א שטף נהר זיתיו ושתלם בשדה חבירו אם נעקר מהעפר שסביבותיהם עמהם בענין שראויים להתקיים על ידו יחלוקו בעל הקרקע ובעל הזיתים בפירות בד"א בתוך ג' שנים אבל לאחר ג' שנים הכל לבעל הקרקע ואם לא נעקר עמהם מהעפר שראויין להתקיים על ידו אפילו תוך ג' שנים הכל לבעל הקרקע:
ב ואם בא בעל הזיתים ליטול אילנותיו בין תוך ג' שנים בין לאחר שלש שנים הרשות בידו בח"ל אבל בארץ ישראל אין שומעין לו וזה נותן לו דמי זיתיו כמו שעומדין לימכר לנטיעות ואם זה אומר לו טול אילנותיך שומעין לו:
ג המוכר זיתיו לקוץ אם פסק עמו שיקצצם מיד והשהה אותן כל הפירות שעשו לבעל הקרקע ואם התנה שיקוץ כשירצה הכל ללוקח:
ד מכר סתם אם עשו זיתים רעים שאין יוצא מסאה מהן רביעית שמן הן של לוקח ואם הם טובים שמסאה מהם יוצא רביעית שמן מלבד ההוצאה יחלוקו:
א סָעִיף א שטף נהר זיתיו וכו' משנה בפרק השואל (ק.) שטף הנהר זיתיו ונתן לתוך שדה חבירו זה אומר זיתיי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו ובגמרא אמר רבין אמר ר"ל ל"ש אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך ג' אבל לאחר ג' הכל לבעל הקרקע דא"ל אי אנא נטעי לאחר ג' מי לא הוה אכילנא כולה ולימא ליה אי את נטעת בתוך ג' לא הוה אכלת השתא קא אכלת פלגא בהדאי משום דא"ל אי אנא נטעי הוו קטיני וזרענא תחותייהו סילקא וירקא ופרש"י הוו קטיני היו זיתים דקים ולא היה להן צל והוה זרענא תחותייהו סילקא וירקא: ומ"ש רבינו ואם לא נעקר עמהם מהעפר וכו' אפילו תוך ג' הכל לבעל הקרקע הוא ל' הרמב"ם פ"ד מהלכות שכנים ואי אפשר ליישבו כפי פרש"י והתוס' שכתבו שנעקרו בגושיהם עם הקרקע שסביבותיהן יכולים לחיות על ידו פטורים מן הערלה וכבר הרגיש ה"ה בדוחק זה וכתב אם רבינו מפרש כפרש"י יש לתמוה למה הוא זוכה בעל הקרקע תוך ג' הלא חייב הוא בערלה אלא א"כ נאמר שיזכה בעצים נמצא דלדעת רש"י ה"פ ל"ש דיחלוקו אלא שנעקרו בגושיהון אבל אם נעקרו שלא בגושיהון הכל לבעל הקרקע לפי שכשנעקרו שלא בגושיהון חייבים בערלה ונמצא שאין יכולין ליהנות מהם אלא לאחר ג' ולא שנו דיחלוקו אלא בתוך ג' אבל לאחר ג' הכל לבעל הקרקע וא"כ כשנעקרו שלא בגושיהון כיון שאין יכולין ליהנות מהם תוך ג' הוי הכל לבעל הקרקע ולדעת הרמב"ם ה"פ ל"ש דיחלוקו אלא שנעקרו בגושיהון אבל נעקרו שלא בגושיהון לא ואפילו נעקרו בגושיהון דוקא בתוך ג' אבל לאחר ג' הכל לבעל הקרקע. וכתב עוד ה"ה שם ובהשגות א"א אומר אני בעל הזיתים נוטל ממנו דמי זיתיו ליטע כלומר אומדים כמה אדם קונה זיתים כאילו ליטע בתוך שדהו ע"כ ואני אומר שכשנעקרו בלא גושיהון הרי זו אבידה מותרת כזוטו של ים ושלוליתו של נהר דודאי בעל אבידה מתייאש ממנו כמו שכתבתי בפ"ו מהלכות גזילה ואבידה ולפיכך הכל לבעל הקרקע מיד ואינו נותן לו דמים כלל וכפשט הגמרא אבל כשנעקרו עם הגושין הרי גדלו עם סיוע הגושין לפיכך נוטל חלק א"נ שכל שנעקרו עם גושיהון שיכול לחיות בהן אין דרך הנהר להוליכן למקום רחוק ולפיכך אינו מתייאש מהם ובדין היה שיטלם אלא שחשו