א כתב הרמב"ם מי שקנו מידו שאם לא יבא ליום פלוני וישבע שיהא חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען בלא שבועה או שאם לא יבא ליום פלוני וישבע ויטול אבד כל זכותו ויפטור חבירו ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואבד כל זכותו ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו יום הרי זה פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו כמו שהיה מקודם וכן כל כיוצא בזה:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל מי שקנו מידו שאם לא יבא ליום פלוני וישבע שיהיה חבירו נאמן בטענותיו וכו' עד סוף הסימן בפ"ו מהל' סנהדרין. וכתב סמ"ג על זה כן הורו הגאונים וכן ראיתי בירושלמי דקידושין אם לא אעשה כך ביום פלוני יהא כך וארעו אונס רבי יוחנן אמר אונסא במה דלא עבר ר"ל אמר אונסא במה דעבר והלכה כר' יוחנן:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם מי שקנו מידו וכו' ונראה דה"פ ל"מ היכא דהנתבע פסקו לו שבועה שיהא פטור והתובע שואל ממנו השבועה וקנו מידו וכו' דהתם ודאי כיון דאין הדבר תלוי בו לבדו שהרי קנו מיניה שאם לא יבא לז"פ וישבע שיהא חבירו נאמן בטענותיו הרי חל הקנין אדעת חבירו אלא אפילו בתובע נשבע ונוטל דתלוי בדעתו לבדו כל אימת שישבע יטול ואפ"ה אם קנו מידו תו לא מצי למימר אשבע ואטול לאח"כ אלא אבד זכותו מיד ואין נותנין לו זמן יותר כדכתב הרשב"א בתשובה הביאה ב"י בסימן י"ט ובסימן כ' ודלא כפירוש מהר"ו כהן: ואם הביא ראיה שהיה אנוס וכו' כתב בסמ"ג ומביאו ב"י וז"ל כן הורו הגאונים וכן ראיתי בירושלמי דקידושין בענין אדם המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום כו' יהא כך אירע לו אונס רבי יוחנן אומר אונסא כמאן דלא עבד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד והלכה כר"י לגבי ר"ל וכ"כ בהגהת מיימוני ספ"ז דה"ס וראייה זו תמוה דהא משמע דר"י סבר דאין חוששין לאונסו וכיון דלא נתקיים התנאי אף המעשה בטל כאילו לא היה מקיים ברצון דדין האונס כדין הרצון ואם כן איפכא שמעינן ליה מהתם ותו יש לתמוה דבירושלמי לשם מדבר במקדש ע"ת ונאנס וס"ל לר"י דלא דמו קידושין לגירושין דאע"ג דבגירושין אם נאנס ולא נתקיים התנאי לא הוה גט מדינא שאני התם דאין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא א"כ שיעבור ע"ת ברצון אבל לא באונס אבל בקידושין דבעינן נמי דעת האשה הרי אינה מסכמת בקידושיו אא"כ יתקיים התנאים וכל שלא נתקיים אינה מתרצה בקידושיו ואע"פ שנאנס וכן פי' הר"ן פרק האומר וב"י רמזו בא"ע תחלת סימן ל"ח ולפי זה ליכא ראיה מקידושין לד"מ מיהו למאי דפי' דכשהתובע שואל השבועה מהנתבע וקנו מידו וכו' דהקנין הוא נמי ע"ד חבירו דמיא לההיא דקידושין ומ"מ הקושיא הראשונה בתקפה היא. ונלפע"ד דטעות סופר הוא בסמ"ג וצריך להיות במקום מלת וכן מלת אכן וטעמו להשיג על הוראות הגאונים דבירושלמי משמע בהפך דאין חוששין לאונסו מאחר דאין הדבר תלוי בו בלבדו אלא תולה גם בדעת חבירו וכדפי' מיהו היכא שהתובע נשבע ונוטל חוששין לאונסו אף לפי הירושלמי דלא דמי לקידושין אלא לגירושין ועכ"ז