שבכולם חייב לשלם חוץ מהיזק הנמייה ע"י סמיכת כותל והיזקא דמנפיץ כיתנא שלא היה ההיזק ראוי לבוא מכח מעשיו אלא ע"י הרוח והנמייה לפיכך לא חשיב מזיק אלא גרמא בנזקין הוא ופטור:
נא החזיק באחד מאלו הנזקין הויא חזקה וכתב הרמב"ם ז"ל שא"צ חזקת ג' שנים שכתב בכל אלו אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואין יכול לחזור ולהצריכו להרחיק והוא שנראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשאו בצדו בלא הרחקה ושתק אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאף באלו אין חזקה בפחות מג' שנים ובטענה:
נב וכתב עוד הרמב"ם מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון או פתח אמת המים או שלא הרחיק מה שהיה לו להרחיק והמחזיק טוען אתה אמרת לי לעשותו או אתה מכרת לי או מחלת לי אחר שראית ושתקת ולא מחית והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאמר כשראיתי מחיתי ואתה אמרת עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזקך בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה ואם לאו ישבע המזיק היסת ויפטר עד כאן אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל שלכל דבר צריך חזקת ג' שנים כל זמן שאינו מברר שהחזיק כראוי אינו כלום וצריך להסיר היזקו:
נג יש נזקין שאין להן חזקה כגון קוטרא ובית הכסא ואם החזיק בהן קודם שהיה שם דבר הניזק כתב ה"ר יונה דהוי חזקה אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות לעשות והוא הולך לשיטתו שהוא פסק כרב אלפס שאין המזיק רשאי לסמוך אף ע"פ שאין שם דבר הניזוק וכיון שהיה יכול למחות ולא מיחה הוי חזקה
נד אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין להן חזקה ל"ש אם החזיקו קודם שהיה שם דבר הניזוק ל"ש אחר כן אם החזיקו קודם לכן אין להן חזקה לפי שלא היה יכול הניזק למחות כדברי ר"ת שכל דבר רשאי לסמוך כשאין שם דבר הניזוק חוץ מבור וכיון שלא היה יכול למחות בו אין לזה חזקה ואם החזיק אחר כך לא הוי חזקה כיון שהיזק גדול הוא ודאי אין שום אדם מוחל עליו ועל זה סמך ולא מיחה וכ"כ הרמב"ם ז"ל:
נה וקוטרא פי' ר"ת דוקא קוטרא דכבשן שהוא גדול אבל כקוטרא דעלמא הוי חזקה וכ"כ הרמ"ה ז"ל כבשונות של נחתומים ושל יוצרין וכיוצא בהן אבל תנור שהיחיד אופה בו פת וכן כירה כיון דלא שהי קוטרייהו רובא דיומא לאו תדיר הוא ואית ליה חזקה ומיהו לכתחלה מצי מעכב אפילו בעשן שאין תדיר הואיל ונזקא הוי ועשן תדיר נמי דוקא היכא דמטיא לרשותא דחבריה ברוח מצויה אבל אי לא מטי ליה אלא ברוח שאינה מצויה לא מיחייב לסלוקי ואפילו ברוח מצויה נמי דוקא דמזיק לאינשי אבל אי לא מזיק לאינשי אף על גב דמטי לביתיה ומשחיר לאשיתיה היזק הגוף לא הוי אלא היזק ממון וקיימא עליה חזקה ומיהו הא נמי לכתחילה מצי מעכב דהיזק ממון ודאי הוי ע"כ:
נו ובה"כ פירש ר"ת דוקא כעין בתי כסאות שלהן שהיו ע"ג קרקע ומגולין אבל שלנו שהן מכוסין בחפירות יש להן חזקה וכתב ה"ר יוסף הלוי הא דקוטרא ובה"כ אין להן חזקה דוקא דעביד להו מזיק ברשותא דנפשיה ואזיל מינייהו קוטרא וריחא לביתא דניזק
נז אבל אי אחזיק ועביד בה"כ בגופיה דארעא דחבריה ופתח לביתיה דמזיק א"נ דעביד בה"כ ברשותיה דנפשיה ועוקא דיליה אזיל לביתא דחבריה כיון דבגופיה דארעא קא מחזיק אית ליה חזקה ואי טעין דזבנא ניהליה מהימן ובשבועה ומ"מ אית ליה לכסויי לההוא בה"כ או לההוא עוקא כי היכי דלסתליק מיניה ריחא אע"ג דאחזיק ביה בהכי בלא כיסוי הא אמרינן אין חזקה לנזקים ואי לא קא מסלק ליה לריחא כתב הרמ"ה דלא הוי חזקה כלל אפילו אם אמר מסליקנא ליה לבה"כ ומשתמישנא ביה במילתא אחריתא לאו כל כמיניה דלבה"כ אחזיק וכיון דלא הוי חזקה לגופיה לא הוי חזקה למילתא אחריתא ואינו נראה דכיון שהחזיק בגוף הקרקע הרי הוא שלו לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יגיע לחבירו ממנו שום נזק:
נח ולאו דוקא קוטרא ובה"כ אלא ה"ה כל נזק גדול שאין דרך העולם לסבלו כי ההיא דפפי דהוי הנך עצורי בשיבבותיה דהוי דייקי שומשמי והוה נייד אפדנא וקאמר דלא הוי חזקה דאין אדם סובל שיפיל חבירו את כותלו:
נט וכן ההיא דרב יוסף דהוה ליה אילני והוו אתו מקיזי דם ויתבי תחותייהו והוו אתו עורבי ואכלי דמא וסלקי באילניא ומפסדי להו וקאמר שהוצרכו להרחיק אע"פ שהחזיקו בכך משום דמדמה ליה לקוטרא ובה"כ לפי שרב יוסף היה איסטניס ולא היה יכול לסבלו וכתב א"א הרא"ש ז"ל מכאן משמע דכל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו אע"פ ששאר בני אדם סובלין אותו אין לו חזקה כנגר המערער הזה:
ס והיזק ראייה דחלון כתב הרמב"ם ז"ל שאין לו חזקה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיש לו חזקה:
סא כתב ר"ת כל ניזק שאין לו חזקה אפי' הקנה לו בעדים יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא דסבור הוא שיכול לסבול ואינו יכול לסבול ויש מחלקין שאם יש לו ראיה שמכר או נתן לו מהני אבל אין מועיל ראיה שמחל לו אבל ר"י פי' דנהי דלא אהני להו חזקה אבל אם יש ראיה שמחל לו מהני ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וקנין ג"כ צריך שלא כדעת המפרשים שא"צ קנין שאינו אלא מחילה ומחילה אינה צריכה קנין אלא ודאי צריך קנין ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל
סב וכ"כ הרמב"ם ז"ל: המחזיק בנזק שאין לו חזקה וטען שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך ויסלק זה היזקו:
סג שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן יש לו בתים באלקעל"ה והעיר עשויה אכסדראות אכסדראות והחצירות הם פתוחות לאכסדראות ומקום הקצבים היה בחצר שפתוח לאכסדרה שבית ראובן פתוח לתוכה ועתה מקרוב חזרו למכור הבשר חוץ לחצר סמוך לביתו של ראובן וראובן מערער ואומר שאינו יכול לסבול שיהיו קצבין סמוך לביתו מפני ריח רע של בשר והכלבים והחזירים שמצויין שם במקום הקצבים. תשובה הדין עם ראובן ואפילו אם המקום שמוכרין עתה הבשר אינו של ראובן אלא של רבים כיון שמניע ריח רע לבית ראובן יותר ממה שהיה מגיע לו כשהיו מוכרים בחצר אינם יכולין לקרב ההיזק לבית ראובן ולא עוד אלא אפילו אם היה המקום של קצבים עצמם אינם יכולין לעשות בו דברים שיבוא ממנו היזק לראובן ואפי' אם טוענין הקצבים שקנה המקום מראובן לקצב שם בשר והחזיקו בו ג' שנים היו צריכין להרחיק שאין חזקה לניזקין כאלו ואפילו קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה:
א סָעִיף א יש חזקה לניזקין וכו' בפ"ב דב"ב (כג.) אמר רב נחמן אין חזקה לניזקין ואוקמוה דוקא בקוטרא ובית הכסא אבל בשאר ניזקין יש חזקה: (ב"ה) וביאור דברי רבינו כל נזק שצריך להרחיק אם סמך ולא מיחה חלה החזיק בחזקת ג' שנים או בחזקה דלאלתר ובמ"ש בסי' קנ"ד : לא יעמיד בעל הבית תנור וכו' משנה דפ"ב דב"ב (כב.) לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא"כ יש לו ע"ג גובה ד' אמות היה מעמידו בעלייה עד שיהיה תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח. וכתב נמ"י דה"ה שבעלייה צריך על גביו גובה ד"א וכתב עוד דמוכח בירושלמי שתנורים שלנו שפתחם מן הצד שיעור של מעלה כלמטה ג' טפחים וכתב עוד דבכירה טפח בין מלמעלה בין למטה: ובתנור של נחתומים וכו' ברייתא שם:
ב סָעִיף ב ואם הזיק אחר שהרחיק וכו' פלוגתא דת"ק ור"ש שם במשנה וכתב הרי"ף וליתא לדר"ש דהא אוקמיה אביי בשיטה פרק הבית והעלייה (בבא מציעא קיח:) וכתב הרא"ש ולא הוצרך לראיה זו דבלאו הכי הלכתא כרבים וכ"פ הרמב"ם פ"ט מה' שכנים וכתב רש"י שאע"פ שמשלם כל מה שהזיק מעכבין עליו השכנים להרחיק כל השיעורים הללו שאולי ידליק בתיהם ואין לו מה לשלם:
ג סָעִיף ד היה לבעל העלייה אוצר וכו' משנה שם: ומ"ש ולא יתן לשם שחת שם מימרא דרב ששת ודע דבאותה משנה התירו לפתוח חנות של נחתומים ושל צבעין תחת אוצר יין ובלבד שלא יושיב שם רפת בקר לפי שאין היין נפסד אלא מריח רפת בקר. ורבינו השוה אוצר היין לשל שמן או תבואה משום דבגמרא אמר רב יוסף האי חמרא דידן אפילו קוטרא דשרגא נמי קשה ליה וא"כ אין דין המשנה אמור אלא ביין א"י שלא היה נפסד מאלו הריחות אבל יין בבל יותר קל ליפסד משאר דברים הנאצרים ויין שאר ארצות ליין בבל דמי וכ"כ הרמב"ם פ"ט מה' שכנים חילוק בין יין א"י ליין שאר ארצות ורבינו לא חשש להזכיר דין א"י לפי שישוב ישראל בזמנו היה רחוק מאד מא"י והיה לגבייהו דבר שאינו מצוי וכ"כ הריב"ש סי' קכ"ו:
ד סָעִיף ו ואם קדם ב"ה ועשה אחד מאלו וכו' ברייתא שם: ואפי' אם גילה בדעתו וכו' ג"ז שם בעי אביי כיבד וריבץ לאוצר מהו ריבה בחלונות מהו אכסדרה תחת אוצר מהו בנה עלייה ע"ג ביתו מהו תיקו בעי רב הונא בריה דרב יהושע תמרי ורימוני מאי תיקו. ופירש"י כיבד וריבץ. גגו לצורך אוצר ולא הספיק להכניס בו תבואה עד שפתח זה חנות תחתיו מי הוי כקודם לאוצר: ריבה חלונות. בעלייתו דגלי דעתיה שלאוצר הוא עשוי שיכנס לו אויר כדי שלא ירקב התבואה: בנה עלייה ע"ג ביתו. על גגו ורגילים היו לבנות שם לאוצר: תמרי ורמוני. הכניס שם תמרים ורמונים מי הויא התחלת אוצר או דילמא אין אוצר אלא בתבואה ויין ושמן. וכתב הרא"ש וכיון דלא איפשיטא לא מזקיקינן ליה להרחיק וכ"פ הרמב"ם שכתב פ"ט מהל' שכנים בכל אלו בעל האוצר מעכב עליו ואם עבר ועשה תנור וכיוצא בו אין בעל האוצר יכול להסיר התנור בכל אלו. ובבנה עלייה ע"ג ביתו כתב בו הרמב"ם בפרק הנזכר פי' אחר דהיינו עשה בעל החנות מחיצה כל גבה להבדיל בין החנות ובין האוצר וכתב ה"ה שכן פירש ר"ת ורבינו ז"ל: כתב הרשב"א ח"א סימן אלף קל"ב שאלתם שני בתים בשני דרך הרבים ואותו דרך הרבים אינו רחב ד' אמות וקדם אחד ופתח חלון בכותלו שעל הדרך וכנגד אויר בית חבירו ואח"כ עמד השני ורצה להגביה כותלו ומאפיל על אותו חלון ובעל החלון מעכב על ידו. תשובה תחלה אקדים לכם הקדמה והוא שכבר נודע שאין אדם רשאי לשעבד במעשיו קרקע חבירו שלא מדעתו ופעמים שאדם משעבד קרקע חבירו במעשיו ואין חבירו יכול לעכב עליו כיצד הבית והעלייה של שנים וקדם בעל העלייה ועשה אוצר בעלייתו אין ב"ה יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ולא לעשותו רפת בקר נמצא שבקדימתו של זה נשתעבד ביתו של זה ולפיכך צריכים אנו לדעת ההפרש שיש בין שני אלו והוא שכל שהוא מזיק את חבירו במעשיו או שמוציא זיזין וכיוצא בו בקרקע חבירו בדין באמת הוא אומר לו לאו כל כמינך שתשמש בקרקע ולא שתזיקני בגירי דידך והיינו זיזין ומרזב וכיוצא בו אבל כשאינו מזיקו כלל ולא משתמש בשלו כלום כל מה שהוא רוצה לעשות בשל עצמו עושה והיינו קדימת אוצר וכיוצא בו לפי שהוא יכול לומר אוצרי בשלי ואין אוצרי מזיקך ומה שאתה צריך להרחיק חנות של נחתומים מתחת אוצרי לא מחמת שנשתעבד שלך לשלי אלא שאינך רשאי להזיקני וכן כשקדם החנות או הרפת לאוצר אין יכול בעל העלייה לעכב על ידו כדי שלא יפסיד עליו עלייתו שלא לעשות בה אוצרו לפי שזה אומר לו בשלי אני עושה ועכשיו איני מזיקך ואם אתה חושש לנזקך הרחק עצמך שלא תעשה אוצר בעלייתך וא"כ יש כאן מקום שאלה אחר שהדבר כן מי שקדם ופתח חלונותיו כל חצר חבירו למעלה מד' אמות ולהכניס אורה קדם וזכה בע"כ של חבירו וצריך חבירו להרחיק ממנו ד"א שהרי אינו מזיקו בפתיחת חלונותיו שלמעלה מד"א וכשבא זה לבנות יהא חייב להרחיק כדי שלא יאפיל עליו ויזיקנו וכדרך שאמרו באוצר ורפת בקר וחנות של נחתומין ותשובת הענין הזה מפני שחלון זה לוקח מאויר חצר חבירו ומשתמש בו ואינו רשאי להשתמש בשל זה שלא מדעתו משא"כ באוצר שאינו משתמש בשל ב"ה כלל. מעתה מי שקדם ופתח חלון על ר"ה ה"ז זריז ונשכר ואין חבירו שבצד הב' רשאי למנעו מפני שאינו פותח על רשותו שהדרך של מלך היא וכך רצה שכל שבא לפתוח על הדרך יפתח ואינו פותח על רשות חבירו ולא משתמש בשל חבירו כלום ולפיכך אם בא הב' לפתוח חלון כנגד אותו החלון אינו רשאי שיכול לומר זה אל תזיקני בהיזק ראייתך וכדרך שבעל העלייה בעל האוצר מונע ב"ה מלעשות רפת בקר או חנות של נחתומין תחת אוצרו שקדם אבל אם בא להגביה כותלו מגביה ואינו נמנע אע"פ שאין ביניהם ד' אמות לפי שזה אומר לו כל שאתה משתמש באויר רשותי שלא מדעתי אינך רשאי ואילו היה זה רשאי למחות בידו בשעת פתיחת החלון ולא מיחה והחזיק בכך ג' שנים ובא מחמת טענה והחזיק צריך להרחיק ממנו ד' אמות אבל זה שאינו יכול למחות כל שהוא פותח על ר"ה וכמו שאמרנו אין לו חזקה כמו שאמרנו בס"פ חזקת למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ולפיכך אפילו בא מחמת טענה אין לו חזקה וזה מגביה ואינו נמנע ובלבד שיגביה ד' אמות כדי שלא יציץ ויראה עכ"ל:
ה סָעִיף ז ואם מימי העליון יורדין על התחתון וכו' מעשה פרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קיז.) ומבואר בהרי"ף והרא"ש:
ו סָעִיף ח מי שהיה לחבירו כותל וכולי משנה פרק לא יחפור (בבא בתרא יז.) מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותל של חבירו ג' טפחים וסד בסיד מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. ופירש"י גפת. פסולת של זיתים שנתעצרו בבית הבד: סלעים. אבנים שהאש יוצא מהן שכל אלו קשין לחומה שמוציאים הבל מן הכותל. כותל לבנים של טיט הבנוי על גבי קרקע וזרעים אמרינן בגמרא שמחלידין הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין. מי רגלים ממסמסים את הלבינים שהם על טיט יבש. ואמרינן בגמרא (יט.) דתני ר' אושעיא דה"ה שאסור לסמוך חול לכותל חבירו ואוקימנא בחול לח. וכתב רבינו או סד בסיד משום דבגמרא איבעיא לן אי או סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן ולא איפשיטא וכתב הרא"ש הילכך אם עשה אחד מהן אין כופין אותו לעשות יותר וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהלכות שכנים וטעמא דכל ספק ממונא הוי קולא לנתבע וכפי פרש"י שם להרחקת גפת וכו' לא איבעיא לן או סד תנן וכי איבעיא לן בהרחקת בור וכו' וכמ"ש בסמוך בס"ד ודע שמ"ש או סד בסיד לא קאי אלא אגפת וזבל וכו' ולא אזרעים ומי רגלים ומחרישה והכי מוכח גירסת המשנה שכתבתי וכך היא שנויה בהרי"ף והרא"ש ובלאו הכי בזרעים ומחרישה לא שייך סד בסיד:
ז סָעִיף ט כתב הרמב"ם פרק ט' מהל' שכנים וכתב ה"ה לשון המשנה מי רגלים ופי' בגמרא שופכין וכו' עד כשאר מים. וכתב נימוקי יוסף בשם רבינו יונה כדברי ה"ה דדוקא שופכין של מי רגלים אבל שופכי מים אין מרחיקין אותם מן הכותל ג' טפחים ולא דמו לנברכת הכובסים דקוו וקיימי ולשיטת רבינו לדעת הרמב"ם נראה דבשל צונמא דהיינו כותל אבנים בנוי על גבי סלע אפילו בגומא מותר בסמוך לו מיד : (ב"ה) ומ"ש רבינו כדתניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו וכו' שם: ומ"ש ואם הכותל של אבנים ובנוי ע"ג סלע וכו' שם של צונמא מותר ודברי רבינו כדפי' רש"י אבל הרמב"ם בפ"ט משכנים כתב ואם היו האבנים צחיח סלע משתין בצדו בלא הרחקה :
ח סָעִיף י מרחיקין הרחיים וכו' שם משנה מרחיקין את הרחיים ג' מן השכב שהן ד' מן הרכב ובגמרא (כ.) מ"ט משום טיריא והתניא ושל חמור ג' מן האצטרובל שהם ד' מן הקלת התם מאי טיריא איכא אלא משום קלא. ופרש"י ושל חמור. רחיים של חמור: אצטרובל. הוא מושב הרחיים שבתוך קלת: קלת. היא אפרכסת: מאי טיריא איכא. רחיים קטנים וקלים הן ואין הקרקע מרעיד בגלגולו: משום קלא. י"מ קול הנהגת החמור וי"מ קול הרחיים. והתוספות כתבו ושל חמור ג' מן האצטרובל פר"ח דבשל חמור ליכא טיריא דאין חמור טוחן בה אלא חמור קורא לבנין העצים הנושאים את הרחיים. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ק' סימן ד' וז"ל שאפילו רחיים שאדם מגלגל בידיו איכא טיריא וקלא ומתקלקל בכותלים כדתנן בפרק לא יחפור וכ"ש רחיים גדולים שמתגלגלות על ידי בהמות דנפיש טיריא וקלא דידהו וצריך הרחקה טפי והא דתניא לחמור ג' מן האצטרובל וכו' לא מיירי ברחיים שמגלגלין ע"י חמור דא"כ מאי פריך התם מאי טיריא איכא דפשיטא דאיכא טיריא טפי אלא כמו שפר"ח דברחיים של יד איירי ונקראת רחיים של חמור על העצים הנושאים אותה ומושב אלו הרחיים עשוים כמו כסא ועליו הרחיים והם אצטרובל ואדם יושב כנגדו במקום גבוה ורגליו מרווחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ביה טיריא אלא קול בלבד אבל רחיים דמתניתין דטוחן בגופו או בידו אית ביה נדנוד והוא טיריא ועוד דבמתניתין דהרחיים על גבי הקרקע מתנדנד הקרקע ואיכא טיריא אבל הכא שהרחיים נתונים ע"ג בנין אינו מתנדנד וליכא טיריא אלא קלא אלמא דאפילו ברחיים של יד שאדם מעמיד בחצרו אצל כותל חבירו הצריכו חכמים להרחיק ג' טפחים ואם הם רחיים שמתגלגלות ע"י בהמות צריך להרחיק יותר הכל לפי ההיזק עכ"ל ועיין בתשובת הריב"ש סימן קצ"ו וברבינו ירוחם : ומ"ש ואפילו ברחיים של חמור ברייתא וגמרא שם וכתב רש"י קול הנהגת החמור ויש מפרשים קול הרחיים: ומרחיקין התנור וכו' ג"ז משנה שם: ומ"ש בשם הירושלמי כ"כ נ"י בשם המפרשים וגם ה"ה כתב כן בשם הרשב"א פ"ט מהלכות שכנים: (ב"ה) (יא) כתב הר"ר ישעיה דכל הנך הרחקות וכו' וה"ר יונה כתב דאפי' בכותל אבנים מיירי כתב ה"ה בפ"ח משכנים שדעת הרמב"ם כהר"ר יונה והכי נקטינן:
ט סָעִיף יב כתב הרמב"ם פ"ט מה' שכנים והדין ר"פ לא יחפור (בבא בתרא יז.) לא יחפור אדם בור סמוך לבורו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין אא"כ הרחיק מכותלו של חבירו ג' טפחים וסד בסיד ופריך בגמרא פתח בבור וסיים בכותל כלומר דקתני סמוך לבורו והדר קתני אלא אם כן הרחיק מכותלו ומשני מכותל בורו שנינו ופרש"י דהאי כותל דקתני מכותל בורו קאמר שאף הוא כותל קרוי ואמרינן בגמרא דלהכי לא תנא אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו לאשמועינן דכותל בור ג' טפחים וכדאיתא בגמרא ורבי' תופס פשט הגמרא דמשמע דדוקא מכותל הבור צריך להרחיק אבל לא משאר כותלים אבל לפי שהרמב"ם כתב אלא א"כ הרחיק מן הכותל ולא הזכיר כותל הבור נראה דס"ל דאפילו מכותל דלאו בור צריך להרחיק ומסתברא כוותיה דטפי מזיקי הני ממי רגלים שצריך להרחיקן אפי' מכותל דלאו בורו ג"ט וכ"ש הני: (ב"ה) ומ"ש בגמ' כותל בורו לאו למעוטי שאר כתלים לענין הדין אלא מפני תקון ל' המשנה דפתח בבור וסיים בכותל אבל לענין הדין מכל כותל צריך להרחיק: ולענין ביאור המשנה פרש"י בור עגול שיח ארוך וקצר מערה מקורה בקירוי: נברכת הכובסין. חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסים בה לכבס בגדיהם והיו להם שתים אחת ששורים הבגדים יום או יומים בצואת כלבים היא קרויה מחמצן בגמרא ואחת שמשפשפין בה והיא קרויה נדיין: אא"כ הרחיק כו'. מפני שהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור ומרפה אותם: וסד בסיד. כותלי חפירתן. וכתב ה"ה ומ"ש וסד בסיד לומר בתרתי הרחקה וסיד בעיא בגמרא ואמרו פשיטא דתרתי בעינא דאי ס"ד דאו סד בסיד תנן א"כ ליערבינהו וליתנינהו ופרש"י ליערבינהו. לתרתי בבי רישא ומציעתא דהתם או סד בסיד תנן אלא מדלא ערבינהו ש"מ דברישא וסד בסיד תנן דבעינן תרווייהו הרחקה וסיד ונדחה זה שם אבל כתבו המפרשים דכיון דכך אמרו דפשיטא דתרתי בעינן הכי קיי"ל וזה דעת המחבר עכ"ל. ומ"מ ק"ל על רבינו שמלשון הרא"ש שכתבתי בסמוך משמע דבעיא קאי אלא יחפור בור וכתב דכיון דלא איפשיטא בחד מינייהו סגי וכאן כתב לשון הרמב"ם ולא כתב דעת הרא"ש וע"כ י"ל שהרא"ש סמך על פרש"י ופשט הגמרא דבעיא לא קאי אלא אהרחקה דגפת כו' ולא אהרחקה דבור אבל מלשון רבינו לקמן בסימן זה נראה שהרא"ש קאי גם להרחקה דבור וצ"ע. ובגמרא (יט.) ולא נברכת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ד' אמות וכבר ביארתי בסמוך מה הוא מחמצן ומהו נדיין שנדיין היינו שמשפשפין בה הבגדים וכתב רש"י ומתוך שהמים ניתזים בה למרחוק צריך להרחיק ד' אמות. ונדיין זה הוא שכתב הרמב"ם מקום שהכובס מכה שם הבגדים: כתב הרשב"א ח"ג סימן קנ"ז שאלתם ראובן חפר אוצר סמוך לכותל ביתו של שמעון בלא הרחקה בקצת מקומות ושמעון תובע ממנו שיסתום ג' טפחים במקום שלא הרחיק ויסוד בסיד במקום שהרחיק: תשובה מתוך דבריכם נראה שאתם קבלתם מה ששנינו לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אפילו בור ריק שאין בו מים ולא מחמת מתונא הוא שצריך להרחיק וכמו שפירשו קצת מפרשים ולפי זה אין בדברי ראובן כלום במה שטען שאין לו לעשות כן כיון שכבר חפר שהרי חייב הוא להרחיק ואם לא הרחיק אדרבא קלקל יותר ומה שטען כיון שלא הזיק שוב אינו צריך להרחיק אין בטענה זו ממש וכי כל המזיק בחפירתם סמוך לכותל חבירו יפול הכותל מיד הנזק ישנו אלא שאינו ניכר עדיין שלא כל הכותלים הרעועים נופלים מיד אלא ודאי צריך לתקן את אשר עיוות וסד בסיד דהכי קיי"ל דוסד בסיד תנן אבל יש מפרשים נזק משנתינו משום מתונא אבל בלא מתונא לא ידענא כמה ומ"מ צריך לתקן לפי עיני האומנים הבקיאים בכך עכ"ל:
י סָעִיף יג הבא לסמוך כותל וכו' משנה שם (כב.) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות ובגמרא וקמא היכי סמך אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד' אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד"א מ"ט דדוושא דהכא מעלי להתם ופרש"י מה שדשים ברגל בין שני הכותלים תמיד מועיל לשני הכותלים להקשות יסודות הכותלים ולא ימוטו: ומ"ש רבינו ואפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים פירושו שהיה לו זה ימים כותל בריחוק ד' אמות וכן מפורש בגמרא שכתבתי דאילו בתוך ד' אמות כבר החזיק ופשוט הוא: ואם העיר חדשה וכו' גם זה שם אמר רב ל"ש אלא כותל גנה אבל כותל חצר אם בא לסמוך סומך ר' אושעיא אמר אחד כותל גנה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך ולא פליגי הא בעיר חדשה הא בעיר ישנה ופרש"י כותל גנה. מתוך שאין דשין אותה מבפנים צריכה דישה מבחוץ וכתבו התוספות והרא"ש שדעת ר"ת דבית כגנה שאינו נידוש מבפנים וצריך דישה מבחוץ ואפילו בעיר ישנה צריך להרחיק: ואם כותל חבירו וכו' גם זה שם דפריך אאוקימתא דרבא מדתנן שצריך להרחיק החלונות ד"א ופירש טעמא בברייתא כדי שלא יאפיל אבל משום דוושא לא כלומר אילו לא היו שם חלונות לא היה צריך להרחיק משום דוושא ומשני הב"ע מן הצד ופרש"י שאין הכותל האחרון מהלך לאורך כותל ראשון אלא מן הצד הוא בא אם זה ממזרח למערב זה בא מצפון לדרום וראש עביו כנגד החלון ומאפיל דהכא ליכא למיחש לדוושא דההוא פורתא: ולדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות שכנים וכתב ה"ה וכן אם לא היה ד"א בכותל שמעון וכו' זה לא מצאתי מבואר ובהשגות א"א סברא יפה ע"כ ולי נראה שלמד כן מדאוקימנא בגמרא מתניתין דלא חייש לדוושא במן הצד אלמא דלההוא פורתא לא חיישינן לדוושא א"כ כל היכא דלא הוי ברוחב הכותל שיעור מקום חשוב דהיינו ד"א לא חיישינן לדוושא וליכא למימר דבג' טפחים צריך להרחיק דכותל סתם תנן והרי יש כותלים שרחבים ג' טפחים וא"כ א"א לומר דבג' טפחים חיישינן לדוושא וכיון דאפיקתיה מג' טפחים אוקמיה אד' אמות. וכתב עוד ה"ה ויש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעין בהרחקה זו ופירשו שהמשנה היא דוקא בלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ד' אמות קרקע חוץ לכותלו לדוושא וחבירו הלוקח מן המלך צריך להרחיק ד"א שכבר נשתעבדו לו וכ"כ נ"י בהסכמת האחרונים וכתב שאם היה קרקע של הפקר גם כן זוכה בד' אמות סמוך לבניינו כדין קונה מן המלך ע"כ. ואם החזיקו שניהם כאחד או קנו שניהם כא' מן המלך נראה שכל אחד יש לו ד"א סמוך לבניינו. וז"ל רבינו ירוחם בנ"ל ח"ו וכל זה מיירי בלוקח מהמלך שזכה בהרחקת אלו הד' אמות או בשני לקוחות שלקחו בבת אחת או במחלק נכסיו על פיו לא מיירי בבונה בהפקר ובא חבירו לבנות אחריו דבמה זכה זה בד"א ובאינש דעלמא לא אמרינן האי דינא דא"כ הבא לבנות כותל סמוך לחצר חבירו כדי שלא יחזיק לשעבד קרקעו ירחיק ד"א עכ"ל:
יא סָעִיף יד עוצרי שמן וכו' מעשה ס"פ לא יחפור (בבא בתרא כה:) פפי יונאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא הוי הנך עצורי בשבבותיה כי הוי דייקי שומשמי הוה ניידא אפדניה אתו לקמיה אמר מודה ר' יוסי בגירי דיליה וכמה תנוד אפדניה דבעי ארחוקי אמר רב אשי כד נייד נכתמא אפומא דחצבא ופרש"י שאם הניחו כד על החומה וכיסויה עליה יניע הכיסוי מחמת הרעדה וכתב ה"ה פי"א מה' שכנים שהר"י ן' מיגא"ש פירש כרש"י וכתב שאם הכיסוי אינו מתנדנד אע"פ שהחצר מתנדנד אין זה נזק ואין משגיחין בו וזהו דעת המחבר. ובחידושי הרשב"א ואינו מחוור שאפילו פחות מכאן הוי נזק שזה מפיל ממש הוא ורבינו יצחק פירש נייד אפדנא מעט אפי' משהו כמו שניידא נכתמא אפומא דחצבא ה"ז נזק וחייבין להתרחק וזה נכון עכ"ל והתוס' הקשו על פרש"י דאיך יהא אפדנא נייד כ"כ עד שמתנדנד הנכתמא דא"כ הבית קרוב ליפול ונראה לר"י דבניידא נכתמא כשאדם אוחז הכד בידו שזהו דבר מועט הרבה אם כן מתנדנד האפדנא חייב להרחיק ולריצב"א נראה שאין פי' הקונטרס דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתמא שהוא דבר קל אף ע"פ שהאפדנא אינו מתנדנד כל כך ומדברי ן' מיגא"ש שכתבתי בסמוך לא משמע הכי אלא שכבר אפשר לנוד החצר ולא תנוד הנכתמא דקדק נ"י מהגמרא שאפילו החזיקו לדוק קודם שבנה הלה האפדנא לא מהניא להו חזקה. וכתוב בהגהות אשיר"י אע"ג דהנך עצורי בהיתר סמכו דההיא שעתא לא הוה אפדנא ואמרינן לעיל אם היה רפת בקר קודם לאוצרו מותר דאע"ג דהוי גירי דידיה הכא היינו טעמא דלא קביעא תשמישא וליכא טורח בסילוקו כ"כ עוד יש לפרש דהכא הוי כמו בור דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לארעא עכ"ל. והכי איתא נמי בהגהות מיימון פ"ט מהלכות שכנים והרמב"ם כתב פי"א מהלכות שכנים שנזק הנדנוד הוי כעשן ובית הכסא ואין לו חזקה ונ"ל שיש ללמוד מדבריו לחלק בין נדנוד לרפת דעשן ובית הכסא והדומים להם לאתויי נדנוד שאין להם חזקה אפילו קדמו הם עליהם להרחיק נזקיהם וכך הם דברי הרא"ש שכתב וז"ל ואם הוחזקו בתשמיש זה ג' שנים לא הוי חזקה ואם החזיק קודם שבנה האפדנא לא הויא חזקה לפי שלא היה בידו למחות כל זמן שאין מזיק לו ואם החזיק אחר שבנה נמי לא הויא חזקה דדמי לקוטרא ובית הכסא דאין הדעת סובלת היזק כזה שיפול כותלו עכ"ל: כתב הרמב"ם אם הזיק בשעת הנדנוד חייב לשלם וכו' פי"א מהלכות שכנים וטעמו מדאמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה וכל היכא דהוו גירי דיליה פשיטא דחייב לשלם: כתב הריב"ש בסי' קצ"ו מה שטען ראובן שמחמת ההכאות שמכים באריגתם מתנדנד הכותל טענה היא כדאמרינן בפ' לא יחפור דכד נייד נכתמא אפומא דחצבא הוי היזק ובכן ראוי לעיין אם הוא כשיעור הזה או ע"פ אומנים אם הוא היזק לכותל לפי מה שהוא הכותל החזק הוא הרפה וכבר כתב הרמב"ם שאין חזקה מועלת בנזק זה וכן הסכימו האחרונים ומה שטוען שמעון שיבנו שניהם הכותל או שיקנה לו ראובן הבתים אינה טענה של כלום וכן הטענה השניה שטוען ראובן שמזיק ליין שבאוצרו ואם אמת הדבר כמו שהוא אומר שקול והנדנוד מזיק ליין ההוא בארץ ההיא חייב שמעון לסלק היזקו אם אוצר ראובן קדם להיות מיוחד ליין קודם שיקבע שם שמעון כלי אריגתו גם מה שטוען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה טענה גדולה היא ואע"פ ששכינו אינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מפני הפטיש ומקול הרחיים ואפילו בחנות שבחצר כ"ש בזה שהוא בחצר אחרת זהו בשאר בני אדם הבריאים אבל כיון שאשה זו מוחזקת בחולה אין לך גירי גדול מזה וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי: כתב הרא"ש בכלל י"ח סימן ט"ו שנשאל על יהודי נפח ששכר בית מעכו"ם אצל ביתו של שמעון ועושה בו מלאכתו ומזיק לשמעון בנדנוד קרקע ואבק ועשן וטוען שאינו יכול למחות בו מפני שהוא בא מחמת עכו"ם והשיב שלא אמרו הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם אלא במידי דממילא אבל לא בדבר שהוא מזיקו בידים כגון זה: כתוב בתשובת הגאונים שני ישראלים שיש להן שני חצרות וחורבה אחת מהן וא"ל שכן לבעל חורבה או בנה או גדור או מכור שגנבים באים עלינו בלילה כיון דמודה ר' יוסי בגיריה ומאי נינהו היזק הבא מכחו הילכך יש מן הדין על בעל החורבה לגדור כדי שלא יהו גנבים באים שם עכ"ל ואיני מבין דברי תשובה זו דהכא לאו גיריה נינהו:
יב סָעִיף טו היה לחבירו שובך וכו' משנה פ"ב דב"ב (כב:):
יג סָעִיף טז ואת הכותל מן המזחילה וכו' ג"ז משנה שם (שם) מרחיקין את הסולם מן השובך ואת הכותל מן המזחילה של חבירו ד"א כדי שיהא זוקף את הסולם וכתב הרמב"ם פ"ט מה' שכנים ומרחיקין את הכותל מן המזחילה ד' אמות כדי שיהא מקום לבעל מזחילה לזקוף סולם ולתקן מזחילה שלו הואיל והחזיק בה וכו' ופירש נ"י דבריו כפירוש ר"י דהב"ע בשלקח המזחילה סתמא או החזיק בה החזיק גם בד"א בחצר המוכר הזה לזקיפת סולם כשירצה לעלות ולנקות המזחילה מעפר היורד עם המטר מהגג דבלאו הכי לא יועיל לו המזחילה לכלום זהו דעת הרמב"ם אף ע"פ שיש אחרים שפירשו שלא החזיק כלל בחצר בקניית המזחילה והרמב"ן מוקי לה באחין שחלקו והעלה הא' בדמים מפני המזחילה שיש לו חזקה בחצר לזקיפת סולם כמו שהיו משתמשים בו מעיקרא דאדעתא דהכי העלהו עכ"ל וה"ה כתב ומ"ש המחבר הואיל והחזיק בה נראה שכיון שהחזיק במזחילה נקנה לו מקום חבירו שצריך להרחיק ד"א כדי שיוכל לזקוף את הסולם ועיין עוד שם וכתב הרא"ש כפר"י:
יד סָעִיף יז הבא לחפור בור וכו' מחלוקת אביי ורבא שם (יז:) ופסק כרבא וכלישנא בתרא דבשדה שאינה עשויה לבורות ד"ה סומך כי פליגי בעשויה לבורות ופרש"י עשויה לבורות כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה' שכנים:
טו סָעִיף יח ומ"ש רבינו ואם אח"כ נמלך חבירו לחפור וכו' כ"כ הרא"ש וכן דעת הרמב"ם בפרק הנזכר שכתב ואם ימלך חבירו לחפור בור בצדו צריך להרחיק מכותל הבור ששה טפחים עד שיהא בין חלל שתי הבורות עובי ו' טפחים וכתב ה"ה ומ"ש המחבר ואם ימלך וכו' צריך להרחיק ו' לא נתבאר בגמ' אבל כך הוא סברת רבו וקצת מן המפרשים ז"ל ויש חולקין ואומרים דאינו מרחיק אלא ג' כדינו ואומר לו לראשון לא דייך שלא הרחקת מן המצר שלי אלא שתזקיקני להרחיק ולכנוס בתוך שלי יותר מדיני עכ"ל וסברת הגהת אשיר"י פ' לא יחפור כסברא אחרונה: ומ"ש אפילו אם חופר בור בלא מים נ"ל שלמד כן מדאמרינן בגמרא טעמא דרבא דאמר אינו סומך משום דא"ל כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לארעאי אלמא דמשום החפירה צריך להרחיק אע"פ שלא הביא לתוכו מים ועוד דתנן לא יחפור בור סמוך לבורו של חבירו ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין ובגמרא מצריכין לאמה ונברכת א"כ משמע דבור אפילו בלא מים נמי דאי במים הוה לה לגמ' למיתן צריכותא נמי לבור: ומ"ש ויסוד כל אחד בורו וכו' כבר ביארתי בסימן זה דלהרמב"ם ורש"י בהרחקה דבור תרווייהו בעינן הרחקה וסיד ולדעת הרא"ש בחדא מינייהו סגי: (ב"ה) ואם כן יש לתמוה על הרמב"ם בפ"ט משכנים דגבי הבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למצר חבירו לא הוזכר סידה בסיד אלא הרחקת ג' טפחים בלבד לכן נ"ל דלאו כדקא ס"ד דרבינו לדמויי האי לההיא דהכא לכולי עלמא בהרחקת ג' טפחים סגי וא"צ לסוד בסיד דהתם שהוא סמוך לכותל בעי סיד כדי שלא יתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל סיד זה אינו מעלה ולא מוריד ועכ"פ צריך להרחיק: וכתב בהגהות אשיר"י ודוקא בבור קיי"ל כוותיה דרבא אבל בכל אינך דמתני' בגפת ובזבל וכל דכוותייהו כי ליכא כותל סמיך כי ליכא אוצר פותח וכי ליכא בור סמיך אילן כך פוסק ר"ח ור"י עכ"ל:
טז סָעִיף כ שאלה לא"א ז"ל כלל ק"ח סימן י' ועיין במרדכי פרק הבית והעלייה ובפרק לא יחפור כי האריך בזה בתשובת הר"מ בעושה צנור סמוך לכותל חבירו ושם נתבאר אם המזיק אינו רוצה להרחיק ואומר אם אזיק אשלם ותשובת רב מתתיה שהביא בתשובות הרא"ש היא במרדכי פרק לא יחפור: דין נוטע אילן סמוך לכותל חבירו ושרשיו מזיקים לכותל עיין בהריב"ש סימן ק"ל: כתב הרשב"א בתולדות אדם סימן קצ"ט שנשאל על ב' מבואות זה למעלה מזה ור"ה מפסיק בין העליון לתחתון והיה מתחלה ביב באותו ר"ה שקולט מי גשמים וגשמי המבוי ניגרים עד בית פנימי של מבוי התחתון ובאותו הבית יש חור שקולט אותם מימות ועכשיו בא ערעור על בני המבוי העליון לומר שאין להם להעביר מי הגשמים דרך ביתו אלא שיתקנו הבית כבראשונה כדי שלא יעברו מימיהם בחצרו ובני המבוי משיבין שאין להם לתקנו שהם לא קלקלוהו ומי גגותיהם יורדין למבוי שלהם ולאו גירי דידהו נינהו ועוד שכבר החזיקו בו שנים רבות. והשיב מימי גשמים אלו אינן אלא כחץ היוצא מגגותיהם וממבוי שלהם ועובר דרך ר"ה ונכנס לבתיהם של אלו ומזיקים אבל אם באו בני מבוי בטענת חזקה הדין עמהם והוא שבאו בטענת מכר או מתנה אבל בטענת סבלנות לא עכ"ל וחילוק זה דבין טענת מכר לטענת סבלנות יתבאר בסימן זה:
יז סָעִיף כז מרחיקין האילן מן העיר וכו' משנה פרק לא יחפור (בבא בתרא כה:) וטעם חרוב ושקמה פרש"י שענפיהם מרובים. וכתב ה"ה פ"י מהל' שכנים ודין זה והרחקה זו אינן אלא בא"י לפי שאין אנו חוששין לנוי העיר ואפילו רובה ישראל אלא בא"י וכ"כ הרשב"א וכן נראה מפרש"י וכן מוכח בגמרא: (ב"ה) ונ"ל דאף בא"י אינו נוהג בזמן הזה שהיא בידי עכו"ם בעונותינו עד שנזכה לזכות בה:
יח סָעִיף כח מרחיקין גורן קבוע וכו' משנה שם (כד:) מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ' אמה לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק ופרש"י ניר. הוא חרישה שחורשין בימות הקיץ ואין זורעין בו עד ימות החורף ופריך בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא כלומר דכדי שלא יזיק משמע בציר מנ' אמה ומשני אביי סיפא אתאן לגורן שאינו קבוע ה"ד גורן שאינו קבוע אר"י בר חנינא כל שאינו זורה ברחת רב אשי אמר מה טעם קאמר מ"ט מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כדי שלא יזיק וידוע דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכ"ש לגי' רש"י דמסיק לאביי בקשיא ולכן כתב רבינו דהרחקה מנטיעותיו של חבירו ומנירו הוי חמשים אמה נמי. וה"ה כתב פ"י מהלכות שכנים וגורן קבוע פירש בגמ' כל שצריך לזרות ברחת ובמזרה ואינו יכול לזרות בידיו עכ"ל ולכאורה לא נראה לפרש כן דהא כי איתמר הכי אליבא דאביי איתמר ולא קיי"ל כוותיה כדפרישית ונ"ל דנהי דלא קיי"ל כאביי מ"מ מימרא דרבי יוסי בר חנינא דמפרש ה"ד גורן קבוע איתא ואע"ג דתלמודא מייתי לה על אוקימתא דאביי מימרא דרבי יוסי בר חנינא בלא מימרא דאביי איתאמר אמתניתין דקתני גורן קבוע דהא ר"י בר חנינא קדים לאביי טובא וכוותיה קיי"ל דרב אשי לא פליג עליה ומשמע דגורן שאינו קבוע כיון דלא קביע היזיקא לא חשו ליה ואינו צריך להרחיק כלל וכ"כ נ"י:
יט סָעִיף כט מרחיקין הבורסקי וכו' עד למזרח העיר משנה שם (כה.) וכבשונות ודבורים תוספתא כתבם הרא"ש שם ופרש"י שהטעם שאין עושין בורסקי אלא למזרח העיר לפי שכל רוח מזרחית שאינה באה לפורענות היא מנשבת בנחת לפיכך אינה מביאה הריח לעיר. והרמב"ם כתב פ"י מהלכות שכנים שהטעם שמפני שרוח מזרחית חמה ממעטת ריח עיבוד העורות ואע"ג דר"ע פליג ואמר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה הא ודאי כת"ק קיי"ל:
כ סָעִיף לא מרחיקין השובך וכו' עד בחזקתו משנה שם (כג.) וטעם ההרחקה פרש"י כדי שלא יפסידו זרעוני גנות ואמרינן בגמרא דטפי מנ' אמה אינו צריך להרחיק דבחמשים אמה מליא כריסייהו: ומ"ש רבינו ואף אם יפול יכול לבנותו ומ"ש ל"ש נגד רבים וכו' מפרש שם בגמרא דבין נגד רבים בין נגד יחיד טוענין ללוקח או ליורש ופרש"י ב"ד פותחין לו וכו' עד ופותחין לו פה:
כא סָעִיף לה היו לחבירו אילנות נטועים וכו' ג"ז משנה שם (כו.) לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד"א א' גפנים ואחד כל אילן היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר ובגמרא תנא ד"א שאמרו כדי עבודת הכרם אמר שמואל ל"ש אלא בא"י אבל בבבל ב' אמות ותניא כוותיה. ופר"ח כדי עבודת הכרם שהיו חורשין בין שדה אילן ומחרישתן של בני א"י היתה ארוכה ד"א וכדי שלא ישתמש זה מקרקע חבירו שמא ידרוס עליו כשיסבב מחרישתו צריך שיניח ד"א אבל בבבל שאינה ארץ הרים וגבעות היה מחרישתן קצרה וסגי בשתי אמות וכתב עוד נ"י שה"ה שחבירו צריך להרחיק ד"א ומה ששנינו בתוספתא שנים שנטעו כרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע עצה טובה קמ"ל כדי שלא יפסידו בין שניהם אלא ד"א אבל אם רצו כופין זה את זה שירחיק כל א' ד"א. וכתב ה"ה פ"י מהל' שכנים המחבר לא הזכיר דין אם באו לסמוך בבת אחת ודעת הר"י ן' מיגא"ש דבא"י זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות ובבבל זה נותן אמה וזה נותן אמה ולזה הסכימו קצת המפרשים ויש מי שכתב שכל אחד מרחיק כשיעור והראשון עיקר עכ"ל וה"ר יונה כתב שיש לנו ללכת אחר שיעור בבל ורבינו כתב שבכל מקום הולכין אחר אורך המחרישה וה"ה שאם אין דרכם לחרוש בין האילנות שמותר ליטע ופשוט הוא: אבל אם בא ליטע שאר אילנות וכו' גם זה שם (שם) רבא בר רב חנן הו"ל הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף אתו ציפרי יתבי בדיקלי ונחתי ומפסדי לפרדיסא א"ל רב יוסף זיל קוץ א"ל והא רחיקו לי כלומר ד"א כדתנן במתניתין א"ל ה"מ אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי ופסק הרא"ש כוותיה ותמה על הרי"ף שלא כתבה וכן דעת הרמב"ם פ"י מהלכות שכנים וכתב הרא"ש דלשדה הלבן בעינן טפי מכ"ש דגפנים והא בעי טפי לא אתפרש שיעורו וכתב הרא"ש שצריך להרחיק כפי האומד כאשר יפריחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוח ונ"י כתב שר"י הלוי העיד על הרי"ף שאין להרחיק אלא ד"א משום דטפי מהאי שיעורא לא הוי גירי ונסתפק נ"י בפירוש דברי הר"י הלוי אי ד"א דקאמר בר משתים לבני בבל וד' לבני א"י דהו"ל לבני בבל ו' ולבני א"י ח' וה"ה פ"י מהלכות שכנים כתב פירוש הרב ן' מיגא"ש בשם רבו הרי"ף דרבה לא הרחיק אלא ב' אמות כדינו בבבל וא"ל רב יוסף דאילנות לגפנים בעו ד"א כמו בא"י וכבר העמיד הרמב"ן שיטה זו וכן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר וה"ר יונה שכתב שלפחות ח' אמות נראה שהוא מפרש האי טפי ד"א משיעור שאר הרחקה בין בבבל בין בא"י וכיון שבבבל וא"י שוים בתוספת ג"כ שוים בעיקר ההרחקה דאפי' בבבל בעינן ד' שהם ח' כמו בא"י ממש: וא"א כתב כסברא ראשונה שצריך להרחיק כפי האומד וכו' דע שבספרי הרמב"ם בפרק הנזכר כתב דבין גפנים לשאר אילנות או בין אילנות לאילנות ד' אמות בכל מקם וכתב ה"ה שמ"ש בספרי המחבר שבין אילנות לאילנות צריך ד"א בכל מקום הוא ט"ם שהרי אמרי בגמ' בפירוש דאילנות לאילנות וגפנים לגפנים שוים הוא ומוכרח הוא מן הברייתא שאמרה לא יטע אדם אילן אלא א"כ הרחיק ב"א וא"א להעמידה אלא באילנות לאילנות שאם באילנות לגפנים הא בעינן טפי וכמו שנתבאר. וכתבו התוספות ובהג"א אבל בגפנים בעינן טפי ודוקא כשנוטע אילנות כשהן גבוהין אבל אם נטע גרעינין לא מ"ט דממילא קא רבו לאו גירי דיליה הוא פר"י עכ"ל. ולדברי הרא"ש שכתב ואע"ג דקיי"ל כר' יוסי הא אמרי' דמודה בגירי דיליה והאי נמי גיריה הוא דכשרואה בעל האילן עופות יושבים על האילן והולכין ויושבין על הגפן נראה דאפילו נטע גרעינין הוו גירי דידיה. ואמרינן בגמרא דא"ל רבא לרב יוסף אנא לא קייצנא דאמר רב האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה מר אי ניחא ליה ליקוץ:
כב סָעִיף לז היה אילן של חבירו נוטה וכו' עד כדי שיהא גמל ורוכבו עובר הכל משנה שם (כז:) ופרש"י קוצץ הענפים עד גובה מלוא מרדע שלא יעכבהו מלהוליך מחרישתו שם החרוב והשקמה צלתה מרובה וקשה לשדה ודע שרש"י גורס בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת שפירש ואם בית השלחין היא כל האילן אפילו אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת כלומר כל מה שנוטה לתוך שדהו שהצל רע לבית השלחין אבל רבינו נראה שגורס בית השלחין וכל האילן כנגד המשקולת כלומר אם היתה שדה בית השלחין או שדה בית האילן שהצל קשה להם קוצץ איזה אילן שיהיה כנגד המשקולת וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות שכנים ודע דבמתניתין פליג אבא שאול ואמר שאם האילן הנוטה היה אילן סרק אפילו שלא בבית השלחין קוצץ כנגד המשקולת וכתב ה"ה פסק ן' מיגא"ש כאבא שאול ור"ח פסק כת"ק וזה דעת המחבר וכן דעת רבינו ובדין נוטה לר"ה אף ע"ג דפליגי התם ר' יהודה ור"ש פסק כת"ק: כתב הרשב"א ח"ג סי' קפ"ז שאלת ראובן ושמעון אחים דרים במבוי שאינו מפולש וביתם לפנים במבוי ולמטה מהם יהודה ויש באותו בית המשותף שיש בין ראובן ושמעון בית הכסא וביב מכוסה שעובר לאוצרו של יהודה ועכשיו חלקו ראובן ושמעון הבתים ואחד מהם רוצה לפתוח בית הכסא לחלקו שיצא לאותו הביב ויהודה זה מוחה בידו שאין לו לפתוח בה"כ אלא אותו שהיו מוחזקין בו ומשתמשין בו כי יזיקו לו בביתו ובאוצרו והאחד טוען שאין הנזק מתרבה בכך דמה לי אם שניהם משתמשים דרך בה"כ אחד או שני בתי כסאות. תשובה מתוך השאלה נראה כי ביב זה מזיק לאוצרו של יהודה ואילו באו ראובן ושמעון לפתוח לכתחלה היה יהודה יכול למחות מן הדין וא"כ הרי יהודה יכול למחות מעכשיו ביד האחר דודאי מתרבה עליו הנזק שאילו לא היה אלא אחד אין ראוי להשכיר מחלקו כלום לאחרים להשתמש בו שאין כל הדיורין עשויין להשתמש בבית הכסא אחד ועכשיו שחלקו ופתח בה"כ אחר ראוי לרבות עליו המשתמשין וכענין שאמרו פרק חזקת אהא דתנן בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין וכו' והלא מרבה עליו את הדרך וכו':
כג סָעִיף מ שאלה לא"א ראובן יש לו ב' בתים במבוי וכו' בסוף כלל ק': (ב"ה זה שכתב הרא"ש שאם מאפיל עליהם מעכבים עליו כ"כ הרמב"ם בפי"ג מנזקי ממון ועקר דינים אלו והנמשך להם כתבם רבינו בסימן תי"ז ושם אכתוב בהם בס"ד:
כד סָעִיף מא תשובה לגאון ראובן יש לו תאנה וכו' דאתמר אילן העומד על המצר וכו' בפ' המקבל (בבא מציעא קז.) ופירש"י אילן הנטוע על המצר ששרשיהם כפפו ונטו כולם לתוך שדה והתוס' כתבו פי' הקונטרס אינו מיושב שפי' אילן שנטוע בקרקע בסמוך למצר אלא נראה לפרש שעומד ממש על המצר ואין א' מאלו הפירושים עולה כדברי הגאון וגם מ"ש דהלכה כרב הוא שלא כדעת הרי"ף והרא"ש שהם פוסקים כשמואל וכן פירש הרמב"ם בפ"ד משכנים:
כה סָעִיף מב אילן הנוטה לכאן לכאן (בהמקבל דף קז.):
כו סָעִיף מג היה חופר וכו' עד שלא יעכב המחרישה משנה וגמרא שם לא יחפור (כו:) וכתב הרמב"ם פ"י מהל' שכנים וכל שורש שנמצא בתוך ג' טפחים קוצצו ואינו חושש שמא ייבש האלן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר:
כז סָעִיף מד היה לחבירו ירק וכו' ג"ז משנה שם (כה.) מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ר' יוסי מתיר בחרדל ובריש ההוא פירקא (יח.) אסיקנא דהא דקאמר רבי יוסי מתיר בחרדל לאו דוקא חרדל דה"ה במשרה וירק ובצלים וכרישים נמי שרי דקסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו מהמזיק ואמרינן בסוף ההוא פירקא (כה:) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דידיה וכתב הרי"ף אלא מיהו ודאי צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גירי' כי היכי דמרחיק שיח ומערה וכן כתב הרא"ש והרמב"ם פ"י מהלכות שכנים השוה כרישין וחרדל למשרה דבעי לארחוקי כדי שלא יזיקו בידים דלא ליהוו גירי דידיה נ"ל שסובר דהרי"ף דנקט משרה חדא מינייהו נקט וה"ה לכרישין וחרדל דמ"ש ולא ידעתי למה כתב רבינו דין זה בשם הריף ולא כתבו ג"כ בשם הרא"ש: ומ"ש רבינו ואינו נראה כן בגמרא טעמא משום דסתמא קתני ר' יוסי מתיר בחרדל ומשמע דמתיר בלא שום הרחקה כלל ואין זו טענה דכיון דאמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה ממילא משמע דכשהתיר ר' יוסי בחרדל לא התיר אלא ע"י הרחקה כדי דלא ליהוי גירי דיליה וזה פשוט: עיין בהריב"ש סימן שכ"ב כי שם האריך בפירוש סוגיא זו דחרדל ודבורים:
כח סָעִיף מו וכן אם היה לחבירו בורו כו' משנ' שם (כה:) פלוגתא דר"י ורבנן ופסק שם שמואל הלכה כרבי יוסי ורב אשי אמר דמודה רבי יוסי בגירי דיליה:
כט סָעִיף מז בד"א כשישנו שם דבר הניזוק וכו' הכי אמרי' בריש לא יחפור אליבא דרבא (יז.): ואפי' אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל כך כתבו התוס' והרא"ש ריש פ' לא יחפור אבל ק"ל שהתוס' כתבו דהיינו אליבא דרבנן וטעמא דכל מרא ומרא וכו' היינו אליבא דר' יוסי וא"כ היאך כתב רבינו שניהם דאי הא לא הא וצ"ע: (ב"ה)
ל סָעִיף מט סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו כתב הראב"ד פטור מלשלם כי היכי דפטרינן בהנך דהוו נפצי כיתנא והוה אזלא רקתא דכיתנא ומזיק לאינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר"י בגירי דיליה ה"מ דאזלי מכוחו אבל הכא זיקא הוא דממטי ליה מתקיף לה מר בר רב אשי מ"ש מזורה ורוח מסייעתו וכתבו הרי"ף והרא"ש וכן הלכה וה"מ דאסור למיגרם היזקא לאינשי אבל לענין תשלומין פוטור כדאמר רב אשי בפ' הכונס דגרמא בניזקין פטור וכן פירש הרמב"ם בפי"א משכנים וז"ל מי שעשה גורן בתוך שלו או קבע בית הכסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוציא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו אפי' היתה הרוח ההוא שמסייע אותו בעת שעשה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן או המוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו ואפילו ע"י רוח מצויה שכל אלו כמו שהזיקו וחציו הן אע"פ שהוא חייב להרחיק כ"כ אם הוליכם רוח מצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהם פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק בא מכח מזיק עצמו עכ"ל:
לא סָעִיף נ וכ"כ א"א ז"ל:
לב סָעִיף נא וכתב הרמב"ן הרמב"ם במ"ם גרסי' שכך כתב הרמב"ם פי"א מה' שכנים וכבר נתבאר מחלוקת המפרשים בזה סי' קנ"ד:
לג סָעִיף נב וכתב עוד הרמב"ן ג"ז הרמב"ם במ"ם גרסינן שאלו הם דבריו בפי"א מה' שכנים ודברים פשוטים הם:
לד סָעִיף נג יש נזקים שאין להם חזקה וכו' כך מפרש בגמרא פרק לא יחפור (בבא בתרא כג.):
לה סָעִיף נד וכ"כ הרמב"ם פ' י"א מה' שכנים: כתב הריב"ש בסי' שכ"ב שנשאל על ראובן זכה בחורבה של הפקר ובנה בה בתים ועליות בחלונות ופתחים ובתנור ובה"כ וכיוצא בהם מהדברי' שאין להם חזקה ובא שמעון וזכה ג"כ מן ההפקר כנגדו ובנה בה בתים ועליות ונמצא השני ניזוק מהראשון מהיזק ראייה ומנזקים אחרים ותובע לראשון שיסיר היזקו וראובן משיב שאין לו להרחיק כיון שהוא קדם וזכה בקרקע והשיב שהדין עם הראשון דכיון שזכה מההפקר וקדם לעשות חלונותיו בשעה שלא היה מזיק לשום אדם ולא היה אדם יכול למחות בו אין לו לסתום חלונותיו ולסתור בניינו מפני שבא חבירו אח"כ וזכה מההפקר ובנה בתים בענין שיהיה ניזוק ואף ע"ג דגיריה נינהו שהרי השני הוא המביא גירי על עצמו עכ"ל ועיין עוד שם :
לו סָעִיף נה וקוטרא פירש ר"ת דוקא קוטרא וכו' כך כתבו התוספות והרא"ש ז"ל וכך כתבו הגה"מ והרב המגיד בשם המפרשים פרק י"א מהלכות שכנים וכתב נ"י היינו סבורים לומר דכעשן הכבשונות דוקא בעינן בין בריבוי עשן בין בתדירא וב"ה נמי היינו סבורים שמה שפירשו בו ב"ה מגולה דבשאר ב"ה אע"פ שיש לו ריח כל שלא יהיה רע ביותר מהניא חזקה כמו שהיינו סבורים בעשן שהיה צריך ריבוי עשן ובא מעשה לפני ה"ר חסדאי בעשן הרגיל לעשות בביתו של אדם לתיקון מאכליו ואמר דכל עשן המזיק לאדם זהו קוטרא דגמרא ומה שפירשו בו בעשן כבשונות לא בא למעט אלא אינו תדיר דוקא וא"כ כ"ל הטעם כן בריח בית הכסא דכשאינו מגולה אינו תדיר ואחר שכתבתי זה הראיתיו אל הרב עצמו ואמר לי שלא היה צלול בדין ואח"כ מצאתי בח"מ כסברתינו שכתב בשם הרמ"ה כבשונות של נחתומים ושל יוצרים וכו' עכ"ל ומשמע לי מדברי הרמ"ה דדייקי טפי מדברי ה"ר חסדאי דלא מיעט תנור שהיחיד אופה בו פתו וכן כירה אלא משום דלא שהי קוטרייהו רובא דיומא דהא אי שהי קוטרייהו רובא דיומא אף ע"פ שאין עשנן רב כעשנן של כבשונות אין לו חזקה וכן משמע בירושלמי שכתב הרא"ש לא אמרו אלא בעשן תדיר משמע דלא שנא בין רב למעט כל שהוא תדיר אין לו חזקה וכל שאינו תדיר יש לו חזקה ואי איכא לפלוגי הכי איכא לפלוגי דכל שהוא רב אע"פ שאינו תדיר אין דרך ב"א לסבלו ואין לו חזקה. ודע שכל זה הוא בסתם כל בני אדם אבל באדם שידוע שאין יכול לסבלו אפילו בקוטרא דתנור וכירה לית ליה חזקה וכמ"ש רבינו בסמוך מה"ר איסרלן בכתביו סימן קל"ז דקדק מתשובת רב מתתיה שהביא המרדכי והגהות פי"א מהל' שכנים והגהות אשיר"י דעשן שאינו תדיר ומצוי לא מצי מעכב אפי' (&יג) לכתחלה ודלא כדכתב רבינו בשם הרמ"ה ולי נראה דלענין מעשה כדברי הרמ"ה נקטינן שהוא רב מפורסם: דין עשן המשחיר כותלי בית חבירו עיין בהריב"ש סי' תנ"ו:
לז סָעִיף נו ובית הכסא פר"ת וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש שם וכ"כ הגהות וה"ה פי"א מהלכות שכנים: (ב"ה) ומדקדוק הלשון משמע דהני בתי כסאות בחפירות מכוסים נהי דחזקה יש להם אם החזיק אבל לכתחלה יכול למחות בו דומיא דתנור וכירה דיחיד דבסמוך: ורבינו ירוחם כתב על זה הרמב"ם לא חילק אלא כל דבר שריחו רע וכן עיקר עכ"ל:
לח סָעִיף נח (נט) ולאו דוקא קוטרא ובית הכסא וכו' כך פשוט פרק לא יחפור (שם): ומ"ש בשם הרא"ש מכאן משמע דכל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו וכו' שם וכ"כ נ"י וכ"כ הריב"ש בסי' קצ"ו בשם הרשב"א:
לט סָעִיף ס והיזק ראייה וכו' כבר כתבתי בסימן קנ"ד שלא דקדק רבי' יפה בלשון הרמב"ם דהרמב"ם כהרא"ש ס"ל דיש חזקה להיזק ראייה בעושה מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו: (ב"ה ולא כתב הרמב"ם בפי"א משכנים דהיזק ראייה אין לו חזקה אלא בחצר השותפים שהם מזיקים זה את זה בראייה ממילא בלא עשיית מעשה וכן מבואר בדבריו שם ובפי"ב:
מ סָעִיף סא כתב ר"ת כל נזק וכו' וכן כתבו התוס' והרא"ש פרק לא יחפור ואין נראה לר"י מדקאמר אין חזקה לנזקין דקוטרא ובית הכסא איכא למידק הא ראיה יש כדדייק לקמן גבי ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו אלא ודאי ראיה מהניא אבל חזקה לא מהניא ולא אמרי' חזקה במקום שטר עומדת משום דאיבעי ליה למחויי דסבר לא בעינא למחויי דכולי עלמא ידעי דאין אדם מוחל על היזק כזה:
מא סָעִיף סב וכ"כ הרמב"ם פי"א מהלכות שכנים: וזה לשון הרשב"א ח"ג סי' קס"ב כבר ראית שדעתי נוטה לדעת רבינו יעקב דכל נזקים אלו שהן בנזקי הגוף יכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ואיני יכול ומ"מ רוב חכמי ישראל וגם רבותינו נ"ע לא הסכימו לכך וכמו שכתבתי בפ' לא יחפור ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח לו חלונותיו או סמך קוטרא ובית הכסא אין מחייבין אותו לסתמם ולא לסלק ואם בא לפתוח אין מניחין אותו לפתוח ולסמוך לכתחלה דומה למ"ש ארעא היכא דקיימא תיקום זוזי היכא דקיימי לוקמי עכ"ל: ובתשובה אחרת ח"ג סימן קפ"א כתב כבר ראית כי דעתי נוטה לדעת רבינו יעקב אבל הלכה למעשה לא מלאני לבי לעשות מעשה כנגד חכמי ישראל שהסכימו דראיה יש להם לא שנא ראיית מכירה ולא שנא מתנה או מחילה מפורשת אבל לא טענת סבלנות ולא אפילו מחמת טענה שהחזיק ג' שנים עד שיביא ראיה ממש בשטר או בעדים עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב שאלה ראובן פתח חלונות בכותל בינו ובין בנו של שמעון והחזיק בו שני חזקה ובאותו גג משתמש לפעמים ומת ראובן ונשאר בנו חנוך ועכשיו בא שמעון להגביה כותלו שכנגד החלונות ולסתמן טען חנוך שאינו רשאי לפי שהחזיק כבר אביו בהם וגם הוא אחריו שני חזקה ולא מיחה בהם שמעון ושמעון טוען שאין לו ולא לאביו שעבוד קרקעות במעשיהם דחזקה בלא טענה אינה חזקה ועוד שאין היזק ראייה חזקה. תשובה אם חנוך טוען בטענת ברי שאביו פתח בחלונות שלא בטענה הדין עם שמעון דטענת סבלנות אינה כלום ואפי' במקום שאינו מחסרו קרקע וכדמוכח בפרק לא יחפור גבי לא יעשה שובך בתוך שלו כו' זאת אומרת טוענין ליורש וללוקח ואם איתא למה לי לטעון להם וקא בעו טענה דסבלנות בעלי השדות היא חזקתם אבל כשאין היורש טוען אלא בשמא הוו בית דין טוענין בשבילו שמא אביהם הו"ל טענת מכר או מתנה שאתה מכרת או נתת לו משא"כ בטוען ברי כדמוכח פ' חזקת (בבא בתרא לג:) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכו' דלא טענינן להאי דאייתי סהדי דאכלה שני חזקה דילמא אין דאבהתך אלא דאבוה דהאי זבנה מינך או מאבהתך וכן מוכח בפרק שני דייני גזירות (כתובות קט:) אהא דאמר אביי מאן דמוקים אפוטרופא לוקים כי האי ואפ"ה לא טעין אביי ליתומים כלום מעיקרא משום דדילמא טענו היתומים טענת ברי ואלא מיהו היכא שיש היזק ראייה אפי' בא בטענה אין לו חזקה דכקוטרא ובית הכסא דמי לדעת הרי"ף וכן קבלנו הלכה למעשה כדבריו ע"כ:
מב סָעִיף סג שאלה לא"א ז"ל וק"ל שהרי כתב רבי' בסמוך דלהרא"ש אם הביא ראיה שמכר או נתן לו הוי חזקה אפי' לנזקים שאין להם חזקה ובתשובה זו נראה שאפי' מכר להם לעשות שם אותו נזק אין לו חזקה ואפשר לחלק ולומר דהכא אע"פ שקנו ממנו המקום לקצב בו בשר איכא למימר שהקנין לא קאי אלא למכירת גוף הקרקע ולא למכירת או מחילת נזק:
א סָעִיף א יש חזקה לניזקין וכו'. פי' כל נזק שצריך להרחיק אם סמך ולא מיחה והלה החזיק ג' שנים א"נ בחזקה דלאלתר וכמבואר בסי' קנ"ד מהני וכן כתב בספר בדק הבית: ומ"ש הבית והעלייה של שנים. כך הוא ל' הרמב"ם בפ"ט משכנים ותימה דבר"פ שני דבתרא לא שנינו אלא בסתמא לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית וכו' משמע דאף כשהבית והעלייה של אחד דמעכבין עליו השכנים וכמ"ש רבינו בסמוך סעיף ג' ושכ"כ ה"ר ישעיה ונראה דהרמב"ם מפרש דמשנתינו סתמא תנן ומשמע אע"פ דליכא שכנים מסביב אפ"ה לא יעמיד תנור וכו' עד שירחיק והילכך צריך לפרש דמיירי בבית ועלייה של שנים: והרשב"ם כתב וכו'. ס"א והרשב"א. ואיכא לתמוה דבמשנתינו שנינו דבכירה סגי בטפח מלמטה והיאך אמר דבין מלמעלה בין מלמטה סגי בג' טפחים דהלא מלמטה סגי בטפח וי"ל דמשנתינו מדברת בכירה שפתחה למעלה והיא קטנה עשויה כקדרה כמו שפירש"י במשנה וכיון שאין האש שבתוכה חומו רב סגי בטפח מלמטה אבל בכירה שלנו העשויה מלבנים ועפר ופתחה מן הצד האש שבתוכה חומו רב בעינן מלמטה ג' טפחים ולמעלה נמי סגי בג' טפחים וה"א להדיא בירושלמי ומביאו בנמ"י דבכירה שלהם סגי בטפח בין למעלה ובין למטה ובכירה שלנו בין למעלה ובין למטה בעינן ג' טפחים ולפי שרבינו ראה בדברי הרמ"ה שאינו מחלק בין כירה שלנו לכירה שלהם משמע דס"ל דאף בכירה שלנו סגי בטפח מלמטה וח' טפחים מלמעלה דפשיטא דלא יכתוב הרמ"ה פסקיו אלא להורות הלכה לזמנו לא לימים שעברו ולכך הביא אחר זה שהרשב"א חולק וס"ל דבכירה שלנו שפתחה מן הצד בעינן ג"ט בין מלמעלה בין מלמטה ולא הביא דעתו בכירה שלהם כיון דלא נפקא לן מידי עתה שאין כירה זו נמצאת בינינו כלל וס"ל דה"ה בתנורים שלנו דחומן גדול ופתחיהן מן הצד וסגי בג"ט בין מלמעלה בין מלמטה כיון דאין השלהבת עולה ממנו אבל הרא"ש ס"ל דתנורים שלנו כיון שהם גדולים צריך להרחיק ע"ג יותר מד' אמות: ומ"ש והרי"ב כתב ג"כ וכו'. נראה דהרי"ב ס"ל דתלמוד דידן פליג אירושלמי דס"ל דבכירה שלהם סגי בטפח בין מלמעלה בין מלמטה דליתא אלא אע"פ דלמטה סגי בטפח למעלה בעינן ד"א ומה שלא פי' במשנה שיעור כירה בעל גבה זהו לפי דנשמע במכ"ש מתנור דכיון דבתנור דפתחו קטן דאין שם אלא מקום שפיתת קדרה אחת ויש עליו מחיצות סביב לפתח ואין השלהבת יכול לעלות כ"כ צריך ד"א בע"ג כ"ש בכירה דפתחה גדול דמחזקת מקום שפיתת שתי קדרות והשלהבת עולה ממנה ביתר עז דאין עליה מחיצות דפשיטא שצריך ד' אמות ולהכי לא תני שיעורא דכירה בע"ג דנשמע במכ"ש מתנור אלא דלגבי מעזיבה דחלוק דין כירה מדין תנור היה צריך לפרש ונראה דס"ל לרבינו דמדכתב הרי"ב בסתם כיון דבתנור שיש עליו מחיצות וכו' משמע דס"ל דתנורים שלנו נמי דפתוחים מן הצד ועל גבו סתום לגמרי במחיצה צריך ד' אמות על גבו דאל"כ הוה ליה לבאר ולחלק בין תנור שיש עליו מחיצות ופתוח למעלה לבין סתום לגמרי במחיצה אלא דלפי שלא כתב מהרי"ב כך בהדיא דקדק רבינו בלשונו שכתב והרי"ב כתב ג"כ כיון שבתנור וכו' כלומר שגם הוא כתב לשון דמשתמע מיניה דס"ל כהרא"ש שאף בתנורים שלנו בעינן לפחות ד' אמות מדסתם וכתב דבתנור שיש עליו מחיצות צריך ד' כדפרישית:
ב סָעִיף ג ומ"ש ונראה דאפילו כל אדם בביתו וכו'. נראה דאמ"ש תחלה הבית והעלייה של שנים קאי ואמר דאפי' אינו של שנים נמי צריך להרחיק מפני השכנים אלא דאיכא לתמוה הלא רש"י פי' כן להדיא במשנה ר"פ לא יחפור ומה חידש רבינו שכתב ונראה וכו' ואפשר שלא היה נמצא כך בפירש"י שבידו:
ג סָעִיף ז ואם מימי העליון וכו'. מעשה בפ' הבית והעלייה וכתב הריב"ש בסימן תקי"ז דוקא שופכין שלו אבל מי גשמים על הניזק לתקן ומביאו הרב בהגהת ש"ע ומיירי במי גשמים שבאו לשם שלא בפשיעת בעל העלייה כגון גשם שוטף אבל אם הוא פושע שלא תיקן הגג על בעל העלייה לתקן כדלקמן בסימן קס"ד ס"ב ע"ש:
ד סָעִיף ח מי שהיה לחבירו כותל וכו' עד או סד בסיד. ותימה דבמשנה לא שנינו סד בסיד אלא אגפת וכולי אבל אזרעים ומחרישה ומי רגלים לא הוזכר סד בסיד וכ"כ הרמב"ם בפ"ט משכנים וב"י פי' דמ"ש רבי' או סד בסיד לא קאי אלא אגפת וכו' לא אזרעים ומי רגלים ומחרישה וזה אי אפשר דא"כ הול"ל או סד בסיד מיד אחר גפת וכו' ויותר היה נראה לומר דט"ס הוא וצ"ל או סד בסיד מקמי שכתב ומרחיקים את הזרעים וכו' אבל העיקר נראה דרבינו בכוונה כתב או סד בסיד בסוף כל העניינים לאורויי דאע"ג דלא תנן וסד בסיד אלא בבור וגפת וכו' לאו למימרא דלא מהני סד בסיד אלא בבור וגפת וכו' דפשיטא דמהני בכל דוכתא דמציל הסיד כגון מי רגלים דממסמס הכותל וכשסד בסיד ודאי דאינו ממסמס דומיא דרישא דהוה ליה היזקא דמתונתא דמהני סד בסיד ומש"ה כתבו לבסוף לאורויי דאף במי רגלים סגי בסיד בלא הרחקה להרא"ש כמו בבור וכו' דפשיטא דלא גרעי מי רגלים משאר לחלוחית מים דקחשיב ברישא ומהני בהו סד בסיד בלבד להרא"ש אלא דקשה אמאי לא תני מי רגלים ברישא בהדי היזקא דמתונתא וי"ל דמה ששנינו במשנה מי רגלים תרתי משתמעי מיניה חדא משתין מי רגלים בלבד דבעי נמי הרחקה ג' טפחים בכותל של לבנים אידך גומא של מי רגלים דבעינן הרחקה שלשה טפחים אפילו בכותל של אבנים ולשם בעינן נמי וסד בסיד להרמב"ם דלא גרע גומא דקוו בה מי רגלים מנברכת הכובסין ולהרא"ש סגי בשלשה טפחים או סד בסיד אבל במשתין בלבד וליכא גומא לא מהני סד בסיד לכותל בלחוד אלא צריך הרחקה שלשה טפחים דוקא ואז לא בעי סד בסיד כל עיקר ולפי זה לא היה אפשר שיהא התנא שונה מי רגלים בהדי הנך דרישא דתני בהו וסד בסיד ודו"ק:
ה סָעִיף ט כתב הרמב"ם וכו' עד צריך להרחיק ג"ט וסד בסיד. איכא דקשיא להו הלא בסמוך סעיף י"ח כתב דהרא"ש ז"ל ס"ל דבחד סגי ולא קשיא ולא מידי דרבינו כתב פה לפרש דברי הרמב"ם דס"ל דבעינן תרווייהו כמ"ש בסמוך סעיף י"ב ולפי שיטת הרמב"ם כתב כאן וסד בסיד וכ"כ מהרש"ל שטועין הן אותם שמוחקין וסד בסיד שהרי הרמב"ם מצריך שניהם עכ"ל והכי מוכח ממ"ש רבי' על זה וכ"כ הרמ"ה וכו' עד צריך להרחיק ג' טפחים וסד בסיד דאלמא דמעיקרא נמי כתב דתרווייהו בעינן לדעת הרמב"ם אבל רבינו בעצמו נמשך לדעת הרא"ש ולכן כתב תחלה דבמי רגלים מרחיק ג' טפחים או סד בסיד והיינו בגומא כדפרישית: ומ"ש הרמ"ה ה"מ משתין או שופכין וכו'. נראה שכתב כן משום דבפרק לא יחפור אמרינן ארבב"ח מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו דכתיב והכרתי לאחאב משתין בקיר וגו' ופריך והאנן תנן ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים ומשני התם בשופכין ופרש"י עביט מלא ושופכו שם ת"ש לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק ממנו ג' טפחים בד"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ושל צונמא מותר תיובתא דרבב"ח תיובתא והשתא למסקנא אין חילוק בין משתין לשופכי עביט מלא בכל ענין בג' טפחים סגי בכותל של לבנים אבל בכותל אבנים סגי בטפח ומיהו בגומא או ביב של מי רגלים אפילו בכותל של אבנים בעינן הרחקה ג"ט וסד בסיד דלא עדיף מי רגלים מנברכת של כובסין דאידי ואידי קוו וקיימי זו היא דעת הרמ"ה והוא דעת הרמב"ם שכתב תחילה דמרחיקין את הגומא שמתקבץ בה מימי רגלים מן הכותל ג"ט ואח"כ כתב לשון הברייתא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו שלשה טפחים וכו' ולא הזכיר בדבריו דין שופכין אלא ודאי דס"ל דאין חילוק בין משתין לשופכין דאידי ואידי בעינן הרחקה ג"ט ולא בעי וסד בסיד אלא דוקא בגומא התם הוא דבעינן הרחקה ג"ט וסד בסיד אפילו בכותל של אבנים דלא עדיף מנברכת של כובסין ומה שלא פי' הרמב"ם דבגומא של מי רגלים בעינן נמי וסד בסיד זהו לפי שכתב תחלה בראש הפרק גבי בור שיח ומערה ואמת המים ונברכת של כובסין דבעי הרחקה ג' טפחים ויסוד בסיד א"כ ממילא משמע דהוא הדין בגומא שמתקבץ בה מימי רגלים דפשיטא דבעינן נמי הרחקה ג"ט ויסוד בסיד לכותלי הגומא ושארי ליה מאריה לה' המגיד דהבין מדברי הרמב"ם דמאי דפירשו בגמרא בשופכין היינו גומא שמתקבצין בה דא"כ לא הו"ל להרמב"ם לפסוק כך הלכה דהא למאי דאיתותב רבה בר בר חנה אין חילוק בין משתין לשופכין אלא ודאי דהרמב"ם מפרש בשופכין כמו שפירש"י ולמסקנא ודאי דין שופכין ומשתין אחד הוא דסגי בהרחקת ג"ט ולא בעי סד בסיד אלא היכא דאיכא גומא דקוו וקיימי התם בעינן נמי סד בסיד וכמו שפסק הרמ"ה להדיא כך הוא דעת הרמב"ם וכתב ה"ה וצ"ע למה אמר דוקא מי רגלים שהרי בגומא דקוו וקיימי אפי' בכל מים יש להרחיק וי"ל דאע"פ דקוו וקיימי כיון שאין תדיר כמו כובסין א"צ להרחיק בשאר מים עכ"ל אבל במרדכי ר"פ לא יחפור כתב וז"ל ופי' ר"מ דאפילו מיא דלא קביעי יש להרחיק ג"ט מדתנן נברכת הכובסין וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק ליה משום זרעים תיפוק ליה משום מיא אלמא כיון דצריך להשקותו אע"ג דלא קביעי מיא תדיר יש להרחיק עכ"ל ואפשר דלא אמר ר"מ אלא לענין הרחקת ג"ט בלבד דהא פשיטא דאפי' לא קביעי בעינן הרחקת ג"ט אבל סד בסיד ג"כ לא בעינן אלא בגומא דקוו וקיימי וקביעי כנברכת הכובסין וה' המגיד נמי לא אמר אלא דהיכא דהוו תדיר וקביעי כמי כובסין בעינן נמי וסד בסיד ודוק:
ו סָעִיף יא כתב ה"ר ישעיה דכל הנך הרחקות וכו' עד וכן נראה מדברי רש"י. כן נראה ממה שפי' במשנה אצל מרחיקין את הגפת וכו' מן הכותל של לבנים טיט הבנוי ע"ג קרקע וכתב עוד מי רגלים ממסמסין את הלבנים שהן של טיט יבש רחיים קשין לכותל שמנידין את הקרקע כו' ומשמע להדיא דברחיים נמי בכותל של טיט שהזכיר תחלה קמיירי ומ"ש ה"ר יונה דאפילו בכותל של אבנים נמי מיירי כ"כ בנ"י ע"ש וכ' ה' המגיד בפ"ט משכנים שדעת הרמב"ם כה"ר יונה והכי נקטינן וכ"כ בס' ב"ה:
ז סָעִיף יב כתב הרמב"ם לא יחפור וכו' עד ומ"מ מסתברא שצריך להרחיקו גם מכותל חבירו דטפי מזקי הנך ממי רגלים שצריך להרחיקו ג"ט. פי' דמי רגלים אינן קבועים ונבלעים בקרקע מיד ואפ"ה צריך הרחקה ג"ט אפילו היכא דליכא גומא כ"ש הני דקביעי דמזקי טפי ממי רגלים והילכך בגומא פשיטא דבעינן נמי וסד בסיד להרמב"ם אפילו מכותל חבירו והכי נראה מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו גבי משרה וירק דאע"ג דהלכה כר' יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו מיהו ודאי צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גיריה כי היכי דמרחיק שיח ומערה ע"כ אלמא דס"ל דבחופר שיח ומערה צריך להרחיקן מכותל חבירו ג"ט ומינה למדו דבמשרה צריך ג"כ להרחיק דמשרה לא גרע מבור וירק לא' גרע מכותל וכ"כ רבינו בסי' זה סעיף מ"ד ועיין במה שכתבתי לשם בס"ד וכתב בספר ב"ה דלפי זה הא דקאמר בגמרא כותל בורו לאו למעוטי שאר כתלים לענין הדין אלא מפני תיקון לשון המשנה דפתח בבור וסיים בכותל אבל לענין הדין מכל כותל צריך להרחיק עכ"ל. וכתב ב"י דק"ל על רבינו שכתב כאן ל' הרמב"ם ולא כתב דעת הרא"ש דבחד מינייהו סגי ע"כ ולא קשה מידי למאי דפירשתי דמ"ש רבינו תחלה או סד בסיד אתא לאורויי דבמי רגלים נמי מהני סד בסיד בלחוד אפילו קוו וקיימי בגומא ולא עדיף האי מתונתא מאידך מתונתא כיון דאידי ואידי קביעי א"כ בזה גילה דעת הרא"ש גם נסמך אמ"ש בסעיף י"ח דעת הרא"ש דחולק אהרמ"ה דתופס שיטת הרמב"ם. אבל מ"ש ב"י דרבינו סמך על פירוש רש"י ופשט הגמרא דהאיבעיא בגמרא לא קאי אלא אהרחקה דגפת וכו' טעות נזדקר לפניו כד תקפה עליו משנתו. גם ת"ש למעלה בסעיף ח' בד"ה מי שהיה לחבירו כותל וכו' עד וכפי פירש"י שם להרחקת בור לא איבעיא לן או סד תנן כי איבעיא לן בהרחקת גפת וכו' כל דבריו ע"פ טעות זה שהרי מבואר בגמ' אחר דאיבעיא לן וסד בסיד תנן וכו' ושקלינן וטרינן עלה תופס בגמ' בפיסקא מרחיקין את הגפת כו' ומייתי עלה במה טומנין וכו' מכלל דתחלה קא מיבעיא ליה בהרחקת הבור דתנן ברישא וכן פי' רש"י להדיא דלא איבעיא לן אלא בוסד בסיד דתני בהרחקת בור וכן כתבו התוס'. ודע דבמתני' גרסינן וסד בסיד ברישא ובסיפא וכ"כ התוס' בשם ר"י דלא גרסינן בסיפא או סד בסיד וכן תפס ב"י בסעיף ח' ואח"כ בסעיף י"ב הביא פירש"י דגרס בסיפא או סד בסיד ונסתבכו התלמידים בדבריו:
ח סָעִיף יג הבא לסמוך וכו'. משנה שם (דף כ"ב) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו וכו' ומוקי לה רבא במי שהיה כותלו ברחוק ד' אמות ונפל וכו' ולרבותא תנן נפל דל"מ דלכתחלה לא יסמוך משום דוושא אלא אפי' כבר היה כותלו ברחוק ד"א דכבר נידוש ונפל אפ"ה כשבא לחזור ולסמוך צריך להרחיק משום דוושא וז"ש רבינו תחלה הבא לסמוך וכו' ואח"כ כתב ואפילו הו"ל כבר וכו' ליישב מה שהקשה ריב"ם בתוס' לאוקימתא דרבא אמאי תנא נפל וכו' כתב הרא"ש להדיא דלרבותא תנא נפל: ומ"ש רבינו אף על פי שאין לחבירו חלון וכו'. דאל"כ למה לי טעמא דדוושא תיפוק ליה משום חלון והא ל"ק למה לן טעמא דחלון תיפוק ליה מטעמא דדוושא דהא פשיטא דבעיר ישנה דליכא טעמא דדוושא איתא טעמא דחלון: ומ"ש ולהרמב"ם דרך אחרת. פי' כזה ? וכוונתו שירחיק ראובן ראש הכותל השני מכותלו של שמעון ד' אמות כדי שיהא המקו' בין שני הכתלים רחב כדי שידושו בו רבים ואם לא הוה באורך הכותל של שמעון שבונה ראובן כנגדו אלא פחות מד' אמות בונה כנגדו ואינו מרחיק וכו' וה' המגיד גם הוא הבין הציור כך וכתב בשם אב"ן מיגא"ש שצריך להרחיק כותל שני של ראובן מכותל ראשון שלו ד' אמות ואינו מספיק בהרחקתו מכותל שמעון לבד ולא נראית כן כוונת הרמב"ם וכו' והדין עמו דדוקא בין כותל ראובן לשמעון חייב להרחיק שהקרקע הוא הפקר שידושו בו רבים אבל הקרקע שבין כותל ראובן ראשון לשני אינו הפקר שידושו שם רבים ואין כאן דישה להחזיק כותל של שמעון אלא בין כותל שמעון לכותל ראובן וק"ל ורבינו כתב תחלה בסתם כפרש"י בהך אוקימתא דהב"ע מן הצד ומ"מ נראה ודאי דאף לפירש"י מודה הוא לדינו של הרב רבינו משה בר מיימוני דע"כ לא אמרינן דבמן הצד ליכא משום דוושא אלא דווקא היכא דכותל ראובן נמשך ממזרח למערב וכותל שמעון מצפון לדרום דליכא משום דוושא אלא בההיא פורתא דבין ראש כותל שמעון לכותל ראובן הילכך לא חיישינן לההוא דוושא אבל בכה"ג דכתב הרמב"ם דאם לא ירחיק ראובן ראש כותל שני מכותל שמעון ליכא דוושא כל עיקר בכל אורך כותל שמעון דהא פשיטא דבין כותל ראובן ראשון לשני ליכא דוושא לכותל שמעון כדפי' דכיון דהקרקע הוא של ראובן לבדו אינו הפקר ולא דיישי בו רבים הילכך צריך להרחיק ראש כותל שני של ראובן מכותל שמעון משום דוושא בכל אורך כותל שמעון:
ט סָעִיף טו היה לחבירו שובך וכו' צריך להרחיק מן הכותל. תימה דבמשנה שנינו מרחיקין את הסולם מן השובך ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה ופרש"י אם יש לזה שובך בחצירו סמוך לכותל שבין שתי החצירות וחבירו בא להעמיד סולם בחצירו אצל הכותל ירחיקני מן השובך ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים אלמא כל היכא דאיכא ד' אמות מסולם לשובך אפילו ליכא ד' אמות מסולם לכותל שפיר דמי והכי משמע להדיא בגמרא דמוקי לה כרבי יוסי דמודה בגירי דיליה וה"נ זימנין דבהדי דמנח ליה לסולם קפצה לשובך וכ"כ הרמב"ם בפ"ט משכנים וכך פסק בש"ע ונראה דרבינו ס"ל דתנא דמתניתין מילתא דפסיקא נקט דזימנין דהכותל נמוך ולא מצי קפצה מהכותל לשובך אלא מסולם לשובך אבל ודאי אם הכותל גבוה כמו שובך דקפצה מסולם לכותל ומכותל לשובך ולהכי בעינן ד"א מסולם לכותל היכא דגבוה כמו שובך ול"ק בלא סולם נמי תקפוץ מכותל לשובך דהא ודאי דאי אפשר שתלך מהארץ לראש הכותל שהוא זקוף אלא על ידי הסולם העומד בשיפוע כי אז הולכת מן הארץ על עמודי הסולם ואח"כ מראש הסולם קופצת לראש הכותל ומהכותל לשובך וק"ל והכי נקטינן כדעת רבינו נ"ל:
י סָעִיף טז ואת הכותל מהמזחילה ד' אמות. משנה שם: כתב הרמב"ם כגון שהחזיק וכו'. בפ"ט משכנים ונראה דלהרמב"ם הרחקה זו היא כדין הרחקת ד"א בעיר חדשה משום דוושא דהראשון שלקח מן המלך בסתמא נשתעבדו לו ד"א חוץ לכותלו לדוושא וכ"נ כמ"ש ה' המגיד ונ"י וה"נ הראשון שלקח מן המלך והחזיק במזחילה בסתמא נשתעבדו לו ד"א חוץ למזחילה וכשבא חבירו לבנות צריך להרחיק את הכותל ד' אמות מן המזחילה אבל רבינו הבין שאפילו כבר העמיד בעל החצר את כותלו צריך לסתור את כותלו ולהרחיק ד' אמות מן המזחילה לפי שזה החזיק במזחילה והשיג עליו שלא נקנית לו חצר חבירו ליכנס בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה אבל למאי דפרישית אין כאן השגה ועיין במ"ש הרב המגיד. ועוד יש ליישב דמיירי הכא שהיה הגג והמזחילה והחצר לאחד ואח"כ מכר הגג עם המזחילה לאחר ושייר החצר לעצמו דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר וזכה בעל הגג בד"א שבחצר להשתמש שם לצורך מזחילתו כדרך שהיה המוכר משתמש וע"ל בסוף סימן קנ"ד: הב"י העתיק תשובת הגאונים והשיג עליהם וע"ל בסימן קנ"ז סעיף ה' כתב רבינו בשם הרמ"ה כיוצא בזה והשיג עליו וגם שם הביא ב"י תשובת הגאונים והשיג עליהם ולשם יתבאר בס"ד:
יא סָעִיף יז הבא לחפור בור וכו'. פלוגתא דאביי ורבא ר"פ לא יחפור ופסק כרבא וכלישנא בתרא: ומ"ש ויסוד כ"א כותל בורו בסיד לדעת הרמ"ה. אע"ג דגם הרמב"ם הכי ס"ל וכמ"ש ומ"ש רבינו סעיף י"ב מ"מ כיון שלא כתב הרמב"ם כאן בפירוש ויסוד בסיד לא הזכירו בשמו. אבל בכסף משנה פ"ט משכנים פי' דלא הצריך הרמב"ם שיסוד ג"כ בסיד אלא בהסמיך לכותל בנין אבל בדליכא כותל בנין סגי בהרחקה ע"כ וכ"כ בס' ב"ה והרי הוא מהפך הסברא דפשיטא דטפי חיישינן בסומך לבורו של חבירו מבסומך לכותל בנין וכמ"ש רבינו לעיל סעיף י"ב אלא נראה ודאי דלא היה צריך הרב לחזור ולפרש כאן ונסמך על מה שאמר בתחלת הפרק דבעינן תרווייהו הרחקה וגם יסוד בסיד ומש"ה כתב נמי אצל גומא שמתקבץ שם מימי רגלים הרחקה ג' טפחים ולא הזכיר שיסוד בסיד דנסמך על מ"ש בתחלת הפרק וכדכתיבנא בסעיף ט':
יב סָעִיף יט החופר בור לתוך שדהו ומכר וכו'. הכי איתא בסוגיא גבי אילן וגבי חרדל ודבורים דבלוקח כיון שהראשון עשה בהיתר השני חייב להרחיק כל שיעור הרחקה ומש"ה כתב בסמוך באינו עשוי לבורות כיון דהראשון סמיך על המיצר בהיתר השני צריך להרחיק ששה טפחים כל שיעור הרחקה. ולא דמי למכר החצר ושייר הבית לעצמו דהלוקח יכול להאפיל עליו כדלעיל סוף סי' קנ"ד דהתם אינו מזיק אלא מונע ממנו תוספת אורה כדפי' לשם אבל הכא דמזיקו בגיריה אין אדם עשוי למכור נזקין דגיריה:
יג סָעִיף לה היו לחבירו אילנות נטועין וכו'. משנה שם ומפרש בגמרא דהיינו דוקא אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי והאי טפי פי' הרא"ש כפי אומד הדעת וכו' והר"י הלוי פירש שלכל היותר אינו אלא ד' אמות דהוי שיעור הרחקה בארץ ישראל גבי היפוך המחרישה וקרי ליה טפי משום דבמקום שאין אורך המחרישה אלא אמה או ב' אמות באילנות לאילנות א"צ להרחיק אלא לפי ארכה ואפ"ה באילנות לגפנים דטעמא משום עופות בעי ד"א:
יד סָעִיף לו וה"ר יונה כתב וכו'. נראה דס"ל כיון דבא"י שיעור הרחקה דאילנו' לאילנות הו"ל ד' אמות א"כ באילנות לגפנים דבעי טפי היינו עוד ד' אמות ולא יותר וס"ל דבהא אין לחלק בין א"י לבבל דכיון דאין הטעם משום היפוך המחרישה אלא מפני העופות שמפסידין אין לחלק:
טו סָעִיף לז היה אילן של חבירו נוטה וכו'. משנה ס"פ לא יחפור ומ"ש בשם הרמ"ה כתבו הרי"ף והרא"ש ס"פ חזקת והרמב"ם פי"ג מנזקי ממון והסמ"ג בעשה ס"ח בשם גאון גם רבינו כתב כך בסתם בסי' תי"ז ואיכא למידק אמאי כתבו פה על שם הרמ"ה ואפשר כיון דבדברי הגאונים הראשונים לא נזכר מבוי והיה אפשר לומר דבמבוי אפילו מפולש ואפילו למטה מגמל ורוכבו אין יכולין לעכב שהרי במשנה לא אמרו אלא ר"ה אבל בדברי הרמ"ה מפורש דל"ש מבוי ול"ש ר"ה ולמדו מדין אילן הנוטה דס"ל דדין מבוי מפולש כדין ר"ה וכמ"ש גם הרי"ב בסי' קנ"ד סעיף י' וה"ט דבמפולש במי רבים עוברים בו כמו בר"ה והכי נקטינן אבל במבוי שאינו מפולש אי מחלי ליה בני מבוי יכול להוציא אפי' למטה מגמל ורוכבו ואין שאר העוברים יכולין למחות עליהן וכההיא דרבי אמי ס"פ חזקת וכן פירש בנ"י לשם וע"ל בסי' תי"ז ובמ"ש לשם בס"ד:
טז סָעִיף מ שאלה לא"א הרא"ש וכו' עד טענתן טענה. וכן פסק הרמב"ם פי"ג מנזקי ממון ורבינו הביאו בסימן תי"ז וכן פסק הסמ"ג ע"ש גאון אלא שהם לא אמרו אלא בר"ה והרא"ש בתשובה זו פסק כך אף במבוי וס"ל דאין לחלק בזה בין ר"ה למבוי ולפע"ד נראה דאפילו באינו מפולש נמי ס"ל להרא"ש דיכולין לעכב דכיון דההיתר אינו אלא דבני מבוי מחלי והרי כאן מעכבים עליו וכך מבואר מתשובותיו שהביא לדר' אמי ס"פ חזקת וכתב דהתם הוא שהוציא ברשותם אבל שלא ברשותם אין יכול להוציא במבוי וכיון דההיא דר' אמי במבוי שאינו מפולש קאמר א"כ בע"כ דשלא ברשותם אפי' באינו מפולש אין יכול להוציא:
יז סָעִיף מא תשובה לגאון. איכא לתמוה דהלא משמע שהתאנה נטועה כולה בחצר של ראובן אלא דמקצת שרשיה נכנסו בתוך כותלו של לוי והשתא אי ס"ל לגאון כפירוש התוספות בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ז) דרב ושמואל לא פליגי אלא באילן העומד ממש על המיצר שהוא של שניהם ואין השרשים מתפשטים לקרקעו של זה יותר משל זה אך הענפים נוטין יותר לשל אחד מהם אבל אי נטוע כולו ברשות אתד והענפים נוטים ברשות חבירו בהא מודו רב ושמואל שכל הענפים יהיו לבעל השרשים א"כ הכא דהתאנה נטועה כולה בחצר ראובן אף הנוף הוא של ראובן ואע"פ דמקצת שרשיה נכנסו בתוך כותלו של לוי בתר עיקר נטיעה אזלי' שהיא נטועה בחצר ראובן ולא משגחינן כל עיקר בנטיעת השרשים לפי' התוס' ואי כפרש"י דאפי' בנטוע בשל זה אם השרשים נוטים בשל חבירו הרי הם שלו לרב וא"כ תאנה זו נמי אע"פ דעומדת ונטועה בשל ראובן מ"מ כיון דשרשיה נוטים בשל לוי גם הנוף הוא של לוי לרב אכתי קשה למה תלה דין זה במאי דהלכה כרב אפי' לשמואל נמי דחולקין מ"מ לפחות אותו הנוף הוא של לוי כיון דשרשיה נכנסים בתוך כותלו של לוי מגיע לחלקו נוף זה וי"ל דס"ל לגאון לכל הפירושים דהתאנה הנטועה בחצר ראובן לשמואל כל הענפים הם של ראובן ולא קאמר דחולקין אלא בפירות דכיון דהשרשים הם בשל זה כמו בשל זה היניקה משניהם בשוה היא ולכך חולקים בפירות אבל גוף האילן וכל הענפים הם של ראובן אבל רב דקאמר נוטה לכאן לכאן משמע ליה לגאון הענפים עצמם הנוטים לשל לוי הם שלו ס"ל לגאון כפירוש התוס' ומיירי דשרשי התאנים מתפשטים בתוך כותלו של לוי כמו בחצר ראובן הילכך הענפים הנוטים לגנו של לוי הם שלו כרב מיהו במה שפסק הגאון הלכה כרב אין כן דעת הפוסקים וכמ"ש רבינו בסוף סימן קס"ז דהלכה כשמואל ואפשר לומר דרבינו ס"ל דהדין עם הגאון בתשובה זו מכח הטעם הראשון אע"ג דליתא לטעם השני שכתב:
יח סָעִיף מד היה לחבירו ירק וכו' עד כשיעור הרחקת בור שיח ומערה וכו' כ"כ גם הרי"ף דמשרה וירק צריך להרחיק ג"ט ומדמי ליה לבור שיח ומערה דאפי' בלא ירק צריך להרחיק מכותל חבירו משו' דהוי גירי דיליה דמזיק בידים הוא לכותל א"כ משרה זו לא עדיף משיח ומערה וירק לא עדיף מכותל דעלמא ולפיכך צריך להרחיק ג' טפחים לפחות כמו בשיח ומערה מכותל כי היכי דלא ליהוי גיריה כדלעיל בסעיף י"ב אבל טפי מג"ט א"צ להרחיק אע"ג דמזקי לירק דעל הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גיריה וכר' יוסי והכא נמי כיון דבהרחקת ג' טפחים אין הניזק בא לידי היזק מיד כשעושה המשרה אלא לאחר זמן על הניזק להרחיק ואמר וכן כל כיוצא בזה וכו' אלא דבבצלים ודבורים א"צ הרחקת ג"ט ומותר לו לסמוך ממש כרישים וחרדל שאין הנזק בא מיד אלא לאחר שגדל משא"כ הכא דחפירה שיש בה משרה הו"ל כמו בור שיח ומערה דהמים מזיקין מיד לירק אם אין מרחיק ג"ט והו"ל גיריה וכ"כ הרא"ש להדיא (בדף קצ"ב סוף ע"א) ע"ש וע"ז כתב והרמב"ם כתב וכו' פירוש דגם בבצלים ודבורים ס"ל להרמב"ם דצריך להרחיק ג"ט דכל היזק שבעולם חשיב ליה גירי דיליה בתוך ג"ט ואמר רבינו שאין נראה כן בגמרא וטעמו מדקאמר בגמרא אליבא דרבא דבשדה דעשויה לבורות אסור לסמוך בור סמוך למיצר אפילו לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו התם בעידנא דקא נטע ליתנייהו לשרשיו דקא מזקי ליה אבל הכא מצי א"ל כל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי וקיי"ל כרבא ואע"ג דקיי"ל כרבי יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו התם לאו גיריה הוא כיון דבעידנא דקא נטע ליתנייהו לשרשיו אבל הכא גיריה הוא ומודה ר"י בגיריה אלמא דכל היכא דבעידנא דקא נטע ליתיה למזיק אלא לאחר זמן כשגדל לאו גיריה הוא ושרי לסמוך א"כ כרישים וחרדל נמי דמתיר ר' יוסי בלא הרחקה אפילו תוך ג"ט מתיר כיון דלא מזקי עכשיו בשעה שסומך אלא לאחר שגדל דמאי שנא אלא דבמשרה ודאי לא עדיף מבור דאידי ואידי מים שבחפירה נינהו ופשיטא דבעי הרחקה ג"ט אפילו מכותל כ"ש מירק וזה לא היה צריך לפרש אבל בבצלים ודבורים אי איתא דצריך הרחקה ג"ט אע"ג דאין שם חפירת מים ואין הנזק בא אלא לאחר שגדלו הכרישים והחרדל הו"ל סותר לההיא דקיי"ל כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו כנ"ל לפרש דברי רבי' אלא דמ"ש שרב אלפס כתב כהרמב"ם איכא לתמוה דבספרי האלפסי שבידינו לא נמצא כתוב דבעי הרחקה ג"ט אלא במשרה וירק וכמו שהעתיק הרא"ש. ואיכא למידק דכאן כתב רבינו דמותר לסמוך לו חרדל תוך ג"ט ולמעלה בסי' קנ"ד סעיף כ"ב כתב דלרש"י ואלפס בעל החרדל צריך להרחיק אפי' סמך בהיתר ולר"י נמי אם בעל דבורים סמך בהיתר צריך להרחיק חרדלו ואין לתרץ דרש"י ורי"ף לא אמרו אלא דכשכבר גדל החרדל התם הוא דכשמסמיך חבירו דבורים אצל החרדל הו"ל מזיקו בגירי דיליה דמיד ניזק בעל הדבורים ועל בעל החרדל שהוא המזיק להרחיק עצמו כיון דמזיקו בגיריה אע"ג דקדים דהא אינהו ס"ל ג"כ היכא דקדמו דבורים דאסור להסמיך החרדל אע"ג דליכא השתא גיריה אלא דאפילו קדמו הדבורים נמי אסור להסמיך החרדל וי"ל דהאשיר"י בתשובה לעיל לא בא אלא להביא ראיה לדבריו דבגינה דהוי גיריה חייב ראובן המזיק להרחיק את עצמו אע"ג דנעשה ההיזק ממילא וה"ק דכיון דלפירוש רש"י ורב אלפס לרבנן המזיק צריך להרחיק אע"פ שסמך בהיתר א"כ לרבי יוסי נמי היכא דהוי גיריה חייב להרחיק אע"פ שסמך בהיתר דע"כ לא פליג רבי יוסי וקאמר דעל הניזק להרחיק את עצמו אלא היכא דלא הוי גיריה אבל היכא דהוי גיריה לא פליג ומודה הוא לרבנן דעל המזיק להרחיק אע"פ שסמך בהיתר ואפי' לר"י דאין המזיק צריך להרחיק לרבנן היכא דסמך בהיתר וה"ה לר' יוסי א"צ להרחיק אפי' היכא דאיכא גיריה מ"מ הכא בגינה מודה ר"י דלא אמר ר"י אלא היכא שהמזיק סמך בהיתר ואח"כ נתן שם הניזק וכו' אבל בגינה לא נתן שם הניזק כלום הילכך על המזיק להרחיק את עצמו כיון דהוי גיריה אע"פ שסמך בהיתר אבל בגוף הדין דחרדל ודבורים ס"ל להרא"ש כדכתב רבי' כאן דמותר להסמיך תוך ג"ט כיון דלא הוי גיריה דאין הנזק בא מיד אלא לאחר שגדל ומטעמא דפרישית והכי משמע באשיר"י להדיא להמעיין בו:
יט סָעִיף מו וכן אם היה לחבירו בור וכו' כבר התבאר בסמוך דהיינו כרבי יוסי דקיי"ל כוותיה ואליבא דרבא דהלכה כמותו לגבי אביי ומהך דהכא כתב רבינו שאין נראה כן בגמרא: ומ"ש בד"א כשישנו שם דבר הניזוק וכו'. הכי הוי מסקנא דגמרא לגירסת ר"ח ורבינו תם דגרסי אלא אמר רבינא לעולם לאו בלוקח וכו' וכמ"ש בתוס' (בדף י"ח) בד"ה וסבר ר' יוסי ובאשיר"י (דף ק"צ סוף ע"ב): ומ"ש אבל דעת רש"י ורב אלפס וכו'. זהו למאי דגרסי אמר רבינא קפדי רבנן וכו' דלגירסא זו אפילו לא היה שם דבר הניזוק אינו יכול לסמוך ע"ש בתוס' ובאשיר"י: ומ"ש ואפי' אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל כו'. כ"כ לשם התוס' בסוף (דף י"ז) בד"ה מרחיקין את הגפת וב"י כתב וז"ל אבל ק"ל שהתוס' כתבו דהיינו אליבא דרבנן וטעמא דכל מרא ומרא וכו' היינו אליבא דר' יוסי וא"כ היאך כתב רבינו שניהם דאי הא לא הא עכ"ל ולפעד"נ דל"ק מידי דהתוס' לא כתבו כל זה אלא לדעת רש"י ורב אלפס דלרבא דקיי"ל כוותיה אפילו אין שם דבר הניזוק אסור לסמוך ורבא ודאי לא קאמר מילתיה כתנאי אלא בין לר' יוסי ובין לרבנן אסור לסמוך אפילו גפת וזבל ומלח דהוי דבר המיטלטל ואפילו כי ליכא כותל שהוא דבר הניזוק נמי אסור לסמוך ובע"כ דטעמא דמילתא לרבנן משום דחיישינן דילמא יתעצל וכו' ובהך טעמא דס"ל לרבא אליבא דרבנן לא אשכחן דפליג עליה רבי יוסי וכיון דקיי"ל כרבא קיי"ל נמי כהך סברא דרבא אליבא דרבנן דאפילו בגפת ושאר דברים המיטלטלין צריך להרחיק אפילו ליכא כותל והכי מוכח באשיר"י דכתב ע"ש ה"ר יונה דס"ל לרבא אליבא דרבנן דטעמא דהרחקה דחיישינן שמא יחזיק בסמיכת דברים הללו ג' שנים ויטעון חזקה ומתוך זה פסק דאין אדם רשאי לפתוח חלון לחורבתו של חבירו לפי שיכול לומר לו שמא תחזיק עלי וכו' אלמא אע"ג דקיי"ל כרבי יוסי לגבי רבנן מ"מ בהך סברא דאית ליה לרבא דאסור לסמוך אפילו לרבנן משום שמא יחזיק וכו' ולא אשכחן בהדיא דפליג עליה ר' יוסי בסברא זו ודאי כיון דקיי"ל כרבא קיי"ל נמי כהך סברא. ותו נראה דקושיא דב"י מעיקרא ליתא דרבינו ז"ל נמשך אחר דברי הרא"ש דמשמע להדיא דהך טעמא דחיישינן שמא יתעצל אף לרבי יוסי צריכין ליה גבי גפת לדעת רש"י ורב אלפס והא דקאמר גבי בור דטעמא משום דכל מרא ומרא וכו' היינו משום דבבור כיון דאין טירחא כלל ליקח עפר ולסתום הבור ליכא למיחש שמא יתעצל ולהכי צריך לטעמא דכל מרא ומרא וכו' אבל לגבי גפת וזבל וכולי דאיכא טורח בסילוקם הוי טעמא דאיסורא משום דחיישינן שמא יתעצל אף לר' יוסי ע"ש באשיר"י דלא כתב דהוי הטעם לרבנן אלא בטעמא שמא יטעון חזקה כמ"ש ה"ר יונה דפשיטא דכיון דבכור קאמר לר"י דטעמא משום דכל מרא ומרא ולא קאמר טעמא דשמא יטעון חזקה אלמא דוקא לרבנן קאמר הך טעמא דשמא יטעון חזקה אבל טעמא דשמא יתעצל גבי גפת כיון דאיכא טירחא בסילוקם אף לר' יוסי צריך לומר האי טעמא וכדפרישית ומיהו כל זה אינו אלא לרש"י ורב אלפס אבל לר"ח ור"ת דאין אסור לסמוך אליבא דרבא למסקנא דרבינא אא"כ דאיכא דבר הניזוק חוץ מחפירת בור משום דכל מרא ומרא וכו' האי טעמא לאו דוקא לר' יוסי אלא ה"ה רבנן נמי ס"ל האי טעמא עיין באשיר"י:
כ סָעִיף מט סמך בא' מכל אלו וכו' כתב הראב"ד שפטור מלשלם וכו'. כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק לא יחפור בעובדא דנפצי כיתנא וכן פסק הרמב"ם בפי"א דשכנים בדין היזק דניפוץ כיתנא ובית הכסא ומלאכה שיש בה אבק ועפר וע"ש: ומ"ש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל. נראה דלפי דרבינו ראה בדברי הרא"ש שכתב גבי היזק דנמייה והיזק דניפוץ כיתנא דפטור משום דגרמא בניזקין הוא והאריך לחלק בין דינא דגרמי דחייב משום דקא עביד בידים א"כ משום דההיזק הוא ברי אלמא משמע דבכולם ס"ל להרא"ש דחייב. לשלם חוץ מהני תרתי שלא היה ההיזק ראוי לבוא מכח מעשיו וכו':
כא סָעִיף נא החזיק בא' מאלו הנזקין הויא חזקה וכתב הרמב"ם שא"צ חזקת ג"ש וכו' עד שיסייע עמו מיד וכו'. נראה דל"מ קאמר ל"מ סייעו אלא אפי' אמר לו לעשות ולא סייעו ול"מ א"ל אלא אפי' שתק בלבד והשתא ניחא דקאמר שיסייע עמו מיד דאי לא סייעו מיד א"כ ודאי דשתק מעיקרא ולא הו"ל לא זו אף זו אבל בסייעו מיד ניחא דהשתא הו"ל לא זו אף זו כדפרישית: ומ"ש אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאף באלו אין החזקה בפחות מג' שנים. פי' בשתיקה בעלמא לא הוי חזקה להרא"ש כדלעיל בסי' קנ"ג סעיף כ"ה וסי' קנ"ד סעי' ט"ו אבל במסייע פשיטא דמודה הרא"ש דמיד הוי חזקה כדלעיל בתחלת סי' קמ"ב וה"ה בא"ל לעשות אלא ודאי דלא אמר הרא"ש דאינה חזקה אלא בשראה שעשאו ושתק התם הוא דלא הוי מחילה להרא"ש:
כב סָעִיף נב ומ"ש וכתב עוד הרמב"ם מי שהחזיק בנזק וכו' אבל לדעת א"א הרא"ש שלכל דבר צריך חזקה ג"ש כ"ז שאינו מברר שהחזיק כראוי אינו כלום וצריך להסיר היזקו נראה דרבינו ס"ל דדוקא לסברת הרמב"ם דבראה ושתק הרי זה מחל א"כ מסתמא כל שהחזיק זה בנזק מקצת ימים והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם וכו' המזיק נקרא מוחזק משעה דאיתברר נזקיה ולא תבעו למזיק ועל הניזק הבא להוציא מידו להביא ראיה אבל להרא"ש דלא הויא שתיקה מחילה אלא א"כ החזיק ג"ש ובטענה הילכך אע"פ שהחזיק בנזק וחבירו ראה ושתק לא נקרא מוחזק אלא אדרבה הניזק הוא נקרא מוחזק ואם טען המחזיק שסייעו מיד או א"ל לעשות על המזיק להביא ראיה וכן אם טען שהחזיק בנזק ג"ש ובא בטענה והניזק אמר שלא החזיק ג"ש על המזיק להביא ראיה שהניזק הוא שנקרא מוחזק ודוק:
כג סָעִיף נג יש נזקין שאין להם חזקה כקוטרא וב"ה. פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג): ומ"ש ואם החזיק בהם קודם שהיה שם דבר הניזק כתב ה"ר יונה וכו' והוא הולך לשיטתו וכו'. הכי משמע ממ"ש האשיר"י דברי ה"ר יונה ריש פרק לא יחפור דבגפת וזבל וכו' אסור לסמוך אפי' אין שם כותל דחיישינן שמא יטעון חזקה והיינו לשיטת רב אלפס כמו שהתבאר בסמוך סעיף מ"ז: ומ"ש אבל לא"א הרא"ש שכתב שאין להם חזקה וכו' עד וע"ז סמך ולא מיחה. כל זה מבואר באשיר"י בעובדא דפפי יונאה ע"ש (בדף קצ"ב תחלת ע"ב):
כד סָעִיף נו ובית הכסא וכו'. כתב בס' בדק הבית משמע דהני בתי כסאות בחפירות מכוסים נהי דחזקה יש להם אם החזיק אבל לכתחלה יכול למחות בו דומיא דתנור וכירה דיחיד דבסמוך עכ"ל ובזמן הזה דינא דמלכותא הוא ואין יכול למחות:
כה סָעִיף ס והיזק ראייה דחלון כ' הרמב"ם וכו'. מה שקשה על זה נתבאר בס"ד בסימן קנ"ד סי"ז ע"ש:
כו סָעִיף סא כתב ר"ת וכו' ויש מחלקים וכו'. נראה דס"ל דבמכירה ודאי אגב זוזי גמר ומקני ליה ונתינה נמי כמכירה דמי דאי לאו דעבד ליה נייחא דנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא ואין כאן טעות אבל מחילה שפיר איכא למימר מחילה בטעות היא: ומ"ש וקנין ג"כ צריך וכו'. פירוש אע"ג דמכירה לא מהני דלא אמרינן אגב זוזי גמר ומקני דסבור היה שיכול לסבול והו"ל כאומר לחבירו קרע כסותי ושבור כדי דיכול לחזור. ויתחייב חבירו בהזיקו אחר שחזר בו מ"מ אם קנו מידו אלים ליה קנין סודר דלא מצי למימר סבור היה שיכול לסבול וכו' ולפי זה ניחא דלא קשיא מתשובת הרא"ש בסוף הסי' גבי קצבים שכתב שאין חזקה לנזקין כאלו ואפילו קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה דאינו ר"ל שקנו מידו בק"ס אלא ר"ל שלקחו הקצבים המקום מראובן לקצב בו בשר מצי למימר סבור הייתי שאוכל לסבול כיון שלא קנו מידו בק"ס אבל הב"י פי' דלא קנו מידו אלא על גוף הקרקע ולא קנו מידו על הנזק עיין שם:
א כתב המרדכי ריש חבית והעלייה בשם ראבי"ה דהכל לפי הענין דאם מי הרחיצה מועטין הם וכלים לאלתר שרי אבל אם יש שפיכת מים רבים ומזיקים לו תדיר דרך כותלו הו"ל גיריה דיליה ומחויב לסלוקי עכ"ל. כתב הריב"ש בתשובה סימן תקי"ז דכל זה אינו אלא כששופך בעצמו אבל אם מי גשמים יורדין על העלייה ומיד יורדין על התחתון אין העליון צריך לתקן אלא על הניזק להרחיק את עצמו:
ב סָעִיף ב אבל במרדכי דיש לא יחפור בתשו' מוהר"ם כתב דאפי' מיא דלא קביעי צריך להרחיק ג"ט וע"ש. כתב המרדכי וריש הבית והעלייה כתב הראבי"ה דהכל לפי הענין דאם מי הרחיצה מועטים הם וכלים לאלתר שרי אבל אם יש שפיכות מים רבים ומזיקים לו תדיר דרך כתלו הו"ל גירי דיליה ומחויב לסלוקיה עכ"ל:
ג סָעִיף ג וכתב שם על בית רעוע של ראובן ושמעון דר בו והכניס בה רחיים ונפל הבית צריך לשלם כל מה שהזיקו וע"ש בריב"ש סי' קצ"ו:
ד סָעִיף ד במרדכי פ' לא יחפור דעד נ' שנה מיקרי עיר חדשה:
ה והמרדכי פ' לא יחפור ע"ג הביא תשובת הגאונים בארוכה וכ"כ פרק הבית והעלייה ע"ב בשם ראבי"ה אבל בתשובת מוהר"ם שם ופ' לא יחפור כתב דא"צ להרחיק עצמו מיהו ג' טפחים צריך להרחיק כשיעור הרחקה ואחר כך על הניזק להרחיק עצמו אפילו אם רוצה לשלם לו היזקו כו' מיהו בפ' הבית והעלייה משמע דבגומא של אבנים בטפח אחד סגי וע"ש:
ו בהגהת מרדכי דקידושין ד' תרס"ד ע"ד על דבר הדוכס מלות"ר אשר בקש מיהודים היושבים תחתיו שישתדלו באותן היהודים הדרים בכפרים תחת שרים קטנים שישובו תחתיו ואם לא כלה גרש יגרש אותן דומה בעיני שביד הדוכס לכופן ולגרש כולן ואף כי אלו אומרים תמות נפשינו עם פלשתים לא מהני אלא כופין אותן על מדת סדום לחזור תחתיו ועוד שקצת נוטה כדברי הדוכס דדינא דמלכותא דינא ואם יש תביעה לאותן היהודים עבור שיש להם פסידא לעקור ממקומן זה יטענו לאחר שיסלקו ההיזק של רבים אבל ולא קודם לכן כדי שלא ידחה הדבר וכמו שאומרים באילן הסמוך לעיר ואפילו לא היה לבני הכפרים סכנה כלל מ"מ כיון שאחרים מסוכנים שהם רבים צריכים לסלק ההיזק ויחזרו לתבוע אחר כך היזקן ומיהו היכא שכולן בסכנה וסופן להתגרש אין דומה שצריכין לפרוע ההיזק דסוף סוף הוי דבר האבוד ואם משום דאסור להציל עצמו בממון חבירו הא הוי מופסד כבר עכ"ל:
ז כתב הריב"ש סימן ק"ד על אחד שמכר ביתו לראובן וגינתו לשמעון שאין שמעון צריך להרחיק אילנותיו הואיל ומוכר ברשות סמך אפילו מכר הבית בראשונה ואח"כ הגינה לא אמרינן בכה"ג מוכר בעין יפה מוכר וע"ש:
ח ובנ"י פרק חזקת ע"ב בשם הריטב"א שאף במקום שכבר נהגו להוציא למטה אין להוציא בלא רשות משום שיש בו ריבוי נזק ולא מצי למימר הא בעינן לאנטורי מינייהו עכ"ל:
ט וכ"כ הריב"ש סימן תנ"ה הא דמוציאין זיזין לר"ה היינו במקום שאינו מאפיל או שאינו שופך שופכין באמצע הדרך אבל בלא"ה שכנים יכולין למחות בו:
י ע"ל בסמוך דאפי' לסברת הרי"ף אם עשאו בהיתר והחזיק בו הוי חזקה:
יא ודעת מוהר"ם בתשובה במרדכי פ' לא יחפור ע"ג כדעת הרמב"ם וכן פסק בריב"ש סי' תע"א ובנ"י פ' השותפין דף קנ"ח ע"א הואיל ואיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיד המחזיק ומיד הוי חזקה:
יב סָעִיף יב וע"ש דיש חולקים ועיין במרדכי ונ"י ס"פ לא יחפור:
יג סָעִיף יג ונראה דהכי נקטינן דמהרא"י בתרא הוא וחכם ראוי לסמוך עליו ודלא כמ"ש ב"י דיש לדחות דבריהם מקמי דברי הרמ"ה שהיה רב מפורסם. כתב הריב"ש סי' תנ"ז בתשוב' בשותפים שבנו ועדיין לא בנו המחיצה שביניהם וא' עושה עשן בביתו וחבירו טוען שמשחיר לו הכתלים בעשנו נראה דהשחרת כתלים בבית חדש הוי היזק אע"פ שהרחיק כראוי צריך לשלם לו היזקו מיהו בעשן מעט אפשר דלא ישחיר אם יעשו המחיצה לכך יצוו הב"ד לעשות המחיצה ואם יראה להם שיזיק אח"כ יצוו לו להרחיק היזקו וע"ש:
א סָעִיף א יש חזקה לניזקין פי' אע"ג דבב"ב בד' כ"ג אר"נ אין חזקה לניזקין הא אוקמוה דהיינו דוקא בקוטרא ובית הכסא וכיוצא בזה וכמ"ש רבי' בסכ"ג: שחייב כל אדם להרחיק והיינו לדעת רש"י ורי"ף אפי' אין שם עדיין דבר הניזוק ולתוס' ורא"ש דוקא כשכבר היה שם דבר הניזוק ע"ל סמ"ז ואם אין שם עדיין דבר הניזוק א"צ להרחיק וכיון דאין מחאה אין חזקה וק"ל: הבית והעלייה של שנים כו' והרשב"ם כתב כיון שבכירה כו' עד והרי"ב כתב ג"כ כו' דברי רבי' הללו מגומגמים טובא. הא' מ"ש כיון שבכירה כו' דל' כיון משמע דפשוט הוא דכירה אינה פתוחה ע"ג ומאי פשיטותא הלא בפ' כירה משמע דסתם כירה פתוחה למעלה ולא מן הצד ושם בר"פ פי' רש"י והר"ן הכירה עשוי כקדירה וסתם קדירה אינה פתוחה כ"א למעלה גם שם כתבו דהחילוק בין תנור לכירה הוא דתנור רחב למטה וקצר למעלה מש"ה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה שפתוחה הרבה למעלה ושופתין עליה ב' קדירות (לטפח קדירות א') כו' ע"ש הרי לפנינו דמשמע דהיה הכירה כמו תנור בזה דלא היה מפתיחין אותו כ"א מלמעלה ולא מן הצד. ע"ק מ"ש בין למעלה בין למטה סגי בג"ט הא בהדיא איתא במשנתינו בכירה דסגי בטפח למטה. ע"ק מ"ש תנורים שלנו כו' איך נלמד דין תנור שחומו רב מכירה. ע"ק מ"ש ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל אלא כו' דאין כאן מקומו דהא ע"כ לא איירי בדין תנור שלנו אלא שכתב סיומא דדברי הרשב"ם אגב גררא ועדיין לא סיים פלוגתת דין שיעורא דכירה למעלה שהרי מביא אח"כ דברי רי"ב שכתב בעינן למעלה ד"א ואי בעי רבי' לאורויי לן דיניה הו"ל לאורויי לן בסוף הדברים ולכתוב ומ"ש הרשב"ם דתנור שלנו סגי בג"ט לא נהירא לא"א כו'. וע"ק מ"ש והרי"ב כתב ג"כ מאי ג"כ אי אתנור הלא הרא"ש כ' דבעי יותר מד"א ואי אכירה הלא הרא"ש לא דיבר כלום בכירה ואדברי הרמ"ה והרשב"ם א"א לפרשו דהא לא ס"ל לרי"ב לא כהרמ"ה ולא כרשב"ם. ע"כ אעתיק לך ל' הגמרא דפרק לא יחפור והירושלמי ואח"כ נבוא לביאור הדברים. ז"ל משנה שם דף כ' לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית (שמא ישרוף התקרה) אא"כ יש ע"ג גובה ד"א היה מעמידה בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג"ט ובכירה טפח ע"כ בגמרא והתניא בתנור ד' ובכירה ג' אמר אביי כי תניא ההיא בתנור נחתומין דתנור דידן כי כירה דנחתומין ע"כ. ופירש רש"י והתניא לענין מעמידה בעלייה בתנור ד' מעזיבה תחתיו ובכירה ג' בדנחתומין שמסיקין אותו תמיד וכן הכירה בכירת נחתומין ע"כ. וז"ל הנמ"י אבל בתנורין שלנו שפתחן מן הצד מוכח בירושלמי ששיעור מעלה כלמטה ג"ט דגרסינן התם היה עשוי כמין שובך מהו נשמעינה מן הדא ר' יודא חומר עד שיהא תחתיו מעזיבה ג"ט ובכירה טפח וכירה לאו כמין שובך היא עשויה (בתמיה) ותימא בין מלמעלה בין מלמטה טפח וכאן נמי בין מלמעלה בין מלמטה ג"ט כו' ע"ש. והנה רבינו בתחילה כתב הדין כאשר מוזכר במתני' דבאם בא להעמיד בעלייה בעינן בתנור ג"ט מלמטה ובכירה טפח ואח"כ כתב דשיעור גובה שיניח ע"ג כירה אינו מפורש לא במשנה בסתם כירה ולא בברייתא בכירה של נחתומין ואח"כ כתב דברי רבוותא שמתוך דבריהן נלמדו ג' תירוצים שונים למה לא פירשוהו בהדיא ויש בהן נ"מ לדינא וכמ"ש בס"ד. דלהרמ"ה דס"ל דשיעורא למעלה ח"ט מש"ה לא הוצרך לפרשו דנלמד ממילא כמו שלמטה בכירה שליש מתנור כן למעלה. ורשב"ם ס"ל דמש"ה לא פירשו משום דהאי כירה המוזכר במשנה מיירי שפיה מן הצד כעין תנור שלנו וכפשטא דלישנא דירושלמי הנ"ל וכן ברייתא איירי שפתחו מן הצד ושיעור טפח דמתניתין וג' טפחים דברייתא קאי אלמעלה ואלמטה וכמ"ש בירושלמי הנ"ל והשתא א"ש מ"ש רשב"ם ל' כיון שבכירה וכאילו כתב המשנה איירי מכירה שפיה מן הצד וכיון שבכירה כו' א"ש דלא נתנו שיעור מיוחד למעלה משום דאיירי בכירה שפתחו מן הצד. ומשום דרבינו אין עיקר כוונתו בהבאתו להני רבוותא כדי לתרץ קושיא דמשנה וברייתא הנ"ל אלא נקט דבריהם ללמד מהן לדינא מש"ה קיצר בדבריהם ומייתי דברי רשב"ם דמדבריו יוצא דהיכא דפתחו מן הצד אז למעלה ולמטה שוה ככירה והא דנקט הרשב"ם בלשונו ג"ט משום דקאי ליישב גם תנא דברייתא דאיירי בנחתומין וכתב דסגי בג"ט ר"ל לכל היותר ג' טפחים אבל לפעמים בפחות סגי ולמד מינה גם לתנורים שלנו דסגי בג"ט. וכ"ר עליו דסברא זו ל"נ לא"א הרא"ש ז"ל אלא ס"ל דתנא דמתני' לעולם אפי' בפיהם מן הצד מצריך למעלה הרחקת ד' אמות בתנורים שלהם וממילא בתנורים שלנו הגדולים לא סגי להו בהרחקת ד"א ומינה דגם בכירה לא אמרינן כשפתחיהן מן הצד דלמעלה ולמטה שוין וכיון דצריכים לחלק בין למעלה בין למטה בודאי גם הרא"ש ס"ל דהמשנה בכירה דפתחו למעלה איירי כסתם כירה שהיה בימיהן דהא הרשב"ם לא מוקמה בכירה דפתחה מן הצד אלא כדי ליישב ולומר דמש"ה לא קתני שיעור גובה משום דשוה כלמטה וע"ז מסיק רבינו וכתב וכ"כ הרי"ב דהמשנה מיירי בכירה דפתחה למעלה שהרי כתב שינויא אחרינא למה לא קתני המשנה שיעורא דלמעלה והוא דס"ל דשיעורא בד"א כמו בתנור וסמכו ע"ז דנלמד בק"ו ומה תנור שיש לו מחיצות כו' אלא שדי לבא מן הדין להיות כנדון וסגי למעלה בד"א כמו בתנור (ולא מצאתים לדברי הרא"ש הללו בפסקיו גם ב"י לא הראה מקומם ואפשר דע"פ שמע רבינו ממנו כן) ולא פי' רבי' לנו דעת הרא"ש איך סבר בשיעורא למעלה ולא הביאו אלא לדחות דעת הרשב"ם וכמ"ש ומהירושלמי הנ"ל לכאורה הוא קשה לסברת הרא"ש וסייעתו ועבד"ר: ומ"ש שיש עליו מחיצות פי' דתנוריהן היו רחבים מלמטה ועולה ומשפע ומתקצר למעלה וכנ"ל והלהב מעצים דלמטה המונחים במקום רחב כשעולה בשוה למעלה פוגע במקום המשופע הסתום שעליו והוה ליה כמחיצות מה שאין כן כירה שהיה כמעט למעלה ולמטה שוה ברחבו וכמ"ש בשם רש"י ור"ן ואין לה מחיצה ודבר המעציר החום והלהב: ובתנור של נחתומין כו' שמסיקין אותו תמיד רש"י: צריך שיהא עובי המעזיבה כו' כבר כתבתי לעיל ל' הברייתא ובגובה שלא נתפרש שיעורו בנחתומין לא בברייתא ולא בדברי רבינו נראה דרבי' סמך אמ"ש כבר דברי רבוותא בדין גובה דלמעלה בכירה דב"ה ומינה נלמד ממילא ג"כ דין כירה דנחתומין דלהרשב"ם איירי בתנור ובכירה של נחתומין בכשפתחיהן מן הצד ואז שיעורן דלמעלה ולמטה שוה ועל שניהן קתני בתנור ד' טפחים ובכירה ג' טפחים ולדעת הרמ"ה משערינן לפי ערך ולא הוצרך לפרשו כמו שלא פי' נמי בכירה דבעל הבית שיעור דלמעלה. ואינך רבוותא הנ"ל סבירא להו דברייתא אהמשנה הנ"ל קא דקתני דבתנור יהא ד"א וה"ה לכירה וכנ"ל וס"ל דגם תנור וכירה של נחתומין שוה להן בשיעור הגובה והיינו טעמא דיותר מד"א אין הלהב מתלהב ועולה ודוקא בתחתיתו חלקו משום שבתנורים וכירות של נחתומין יש יותר תמידות מבסתם תנור וכירה וחששו דאיידי דתדירי להסיקו תבקע קרקעיתו ותאחז במעזיבה וק"ל:
ב סָעִיף ב ואם הזיק כו' שם במשנה לא יעמיד אדם תנור ואם הזיק משלם מה שהזיק ואף שר"ש פליג ע"ז שם הלכה כת"ק ופירש"י שם ואעפ"כ מעכבין עליו השכנים להרחיקם בכל השיעורים הנ"ל שאולי ידליק בתיהם ואין לו במה לשלם עכ"ל. ומפני שיש לפרש ל' שכנים דכתב רש"י דר"ל השוכנים אתו בבית או בעלייה דוקא דעליה קאי שם במשנה מש"ה מסיק רבי' וכתב ז"ל ונראה כו' וכ"כ ר' ישעיה ולא כ"כ בשם רש"י משום דל' רש"י אינו מוכח וק"ל:
ג סָעִיף ד היה לבעל העלייה אוצר כו' משנה שם ואע"ג דשם במשנה התירו לפתוח תחת אוצר יין חנות של נחתומין ושל צבעים מ"מ הא מפורש שם בגמרא דליין דבבל אפילו קוטרא דשרגא נמי קשיא ליה ויין של שאר ארצות לשל בבל דמי מש"ה לא חשש רבי' לכתוב ולהזכיר דין א"י לפי שישוב ישראל בזמנו היה רחוק מאוד מא"י והוי לגביה דבר שאינו מצוי ב"י. ודומה לזה כתב בסימן ל"ד ובסימן ת"ט לענין בהמה דקה ע"ש: ולא יתן לשם שחת פי' תבואה שלא הביאה שליש והוא מימרא דרב ששת שם:
ד סָעִיף ה וכתב הרשב"ם אפילו כו' ס"א הרשב"א:
ה סָעִיף ו ואם מימי העליון יורדין כו' כ"פ שם באשר"י: חייב לסלק היזקו דהוי גירי דיליה דהכל מודים (כו') וז"ל הרמב"ם בפ"י מה"ש הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חיצים לחצר חבירו ואומר ברשותי אני עושה שמונעין אותם עכ"ל.
ו סָעִיף ח מי שהיה לחבירו כותל כו' משנה שם בר"פ לא יחפור: ובא הוא ליתן בסוף גבולו גפת או זבל כצ"ל ובא בוי"ו וע"ש בפירש"י הטעם: וחול לח טעמו משום דלחלוחית החול מפסיד הכותל אבל לא משום דמוסיף הבל אע"ג דלענין שבת תנן דאין טומנין בחול בין לח בין יבש משום דמוסיף הבל וכתבו רבינו לענין הטמנה בא"ח ר"ס רכ"ג ע"ש הא קאמרינן שם דף י"ט דחול כשנותן לתוכו דבר חם כגון קדירות חמין בע"ש מחממי להו ומוסיפים בהו הבל ובקרירי כגון כותל זה קריר ליה החול טפי. וזרעים אמרינן בגמרא דצריך להרחיק אפילו לא חרש אלא כמפולת יד שחופר במרא ואינו מעמיק בעומק המחרישה שהוא ג' טפחים. וטעם איסור זרעים פירש"י משום שמחלידין הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין וכן מחרישה. ומחרישה אסרי' אפילו בלא זריעה כגון ששורש לאילנות: או סד בסיד פי' בחדא מינייהו סגי בהך בבא ולא איבעייא בגמרא כ"א ברישא בהרחקת בור וכמ"ש בסמוך. והאי או סד בסיד דכ"ר לא קאי אלא אגפת וזבל כו' ולא אזרעים ומי רגלים ומחרישה וכן הוא במשנה ר"פ לא יחפור וגם בזרעים ומחרישה לא שייך סד בסיד שלהתמוטטות היסוד אינו מעלה הסיד שבצד הכותל וכ"כ הב"י ועיין בב"י מ"ש בזה עוד ודבריו מגומגמים טובא כמ"ש בדרישה סי"ב ע"ש:
ז סָעִיף ט כתב הרמב"ם מרחיקין את הגומא כו' בפ"ט משכנים כ"כ: ומש"ר דמיירי בכותל של אבנים אין לתמוה עליו א"כ למה סתם הרמב"ם דבריו די"ל דסמך ע"ז דנלמד מעניינו דכלל יחד וכתב ז"ל מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת הגומא שמתקבץ בה מימי רגלים מן הכותל ג"ט והרחקה דמחרישה וזרעים איירי אפי' בכותל ואבנים דמקלקלים היסוד וכמ"ש לעיל בסמוך בשם רש"י ועד"ר: ומש"ר וצריך להעמיד דבריו כו' אין להקשות למה לא הוכיח זה מיניה וביה דאל"כ קשה דברי הרמב"ם גופיה אהדדי דהא הרמב"ם גופיה כ' שם מיד אחר דין גומא הנ"ל ל' הברייתא עצמה דלא ישתין בצד כותל של לבנים אא"כ הרחיק ג"ט ואם היא של אבנים די בהרחקת טפח כו' ע"ש וי"ל דלא רצה להקשות דידיה אדידיה משום דהו"א דהרמב"ם גם ברישא איירי בכותל של לבנים וקמ"ל ברישא דאפי' בגומא סגי בהרחקת ג"ט ובסיפא קמ"ל דאפי' בהשתנה בעלמא בעי ג"ט ואח"כ כתב דבכותל של אבנים די בטפח וקאי אסיפא וארישא הנ"ל אבל מהברייתא דלא קתני אלא לא ישתין לחוד ק' דא"כ הו"ל למכתב בסיפא דכותל אבנים סגי בטפח אפי' בגומא דודאי מל' השתנה המוזכר בגמרא ברישא לא ידענא דין גומא אלא ודאי האי דסגי בהרחקת טפח דוקא מיירי מהשתנה ושפיכת מי רגלים הרבה וזהו דמסיק רבי' וכ' ז"ל וצ"ל דהא דסגי בטפח כו' ולא כתב וס"ל להרמב"ם דהא דסגי כו' משום דהוא מקצת מוכרח לומר כן מכח קושיא דהול"ל במציעתא דאפי' בגומא א"צ טפי מטפח וק"ל. ועד"ר מ"ש בישוב זה דוצ"ל כו' דבר יותר נכון ע"ש ודוק: ואמה שסיים רבי' וכתב ז"ל אבל אם מתקבצים בגומא כו' כתב הב"י דוקא כשאינו בנוי על צונמא ואף דלכאורה לא נראה לי הכי אלא עכ"פ מצריך בגומא ג"ט וכמ"ש בתשובה והארכתי בראיות ע"ש מ"מ מדכלל הרמב"ם הרחקת מי רגלים דגומא עם הרחקת זרעים ומחרישה ובהן נראה פשוט דבצונמא א"צ הרחקה ה"נ ס"ל כן הדין בהרחקת גומא וק"ל: צריך להרחיק ג"ט וסד בסיד בס"א אינו ודוק לקמן עכ"ל הר"ף בהגהותיו ור"ל דלקמן סי"ח כ"ר דלדעת הרא"ש אפי' בבור בחד סגי ואין ראיה מדברי הרא"ש לכאן דאפשר דרבי' כ' אליבא דהרמב"ם וכמשמעות הל' ואף שברמב"ם לא נזכר בהאי בבא וסד בסיד י"ל שרבינו למדו מדין החופר בור בצד הכותל דכתב בו הרמב"ם דבעינן הרחקה ג"ט וגם סד בסיד וכמש"ר בשמו בסמוך בסי"ב. ועוד י"ל דגם הרא"ש ורבי' דס"ל בכותל בור דא"צ תרווייהו וכ"ש בצד כותל דעלמא וכמ"ש בסמוך דפליגי עם הרמב"ם מ"מ אפשר דמודי הכא דמיירי בגומא של מי רגלים דחריפי טפי ואף שי"ל איפכא דאפי' הרמב"ם ל"ק אלא דוקא בגומא של מים שהיא תדירה משא"כ מי רגלים הא כתב המ"מ שם וכתבתי ל' בדרישה דשקולים הן וניחא לי לומר כן כדי לקיים גירסת כל הספרים שבידינו שכ' בהו וסד בסיד וא"ש נמי מה שסיים וכתב ע"ז רבינו ז"ל וכ"כ הרמ"ה כו' ובהרמ"ה כ' דמצריך שיסוד ג"כ בסיד ולא נצטרך לומר דלא כ' וכ"כ הרמ"ה אלא אעיקר' דדינא דשווין בענין ההרחקה אבל לא לענין וסד בסיד שזהו דוחק. וא"ל מנ"ל לרבי' לדייק דהרמב"ם איירי בכותל אבנים דאל"כ בלא גומא נמי דילמא מש"ה נקט גומא דשם צריכין תרתי הרחקת ג"ט וגם סד בסיד משא"כ בהשתנה בעלמא דבחדא סגי ז"א קושיא דהא הרמב"ם לא נקט שם בלשונו דבעינן סד בסיד וא"כ העיקר חסר אלא ודאי הרמב"ם לא מש"ה נקט גומא אלא משום דאיירי בכותל אבנים ואותה רמזה הרמב"ם בהיקשא דזרעים ומחרישה וכנ"ל. ומש"ר וסד בסיד הוא נלמד ממ"ש הרמב"ם בדין נברכת (וגומא) [ובור] וכנ"ל ודוק וק"ל: ה"מ משתין או שופכין פי' שופך מי רגלים הרבה בפעם אחת סמוך לכותל חבירו ועד"ר:
ח סָעִיף י מרחיקין הרחיים כו' שם במשנה ר"פ וברייתא שם דף כ' אמרינן דאפי' בשל חמור ועמ"ש בסמוך: שהן ארבעה מהעליונה פי' שני אבנים יש לרחיים ומונחים זה ע"ג זה והעליון קצר טפח מהתחתון רש"י: ואפי' רחיים של חמור כו' רש"י פי' שם חמור ממש שמושך ברחיים מפני שרחיים קטנים הם ואין בהן נדנוד קרקע לכותל והתוס' והרא"ש כתבו ברחיים של יד מיירי ונקראת חמור ע"ש העצים הנושאים אותו שהן נקראים חמור כמו העץ שהמטה מוטלת עליו וכדתנן נקליטי המטה והחמור טהורין כו' וכ"כ בחידושי רמב"ן ומושב אלו הרחיים עשוין כמו כסא ועליו הרחיים והם האצטרובל ואדם יושב כנגדו במקום גבוה ורגליו מרווחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ביה נדנוד אלא קול בלבד דהיינו קול הרחיים וכתיב ותבקע הארץ לקולם: ומרחיקים התנור ג"ט כו' גם זה במשנה שם ז"ל ואת התנור שלשה מן הכלייא שהן ד' מהשפה עכ"ל ורבי' נמשך אחר ל' הרמב"ם ריש פ"ט דשכנים וכ' ככתבו וכלשונו והרמב"ם מסיים שם בטעמו וכתב ז"ל כדי שלא יחם הכותל כמה היא ומוסיפין עלה בהרחקה עד ג"ט מן הכותל ומינה נשמע דגם בשפתו דשיעורו ד"ט ג"כ עם עובי הכותל וכ' שם המ"מ על דבריו ז"ל ופירוש ד' משפתו לפי שהתנורין שלהן היו רחבין מלמטה ומתקצרין מלמעלה וגם מייתי המ"מ שם ע"ד הירושלמי דרבנן ס"ל דעובי כותלי התנור בכלל הג"ע ע"ש: ומ"ש מקרקעיתו ר"ל מהתחלת התנור ור"ל מלמטה מרחיקים ג"ט ומשערין עובי הכותל קאמר. ועיין בפי' רש"י שם ר"פ לא יחפור דפי' בע"א ומ"מ ג"כ כוונתו עד"ז שכתבתי. ומ"ש שם כלייא קרוי התחתון ר"ל תחתון מהבנין שסביב הכלי חרס העשוי לתנור ושפתו קרא לעליון מאותו בנין דכשהתנור עשוי מכלי חרס היו צריכין לעשות בנין סביב מטיט ולבנים כדי שיחזיק חומו והיה הולך ומשפע אותו בנין ממטה למעלה ואינו ר"ל בהתחתון להבנין שהיה בנין תחת הכלי חרס אלא מהתחלתו ודוק וע"ש בתוס' שפי' בע"א:
ט סָעִיף יא כתב הר"ר ישעיה כו' עד אבל בשל אבנים אינו ניזוק נראה פשוט דלא קאי אהרחקה דמי רגלים הנ"ל דהא שם מחלק הברייתא הנ"ל וקתני דבשל אבנים מרחיק טפח ובשל לבנים ג"ט וגם בהרחקת הזרעים והמחרישה שייך גם בשל אבנים וכמ"ש לעיל בפרישה ודרישה מ"ש ר"י דכל הנך הרחקות כו' ר"ל כל הני שהזקיקו להרחיק משום שיתקלקל הכותל עצמו מחמתן משא"כ מי רגלים וזרעים ומחרישה דהרחיקם מכותל הוא משום קלקול היסוד שהכותל עומד עליה ולא משום הכותל עצמו וק"ל.