לישוב הארץ כנ"ל עכ"ל ועל תירוץ א' קשה אע"פ שגדלו עם סיוע הגושין כיון שהוי כזוטו של ים הרי נתייאשו הבעלים ואין להם חלק בו אבל העיקר כתירוץ ב' ויהיה דין זה דוקא בא"י א"נ כדברי הראב"ד והגמרא והרמב"ם קצרו במובן דפשיטא שיתן לו דמי עצים וזה נ"ל יותר וכ"כ הר"ן אבל לאחר ג' הכל של בעל הקרקע ומיהו יהיב ליה לבעל הזיתים דמי זיתים כמו שהיו שוים מתחלה כששטפם נהר אבל מה שהשביחו דבעל הקרקע הויא דשבחא דאילנות אפילו תוך ג' הרי הוא כפירות דלאחר ג' דמצי א"ל אי אנא נטעיה כוליה שבחיה דידי הוי עכ"ל:
ב סָעִיף ב ואם בא בעל הזיתים וכו' שם תנא אמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעים לו מ"ט א"ר יוחנן משום ישוב א"י וכתב הרא"ש ובעל הקרקע יתן לו דמי הזיתים כמו ששוה למכור לנטיעות ולא סגי בדמי עצים שהרי עומדים לעשות פירות כשאר נטיעות ונ"ל שאפילו בעל הזיתים רוצה לנטעם אין שומעין לו משום דלא פלוג רבנן א"נ משום דאיכא למיחש שמא ימלך ולא יטעם א"נ שאם לא נתן לו זיתים אלו הוא יטע אחרים בקרקעו כמו שהיו נטועים קודם ואלו ישארו בקרקע זה ואיכא ישוב א"י ואילו היינו אומרים שיתן לו הזיתים זה לא יטע אחרים במקומם כמו שלא היו לו קודם: ואם זה אומר לו טול אילנותיך וכו' נראה שלמד כן מהברייתא דבסמוך דדוקא באומר בעל הזיתים זיתי אני נוטל הוא דאין שומעין לו הא אם אמר בעל הקרקע טול זיתיך שומעין לו דאל"כ ליתני אמר בעל הזיתים זיתי אני נוטל או אמר בעל הקרקע טול זיתיך אין שומעין לו ועוד דסברא הוא דאין כופין לבעל הקרקע שיניח זיתים שלו ברשותו ולא יעקור אותם לנטעם במקום אחר וכל שכן שאין כופין אותו להעמיד זיתי חבירו ברשותו דעד שאתה כופה לבעל הקרקע תכפה לבעל הזיתים שיחזירם לקרקע שלו כמו שהיו בראשונה:
ג סָעִיף ג המוכר זיתיו לקוץ וכו' משנה שם (ק:) המוכר זיתיו לעצים ועשו פחות מרביעית לסאה הרי אלו של בעל הזיתים עשו רביעית לסאה זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו ובגמרא ה"ד אי דא"ל קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע אי דא"ל כל אימת דבעית קוץ אפילו רביעית נמי לבעל הזיתים ל"צ דא"ל סתמא פחות מרביעית לא קפדי אינשי רביעית קפדי אינשי אר"ש בן פזי ורביעית שאמרו חוץ מן ההוצאה ופרש"י המוכר זיתיו לעצים שיקוץ אותן לשריפה והשהה אותן בקרקע ועשו זיתים רעים שאין בסאה שבהן רביעית שמן הרי אלו וכו' ופשט לשון הגמרא משמע כדברי רבינו דכשאמרו אפי' פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע היינו לומר דהכל לבעל הקרקע וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד מהלכות שכנים וכתב שם ה"ה שהרשב"א חלוק ע"ז שכתב אפי' פחות מרביעית נמי דבעל הקרקע נ"ל דלאו הכל לבעל הקרקע קא אמר דהא א"ל לוקח זיתי גדלו אלא דבעל הקרקע מחציתן קאמר כדינא דמתניתין ביתר מרביעית והעלה ה"ה דדברי הרמב"ם עיקר וכ"נ מדברי הגאון בספר המקח בשער נו"ן:
א סָעִיף א שטף נהר זיתיו וכו'. משנה פרק השואל שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו זה אמר זיתי גדלו וז"א ארצי גדלה יחלוקו ובגמרא אוקימנא לה שנעקרו בגושיהן שיכולין לחיות ע"י הקרקע שסביבותיהן ופטורין מן הערלה והילכך בתוך ג' יחלוקו ולא מצי למימר ליה בעל הזיתים לבעל הקרקע אי את נטעת לא הוה אכלת בתוך שלש מחמת איסור ערלה משום דא"ל אי אנא נטעי הוה קטיני פי' זיתים דקים ולא הו"ל צל וזרענא תחותייהו סלקא וירקא משא"כ תחת זיתים שלך שהם גדולים ולכן תחת הפסד זה יחלוקו בפירות תוך ג' אבל לאחר שלש כל הפירות לבעל הקרקע דא"ל אי אנא נטעי הוינא אכילנא לכוליה פירי לאחר ג' דכבר יצאו מכלל ערלה ולא מהניא לי גושיהן דבעל הזיתים מידי לאחר ג'. ומ"ש רבינו דאם לא נעקר עמהם מהעפר שראויין להתקיים על ידו אפילו תוך ג' שנים הכל לבעל הקרקע איכא לתמוה דהלא כל הפירות אסורין אפילו בהנאה תוך ג' ומטעם איסור ערלה א"כ מאי הכל לבעל הקרקע דקאמר דליכא לפרש דהכל לבעל הקרקע דקאמר לענין שא"צ לשלם לו דמי זיתיו שהרי בסמוך כתב רבינו דצריך לשלם דמי זיתיו בא"י ומשמע דקאי אמ"ש תחלה בין בבא תוך ג' בין בא לאחר שלש לעולם צריך לשלם לו דמי זיתיו ונראה ודאי דא"צ לשלם לו אלא דמי זיתיו כמו שהיו שוין בשעה ששטפן נהר אבל לא מה שהשביח האילן בעצמו כל תוך שלש דאותו השבח הוי לבעל השדה כמו פירות לאחר ג' דמצי א"ל אי אנא נטעי הוי כל זה השבח דידי וכן פי' בנ"י להדיא וזאת הוא נמי דעת הרמב"ם שכתב ספ"ד משכנים ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד עכ"ל כלומר מיד אף תוך ג' כל שבחא דאילנות הוא של בעל הקרקע וה' המגיד וב"י האריכו בזה ואין צורך דהדבר ברור כדפרישית:
א סָעִיף א שטף נהר זיתיו כו' עד בד"א בתוך ג' ז"ל המשנה [עב"ח שהביאו] ובגמ' ל"ש שחולקין אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך ג' אבל לאחר ג' הכל לבעל הקרקע דא"ל כו' ע"כ ופירש"י נעקרו בגושיהן עם הקרקע שיכולין לחיות על ידיהן ובתוך ג"ש דאם לאו חייב בערלה מש"ה בעל הזיתים יקח חלקו בתוך ג' דגוש קרקעות הוא דגרם להו דלא הוה ערלה ובעל הקרקע נמי יקח חלקו משום דמקיים ליה בקרקע שלו ומפסיד מלזרוע באותו מקום ועוד שאם לא מחמת קרקעו של זה לא היה מגדל פירות ע"י גושין לבד כ"כ רש"י ונ"י והמ"מ ע"ש: אבל לאחר ג"ש הכל כו' מפורש בגמרא טעמא ע"ש [וקצת מנהו בב"ח] וכתב הר"ן דהאי הכל לבעל הקרקע ל"ד דמיהו צריך למיתב לבעל האילן דמי זיתים כמו שהיו שוין בשעה ששטפן הנהר ע"כ וכן משמע מדברי רבינו שבסמוך כתב דבין תוך ג' ובין לאחר ג' לעולם צריך ליתן לו דמי זיתיו וכ"כ הראב"ד בפ"ד מה"ש וזהו דלא כמ"ש המ"מ בשם הרמב"ם: אפילו תוך ג"ש הכל לבעל הקרקע וכ"כ הרמב"ם פ"ד דשכנים אבל כתב המ"מ עליו ו"ל אם רבינו מפרש כפירוש רש"י שהגושים מצילים מהערלה זה שנעקר בלא גושים יש לתמוה במה זוכה תוך ג' הלא חייב הוא בערלה (פי' אבל לרש"י לק"מ שלשון הגמרא הנ"ל משמע דחדא בבא היא שהרי לא אמרו אלא אבל לאחר ג' כו' ולא אמרו נמי או בלא גושיהן דאפילו בתוך ג' הוה לבעל הקרקע וה"ט דס"ל דבלא גושיהן לתוך ג' אין הנאה מהן) אא"כ נאמר שיזכנה בעצים עכ"ל ולדעת הר"ן הנ"ל ורבינו נראה דגם בזה צריך ליתן לו דמי זיתים אלא שמה שהשביח האילן ונעשה עבה וגדולה אותו השבח הוא הכל לבעל הקרקע:
ב סָעִיף ב ואם זה בא ליטול אילנותיו כו' שם דף ק"א: ומ"ש אבל בא"י אין שומעין לו מפרש הגמרא הטעם משום ישוב א"י ועיין בב"י מ"ש בזה: ומ"ש וזה נותן לו דמי זיתיו כו' כ"כ התוס' והרא"ש שם: ומ"ש כמו שעומדין לימכר לנטיעות י"ל שהוא יותר ממה שעומדין לעצים דעלמא לישרף ואם נעקרו בגושיהן דאז חולק בעל הפירות עם בעל הקרקע ג"ש פשיטא דאינו נותן לו אלא דמי זיתיו אלא אפילו נעקרו בלא גושיהן אע"ג דלבעל הזיתים שוו טפי מנטיעות אלו עמדו בקרקעו דאינן חייבים בערלה מ"מ השתא דעומדין בקרקעו של זה ודין ערלה להן ג"ש אינו נותן לו גם כן אלא כאילו קנה נטיעות לנטעם מחדש וק"ל: ואם זה אמר ליה טול כו' שם דף הנ"ל דקתני אם אמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו משמע הא לבעל הקרקע שאמר כן שומעין וכ"כ נ"י בשם ריטב"א שם וכתב ב"י עוד דסברא הוא דעד שאתה כופה לבעל הקרקע שיקיימם משום ישוב א"י תכפה לבעל הזיתים שיחזירם לקרקע שלו כמו שהיו בראשונה:
ג סָעִיף ג המוכר זיתיו לקוץ כו' שם דף הנ"ל:
א סָעִיף ב וזה נותן כו' והרמב"ם פ"ד מה"ש לא הזכיר נתינת דמי זיתיו כלל אלא כתב סתם הכל לבעל הקרקע והגיה עליו הראב"ד ואני אומר נוטל דמי זיתיו כו' והמ"מ כתב ב' תירוצים בדברי הרמב"ם וכלל התירוצים הוא דס"ל להרמב"ם דכל ששטפו נהר ה"ז אבידה המותרת דאייאושי קא מייאשי בעלים מיניה כזוטו של ים ושלוליתו של נהר ולהכי הכל לבעל הקרקע מיד ואינו נותן לו דמים כלל ואפ"ה ס"ל דכשנעקרו עם הגושים כיון שגדלו עם סיוע הגושים דין הוא שיקח בעל האילן חלק בהם וממילא אם בא הלה ליטול זיתיו אפילו בח"ל אין שומעין לו כשזה אינו רוצה שהרי נתייאש ממנו ולא הוצרך ר"י למימר טעם דאין שומעין לו משום ישוב א"י (וכ"כ הרמב"ם עצמו שם בתחילת דבריו) אלא לאשמועינן דאפילו אם בעל הקרקע יניחנו ליטול זיתיו אפ"ה אין שומעין לו משום ישוב א"י א"נ כל שלא נעקרו בגושיהן הוה טעמא משום הפקר כנ"ל אבל בנעקרו בגושיהן לא שייך הפקר ובדין היה שיטול בעל האילן אילנו וילך לו אלא שמשום ישוב א"י אין שומעין לו ולהכי נמי בעל הקרקע נוטל הכל ואינו נותן לו דמי זיתיו שהרי אומר לו הא זולתי אינך רשאי ליטול אילנך משום ישוב א"י וא"כ מאי אשלם לך ולהאי תירוצא בתרא דברי הרמב"ם שכתב שם סתם בעל הקרקע נוטל הכל דמשמע שאינו נותן לו אפילו דמי זיתיו היינו דוקא בא"י אבל בח"ל ס"ל כרבינו דנותן לו זיתיו גם לפי' זה אפשר דמודה הרמב"ם דע"כ לא קתני בברייתא אליבא דר"י דאין שומעין משום ישוב א"י אלא כשאין בעל הקרקע רוצה שיטלם אבל כשזה א"ל טול אילנך שומעין לו ומטעם שכתבתי בפרישה אבל ב"י כתב דנ"ל יותר כדברי הראב"ד וכמשמעות לשון רבינו דלעולם נותן לו דמי זיתיו והרמב"ם נקט לשון הגמרא וקיצר במובן כדרכו וכן הסכים בד"מ:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.