אפשר ליישב דלא קשיא אדעת הגאונים והרמב"ם דשאני קידושין דאנן סהדי דאין האשה מסכמת בקידושיו אא"כ יתקיים התנאי וכל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקידושיו דאל"כ תהיה עגונה שתהא חוששת שמא נאנס אבל הכא לגבי שבועה הדעת מכרעת שגם התובע ששואל השבועה מהנתבע מסכים הוא בדבר שאם יהא אונס שיהיה פטור מקנין זה וכו' ואין כאן השגה מהירושלמי ונתקיימו דברי הגאונים והרמב"ם ז"ל: ומ"ש ה"ז פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו וכו' נראה דרבותא קאמר דאע"פ דהקנין היה ע"ד חבירו שהיה שואל ממנו השבועה אפ"ה פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו שהרי היה אנוס ואצ"ל היכא שהתובע נשבע ונוטל וקנו מידו וכולי דאין הדבר תלוי אלא בו דפשיטא דאם היה אנוס פטור מקנין זה וכדפי' בסמוך ודלא כמ"ש מהר"ו כהן: ואיכא למידק דמשמע דוקא בקנו מידו אבל בלא קנו מידו לא דהוה אסמכתא וכ"פ המרדכי רפ"ק דסנהדרין ע"ש מהר"ם על מי שקבעו לו זמן להזמין הדיינים לדין וכו' ותימא הלא לדברי הכל אין הקנין מבטל האסמכתא אא"כ קנו מיניה בב"ד חשיב וכאן פסקו הגאונים בסתם דבקנו מידו סגי ונ"ל דדוקא במי שמחייב עצמו בממון אם לא יעשה כך וכך הדבר ידוע שאינו חייב כלל באותו ממון לא גמר ומקנה אם לא בקנין בב"ד חשוב אבל כאן אין הדבר ידוע שאינו חייב לו שהרי צריך לישבע תחלה וכן בנשבע ונוטל אין הדבר נודע שיש לו זכות באותו ממון אא"כ נשבע תחלה הלכך אפילו בקנין גרידא מסתלק מאותו זכות ולא בעי ב"ד חשוב ולא מעכשיו אלא בקנו מידו סגי ודמי לנאמן עלי אבא וכו' דבסמוך דסגי בקנו מידו גרידא וה"ט דמהר"ם שבמרדכי באותו שרצה להזמין לדיינים וכו' דכיון שלא היה הדבר ברור שחייבים לו כלום בקנין גרידא סגי והשתא ניחא דמביא ראיה לשם מההיא דנאמן עלי אבא וכו' וב"י מביאו ג"כ בסימן שאחר זה אצל נאמן עלי אבא וכו' ומיהו בקיבל עליו בדברים בעלמא בלא קנין פשיטא דיכול לחזור בו כיון שלא קיבל עליו כך בפני ב"ד לא גמר ומקנה ואינו אלא אסמכתא והא דכתב הרשב"א בתשובה סימן תתצ"ט ומביאו ב"י בסימן י"ו וז"ל אין לב"ד כח לקבוע זמן שלא יוכל לחזור ולטעון שאפילו מתפיס זכיותיו בב"ד אמרו דלא מהני אא"כ קנו מיניה בב"ד חשוב עכ"ל אלמא דבקנו מיניה דלא יועיל שוב טענתו לאחר זמן שקבעו אינו כלום עד דקנו מיניה בב"ד חשוב וזה סותר דברי הרמב"ם ומהר"ם דלעיל דבכל כיוצא בזה סגי בקנין גרידא ולא בעינן ב"ד חשוב יש ליישב ולומר דהרשב"א מדבר באותו שמברר טענותיו והדבר ידוע שהלה חייב לו ע"פ זכיותיו וטענותיו בהא ודאי בעינן קנין בב"ד חשוב שלא יוכל לחזור ולטעון וכל זה דלא כמהר"ו כהן:
א וכ"כ המרדכי ריש סנהדרין דוקא קנו מידו דבלא קניין לאו כלום הוא ולכן אם קבעו לו הב"ד זמן להזמין חבירו וקבל עליו שאם לא יזמינו עד הזמן המוגבל שוב לא יזמינוהו אם לא קבל קנין לאו כלום הוא וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תתצ"ט וע"ל סימן ר"ז בדיני אסמכתא:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם מי שקנו כו' בספ"ז דסנהדרין כ"כ ע"ש: ויטול בלא שבועה מדברי הרמב"ם שהביא רבינו סימן