י סָעִיף יב כתב הרמב"ם כו' בפ"ט דשכנים כ"כ וז"ל המשנה רפ"ב לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין אא"כ הרחיק מכותל חבירו ג"ט וסד בסיד עכ"ל (וכתבו התוס' וה"ה חריצין ונעיצין ושיח ומערה נקט אגב בור ונברכת נקט משום דיש לו צריכותא בגמ' ע"ש) וע"ש בפירש"י פירושה דהמשנה ועל נברכת פירש שהם ב' וא' קרוי נדיין ואנדיין כתב הרמב"ם שהוא מקום שהכובס מכה שם הבגדים וע"פ הדברים האלה נתבאר לך שיש חסרון בדברי רבי' בהעתקתו לדברי הרמב"ם וכצ"ל ולא מערה ולא יביא אמת המים כו' כ"כ במשנה הנ"ל וגם כ"כ הרמב"ם שם וגם רבינו מסיים בדברי הרמב"ם או לכותל האמה הרי לפניך דאאמה נמי קאי גם מ"ש במ"ס לשרות בו בגדים לכבוש ט"ס וצ"ל לכיבוס וכתבו התוס' בשם ר"י בר"פ לא יחפור דכל הנך דוקא כשיש בו מים ורבי' שכ' בסמוך סי"ח אפי' בלא מים ר"ל שלא היה שם מים בתחילת החפירה וכמ"ש שם: וסד בסיד עד"ר: מכותל דעלמא כלומר ולא איירי בהרחקה מכותל בנין: ומ"מ מסברא כו' פי' אע"פ דלא מסתבר דברי הרמב"ם במה שמפרש לכותל השנוי במתני' בכותל בנין וכמ"ש בדרישה מ"מ גופא דדינא שצריך להרחיק גם מכותל בנין מסתבר ודאי אבל בהא שהצריך הסדת סיד לא כתב דמסתבר ליה דברי הרמב"ם אלא ס"ל כהרא"ש שכתב בשמו בסי"ח דאפילו בחופר בצד בור בהרחקה לחוד סגי ומה שלא הזכיר דברי הרא"ש כאן לפי שגופא דדינא דעלה נשנה הסרת סיד להרא"ש דהיינו בחופר בצד בור אין כאן מקומו אלא בסעיף הנ"ל וגם ליכא למיטעי בהא דכיון דכתב דהמשנה דקתני וסד בסיד לא איירי מחופר בצד כותל בנין מהיכא תיתי תו לומר דבעינן הסרת סיד כנ"ל ולא כב"י ועיין דרישה:
יא סָעִיף יג הבא לסמוך כותל כו' משנה שם דף כ"ב מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד"א לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד"א ובגמרא וקמא היכי סמך כו' עד אלא אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד"א ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד"א מ"ט דוושא דהכא מעלי להתם אמר רב ל"ש אלא בכותל גינה אבל בכותל חצר אם בא לסמוך סומך ר' אושעיא אמר א' כותל גינה וא' כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך א"ר יוסי בר חנינא ולא פליגי הא בעיר ישנה הא בעיר חדשה עכ"ל הגמרא לפי גירסת רש"י ותוס' ורא"ש. וכתב התוספות ז"ל הקשה ריב"ם דל"ל למינקט בכה"ג שהיה לו כותל ונפל ליתני לא יסמוך אדם כותלו לכותל חבירו אא"כ הרחיק ד"א וליכא למימר כו' ע"ש ועלה בקושיא בידם. והרא"ש תירץ וכתב ז"ל ורבותא קמ"ל אע"פ שזה ימים רבים היה המקום צר בין אלו ב' הכתלים ונתקרבו העוברים אצל הכתלים ונדוש הרבה אפ"ה צריך להרחיק כשנפל ובא לסמוך אחר עכ"ל הרא"ש ובזה רוב דברי רבינו מבוארים: ומש"ר משום דוושא פי' שבהילוך שהולכין כו' עד"ר. וכתב המ"מ בפ"ט דשכנים ז"ל י"מ במאי נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו ופירשו שהמשנה מיירי דוקא בלוקח מהמלך דבסתמא נשתעבדו לו ד"א חוץ לכותלו לדוושא וחבירו הלוקח ג"כ מהמלך צריך להרחיק ד"א שכבר נשתעבדו לו עכ"ל: ומש"ר ואפי' היה שם כבר כותל זה ימים רבים כו' פי' מרחוק ד"א מכותל חבירו (וכדברי הרא"ש הנ"ל) דאם היה בתוך ד"א ימים רבים הרי החזיק כבר ופשוט הוא ב"י: ונידוש הקרקע פי' מכח סמיכת הכתלים יחד נידוש טפי מאילו לא היה שם כותל שני וכמ"ש הרא"ש הנ"ל והו"א דיחשוב בדישת חמשין שנה כשאין כותל סמוכה לה קמ"ל דלא ודוק: ואם העיר חדשה שעדיין כו' ועד חמשין שנה נקרא העיר חדשה מרדכי פרק לא יחפור ונראה להביא ראיה קצת מדכתיב גבי לוט הנה נא העיר הזאת קרובה וגו' ופירש"י שנתיישב מקרוב לפיכך לא נתמלא עדיין סאתה כו' עד שנאמר ואמלטה נא בגמטריא חמשים ואחד ועד"ר שם כתבתי שיעור ס' שנים: שאין דרך בני אדם לילך בה פי' שאין דשין בתוכה אף שדשין סביבותיה חוצה לה אין הקרקע מתקשה יפה כיון שאין דשין אותה גם בפנים וכן בבית בסמוך וק"ל: ומ"ש ואם כותל חבירו הולך ממזרח למערב ובא הוא לבנות כו' גמרא שם וכתבתי לשונו לעיל סי' קנ"ד סל"ב ע"ש: ומ"ש ולהרמב"ם דרך אחרת בזה שכתב כו' בפ"ט דשכנים כ"כ ועד"ר. ואם לא היה באורך הכותל כו' פי' שאין ד"א באורך כותל שמעון שבונה עכשיו ראובן כנגדה:
יב סָעִיף יד עוצרי שמן או כותשי ריפות כו' עובדא שם ס"פ לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ה) ורבינו שכתב שמכח הכאתם מתנדנד כותל חבירו הוא כפי' התוס' ע"ש ועד"ר:
יג סָעִיף טו היה לחבירו שובך כו' משנה שם דף כ"ב מרחיקין את הסולם מן השובך ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה עכ"ל ופירשו ר"ן כלומר כותל המפסיק בין ב' חצירות ובעל חצר א' יש לו שובך סמוך לכותל המפסיק בעל חצר האחרת לא יסמוך סולם לאותו כותל אם לא ירחיק משובך חבירו ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה (והוא מין חיה) משם ותאכל היונים עכ"ל ועד"ז פירש"י שם ומדכתב ר"ן לא יסמוך סולם לאותו כותל אם לא ירחיק מהשובך כו' משמע דס"ל דכשירחיק מהשובך ד' אמות מותר לסמוך הסולם באותו כותל עצמה והיינו טעמא דאף שיכול הנמייה לילך על הכותל להשובך מ"מ לא מחשב גירי דיליה כל זמן שאינה יכולה לקפוץ בקפיצה אחת מהסולם להשובך וכן משמע שם לשון המשנה הנ"ל וגם משמעות הגמרא דקאמר ע"ז דאתיא נמי כר' יוסי ומשום דיש לחשוש דבהדי דקמנח הסולם הויא שם וקפצה להשובך אבל מל' רבינו שכתב שצריך להרחיק הסולם מהכותל שיהא בינה ובין הכותל ד"א אויר כו' מוכח דס"ל דאם יוכל הנמייה לקפוץ מהסולם על הכותל ומשם יכולה לקפוץ להשובך ג"כ אסור להעמידה אף שאינה יכולה לקפוץ בפעם א' מהסולם להשובך כגון שהוא רחוק ממנו ד"א ומש"ר כדי שלא תקפוץ מהסולם לשובך ל"ד אלא הגירי דיליה נקט שע"י העמדת הסולם גרם שתקפוץ ממנה לשובך באמצעות הכותל בלי שיהוי. וק"ק מנ"ל לרבינו והרא"ש והרי"ף שם והרמב"ם וגם בש"ע לא כתבו אלא כל' המשנה וי"ל דבלא"ה אין מדרך השכנים לעשות זה שובכו על הכותל המפסקת ממש וזה להניח סולם שלו ממש על הכותל מפני שמונע בזה תשמיש חבירו שעל הכותל ויכולין למחות זה לזה משום התשמיש אף בלא היזק נמייה לגוזלות שבשובך מש"ה דקדק רבינו וכ' היה לחבירו שובך סמוך לכותל ולא כ' על הכותל וס"ל דבכה"ג נמי מיקרי גירי דיליה וכמ"ש וק"ל:
יד סָעִיף טז ואת הכותל מהמזחילה ד"א שם במשנה ופרש"י מזחילה כו' ע"ש: כתב הרמב"ם כגון שהחזיק במזחילה כו' שם בפ"ט דשכנים כ"כ בל' אחר ע"ש. ורבינו קיצר לשונו דלשם ונקט כלל דבריו: ומש"ר ול"נ כו' אף שאפשר לפרש שמ"ש הרמב"ם שהחזיק במזחילה ר"ל שהחזיק בזקיפת סולם בחצר חבירו וממילא החזיק בחצירו של חבירו במקום שהסולם עומד שם ולכנוס שם לא משמע ליה לרבינו לפרשו הכי אלא כפשוטו שהחזיק בהקילוח היורד מהמזחילה שם ועד"ר. ור"י דפי' דמיירי שקנה ממנו מקום כו' ר"י לטעמיה אזיל דס"ל דאין חזקה בלא טענת קנין או מתנה וג"ש דוקא אבל להחולקים דס"ל היכא דליכא היזק וגזילת קרקע בראה ושתק סגי וכמש"ר בשמם בסי' קנ"ג וקנ"ד גם לקמן בסי' זה ה"נ מפרשי לזה דאף אם לא סגי בחזקת המזחילה מצד עצמה מ"מ סגי לה כשראו שזקף הסולם וניקר המזחילה ושתק. וטעמא דהרמב"ם כ' המ"מ בשם הרשב"א דחזקת המזחילה קבעה חזקה לעצמה לכל תיקוניה דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת ואין כאן חזקת מים ודמיא לחלון העשוי לאורה שהיא ראיה להרחקת כותל ד"א בחצר חבירו ומזחילה נמי להרחקת ד"א עכ"ל עד"ר:
טו סָעִיף יז עשויה לחפור בה בורות פי' בית השלחין עשויה לבורות שצריכין להשקותה תדיר רש"י:
טז סָעִיף יח צריך להרחיק ו"ט כו' כיון שזה חפר בתחלה כדין שלא בהרחקה ואיכא דפליגי בהא ועיין בד"מ ועיין מ"ש בסמוך בתשובת רב מתתי' גאון: אפי' אם חפר בור בלא מים פי' בשעת חפירה לא היה מים אבל אח"כ באו לשם מים ועד"ר: ומש"ר ויסוד כל א' בורו בסיד לדעת הרמ"ה כו' כבר כתבתי בדריש' בסוף סי"ב דנראה לגרוס כאן בדברי רבי' לדעת הרמב"ם כר ור"ל לדעת הרמב"ם כו' שכ' בסי"ב בשמו דהחופר בור בצד כותל בנין דבעינן שירחיק ג"ט וגם יסוד בסיד וכ"ש בחופר בצד בור ע"ש שהארכתי בזה בטוב טעם אבל לא גרסי' לדעת הרמ"ה שהרי לא כתב רבינו בשם הרמ"ה לעיל דבעי' גם הסדת סיד כ"א בגומא עם מי רגלים דחמיצי וסריחי וק"ל:
יז סָעִיף יט צריך להרחיק כל שיעור הרחקה ע"ל ס"ס קנ"ד בדרישה מ"ש שם דלא דמי למוכר חצר ושייר הבית לעצמו דיכול הלוקח לבנות בחצר או להאפיל על חלונותיו דהמוכר דשאני הכא דמזיקו למוכר בידים מכח כל מרא מרפה לארעיה ע"ש מ"ש עוד: (כ כא) שאלה כו' כלל ק"ח סי' י' וע' במרדכי בפרק לא יחפור כי הביא שם תשובת מהר"ם מענין זה והאריך כו' ועיין בד"מ: היכא דלא הוה גירי דיליה כו' פי' וה"נ הא לא היו המים קולחין מיד לחצר שמעון אלא לאחר שנתרבו והוה כמו מימי דהעליון היורדין על התחתון היכא דאיכא מעזיבה שכ"ר בס"ז ומ"מ אסיק וכתב כיון דמיד כשמתאספין המים בוקעין ועוברין הוי כגירי דיליה: והיכא שאינו ידוע כו' עד"ר:
יח סָעִיף כד וכן מצאתי תשובה לרבי' מתתיה גאון כו' תשובה זה כתבה גם המרדכי פ' לא יחפור סי' תק"ב ע"ש: ראובן דאית ליה בירא פי' באר מים חיים: בצד מיצר שמעון כו' הל' דבצד משמע דראובן לא הרחיק כלל ואפ"ה לא הרחיק שמעון נפשו בתחילה כשחפר בית הכסא אלא ג"ט וכבר כ"ר היכן שהראשון לא היה צריך להרחיק צריך השני להרחיק ו"ט אלא שכתבתי שם שיש חולקים גם ל' בצד אינו מוכרע לומר שעל המיצר תוך ג"ט חפרו:
יט סָעִיף כה הא דתנן לא יחפור כו' פי' דנלמד מינה דסגי בג"ט: ולא בור סמוך לבאר שבאר מים חיים ובארות רפיא ארעיה ועבידי דמלחלחי ושואבות מים מזו לזו וצריכי הרחקה טפי אבל בורות מים מכונסים היו חצובים בהרים כו' כ"כ המרדכי ל' תשובה זו ע"ש: אבל בארצות אחרות דרפו ארעיהון כו' בס"א של דפוס ושל כתב וגם בתשובת הרא"ש והמרדכי שהביאו תשובה זו בכולן כתוב אבל בארות במקום בארצות ונלע"ד דהיא היא דלא בא כאן אלא לדקדק מדקתני בור סמוך לבור ולא באר מים חיים סמוך לבאר ש"מ דשיעור ג"ט דקתני לא איירי אלא במקום הרים כמו בא"י דהוי קאי התנא התם ולא היו שם בארות ולכן סגי בג"ט משא"כ במקום שיש בארות דהיינו בשאר ארצות צריך להרחיק טפי וכן בש"ע לא חילק בין באר לבור אלא בבור אם היא חפורה במקום הרים או לא ע"ש סכ"א אלא שק"ל למה לא סיים בתשובה זו דצריך להרחיק אפילו באר מים חיים מבאר מים חבירו טפי מג"ט כיון דעבידין דמתלחלחים ונלע"ד דאה"נ דס"ל דצריך להרחיק טפי מג"ט והא דלא הזכיר זה בכל סימן זה הוא משום דל' משנה נקט וכן מוכח ל' המרדכי שהבאתי בסמוך שכתב שבאר מים חיים ובארות מתלחלחים ורפים כו' צריכין הרחקה טפי אבל בורות דחצבי בהרים סגי בג"ט אבל ה"ה מבאר צריך להרחיק טפי מג' טפחים ולפי ראות הדיין ולפי שב"ה צריך הרחקה טובא נ' אמה נקטינה לבבא בפני עצמה בפירוש וגם משום שהוצרך להשיב על השאלה שהיה המעשה בב"ה נקטינהו וגם לפי שלא מצאנו בו בהדיא שנתנו בו חכמים שיעור מוגבל לכך סתם וכ' דצריך הרחקה טפי ולא פי' כמה וי"א דמש"ה לא נקטה בפירוש משום דסתם בארות מים חיים עמוקים והמים הוא בעומק הבאר ואף אם שם בעומק ירפה המים להארץ ויקוו מזה לזה אין הקפדה דבלאה"נ המים קוים שם מכל הצדדים ואף אם יפול שם כל הכותל שביניהם אין קפידא בזה כולי האי שלא יחפרו להן המים משא"כ בבור סמוך לבור או בור סמוך לבאר: ועל המזיק להרחיק את עצמו והיינו מטעם הרא"ש הנ"ל דמחשב כגירי דיליה וק"ל: וכ"כ רב עמרם כו' אשיעור נ' אמה מביא ראיה אבל מ"ש שלא יוכל לומר החזקתי א"צ ראיה דס"ל דכל ניזקין גדולים דומים הם לקוטרא וב"ה: דלא נגדי שורייני מן טעמא דב"ה ולרווחא דמילתא כו' כצ"ל ושורייני לשון משרה ור"ל מעיין וכן בערוך הביא משרה בערך שר ופי' עד שלא ימשכו מתונתא ולחות מטעמא וריחא דב"ה לבירא דיליה ויש לפרש אותו מלשון שורייני דעיניה בליבא תליא שפירשו קצת מפרשים ל' גיריה א"נ לשון הבטה ור"ל שלא ימשוך שום הבטה ומישוש מטעמא דב"ה:
כ סָעִיף כז מרחיקין האילן כו' שם דף כ"ד שטעם הרחקה זו משום נוי העיר וכמש"ר בסמוך: וחרוב ושקמה נ' אמה משום שענפיה מרובים ר"ש: קוצץ בלא דמים משום היזקא דרבים: קוצץ ונותן דמים פי' קוצץ תחילה ואח"כ נותן דמים ובגמרא שם מפרש הטעם משום דקדירה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי כלומר אם באת להמתין עד מתן מעות יעמוד זה לאורך ימים דבני עיר סומכין זע"ז ובעל האילן רוצה בכך לפיכך יקוץ תחילה הוא ויגבה אח"כ מעותיו בב"ד: ספק איזה קודם כו' בגמרא פירש הטעם כיון דאף אם ודאי אילן קודם צריך לקצץ אלא שנוטל דמים ספיקו נמי אמרינן ליה קוץ וכשבא לגבות דמים אמרינן ליה זיל אייתי ראיה ושקול: משום נוי העיר משום שנוי הוא לעיר כשיש רחוב פנוי לפניה: ומש"ר לפיכך אין דין זה נוהג בח"ל וכ"כ המ"מ בפ"י דשכנים וכ' דבח"ל אפי' בעיר שרובה ישראל אין אנו חוששין לנוי העיר:
כא סָעִיף כח מרחיקין גורן קבוע כו' שם במשנה ועד"ר שם כתבתי והוכחתי דמדסתם רבינו ולא כ' פי' דגורן קבוע כדאיתא בגמרא ש"מ דס"ל דלא עלה אותו הפי' לדינא וס"ל דלא הצריכו הרחקה אלא למי שקובע גורנו שהוא מקום היזק משא"כ כשבא לזרות בעראי סמוך לעיר או בשלו דלא הצריכו ליה שום הרחקה אפי' זורה ברחת ועד"ר: ולא יעשנו בתוך שלו לכאורה נראה דקמ"ל בזה דל"ת דוקא סמוך לעיר שהוא מקום שהוא משותף לכ"ע הוא דצריך להרחיק משא"כ בתוך שלו קמ"ל אבל זה אינו דהא במרחיקין השובך מן העיר כו' ולא יעשנו בשלו כו' דבסמוך סל"א דאיתנייא שם במשנה שלפני זו ושם כתבו התוס' דר"ל ברחוק מן העיר בין השדות כו' וכתבו צריכותא למה ליה לתנא למיתני ולא יעשנו בשלו כיון דכבר תנא דירחיקנו מן העיר וכמ"ש לשונם בסמוך לכן צריך לומר דגם כאן ה"פ בתוך קרקע שלו אע"פ שאינו במקום שיזיק בני אדם כמו בשדה ומשום שהמוץ מזיק הזרעים כן משמע מל' פירש"י במשנה ע"ש. ובבבא ג' קמ"ל דאפי' היכא דאין זרעים חיישינן להיזק הנטיעות והניר ונטיעות שכתבו שם בברייתא קתני שצריך להרחיק ממקשואין ומדלועין ופי' רש"י נטיעה שהקשואין והדלועין גדלין בה וניר פירש"י הוא חרישה שחורשין בימי הקיץ ואין זורעין בו עד ימות החורף כדי שימותו שרשי הקוצים והעשבים וכמ"ש נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים והיזק נטיעות היינו שהמוץ בא בלב הפרח ומייבש ליה והיזק ניר לפי שמרבה לו זבל ושורף ומרקיב הזרעים שיזרעו בו אע"פ שזבל משביח הקרקע ריבוי זבל מזיק ודוקא בגורן שייך לומר לא יעשנו בתוך שלו אבל בדין הרחקת אילן מן העיר לא שייך לומר בתוך שלו סמוך לעיר דהא מגרש העיר אלף אמה ורחוק מן העיר בתוך שלו ג"כ פשיטא דמותר אי מרחיק כשיעור הרחקת אילן משדה חבירו כמפורש בסמוך סל"ה וק"ל:
כב סָעִיף כט (ל) מרחיקין הבורסקי כו' משנה שם דף כ"ה ז"ל מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר נ' אמה ואין עושין בורסקי כו' ופי' רש"י והנ"י כולהו משום ריח רע ואין שם במשנה כבשונות ודבורים ונראה דמ"ש אין עושין בורסקי כו' בורסקי דוקא קאמר ולא לאינך דאל"כ ק' למה חזר ונקט במשנה בורסקי הול"ל סתמא ואין עושין אותן אלא למזרח העיר והוה קאי אכל הני דקתני לפני זה גם רבינו ושאר פוסקים לא כתבו האי דינא אלא אבורסקי והטעם משום שהוא מסריח ביותר ומה"ט נקטו רבינו ברישא וכ' מרחיקין הבורסקי כו' דרך לא זא"ז ותנא דמתני' נקט בורסקי באחרונה כדי לכתוב עליו דאין עושין אותו אלא למזרח העיר ושפליגי בזה כמ"ש שם במשנה וק"ל: הכבשונות משום העשן: אלא למזרח העיר לפי שכל שאינו אותו הרוח בא לפורענות היא מנשבת בנחת לפיכך אינה מביאה הרוח לעיר רש"י ותוס' כתבו שרוח מערבית שהיא כנגד מזרח היא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר. והרמב"ם בפ"י דשכנים כתב שהטעם הוא מפני שרוח מזרחית חמה ממעט' ריח עיבוד העורות:
כג סָעִיף לא (לב) מרחיקין השובך כו' משנה שם דף כ"ג: ולא יעשנו בתוך שלו ג"ז שם וכתבו התוס' שם ז"ל ולא יעשה שובך בתוך שלו ברחוק מן העיר בין השדות ואיצטריך למיתני תרווייהו דאי תנא רישא להרחיק מן העיר התם דוקא מרחיק מפני שתבואות העיר מגדלות הן בחצר הן בגג אבל תבואות הנזרעות בשדה ומכוסות א"צ להרחיק ואי תנא סיפא משום דבשדות שכיח תבואה משא"כ בעיר כולי האי אימא לא צריכא עכ"ל. ור"ל דבסמוך לעיר ליכא למיחש ג"כ לתבואה שבשדות כי השדות רחוקות מן העיר אלף אמה וטפי מנ' א"צ להרחיק דבנ' אמה מלא כרם יהו גמרא שם. וז"ל נ"י ולא יעשנו בשלו אע"פ שיש לו סביב השובך גינות הרבה שיכולין לאכול משם עכ"ל:
כד סָעִיף לג ואם לקחו כר נראה דה"ה בגורן ובורסקי וכל הני דלעיל אלא משום דבהאי דינא מיתנייא במתניתין והיא משנה ראשונה כתבו ליה גם רבי' אהאי דינא:
כה סָעִיף לה (לו) היו לחבירו אילנות סמוך למצר כו' שס דף כ"ו לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד"א א' גפנים וא' כל אילן ובגמרא שם תנא ד"א שאמרו כדי עבודת הכרם ומסיק דאמר שמואל דשיעור ד"א היינו דוקא לבני א"י שמחרישתן היתה ארוך ד"א מפני שארץ הרים היא אבל בבבל דלא היתה אלא ב"א א"צ להרחיק אלא ב"א לכן כ"ר סתם שירחיק שיעור מחרישה בכל מקום לפי ארכה. ומ"ש כדי עבודת הכרם פי' רש"י שהיו רגילין לחרוש סביב אילנותיהם ומש"ה צריך הרחקה שיעור המחרישה שלא יצטרך לדרוס על שדה חבירו הסמוכה לו (ובמשנה פירש"י בין שהיה שדה חבירו שדה לבן או שדה אילן צריך להרחיק) וכ' הב"י וממילא נלמד מינה דכשאין דרכן לחרוש סביבו כלל דמותר לסמוך לגמרי וע"פ הדברים האלה היה נראה לכאורה דמש"ר צריך להרחיק ממנו כו' ר"ל ממנו מסוף שדהו של חבירו ולא קאי ממנו אאילן של חבירו הנזכר דהא אסור לדרוס אשדה חבירו כלל ועוד דאי קאי אאילן הול"ל צריך להרחיק מהן בלשון רבים כמו שהתחיל באילנות לשון רבים גם משמע דהרחקת ד"א אינו תלוי במה שיש לחבירו אילנות בשדהו דהא בלה"נ צריך להרחיק כדי שלא ידרוס על שדה חבירו וראיה לכל זה הוא ל' הברייתא דמייתי שם על המשנה דקתני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו כו' דשם לא נזכר אלא שדה חבירו וממנו עליה קאי אבל מהמשנה אין ראיה דהמשנה סיימה וקתני א' גפנים וא' שאר אילנות ומפרש הגמרא דר"ל הן דבא לסמוך בשדהו אילנות וחבירו נטע ג"כ כבר אילנות בשדהו וכן בגפנים. ומיהו צ"ע דרבי' והרמב"ם פ"י דשכנים לא הזכירו הטעם משום דאסור לדרוס בשדה חבירו אלא משמע מדבריהן דטעם ההרחקה הוא דמיירי דבשדה חבירו מצא אילנות נטועים ומימים רבים במיצר שדהו דבכזה אוקמינן אחזקתו שבהיתר וברשות נטעם (דומה למש"ר לפני זה בדין שובך שטוענין ללוקח כו') ומש"ה צריך זה הדר בצידו להרחיק כל שיעור המחרישה כדי שלא יזיק לחבירו זה שנטע כבר והחזיק בנטיעותיו לחרוש סביבותיהן וליכנס בשדהו של זה שיעור מחרישה ומ"ש צריך להרחיק ממנו אאילן של חבירו קאי וכן הוא מוכח מל' הרמב"ם דלשם דכתב אם בא ליטע גפנים בצד גפנים כו' צריך להרחיק כו' ור"ל אף אם בא לסמוך ואינו חש על אילנו שלא יהיה יוכל לחרוש סביבו דהא אילן שבצידו יעכבהו מלחרוש מ"מ צריך להרחיק בשביל אילן חבירו ופירשו כן דקאי אסמיכת אילנות מדסיים המשנה א' גפנים וא' כל אילן וכנ"ל וקיצור ל' הברייתא הנ"ל מתפרשת כל' המשנה וניחא להו לפרש כן דאם משום שלא יראה על שדה חבירו כמשמעות פרש"י נצטרך לדחוק במה שסיים המשנה וקתני א' גפנים כר אבל לפי מ"ש הרמב"ם ורבי' א"ש וע"ד שיתבאר. גם קשה דא"כ למה קתני לא יטע כו' דהא בנטיעה אין איסור והול"ל הנוטע בצד שדה חבירו: ומש"ר אבל אם בא ליטע כו' עד כאשר יפריחו כו' שם עובדא דרבר"ח דהו"ל דקלי אצל גפנים דרב יוסף ברחוק ד"א כשיעורא דמתני' וא"ל רב יוסף ה"מ דסגי בהכי בין אילן לאילן או גפנים לגפנים אבל בין אילן לגפנים בעי טפי וע"ז כתב הרא"ש שם ז"ל ואף ע"ג דקיי"ל הלכה כר' יוסי הא אמרינן מודה ר"י בגירי דיליה והאי נמי גירי דיליה הוא דכשרואה בעל האילן העופות יושבים על האילן מפריחן והולכין ויושבין על הגפן (שכן נוח להם לפרוח מן האילנות שהן גבוהין לגפנים שהן נמוכין ולכן כתב הרא"ש שם לפני זה דכ"ש דצריך להרחיק טפי בשדה לבן) וצריך להרחיק לפי האומד כאשר יפריחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוחו עכ"ל הרא"ש. ונ"ל דה"ק דבעי אומד שיכולין לשוט וצריך להיות ההרחקה שירחיקו האילן יותר משיעור שיטתן דכשיבואו לנוח לא יגיעו להגפנים וכן יתפרשו דברי רבי בסברתו הראשונה שהיא כדברי הרא"ש וק"ל. והר"י הלוי פי' דהאי טפי היינו ד"א לפי שרבא בר רב חנן ורב יוסף בבבל היו וא"כ והא ארחיקי לי דקאמר היינו ב"א כדין הרחקת בבל והשיב לו ר"י ה"מ דסגי בב"א בין אילן לאילן אבל בין אילן לגפנים בעי טפי כלומר בעי ד"א כמו מאילנות לאילנות בא"י מיהו בד"א סגי כ"כ המ"מ לדעת ר"י הלוי בשם הרי"ף וכן פירשו רבינו אבל נ"י נסתפק לדעת ר"י הלוי אי ד"א דקאמר לבד מב' לבני בבל וד' לבני א"י דהו"ל לבני בבל ו' ולבני א"י ח' ע"ש. והר"ר יונה מפרש כיון דרבא בר"ח הקשה לר"י ממתני' דתניא אחד גפנים ואחד אילנות כו' והשיב לו ר"י אבל אילן לגפנים בעי טפי משמע טפי משיעור המתני' ומדסתם ולא פי' כמה מסתבר ליה דג"כ אשיעורא דמתניתין קאי ור"ל בעינן טפי דהיינו עוד שיעור כזה דהיינו ביחד ח"א ומטעם ששיטת העופות מסתמא כ"כ הוא וממילא אין חילוק בין בבל לא"י ודומה כזה כ' ג"כ הב"י ע"ש ודוק: שגם אילנות א"צ להרחיק אלא ד"א לכאורה נראה דלא ס"ל הטעם דבעי' להרחיקו טפי משום דהאילן הוא גבוה וישוטו לגפנים שהן נמוכים דא"כ בד"א לא הוה סגי ועמ"ש בסמ"ע: ומ"ש רבינו יונה והיכא דלא ידע דיינא לשעורי ר"ל דאינו יכול לשער שיעור שיטת העופות קודם שינחו וק"ל:
כו סָעִיף לז היה אילן של חבירו נוטה לתוך שדהו כו' עד כדי שיהא הגמל ורוכבו עובר שם דף כ"ז ע"ש: ופי' מרדעת הוא מלמד בקר וכדי שלא יעכבוהו מלהוליך מחרישתו שם אבל טפי לא יקוץ. והא דכתב בסמוך בשם גאון שכל הענפים הנוטים לרשותו שלו הן היינו דוקא באילן העומד על המיצר בשוה ממש שהשרשים קצתם בגבול זה וקצתם בגבול זה והענפים נוטים לגבול א' מהן אבל הכא שכל שרשי אילן הם ברשות של חבירו לא וק"ל: והטעם שבחרוב ושקמה קוצץ כל הנוטה מפני שצלתם מרובה וקשה לשדה: קוצץ הכל אף בשאר מיני אילנות מפני שהצל רע להן שמשקים אותם תמיד ואחר ההשקאה צריכים לזריחת שמש עלייהו: ומש"ר או לתוך שדה האילן כו' כ"כ גם הרמב"ם בפ"י דשכנים וז"ל המשנה שם בית השלחין כל האילן קוצץ הכל כן הוא גירסת רש"י כל בלא וי"ו ופי' כל האילן אפי' אינו חרוב ושקמה כשנוטה לבית השלחין קוצץ הכל וגירסת הרמב"ם ורבי' (גרסי') וכל האילן בוי"ו ור"ל או שנוטה לשדה בית האילן קוצץ הכל בכל מיני אילנות וכ"כ הב"י והכ"מ ע"ש:
כז סָעִיף לט וכתב הרמ"ה וה"ה גבי זיז כו' הא דהוצרך רבי' לכתוב כן בשם הרמ"ה אע"ג דכתבה כבר הרי"ף שקדמהו וכמ"ש בתשובת הרא"ש שמייתי רבינו אחר זה בשם הרי"ף וגם יש לדקדק עמ"ש הרמ"ה וה"ה כו' דמשמע דנלמד מדין אילן הנוטה הנ"ל דהוא בס"פ לא יחפור והרי"ף בלא"ה כ"כ בס"פ ח"ה אלא שהמ"מ כתב דלמדו מאילן הנוטה דפ' לא יחפור הנ"ל וי"ל משום דהרי"ף לא החליט דבריו להתיר אלא כתב בס"פ ח"ה דאיכא מאן דאמר כן משא"כ הרמ"ה דכ' דבריו בפסיקות והרא"ש בתשו' דכ"כ בשם הרי"ף ה"ק אפי' למ"ש הרי"ף דעה להיתר מודה בהא דמאפיל. א"נ מייתי דברי הרמ"ה משום דהוא כתב בדבריו דאפי' לר"ה יכול להוציא. וע"ל בדברי רבי' סי' תי"ז שם כתב דין הוצאת זיזין הנזכר בפח"ה לאיסור ודוקא היינו היכא שאין גמל ורוכבו יכולין לעבור תחתיו ושם מחלק אפי' היכא דמאפיל בין בני מבוי דמהני נטילת רשות מהם ובין הוציא לר"ה דאסור בכל ענין ע"ש:
כח סָעִיף מ שאלה לא"א כו' בסוף כלל ק':
כט סָעִיף מא (מב) תשובה לגאון כו' עד ושרשיה בתוך כותלו של לוי הוצרך לכתוב שהמעשה היה שהשרשים היו בתוך כותלו של לוי דאל"כ לא היה יכול להביא ראיה מהא דאמר רב הנוטה לכאן לכאן דשם הוכיחו התוס' דמיירי דוקא באילן העומד על המיצר והשרשין מתפשטין בשוה לגבול שניהן שאל"כ הכל מודים דשדינן הנופים בתר השרשים ע"ש בהמקבל דף ק"ז ע"א וכ"כ ג"כ הרא"ש ונ"י אבל השתא שהשרשים נכנסים בתוך כותלו של לוי הרי הוא עומד על מיצר שניהן וק"ל: הכא הלכתא כרב כן ס"ל להגאון אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו גם בזה הלכה כשמואל וכ"כ רבי' בס"ס קפ"ז והא דכ"ר כאן לתשו' הגאון משום דס"ל כוותיה מטעמא קמא שהתורה נתנה רשות לניזק כו' אבל לא מטעמא בתרא דאין הלכה כרב גם מטעמא בתרא שייך קצת די"ל דלשמואל יכול לקוץ מהענפים כשיעור ענפים שאוכל מהן פירות כיון שיש לו היזק מהן אלא שאינו יכול לקצוץ הכל ועיין מ"ש עוד מזה בס"ס קס"ז והיותר נראה דל"פ בזה אי הלכה כרב מדלא אשתמט בשום פוסק לכתוב פלוגתא בזה וגם קיי"ל דהלכתא כשמואל בדיני ועוד דא"כ דפליגי בהלכה ק' למה ליה להגאון להשיב תחילה מהסברא דמותר לקוץ כיון דקים ליה לגאון דהלכה בזה הדין עצמו כרב דמותר לקצצן אלא ודאי נראה דגם הגאון ס"ל דהלכה כשמואל בדיני אלא שהשיב לפי זמנו שמצרני בני דורו נהגו כרב ומנהג עוקר הלכה דבפלוגתת רב ושמואל לא נזכר מנהג בני מצרא והשתא א"ש דרבינו הביא כאן כל דברי הגאון דהכל מודים בזה דאם נהגו בני הדור כרב דכן צריכין לעשות ע"פ המנהג וכמש"ר בס"ס רל"א דהרשות ביד בני העיר לתקן ביניהן מה שירצו והשתא א"ש דהשיב הגאון תחילה ע"פ הדין ואח"כ כ' (כו') לפי המנהג ולק' בס"ס קס"ז כ"ר הדין היכא דאין מנהגם קבוע ודוק ועד"ר:
ל סָעִיף מג היה חופר בור בתוך שלו ומצא שרשי האילן כו' שם דף כ"ו ע"ש: ואם הם רחוקים כו' דלצורך יניקת האילן אין צריך אלא ט"ז אמה לכך עד ט"ז אמה הוא כגוף האילן והן של בעל האילן ולא יותר רש"י: עד כדי עומק ג"ט שהוא כדי צורך עומק המחרישה: אלא חורש ופגע כו' עד ג"ט קמ"ל בזה דאינו קוצץ אלא כדי עומק ג"ט א"נ קמ"ל דל"ת דוקא בחופר בור דהשרשים מקלקלין כותל הבור הוא דקוצץ אבל בחורש דיכול לזרוע בצד השרשים לא יקוץ כלל קמ"ל:
לא סָעִיף מד היה לחבירו כו' שם דף כ"ה ופליגי שם רבנן ורבי יוסי במשרה וכרישין וחרדל ע"ש ובגמרא דף י"ח דר"י מתיר בשלשתן וסבר דעל הניזק להרחיק את עצמו אם לא היכא דהוה גירי דיליה וכמ"ש בסמוך. ורבותא קמ"ל רבי' דאפי' אם הירק הזה שם כבר אפ"ה מותר לעשות משרה כו' וכן בדבורים ובצלי'. ולענין הרחקת ג"ט משרה מירק נראה דהיינו דוקא כשהירק היה שם תחילה לדעת ר"ח ור"ת והרא"ש דבסמוך סמ"ז ומ"ח אם לא ששדה חבירו עשויה לירק דאז אפשר לדמותו לשדה העשויה לבורות דמחשבינן כאילו כבר נעשה הבור ועד"ר שם: מותר לו לעשות אצלו בסוף שדהו משרה מים ששורין בו פשתן אע"פ שנבלעים בארץ והולכין ומפסיד הירק: ובלבד שירחיק ג"ט כו' נראה דלא מטעם המשרה לחוד בעי הרחקת ג"ט אלא בצירוף טעם כרייתו לבור המשרה והו"ל כדין בור דעלמא דצריך להתרחק מבור חבירו ג"ט מכח ב' טעמים יחד דהיינו משום דבכרייתו להבור בכל מרא ומרא מרפה לארעא ואח"כ באים לתוכה מים ומתלחלחים העפר ומתקלקל כותל הבור וכמ"ש התוס' ר"פ וכתבתי ל' בדרישה סי"ח כן נמי בירק כשכורה בור המשרה בצדו בתוך ג"ט להירק בכל מרא ומרא מרפה לארעא ובאים מי המשרה ומלחלחים ונכנסים שם ומקלקלים הירק (ובזה אפי' אין בור לחבירו בשדהו וגם אינו עשוי לבורות אפ"ה צריך להרחיק משם הירק) ודוקא מי משרה לאפוקי שאר מים שהם טובים לירק ואפי' במי משרה דוקא ג"ט דהן מחשבין גירי דיליה דמכח דהארץ כבר נעשה רפיא ע"י עד ג"ט נכנסו המים שם מיד ומקלקלים וכמ"ש אבל מה שנדחקים משם והלאה יותר ומקלקלים עד נ' אמה (שהרי מש"ה ס"ל לרבנן דצריך להרחיק נ"א) בהא ס"ל לר"י דלא מחשב גירי דיליה וק"ל. ומש"ה סיים רבינו וכתב ז"ל וטעמא משום שאין הניזק כו' הרי שנתן טעם להא דא"צ הרחקה יותר משיעור כו' ולא כתב טעם להא שצריך הרחקה שיעור בור אלא משום דהא פשיטא ליה כיון דכאן הוא כריית בור עצמו וטעמו אשר כבר כתב דינו לעיל בסי"ח אבל היכא דאין שם כריית בור כגון בכרישין וחרדל ס"ל לרבי' דא"צ הרחקה כלל וכמ"ש בדרישה ע"ש. ומשה"נ דקדק רבי' וכתב בכרישין וחרדל מותר לסמוך לו דמשמע סמוך לו לגמרי ובמשרה לא כתב מותר לסמוך אלא מותר לעשות ודוק. גם מוכח כן מדהתחיל רבי' וכתב דצריך להרחיק משרה מירק ג"ט משמע דבזה מודה ולא כ' פלוגתתו עם הרמב"ם אח"כ כ"א באינך תרתי וגם אמשרה וירק חולק כמ"ש הרמב"ם דירחיקנו ג"ט או מעט יותר דהאי מעט יותר הו"ל כאילו כתב לפי ראות הדיין כמה הוא מזיק בגירי דיליה ולפי טעמו דרבי' א"צ להרחיק כ"א ג"ט כשיעור הרחקת כורה בור. ולהב"י ק' דלא הול"ל תחילה הרחקת ג"ט במשרה וירק כיון דכתב אח"כ אדברי הרמב"ם דל"נ כן מהגמרא מיהו יש ליישב בזה בדוחק ולומר דגם ב"י סבר דרבי' מחלק בין משרה וירק לאינך מטעם שכתבתי ושאינו חולק על הרמב"ם והרי"ף אלא במה שכתבו הרחקה דג"ט גם בכרישין וחרדל ואין תמיהת הב"י כ"א למה כ"כ בשם הרי"ף ולא כ"כ בשם הרא"ש ואי משום דהרא"ש לא כ"כ כ"א במשרה וירק מטעם שכתבתי דמה"ט כ"ר דוקא במשרה וירק א"כ גם בשם הרי"ף לא הו"ל לכתבו די"ל דגם הוא דוקא במשרה וירק כ"כ ועד"ר ודו"ק:
לב סָעִיף מה אע"פ שמזיקין לבצלים אח"כ כו' שהם מפיגין טעם הבצלים רמב"ם: אע"פ שמזיק לדבורים כו' שאוכלים החרדל ומחדד פיהן ואוכלין את הדבש שלהן אבל דבורים לא חשוב מזיק לגבי חרדל כדאיתא בגמרא התם דגרעיני החרדל לא משכחין הדבורים לפי שהן בתוך השרביטים ואינה מציא לאכול אלא העלה פעם הראשונה ומשאכלה פעם ראשונה תו לא אכלה כיון שהוא חד לזה אינו מיקרי היזק דחוזר וצומח בשנה זו כן פי' נ"י והרמב"ם ז"ל כו' ואין נראה כו' כבר נתבאר דאינו משיג רבי' אהרמב"ם כ"א בכרישין ובצלים וחרדל ודבורים ועד"ר:
לג סָעִיף מו אבל כל שאר הרחקות כו' פי' כגון סמיכת גפת לכותל וכל אינך דכתב לעיל: חשבינן להו כאילו פי' אף על גב דלאו גיריה ממש הם מ"מ חשבינן להו גירי מטעם שאכתוב בדרישה בשם התוס' והרא"ש ונ"י ודומה לזה כ"ר בשם הרא"ש בתשובה ס"ך כ"א:
לד סָעִיף מז אבל לדעת רש"י ורי"ף כו' שמא יתעצל כו' עד"ר:
לה סָעִיף מט כי היכי דפטרינן כו' עובדא שם דף כ"ו: והוי אזיל רקתא ומזיק לאינשי פי' מוץ שמנערין מן הפשתן רש"י: וכן גבי אם סמך כו' ר"ל כמו שמבואר שם בגמ' דפטרינן לו משום דמחשבינן ליה לגרמא בעלמא ה"נ נלמד מהן שהדין כן בכל אינך והרא"ש חילק ביניהן כדמסיק: ומזיקתו הנמייה בגרמתו עי' ע"י שמעמיד שם סולם כמ"ש:
לו סָעִיף נ לפיכך לא חשיב מזיק אלא כצ"ל:
לז סָעִיף נא החזיק בא' מאלו כו' עד כתב הרמב"ם דין זה וגם דין השני שכ"ר בשם הרמב"ם כתב הרמב"ם בפי"א דשכנים ע"ש. ורבי' כתב דין זה ג"פ משום דבכל א' רבותא קמ"ל בס"ס קנ"ג כתבו ואיירי באותו סימן דמשתמש בשל חבירו שהוציא זיזין או דלף מים לחצירו או סמך קורותיו על כותלו של חבירו ולא מיחה והו"א מש"ה הוי חזקה מיד משא"כ בפותח חלון קמ"ל דין פתיחת חלון בסי' קנ"ד בסעיף ט"ו ואי מהא הוה אמינא דוקא חלון דעשייתו הוא לאור שנכנס לביתו מאויר ואור של רשות חבירו ושתק הוי חזקה משא"כ בדין סמיכות הללו שהדבר הוא ברשותו לגמרי קמ"ל דאפ"ה הוי חזקה מיד כשלא מיחה ושתק: ומ"ש כגון שמסייע עמו מיד נראה דר"ל מיד שמתחיל לסייעו ואפילו בתחילת בניינו הוי חזקה וכ"כ משום דבאידך כגון שראהו שעשאו בצידו ושתק לא הוי חזקה מיד עד שיוודע שחבירו ידע שהוא מזיק לו שהרי לא אמרו אלא לסתום לאלתר הוי חזקה וכ"כ ריב"ש כתבתי לשונו בסמ"ע סל"ה ע"ש אלא שס"ל להרמב"ם דכשיסייעו בפתיחת החלון הו"ל כסתימת החלון בפניו בלא סיוע ע"ש ודוק:
לח סָעִיף נב כגון שפתח חלון כו' ומש"ר לעיל ס"ס קמ"ב דפתיחת חלון לפניו לא הוי חזקה כ"כ לפי שיטת דברי הרא"ש וכמו שכתב אחר זה מיד: אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל שצריך ג"ש כו' והטעם כיון דאיכא ריעותא דאין שטרו בידו לא מהימנינן ליה במה שטוען שהחזיק ג"ש ואבד השטר וצריך לברר משא"כ להרמב"ם אע"פ שבפתיחת חלונו וכיוצא בו בעינן גם להרמב"ם שידע מהנזק ושתק וכמ"ש לפני זה מ"מ כיון דא"צ שטר לנזקין אלו ואין כאן ריעותא הולכים אחר זה שהוא מוחזק בו וכמ"ש בס"ס קנ"ו ע"ש:
לט סָעִיף נג (נד) יש נזקים כו' שם דף כ"ג: כדברי ר"ת שכל דבר יכול לסמוך הוא מה שכתב רבינו בשם רבינו תם בסעיף מ"ז ומ"ח ע"ש: ואם החזיק אחר כך כו' אפילו החזיק בהיזק זה שלש שנים וכמש"ר בס"ס זה: ומ"ש רבינו ודאי אין שום אדם מוחל עליו ק"ק למה לא כתב רבותא דאין אדם מוכרו דהא אף אם טען שקנהו ממנו בדמים לא מהימניה ליה אם לא שיש לו עדים ע"ז וכמ"ש בסעיף ס"א וי"ל דמשום דסיים וכתב וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולהרמב"ם בשאר ניזקין במחילה תליא וא"צ ג"ש מש"ה כ"כ וגם הרא"ש בפ' לא יחפור כ' האי דינא בשם הרמב"ם ע"ש:
מ סָעִיף נה פי' ר"ת דוקא קוטרא דכבשן וה"ה של נחתומין ולא אתא אלא לאפוקי תנור של יחיד וכדמסיק: ומ"ש וכן כירה כו' נראה דקמ"ל בזה דאפי' עשן כירה שמדליקים אש תוכו תדיר שמבשלין בו ונמצא עשונו תדיר יותר מבתנור של יחיד המיוחד לאפיית פת שאופה בו רק פעם א' בשבוע וק"ל: כיון דלא שהי קוטרייהו כו' והיינו דוקא בסתם בני אדם אבל באדם שידוע שאין יכול לסבול העשן בכל ענין יכול למחות כמעשה דרב יוסף שבסמוך ב"י: לאו תדיר הוא וכתב ב"י משמע מל' הרמ"ה דאי הוה תדיר אף דלא היה עשנו כ"כ גדול כשל כבשן אין לו חזקה וכ"כ בירוש' הביאו הרא"ש ז"ל לא אמרו אלא בעשן תדיר משמע דל"ש בין רב למעט כל שהוא תדיר אין לו חזקה וכל שאינו תדיר יש לו חזקה עכ"ל וכ"כ נ"י והביא ראיה ממש"ר כאן בח"מ ע"ש: ומיהו לכתחילה כו' הל' מגומגם דהיא הנותנת הואיל דאמר דאית ליה חזקה ממילא נשמע דיכול למחות דכל דבר שאינו יכול למחות לא שייך גביה חזקה וי"ל דאה"נ קאמר ובא ליתן טעם למילתא למה הוי חזקה ולא נימא דלא היה בידו למחות דכופין על מדת סדום כיון שאינו תדיר ע"ז כתב ומיהו כו' והו"ל כאילו כ' דמיהו בדלי"ת וכן מ"ש אחר זה ומיהו הא נמי לכתחילה כו' ג"כ פירשו כן: ועשן תדיר נמי כו' לא מיחייב לסלקו נראה דר"ל ולא מצי מחי ביה והא דקאמר נמי ר"ל שאינו בכלל נזקין דאל"כ הול"ל ג"כ וקיימא עליה חזקה כמש"ר לפניו ולאחריו אלא דלפ"ז ק"ק כיון דלא מצי מחי ביה למנ"מ לא הו"ל חזקה. והטעם דרוח שאינה מצויה אינו שכיח כלל וק"ל ודלא כרמ"י ע"ש:
מא סָעִיף נו ובה"כ פי' ר"ת כו' ר"ת קאי לפרש מ"ש בגמרא סתם דב"ה אין להן חזקה היינו משום שבימיהן היו כולן מגולין והיה להן ריח רע גדול וא"א לסבלו אבל שלנו שאינם מגולין אלא מכוסין יש להם חזקה: ומ"ש מכוסין בחפירות קושטא דמילתא קאמר שהן מכוסין דהואיל שהן חפירות בקרקע עושין להן כיסוי למעלה אבל ה"ה בלא חפירה כל שאינם מגולין יש להם חזקה כל שאין להן ריח גדול וכמ"ש אח"כ בשם ר"י הלוי והרמ"ה ואע"פ שאסור לקרות בהן ק"ש כמש"ר בא"ח סי' פ"ג שאני התם דאפי' ריח כל דהו מעכב. וי"מ מ"ש ר"ת שהן מכוסין בחפירות ר"ל כעין בתי כסאות דפרסאי שהזכיר רבינו שם בא"ח סי' פ"ג שהעוקא רחוקה מפי החפירה ד"א היתה ומתגלגל הרעי למרחוק ולכן דייק רבי' וכתב שהן מכוסין בחפירה כו' שע"י החפירה המעוקלת הן מכוסין אבל לא נ"ל דא"כ הו"ל לרבי' לכתוב דהן כמכוסין ולא מכוסין שהרי שם בא"ח סי' פ"ג הביא דברי רבא שאמר בתי כסאות דפרסאי הרי הן כמכוסין וכ' עליו דברי הר"י שכתב וב"כ שלנו אע"פ שהן מכוסין ש"מ דב"כ דפרסאי הן כמכוסין ממש ועוד דב"כ שהיו עושין בזמן ר"י היו עשוין כזמן ר"ת ור"י כתב שם ז"ל והני בתי כסאות שלנו כו' ש"מ דלא היה להן ב"כ דפרסאי וק"ל:
מב סָעִיף נז אבל אי אחזיק ועבד ב"ה כו' פי' המקום שיושב שם להוציא רעי נקרא ב"ה ומתחתיו הוא עוקא חפורה בקרקע וה"ה בלא עוקא מתחתיו נמי (דהא מבתי כסאות שלהן הנ"ל איירי דהיו מגולין ע"ג הקרקע) כל שהעמיד הכסא בארעא דחבירו ונכנס מביתו דרך פתח לשם הוי חזקה ונראה דפתח פתוח דרך ביתו דוקא קאמר דאז נראה הקביעות יותר משא"כ כשנכנס דרך מבוי לחצירו דחבירו. וי"א אדרבה דלרבותא כ"כ וכ"ש אי נכנס דרך מבוי לשם. וקאמר דאם העמיד הב"ה עם הגומא לביתיה דחבריה ויש לו פתח פתוח מביתו שהולך מביתו לשם על הב"ה (ומשום דל"ת היאך אדם עושה ב"ה שלו בבית חבירו מש"ה כ"כ דיש לו פתח פתוח לילך שם) ואח"כ אמר דל"ד זה אלא אפי' העמיד הב"ה בבית שלו והעוקא שמתחתיו הוא ג"כ בביתו אלא שהעוקא היא רחבה והולכת קצת לביתו דחבריה הו"ל נמי חזקה ועוקא פי' גומא דומה למ"ש חז"ל דכל חצר צריך לעשות עוקא מחזקת סאתיים שיטיל שם מי שופכים בשבת וכמש"ר בהל' עירובין סי' ש"ס ושע"ז ע"ש: ומ"מ אית ליה כו' אין להקשות מאי קמ"ל דהוי חזקה כיון שאינו מסריח והו"ל כטוען עליו בקרקע דעלמא שקנהו ממנו וי"ל דמיירי דהחזיק בה ג"ש בלא כיסוי והו"א דיכול הניזק לומר לכך לא עשיתי מחאה כי אמרתי אין חזקה לנזקין ולא ליהני ליה הכיסוי קמ"ל: ואי לא קמסלק לריחא פי' ואם אינו רוצה לגדרו ולבנות סביבו מחיצות לסלק הריח אלא שרוצה לשנותו מב"ה לדבר אחר א"נ ה"פ ואי אפי' אם מכסה אותו לא קמסלק לריחו ועדיין הוא מסריח וק"ל: דלב"ה אחזיק כו' נלע"ד דס"ל דדוקא היכא דיכול לכסותו שיסתלק ריחיה מחבריה אז אין עליו דין ב"ה וכאילו החזיק במידי אחרינא דמי והו"ל לזה למחות אבל כשלא יוכל לסלק מיניה ריחיה אמרי' ודאי לא קנה זה מעולם ולא מחיל ליה והאי דלא מיחה ביה עד השתא דסמך אדיניה דא"צ מחאה לב"ה ובודאי אם ראה שמשתמש במידי אחרינא הוי מחי ביה כדי שלא יחזיק ורבי' ס"ל כיון דמ"מ החזיק בגוף הקרקע הו"ל למחות דהחזקתו בגוף הקרקע הו"ל כאילו השתמש בדבר אחר:
מג סָעִיף נח כי ההוא דפאפי יונאי כצ"ל והוא עובדא שם דף כ"ה ע"ש: לפי שרב יוסף היה אסטניס אע"ג דמשמע דמשום הפסד הפירות היו מרחיקים י"ל דהעורבים לא היו אוכלים הפירות אלא הדם שבפיהם היו מקנחים בפירות תוס':
מד סָעִיף ס והיזק ראייה דחלון כו' כבר כ"ר בסי' קנ"ד סי"ז שפליגי בו הרמב"ם והרא"ש וחזר וכתבו בסי' זה כדי לכלול יחד הנזקים הגדולים ולפרש איזה יש לו חזקה לכ"ע וק"ל: כתב הרמב"ם והא דכ' לעיל בסמוך וכ' עוד הרמב"ם מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון י"ל דמיירי בחלון שאין בו היזק ראייה ועד"ר שנתבאר שם בסי' קנ"ד סי"ז. והחזקה הוא דאסור לבנות כנגדו. וב"י כתב דגם הרמב"ם ס"ל כהרא"ש שיש חזקה להיזק ראייה כשעושה מעשה וע"ל סימן קנ"ד סי"ז כתבתי בדבריו בדרי' וסתירתן:
מה סָעִיף סא כתב ר"ת כל נזק כו' אפי' הקנה לו בעדים כו' כ"כ שם בתוס' דף כ"ג בשמו ור"י כתב עליו דלא נהירא מדאמר שם אין להן חזקה משמע הא ראיה יש ע"ש: וקנין ג"כ צריך פי' אם מחל לו על ההיזק אבל כשמכר לו וקיבל דמי המכירה א"צ קנין דבמעות קונה דמחשב כקרקע דנקנית בכסף ומש"ר אחר זה ז"ל ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל דמשמע דגם מכירה צריך קנין נראה דמכר דומיא דנתן קאמר דלא קיבל עדיין דמי המכירה וק"ל:
מו סָעִיף סב וכ"כ הרמב"ם ז"ל פירוש וכן כתב הרמב"ם דמהני קנין אפילו בדבר שאין לו חזקה כו' ודלא כרבינו תם וגם נלמד מינה דקנין מיהא בעי מדכתב דצריך להביא על זה ראיה שקנה מידו משמע דראיה על המחילה בלא קנין ל"מ וק"ל: המחזיק בנזק שאין לו חזקה כו' אבל בדבר שיש לו חזקה כבר כתב לעיל בסמוך בשם הרמב"ם דהמחזיק נשבע ונפטר וק"ל:
מז סָעִיף סג ואפי' קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה כבר כ"ר בסמוך בשם הרא"ש דקנין ידוע מהני בכל נזקין ומ"ש ואפי' קנו והחזיקו ר"ל שטענו שקנו אותו אבל אין להם עדים ע"ז כ"א במה שהחזיקו והכי הוא הצעת דברי הרא"ש ורבי' דמתחילה כ' ואפי' אם טוענין הקצבים שקנו המקום כו' וגם החזיקו ל"מ להן טענתן מטעם דהא דאמרו חז"ל שאין חזקה לניזקין כאלו היינו אפי' קנו והחזיקו ור"ל שטענו שקנו והוא מדברי התוס' ריש דף כ"ג בד"ה והא אחזיקו להו כו' ע"ש והרא"ש ביאר דבריו כן בהדיא בתשובה ורבינו קיצר והשתא א"ש דכ' דקנו והחזיקו דבלא"ה קשה אי ידוע שקנאו לזה חזקה למה לי ועוד דסיים וכתב אין חזקתן חזקה דהול"ל אין קניינן קנין אלא ודאי מיירי באין הקנין ברור אלא שטוענין כן מכח הראיה שהחזיקו בו בלי מחאה וזה הפי' ברור ודלא כמ"ש הב"י ועד"ר:
א סָעִיף א והרשב"ם כתב ובס"א כתוב והרשב"א כתב כו' וכן כתב בס"י וכ"נ דהרי בפי' הגמרא שבידינו לא כתב מזה כלום ואדרבה מדכתב שם בפי' המשנה ששופתין על חלל הקדירה ל' על חלל משמע דס"ל דפיה למעלה ומיהו א"צ למחוק גירסת הספרים די"ל דרבינו מצא כתוב כן בפי' רשב"ם ומ"ש בפי' הגמרא שבידינו הוא פירש"י ולא פי' רשב"ם וק"ל: בין מלמעלה בין מלמטה סגי בג"ט לכאורה היה נראה לגרוס טפח ע"פ מ"ש הנ"י דמוכח מהירוש' דבכירה שפתחה מן הצד שיעשה טפח בין מלמעלה בין למטה אבל יותר נראה לומר דמ"ש סגי בג"ט ר"ל סגי בג"ט לכל היותר והיינו בכירה של נחתומין וכמ"ש בפרישה ע"ש ודוק: ול"נ לא"א ז"ל אלא תנורים שלנו כו' בפרישה כתבתי ל' הגמרא והירושלמי ושיטת פירושם ע"ש ונשאר עלינו לבאר כיון דבירושלמי קאמר בפשיטות דכשפתחיהן מן הצד שיעור דמעלה ולמטה שוים הן בכירה הן בשובך למה מצריך הרא"ש כולי האי בתנורין יותר מד"א גם משמע דס"ל דגם בתנורים שלהם שלא היו גדולים כ"כ היה מצריך ד"א אפי' בפתחיהן מן הצד דאל"כ אלא היה סבר כירושלמי דסגי בג' טפחים כשיעור דלמטה ודאי לא היה מפליג בתנורים שלנו הגדולים כולי האי משיעור ג"ט לשיעור יותר מד"א ואיך הרים ראשו נגד הירושלמי הנ"ל שמפורש בו דשיעורו בג"ט או בטפח. וליישב זה אציע לפנינו הצעה א' והוא שראיתי בירושלמי שם פ' לא יחפור ולא כתוב שם דברי הירושלמי הנ"ל אהאי משנה דלא יעמיד תנור או כירה כו' אלא אהמשנה דקתני מרחיקין את התנור שלשה מהכלייא שהן ד' מן השפה כתוב שם האיבעיא דהיה עושה כמין שובך מהו כו' ונראה דהרא"ש וסייעתו פירשו דאאותה משנה קאי האיבעיא ואפשר משום דשובך אינו עשוי בשיפוע רוחב למטה וקצרה למעלה אלא למטה ולמעלה שוה וקמיבעיא ליה אם טעם המשנה דכתב ג' מן הכלייא משום שהוא בתחתיתו של תנור ואין הלהב שולט שם ומש"ה סגי שם בהרחקה ג"ט מן הכותל שבצידו משא"כ בשפת התנור דשם הלהב יוצא מש"ה בעינן טפי הרחקה מן הכותל שבצידו וא"כ נאמר כן גם בכירה שבעינן הרחקה טפי למעלה מלמטה או נאמר שאין חילוק במה שהלהב יוצא כיון שהלהב יוצא לצד מעלה ולא נגד הכותל ומן הדין לא בעינן הרחקה טפי למעלה מלמטה אלא כיון שכל תנור הוא רחב למטה וקצר למעלה ממילא נעשה למעלה הרחקה טפח טפי משהוא למטה וכמשמעות ל' המשנה דקתני ג' מן הכלייא שהן ד' מן השפה דלשון שהן משמע שהוא ממילא כן וא"כ לפ"ז בכירה או בשובך שהן שוין למעלה ולמטה הרתקתן ג"כ שיעור א' להן וקאמר נשמע מן הדא ר' יודא אומר כו' וס"ל דמ"ש ר' יודא ובכירה טפח לא קאי אהרחקת מעזיבה או תקרה אלא אהרחקה מהכותל ומעלה ומטה דקתני ר"ל למטה סמוך לקרקעיתה ולמעלה בשפתה במקום שהלהב יוצא ופשט מינה לשובך. וסעד לדברי מצאתי בתוספתא דכתב שם ז"ל מרחיקין את התנור ג' טפחים מן הכלייא שהן ד' מן השפה ובכירה טפח הרי לפנינו דקתני שם האי ובכירה טפח אצל דין הרחקת התנור. ובזה מיושב נמי למה הביא הירושלמי דברי ר"י דאמר ובכירה טפח לפשוט מינה הא משנתינו הוא זה דבתנור בעינן תחתיו ג' טפחים ובכירה טפח אלא ודאי משום דמשנתינו דקתני ובכירה טפח קאי אלמטה אמעזיבה ובירושלמי בעייא ליה אהרחקה מן הכותל שבצידו. ואם כן אין סתירה כלל מהירושלמי הזה להרא"ש וסייעתו כנ"ל ואדרבה לפי מה שפירשתיהו משמע ממנו דס"ל גם כן דכירה פיה למעלה וכאשר הוא בגמרא דידן בפרק כירה כנ"ל. אלא שקשה לו דלפי זה דברי ר"י לא היו שוין דרישא בדין תנור איירי בהרחקת מעזיבה ובסיפא בכירה איירי בהרחקה מהכותל. מיהו גם לפי' רשב"א אין דברי ר' יודא שוין דבתנור איירי מפיהו ולמעלה ומש"ה לא נתן אלא שיעור מעזיבה ג"ט ובכירה איירי מפיה מהצד ודוק:
ב סָעִיף ו או שבנה עלייה לעשות האוצר ז"ל הגמרא שם בנה עלייה ע"ג ביתו מהו ופירש"י דעל בעל העלייה קאי שבנה עלייה על גגו דרגילים היו לבנות שם לאוצר. והנה רבי' פירשו פרש"י ושינה קצת בפירושו שלא כתב שבנאו על גגו וה"ט משום שרבינו בא למכתב דרך כלל לפי מנהג המקומות שדרכן לעשות מקום לאצור בו. אבל הרמב"ם בספ"ט דשכנים פירשו דקאי אבעל החנות הדר תחתונה שבא לבנות עלייה להפסיק בו בינו ובין האוצר אם מהני ומותר לפתוח חנות תחתיה אע"פ שהאוצר הוא עשוי כבר ע"ג וכ"כ המ"מ שם בשמו ע"ש. ועיין בב"י בד"ה ואפי' אם גילה בדעתו כו' שכתב ז"ל שם בגמרא בעי אביי כיבד וריבץ מהו ריבה בחלונות מהו אכסדרא תחת אוצר מהו בנה עלייה ע"ג ביתו מהו תיקו וצ"ע דלא מצאתי לא בגמרא (בדפוס בואלישנו) ולא ברי"ף וברא"ש ולא ברמב"ם ההיא בבא דעשה אכסדרה תחת האוצר וגם כמעט אין לו ענין לנדון זה ולקיים הנוסח דהב"י נראה לפרש דאיבעיא ליה אם עשה החנות של נחתומין באכסדרה שהחום יכול לצאת מכל צד תחת האוצר אם נאמר דא"צ להרחיקו בכה"ג או לא יקלקל:
ג סָעִיף ט כתב הרמב"ם כו' בפ"ט דשכנים כ"כ וז"ל המשנה ואת מי רגלים מן הכותל ג"ט ובגמרא דף י"ט ארבב"ח מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו דכתיב והכרתי לאחאב כו' והא אנן תנן ואת מי רגלים מן הכותל ג"ט התם בשופכין ת"ש לא ישפוך אדם מים בצד כותלו כל חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ג' טפחים התם נמי בשופכין ת"ש לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק ממנו ג' טפחים בד"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ושל צונמא מותר (ופרש"י אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש בטישטוש קרקע מותר אפי' בסמוך ממש. ואסיפא קאי בכותל אבנים תיובתא) דרבב"ח (וכתבו התוס' וליכא למימר דרבה בב"ח מיירי מצונמא חדא דהו"ל לפרש ועוד קרא קדריש ש"מ דלא מפלגינן עכ"ל) תיובתא ע"כ. וכתב המ"מ על לשון הרמב"ם שהביא רבינו ז"ל לשון המשנה מי רגלים ופירשו בגמרא שופכין ופירשו רש"י ואבן מיגא"ש ז"ל מי רגלים שמתקבצין בכלי שלא יהא שופך אותן בבת אחת וכוונת המחבר היא דוקא שיש שם גומא שנשפכין שם וכתבו ז"ל מהא שמעינן דשופכין דמיא בעלמא שרי שלא אסרו אלא כעין נברכת הכובסין דקוו וקיימי א"נ בחול שהדבר לח לפי שהלחלוחית אינו מתייבש מהרה אבל שופכין דעלמא עוברין הן לשעה ומתייבשין ואין חוששין להן ולפי דברי המחבר שפירש גומא שמתקבצין בה צ"ע למה אמרו דוקא מי רגלים שהרי בגומא קוו וקיימי הם ומסתברא דאפילו בכל מים יש להרחיקה וי"ל דאע"ג דקוו וקיימו כיון שאינו תדיר כמו כובסין א"צ להרחיק בשאר מים ע"כ. ובכ"מ כתב שם ז"ל מ"ש המ"מ ופירשו בגמרא שופכין כתב המגיה לפי סוגיית הגמרא לא נאמר חילוק זה של שופכין אלא לרבה בב"ח אבל אחר דאיתותב אין אנו צריכין לתירוץ ההוא ואפשר דרבינו סובר דמאחר דמתני' סתם קתני ולא מחלק בין כותל לבנים לכותל אבנים כמו שחילק הברייתא א"כ בכל כותל מיירי דבעי ג"ט והיינו ע"כ בשופכין עכ"ל. היוצא מדברים אלו דלדעת הרמב"ם שופכין המוזכר בגמרא היינו גומא והיינו דלא כשופכין הנזכר בדברי הרמ"ה דמשוה שופכין והשתנה. והנה קושייתו דהמגיה הנ"ל היא גדולה אלי ובישובו אין נחת לי דמנ"ל להרמב"ם לומר דמדהמשנה קתני סתמא כותל משמע ליה בכל ענין ולדחוק בפי' דמי רגלים דקתני סתמא במתני' לפרש דמיירי דוקא בגומא והסברא הוא איפכא לפרש מי רגלים בכל ענין וכותל בסתם כותל היינו של לבנים בפרט מאחר שמצינו דתנא דברייתא בתראה הנ"ל פירשו כן דהתחיל ותני לא ישתין בצד הכותל כו' וכתב עליו בד"א בכותל של לבנים כו' הרי דס"ל דסתם כותל הוא לבנים. ועוד דהא עכ"פ כותל דהמשנה לאו בכל ענין איירי דהרי בכותל של אבנים העומדת ע"ג צונמא א"צ הרחקה כלל ופרט מאחר שהרי"ף לא הזכיר חילוק זה ורבו ר"י מיגא"ש לא פירש כן בגמרא פי' שופכין ולכל הפחות לא הו"ל להרמב"ם למכתב כ"כ בפשיטות האי חילוק דגומא דבעי ג' טפחים אפי' בכותל של אבנים וג"כ קשה על הרמ"ה דכתבו גם כן בפשיטות. ועוד קשה על רבינו שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל וצ"ל הא דסגי בטפח כו' מאי וצ"ל דכתב דמי הכריחו לומר כן והול"ל וס"ל להרמב"ם האי חילוק דהא האי חילוק אינו מוכרח דדילמא בכותל אבנים אין חילוק בין גומא להשתנה בעלמא ואף אם יש חילוק מי הגיד דשיעורו ג"ט דילמא בב"ט סגי. ע"כ נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ודברי המ"מ הנ"ל בתירוץ נראה ומקובל המדוקדק מלשון הסוגיא הנ"ל להמודים על האמת והוא כי יש לדקדק על המקשן שהקשה מברייתא השנייה הנ"ל דקתני בה לא ישפוך כו' מאי עלתה על דעתו להקשות כי מאחר שכבר השיב לו התרצן על המשנה שהקשה ממנה לפני זה דקתני ואת מי רגלים מן הכותל דמיירי בשופכין אע"ג דלא נזכר בה לשון שופכין כ"ש שנוקי כן האי ברייתא דקתני בה בהדיא לא ישפוך וגם קשה על התרצן שהשיב לו וקאמר ז"ל התם נמי בשופכין מאי התם דקאמר דמשמע דאף דדוחק לפרש כן מ"מ י"ל דמיירי בהכי ובמאי נדחק באוקימתא זו בברייתא זו יותר מבאוקימתא ראשונה הלא כ"ש הוא כיון דקתני בה לא ישפוך כו' דמשמע שופכין הרבה ע"כ נראה דכוונת התרצן הויא דהמשנה איירי בלא האי קושיא דוקא בשופכין כי כן מוכח מיניה וביה דמדקתני בהמשנה מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת המי רגלים מן הכותל ג"ט הרי דקתני הרחקת מי רגלים דומיא דהרחקת הזרעים והמחרישה והרחקת הזרעים ומחרישה פשיטא ליה דאיירי אפי' בכותל של אבנים דזיל בתר טעמא דמרחיקין אותו משום שמתמוטט עי"ז היסוד וכדפירש"י כתבתי ל' בפרישה ולה"ט אין חילוק בין של אבנים לשל לבנים ואדרבה כל כמה שהכותל כבידה יותר בשל אבנים צריך להיות יסודה יותר קשה ומש"ה השיב לו התרצן בפשיטות מאי באת להותיב ממשנה זו על רבה בב"ח דאמר מותר להשתין הא בלה"נ צריכין לאוקמי המשנה דאיירי בשופכין כיון דגם בכותל של אבנים איירי דומיא דזרעים ומחרישה ומכח השתנה בעלמא פשוט דאין מתקלקל היסוד שנגרין משם קודם שיגיעו להיסוד ועכ"פ לא היינו צריכין להרחיק ג"ט והשתא אתי שפיר דחזר המקשן והקשה לו מברייתא דקתני בה לא ישפוך אדם מים כו' משום דס"ד דסתם ברייתא לא מתפרש בשופכין דאף ע"ג דקתני בה לא ישפוך מ"מ אינו מוכח דמשמע ששופך הרבה וגם אינו משמע דשופך בתוך הגומא איירי כ"א היכא דמוכח לפרשה כן ממקום אחר כמו המשנה דקתני מי רגלים דומיא דאינך וכמ"ש והתרצן השיב לו התם נמי בשופכין ור"ל אף שהוא דוחק לאוקמה כן מ"מ י"ל דמיירי בהכי ואין לך כח להקשות מיניה על רבב"ח מאחר דרבב"ח קרא קדריש. כן נ"ל ביאור הסוגיא ובזה נתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם והמ"מ הנ"ל דהא אף דאיתותב רבב"ח מ"מ מכח דקדוק זה דמי רגלים דומיא דזרעים ומחרישה קתני ע"כ המשנה איירי בשופכין וכמ"ש אלא שמחולקים המה בפירוש דשופכין שהשיב התרצן שלרש"י ור"י מיגא"ש אפי' בלא גומא מכח שנשפכין הרבה במקום א' מתקלקל היסוד ולהרמב"ם לא מסתבר למימר הכי דס"ל דגם שופכין הרבה נגרין וכלין קודם שיגיע להיסוד ויקלקלו אותו ומש"ה פרשוהו בגומא ובזה נתיישב כוונת רבי' במ"ש וצ"ל הא דסגי בטפח כו' משום דחילוק זה מוכרע וכמ"ש וזהו ג"כ טעמא של הרמ"ה שכתב דבגומא של מי רגלים צריך להרחיק ג"ט. ומ"ש הרמ"ה דבהשתנה או שופכין סגי בהרחקת טפח ר"ל שופכין בלא גומא וכמ"ש דסתם שופכין אין במשמעותן להתפרש בגומא אם לא היכא דמוכח כן מיניה וביה. ואפשר לומר דגם הרמב"ם והרמ"ה ס"ל דמה שהשיב התרצן התם בשופכין לא הוי כוונתו דפי' שופכין הוא גומא דאין במשמעותו כן אלא השיב להמקשן כמתמיה עליו מאי באת להשיב על רבב"ח דאיירי בהשתנה מהמשנה הא ע"כ צ"ל דהמשנה לא איירי אלא לכל הפחות בשופכין וכיון דאפקיה מסתמא נוכל לאוקמה על פי הסברא הנ"ל רמיירי דוקא בגומא. והשתא א"ש דל"פ הרמב"ם ורש"י ור"י מיגא"ש בפי' דשופכין דהם לא כתבו אלא פירושו דשופכין אבל לדינא יכול להיות דגם הם ס"ל כהרמב"ם והרמ"ה אבל המ"מ ס"ל כפירוש הראשון שכתבתי ודוק וע' מ"ש עוד בפרישה:
ד סָעִיף יב כתב הרמב"ם לא יחפור כו' הנה אכתוב לך מקום מקור הדברים וביאורן ומתוכן נעמוד על דברי רבינו מ"ש בסעיף זה ובסי"ח ועי"ז יסולקו תמיהות הב"י אשר אכתוב בסוף דברי. ל' המשנה כתבתי בפרישה ע"ש ולשון הרמב"ם שהביא רבינו הוא ברפ"ט דשכנים ע"ש. וכתב שם המ"מ על דבריו ז"ל לא יחפור כו' בגמרא מתבאר ומ"ש וסד בסיד לומר דתרתי הרחקה וסיד בעיא בגמ' ואמרו פשיטא דתרתי בעינן דאי ס"ד כו' ונדחה זה שם אבל כתבו המפרשים ז"ל דכיון דכך אמרו דפשיטא דתרתי בעינן הכי קיי"ל וזהו דעת המחבר עכ"ל המ"מ. והנה אמה שכתב המ"מ על דברי הרמב"ם שכתב לא יחפור בור כו' בצד כותלו של חבירו שהוא מתבאר בגמרא דפשטא דגמרא לא משמע דאיירי המשנה דחופר בצד כותל בנין רק בחופר בצד כותל בור וכמש"ר על דברי הרמב"ם ואף שמסיק רבינו וכתב דמ"מ מסתבר כו' היינו שצריך להרחיק ג"ט אבל מנ"ל להרמב"ם דבעינן גם הסדת סיד בחופר בצד כותל בנין ונראה דכוונת המ"מ במ"ש שמתבאר כן בגמרא שדייק כן מהגמרא שקאי שם אלשון המשנה ופריך ז"ל פתח בבור וסיים בכותל (ופרש"י פתח בבור לא יחפור סמוך לבורו של חבירו וסיים ותני אא"כ הרחיק מכתלו הול"ל אא"כ הרחיק מבורו דאילו מכתלו כותל הבנוי על גבי קרקע הוא) אמר אביי ואיתימא ר"י מכותל בורו שנינו (ופירש"י כלומר האי כותל דקתני כותל בורו הוא שאף הוא קרוי כותל) וליתני אא"כ הרחיק מבורו של חבירו ג"ט (ופירש"י וליתני כו' ואנא ידענא דמכותל בור קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו כו') הא קמ"ל דכותל בור ג"ט נ"מ למקח וממכר כדתניא כו' עכ"ל הגמרא והנה ס"ל להמ"מ דהרמב"ם דייק מסוגיא זו דהמשנה ס"ל דבכותל בנין ג"כ דיניה הכי דאל"כ אכתי קשה על התנא דתנא אא"כ הרחיק מכותל סתם כיון דלשון כותל בכל מקום פירושו כותל בנין הול"ל אא"כ הרחיק מכותל בורו ואנא ידענא ג"כ הנ"מ דכותל בור ג"ט דאל"כ לא הול"ל כותל כלל וכדפירש רש"י הנ"ל גם אין מדרך התנא למיתני ענין שאינו אתא לגופו כלל וגם אינו מכוון לפי הענין בשביל דבר אחר כגון זה דקאי אכותל בור ותנא כותל סתם דפירושו כותל בנין אלא ודאי גם לגופו אתא דס"ל דדין זה הוא ג"כ בחופר בצד כותל בנין דבעינן ג"כ הרחקת ג"ט וגם לסוד בסיד בכותל הבור ואפ"ה לא יכול להשיב ליה התרצן כן בקיצור משום קושייתו דכיון דהתחיל בבור הו"ל לסיים ג"כ בבור. זהו שיטת הרמב"ם ע"פ פי' המ"מ ונכון הוא (ולא כב"י דמלשונו משמע דגם להרמב"ם המשנה איירי מכותל בורו דוקא) ולהכי כתב הרמב"ם בדין זה דאיירי בחופר בצד כותל בנין וסד בסיד וממילא נשמע מינה במכ"ש דבדין כותל בור נמי צריך לסוד בסיד ולהכי כי כתב אח"כ באותו פ' דין י' דין כותל בור לא הזכיר סד בסיד לפי שסמך אמ"ש לפני זה בדין כותל בנין. ולא כמ"ש הכ"מ שם בישוב זה דס"ל להרמב"ם דדוקא כשהוא סמוך לכותל צריך לסוד בסיד מלבד ההרחקה כדי שלא תתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל בנין סיד זה אינו מעלה ואינו מוריד עכ"ל. וז"א דהא עיקר המשנה איירי בחופר בצד בור וקתני בה סד בסיד וק"ל אבל דעת רבינו הוא דכותל בור לחוד שנינו במתניתין וכפשטא דלישנא דגמרא ולקושיות הנ"ל לא חש רבינו כי שמא אינו רוצה התנא להאריך בלישניה למיתני כותל בור וגס מחולק הרא"ש ורבינו עם הרמב"ם בדין סד בסיד בחופר בצד כותל חבירו כי כבר כתבתי בשם המ"מ דדעת הרמב"ם הוא דאע"ג דהגמרא איבעיא לה אי וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן ולא איפשטא ס"ל להרמב"ם מדקאמר הגמרא תחילה פשיטא דוסד בסיד תנן דכן הוא גם כן לפי המסקנא אבל הרא"ש לא חש לזה וס"ל דהאיבעיא זו ככל איבעיות דממונא דלא איפשיטא דאזלינן בהו לקולא לנתבע וסגי בחד וא"כ אליביה מכ"ש בכותל בנין דלא בעינן וסד בסיד. ובמ"ש נסתלק תמיהת הב"י דתמה על רבינו למה לא כתב כאן דעת הרא"ש לענין סד בסיד די"ל דטעמו משום דלפי דעתו אין כאן מקומו דדין סד בסיד אכותל בור נשנה ודין כותל בור כתב בסי"ח ושם הביא דעת הרא"ש דבחד סגי ולהכי קיצר כאן וסמך אדלקמן וזהו שדייק רבינו וכתב ומ"מ מסתבר שצריך להרחיקו כו' הדי שהזכיר הרחקתו לחודא לא סד בסיד וכמ"ש בפרישה והב"י כתב בישוב קושיא זו ז"ל ע"כ ר"ל שהרא"ש סמך על פירש"י ופשט הגמרא דבעיא לא קאי אלא אהרחקה דגפת ולא אהרחקה דבור אבל ממש"ר בסי"ח נראה דהרא"ש קאי גם להרחקה דבור וצ"ע עכ"ל והנה לשון ישובו תמוה הוא בעיני ונראה דיש בו ט"ס וצ"ל לא סמך אפירש"י דרש"י פי' איבעיא ארישא ולא אמציעתא דהרחקת גפת וכמ"ש ב"י בשמו בהדיא בס"ח ע"ש והרא"ש פירשו (בה"א זה דב"י) אמציעתא ומ"ש ב"י ופשט הגמרא ר"ל גם לא כפשוטו דגמרא דסידר האי בעי' שם דף י"ט ארישא דמתני' אלא ס"ל להרא"ש דבעיא לא קאי אלא אהרחקה דגפת. וצריכין לדחוק לישובו זה דב"י מאוד דהא קשה דהגמרא משמע בהדיא דעכ"פ גם ארישא איבעיא ליה מדהשיב לו פשיטא דוסד בסיד תנן דאל"כ ליערבינהו כו' מדפשט ליה ארישא דוסד תנן ש"מ דאיבעייתו הוי ארישא ולהב"י הול"ל איפכא פשיטא דבסיפא או סד תנן דאל"כ הו"ל ליערבינהו ע"כ צ"ל דכוונת הב"י הוה דאע"ג דודאי האיבעיא איבעיא ליה גם ארישא מ"מ אחר שהשיב לו פשיטא דוסד בסיד תנן דאל"כ ליערבינהו אף שהגמרא חזר ודחה דל"ק למה לא עירבם מ"מ סברת התרצן דקאמר פשיטא גם הרא"ש ס"ל דקיים וכמ"ש המ"מ להרמב"ם וכנ"ל ולא בא אלא לדחות דלא תפשוט מהא גם להמציעתא דאו סד תנן מדלא ערבינהו ע"ז קאמר דהא דלא ערבינהו משום דלא דמי האי היזקא כו' ומ"ש הב"י דהרא"ש ס"ל דהא בעיא לא קאי אלא אהרחקת גפת ר"ל מה שכתב הרא"ש דהא בעיא לא איפשיטא זה לא כתב אלא אהרחקת גפת וק"ל כן נ"ל ביאורו. ואחר שנכנס לכל הדוחקים אכתי לא עלתה בידו כמו שהקשה לנפשו ממש"ר לקמן בסימן זה דהוא סותר דבריו והניח בצ"ע לכן לע"ד נראה העיקר הוא כמ"ש ולפ"ז לק"מ. ועיין מ"ש הב"י עוד בסעיף ח' ז"ל וכתב רבינו (אהרחקת גפת) או סד בסיד משום דגמרא איבעיא להו או סד בסיד תנן כו' ולא איפשטא וכתב הרא"ש הילכך אם עשה אחד מהן אין כופין אותו לעשות יותר וכ"כ הרמב"ם בפ"ט דשכנים וטעמא דכל ספק ממונא הוי קולא לנתבע ולפירש"י לא קאי האיבעיא להרחקת גפת כו' עכ"ל. צ"ל דדבריו הללו כתבם ע"פ הדוחק שכתב בישוב הנ"ל בסעיף י"ב דמדלא כתב רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם ש"מ דס"ל דלהרא"ש הבעיא קאי גם אהרחקת גפת ודלא כפירש"י דאל"כ ל"ל ומנא ליה לכתוב שהרא"ש ס"ל דהאיבעיא קאי גם אגפת ודלא כפירש"י דלמא ס"ל כרש"י וטעמא דרבינו דכתב או סד כמ"ש התוספות דשם פשוט להגמרא דלא בעינן תרווייהו. גם מלשון התוספות מוכח שם דס"ל דהאיבעיא לא קאי אלא ארישא. וכן משמע מפשטא דגמ' ול' הרמב"ם ודוק. וגם מ"ש ב"י בדבריו הנ"ל ז"ל וכן פסק הרמב"ם וטעמא דכל ספק ממונא כו' האי וטעמא לא כתב אלא לדעת הרא"ש דאילו לדעת הרמב"ם א"צ זה די"ל דהרמב"ם ס"ל דהאיבעיא לא קאי אסיפא וכדפירש"י וגם אי ס"ל דקאי גם אסיפא אכתי איכא למימר דהרמב"ם לטעמיה דכמו שכתב בהרחקת בור דבעינן תרתי מכח פשיטותו דהתרצן מדלא עירבם מכח האי דקדוק עצמו מוכח דבמציעתא בחדא סגי דהא פשט ליה ג"כ שם מהא דבמציעתא או סד תנן מדלא ערבינהו ודוק. וממ"ש נתבאר דגרסינן בסי"ח בדברי רבינו ויסוד כל אחד בסיד לדעת הרמב"ם שהצריך הרחקה כו' ור"ל הרמב"ם שהזכיר בסימן זה דהא כותל דעלמא הנ"ל נלמד מדין כותל בור לדעת הרמב"ם וכמ"ש ולא כספרים שבידינו שכתב בהו לדעת הרמ"ה כו' דלפי אותה הגירסא קשה לשון לדעת דקאמר דמשמע שכבר הזכיר זה בשם הרמ"ה ולא מצינו שהזכירו רבינו אלא לעיל גבי מי רגלים ומשם אין ראיה דמי רגלים שאני ודוק:
ה סָעִיף יג משום דוושא פי' שבהילוך שהולכים אצל הכותל נידוש הקרקע כו' אל' הגמרא שכתבתי בפרישה דקאמר מ"ט דדוושא דהכא מעלי להתם פירש"י ז"ל מה שדשין ברגל בין שני הכתלים תמיד מועיל לשני הכתלים להקשות קרקעות יסודות הכתלים ולא ימוטו עכ"ל משמע שמפרש מ"ש דוושא דהכא דר"ל דדריסה בענין זה הנדרסת בין שני כתלים הנסמכים זו אצל זו היא טובה להתם ול"ד להתם קאמר אלא גם לכותל הנסמכת היא טובה ומש"ה כתב רש"י טוב לשניהם אלא דהגמרא לא בא אלא לומר חיובו והאי גברא הסומך דבעי להרחיק ד"א כדי שיהא מעלי להתם. וכן פירשו הרא"ש וכתב ז"ל מ"ט דוושא דהכא מעלי להתם פי' ההילוך שדשין הקרקע ברגליהן אצל הכותל הנסמך עד ד"א מהני להתם לכותל האחר ורבותא קמ"ל כו' כמ"ש לשונו בפרישה. ולכאורה קשה על רבינו דמל' רש"י והרא"ש הללו משמע שמעליותא דדווושא היא דוקא כשנסמכין ב' כתלים ברחוק ד"א דאז שייך לומר דמתקשה הקרקע אצל הכתלים משום דאין להקרקע מקום לזוז מכנגדה משא"כ כשאין כותל כנגדה דאז אין הקרקע נתקשה ע"י הדישה אלא זזה משם מכנגד הכותל והלאה ורבינו לא תלה כלל (בקרקע) [בכותל] הנסמכת וגם מדלא כתב שיזהר שלא ירחיק הכותל שיבנה ג"כ יותר מד"א אלא שלא יסמכנה לה בתוך ד"א ש"מ דלא קפיד אלא שיהא לו מקום דריסה סמוך לכותל הראשון. וא"ל דלא באו אלא ליתן טעם למה הצריכו לזה להרחיק ד"א בשביל דוושא דחבירו ומש"ה כתבו שהוא למעלה לזה ולזה וכיון שהוא תיקון לשניהן מש"ה עשו תיקון זה אף אם לא יבקש זה הבא לבנות תיקון זה ובא לקרב ז"א דאכתי קשה דלא הו"ל לרש"י ולהרא"ש לתלות במה שדורסין בין שני הכתלים אלא הול"ל שכל מה שדורסין בד"א סמוך לכותל הוא טוב לכותל. וי"ל דזה פשוט לרבינו דדוושא מועלת גם בלא (קרקע) [כותל] הנסמכת דאל"כ לא הוה מקשה הגמרא אח"כ מאי איריא משום חלון בלא חלון נמי מחויב להרחיק משום דוושא דהא אם לא יבנה כלל לא יהיה לו מעליותא דדוושא גם מהא דרבא גופא מוכח כן דקאמר לא יסמוך לו כותל אחר אלא א"כ הרחיק ד"א משום דדוושא דהכא כו' דקשה הא אם לא יסמוך ולא יבנה הכותל כלל ג"כ לא יהיה לו דוושא אלא ודאי דוושא מהני גם בלא כותל הנסמכת לה ומה שפירשו רש"י והרא"ש המעליותא ע"י (קרקע) [כותל] הנסמכת משום שהם קאי אל' הגמרא דקתני מי שהיה לו כותל סמוך כו' ונפל ומשום רבותא נקט הגמרא הכי ללמדנו דאף ע"ג דנדוש ע"י הכותל הקדומה כבר היטב וכמ"ש הרא"ש ומש"ה סיימו ג"כ בזה וכ' דע"י הדריסה בין הכתלים הנסמכים מתקשה יותר משום דע"ז קאי ודוק: ואם העיר ישנה ז"ל המרדכי פרק לא יחפור י"ל האי חדשה וישנה כי ההוא דכתובות גבי תלוליות דמפרש חדשה תוך נ' שנה עכ"ל. ואני לא מצאתי שיעור זה גבי תלוליות בספרים שלנו דגרסי' בה שם דף כ' עד ס' שנה וכן הוא בהדיא במתני' דאהלות פי"ו בכל הדפוסים ועוד דר' יהודא פליג התם ואמר ישנה שאין אדם זוכרה וכתב רבינו עובדיה דהלכתא כוותיה. וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהלכות טומאת המת וצ"ע: ולהרמב"ם דרך אחרת בזה שכתב כו' בפ"ט כ"כ. וכתב על דבריו הראב"ד ז"ל לא מחוור לענין הגמרא שאם ראובן סמך לשמעון כמין גא"ם דהיינו מן הצד אמאי מקשה בגמרא וקמא היכי סמך והלא מן הצד ליכא משום דוושא ע"כ. וכתב עליו המ"מ ואין זו קושיא דמעיקרא כי מקשה וקמא היכי סמך הוה ס"ד דכותל ראובן לא היתה כמין גא"ם לכותל שמעון אלא נגדו ממש וע"ז היה מקשה היאך סמכו בקרוב ד"א ותירצו שלא היה אלא כמין גא"ם דהיינו מן הצד ולפיכך הותר לסמכו עכ"ל המ"מ. ונראה דהרמב"ם היה גורס בדברי רבא ברחוק ד"א ונפל אלא ה"ג אלא אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו בצד כותל חבירו ברחוק ד"א (דברחוק ד"א ודאי גרס וכמ"ש בסמוך) לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק כו' וה"פ מי שהיה לו כבר כותל סמוך לכותל חבירו ועשויה כמין גא"ם לא יסמוך לה עוד כותל אחר לעשות כמין בי"ת ונראה דלהרמב"ם ג"כ לרבותא קתני הא דהיה שם לפני זה כותל אחר ללמדנו דאפילו אם היה כותלו כבר סמוכה לכותל שמעון כמין גא"ם כזה ד' ונמצא דבלאו הכי לא הוה קרקע כותל שמעון נדוש כל כך דמסתמא לא היו העוברים ושבים הולכים סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקינן שילכו דרך עקלתון דמתחילה (וכו') [ילכו] משך כל כותל שמעון ואחר כך יהפכו פניהם וילכו משך כל כותל ראובן ואחר כך יחזרו להפך פניהם לצד החוץ אלא הולכין בשוה לצד כותל ראובן רחוק מכותל שמעון וסד"א דיכול לסמוך כותל זה השני בלא הרחקת ארבע אמות כיון דבלאו הכי לא היה כאן דוושא כ"כ קמ"ל דאפ"ה צריך להרחיק עצמו (וצ"ע אם כן מאי מתרץ בגמרא אהא דמקשה למה קתני בברייתא דירחיק ד"א כדי שלא יאפיל תיפוק ליה משום דוושא ומשני במעמידם מן הצד הא גם במן הצד שייך דוושא קצת לדעת הרמב"ם וכמ"ש דאין רגילין להלוך בצידה דרך עקלתון וצריך לומר דסבירא ליה דאף שיש קצת סברא מ"מ משום זה אינו יכול למנעו לבנות בצידו וצ"ע) וכ"ש בבא לסמוך כותל נגד כותל חבירו דאז ממעט דוושא מכותל חבירו. אבל א"ל דלהרמב"ם דוקא בכה"ג דאין הדרך מפולש צריך הרחקת ד"א אבל בין ב' כתלים לבד א"צ הרחקה כ"כ דבלא"ה דשין שם בני אדם כיון שהוא דרך מפולש דא"כ קשה קושיית התוספות הנ"ל מאי פריך התם תלמודא טעמא שלא יאפיל אבל משום דוושא לא ומאי קושיא הא ברייתא בשני כתלים לבד מיירי ומש"ה נמי אין לתרץ ולומר דדוקא בכה"ג שייך דוושא משום דכיון שיש ג' כתלים מדובקים יחד הקרקע נידשת בטוב סמוך לכתלים ע"י מהלך הרגלים שהולכים בד"א אלו ונעשה קשה וחזק אבל כשאין כאן אלא כותל אחד ובא לבנות כותל אחרת לא שייך דוושא דאין הקרקע מתקשה סמוך לכותל לפי שכל מה שדשין עליה היא נידחת לחוץ כיון שהדרך שבין הכתלים הוא דרך מפולש דא"כ מאי פריך הגמרא בסמוך וכמ"ש. גם א"ל אדרבה דבסמיכת ב' כתלים לא די בהרחקת ד"א ואינו רשאי לסמוך לכותל חבירו כל שאין חבירו רוצה דזהו דוחק שלא יועיל הרחקת ד"א שא"כ אין לדבר סוף גם לא משמע דמתניתין בדוקא נקט כה"ג. גם אכתי קשה דבגמרא פריך אברייתא דקתני שירחיק ד"א משום שלא יאפיל ואילו משום דוושא לא עדיפא מינה הו"ל למפרך דלא יהא סגי ליה הרחקה ד"א כיון דליכא אלא ב' כתלים אלא מחוורתא כדכתיבנא דלרבותא נקט לה וק"ל. אלא שק"ק למה כתב רבינו שלהרמב"ם דרך אחרת כיון דג"כ מודה לדרך הראשון וצ"ל דרך אחרת דכתב ר"ל שיש לו פי' אחר בהגמרא הנ"ל. ורמ"י בש"ע שלו כתב דהרמב"ם דוקא ג' קאמר אבל בשנים א"צ הרחקה והוא דבר תמוה דא"כ לא מקשה הגמרא מידי וכמ"ש. ואמ"ש הרמב"ם שכותל פחות מד"א א"צ חיזוק כתב המ"מ ז"ל זה לא מצאתי מבואר בגמרא ובהשגות א"א סברא יפה היא עכ"ל ור"ל דמן הסברא כ"כ מטעם שמסיק הרמב"ם וכתב דכל כה"ג א"צ חיזוק הארץ. והב"י כתב ז"ל נ"ל שלמד כן מדלא אוקימנא בגמרא מתני' דלא חייש לדוושא במן הצד (וכמו שהעתקתי ל' בדרישה סי' קנ"ד סל"ב) אלמא דלההוא פורתא לא חיישינן לדוושא וליכא למימר דבג"ט צריך להרחיק דכותל סתם תנן והרי יש כתלים שרחבים שלשה טפחים וא"כ אי אפשר לומר דבשלשה טפחים חיישינן לדוושא וכיון דאפיקתה מג"ט אוקמה אד"א עכ"ל. ודבריו דחוקים בעיני ולכאורה נ"ל דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דהא דקתני במשנה מכנגדו ד"א ומוקי לה הגמ' בשמעתין דמיירי בבונה ב' כתלים מצד החלון וס"ל להרמב"ם דבד"א ריוח בין ב' הכתלים עם החלון סגי וכמ"ש בשמו ובשם הנ"י בדרישה בסימן קנ"ד סל"ב וממילא נלמד מינה דבפחות מד"א לא שייך דוושא דאל"כ תיהדר קושיא לדוכתה למה תניא במתני' החלונות מכנגדן ד"א דמשמע הא ליכא חלונות לא אלא לאו ש"מ דס"ל היכא דכותל שמעון אינה ארוכה בין ב' הכתלים ד"א א"צ הרחקה משום דוושא להכי קתני דוקא משום חלונות דאל"כ לא היו צריכין הרחקה בין ב' הכתלים שמן הצד ד"א משום דוושא דהא כשאינם רחוקים ד"א זה מזה לא שייך דוושא וק"ל. אבל גם זה דוחק לומר דבנה הרמב"ם ע"ז יסודו דהא איכא להקשות היא גופה מנ"ל דלמא המשנה צריך הרחקה ד"א בין הכתלים בלא חלון וכדעת הרא"ש ורבינו הנ"ל. לכ"נ בעיני דהרמב"ם מדברי רבא הנ"ל עצמו למד דין זה מדאמר דה"ק מי שהיה כותלו בצד כותל חבירו ברחוק ד"א לא יסמוך לו כו' ולפי' הרמב"ם ר"ל שאותה הכותל עומדת מן הצד וקשה מאי ענין ריחוק הד"א (בכותל הקדומה) דקאמר אם לא שתפרש דה"ק שכותל ראובן הראשונה הנסמכת אצל כותל שמעון מצד מערב והוא רחוק ד"א מהתחלת חומת שמעון מצד מזרח ואז היא צריכה דוושא מש"ה לא יבנה ראובן כותל שנית כנגדה כמין בי"ת אבל אי לא היתה כותל ראובן הראשונה מרוחקת מקצה כותל שמעון דצד מזרח ד"א אלא פחות מזה לא היה צריך כותל ראובן דוושא. ומן התימה על הגאונים הנ"ל הראב"ד והמ"מ והב"י דלא למדוהו מזה איך פירשו לדעת הרמב"ם מ"ש רבא בריחוק ד"א הנ"ל ודוחק לומר שלא גרסו אותו דא"כ לא הו"ל לסתום דבריהם לכן את אשר כתבתי הוא הנכון בעיני ודוק. אלא שצ"ע מאי פריך הגמרא ארבא מברייתא דקתני שירחיק הכותל מהחלון ד"א משום שלא יאפיל תיפוק ליה משום דוושא הא י"ל דהמשנה נקט ה"ט שלא יאפיל משום כותל דאין בה ד"א דלא שייך בה טעמא דדוושא וי"ל דסתם בית שיש בו חלונות ודאי כותלו ארוך ד"א לפחות ואף אם החלונות הן בקצה ורוצה לבנות רק שם כנגדם מ"מ כשלא ידוע קצה חומה זו מהארוכה דכנגדה ונפול תפול גם כל החומה ומשני שם דבונה מן הצד ואז יש לו סמיכה בקציהן וכבר כתבתי סברא זו גם בסימן קנ"ד סל"ג ע"ש:
ו סָעִיף יד שמכח הכאתם מזדעזע ומתנדנד כותל חבירו עובדא בס"פ לא יחפור ז"ל פפי יונאה בנה אפדנא הוו הנך עצורי בשבבותיה כי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדנא ומצריכי שם להרחיק משום דהוי גירי דידהו ומסיק וכמה תנוד אפדנא דבעי ארחוקי א"ר אשי כדנייד נכתומא אפומא דחצבא עכ"ל. ופירש"י שאם יניחו כד על החומה וכיסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה עכ"ל. והתוס' הקשו על פירש"י דאיך יהא אפדנא נייד כ"כ עד שתנדנד הנכתומא דא"כ הבית קרוב ליפול ומסקי וכתבו ז"ל ונראה דבניידא נכתומא כשאדם (העומד על הארץ) אוחז הכד בידו שמתנדנד הכד דבר מועט מכח שידו רותתת אם מתנדנד כותל האפדנא כן חייב להרחיק ולריצב"א נראה דאין פי' הקונטרס דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתומא שהוא דבר קל אע"פ שהאפדנא אינה מתנדנדת כ"כ עכ"ל. והרמב"ם בפי"א דשכנים כתב ז"ל ובעת שמכה מנדנד לחצר חבירו עד שנדנד כיסוי החבית ע"פ החבית חייב להרחיק כו' עכ"ל (ובלשון זה כתב ג"כ הש"ע) וכתב שם המ"מ שהרמב"ם פי' כפירש"י (ולא ס"ל סברת ריצב"א שכתב שם במ"מ בשם אבן מיגא"ש ז"ל ואם הכיסוי אינו מתנדנד אע"פ שהחצר מתנדנד אין זה היזק ואין משגיחין בו) ואף שהרמב"ם לא הזכיר בלשונו שהחבית עומדת על החומה נ"ל דס"ל להמ"מ דמ"ש הרמב"ם מנדנד לחצר ר"ל לחומה דעומדת בחצר וממילא מ"ש עד שנדנד כיסוי החבית כו' ר"ל כשהחבית עומדת ע"ג החומה ונראה דפי' כן משום דאין הרעדה ונדנוד שייך בקרקעית החצר כ"א בבנין העומד עליה וכעובדא הנ"ל קאמר דניידא אפדנא והיינו הבנין של האפדן ורבינו סתם דבריו [בענין] נדנוד דכתב משום דס"ל כפי' התוס' ולדבריהם היינו בכל נדנוד שיתנדנד הכותל אפי' דבר מועט צריך להרהיר. וק"ל:
ז סָעִיף טז כתב הרמב"ם כגון שהחזיק במזחילה כו' עיין בב"י שכתב ז"ל ופי' הנ"י דברי הרמב"ם כפי' ר"י דהב"ע כשלקח המזחילה סתמא או החזיק בה החזיק גם בד"א בחצר המוכר הזה ללזקיפת הסולם כו' עד זהו דעת הרמב"ם ז"ל אע"פ שיש אחרים שפירשו שלא מחזיק בחצר כלל בקניית המזחילה כו' עכ"ל נ"י נראה שדעת הב"י היה מדסיים הנ"י וכתב די"א דלא מהני בחצר בקניית המזחילה ש"מ דלדעת הרמב"ם מהני [בחצר בקניית] המזחילה והיינו כדעת ר"י. ולעד"נ דאין זה כוונת הנ"י אלא אדרבה פירשוהו כרש"י וה"ק שיש אחרים שפירשו דלא החזיק בחצר ע"י קניית המזחילה סתמא או החזיק בה וכנ"ל אלא בעינן שיקנה לו חבירו בפירוש מקום לעלות למזחילתו וז"ש שם אחר זה דהרמב"ן מודה דא"צ ליקח בפירוש מקום באחין אלא במעלה בשביל המזחילה סגי ודוק:
ח סָעִיף יח אפי' אם חפר בור בלא מים עיין בב"י שכתב ז"ל נראה שלמד כן מדאמרינן בגמרא טעמא דרבא דאמר אינו סומך משום דא"ל כל מרא ומרא דקמחית קא מרפית לארעאי אלמא דמשום החפירה צריך להרחיק אע"פ שלא הביא לתוכה מים. ועוד דתנן לא יחפור בור כו' ולא אמת המים כו' ובגמרא מצריכין לאמה ונברכת א"כ משמע דבור אפילו בלא מים נמי דאי במים הו"ל לגמרא למיתן צריכותא נמי לבור עכ"ל ותימה לי הלא כתבו התוס' ר"פ לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה כו' י"ל כל הני איירי דאית בהו מיא וטעמא משום מתונתא כדאיתא בגמרא ותימה לר"י הא אמרינן בגמרא כל מרא ומרא דקא מחית כו' ואר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחלת ההיזק וכיון שבתחילת ההיזק הוי גירי דיליה מודה ר"י ומיהו אי לאו משום מיא לא בעי הרחקה ג"ט עכ"ל התוס' וכזה כתב המרדכי שם בפרק לא יחפור סתם בלי חולק. וא"כ יש לתמוה איך יכתוב רבינו הדין סתם בלי שום חולק נגד סתם תוס' בשם ר"י והוא פשוט ג"כ להמרדכי. גם על הוכחה השנייה שכתב הב"י תמה אני הא בהדיא כתבו התוס' שם צריכותא לבור ע"ש בד"ה לא שיח כו' דבור שאני. לכן נלע"ד דמש"ר אפילו אם חופר בור בלא מים ר"ל שאין המים נובעים מיד אחר חפירתו אלא אח"כ נתקבץ שם מים ממי הגשמים ומשום דסד"א כיון דאין המים באים מיד לא הוי גירי דיליה בשעת כריית בור וא"צ להרחיק לר' יוסי דקיי"ל כוותיה קמ"ל דאפ"ה צריך להרחיק וטעמא כמ"ש התוספות כיון דס"ס האי בור להכי עבידא להתקבץ בתוכה מים והשתא בחפירתו כל מרא ומרא מרפה לארעא נמצא שההיזק מתחיל מיד דהאי רפיון קרקע גורם שמתונתא דמיא שיבוא אח"כ בהאי בור מזיק לבורו והוה שפיר גירי דיליה להכי דייק ל' רבינו שכתב אפי' אם חפר בור בלא מים ולא כתב אפילו ליכא בהו מיא כו' ש"מ דה"ק אפי' היתה החפירה שלא ע"י מים כלומר שלא באו המים לקלח מיד בהתחלת חפירתו גם י"ל דר"ל דהחפירה לא נעשית ע"י המים וכההוא שכתבו התוס' דף י"ט והג"א והמרדכי פ' לא יחפור בסופו ז"ל וחלון שאינו ע"י אדם אלא חררוהו מים כו' כי כן דרך המים ע"י זחילתן בכח לנקוב ולעשות בורות כו' ע"כ ור"ל דאם נעשה ע"י מים אז פשיטא דהיה צריך להרחיק מטעם גירי דיליה אלא אפילו חפר הבור במרא ולא היה בו באותו פעם מים כלל ואח"כ שפך בה מים אפ"ה מיקרי גירי דיליה וצריך להרחיק ג"ט ומטעם הנ"ל והשתא דעת רבינו שוה לדעת התוס' והמרדכי גם דעת הרא"ש נראה כן שהביא המשנה כצורתה ולא פי' בה מידי משמע דטעמא הוה משום מתונתא דומיא דאמת המים ונברכת הכובסים ואף שהרמב"ן בחידושיו כתב דמתני' מיירי בבור דלית בה מיא כלל וכן הביא הרשב"א בתשובה שי"א כן מכל מקום יותר נראה לומר דרבינו אזיל בשיטת התוספות והמרדכי דדרך אביו ודרכו ליזיל ולמיגרר בתרייהו על הרוב גם כי סוגיית הגמרא דף י"ט דקאמר דילמא משום דלא דמו כו' משמע דלא כרמב"ן וסייעתיה דלדידהו אפילו היזק דהני מילתא המוזכרים ברישא לא דמו להדדי ודוק:
ט סָעִיף כא והיכא שאינו ידוע כו' כדתנן ומרחיקים מנטיעותיו כו' כדי שלא יזיק א"ל הא אוקמה רב אשי דפי' קמפרש מ"ט נ' אמה משום כדי שלא יזיק לו כמ"ש בדרישה בסכ"ח והרי שיעורו מפורש נ' אמה די"ל דדייק מדהוצרך המשנה לשנות טעם להרחקת נ' אמה והיינו כדי של"ת שיעור זה דל"א דקצבו חז"ל הוא בלי טעם וא"כ אין ללמוד מיניה כלום למקומות אחרים משא"כ עתה שכתבו טעם ללמדנו שעד נ"א הולך ההיזק ממילא למדינן מינה דבכל דבר משערינן לפי ההיזק (וראיה לזה שהרי התוספות כתבו בסוף דף כ"ד שמכח האי קושיא דהוה קשה לאביי למה ליה למשנה למיתני טעמא לא רצה לאוקמה בהכי דמאי טעם קאמר ומוקי לה בגורן שאינו קבוע ע"ש) ולפי זה מה שכתבו כדי שלא יזיק למדו מדכתבו חז"ל כדי שלא יזיק והוא קצת דוחק:
י סָעִיף כג ולהכי דקדקו הגאונים כו' ע"ש ועיין מ"ש נ"י בפ' לא יחפור ורשמתיהו לקמן ריש סעיף מ"ו ושנתן טעם לכולהו ובדוחק ואף שכתב כן אליבא דהרי"ף ה"ה לשיטת ר"ת והרא"ש היכא שהניזק היה כבר כאן כי אין בינייהו אלא זה וכמ"ש שם:
יא סָעִיף כח מרחיקין גורן קבוע כו' ז"ל המשנה מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אא"כ יש לו חמשים אמה לכל רוח ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק עכ"ל. ובגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי סיפא אתאן לגורן שאינו קבוע ה"ד גורן שאינו קבוע אר"י בר חנינא כל שאינו זורה ברחת רב אשי אמר מאי טעמא קאמר מ"ט מרחיקין גורן קבוע מן העיר כדי שלא יזיק ולדבריו דרב אשי מתניתין דקתני ומרחיק מנטיעותיו ומנירו של חבירו זה עומד בפני עצמו ור"ל דגם מהן צריך להרחיק שיעור הנ"ל ואחר כך אומר טעם על כל ההרחקות דהמשנה דהן כדי שלא יזיק. והנה רבינו סידר וכתב ג"כ הג' בבות זה א"ז כלשון המשנה אבל הרמב"ם שם בפ"ז דשכנים לא כתב אלא שני בבות ז"ל מרחיקין גורן קבוע מן העיר כו' ולא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו כו' כדי שלא יזיק התבן לנטיעות של חבירו או לנירו ונראה דהרמב"ם ס"ל דלפי אוקימתא דרב אשי סיפא דמתניתין ומרחיק מנטיעותיו של חבירו כו' כולו לטעם דמציעתא קתני לה דמש"ה לא יעשנו אפילו בשלו ואפילו הוא בשדה במקום דאין שם בני העיר משום דצריך להרחיק מנטיעות ומנירו של חבירו כו' וק"ל. תו מסיק שם הגמרא ז"ל מיתיבי מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ' אמה כו' וכך מרחיקין מדלועיו ומזרעותיו של חבירו נ' אמה כדי שלא יזיק בשלמא לרב אשי ניחא אלא לאביי קשה קשיא (וכן גרס רש"י) עכ"ל וכתב ב"י ז"ל וידוע דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכ"ש לגי' רש"י דמסיק לאביי בקשיא ולכן כ"ר דבהרחקה מנטיעותיו ומנירו הוא נ' אמה והמ"מ בפ"י דשכנים כתב וגורן קבוע פירש בגמרא כל שצריך ברחת ובמזרה ואינו יכול לזרות בידיו עכ"ל (ומשמע מדברי המ"מ דכל שא"צ ברחת אע"פ שצריך לזרות בידיו וזורה בידיו אפ"ה גורן שאינו קבוע מקרי וא"צ הרחקה אבל רש"י פי' ז"ל שאין הכרי גדול וא"צ לזרות ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נידף מאליו עכ"ל משמע דכל שאין נידף מאליו הו"ל כאילו זורה ברחת ובעי הרחקת נ"א) ולכאורה לא נראה לפרש כן דהא כי אתמר הכי אליבא דאביי אתמר ולא קיי"ל כוותייה ונ"ל שטעם המ"מ הוא משום דנהי דלא קיי"ל כאביי מ"מ מימרא דר"י בלא מימרא דאביי איתאמר אמתניתין דהא ר"י בר חנינא קדים לאביי טובא הוה וכוותיה קיי"ל דהא רב אשי לא פליג עליה עכ"ל ב"י וביאור דבריו דמדקבע התלמוד שאלת ה"ד גורן קבוע אחר דברי אביי ולא קבע השאלה אמתני' דקתני גורן קבוע ש"מ דס"ל להתלמוד דבלתי תירוצו דאביי לא צריכים לפירוש והיינו מפרשים קבוע לאפוקי עראי כמפורש על הרוב בתלמוד ובפוסקים ואין חילוק בשניהן בין זורה ברחת או לא וכמ"ש בפרישה ואפילו זורה ברחת כיון שהיא עראי לא הצריכו הרחקה כלל אבל לאביי שהצריך הרחקה גם לשאינו קבוע אלא שא"צ נ' אמה הוצרך לפרש דשאינו קבוע הוא שאינו נזרה ברחת ואין המוץ הולך למרחוק דאל"כ קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וק"ל. ולפי מסקנת המ"מ וב"י דגם ר"א ס"ל פי' ר"י דכל שאינו זורה ברחת לא קבוע מקרי צ"ל הבינייהו דבין ר"א ואביי דהוצרכו לפסוק הלכה כר"א וגם בגמרא הקשו אאביי וקאמר בשלמא לר"א ניחא כו' דמשמע דיש נ"מ בינייהו לדינא והוא זה דלר"א המשנה לא איירי אלא בגורן קבוע וכל שאין זורין אותם ברחת א"צ הרחקה כלל דהיזקא מועטת הוא ולפי שעה נסתלק ומש"ה לא גזרו עליו וכ"כ נ"י משא"כ לאביי דהסיפא מיירי מזורה שלא ברחת ואפ"ה הצריכו הרחקה בכדי שלא יזיק אלא שק' לי על הב"י דא"כ למה סתם רבינו לכתוב ל' המשנה מרחיקי' גורן קבוע ולא כתב פירושו דגורן קבוע דהא איכא למיטעי בפירושו בפרט מאחר שהוצרכה הגמרא לפרש ואף אם נסבול האי דוחק ולומר שנקט ל' המשנה אכתי קשה דאח"כ חזר וכ"ר ז"ל וכשיעור הזה צריך להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו של חבירו ושם אינו לשון המשנה ולא ל' גמרא הוא אלא שהוא יוצא מאוקימתא דר"א לשם עכ"פ הו"ל לפרש. וגם על הרי"ף והרא"ש יש לתמוה דדרכיהם הוא להעתיק ל' משנה וגמרא מה שהוא אליבא דהלכתא ובזה לא העתיקו פירושו דר"י ב"ח. לכן נראה פשוט דהרי"ף והרא"ש ורבינו כולהו ס"ל דלפי מאי דאיתותב אביי מתפרש קבוע דמתני' כפשוטו לאפוקי עראי וכסברא ראשונה של התלמוד כמ"ש. ומש"ה סתם ג"כ רבינו מפני שסמך אפשיטותו. ועל המ"מ ל"ק כולי האי מפני שהוא כתב דבריו על דברי הרמב"ם ולהרמב"ם משמע כפירושו דר"י ב"ח שהרי כתב שם בפ"י דשכנים ז"ל מרחיקים גורן קבוע מן העיר נ' אמה כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר כו' ומדכתב בעת שזורה משמע דמפרש המשנה דמיירי דוקא בזורה ברחת כסתם זורה ודוק. ובש"ע העתיק ל' הרמב"ם ומ"ו ר"מ ז"ל לא כתב עליו כלום והוא תימא דהול"ל דעת הרי"ף והרא"ש ורבינו לכל הפחות בשם י"א ונראה דס"ל דגם הרמב"ם ס"ל דאין חילוק בין זורה ברחת או לא וניחא ליה לומר כן כדי להשוות דעת הרמב"ם עם דעת רבו הרי"ף ז"ל ומש"ה סתם ג"כ המחבר ש"ע שם וכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב פירושו דהמ"מ ודוק:
יב סָעִיף לה אבל אם בא ליטע שאר כו' שם דף כ"ו גרסינן רבא ב"ר חנן הוי ליה הנהו דקלי אמצרי דפרדיסא דרב יוסף הוו אתו ציפרי יהבי בדקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה א"ל רב יוסף זיל קוץ א"ל והא ארחקי לי (פירש"י ד"א) א"ל ה"מ לאילנות אבל לגפנים בעי' טפי (והוסיף הרא"ש וכתב ז"ל וכ"ש בשדה לבן עכ"ל) והא אנן תנן א' גפנים וא' כל אילן (ז"ל הרא"ש ומשמע ליה דה"ק א' ששדה חבירו הוא מקום גפנים וא' שהוא מקום שאר אילנות צריך להרחיק נטיעות שבא ליטע ד"א דאי אאילן שבא לסמוך וליטע בצד שדה חבירו קאמר א' גפנים כו' קשה פשיטא דמה לי בא ליטע גפנים או שאר אילנות לענין הרחקת ד"א) א"ל ה"מ אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי עכ"ל הגמרא עם תוס' לשון הרא"ש. ונראה לי ביאור דבריו של רבא שהביא ראיה מהמשנה דס"ד דהמשנה ה"ק א' גפנים בשדה חבירו דשם פשיטא צריך הרחקה ד"א משום חשש שישוטו העופות מהאילן שבא ליטע על הגפנים שהן בשדה חבירו וא' שאר אילנות ור"ל אפי' כשיש שאר אילנות בשדה חבירו דלית בהו האי חששא אפ"ה צריך להרחיק ד"א והטעם כדמפרש בברייתא על המשנה משום עבודת הכרם ונראה דמש"ה פרש"י על הא דא"ל רבא הא ארחקי לי דר"ל דהרחיק ד"א וכנ"ל דקשה דהא רבא ורב יוסף בבבל היו וליכא מאן דפליג דבבבל לשיעור מחרישה א"צ אלא ב"א אלא ה"ט דרש"י דס"ל דסברא זאת היא פשוטה דבסומך שאר אילנות לגפנים בעינן הרחקה טפי מכדי מחרישה אבל ס"ד דעכ"פ בד"א סגי מש"ה פרש"י דגם הוא הרחיק ד' ובמשנה מפורש דאפי' בא"י א"צ יותר אפי' בנוטע אילנות לגפנים לפי סברתו ור"י השיב לו דאין פי' המשנה כדס"ד הוא אלא בא לומר דהאי שיעור ד"א דקתני משום עבודת הכרם הוא דוקא בדברים השוים גפנים אצל גפנים ואילנות אצל אילנות אבל בדברים שאינם שוים כגון שבא ליטע אילן בצד שדה חבירו שבו גפנים או שדה לבן בעי טפי ולדיוקא נקט מתניתין א' גפנים ואחד אילנות ור"ל אחד שהן שוים שניהן בגפנים או שניהן שוים באילנות הא כשאינן שוים בעי טפי כן נ"ל לשיטת הרא"ש. והתוס' פי' שם בע"א וכתבו דמש"ה נקט המשנה א' גפנים דלא תיסק אדעתין למימר דשיעור ד"א דמתני' הוא דוקא בגפנים שמצינו בהו שיעור זה במקום אחר לענין כלאים עכ"ל. ובאמת דלתירוץ התוס' רב יוסף לא השיב על דיוקו דרבא כלום דדייק דהמשנה צריכין לפרשה דמותר ליטע אילן לשדה חבירו שבה גפנים קאמר דאל"כ קשה פשיטא וכנ"ל בשם הרא"ש והו"ל להשיב דלעולם דמ"ש א' גפנים כו' קאי אמה שבא הוא ליטע וקמ"ל דאפי' באילן שייך הרחקת ד"א אבל להרא"ש ניחא דהשיב לו דהמשנה קמ"ל הדיוק וכמ"ש ודוק. וע"פ הדברים האלה יתבארו לך דברי רבינו וע"פ מ"ש עוד בפרישה ע"ש:
יג סָעִיף מב הכא הלכתא כרב שכן נהגו כו' עמ"ש בפרישה בזה שוב מצאתי סעד לדברי מלשון הגמרא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ו) דגרסינן שם ז"ל א"ל רב יהודא לרבין בר ר"נ רבין אחי הני דילי דילך ודילך דילי (ופי' התוס' דר"ל כששרשי האילן המה במיצר שניהן אלא שהענפים נוטים לשדה הא' יותר מהשני איירי וקאמר רב יודא לרבין יש בפירותך שהפירות שלי ובפירותי שהן שלך) נהוג בני מצרא אילן הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן דאיתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר יחלוקו עכ"ל הגמרא. וק' מאי לשון דאיתמר דקאמר דכיון דפלוגתא דרב ושמואל הוא ולא הכריע הלכה כמאן לא הול"ל לשון דאיתמר. ועוד ק' כמאן ס"ל אי כרב לא הול"ל הני דילי דילך כו' ואי כשמואל הו"ל למהדר פירי ולחלוק כדינו והלשון משמע דא"ל כן אבל לא דעשה חלוקה. ונ"ל דה"ק הני דילי דילך כו' לפי הדין דקיי"ל הלכה כשמואל בדיני ואעפ"כ לא נבוא לחלוקה כיון דנהגו בני מצרא כו' והיינו עד"ש ומה שמסיק וקאמר דאיתמר כו' בין שהוא מדברי רב יודא בין שהיא מלשון סתם גמרא א"ש דמייתי' ללמד למה אמר דילי דילך ודוק:
יד סָעִיף מה וכ"כ רב אלפס ז"ל ב"י הרי"ף כתב ז"ל אלא מיהא ודאי צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גיריה כי היכי דמרחיק בור שיח ומערה וכ"כ הרא"ש והרמב"ם בפ"י משכנים השוה כרשין וחרדל למשרה דבעי למרחקינהו כדי שלא יזיקו בידים דלא ליהוי גיריה דיליה ונ"ל שסובר דהרי"ף דנקט משרה חדא מינייהו נקט וה"ה לכרישין וחרדל ולא ידעתי למה כ"ר זה בשם הרי"ף ולא כתבו ג"כ בשם הרא"ש: ומש"ר ואין נראה כן בגמרא טעמיה משום דסתמא קתני ר"י מתיר בחרדל ומשמע מתיר בלא שום הרחקה ואין זו טענה דהא כיון דאמרינן מודה ר"י בגירי דיליה ממילא משמע דכשהתיר לא התיר אלא ע"י הרחקה כדי שלא יהיה גירי דיליה עכ"ל ב"י. ולעד"נ דאין מכל זה קושיא על רבי' דס"ל מבואר מהגמרא דבכרישין וחרדל אף בלי שום הרחקה אין שם גירי כלל וכמ"ש בסמוך ול"ד למשרה וירק דשם הו"ל גיריה עד ג"ט מכח כרייתו לבור מהמשרה וכמו שכתבתי בפרישה ע"ש. ומ"ש בשם הרי"ף ולא בשם הרא"ש ה"ט משום דמוכח בהדיא בדברי הרא"ש דדוקא במשרה הוא דסבירא ליה דבעי הרחקה ג' טפחים ולא באינך שהרי כתב שם ז"ל וקיימא לן כר"י והני לאו גירי דיליה נינהו דבשעה דזורע הכרישין אכתי לא מזקי הבצלים עד שיגדלו וכן בזורע החרדל ומכסה בעפר לא משכחי ליה דבורים אלא עד אחר שיצמח ויגדיל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה אין מזיק לירק אלא עד שישהו זמן מרובה ויסרחו וכולהו דמי לבור ואילן עכ"ל הרא"ש. הרי לפנינו דדקדק במשרה וירק ולא כתב דלא הוי גירי דיליה אלא כשהרחיק כדין הרחקת בור והוא מטעם שכתבתי שכאן הוא עצמו כורה בור ומשה"נ כתב ומרחיק כדין הרחקת בור ומוכח דס"ל דחד דינא וחד טעמא להו ושיעורייהו הוא ג"ט. משא"כ הרי"ף דכ' ז"ל ומיהו צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גיריה כי היכי דמרחיק בור שיח ומערה דלא ליהוי גיריה כו' הרי דלא כתב בפי' שיעור ההרחקה ג"ט כדין בור אלא כתב כי היכי דמרחיקין בור לפי שיעורו באופן דלא ליהוי גיריה כן ירחיק נמי המשרה באופן דלא ליהוי גיריה וכן מוכח עוד ממ"ש שם ע"ש. ומשה"נ כתב הרמב"ם פ"י דשכנים והביא רבינו כאן ל' על שמרחיק הני ג' עניינים ג"ט או מעט יותר כו' ואילו גבי הרחקת בור לא נזכר בגמרא ובפוסקים כ"א הרחקת ג"ט ולא נזכר בה או מעט יותר וה"ט דלא ס"ל להרי"ף והרמב"ם דצריך להרחיק משרה מהירק מטעם כריית הבור אלא מצד משרה עצמו בעי לארחוקי קצת וכמ"ש וממילא ה"ה דבעי רחוקי קצת כרישין מבצלים וחרדל מהדבורים. משא"כ הרא"ש דמוכח מלשונו דמשום כריית בור של משרה בעי רחוקי משא"כ בכרישין וחרדל ומשה"נ שינה הרא"ש בלשונו וכתב בראשונה דין כרישין ובצלים וחרדל ודבורים הנשנה אחרונה במשנה ולא הזכיר אצליהן שום הרחקה ודין משרה וירק הנשנה במשנה בראשונה כתב באחרונה וכתב גבי ומרחיק כדין הרחקת בור כו' ללמדנו דאע"ג דלא בעי הרחקת נ' אמה כמו שס"ל לרבנן מ"מ הרחקה דבור בעי' ומש"ה כתבו אחרונה דאילו כתבו ראשונה הו"א דס"ל להרא"ש דה"ה באינך בעי הרחקה אלא שכתב הדין בראשונה וק"ל וכן נ"ל לדקדק מדברי הנ"י שכתב שם ז"ל וקי"ל בשלשתן כר"י דלא מצריך (בכל מקום) אלא דלא ליהוי גיריה דיליה ולאפוקי מרבנן דמצרכי הרחקת נ' אמה דומיא דנבלות ובורסקי דתני להו שם בהדייהו וכדאיתא בתוספתא בחרדל ולא מצריכין הרחקת ג"ט אלא במשרה וירק דבכה"ג הוי גירי דיליה כו' ע"ש הרי שהתחיל וכתב ששלשתן שוה לענין זה דא"צ הרחקת נ' אמה כרבנן אבל לענין הרחקת ג"ט כתב בהדיא אח"כ דא"צ כ"א במשרה וירק והוא ודאי מטעם שכתבתי וזה ברור בעיני ולא כב"י ודוק:
טו סָעִיף מו אבל כל שאר הרחקות חשבינן להו כו' דקדק רבינו וכתב חשבינן להו ור"ל אף שבאמת לא נראה כן מ"מ חשבינן להו כו' והוא מטעם שכתב הנ"י אהא דפריך בגמרא לימא מתני' דמרחיקין את הסולם מן השובך ד"א כו' דלא כר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה ניטע בתוך שלו ע"ש שהאריך והוא מדברי תוס' בדף כ"ב ע"ב בד"ה לימא תנן כו' והכלל העולה מדבריו דאף להרי"ף דס"ל דאפילו אי קדים המזיק וסמך עד שלא בא שם הניזק אפ"ה צריך המזיק להרחיק היינו דוקא היכא שההיזק בא להניזק אח"כ מזה המעשה עצמו שעשה ולא מגרמתו כגון סמיכת גפת ונברכת דההיזק בא מהן עצמן להכותל ממקום שהניחן מיד כשיסמוך ולא מגרמתו שכבר נתחמם הקרקע או נתלחלח הארץ אלא אף אם לא נתלחלח ונתחמם כבר נתחמם ונתלחלח עתה שיעור ג' טפחים מיד כשיוסמך מגיריה דיליה שהם מונחים במקום שהניחן תחילה לכך צריך להרחיק ג"ט ומה"ט ס"ל לרי"ף דאפילו סמך בהיתר ומכר ללוקח אפ"ה צריך להרחיק אפילו לר"י ולאפוקי סמיכת אילן לבור שאין ההיזק בא מנטיעתו עצמו כ"א מגרמתו דהיינו מהנטיעה גדילים ומסתעפים שרשים ור"ח ור"ת ור"י והרא"ש ג"כ ס"ל האי סברא דנ"י דמחשבי כל הני גירי דיליה מה"ט אלא שמצריכין להיות הניזק שם בשעת הנחת גירי דיליה. והתוס' שכתבו שם בשם ר"ח דר"י מודה בכולהו משום דהיזק מהאי שעתא משתכח ג"כ כוונתו למה שכתב נ"י. והשתא א"ש דהנ"י כתב שם טעם לרי"ף ולר"ח ביחד אע"פ שלא בחדא שיטה שייטי שהרי הרי"ף ס"ל דפליגי אפי' אם המזיק קדים ור"ח ס"ל כר"ת דפליגי ומצריכי דוקא שהניזק קדים. ועוד שהרי התוס' הנ"ל כתבו בשם ר"ח דמש"ה מודה ר' יוסי משום דבההוא שעתא משתכח ההיזק אלא ודאי כולהו חדא עניינא הוא וכמ"ש. ועיין מ"ש עוד בסמוך בדרישה. וכן מוכח מלשון הרא"ש שכתב שם ז"ל הלכך נראה לר"ח והרי"ף דפשיטא לתלמודא דבכולהו מודה ר"י דהוי גירי דיליה לפי שאותו דבר שהוא סומך מזיק לחבירו. אבל סולם אינו מזיק אם לא שתבוא הנמייה וכן אילן לא יזיק עד שיגדלו השרשים כו' הרי לשונו מוכח כדברי נ"י וכתבו בשם ר"ח והרי"ף ולזה נתכוין ג"כ רבינו במ"ש אבל לדעת רש"י ורי"ף כו' ע"ש:
טז סָעִיף מז ואמה שכ"ר ואפילו אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל כו' כתב הב"י ז"ל כ"כ התוס' אבל ק"ל כו' [עב"ח שהביאו]. והנה דבריו סתומין וגם הניח לדברי רבינו בצ"ע שלא כדת לע"ד כי דברי רבינו ברורים המה כשמש ומדוקדקים הדברים היטב אחר שנציע ונקדים מקור מוצא הדברים והוא בדף י"ז גרסי' אתמר הבא לסמוך בצד המיצר (פי' הבא לסמוך בורו תחילה בצר מיצר שדהו ולחבירו אין שם בור) אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך כו' עד כי פליגי בשדה העשוים לבורות רבא אמר אינו סומך אפי' לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ה"מ התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה לבור אבל הכא כל מרא ומרא דקא מחית מרפה לארעיה כו' ת"ש מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג"ט טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סומך לא כי ליכא כותל נמי לא סומך והא קמ"ל דהני קשים לכותל ומקשה עוד כמה קושיות ומשני אותן עד"ז והלכה כרבא. וכתבו התוס' ז"ל מרחיקים את הגפת כו' טעמא דאיכא כותל כו' פי' וק' לרבא ותימא מאי קושיא הכא ודאי מותר לסמוך כשאין כותל שאין מזיק כלום וכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר את הגפת וי"ל דהני נמי מקלקלים את הקרקע ויזיק לכותל כשיבנה אפי' שוב יסיר ועוד אר"י דבכל אלו יש טורח בסילוקן ולכך מעתה יכול לעכב עליו כי יש לחוש שמא לא ימהר לסלקו כשירצה לעשות הכותל וא"ת אכתי מאי פריך לרבא הא מפרש טעמא לעיל משום דכל מרא ומרא כו' (פי' וקשה אפי' לשינויא קמא דתוס' הנ"ל דאף דגפת מקלקל הקרקע מכל מקום אין הקלקול מתחיל אלא לאחר שמעמיד הכותל שם ואז הוי גרמתו ואינו מזיק בידים להיות גירי דיליה משא"כ חפירת בור דבהדי דחפר מרפה לארעא בכל מרא ומרא) וי"ל דההוא טעמא ל"ק אלא אליבא דר"י והכא לא פריך אלא אליבא דרבנן עכ"ל התוס' (ואפי' לפ"ז דפריך לרבנן אכתי צריכין לתירוצי קמאי דתוס' דהא גם לרבנן יש לחלק בין מטלטלים דמצי לסלוקי מיד וק"ל) ור"ל דוקא לר"י דמצריך להיות ההיזק בגירי דיליה צריכים לטעמא דכל מרא כו' אבל לרבנן בלא"ה אסור והגמרא אינה מקשה אלא אליבא דרבנן ואליבא דרבא דאליבייהו אפי' כי ליכא כותל נמי ליהוי אסור לסמוך הגפת. והנה קושייתו דב"י הנ"ל הוא למה כ"ר להלכה דאפי' דבר המיטלטל אסור לסמוך שמא יתעצל כו' והוא מהתוס' הנ"ל כיון דהתוס' לא באו לידי זה אלא מכח הקושיא מאי מקשה הגמרא מגפת וקושיא זו ליתא אלא לרבנן אבל לר"י בלא"ה לק"מ דהא לר"י המשנה איירי דוקא כשבא לסמוך הגפת לכותל שכבר היתה שם ובזה אין חילוק כאשר הוא דבר המיטלטל דהא מיד כשבא לסמוך שם יקלקל הכותל עם הנחתו לגפת שם ואנן קיי"ל כר"י וזהו אשר העלה הב"י בצ"ע כנ"ל כוונתו ובא"כ הוא אני תמה על תמיהתו דהב"י דהא ודאי צ"ל דזהו סברא פשוטה אליבא דכ"ע דחיישינן שמא יתעצל דאל"כ גם לרבנן לא היה יכול להקשות טעמא דאיכא כותל כו' דהא י"ל דגם רבנן לית להו האי סברא וא"כ לק"מ מגפת והדומה לו שהוא דבר המיטלטל אלא ודאי המקשן סבר הא לסברא פשוטה וא"כ גם לפי מאי דקיי"ל ר"י מ"מ להרי"ף וסייעתו דס"ל דאפי' אם המזיק סמך קודם אפ"ה מחשב גירי דיליה מאחר שמזיק לחבירו מיד שיבוא לבנות כותלו א"כ ה"ה אפר בגפת דבר המיטלטל דינו כן וק"ל. ?כאלא אי קשיא הא קשיא דהרי מוכרחים אנו לומר מכח קושיית ותירוץ התוס' הנ"ל אליבא דר"י דהיכא דליכא ה"ט דכל מרא כו' בעינן שיהא הניזק קודם שבא המזיק לסמוך ומותר לסמוך הגפת ואינך כולהו היכא דליכא כותל שם וזהו שלא כדברי הרי"ף וסייעתו דס"ל דאף לר"י אסור לסמוך אפי' אין שם דבר הנסמך וכמ"ש רבינו ג"כ בהדיא בשמייהו. לכן נראה דהרי"ף וסייעתו לא ס"ל כתירוצם של התוס' הנ"ל אלא ס"ל דמ"ש רבא טעמו דכל מרא ומרא כו' משום דאלולי ה"ט לא הוי גירי דיליה כלל דהא אפי' אם כבר חפר חבירו בור בצידו אין זה מזיק לו בחפירתו על שיביא לתוכו מים וזהו לאו גירי דיליה כיון דההיזק בא אחר זמן וממילא מש"ה הוצרך לומר דההיזק התחיל בכל מרא אבל בסמיכת גפת א"צ לה"ט דשם אף אם אין כותל בשעת הסמיכה מ"מ מיד שיבנה חבירו הכותל בצד הגפת שסמך זה יהיה ניזוק מגפת שלו וכמ"ש לעיל וזה מחשב גירי שלו ומש"ה פריך הגמרא שפיר אף לר"י וגם אליביה מסיק הגמרא וקאמר דאה"נ אפי' בלא כותל אסור לסמוך הגפת וכמש"ר בשם הרי"ף ומשה"נ הביא הרי"ף כל הסוגיא ואי לא דס"ל דהגמרא קאי גם אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה ודאי לא הוה מייתי לה בהלכותיו ומיהו אף דלא ס"ל להרי"ף כהתוס' בהא מ"מ בקושיית התוס' הראשונה הנ"ל שהקשו הא איכא למימר דשאני גפת דהוא דבר המיטלטל ויכול להסירו לכשירצה צ"ל דס"ל כתירוץ התוס' הנ"ל דחיישינן שמא יתעצל וכמ"ש רבי' בשיטת הרי"ף וא"צ עוד למ"ש לפני זה דרבינו כ"כ לפי שהסברא היא מוכרחת אלא ס"ל שהמקשן והתרצן דלשם אזלי גם אליבא דר"י וכמ"ש ומ"ש לפני זה לא כתבתי אלא לפי סברת הב"י והכל עולה יפה בס"ד ולא כב"י ודוק. ודע שאף שבהסוגיא הנ"ל השיב התרצן דצריך להרחיק אפי' ליכא הכותל לרבנן ס"ל לר"ת והרא"ש דלבסוף חזר בו התרצן כי הם גרסי בסוף הסוגיא הנ"ל אחר שהקשה מפלוגתת ר' יוסי ורבנן בחרדל ודבורים אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וכתבו דמדקאמר אלא ש"מ דחזר בו מכל הני שינויי הנ"ל דקאמר דאה"נ אפי' בלא כותל אסור לסמוך אלא מודה רבא דגם לרבנן מותר לסמוך כל הני היכא דליכא שם הניזק וה"ק קסברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו ואין נקרא מזיק אלא כשמזיק בשעת סמיכתו דהיינו שכבר קדם לו הניזק שמה ודוקא בבור הוא דאמר דאסור לחפור משום כל מרא ומרא ואותו הטעם אמר רבא לפי המסקנא אפר לרבנן וכ"כ הרא"ש בהדיא דבאם קדם הניזק דוקא פליגי ר"י ורבנן דלר"י גם בזה מותר לסמוך בדבר שאינו גירי דיליה אבל הרי"ף וסייעתו לא גרסי בסוף הסוגיא אלא אמר רבינא וס"ל דכל שינויי קמאי דאפילו ליכא כותל נמי אסור לסמוך קאי אליבא דהלכתא ואפי' לר"י צריך להרחיק כיון שמיד כשיסמוך אח"כ יוזק מגירי דיליה וכמ"ש לעיל. ובזה דברי רבינו מבוארים במאי פליגי וק"ל: ומ"ש רבי' דדעת רש"י כדעת רי"ף למדו רבינו מהא דכתב רש"י בסוף הסוגיא אהא דאמר רבינו קסברי רבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו ז"ל אע"פ שקידם את עצמו בתחילה ברשות עכ"ל וזהו כהרי"ף דוקא דאילו לר"ת והרא"ש א"צ להרחיק אא"כ קדם לו הניזק וכנ"ל גם לא גרס שם אלא אמר רבינא כדגרסי התוס' הנ"ל. ועוד דרש"י פי' לפני זה אהא דפריך א"ה אימא סיפא ר"י מתיר בחרדל כו' עד ואי לא סמך היכי משכחת לה ז"ל ואי לא סמך אינש אפי' כשאין שם דבר הניזק כו' היכי משכחת דליסמוך חד מינייהו ברישא כו' ולפי' התוס' הנ"ל דכתבו דכל הקושיות הנ"ל אולי דוקא לרבנן אבל לר"י בעי' דוקא שיקדים הניזק עצמו אם לא בבורו וכנ"ל ק' מאי פריך כאן מר"י הא ודאי לר"י מותר להמזיק לסמוך נפשו כל שלא קדם לו הניזק שם ומשה"נ פירשוהו שם התוספות בפי' אחר וכתבו ז"ל אלא לרבא דאמר לא סמך היכי משכחת לה שבעל החרדל ירחיק כל ההרחקה לרבנן כיון דתרווייהו מזקי אהדדי כו' הרי דפירשו דמקשה מרבנן וככל קושיות הנ"ל לפי שיטת פירושם ולא מייתי שם דברי ר"י אלא ללמד מינייהו דתרווייהו מזקי אהדדי וס"ל דבהא ל"פ ודוק:
יז סָעִיף סג ואפי' קנו ז"ל ב"י צ"ל אע"פ שקנו מידו המקום לקצב בשר איכא למימר דהקנין לא קאי אלא למכירת גוף הקרקע ולא למכירת או למחילת הנזק דאל"כ הא בסמוך כתב בשם הרא"ש אע"ג דאין חזקה מ"מ ראיה יש עכ"ל ב"י. ולפירושו צ"ל דה"ק ואפי' קנו מיניה ר"ל אפי' האמת אתם שקנו מיניה כאשר כתב לפני זה שטענו כן מ"מ אין חזקתן חזקה דאמרינן המוכר לא קיבל ק"ס אלא אמכירת קרקע. ול"נ לי פי' זה דא"כ לא הו"ל לרבינו ולא להרא"ש לסתום אלא לפרש. ועוד שהמעיין בתשובה זו יתבאר ממנה שפי' זה אינו. ודע שתשובה הזאת אינה בדפוס ומצאתיה כתובה בכלל ק' ושם כ' ז"ל ואפילו אם המקום של הקצבים עצמן כו' והביא ראיה לזה מהנהו מקיזי דם שהיו יושבין תותי דקלי' של רב יוסף (שם ריש דף כ"ג) כו' והתם הקרקע של תותי הדקלים היה של המקיזי דם (וכן מוכיח התוס' שם) ומסיק וכתב הרא"ש ע"ז ואפי' קנו הקצבים המקום מראובן לקצב שם בשר והחזיקו בו ג"ש צריכים להרחיק כדפריך התם הגמ' אההוא דר"י דהרחיק המקיזי דם והא אחזיקו בהו פי' יכולין לטעון קנינו ממך תשמיש זה תחת אילנך והחזקנו בו ג"ש דחזקה בלא טענה לאו כלום היא ומשני' הא אר"נ אין חזקה לניזקין אפי" קנו והחזיקו (האי אפילו קנו והחזיקו אינו מלשון ר"נ אלא מלשון הרא"ש הוא) אין חזקתן חזקה עכ"ל התשובה הרי שמביא שם ראיה דאפי' קנו והחזיקו ל"מ מהא דר"י דהשיב אין חזקה לנזקין גדולים כו' וס"ל דגם שם פירושו אפילו קנו והחזיקו הרי מוכח מזה דר"ל שטענו שקנוהו והחזיקו דאל"כ אלא באמת שקנוהו למה לא יועיל להן אפי' הקנין לחוד בלא חזקה כיון דהקרקע שלהן היה. ועוד דמתחיל בקנו והחזיקו ומייתי ראיה ממ"ש בגמרא והא אחזיקו ושם נזכר קנין כ"א ממ"ש הרא"ש שצריכים לומר שטענו כן מטעם שהחזקה בלא טענה לאו כלום היא. ועוד ששם בתשובה כ' תחילה ואפי' קנו והחזיקו ורבי' שינה לשונו וכתב אפי' טוענין הקצבים שקנו בבירור. ועוד אם איכא קנין ברור חזקה ל"ל ומה יפוי כח יש להם. אלא מחוורתא כמ"ש בפרישה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.