ר"ז מוכח דהיינו דוקא שקנו מיניה במעכשיו ובב"ד חשוב ואף דממ"ש שם רבינו בשמו של הרמב"ם משמע דסבירא ליה דבעינן ג"כ התפסת זכיותיו בב"ד רבינו דסתם כאן לטעמיה אויל שכתב בסימן נ"ד סי"ב בשם הרא"ש דלא בעינן התפסת זכיותיו בב"ד. ובאמת שדעת הרמב"ם עצמו אינו מכרעת שיצטרך התפסת זכיות בב"ד וכמ"ש שם באורך ואת"ל דבעלמא בעי התפסה אפשר דהכא מודה מטעם שכתבתי בדרישה בשם מ"ו ר"ש ע"ש: או שאם לא יבא כו' אבד כל. זכותו זה מיירי אפילו בלא קנין ומעכשיו כמ"ש בדרישה ובזה מיושב של"ת הא זו דיטול זו ואצ"ל זו דיפטור הוא ורבינו סתם כאן משום דאין כאן מקומו לפרש באיך ובמה הוא הדין הקנין וסמך אמ"ש במקומו (בסימן כ"ד ור"ז) כל חד לפי עניינו ודינו: אבד כל זכותו אתרווייהו קאי איטול בלא שבועה ואלהיות חבירו פטור ממנו וק"ל: ואם הביא ראייה שהיה אנוס כו' כתב סמ"ג פלוגתא דר"ל ור"י בירושלמי דקידושין והלכה כר' יוחנן: ומה שכתב דפטור מקנין זה ר"ל דהוה ליה כלא קבל קנין כלל מעולם ואפילו עבר ממנו האונס ולא בא לא אבד זכותו ובהא פליג ר"ל והלכה כר"י דאי אשעת האונס דוקא קאי ק' הא רחמנא פטריה ומ"ט דר"ל וק"ל. ומ"ש הרי זה פטור כו' וישבע כשיתבענו משמע דדוקא בכה"ג ס"ל דפטור דאין שכנגדו יכול להוציא מיד זה בלא שבועה אבל לענין מה שאמר בסיפא דאם לא יבא כו' יפטור חבירו. ולא בא מחמת אונס באותו היום מ"מ עליו לבא אחר שעבר האונס ואם לא נפטר חבירו דאל"כ הו"ל רבינו והרמב"ם לקצר ולכתוב ה"ז פטור מקנין זה ותו לא:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם מי שקנו מידו כולי כתב מ"ו ר"ש על ל' רבינו ז"ל זהו מן הירושלמי ונראה אף שסבר הרמב"ם כל קנין דאי דלא הוה כמעכשיו או שלא בב"ד חשוב דלא קנה משום דהוה אסמכתא מ"מ הכא בקנין לחוד סגי משום דלא הוה אסמכתא ממש אלא איבוד זכותו לחוד והוה כנאמן עלי רועי בקר כו' ודו"ק. וצ"ע אהי קאי מ"ו אי ארישא באומר שאם לא יבא שחבירו יטול כיון דאפקועי ממונא הוא מאי ראיה מביא מרועי בקר דהתם לא אמר בל' דאי וליכא אסמכתא כלל אבל הכא דאמר בל' דאי בעינן קנין בב"ד חשוב וכן מוכח בהדיא מתוס' ורא"ש פרק א"נ דכל היכא דשייכי אסמכתא דמי לרועי בקר ובעינן ב"ד חשוב (וע"ל סימן ר"ז סעיף י"ח בדרישה כתבתי לשונם) ואי קאי אסיפא באומר שאם לא יבא יאבד זכותו פשיטא דבהא לא בעינן קנין בב"ד חשוב ותוספתא ערוכה היא בב"מ ז"ל מודה רבי יודא בשנים שהיו מעוררים על השדה ועל הבית ואמר אחד מהן אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא בא באמת אבד זכותו (וע"ל סימן ר"ז סעיף ט"ו שהביאו לשונו בב"י ובד"מ) וכ"כ הרמב"ם עצמו בהדיא בפי"א דמכירה דבמחול לך קנה בלא קנין (והביאו רבינו לקמן סימן ר"ז) ונראה דארישא קאי וס"ל דכאן דלא ידענו אם היה לו שום זכות באמת דשמא אף אם היה בא לא היה נשבע אלא משלם לא מיחשב אסמכתא. מ"מ לעד"נ עיקר כמ"ש בפרישה ועד"ז פירשו ב"י לקמן (בסי' ר"ז) וכאן לא כתב הב"י כלום בפירושו וסמך אמ"ש שם במקומו כל דיני אסמכתא ביחד עיין שם בפירושו לפני (סעיף כ') שהביא לדברי הרמב"ם הללו ופירשם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.